Author: חן טורגל

זה לקח לי 15 דקות. כל דבר פה לוקח לי 15 דקות.

גם המרחקים הארוכים יסתכמו ב-15 דקות. ואז מסתבר לי שזה לא כזה ארוך, זה בסה”כ 15 דקות.

אתמול זה היה לי קצר מדי, ה-15 דקות אופניים. היה יום מדהים ורציתי עוד. אז המשכתי.

ואז המציאות אמרה לי שלום.

והיה לי קשה, התעלות עם הגשרים עייפו אותי, והבנתי שאני בכלל לא בכושר, כי מ-15 דקות אי-אפשר להיכנס לכושר. ובמיוחד עם אופני הסבתא שלי. ואני גם כל הזמן עוצרת, מצלמת, מסתכלת, שלא לומר בוהה. סבתא.

בכלל, מה הקטע הזה להיכנס לכושר? חשבתי שאני אמורה לצאת מזה…

וכשהשמש יוצאת, אני מפשילה מהר שרוולים וממתינה 15 דקות לויטמין די. לפעמים 16 כי זה נדיר.

קריר לי. ממשיכה.

האביב בא והכל פורח, היום התארך ופתאום יש מלא דברים לעשות ואין לי מושג איך הבית שלנו נראה כי אנחנו בקושי שם. כל האופציות פתוחות ואני מחליטה לנסות את מעיל המעבר שלי, אני אשכרה מרגישה שרזיתי.

איזה כיף, התרגשות באוויר. בייבי חן החליטה להישאר עם המעיל המנופח שלה, אבל ההנחה שגם זה יחלוף, בדיוק כמו שהחורף חלף לו.

כן, לקח לו קצת זמן, לא יותר מדי, אבל לא בדיוק 15 דקות. אבל עכשיו הוא פה, האביב שאני כה אוהבת. והכל מתמלא לו בצבעים משגעים. כמעט כמו הצבעים ההם מתחת למים. אבל רק כמעט. אני מסתכלת על עצמי במראה ובבת אחת מחליטה שנמאס. קובעת תור. מחכה. וכעבור שעתיים יוצאת אחרת ממה שנכנסתי.

כמה אחרת…ממממ..תחשבו תפוזינה. תחשבו אני. ועכשיו ביחד.

נשארו לי 10% בלפטופ והם לאט לאט יורדים.

אני נזכרת בפעם ההיא שנגמר לי הדלק והחלטתי לבחון כמה היפנים מדוייקים עם המד שלהם שמלחיץ אותי מדי שבוע. נשארתי עם ההחלטה הזו כמה שניות ותדלקתי בתחנה הראשונה שראיתי. כמעט כמו תלמה ולואיז, עד הסוף המר. עלק.

אני מחזיקה מעמד חצי שעה ומסתכלת על הספירה אחורה, מנסה להספיק דברים אחרונים עם הגסיסה ובסוף מבינה שיש דברים שחזקים ממני. אז אני קמה ומחפשת את הכבל של החשמל.

מחברת.

שום דבר לא קורה, הגעתי לשני אחוז ועוד לא הספקתי לשמור.

מוציאה ומחברת.

נלחצת.

פתאום קר לי. אבל ממש. אני הולכת להגביר את החימום וזה לא עוזר.

קפה תמיד עושה לי טוב. ממש, אני מחייכת לעצמי ונזכרת בתומס שצוחק על הקפה המוזר שאני שותה (מה מוזר במשקה שקדים בקפה…?).

הקומקום לא עובד. אוףףף הכל פה מקולקל היום. משהו באנרגיה היום לא טוב, למה הכל בבת אחת, האם יש לזה משמעות?

כ-ן.

הפסקת חשמל.

אז אין חשמל. אין אינטרנט. זה מלחיץ אותי ואני לא מבינה למה. אפשר לחשוב שחיי תלויים בחשמל.

כנראה שרק הפסקת חשמל תנתק אותי מהאינטרנט ומהרצון המגוחך הזה להיות מחוברת כל הזמן, מהשאיפה המטופשת להיות מעודכנת ובענייניים, וככל שאני רוצה זאת יותר, מבינה שאני ממש לא. אבל ממש. לא. אני לא רוצה לכתוב את המילה פתטית. אז לא אכתוב. רק אלחש זאת.

קמתי, סידרתי את הבית, לקחתי ספר ויצאתי לפארק. לפעמים האושר זה בדברים הקטנים, יו-נו כשהבית מסודר.

 

ואחרי כמה שעות החשמל חזר וגיליתי שחצי מדינה היתה משותקת.

והנה נושא חדש שההולנדים יכולים לדבר עליו, אפשר להניח למזג האוויר לכמה דקות ולדבר על הפסקת החשמל הגדולה. יש.

והנה היא מצטרפת אלי אל הדשא, אהובתי הקטנטונת, אותה לא מעניין מזג האויר וגם לא הפסקת החשמל המרגשת, היא עסוקה בחוויות שלה, בסיפורים המשגעים שלה. כן, לפעמים היא חפרנית, כמעט כמוני. אושר בדברים הקטנים.

אני מנסה להבין ולא מצליחה, קולטת מילים כמו קר, כחול, שלג, עכשיו. תוהה מה בייבי חן חושבת עליי, שאני לא ממש מבינה אותה, ומה זה אומר עליי, מה זה אומר שאמא לא מבינה.

אני שואלת אותה באיזו שפה היא מעדיפה לדבר, בעברית או באנגלית. והיא עונה הולנדית.

זה מוזר לי לרגע, כי זו לא היתה אופציה, אבל אז אני נזכרת שאני אמא שלה, והכל זה אופציה. תמיד יש עוד אופציה מלבד אלה המוצעות. תמיד המשולש יכול להפוך למרובע, והעיגול הענק הזה שרואים מקרוב, הוא למעשה נקודה קטנטונת כשמתרחקים.

היא מעדיפה הולנדית, מה אני אמורה לעשות עם זה? אני לא יודעת הולנדית. גם הוא לא יודע הולנדית.

היא מדברת הולנדית. אני עונה בעברית. היא מלמדת אותי הולנדית ואני מלמדת אותה אנגלית. היא שומעת בבית שלוש שפות. היא יוצאת לרחוב ושומעת חמש. ואיכשהו זה מסתדר לה והיא לא מתבלבלת, כשהיא קוראת לי “מאמא”, אני עונה לה “כן?”, היא אומרת “אמא, תגידי יא, לא כן. כי אמרתי מאמא”. ואני עונה “שויין”. אה, עוד שפה נכנסת לרשימה.

אז התחלתי ללמוד הולנדית. נרשמתי לקורס, קניתי קלמר כאלה ואחרי שבועיים העדפתי להיות בסטטוס של עכשיו שלג, כחול וקר. זה סטטוס שאומר הכל ובעצם לא אומר כלום, כי הרי אין באמת דבר כזה שלג כחול, וזוהי בדיוק התשובה. כי לא תמיד יש לי תשובה לכל דבר, לא תמיד השלג הוא לבן, לפעמים הוא כחול ואין ממש הסבר, לפעמים אני עונה ב “יא” כי היא ביקשה ולפעמים אני מקנאה בה על המבטא המושלם, על המבטא השלם. שויין, היא שלמה עם עצמה. ואני תקועה בשלג. מזל שהוא כחול. שלא ישעמם.

אני כל-כך שמחה בשבילה, על המסע שעברה ועדיין עוברת, על האנשים שהיא פוגשת, על התרבויות אליהן היא נחשפת. שום דבר הוא לא מובן מאליו. לפעמים אני. כי אני תמיד שם עבורה. וגם עבורו. ברור.

וכשאנחנו במצב רוח טוב, אנחנו מקשקשות בהולנדית, אני זורקת לאויר את כל המילים שאני מכירה.

זה לוקח בערך דקה, ואז תורה.

וזה לוקח שעה.

היא מלמדת אותי לספור בהולנדית, את הצבעים שקיימים ואת ימות השבוע, היא מספרת לי על החברים בגן ועל היצירות שעשו, מי בכה ומי תפס לה את הנדנדה. זה מפליא אותי איך היא אוהבת את הנדנדה, כמה שיותר גבוה, כמה שיותר לגעת בשמים, בעננים, לא משנה כמה קר והאצבעות שלה כבר קופאות. היא מאושרת, צוחקת צחוק גדול והקור הזה לא חודר אליה בכלל.

אני רוצה גם, מצטרפת אליה ועולה על הנדנדה.

היא מסתכלת עליי ואני צוחקת. אני מבינה עכשיו. האוויר הקריר מלטף את הפנים, התחושה היא כאילו של איבוד שליטה, אבל בקצב שאני מכתיבה, תחושה שהכל אפשרי, הכל פתוח, אני מסתכלת על השמים שבצבע כחול יפיפה. ועל השלג הלבן שמשתלב מהמם, הוא זוהר בקרני השמש ועכשיו אני מבינה את הסטטוס “שלג כחול”. סטטוס שאומר הכל, סטטוס שלה ושלי.

לפני המון המון שנים (המון, כן?) בניתי מצגת, בעודי חושבת מה לכתוב ומה עדיף שלא, נזכרתי במילה KISS שהיא למעשה ראשי תיבות של המשפט Keep It Short (&) Simple וככה בניתי מצגות, קצרות ומדוייקות.

לפני כמה ימים (כמה, כן?) בייבי חן ואני הסתכלנו על השלג שיורד, לאט לאט הוא נוחת לו על האדמה ואז פתאום, קיבלתי נשיקה. בייבי חן הביאה לי KISS אבל הפעם זה במשמעות קצת אחרת.

ועכשיו יורד שלג ול KISS יש פרוש אחר. Keep It Snow (&) Shine כן, כן, השלג יורד ונערם לו, השמש מנצנצת ואיכשהו כבר לא כזה קר, כי קיבלתי נשיקה. והנשיקה הזו מחממת אותי. ונראה לי שגם אותה כי בזמן האחרון היא מפזרת המון. נשיקות.

והשלג, יש לו תכונה די מעניינת, לא איכפת לו מכלום, הוא יורד, נערם, מכסה את הלכלוך, ובכלל את מה שצריך להסתיר וגם את מה שלא. ועכשיו הכל לבן, לוח חלק, ואפשר להתחיל מהתחלה.

אפשר לעמוד בבית החם, להסתכל אל החוץ, על השלג הקל הזה שעף ברוח, ואי אפשר לדעת באמת איפה הוא ינחת עכשיו. זה נראה כאילו הפתיתים צפים להם באויר. הם צפים, ואני מסתכלת על השכבה הלבנה הזו, הרכה והקשה בו זמנית שמבקשת להתקיים כשקר אבל לא מדי.

ואפשר לצאת החוצה ולתהות איזה סוג שלג זה, כי יש פאודר וסלאש, שלג מהודק ושלג עמוק, וקראסט וקראד. הפתיתים פה בהולנד הם די גדולים, אני חושבת לעצמי. ואז צוחקת. פחחח די גדולים, אפשר לחשוב מתי בפעם האחרונה ראיתי שלג מקרוב כל כך. שלג לבן כל כך. שלג כל כך.

החלטתי לכתוב מעט הפעם, אולי בהשראת ה Kiss, לאפשר לחורף להתחיל, בלי חפירות על שלגיה ומלכת השלג, אלא לאפשר התחלה. התחלה טובה, בוהקת ומזמינה, התחלה של חורף שמאפשר המון נשיקות כי תכ’לס, אף אחד לא מסתכל על המצגות. גם אם הם קצרות.

So Keep It Snow (&) Shine cause KISS is perfection

 

יש לי תלתלים. לפעמים ההולנדיות אוהבות אותם יותר ממני. “זה מיוחד, זה שונה, זה קופצני ויש להם אישיות משל עצמם” כך הן אומרות. ואני רק מסתכלת בבלונד, כמה הוא ישר, כמה הוא בלונד. לקח לי כמה שנים לאהוב את התלתלים ולאפשר להם לחיות איך שהם רוצים, בלי לקבע אותם עם קרמים ולסגור אותם בצמה. הטבע החליט לשמר את התלתלים האלה והעביר אותם הלאה לבייבי חן. דברים טובים צריך לשמר. וכך אנחנו מסתובבות לנו ברחבי אמסטרדם, עם התלתלים שלנו ומזמזמות את השיר שלא יוצא מהראש –BRAVE של שרה בירליס. התלתלים שלי בצבע חום שוקולד והיא עם בלונד שפעם היה בלונד הולנדי, והיום קצת פחות. ושרה? אצלה זה ישר. כמה ישר. בזמן האחרון, בייבי חן בוחרת להניח את התלתלים על העיניים, כאילו מתחבאת מהעולם, נכנסת למקום שהיא רואה הכל, אבל אף אחד לא רואה אותה, אפילו כששמים לה כובע, היא מוציאה כמה תלתלים, ככה היא אוהבת. היא אמיצה. אני מציעה לה סיכות והיא לא רוצה, היא אוהבת את התלתלים שלה מבולגנים, עם מלא קשרים, סוררים. כך היא מחליטה, כך היא מבטאת את עצמה. היא מזכירה לי את מרידה, הגיבורה של הסרט “אמיצה”. מרידה, כמו בייבי חן, היא גיבורה אמיתית. בלי שמלה מנופחת ובלי נסיך שיציל, המסע היחידי שהיא עוברת הוא עם עצמה ומול אמה. בסרט הנשים הן מובילות והגברים עסוקים בלסדר את החצאית הסקוטית שלהם. אז ראינו את הסרט ובלי לתכנן נחשפנו לדמות חזקה, משעשעת ואמיצה ולעולם של הגשמה עצמית, חשיבה מקורית והומור משובח. חשבתי בלילה על היחסים שלי עם בייבי חן וכמה הם מורכבים, אני רואה אותה מתבגרת וגדלה מול עיניי ולפעמים אני רוצה למשוך את זה קצת יותר, שתישאר עוד קצת קטנה. אבל זה לא ממש עוזר ובסוף היום, היא גדלה לה. לצידי. ויש לה רצונות משל עצמה ומגוון דרכים להביע את עצמה. ואז היא צועקת ומעצבנת, כועסת ושתלטנית. ילדה אמיצה. ומעצבנת, כבר אמרתי? טוב נו, אז היא מאתגרת. ואני? אני בעיקר לומדת ממנה המון, מהילדה הזו עם התלתלים הזהובים ששרה עם שרה את הפזמון say what you wanna say. הסרט הסתיים, או שרק התחיל, והחיים ממשיכים ואני נזכרת במה שחברה שלי אמרה לא מזמן, הדברים מנוסחים בלשון זכר כי ברור לכולם שנשים שולטות 🙂

אני במטוס. או כמו שבייבי חן אומרת מטול. אין לה עוד ס’ אז היא אומרת ל’ במקום, מטול. ולפעמים כשאני שואלת אותה מה היא עושה, היא עונה “אני עלוקה עכשיו”.

אנחנו עוד כמה דקות נוחתים חזרה באמסטרדם, מסתכלים מהחלון נפעמים. המון זיקוקי דינור לרגל השנה האזרחית החדשה. המון. ה מ ו ן.

זו חוויה אחרת לראות את זה מלמעלה, חוויה שונה ומיוחדת. תמיד אנחנו למטה, מרימים את הראש, מרגישים קטנים ועדיין מנסים להגן על הילדים, מחבקים ומגוננים. לעתים זה יותר מדי קרוב וחזק, אז יש תנועה כזו עם הכתפיים, כמו צב שמכניס את ראשו לשריון. צב שמכניס את הראש לבית שלו, למקום המוכר והחמים.

ועכשיו אנחנו במטול שעוד כמה דקות נוחת, ואני רואה כבר את האורות של סכיהפול, שלא משנה מה קורה, תמיד ישמחו אותי, אורות הנחיתה של אחד הנמלים הטובים בעולם (ולא רק אני אומרת).

אני מסתכלת על הזיקוקים ובקושי שומעת את הרעש, זה לא כזה מפחיד ולא צריך לגונן על אף אחד, אני והזיקוקים באותו הגובה, כמעט באותו הגובה, אנחנו יותר גבוהים… אני בוחרת לאיזה כיון להסתכל ונפעמת מהיופי, מהצבע, מהאור.

והנה נחתנו, השעה 22:00, יום רביעי והתאריך הינו 31 דצמבר 2014.

כן, יש לי קטע עם מספרים. מודה.

לפני שנה בדיוק בתאריך 31 דצמבר 2013 עלינו על המטול. אני, הוא והיא.

והנה עברה לה שנה, בלי ששמתי לב.

התחלתי לכתוב פוסט סיכום שנה שכזה, על השנה שהייתה ועל זו שהגיעה, על ההחלטות והיעדים, הציפיות והרצונות. ופתאום זה נהיה לי דביק מדי, הרגשתי כמו בפגישת הנהלה עם מצגת משעממת שאף אחד לא קורא וכולם מסתכלים על השורה התחתונה. זאת עם המספרים שאני אוהבת. מסתבר שיש עוד אנשים עם קטע למספרים.

אז מחקתי הכל, את כל הציפיות והיעדים, במיוחד אלו, החונקים שלא מאפשרים לי לזוז, מקבעים אותי במקום של הגדרות ותיוגים עם מסגרת ברורה וגבולות שלא מאפשרים.

החלטתי שהשנה תהיה שנה בלי הגדרות, ללא גבולות ונטולת מסגרות. החלטתי שלא להחליט כי לפעמים מספרים הם רק מספרים. ולפעמים שנה חדשה זה רק ערב של זיקוקים מדהימים.

איך היה בישראל? וואו, להיות בישראל זה יותר ממספר אינסופי או זיקוקים באויר.

שמש. ויטמין די. געגועים.

נראה לי שלא רק הציפורים נודדות, גם השמש עושה זאת. או שאולי היא בוחרת ללוות אותן במסע ונודדת איתן, ובמקום השמש הגיעו הגעגועים.

געגועים כאלה מכל הסוגים. יש כאלה ארוכים ונמתחים, שמלווים בהרגשה נוסטלגית שכזו, מעין קבלה שהעבר נשאר בעבר. שם מקומו. ועכשיו אנחנו במתנת ההווה. ויש געגועים קצרים, מדליקים כאלה, קופצים ומקפיצים, מעלים בי חיוך, חיוך כזה בלב שמתרחב.

ויש את השמש.לה יש געגוע משלה, ואליה אני מתגעגעת. לשמש שיוצאת מוקדם ומתעוררת לפני, לשמש שמחממת את מי הים הכחול שפעם היה מרחק יריקה ועתה, מרחק נסיעה ארוכה, לשמש שמנשקת לי את הנמשים ומגדלת לי את העציצים.

לשמש שתמיד שם. מחייכת.

בשבועות האחרונים אני קמה בחושך ומנסה לשכנע את בייבי-חן שאכן בוקר, מנסה לשכנע את עצמי שאכן בוקר. ועד ששתינו משתכנעות בלית-ברירה, הכל מתבלבל שוב בערב. יותר נכון בשעות אחה”צ, השעה חמש והנה החושך.

אבל חושך, כן? לא מחשיך, חושך. לפעמים זה קצת מפחיד, רגע אחד אנחנו מתנדנדות בפארק ובשני כבר לא, כי צריך לחזור. למה? כי אני קצת פחדנית ולא רוכבת עם בייבי חן בחשיכה.

אז מה יש לנו? 7 שעות אור.

שבע שעות אור.

השמש כבר לא ממש פה וזה קצת מדכדך, פתאום אין חשק לצאת, וקר מדי לטייל. בכלל, יציאה שפעם לקחה לנו 5 דקות, לוקחת כמעט רבע שעה. כל השכבות האלה…אויש…ולעתים היא מפתיעה אותי, באה לומר שלום, לתת נשיקה ולהזכיר לי כמה אני אוהבת את השמש, כמה אני אוהבת את השמים. את השמש והשמים ביחד.

אם אפסיק להיות קוטרית רק לרגע, אודה שיש כמה צדדים חיוביים.

כשהיא לא כאן, היא פותחת לי אפשרויות, ואז אני רואה את היופי של הסתיו. בייבי חן ואני הולכות יחד, יד ביד ודורכות על עלי שלכת שעושים רעש כיפי כזה, צליל מיוחד שרק שתינו יכולות ליצור. והילד מהמדרכה ממול מנסה גם הוא, הוא עושה את אותו הדבר, אבל יוצא לו צליל אחר, רעש כיפי כזה אבל אחר

אני נהנית מהקור הזה. קור אירופאי אמיתי, קור שכאילו צועק תתעורר! וכמו תמיד, באנגלית זה נשמע טוב יותר..אני בטוחה שבהולנדית זה נשמע הרבה יותר גרוע… ואין ממש ברירה, אני מתעוררת ומזמינה קפה להתחמם.

וכמובן, כמו כל בחורה טיפוסית, עונה חדשה – קולקציה חדשה. חורף זה גם קניות.

מעיל מחמם, מגפיים גבוהות, מחממות ומגניבות וכאלה שלא יחליקו בשלג. אני מגלה שאני כבר שעות מחפשת כובע טוב שלא יהרוס לי את השיער, שלא ימעך לי את התלתלים, אבל אני לא מוצאת ומוותרת. בסוף אני קונה כובע מחמם, יפה ומועך שיער. אני מבינה שאם בחרתי את הנוחות על פני היופי, מצבי לא טוב ואני לגמרי מזדקנת.

ובבית מכינים מרק מינסטרונה כי זה הכי מזכיר לי חורף, עם מלא ירקות בפנים, עם ריח כזה של בית, משפחה, געגועים. ואז בייבי חן מבקשת שקדים. במרק איטלקי עם כל הטוב הזה, היא רוצה שקדים…אולי זה מקורי ומיוחד ואולי זה סתם תרוץ. ולה זה פשוט טעים.

מתחיל לרדת גשם, עדין כזה, שקט אפילו, לא מורגש ופתאום היא מגיעה, נותנת נשיקה לכל הטיפות ושולחת לי קשת-בענן כמו שרק היא מסוגלת לעשות. השמש פה. בייבי חן ואני יוצאת החוצה להתרשם מהפלא, לזכור אותו טוב טוב ומחליטות לחזור הביתה כדי לצייר זאת יחדיו. נו, היה יותר מדי קר. מזדקנת, לא?

אנחנו אוספות מהר עלים מגניבים בכל מיני צורות וצבעים כדי להדביק יחד על הבריסטול הענק שקנינו. לפתע פוגשות כמה חברים בחוץ ושומעות ש”הנה הגיע הסתיו, הא?”

זה הסתיו?!

אני תוהה אם זהו ההומור ההולנדי המשובח (לא!) ומעדיפה להדחיק, לפעמים זה טוב, להדחיק ולשים כובע מועך שיער.

סקייפי, וויבר, פייסבוק, פייסבוק מסנג׳ר, וואטסאפ, הודעות טקסט, הודעות קוליות, הודעות וידיאו, מיילים.

ועם כל זה אני אמורה לתחזק מערכות יחסים מרחוק.

אה ויש גם דואר אויר (וימי).

אני מוצאת את עצמי משננת סיפורים נבחרים לספר לחברה טובה, רושמת על פיסות נייר אקראיות את הפנינים ודברי החכמה של בייבי חן ומתעדת כל דבר שבאותו רגע נראה לי מדהים כדי לשלוח להורים בישראל. ואחרי כמה רגעים, זה לא כזה מדהים, אבל אני בכל זאת שולחת. והם תמיד חושבים שזה באמת מדהים, גם כשאני לא שולחת, כי ככה זה הורים. יותר נכון, ככה זו אמא שלי.

מוצאת שזה קצת קשה לי ולא טבעי, לשמור על הקשר, לבנות ולתחזק מערכת יחסים ככה מרחוק. תמיד אמרו לי שלהיות בקשר זה לא מובן מאליו, צריך להשקיע בקשר, לטפח את הדבר הזה שנקרא חברות. ופתאום אי-אפשר לגעת, לחבק, לנשק. אי-אפשר לראות את החיוך שלאט לאט מתפרש על הפנים, אי אפשר לשמוע את הצחוק שלו, אי אפשר לראות את הדמעה במסלולה האיטי על הלחי ומיד להציע חיבוק, או אפילו כוס מים של פולנים.

כי זה לא אותו הדבר, עכשיו זה רחוק ולא הכי אמיתי ומיידי. זה כבר לא כאן ועכשיו.

פתאום זה סבתא סקייפ ודוור הודי שמביא לנו חבילה, והנה אני שוב מסבירה על מטוסים, בולים, חבילות ומשפחה. ובכל פעם שטס מטוס בשמיים, בייבי חן מסתכלת ואומרת ״ואולי יש עוד חבילה מישראל?”.
״אולי״ אני עונה והדמעה במסלולה מתפקדת.

ולפעמים זה טוב כשזה רחוק. בלי חפירות מיותרות, כי את מי זה מעניין מה הדודה של אחות של אמא של גיסי חושבת. כשזה רחוק מתפנים לחצי הכוס המלאה. רואים את הטוב, מתמקדים באור החיובי שבדרך-כלל חבוי, לא נכנסים לפנקסנות כי מבינים שזה לגמרי מיותר. זה לא לעכשיו.

הרחוק הזה גורם לי לחשוב לבד, עם עצמי. מה אני רוצה, למה אני מסוגלת, מה אני יכולה. אני מחליטה בעצמי, בכוחות עצמי, עם נקודת המבט שלי ושלו, ושילוב של שנינו, כי אלו החיים שלנו, פה, באמסטרדם. ולא שלהם, שם, בתל אביב.

ואם נאמר את האמת, לעתים הרחוק הזה מאד מקרב, כי עכשיו יש געגועים אמיתיים ולא כי צריך, הרצון לחבק ולנשק חזק ומרגיש כה טבעי, הכי בסיסי שאפשר. עכשיו אני מתעניינת ב א מ ת ולא כי לא נעים, אני מקשיבה לסיפורים ומוצאת אותם מרתקים. עכשיו זה אמיתי.

עכשיו זה רחוק אבל יותר קרוב.

אני עוד מעט הולכת לישון, מבט ממושך בחוץ ופתאום אני בוהה. חשוך עכשיו ואפשר לראות את כל הבתים סביבי, את הבפנים, את האנשים, ולא רק ווילונות לבנים סגורים. האורות דולקים ועכשיו הכל פתוח. אפשר לראות ולגלות דברים שיותר ברורים בחושך. אני רואה אותם שותים יין וצוחקים אחד לשניה, ואת האבא הזה שאני קוראת לו “אבא של יום ראשון” מנגן בגיטרה לילדים והנה הבחור שלא יודע אנגלית סתם יושב ומגלגל.

אני מסתובבת ומסתכלת על הבית שלנו מבחוץ, נראה קצת מוזר ומשעמם. אבל רק לרגע.

אני רואה בלאגן של ילדים בכל מקום, אך שמה לב פתאום לעלים היבשים שאספנו יחד, מפוזרים על הרצפה, אחרי שהעפנו אותם באוויר והם נחתו והסתבכו בתלתלים, שלי, שלה. אני רואה את האגוזים המצחיקים שמפוזרים בכל רחבי אמסטרדם וטרם גילינו את שמם. החלטנו לקרוא להם אגוזים חומים. והם מאד שונים מכל שאר האגוזים החומים.

אני רואה את הכלים בכיור ונזכרת בארוחת ערב נפלאה שהיתה לנו יחד, בייבי חן ביקשה “פיקניק-מרפסת” שזה, כמה מפתיע, פיקניק במרפסת. שמנו את כל הדברים בסל, והופ הגענו למרפסת. אני נזכרת בשיחה שלנו ומחייכת, כמה אנחנו אוהבות לשבת במרפסת.

המרפסת הקטנה שלנו, רק שתינו יושבות שם, עם קצת ספרים, צעצועים ו…הופ, כבר אין מקום. אבל זה שלנו. בייבי חן אוהבת להשקות את הבזיליקום ותמיד היא חותכת עלה קטן ומביאה לי כדי שאריח. אני אוהבת את החלון הענק פה, מהרצפה ועד התקרה, חלון שגם אם טיפה מתלכלך, תמיד פותח את הלב וגורם לי להסתכל אל עצמי והחוצה, ממנה והלאה.

אני מכבה את האור ופתאום נהיה חושך. אמיתי כזה שמורכב מהמון נקודות קטנות ושחורות ורק לרגע אני לא רואה כלום.

ואז אני רואה.

לאט לאט בנינו לנו חיים, אמנם הכל טרי ובשלבי הקמה, שלא לומר תכנון, אבל יש לנו חיים. יש לנו בית שלא משנה כמה קר בחוץ, בפנים תמיד חם. יש לנו בית. יש לנו בית עם משפחה, עם זוג שמצחיק אחד את השניה, עם מוסיקה טובה, עם צחוק של ילדים ברקע, עם חדשות הולנדיות (כי ככה הכי טוב ללמוד), עם וויכוחים של חברים, עם שיחות סקייפי עם כל העולם.

תמיד אנחנו מסתכלים על החוסר, מה לא בסדר, איפה לשפר. שוכחים לעצור, להסתכל, אל החוץ, אל הבפנים, אל החושך והאור ולראות את הבית.

ועכשיו אני רואה כי יש פה בית.

 

 

טוב, אז אולי זה קטע של אמהות, אבל אני נוטה לעשות רשימות. מדי ערב, נכנסת למיטה ועושה רשימות. דברים שאני צריכה לעשות מחר, דברים שאני צריכה לקנות, טלפונים לעשות, דברים לברר ובגדול – דברים. רשימות.

יש מגוון רחב של סוגי הרשימות שלי, יש לי את רשימת המילים המשובשות שבייבי חן אומרת, רשימת הדברים שאני צריכה לעשות כשיהיה לי זמן, רשימת הקללות שהייתי רוצה לדעת במגוון שפות, רשימת הדברים שאבא של בייבי חן צריך לעשות וכמובן הרשימה הנצחית – רשימת הדברים שאני חייבת להספיק לעשות עד גיל 35. ועוד רשימה מקבילה, לגיל 40, למקרה שאני לא אספיק.
לפעמים הכל בראש, גם שם זה מתויק ומסודר כמובן, לפעמים אני שולחת לעצמי מייל ולפעמים חוזרת למחברת הישנה שלי. כותבת כמו פעם. וזה הכי כיף.

לאחרונה נוספה לי רשימה חדשה – דברים שקורים לי באמסטרדם.
אבל לא מדובר בסתם דברים, להם יש רשימה נפרדת, אלא פה מדובר בדברים שמצחיקים אותי, דברים שמפתיעים אותי, דברים שמפדחים אותי, דברים שאני לא מאמינה שאני כותבת ובכל זאת כותבת, דברים שמביכים אותי, דברים שאולי אכחיש שאי-פעם קרו לי.
נו בקיצור, דברים שקורים לי באמסטרדם.

אז ככה:

1. לבקר בסופר מדי בוקר ואפילו מדי ערב.

2. להיכנס למטבח ולתהות איפה המקרר.

3.  לבהות בבחורות גבוהות. ענקיות.

4.  לקנות חולצה כתומה כי כתום זה מאד יפה. וגם מכנסיים. וגם צעיף (כתום, כן?) כי זה פשוט מהמם. ולק כתום שיתאים להכל.

5.  ללבוש הכל באותו היום.

6. לתלות בגדים ליבוש בחדרון בתוך הבית תוך תהיה מדוע לא תולים בחוץ.

7. להבין למה לא תולים בחוץ.

8. להנות מקיץ של 15 מעלות.

9. להתרסק עם האופניים בגיל 32.

10. להתרסק עם האופניים בגיל 32 עם בייבי חן.

11. הכל בסדר!

12. ילדה בת 10 עוקפת אותי עם האופניים שלה. ואני? מחייכת.

13. לשמוע את בייבי חן מקשקשת בהולנדית ולהתבאס שאני לא מבינה אותה.

14. לבקש מבייבי חן שתתרגם לי הולנדית.

15. לרכוב על האופניים בלילה באמסטרדם המוארת. היסטרי.

16. להסתכל שעות, ללא בושה, בחלונות המקושטים של אנשים פרטיים. ואז לצלם.

17. לתהות מה פשר כוסות הבירה הקטנות.

18. לקבוע פליידייטס לבייבי חן שבועיים מראש.

19. לתהות למי יש חיים יותר טובים פה, לי, או לכלבים.

20. להזכיר את מונדיאל 74′ ליד הולנדי ולהצטער.

21. גרמנים.

22. רגע, איפה פה הקניון?

23. תוכניות סקס ב-19:00, קומדיות ב-23:00. היגיון הולנדי במיטבו.

24. ושום מילה נוספת על טוליפים. או איקאה.

25. לספור כמה ילדים עד גיל 5 אפשר למקם בזוג אופניים אחד.

26. ואצלי? הכל LEKKER!