Author: אליקים טויל

“שמעת מי התאבד היום”?!
בני התפרץ אל דירתו של גדי בסערה, נעמד מעל המיטה וצרח
“משה, הבן של הירקן, תלה ת׳עצמו במקלחת, אומרים בגלל חברה שלו עזבה אותו.”
גדי הסתכל עליו במבט אטום וסינן “איזה אפס”
“למה אפס? מה בגלל שהערתי אותך?! הדלת של הבית לא היתה נעולה…”
“בני, אתה נשמה טובה, משה אפס”
“איך אתה מדבר השתגעת?? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו! שמעת על זה?!”
—————-
על אדן החלון הוא יושב כבר קרוב לשנה, מרדת החשיכה ועד לזריחה,
בשאר הזמן הוא ישן, בחלומותיו מתפלל שלא להתעורר.
לצידו חצי בקבוק קולה ושלוש קופסאות מלברו אדום.
“תפסיק לעשן כל כך הרבה, בסוף זה יהרוג אותך” – אומרים לו כולם
“הלוואי ומשהו כבר יהרוג אותי”- לוחש תדיר ללא קול.
“ילד פלא” אמרו עליו כולם “נועדת לגדולות” ניבאו מוריו.
המצטיין בכיתה, מגמת פיזיקה ומחשבים ויחד עם זאת בין הילדים הפופולריים בשכבה.
הכול פסק באחת עת השתתף בחתונה ושתה מכוס של אחר.
הבילבול, המחשבות, החזיונות והזעם. כחולי המדים, חלוקים לבנים, ילדים אבודים.
מחלקה סגורה, נקשר למיטה, זריקה, שבירת נשמה.
עכשיו הוא על אדן החלון מהרהר במה שנהרס ומייחל שיגמר. מחר יש לו דייט עם בחורה שהכיר בירושלים, חבר גרר אותו לכותל המערבי…
“נו לפחות משהו יצא מזה”.
—————-
השמש תכף תעלה, הם בדיוק יוצאים מהחוף והוא מלווה אותה למונית שירות.
“איזה כיף לצאת סוף סוף ועוד עם מישהי מהממת” הוא מחייך לעצמו ומרגיש טוב.
פעם ראשונה בשנה שחלפה שהוא צוחק ומאושר, “אולי יש לי תקווה, אולי יש לי כח”
מונית השירות חצי מלאה והם בנתיים מדליקים סיגריה.
“היי מה שלומך? טוב לראות אותך!” הוא נדרך למשמע הקול, תקווה הרכלנית של השכונה פוגשת אותו כשהוא עם דייט!
“הכול בסדר תקווה, הכול טוב”,
“מה אתה נוסע לירושלים? אני גם נוסעת…”
“לא.. אני רק מלווה אותה לתחנ…”
“יאללה אני יוצא אתם עולים למונית או מה?!” מזרז הנהג.
הן עולות למונית ומתיישבות יחד. “רק זה חסר לי, בבקשה אלוהים שלא תספר לה כלום”
—————-

על אדן החלון הוא יושב עם עיניים אדומות כבר שעתיים שהוא בוכה, בפעם הראשונה מזה שנה באותו היום בו צחק הוא גם בכה.
הוא קרא שוב ושוב את הודעה מהבחורה איתה יצא, לא היה קשה להבין מהניסוח המתפתל שתקווה לא סתמה את הפה.
הוא מקלל את אלוהים שלא הקשיב לו ועכשיו מתפלל אליו שיסיים את חייו.

לפתע, הוא מבחין בזוית עינו בדמות עגלגלה,
הוא ממקד את עיניו מעבר לחלון ורואה למטה בשיחים את “מומו העצבני” מחזיק במשהו עטוף במגבת.
מסכל ימינה שמאלה, קובר אותו צמוד לשורשים ומניח אבן לסימון. אף אחד בשכונה לא מתעסק עם “מומו העצבני” אם הוא קבר בשיחים משהו,
זה רק בגלל המשטרה. החוסר חשק לחיות, משחרר ממנו עכבות פחד, הוא ממתין שמומו יסתלק מהמקום ויורד למטה אל השיחים.
חצי דקה והמגבת בידיו. הוא עולה במהירות לביתו ופותח אותה בחדרו.
בדיוק מה שחשב… אקדח ושתי מחסניות, לצידם שקית של כ-100 גרם אבקה לבנה.
“אולי אלוהים כן שמע את תפילתי” מלמל בזמן שהחזיק באקדח.
הוא נכנס ליוטיוב ומקליד את המילים שחרוטות על האקדח “glock 19”. צפייה בכמה סרטונים מלמדת אותו שהאקדח קל לתפעול, הוא מניח אותו מתחת למזרון המיטה וניגש אל האבקה הלבנה.
—————-

הלילה הסבל מסתיים.
הלילה הוא משתחרר אל החופשי.
בידיים רועדות, כותב מכתב פרידה. ”אמא יקרה, סליחה על הצער שזה גרם לך, לא יכולתי לשאת עוד”
תמיד כשדמיין לעצמו את הרגע הזה, חשב שיכתוב לפחות מגילה קטנה, בה יסביר וינמק את החלטתו תוך כדי פרידה מכל קרוביו,
אבל הנה הרגע הגיע וכל שעניין אותו זה כמה מילים בודדות לאמא.
—————-
השעה כמעט שתיים וחצי לפנות בוקר, עמוק בתוך השטח המקיף את שכונתו, מתחת לעץ גוסס הוא יושב, לצידו מונח המכתב.
האקדח דרוך בידו הימנית והוא מסתכל על מחוגי השעון בידו השמאלית
“בשעה שתיים וחצי בדיוק אלחץ על ההדק”
הוא לוקח נשימה עמוקה, באפו עולה ריח צחנה, מבט זריז על רגלו, מגלה שדרך על חרא.
“סעמק, איזה חרא, חיים חרא הכול חרא למה אני צריך למות עם ריח של חרא?!”
הוא חולץ את נעליו ומשליך אותן רחוק. מחוגי השעון מתקתקים, נשארו לו עוד ארבעים וחמש שניות. הוא לא מוריד את עינייו ממחוג השניות.
“בדיוק בשתים וחצי, אשתחרר לחופשי” תיק תק, תיק תק.
המחוג מגיע לישורת האחרונה לפני סיום. הגוף שלו נדרך, הדופק מואץ, מאבק בין חרטה להשלמה, בין כאב לשחרור ורטט פתאומי בכיס הימני.
“מי לעזאזל מתקשר אליי עכשיו?!” הוא שולף את מכשיר הפלאפון והצג מהבהב “אמא יקרה”.
בכי חרשי מתפרץ ממנו והוא מתייפח כמה דקות. הטלפון לא מפסיק לצלצל, הוא אוסף את עצמו ועונה.
“נסיך של אמא התעוררתי משינה והיתה לי הרגשה רעה איך אתה מרגיש”?
“יהיה בסדר אמא, יהיה בסדר”.
“אני מרגישה שקשה לך, אל תדאג אתה עוד תתגבר על הכול ותגיע רחוק, אני מבטיחה לך!”
“מבטיחה?”, “מבטיחה ובטוחה, אלוקים לא נותן לאדם נסיון שאינו יכול לעמוד בו, בכל אחד טמונים כוחות נפש להתגבר על הקשיים הכי גדולים.”
“אבל אני אפס, זה מה שאני אפס, תראי מה נהיה ממני”
“אתה תהיה אפס אם תתייאש ותוותר לעצמך!!”
—————-
בני הלך אחרי גדי לחדר האמבטיה ולא הפסיק לדבר.
“אתה יודע שהיום כבר לא קוברים מתאבדים בחלקה צדדית כי אומרים שיתכן שבשניות האחרונות לחייהם, עשו חרטה ואז זה לא נחשב להתאבדות. אפילו מצד ההלכה מבינים את המתאבדים, ומה עם החולי נפש חשבת על זה לפני שאתה קורא ככה למשה??”
גדי סיים לצחצח שיניים והלך למטבח להדליק את הקומקום.
“תראה בני, החשיבה שלי היא כזאת על מתאבדים, לא תצליח לשנות את דעתי.
היום אנשים מתאבדים וכותבים עליהם סטטוסים מלאי פאתוס ואז יש אנשים דיכאוניים שזה מעורר בהם טריגר, איזשהו רצון לסיים את חייהם, שיזכרו אותם בצורה דומה, אני רוצה להבהיר לך שאם אי פעם תחליט להתאבד, בעיניי תחשב לאפס מושתן שויתר לעצמו ובחר לסיים את חייו כמוג לב”.
“תכין קפה רק לעצמך אין לי כח להשאר ולהקשיב לשטויות שלך” שאג בני בזמן שטרק את הדלת.
הוא הניח את הקפה על השולחן בסלון וניגש לדלת השמאלית העליונה בארון הבגדים,
שם מתחת לערמות השמיכות נחה לה קופסת נעליים ישנה. חיטוט מהיר בין תמונות ישנות ומכתבי אהבה והוא שולף פיסת נייר קטנה.
עיניו הקוראות את הכתוב מתמלאות דמעות “אמא יקרה, סליחה על הצער שזה גרם לך, לא יכולתי לשאת עוד”
מכשיר הפלאפון שלו בסלון החל לצלצל ועל הצג הופיעה ‘אמא יקרה’
“נסיך של אמא הכול בסדר איתך? היתה לי הרגשה לא טובה עכשיו…”

“אנחנו אך ורק יזיזים” אמרת מבלי למצמץ ואז הוספת בפסקנות “שלא יהיו פה דרמות ורגשות…”
חשבתי לעצמי שאת מדברת על דרמה וכל כולך טלנובלה אחת גדולה,
אבל חייכתי ואמרתי: “תראי, מחוץ לחדר השינה אנחנו ידידים טובים בלבד, אבל במיטה בא לי לאהוב אותך…”
הרמת עליי קול ואמרת: “תקשיב ותקשיב לי טוב, אני רוצה להיות אך ורק הזונה שלך, בלי קוצ׳י ובלי פוצ׳י ברור?!”
———————-
את ספיר הכרתי דרך חברים משותפים.
לא ממש חשבתי עליה בקטע רומנטי, אבל היא דאגה לייצר סוג של אשליה כזאת, שהתפוגגה ברגע שהגענו למיטה, שם היו לה כבר דרישות מאוד ברורות ואחרות.
פעם היא סיפרה לי על הילדות שלה ועל הדחפים והפחדים שהניעו אותה להגיע לאן שהגיעה,
אני זוכר שבסוף השיחה מצד אחד ממש הערצתי אותה ומצד שני קצת רחמתי עליה.
שלא תבינו לא נכון, אני אחד השרוטים בעצמי וחציתי אוקיינוסים של ייסורים לאורך חיי… אך יחד עם זאת, משהו בי, למרות הכול, נשאר רומנטי ורגיש.
אז נכון שכמעט ולא ידעתי מערכות יחסים ארוכות, אבל ריגושים והנאות – היו לי גם מלילה בודד.
התמקצעתי בלמקסם ולחוות כל רגע של אינטימיות אפילו הקצר ביותר, נהנתי ממנו משל היה האחרון בחיי.
אומנם יש לזה מחיר בעוצמת מפחי הנפש והאכזבות, אבל מה אני אגיד לכם? ככה, הכי כיף לי לחיות! אפשר לומר שאני נרקומן של שריטות, ספיר היא… יותר בכיוון הפיזי של המילה.
———————-
נפגשנו בבית מלון מחוץ לעיר כבר במעלית התגופפנו בחייתיות ומשנפתחה הדלת זינקנו למיטה.
“אני רוצה שתכאיב לי” נהמה בזמן שסובבתי אותה לקיר ובאתי עליה מאחור.
זעקת כאב בלתי רצונית נפלטה מפיה ואני שחששתי מיד ליטפתי בטון אוהב ושאלתי אם הכול בסדר?!
“אוף אידיוט! תנסה להישאר בדמות אוקיי?!? אמרתי לך כבר, אני רוצה שתתן לי לבכות”
אני לא יודע אם זה היה פשוט למלא את רצונה או שהמילה אידיוט גירדה לי בצד האפל, אבל מבוקשה סופק במלאו.
אחרי שנפלה שדודה על המיטה, התערסלה בין זרועתי ותבעה חיבה.
ליטפתי את ירכיה החבולות ברכות וסוף סוף נהנתי מרגע מספק של אינטימיות ממכרת.
———————-
מול מסך האייפד בשיחת סקייפ, צפיתי בה ממרחק יבשת – חוזרת ושוללת כל אפשרות לרומנטיקה ביננו.
“לא בשבילי הבולשיט הזה, תזהר ללכת לכיוון הזה” געשתי מבפנים.
לא בגלל שהיא אמרה את הברור מאליו וחזרה עליו כבר מליון פעם, אלא כי לפתע חדרה בי התהייה שמא היא זאת שכבר נמצאת בכיוון הזה והמחשבה על כך, עשתה לי שקשוקה בבטן.
נזכרתי ושחזרתי את השיחות שהיו לנו לאחרונה והגעתי למסקנה שאין לי מושג אם אני פשוט רוצה להאמין בזה או שזו אמת.
בכול אופן, כרגע השתוללה אצלי בבטן סערה, בדיוק מהסוג אליו אני מכור.
מוטי הפסיכולוג שלי אומר שאני כל כך רגיש לקיצוניות שלמדתי לאהוב ואפילו התמכרתי אליה.
אני חושב שהוא צודק כי בדקה שלאחר מכן הטחתי בה את כל השדים שלי.
———————-
ישבתי לבדי על הבר ושתיתי יין אדום.
בידי נח לו ג׳ויינט חשיש ענק ש”פומפם” מפעם לפעם. שידרתי לברמן המשועמם שאין לי עניין בשיחה ושקעתי בעצמי.
המחשבות על ספיר התרוצצו במחול אינדיאני עתיק, שומרים על קביעות לאורך זמן רב.
כמעט שבועיים שלא שמעתי ממנה והגעגועים לשיחות איתה גברו מיום ליום.
לאחרונה הכרתי את רון, מתוקה אמיתית, אחת כזאת שברירית ועדינה שמדברת בעיקר נשמה.
אני חייב להתנתק מספיר חשבתי לעצמי ברגע של תובנה, הספק הזה שנחבא בעיקולי הלב הוציא אותי מדעתי.
הטלפון שלי ציפצף, קבלתי מרון הודעה: “אתה מעיר בי פרפרים”
חייכתי ואז היא הוסיפה “פחדים, פרפרים וצמרמורות. אני מרגישה שבא לי לרוץ ולטבוע יחד.”
“חח מה אנחנו בגיל שש עשרה? בקושי מכירים, צריך פשוט לזרום” כתבתי וגיחכתי.
“על מה אתה מדבר?? שש עשרה זה הגיל הכי יפה שיש” צללתי לזיכרונות נעוריי והתחלתי לצחוק בקול.
כנראה שהשטן וקופידון החליטו להשתעשע כי עכשיו על צג הטלפון, נכנסה שיחה מספיר.
———————-
“בא לי שתכאיב לי” פתחה את דבריה בלחישה מתחנחנת.
עצמתי עיניים ושאפתי מהג׳ויינט עמוק לריאות, נותן לעשן ולמילים שלה לשקוע במערבולות ההארות
ופתאום הרגשתי אותם! הרגשתי את הפרפרים של רון!
הם התאגדו יחד עם הפרפרים שלי מגיל שש עשרה, עלו לי מהבטן למעלה לגרון
וכל מה שיצא לי מהפה היה: “אבל לי.. לי בא עכשיו לאהוב, רק לאהוב”.

היא לקחה אותי לתחנת הרכבת בפרנקפורט והמתינה עימי להסעה.
ידיה כרוכות סביב צווארי.
מבטה מלא תוגה וערגה.
אני נזכר בדבריה שבוע קודם לכן:
“אני משתמשת בקאוצ׳סרפינג על מנת להכיר גברים מבלי להיקשר”
עכשיו, אנחנו אחרי שבוע של רוד טריפ מטורף ברחבי אירופה בו היינו יחד 24/7.
והנה, אני מזהה במבט שלה משהו אחר.
אני מחליט לומר לה מה שאני חושב מבלי גמגומים ומשמעויות כפולות.
“את יודעת שמה שיש ביננו לעולם לא יוכל להפוך למשהו רציני?”
העיניים שלה מתחילות להתרוצץ בחורים שלהן, דוק עדין של דמעות מתחיל לכסות אותן.
היא נלחמת בזה בגבורה מונעת מהן להתפרץ החוצה.
“את יודעת למה נכון?”
היא מהנהנת עם הראש אבל אני ממשיך ואומר “עם מישהי רצינית ארצה ילדים יהודים” אחרי שהוצאתי את זה מהפה זה נשמע לי קצת פוגע אז אני מנסה למתן ומוסיף “אני גם רוצה הרבה ילדים לפחות חמישה”
היא מבוגרת ממני ב9 שנים, גם אם טכנית היא יכולה להתגייר, ילד אחד בן 18 יש לה, ועוד כמה זאטוטים לא יבאו בחשבון..
אני חושב על זה ומקלל את עצמי בלב “יופי אידיוט! גם גזען וגם מעליבן”
“אני מקווה שאת לא נפגעת”
היא משתיקה אותי בנשיקה קלה.
“תודה על הכנות דוד, אתה בחור מיוחד ואני מבינה אותך לחלוטין”
ההסעה שלי מגיעה, אנחנו נפרדים.
יותר מאוחר באותו הלילה
אני מקבל ממנה הודעה:
“דוד, אני ממש מתגעגעת אליך..”
אני מביט על מסך הטלפון כבר דקה ארוכה מקיש עליו שוב ושוב מונע ממנו מלהחשיך הרגש דוחק בי להקיש “גם אני” והשכל משכנע אותי שאין עתיד.
אני מתחיל להקיש כשהטלפון רוטט לי ביד.
“אני הולכת לישון, לילה טוב.”
אני מוחק את המילים “גם אני”
כותב “לילה טוב”
ולוחץ על “שלח”

ישבתי מולה בפאב ופשוט בהיתי בהן.
דוק סמוי של אבק דרכים דמיוני כיסה אותן.
המשכתי לחדור במבטי פנימה סורק וסוקר תנודות בהבעות פניה.
אני לא יודע אם זה האלכוהול בשילוב הג׳ויינט אבל לפתע ראיתי את הקשתית שלה מסתובבת במהירות סביב האישון.
“איזה סטלה אני. רגע, אעצום עיניים”
עצמתי אותן וראיתי מדבר אדיר ממדים
לא ניתן היה לראות את הסוף שלו אבל התחושה שטיפסה לי מהבטן לכיוון הגרון שידרה שהוא אינסופי.
בלעתי רוק, פתחתי עיניים.

“האם זה צער בעיניים שלה?!”

חייכתי אליה והיא החזירה לי חיוך, חיוך כזה של לב גדול ועיניים טובות.
מלווה בחמימות חיוכה,
עצמתי שוב את עיניי.
הפעם ראיתי אותה במדבר זוחלת על גחונה באיטיות.
הייתי על הר גבוה והיא היתה ממש רחוקה ממני, אבל היה ניכר שהיא על סף התייבשות.
התחלתי לרוץ לכיוונה, בידיי הופיע באורח פלא בקבוק מים.
“אני חייב להגיע אליה מהר”
הגברתי מהירות.
סלעים החלו לנחות מצדדי בקצב רצחני, ואני קפצתי דילגתי והחלקתי כל הדרך אליה עד למטה.
וככה כשאני מתאושש מהנפילה ומנקה את החול מעיניי, אני רואה אותה כורעת מעל באר מים מושכת את החבל והדלי עולה מעלה.
היא מניפה אותו מעל פיה, עוצמת עיניים,
גומעת את המים בשקיקה ומסיימת באנחת רוויה.
אני שוב בולע רוק.
העיניים שלה נפתחות ועכשיו אני מבין את המבט שנשקף מהם.
זהו לא מבט של סבל, צער או כאב,
זהו מבט של תקווה בסופו של מסע.

הקצתי מחזיון המדבר, פניתי אליה ואמרתי: “אומרים שהחיים הם משא שסוחבים על הגב ומתן שנותנים מעצמנו, כמה שניתן יותר ככה יהיה לנו קל יותר לסחוב, אבל במקרה שלך אני מאמין שסחבת וואחד משא, לאורך חתיכת מסע ועכשיו הזמן שלך הוא רק לקבל”

יחד עם חיוכה המתפשט ראיתי דוק סמוי נוסף, של אבק דרכים דמיוני, מתפוגג.

מנחם יצא מבניין המגורים עם חיוך רחב.
כרגע סיים פגישה מוצלחת עם יהלומן מפוקפק באחת מעיירות הטאונשיפ שבפאתי קייפטאון.
היו אלו העיירות שאכלסו את השחורים והצבעונים בזמן משטר האפרטהייד ועם סיומו סופחו לתחומי העיר כפרברים.
רמת הפשיעה שם היא מהגבוהות בעולם ומקרי השוד והרצח מגיעים לכמה עשרות אלפים מדי שנה.
בתחילה, חשש להגיע לכאן לביצוע העסקה, אך שלושת המאבטחים החמושים ששכר וכעת הקיפו אותו בדרכו, השרו עליו תחושת ביטחון.
היהלומן הציג בפניו את המסמכים הנדרשים, על פניו נראה היה שהכל חוקי ותקין.
מנחם ידע שגם אם המסמכים זויפו, המחיר המצחיק ששילם עבור היהלומים והרווח האדיר שיוכל לגרוף בבלגיה, שווים את הסיכון.
אחד המאבטחים פתח עבורו את דלתה האחורית של הב.מ.וו והוא נכנס לרכב.
במושב לידו נחה לה חבילת מוצרים לפסח, אותה קיבל באותו בוקר משליח חב״ד בסי פוינט.
“הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” אמר לו מנדל בחיוך שעה שמסר אותה לידו.
מנחם לא ממש שמר כשרות ובטח שלא חמץ בפסח, אבל עם חיוכו של מנדל לא ניתן להתווכח והוא הניח אותה ברכבו.
הם החלו בנסיעה כשלפתע צדה את עינו דמות זרוקה בפינת הרחוב, “תעצור רגע ליד ההומלס הזה”.
הוא יצא מהרכב והלך אליו במהירות.
אם אני לא שומר כשרות לפחות אעשה מצווה עם החבילה שקיבלתי.
הוא נעמד מעל ההומלס וחזר על דברי מנדל משועשע: “הא לחמא ענייא”. ההומלס הרים את ראשו והסתכל עליו המום. הוא פתח את החבילה במהירות, שלף משם את בקבוק היין וגמע אותו בשקיקה.
מנחם פנה חזרה לעבר הרכב צוחק לעצמו שהיין הוא מיץ ענבים ובטח ההומלס חשב על אלכוהול.
רגע לפני שנכנס לרכב נדרכו אוזניו, ההומלס החל לצעוק “אליהו הנביא, אליהו הנביאאאאאא, שומר ישראל, שומר ישראלללל”.
המום ולא בטוח אם דמיונו בוגד בו, הסתובב בחזרה לעבר ההומלס –
“הייייי מאיפה אתה מכיר את השם הז..”
פיצוץ אדיר החריד את השכונה. מנחם הספיק לראות את הב.מ.וו עולה באש וצמד אופנוענים עם נשק אוטומטי מרססים את רכבו. הוא הועף אל הקרקע והכרתו אבדה.  
————————

“פסח כשר ושמח לכולם, בבקשה תשבו היכן שנוח לכם”, פנתה לאה לבני הזוג רובינשטיין, היו אלה שכניהם החדשים, יומיים קודם לכן הם עברו לדירה סמוכה ולאה הזמינה אותם לארוחת הסדר. “שרוליק ומלכי לכו להביא כריות מהסלון”.
יוסי בעלה בדיוק חזר מבית הכנסת והתיישב בראש השולחן. לאחר שקידש על היין החל בסדר הפסח.
מלכי הקטנה היתה נרגשת למצוא את האפיקומן, ואילו שרוליק לא הפסיק לדבר על זה שהוא הולך להישאר ער כל הלילה בהמתנה לפגוש את אליהו מגיע לשתות מכוס היין.
“הוא בכלל לא יגיע כי הוא לא קיים” טען בלהט בן דודתו.
אביו היסה אותו בחומרה, “אנחנו לא פוגעים באמונה של אחרים”.
“אבא שלי פגש את אליהו הנביא כבר פעם, נכון אבא?!”
יוסי חייך קלות ואמר “נכון. זה סיפור לאחרי האוכל” ענה למבטיהם הסקרנים של גיסו ובני הזוג רובינשטיין.
משסיימו לאכול והזאטוטים היו עסוקים בחיפוש האפיקומן פתח יוסי בסיפורו.  
————–
היה זה לפני עשר שנים בדיוק.
הייתי תלמיד ישיבה שסטה מהדרך והחל לפרוק עול.
עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב. בבקרים הייתי ממלצר בבית קפה ובערב “ברמנתי” בפאב השכונתי.
סגנון החיים שלי באותו זמן היה מטורף, התנסיתי בכל מיני חוויות ואפשר לומר שלא אמרתי “לא” לשום דבר.
ערב אחד הכרתי בפאב  בחור בשם זאקי. הוא מיד עשה עליי רושם כשהשאיר לי טיפ של 150 שקלים, לא לפני שסיפר לי אלף ואחד סיפורים על הרפתקאותיו ברחבי תבל. מאז היה מגיע בסופי שבוע ומפליג בסיפוריו, תמיד היה בחברת בחורה יפה ותמיד השאיר טיפ מכובד.
הוא סיפר שהוא עובד בייצוא וייבוא של “סחורות” מדרום אפריקה לאירופה.
פעם אחת כשהרגשתי קרוב אליו שאלתי אותו אם גם אני יכול לעשות כסף מייבוא וייצוא, היה ברור לי שמדובר בעסקים מפוקפקים אבל כמו שאמרתי הייתי צעיר פורק עול שהסתנוור מכסף, מעמד, חיי לילה ובילויים.
שבוע לאחר מכן אחזתי בדרכון חדש ויומיים אחרי כבר הייתי על טיסה לדרום אפריקה.
זאקי סידר לי מלון לשבוע ימים ומסר לי מספר טלפון אליו עליי להתקשר ביום האחרון.
מה אני אגיד לכם? שבוע ימים חגגתי כמו משוגע, זאקי דאג לכול!
נהג צמוד, ארוחות גורמה, ספא, בגדים חדשים, ומועדוני הלילה הכי נחשבים.
הכול שולם מראש, הייתי על גג העולם.
ביום האחרון התקשרתי למספר שזאקי מסר לי וקבעתי פגישה. אל החדר שלי הגיע ברנש עם כובע קסקט ומשקפי שמש.
אפילו בתוך החדר הוא לא הוריד את המשקפיים וזה עשה לי הרגשה לא טובה.
בידו אחז מזוודה קטנה.
“אנחנו ניסע עכשיו לשדה התעופה ואתה תחזור עם המזוודה לישראל”, הודיע לי הברנש.
“מה יש במזוודה?” שאלתי בחשש.
“זה לא עניינך”, פסק בטון מאיים, “קדימה צריך לזוז”.
פחד אדיר החל להתפשט בגופי. ירדתי איתו לרכב והתחלנו בנסיעה לשדה התעופה.
בדרך התחלתי לרעוד בכול הגוף. הברנש שהיה איתי שלף מתא הכפפות חבילת כדורים וציווה עליי לבלוע אחד.
“זה כדור הרגעה, אסור שבשדה תעופה יראו אותך לחוץ”.
שעתיים לאחר מכן התעוררתי זרוק בסמטה חשוכה. כל הגוף שלי כאב, מלשוני ניגר דם רב, בדיעבד הבנתי שעברתי התקף אפילפסיה והברנש שלא הבין מה קורה איתי פשוט נטש אותי איפשהו ונסע. ניסיתי לזוז אבל כאב חד ברגל ימין שלי הבהיר לי שאין מצב.
חיטטתי בכיסים שלי, מסתבר שהברנש לקח הכול, כולל הדרכון שלי, ופשוט השאיר אותי שם.
זחלתי במאמץ רב לפינת רחוב ושם איבדתי את הכרתי שוב.
התעוררתי בצהריים, השמש קפחה על פניי והייתי חייב לשתות. הרגשתי איך הגוף שלי נחלש והצימאון רק גובר. באותו הרגע חלף בראשי הרהור תשובה על מעשיי ובצר לי התחלתי לדבר עם אלוקים שיחלץ אותי מהמיצר. אנשים חלפו על פניי והמשיכו ללכת. קראתי, זעקתי אליהם, אבל כנראה שחשבו אותי להומלס משוגע ופשוט התעלמו.
וככה, כשאני על סף כוחותיי בין חיים מוות ותפילות לאלוהים, נעמד מולי אדם עם חליפה לבנה, הגיש לי חבילה ואמר “הא לחמא עניא”. בתוך החבילה היה מיץ ענבים שהרווה את צמאוני. ראיתי אותו מתרחק וצעקתי לעברו “אליה..”
——-
אדון רובינשטיין החניק צעקת התרגשות.
״אליהו הנביא, אליהו הנביאאאא”.
יוסי חייך והנהן עם הראש, “אכן כן, היה זה לדעתי אליהו הנביא”.
“לא, לא. אתה צעקת אליהו הנביא שומר ישראל”.
הפעם היה תורו של יוסי להחניק זעקת התרגשות.
“איך אתה יודע??”
מנחם רובנשטיין לגם מכוס היין שלו, הסדיר את נשימתו וסיפר את סיפורו.
“שנים שהייתי בטוח שההומלס לו נתתי את החבילה היה אליהו הנביא שנשלח להציל אותי משוד היהלומים”.
שקט השתרר בשולחן, דמעות עמדו בעיניו של יוסי.
“אאאא אדון רובנשטיייין, אאאתתתה היית האליהו הנביא שלי, אתה מבין?!?! כשהמשטרה הגיעה לזירת האירוע הם חשבו שנפצעתי בשוד ולקחו אותי לבית החולים, שם חיי ניצלו”.
“אתה אליהו הנביא שלי, אתה אליהו הנביא שלי”.
———
מלכי הקטנה בדיוק נכנסה לחדר עם האפיקומן בידה.
“זה אליהו הנביא?” שאלה מבולבלת והצביעה על אדון רובנשטיין.
יוסי הרים את בתו בשתי ידיו, נשק לה ואמר: “מסתבר שאליהו הנביא קיים בכל אחד מאיתנו”.

תמיד הוא נוחת מחוייך, שמח, זחוח בטוח.
מפזר אנרגיות לכל עבר, משדר שתמיד בסדר, אוהב שאומרים עליו גבר.
מרים לחיים, מסתכל בעיניים, חי ללא גבולות, מתעד חוויות, מקצין רגשות.
מגיע למספר ימים בלבד,
אסור לו להיות לבד, חייב לטרוף את השעות, בעיקר את הלילות, לצאת לבלות, להתעורר לצידן של הרפתקאות.
לרוב זה בא על חשבון המשפחה שנדחקת לפינה, או אז הוא מתרץ לעצמו ללא בושה: ״ההנאה שלי – היא הכי חשובה”.

————————————–

בלילה השני להגעתו, פגש בה לראשונה.
כבר זמן מה שהם מתכתבים, מחליפים רגשות, מחמאות ורעיונות.
הלילה הוא ידע הם יחליפו קצת יותר…
הם עמדו צפוף בין קהל. היא נצמדה אליו ולחשה באוזנו: “ימים אפלים עוברים עליי”, ועשתה לו את המבט הזה עם העיניים. רעד בלתי רצוני חלף במעלה גבו. המלנכוליות שלה עשתה לו את זה.
אחר כך כשהיו לבד, מתגפפים תחת כיפת השמיים ומטחי הגשם, הצהירה באוזנו שהוא הראשון שנתן לה לחוש כך, שהיא כלואה במערכת יחסים אחת מאז ידעה גבר, והנה הוא היחידי שגורם לה להרגיש חיה.
אולי זה היה היין בשילוב הג׳ויינט ואולי זו הכמיהה להרגיש נחשק שטשטשו את חושיו, אבל באותו הרגע הוא באמת האמין לה.
בבוקר למחרת היא התקשרה ובטון מתגרה תיארה בפרטי פרטים את רצונותיה ותשוקותיה. תכף לאחר מכן הצהירה שאסור ושמא עליהם לחדול,
כששאל בתמיהה לפשר השינוי הקיצוני בשיחה הודתה שהוא צודק ואז התחננה אליו שלא יתרחק.
“אם תזרוק אותי, אבכה המון”. היא חזרה על המשפט הזה עוד כמה פעמים ואז סיימה את השיחה עם עוד פנטזיה אפלה.
זה היה נראה לו מוזר הניגון שלה על קשת רגשות בשיחת טלפון אחת, אבל מוזר תמיד התפרש אצלו כמסתורי והרפתקני. ואם כך, אז למה לא?!

———————————–

הוא עמד עם הטלפון באמצע הרחוב המום, היא דיברה אליו בלשון נקבה משל שוחחה עם חברה ואז ניתקה, לא היה קשה להבין שהאחר עמד לצידה.
ברגע אחד המסתורין והתשוקה התחלפו עם תיעוב ודחיה, מצפונו צף עלה מהבפנוכו של נשמתו מטיח בו “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”
זיכרון ידיה הקטנות מטיילות על גופו בהנאה עשה לו צמרמורת מהסוג הרע, “מגע מלוכלך” מלמל לעצמו.
מחשבה התגנבה למוחו, בתחילה ביטל אותה בהינף יד אבל היא גדלה וצברה תאוצה עד שנעמדה מולו וצרחה
“סע הביתה “
מונית אקראית נעצרה מולו החלון נפתח והנהג שאל אם זקוק להסעה.
הוא הוציא את הטלפון מהכיס.
“היי אמא מה שלומך אני תופס אליכם מונית – יש קוסקוס?”

————————————

השולחן החל להתמלא במבחר סלטים והוא נשנש אותם בחטף.
אמו צפתה בו מהמטבח מוחה אגלי זיעה בסינרה ומפריחה לעברו חיוך ונשיקה.
“לעמרה של אמא המרק מוכן, הנה אני מוזגת לך קוסקוס”
היא ניגשה אל הקערה וחפנה בידה את הגרגירים שעמלה עליהם משעות הבוקר המוקדמות.
“כמה למזוג לך חיים שלי?”
“תתחילי למזוג יא מאמא, אני כבר אפסיק אותך לפי העין”
“אתה יש לך עיניים של עספור, תראה איך רזית”
הוא נזכר בשעשוע איך לאף אחד מבני משפחתו היה אסור להכניס ידיים לקערה.
פעם הוא תפס את אחותו מוזגת לעצמה עם הידיים ואמא מיד הזדרזה והעמידה בשבילו סיר חדש.
“אולי הגיע הזמן שאמצא לי זוג ידיים נקיות, אמיתיות, ראויות, כאלה שיהיו רק שלי”
אמו הסתכלה עליו בחשד “התחלת לדבר לעצמך מה קרה?!”
הוא לקח את שתי ידיה ונשק להם ארוכות
“אני צריך ידיים אמא”
“וואעה עלייה אתה מרגיש טוב? על איזה ידיים אתה מדבר?”
“ידיים של בית אמא,
ידיים של בית”

כבר שבוע שהיא מגיעה לבקר. בדרך כלל בזמני הפנוי, אך לפעמים גם בזמן העבודה, נכנסת לחנות ואומרת שלום. תמיד אחרי שהיא הולכת אני מרגיש יותר טוב, אבל בפרדוקס מטורף אני גם אוהב כשאנחנו יחד.

אתמול בלילה אחרי שחזרתי מעוד בילוי ריק מתוכן, היא הגיעה. היא אף לא פעם לא דופקת בדלת יש לה מפתח והיא פשוט נכנסת. היא נגשה אליי, פשטה ממני את הבגדים ומיד החלה ללטף אותי בכל הגוף. קיבלתי עור ברווז, אבל לא הפסקתי אותה, זה עשה לי כיף. אחרי זה הרגשתי את הציפורניים שלה שורטות אותי, זה כאב לי, אני חושב שאפילו ירד לי קצת דם, אבל לא הפסקתי אותה זה עשה לי טוב. היא מזגה לי כוס יין ואמרה תשתה זה טוב, שתיתי והתחילו לרדת לי דמעות. היא לא נגבה לי את הדמעות אלא עטפה אותי בחיבוק ואמרה: “תבכה זה טוב.” בכיתי כמו ילד וסיפרתי לה על הצרות שלי היא עודדה אותי להמשיך. סיפרתי לה שאני צריך לעשות בדיקות רפואיות ושאני קצת פרנואיד, אז היא צחקה ואמרה “מקסימום יש לך משהו חמור ותמות.” זה נורא להגיד כזה דבר, אבל דווקא מצא חן בעיני התשובה שלה. “אני רוצה ללכת לישון” לחשתי היא לקחה אותי לחדר, פשטה את הבגדים שלה ולא נתנה לי לישון עוד שעה ארוכה.

בבוקר התעוררתי וראיתי אותה שוכבת לצידי, על צג הטלפון הבהבה הודעה, נכנסתי לקרוא: “נשמה שלי כמה שאתה חסר, מתגעגעת המון, אהוב אחד.” נגשתי לחלון והזזתי את הוילון קרן שמש חדרה פנימה. היא התעוררה בכעס וביקשה שאסגור את הוילון. “הכי טוב חושך, בא אליי, בא כנס איתי מתחת לשמיכה” משכתי ממנה את השמיכה וקיפלתי אותה בצד המיטה. “תעופי לי מהבית את לא רצויה כאן יותר” היא גיחכה מולי ואמרה: “אני מבינה ששמחה שלחה הודעה…” הלכתי לסלון, פתחתי את הטלוויזיה, נכנסתי ליוטיוב כתבתי happy music והתחלתי לרקוד ערום. היא קמה מהמיטה והתחילה לארוז את החפצים שלה, האצתי בה למהר. “יאללה נו תלכי כבר, אני לא יכול לראות אותך יותר”. לקחתי ממנה את המפתח שלה, פתחתי עבורה את הדלת ועזרתי לה לצאת. רגע לפני שסגרתי אחריה את הדלת, היא שלחה רגל, מונעת ממני לסגור ומהרווח הצר שנותר סיננה לעברי: “אני דיפרסיה, ואתה לא יכול בלעדי, לקחת ממני את המפתח, אבל אתה תמיד משאיר לי אותו בארון חשמל”.

בעטתי לה ברגל, סגרתי את הדלת והמשכתי לרקוד.