Just another WordPress site

Author: גיא שפק

  • איך הגשמתי חלום משפחתי בסין הקיץ

    השעה 05:37. לא ברור אם כבר 05:37, או רק 05:37. אני מקים את עצמי ממיטה לחה מזיעה, אוסף את תיק כלי הרחצה ופונה לדלת החדר. בעודי פותח את הדלת אני מפנה מבט לאחור, רואה את שני הבנים ישנים כמו שרק בני 10 יכולים לישון. שמח שלפחות הם מצליחים לישון בחום הנוראי ובו זמנית מקנא בהם כל כך. 

    חופשת קיץ מהחלומות

    אבל נתחיל מההתחלה. הולנד התברכה בחלוקה יפה של השנה לארבע עונות נפרדות, כל אחת מאופיינת בטמפרטורה, תאורה וכמות משקעים אופיינית. בהתאם, בעלי החיים, וגם בני האדם, מתאימים עצמם לעונה ומווסתים את פעילותיהם בהתאם. בחורף צריכת המזון עולה ורמת הפעילות יורדת, באביב ישנה התעוררות מחודשת ובקיץ ישנה נדידה למחוזות נעימים יותר. אך בעוד שבעלי הכנף נודדים בקיץ צפונה, ההולנדים בעלי הקרוואן נוטים לנדוד דרומה, לרוב לכיוון חופי צרפת. מסיבה זו, בחודשי האביב השאלה “איפה תבלו את הקיץ” משמשת לפתיחת כל שיחה, פרטית ועסקית כאחד. לפני כשנה החלטתי שבשל הזמן להגשים חלום ישן, ואין זמן מתאים יותר מחופשת הקיץ. לחלק החלום הוא בטן-גב על חוף הים, לחלק לטייל בערים גדולות או כפרים ציוריים. שלי הוא להתאמן בקונג-פו על פסגת הר בסין. ואם יש דבר אחד שיכול להתעלות על זה, זה לעשות את זה ביחד עם משפחתי. חיפוש באינטרנט, קריאת ביקורות, יצירת קשר עם אנשים מכל העולם שכבר עשו זאת ומצאתי את המקום. בית ספר לקונג-פו של מנזר שאולין שפתוח לתלמידים זרים ושמח לארח גם ילדים צעירים. מעבר מהיר קדימה ואוגוסט הגיע. שני בניי, אורי ומעיין בני התשע ועשר ואנוכי עולים לטיסה קצרה מאמסטרדם לשוויץ, משם טיסה מעט ארוכה יותר לבייג’ינג, משם שלוש שעות ברכבת המהירה ל- Xinyi הנמצאת במחוז Jiangsu. משם רק עוד כשעתיים במונית רעועה עד לאקדמיה שנקראת Maling Shaolin Kung-Fu academy. האקדמיה היא מבנה לבן מוקף עצים, העומד בודד על גבעה באמצע שומקום. זה הזמן לחזור לתחילת הסיפור. 

    השעה 05:57. אחרי צחצוח שיניים ומקלחת זריזה במקלחת שגורמת לבסיס בצוקי עובדה להראות כמלון 5 כוכבים, אני ממתין עם עוד כ-10 תלמידים למורה לטאי-צ’י. טאי-צ’י היא אומנות לחימה סינית בת מאות שנים (הדעות חלוקות, והאומדנים נעים בין 700-1500 שנה), המאופיינת בתנועה רכה וזורמת. רובנו משייכים אותה לקבוצות הקשישים הנעים באיטיות בפארקים, אך לטאי-צ’י יש רבדים רבים הנעים בין יכולת לחימה הנובעת מחישול הגוף והנפש, וייעול זרימת הצ’י בגוף, ועד לשימוש באותם עקרונות באופן מתון יותר לצורך שיפור הבריאות. מאסטר צ’ן מגיע לרחבת האימונים עם חיוך רחב, חליפת אימונים לבנה ורמקול שצווח מוזיקה סינית. מעט צעיר יותר מאומנות הטאי-צ’י עצמה, מסטר צ’ן מתוארך להיות כבן 60 שנה בלבד. כמי שעוסק באומנויות לחימה שנים ארוכות, פגשתי מורים רבים מאומנויות שונות. כשצ’ן התחיל לנוע נשמטה לסתי. מעולם לא ראיתי מישהו, בוודאי לא צעיר בן 60, שנע בצורה כ”כ חלקה, נקייה וחזקה כמו מסטר צ’ן. הלילה נטול השינה, הטמפרטורה שכבר בשעת הבוקר המוקדמת הייתה סביב 30 מעלות וארוחת הבוקר שעדיין מעבר לאופק נשכחו כלא היו.

    לאומים שונים מתאמנים ביחד

    עם שריריי רגליים כואבים אני עולה לקומה השנייה להעיר את הבנים. זה זמן ארוחת הבוקר וחייבים למהר כי האימון הבא מתחיל מיד לאחר מכן. זו תהיה הארוחה הראשונה שלנו בבית הספר ואנחנו רעבים מאד ומצפים לארוחה שתספק את הרעב, ותחזיק אותנו לאורך יום ארוך של אימונים. האגדה מספרת שקערית דייסה בצבע חשוד אמורה לעשות את העבודה. אנחנו בונים על זה שיש אגדות אמיתיות ומשאירים קערית ריקה, אחרי הכל אנחנו בבית ספר לקונג פו של שאולין. מעט היסטוריה, מנזר שאולין הוקם בשנת 495 ונמצא סמוך לעיר Dengfeng שבמחוז Henan. כשלושים שנה לאחר מכן, עבר במקום נזיר הודי בשם בודידהרמה, שלימד את הנזירים אומנות לחימה במטרה לשמר את בריאותם הגופנית, ולתת להם כלים להגנה עצמית. במהלך השנים פותחו במנזר 72 אומנויות שמטרתן לפתח את מה שהנזירים מגדירים היכולות הפנימיות והחיצוניות שלהם, וכוללות תרגול פיזי נוקשה, תרגילי תנועה ונשימה שמטרתם שליטה והפעלה של האיברים הפנימיים והנעת אנרגיית הצ’י, ומסגרת דתית בודהיסטית. 

    8:30 והפעמון מודיע שזה הזמן לעמוד בשורה ולקבל את המורים. שלושה מורים, נזירים לשעבר מהמנזר המקורי, בוחנים אותנו ממרום מדרגות הכניסה למבנה. ספירת ראשים, מסדר פצועים ויוצאים לריצת בוקר. הטמפרטורה כבר נושקת ל-35 מעלות. סביר אם אתה בסאונה, פחות אם צריך לרוץ. בתחילת האימון מפרידים את הילדים מהבוגרים, ותוך פחות מחמש דקות אורי ומעיין משחקים עם חברים סינים חדשים. תוך חצי שעה והם מלמדים אחד את השני קונג-פו. איזה אושר. 

    היום ממשיך, ואנחנו עוברים מאימון תבניות תנועה לאימון בעיטות ואגרופים, מאימון קפיצות וגלגולים לאימון כלי נשק. הגוף עייף וכואב ובשמש חם, כל כך חם. אבל אף אחד לא שם לב לכל זה. זה קונג-פו. כתף אל כתף, אנחנו מתאמנים עם סטודנטית לפיזיקה מערב הסעודית, לוחם קיקבוקסינג מאנגליה, סטודנט לכלכלה מאוסטריה, מורה ליוגה מלבנון, רופאה לעתיד מספרד וציירת מגרמניה. השיחות במהלך הארוחות נעות בין פילוסופיה, פוליטיקה והרבה אומנויות לחימה. האוכל פשוט מאד וטעים, גם אם בכמויות מצומצמות מאלה אנחנו רגילים. מאמא באו (אימו של המורה הראשי של ביה”ס) אחראית על הבישול, והיא מאד גאה בפלפלים החריפים שהיא מגדלת בעצמה. חדר השירותים מערבי ולא סיני. 

    בכל יום נושא השיעורים משתנה ומקיף כל תחום באומנות, מלחימה ועד מדיטציה. רמת האינטנסיביות עולה מיום ליום וסוף השבוע מוקדש לאימוני קרבות, חישול ומתיחות אגרסיביות. אנחנו מכים בידיים חשופות עמודי מתכת, לבני חימר ואחד את השני. תענוג. בערב חגגנו את סיום השבוע בארוחת ערב בכפר סמוך ואח”כ טיול רגלי בכפר לשתות תה קר סיני אמיתי. אכלנו במסעדה שנראית כמו מוסך אוכל שלא היה מבייש מסעדת גורמה, גם אם לא תמיד ידענו מה בדיוק יש בצלחת. אחרי שבוע שלם שהיה ארוך אבל קצר, מתיש ומרתק, פיזי ורגשי, אנחנו נפרדים מהחברים בבית הספר בטקס “אגרוף לכתף” מסורתי. הילדים מתרגשים עד דמעות. אם לחלום שלי היה חלום, אני מניח שהוא נראה ככה.

    בימים הבאים אנחנו רואים קצת משנגחאי, האנגזו, בייג’ינג וכמובן הולכים על החומה הגדולה. סין מדהימה ואנחנו לא מפסיקים להתפעם מכל מה שמולנו. אם יש דבר אחד שהילדים בכל זאת היו מוותרים עליו הוא תחושת הסלבריטי. בכל מקום אנשים הצטלמו איתם, נגעו בהם, הלכו אחריהם.

    כ-30 שנה שאני עוסק באומנויות לחימה, ואם יש דבר אחד שעליי לעשות מחובתי כהורה היא להעביר את האהבה הזו לילדיי. לעניות דעתי, אין שום פעילות אחרת שתורמת ליכולות הגופניות, אינטלקטואליות ורגשיות של אדם יותר מאשר אומנויות לחימה. העולם היה מקום טוב יותר, לו היתה חובת עיסוק באומנויות לחימה. להגיע למקור של הקונג-פו, לראות מסטרים אמיתיים ולחוות את האומנות בצורה הכי מוחשית שאפשר הייתה חוויה בלתי נשכחת. החום והלחות הנוראיים, האוכל והנופים המדהימים, האנשים המרתקים והרגעים עוצרי הנשימה והקשים כאחד יצרו טיול שלא יישכח לעולם. מעבר לכך, החיבור שנוצר בין שלושתנו בזכות כל הרגעים הטובים והקשים הוא מעבר למה שאוכל לתאר במילים.

    החופים של צרפת נהדרים, האוכל בטוסקנה מדהים והשופינג בניו-יורק מטורף. אבל אל תוותרו על חוויות מסוג אחר, על חלומות מהסוג שקשה להגשים. 

  • מעשנים במסעדה בהולנד? צאו בחוץ!

    לאחרונה עלה לכותרות נושא השינוי בחקיקה בנוגע לחדרי עישון במקומות ציבוריים. השינוי המדובר משנה את ההסדר הקודם מ-2008 שתחם את העישון במסעדות וברים לחדרי עישון ייעודיים. מאחר שנוכחות חדרי העישון אינה מונעת לחלוטין את נזקי העישון הפסיבי (והאקטיבי כמובן), ועלולה “לדחוף” לא–מעשנים לעשן כתוצאה מלחץ חברתי, החקיקה החדשה לוקחת צעד נוסף לעבר סביבה נטולת עישון וקובעת שחדרי העישון ייסגרו לחלוטין. לחלק מאיתנו מדובר בשינוי מבורך, לאחרים בכאב ראש שרק מעורר צורך בעוד סיגריה.

    עוד כתבות מעניינות:

    לפני שנתחיל, קצת נתונים: בין השנים 2001 ל-2016 חלה ירידה משמעותית באחוז הבוגרים המעשנים בהולנד, מ-37% ל-26% בקירוב. הערכות של האגודה למלחמה בסרטן ההולנדית, KWF, משנת 2016 מדברות אפילו על אחוז מעט נמוך יותר, כ-20% מעשנים, וקושרות כ-20,000 מקרי מוות בשנה לעישון. בעקבות מחקר שנעשה באוניברסיטת מאסטריכט עלתה ההנחה שפיקוח נוקשה והעלאת מיסים יוכלו להוריד את אחוז המעשנים אל מתחת ל-10% ולחסוך למשק ההולנדי כ-1.7 מיליארד יורו בשנה (זו לא טעות דפוס, 1.7 מיליארד יורו)!

    מאחר שנזקי העישון למעשנים עצמם ידועים וברורים, אתמקד בהשפעות של העישון על המעשנים הפסיביים. ומאחר שטיעון נפוץ של מעשנים נגד המעשנים הפסיביים לקוח משיעורי הרב יוסף ומתומצת במילים “תצאו בחוץ” (או כנסו פנימה, ההיגיון ברור, לא?), אני אתמקד במחקרים שמדדו בעיקר את השפעת העישון הפסיבי של נשים בהריון על התפתחות ילדיהן בעתיד. באופן כזה ההצעה “תצא בחוץ” מקבלת משמעות ניתוחית ובו בזמן מעלה את רמות תחושת האשמה, מה שתמיד טוב.

    לאורך השנים מחקרים רבים מצאו קשר בין עישון פסיבי של האם בזמן ההיריון ובעיות בריאותיות של ילדיהן, החל בבעיות נשימה ודלקות אוזניים, ועד בעיות בהתפתחות המוח ומוות בעריסה. לפני כמה חודשים התפרסם מחקר שסקר 718 נשים מקסיקניות וילדיהן, ובדק את הקשר בין מזהמים שונים באוויר וההתפתחות הקוגניטיבית של הילדים בשבע השנים הראשונות לחייהם. מכל סוגי המזהמים שנבדקו, נמצא שעישון פסיבי היה בעל ההשפעה השלילית הגבוהה ביותר על התפתחות הילדים (מיד לאחר בישול בכלי חרס, לתשומת ליבכם). חשוב לציין שאף אחת מהאימהות שהשתתפו במחקר לא עישנה בעצמה.

    מחקר נוסף מחודש מרץ השנה שבדק 8,855 נשים בהיריון, אמנם לא מצא השפעה על משקל התינוק בזמן הלידה, אך מצא קשר בין עישון פסיבי והסיכוי ללידה מוקדמת. מטריד יותר הוא מחקר אמריקני שפורסם גם הוא באותו חודש ומצא קשר בין עישון פסיבי בזמן ההיריון להישגים נמוכים יותר של הילדים בתחומי השפה והמתמטיקה בסוף בית הספר היסודי.

    מאחר שקשה לבסס מסקנות, ובוודאי מדיניות, מתוצאות מחקרים בודדים, חוקרים לעיתים אוספים מחקרים רבים שעוסקים בשאלה מסוימת, מאחדים ומנתחים את הממצאים שלהם כמאגר נתונים גדול אחד. ניתוח כזה של נתונים שמקורם במחקרים שונים נקרא מטא–אנליזה, ובחודש ספטמבר 2017 פורסמה מטא–אנליזה כזו על הקשר בין עישון פסיבי של האם בזמן ההיריון והסיכוי לפגמים בהתפתחות מערכת העצבים של התינוקות. במחקר זה נמצא שהסיכוי לפגמים כאלה (שנקראים NTDs, Neural Tube Defects) גבוה יותר בקרב נשים שנחשפו לעישון פסיבי, גבוה אפילו יותר מאשר בקרב המעשנות האקטיביות. מכאן עולה שלמרות שהסיבה המדויקת לכך עדיין אינה ברורה, ההשפעה השלילית של עישון, ובפרט העישון הפסיבי, על בריאות הילדים העתידיים של אותן נשים, עקבית ונמצאה במספר רב של מחקרים.

    נראה שהמחשבה על בריאות ילדינו צריכה להיות לנגד עינינו עוד בטרם אלה נולדו, ובהקשר לנושא העישון, עלינו להיות ערים לא רק לחשיבות ההימנעות של האם לעתיד מעישון בזמן ההיריון, אלא גם משהייה בסביבת מעשנים.

    הסיבות לשינוי בחקיקה הנוגעת לאזורי העישון המותרים הן רבות, וכוללות כמובן את ההשפעה הבריאותית של העישון על המעשנים האקטיביים והפסיביים גם יחד. ההשפעה החברתית של המעשנים על הלא מעשנים גם היא חשובה, ויצירת מרחבים נטולי עישון לחלוטין יקטינו את החשיפה לעישון וייתכן שכתוצאה מכך גם את הרצון של לא מעשנים להיכנס למעגל העישון. אם מוסיפים את הנזק שנגרם למעשנים הפסיביים שעוד לא נולדו בזמן העישון, הרי שהמשמעויות הבריאותיות, ולכן גם הכלכליות, הן אפילו חמורות יותר מהערכות כיום. מצד אחד, המעשנים עלולים לראות בתקנה החדשה פגיעה בחירויות הפרט (חופש העישון?) ובעלי העסקים כבר מתרעמים על נזקים כלכליים, שכן רק לפני כמה שנים נאלצו להשקיע בבניית חדרי עישון ייעודיים. אך מאידך, הלא–מעשנים יראו בצעד זה צמצום חופש ההרעלה.

    לסיכום, כבעל משפחה, אב לשלושה ילדים ואיש נושם בעצמו, כולי תקווה שראייה כוללת והבנה של המשמעויות השונות של העישון יגרמו לכל המעשנים להיגמל, ובמהרה.

    תמונה ראשית: (The Smokers, Bud Ellison (CCLicense

  • מה המוח שלך יעשה אחרי שתמות?

    כשהתיישבתי לראשונה לכתוב מאמר לדאצ’טאון חשבתי על איך אוכל לשלב את הרקע האישי שלי במאמר שיהיה אקטואלי ורלוונטי לישראלים החיים בהולנד, ושיכול לתרום לקשר בינינו כמו גם לקשר עם הסביבה המקומית. כחוקר העוסק בפיזיולוגיה של תאי המוח המשימה לא הייתה פשוטה, אך החלטתי לדבוק בנושא בו אני מרגיש שאני יכול לתרום וייתכן ויהיה רלוונטי לכולנו: מדע, וספציפית, מדעי המוח. בסופו של דבר הקשר לחיינו בהולנד עלה מעצמו, עם העברתו של החוק החדש לתרומת איברים לפני שבועיים ועם הגעתה של מעטפה חשובה לפתח ביתי. אבל על כך בהמשך.

    אז היינו במוח. ביולוגית, לכולנו יש אחד. האמת שאני מסתכל על אחד עכשיו, או נכון יותר על פיסה ממנו. הוא לא שלי כמובן, אבל הוא כן היה שייך בעבר הלא רחוק למטופל שהגיע לחדר הניתוח של המחלקה הנוירוכירורגית (למטופל שלום אגב, לאחר ניתוח ארוך ומורכב להסרת גידול מעומק האונה הרקתית). מאחר שבמהלך הניתוח היה צורך להסיר חלק קטן מהחלק החיצוני של המוח שנקרא קורטקס (קליפת המוח) על מנת להגיע אל הגידול, ומאחר שהחולה הבין שממילא אותו חלק קטן לא יוכל לחזור למקומו, הוא ניאות לאפשר לנו להשתמש בפיסה זו לצורך מחקר מדעי רפואי (אפשר לומר שהחולה הוא אדם בעל ראש פתוח, אבל ייתכן שהיכולת להעריך את ההומור הזה היא עניין של תזמון).

    תוצאת תמונה עבור ‪human brain‬‏

    אני פוסט-דוקטורנט במעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית, במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי ארסמוס ברוטרדם (Erasmus MC). עיקר המחקר שלי הוא איפיון פיזיולוגי של הפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה, אלצהיימר וכו’ באמצעות תרביות מוח אנושיות. בקצרה, אנחנו מכינים רקמת מוח חיה ופעילה של חולים מתאי עור שהם תרמו לטובת קידום המדע.

    התבוננות בפיסת הרקמה הוורדרדה לא חושפת ולו במעט את המורכבות העצומה שהיא מכילה. רמז ראשון למורכבות הזו מתקבל מבעד לעדשת המיקרוסקופ, כשנגלים לעין עשרות סוגי תאים שונים המשתלבים זה בזה, ומתקשרים אחד עם השני בחיבוריות שנבנתה ועוצבה במשך עשרות שנות חיי אדם. ההתרגשות מגיע לשיא כשאלקטרודה דקה נוגעת בתא עצב בודד, נוירון אחד שקוטר גופו הוא כ-50 אלפיות המילימטר, ומקליטה את הפעילות החשמלית שלו. מי יודע מה הפעילות הזו מקודדת, אולי רסיסי זיכרון.

    עוד בדאצ’טאון:

    הצורך בהיכרות טובה יותר עם המוח הוא ברור. זהו האיבר השולט על כל הווייתנו, הפיזית, הקוגניטיבית, הרגשית ועוד, אך בו בזמן זהו האיבר שהבנתנו לגביו היא המועטה ביותר. מאחר שהזמינות של רקמה אנושית כפי שתואר מעלה היא נדירה מאד, בשנים האחרונות התפתחה טכנולוגיה המאפשרת לגדל רקמת מוח אנושי בצלחת. את הרקמה מייצרים לרוב מתאי עור שעוברים תהליך המרה לתאי גזע ומשם התמיינות לתאי עצב. היכולת להשתמש בתאים של אדם ספציפי פותחת את הדלת לשלב הבא בעולם הרפואה, והוא הרפואה המותאמת אישית. כיום יש באפשרותנו לגדל את התאים עד לבשלות פיזיולוגית, ואף לערוך ולשנות את החומר הגנטי בתאים אלו. מבלי להיכנס למשמעויות הטכניות של השיטה, היכולת לבנות מוח פותחת דלת למציאת פתרונות למגוון עצום של מצבים, מטיפול בשבץ, דרך אפילפסיה ועד למחלות כגון פרקינסון וסכיזופרניה. השימוש בגישות הללו כבר נושא פירות, ועוד ועוד מחקרים מתפרסמים ומקדמים את ההבנה שלנו על מנגנוני הפעולה של תרופות פסיכיאטריות, הגנטיקה של הפרעות בתפקוד המוח עוד.

    בחודש יוני האחרון התפרסם בעיתון המדעי Science מאמר המתאר ממצאים של מחקר שעשה שימוש בטכנולוגיות הללו, ושהייתה לי הזכות להיות חלק ממנו*. המאמר הסביר כשל שאירע במהלך הניסויים הקליניים בתרופה המיועדת לטפל בכאב נוירופטי, כשל שגבה את חייו של אדם וגרם לפגיעות נוירולוגיות בלתי הפיכות בארבעה אחרים. מעבר לחשיבות המאמר בהסבר הנוגע לאופן פעולת התרופה הספציפית, נקודה אחת עקרונית וחשובה מאוד עלתה ממנו, והיא הצורך בעריכת ניסויים על רקמה אנושית. לתרופה זו, והיא לא המקרה היחיד, לא הייתה השפעה בעייתית על בעלי חיים אחרים שעליהם היא נוסתה טרם הניסויים בבני אדם ולכן לא הייתה סיבה למנוע את המעבר לשלב הניסויים בבני אדם (החלטה שבדיעבד התבררה כטרגית). מספר חודשים לאחר פרסום אותו מאמר עדכנה הסוכנות האירופית לתרופות (EMA – European Medicines agency) את ההנחיות הנוגעות לניסויים קליניים בבני אדם, ניסויים הכרחיים בדרך לאישור תרופות. בסוכנות האירופית הוחלט, בין היתר, להציג שלב נוסף בדרך לאישור תרופות, והוא השימוש ברקמות אנושיות טרם הניסוי בבני אדם. ייתכן שהטרגדיה היוותה זרז לשינוי בנהלים, אך האפשרות לבצע את השינוי טמונה ביכולת להשתמש ברקמה אנושית. בזכות המודעות של חולים ובני משפחה, ובזכות היכולת להשתמש ברקמה האנושית, ייתכן שנוכל לשפר את חייהם של אנשים רבים ולקדם את הידע האנושי צעד נוסף לעבר הבנה טובה יותר של המוח. חשוב לזכור שהיכולת לחקור רקמות אנושיות מעלה שאלות בנושאים רבים, החל מהאתיקה והפרקטיקה של תרומת איברים או רקמות ועד לנושא הניסויים בבעלי חיים, שאלות שראוי לדון בהן מוקדם ככל האפשר. הבנה עמוקה של המשמעויות המחקריות ומעורבות ציבורית המבוססת על הבנה זו חשובות לאין ערוך.

    “האם באמצעות המכתב הזה אתה הולך להציל חיים?”

    לפני מספר חודשים נחה על מפתן הבית מעטפה הנושאת את סמל משרד הבריאות והספורט ובתוכה בקשה לתרומת איברים מה-Donorregister. נשמתי לרווחה – הפעם לא מבקשים כסף, אלא רק חלקי גוף – ושמחתי שהתמזל מזלנו לחיות במדינה שבה בקשה כזו מגיעה במעטפה ולא מלווה בדפיקות בדלת. מילאתי את הטופס הנחוץ ואישרתי את השימוש בכל חלק מגופי שיהיה בר שימוש ביום שהיקום יחליט שקצה נפשו בי, גם לצורך תרומה לאדם נזקק וגם לצורכי מחקר מדעי.

    וכך הגענו  לנושא אקטואלי, רלוונטי ומועיל לחיינו כישראלים בהולנד. תרומת איברים באמת יכולה להציל חיים, גם כשלא מדובר בתרומת איבר להשתלה. כמדען אני יכול להעיד שכאשר אנחנו מנסים ללמוד על הגוף האנושי שלנו, קשה מאד למצוא תחליף לרקמה אנושית. הדלאי למה אמר שהמשמעות האמיתית של חיינו היא לעשות את המירב שניתן על מנת לעזור ולקדם את האושר של הסובבים אותנו. הידיעה שבבוא היום משהו מאיתנו יישאר ויוכל לעזור לחיי האנשים שסביבנו צריכה לרומם את הנפש. בריאות וחיים ארוכים לכולנו!

    תמונה ראשית: Brain Caps Paul van der Werf, CCLicense