שלשום (א’) התקיים יריד אוכל מיוחד בבית הספר הבינלאומי ISA שהכנסותיו מוקדשות לתרומה לנזקקים. בבית הספר לומדים ילדים מתשע מדינות שונות שהקימו גם הם דוכנים והכל למען גיוס כספים לנזקקים.
החורף אמנם טרם הגיע להולנד במלוא עוזו, אך ירידי חורף ודוכני כריסטמס על קישוטיהם השונים כבר החלו לצוץ במקומות מרכזיים בערים השונות. במקביל, קיים שלשום (א’) בית הספר הבינלאומי באמסטרדם (ISA) שוק אוכל במסגרת יריד החורף. האירוע מאורגן בהתנדבות ומתרומות ומתמקד במכירת בגדים וצעצועים “יד שנייה”, דוכני אומנות לילדים, מתקני ספורט ואיך לא מגוון דוכני אוכל שונים המייצגים את התרבויות השונות והעמים השונים בבית הספר.
באופן “מפתיע” התמקד הדוכן הישראלי בטיגון ומכירת פלאפל כמייצג תרבותי של מדינת ישראל. הילדים הבוגרים וההורים הם שחותכים, מטגנים ומוכרים את מנות הפלאפל בהכנה עצמית. הכניסה עולה סכום סמלי של 2.5 יורו למבוגר ו- 2.3 יורו לילד. ההכנסות מכל הדוכנים משמשות כתרומה לנזקקים, כל דוכן בוחר את הארגון שלו הוא בוחר להקדיש את התרומות. בשנים קודמות בחרה הקהילה הישראלית לתרום את הכנסותיה לקרן לשיקום יער פארק הכרמל (לאחר השריפה בכרמל) וכן לעמותה המממנת ניתוחי שפה שסועה לילדים חסרי אמצעים.
פלאפל / הדוכן הישראלי
בבית הספר הבינלאומי באמסטרדם חברות כ-20 משפחות ישראליות ולצידן לומדים ילדים ממדינות אחרות על פני הגלובוס: גרמניה, קוריאה, יפן, הודו, פורטוגל, ברזיל, סין ובריטניה. שפת הלימוד בבית הספר הבינלאומי היא אנגלית כשפת אם ושכר הלימוד השנתי גבוה ונע בין 15 אלף יורו לילדי הגן ומאמיר לפי הגיל עד ל- 17 אלף יורו לשנה. מאחר ומדובר בבית ספר פרטי לומדים בו בעיקר ילדי מהגרי עבודה של חברות בינלאומיות. כ- 40 משפחות ישראליות נוספות צפויות להגיע לבית הספר בשנה הבאה.
ענת קרלינסקי, אם לשתי בנות (9, 12) שלומדות בבית הספר מספרת: “אנחנו גרים כעשר שנים בהולנד והחברה של בעלי דואגת עבורינו למימון שכר הלימוד. במסגרת היריד בחרנו להכין אוכל ישראלי, בעיקר פלאפל. אחד ההורים מכין את העיסה, הורה אחר מטגן, אחר שוטף כלים וכן הלאה”.
הנציגות הישראלית כללה גם את שבט הצופים הישראלי בהולנד, דוכן קוסמטיקה טבעית, מאכלים ישראלים מבושלים וציירת מדיטטיבית המציירת תוך כדי מדיצטיה והלקוח אינו יודע איזה ציור יקבל בסוף.
נציגות ישראלית ביריד
שרון פרס אם לשלושה ילדים הלומדים בבית הספר מסבירה את היתרונות של בית הספר הבינלאומי על פני בתי ספר אחרים: “בית הספר הצטייר כמקום ייחודי בו ישנן שיטות הוראה מתקדמות המתקיימות באוירה בינלאומית סבלנית. באופן אישי, אני יכולה לומר שלאחר חמש שנים אנחנו בהחלט מרגישים שבית הספר מקיים את הבטחותיו ואף הרבה הרבה מעבר. כחלק מהפעילות הענפה שמקיים ועד הורי בית הספר מתקיימות פעילויות רבות לשימור הצביון הקהילתי התרבותי של הילדים והקשר עם ארצות מוצאם. האירוע הזה הוא אחד מהם”.בדומה לחשיבה הישראלית של בחירת מאכל מנצח, גם בדוכן היפני בחרו להציג את “הפלאפל שלהם”, הלא הוא הסושי כמובן. לא רחוק מהם, בדוכן הפורטוגזי בחרו למכור בעיקר “פינגר-פוד”, מנות קטנות של פשטידות עוף, אמפנדס למיניהם, מגוון קינוחים מתוקים ומיץ ברזילאי מסורתי בשם – גוראנה (Guaraná) לדברי כריסטינה ביספו, נציגת הקהילה ואם לשתי בנות (16,13) בבית הספר “המאכלים שבחרנו מסמלים את התרבות שלנו, והמשקה הוא הפופולארי ביותר בברזיל ועשוי מפירות יער ברזילאיים”.
סושי להמונים אמפנדאסמשקה ברזילאי מסורתי מפירות יער
פעילויות נוספות שמקיים בית הספר במשך השנה:
* בחודש פברואר מתקיים global village day שהוא יום פעילות משותפתובו נערכת תערוכה בינלאומית של קהילות בית הספר בעולם. הילדים כולם מייצגים את המדינות מהן הגיעו בתהלוכה חגיגית. בהמשך ״מבקרים״ ילדי החטיבה היסודית במדינות שונות בעולם ומשתתפים בפעילות ייחודית למדינות האלו.
* בחודש נובמבר מתקיים בבית הספר פסטיבל האורות בו נערכת תערוכה ופעילות בנושא חגים הקשורים לאור המתקיימים בעולם בעונה זו של השנה. הקהילה הישראלית מדריכה כל שנה כ- 600 תלמידים מבית הספר היסודי בנושא חנוכה במקביל לקהילה ההודית, ההולנדית והאיטלקית.
רבים מהם נערכים באוויר הפתוח ותלוי מזג אויר ובאמסטרדם, כידוע, הגשם יכול להכות בהפתעה. את הפתרון לבעיה מצאו ההולנדים בצורת – שווקים מקורים.(סוף סוף נפל האסימון).
קורת גג מעל הראש ושום שלג, גשם או רוח לא ימנעו מההולנדי המצוי לנגוס בגבינה הנמסה על הלחם או לשתות בירה, גם כשממש קר.
באיזור המערבי של העיר נפתח לפני ימים אחדים שוק שכזה המסתמן כלהיט הבא של החורף “פוד האלן” (De foodhallen) או בתירגום פשוט: “מסדרונות אוכל”.
מדובר בקונספט שהזכיר לי במבט ראשון את ‘מתחם התחנה’ ביפו (למי שזכה להכיר).
חלל ענק ששימש בעבר כחנייה לרכבות הקלות באמסטרדם (הטראם) אליו מגיעים על שביל הכניסה הנראה כמו פתח אותה חנייה עם שבילי רכבת שמובילים לכיוון הכניסה.
מאחר ואין שילוט מוסדר עדיין ובהינתן מסילות רבות על הריצפה שהולכות לכיוונים שונים, קצת מסורבל להיכנס, אבל ברגע שמתאפסים ונכנסים מגלים חלל מעוצב ואופנתי גדוש בכל טוב.
ההולנדים, הידועים בחיבתם לעיצוב, הצליחו לשמר את המראה האותנטי של חניית הרכבת עם קונספט תעשייתי גס אך מעוצב באופן מודרני ובו דוכני מזון מדליקים וברים “שיקיים”.
מלבד ‘חלל המזון’ מדובר במקום ענק שבצמוד אליו ישנו גם בית מלון, אולם קולנוע, גלריה, ספרייה וחנויות הכל תחת אותו המתחם מה שמספק לחובבי אוכל והתרבות חוויה תחת קורת גג אחת.
כבר בכניסה חיכתה לנו הפתעה – דוכן בשם Maza שמוכר אוכל ים תיכוני.
המוכרת הנעימה הסבירה לנו שמדובר בשיתוף פעולה ישראלי, לבנוני וטורקי שהסביר את השלט שתלוי שם בגאון המעודד צריכת חומוס על גווניו: Give peas a chance.
מי שמתגעגע לטעם של בית ישמח לגלות שמוכרים שם טחינה עם טעם ישראלי לגמרי ! ואפילו אפשר לקחת בשקית קירור הביתה במחיר של 2.5 יורו לקופסא קטנה ו – 4.20 יורו לקופסא גדולה.
במקום יש גם חומוס בטעמים: סטנדרטי, ממרח חומוס פפריקה עם קוסקוס ואחרון חביב – ‘באבאגנוש’ (לחובבי הז’אנר ) שהוא שילוב של חומוס על ממרח חצילים. בדוכן ניתן למצוא גם פלאפל ביחידות, או כמו שההולנדים אוהבים – מרוח על לחם, falafer broodje , שזה אומר 3 כדורי פאלאפל, חומוס וחסה (5 יורו).
חובבי הבשר ימצאו דוכנים רבים לממכר המבורגר, בשרים משומרים וחזרזירים.
בדוכן שנקרא “המטבח הגס” – The rought kitchen ניתן להתנסות ב’סנדביץ פופיק של חזיר’ (6.5 יורו) או ‘פיגי פלטר’ (צלחת חזרזיר) עם כל סוגי הטעימות ב 14.5 יורו.
אנחנו העדפנו ללכת על בטוח והלכנו לדוכן שנקרא בפשטות “הקצב” – The Butcher ומוכר המבורגרים במחירים שונים הנעים בין 5.95 יורו ל11.50 יורו.
ההמבורגר שנדגם על ידינו היה ‘טראפל בורגר’ ברוטב פטריות טראפל (9.90 יורו) והוכרז פשוט כמעדן!
לקינוח, ניסינו מיני ‘פאטיסרי’ בדוכן מומחים במקום. (2.5 יורו ליחידה).
גם לצמחונים יש מה לחפש במקום – אל דאגה! ישנם דוכנים ירוקים על טהרת הבריאות , כולל ב”מאזה” שהוזכר קודם המוגדר כצמחוני ואף “כשר” ו”חלאל” (הכשרות המוסלמית).
עוד מלהיטי המקום – דוכן גבינה “ארומטי” שבו ניתן לטעום ״קאס״ בטעמים שונים. בדוכן מתיכים גבינה צהובה על בגט ואפשר גם להזמין צלחת טעימות פוטוגנית (9.5 יורו).
מי שחשקה נפשו דווקא בפאי ממולא, יכול לקפץ עבר הדוכן האוסטרלי ולמצוא בו סוגי פאי מגוונים במחירים הנעים בין 2 ל-4 יורו.
לכל הצמאים וחובבי הבירה והאלכוהול, פניו מועדות אל מרכז החלל בו ממוקם בר גדול המהווה את מוקד הפעילות ומזכיר במעט את סצנת הברים התל-אביבית והוא שוקק חיים גם בשעות הצהריים , כיאה להולנד.
לצד ההתלהבות כדאי להוריד ציפיות בכל הקשור לפעילות הילדים והצפיפות .
יתכן שבגלל שמדובר באטרקציה חדשה אבל נכון ליום הביקור שלנו באמצע שבוע המקום היה צפוף מעט למרות שלצד זה כדאי לציין כי האוירה במקום נעימה.
נקודה נוספת היא כאמור – הילדים.
נראה כי לא ממש חשבו על ביקור המבוגרים עם הילדים. מלבד הלבוש המהודר של המבקרים שנראו כאילו הגיעו ל ״אירוע״ , לא מצאנו מאכלים המתאימים לילדים למעט דוכן גלידה ויוגורט אחד ובנוסף, בתפריטים שבהם הסתכלנו לא ניתן היה למצוא ״מנות ילדים״ .
גם הצפיפות שהזכרתי, לא אידיאלית להסתובבות עם ילדים ולכן, המלצה – שריינו בייביסיטר או לכו באמצע השבוע כשהזאטוטים עדיין בבית ספר על מנת לנצל את היום לשוטטות קולינארית.
לסיכום – האוכל היה ברמה גבוהה, מומלץ להגיע בימים פחות עמוסים, כי אם באמצע שבוע לא היה מקום לשבת יתכן שבסופי שבוע זה יהיה מאד מאד גדוש ובסך הכל – חווית מומלצת לחובבי הקולינריה.
כתובת:
Hannie Dankbaar Passage 33
1053 RT Amsterdam
שעות פתיחה – 7:00 – 23:00 ובסופי שבוע עד 3 לפנות בוקר.
אתר: כרגע בבניה אבל ניתן למצוא פרטים כללים ומפה של המקום בקישור: De Hallen Amsterdam
הקליפ החדש של להקת שמֶמֶל “ברלין”, הצליח להחזיר לסדר היום את הדיון בשאלת הלגיטימיות של היורדים מהארץ לעזוב את ישראל. הקליפ בו נראים ישראלים לשעבר רוקדים עם שמות הערים אליהן עברו (ביניהם גם ישראלים מהולנד), הצליח לעורר את קצפם של לא מעט אנשים בישראל שטענו כי התנהגות היורדים המחויכת מתפרשת כ”התרסה”. סולן הלהקה, דרור ויידמן מסביר בשיחה עם מורן זליקוביץ’ , כתבת דאצ’טאון, את השקפתו על “ברלין”, על ירידה מהארץ ומדוע הטלאי הצהוב נכנס לשיר.
את להקת שמֶמֶל הכרתי בשיטוטים ברחבי ישראל. בעבר יצא לי לראות אותם בהרכב של 11 נגנים באחד הקיבוצים בארץ ובפעם אחרת נתקלתי בהם מופיעים בשוק הפשפשים בתל אביב.
הלהקה החלה את דרכה בשנת 2007 בתל אביב ושיתפה פעולה עם אמנים שונים כמו גורי אלפי, קובי אוז, אפרים שמיר, אבי גרייניק, תומר שרון ודודו זר (שעזב באחרונה את ישראל לטובת לוס אנג’לס).
אבל את עיקר תשומת הלב אליה, משכה שמֶמֶל דווקא לאחרונה כשיצאה עם השיר “ברלין” המכונה בישראל “שיר היורדים המאושרים”.
הסיבה לכינוי הספונטני של שם השיר היא בשל הקליפ רווי החיוכים והריקודים מצידם של אותם יורדים, קליפ שגרר עימו דיון סוער ברשתות החברתיות ותוכניות הבוקר עם חיצים המופנים כלפי אלה שבחרו לעזוב את הארץ.
אבל לא רק הקליפ שמכיל ישראלים מרקדים עם שלטים ברחובות אירופה עורר את קיצפם של ישראלים רבים.
בימים אלה כשמאבק על מחיר המילקי, תוך השוואה בין מחירו בארץ לחו”ל, מחליף את מאבק הקוטג’ מלפני שנתיים והדיון על יוקר המחיה בישראל עולה שוב על סדר היום, הרי שגם מילות השיר עצמן הצליחו לעצבן לא מעט אנשים.
“אנחנו היורדים מישראל נתפסים בעיני האנשים בארץ כמאושרים, כמו בקליפ “ברלין”?” אני שואלת את סולן הלהקה ומחבר השיר, דרור ויידמן.
“יש סיבה למה אנשים חושבים ככה ויש גם סיבה מדוע הקליפ קיבל את שם ‘שיר היורדים המאושרים’. זו למעשה טעות שלי” מסביר ויידמן. “לא חשבתי עד הסוף כשהעליתי את הרעיון לקליפ הזה עם השמות של המקומות בהם גרים ישראלים לשעבר”, הוא מתנצל.
“אמרתי לחברי, יניב רווה, שנצלם אנשים שגרים בחו”ל עם שלטים. הוא התנגד ואמר ‘ לא, זה יהיה משעמם, אולי שישירו את השיר? נעשה שירקדו קצת, זה שיר קצבי ‘. אני בכלל התכוונתי שיהיו קצת ריקודים בסוף אבל העורך שילב את הריקודים לאורך כל הקליפ כדי שיהיה קצבי ו’פאן’. בסוף יצא מזה : ‘תראו את הישראלים רוקדים ברחובות אירופה בהתרסה כמה טוב לנו’ וכל זה בגלל עניין אומנותי”.
ויידמן מסביר שגם מאבק האוהלים לפני כשנתיים, היה אחד הגורמים שהניעו את כתיבת השיר מלכתחילה לצד הלך הרוח הכללי שבו , שחברים רבים מסביב ועוזבים את ישראל.
“המפיק של האלבום עזב תוך כדי עבודה ויש לנו שני שירים להשלים בשלט רחוק. הוא עזב לברלין עם אשתו האיטלקיה בגלל האזעקות.
כל השיר התחיל מזה שהמון אנשים סביבי דיברו על מעבר לחו”ל. זה. חבר שגר בכרם התימנים הציע לי לעבור לשם. הוא חזר מברלין ואמר שנחמד שם וזול, אפשר להתקיים על משכורת נורמלית.
ככה נולד הרעיון של 20-30 חבר’ה, שנעזוב יחד כמו “קיבוץ” ולאט לאט קלטתי שהמון אנשים נוסעים מפה, אנשים שנטועים בארץ. זה גרם לי להתחיל להרהר בשאלה מדוע זה מעורר כל כך הרבה רגשות נגדם”.
השיר עצמו הוא למעשה סאטירה?
“הפזמון עצמו סאטירי: ‘ברלין, ברלין גם אם אשכח את יד ימיני (בשיר הם לא אומרים ימיני, הם אומרים ימין (לפי דעתי) את תחכי לי שם לעולמים, שנשוב אלייך. רייכסטאג של שלום…’.
ירושלים היא הסמל היהודי. את ירושלים והמשפט התנכ”י אני מכליל על ברלין. כיפת הזהב ורייכסטאג מתערבבים יפה.
מצחיק אותי שיהודים שנחשפים לברלין הציגו אותה כירושלים או כמקום שיש לערוג אליו, כי אין באמת כיסופים לברלין, עוברים לשם כי זה זול. אם במנהטן היה זול יותר היה גל נהירה של ישראלים למנהטן”.
ומה לגבי השימוש בטלאי הצהוב במשפט המתייחס למנהיגים בארץ: “כל פעם שהם פותחים את הפה הם עונדים לי מחדש את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד, כמו פרח בדש”?
“הטלאי הצהוב הוא דימוי לזה שאנחנו, או המנהיגים שלנו, עדיין מתעקשים לסמן את עצמינו כשונים. טורחים להזכיר לנו שוב ושוב שבכל מקום שנלך אליו אנחנו נהיה יהודים, נרדפים ושנואים , שטורחים להזכיר את השואה שוב ושוב כשנוח לנו, עד לביזוי הזכר שלה ושל הניצולים”, מסביר ויידמן.
“לא מתייחסים אליה רק כאל טרגדיה נוראית שעברה על בני אדם ספציפיים, אלא פשוט כ”קלף” ג’וקר בכל ויכוח שלא יהיה. כמו דוד ליאו של ג’רי סיינפלד, שחושב שאם הטבח לא טיגן מספיק את ההמבורגר שלו אז הוא מיד ‘אנטישמי’. השואה היא דבר נוראי, היא טראומה שהמון אנשים (ואני ביניהם) נושאים איתם. לא צריכים לטחון אותה עד דק, לא צריכים להתהדר בה כמו כתר בכל מקום שבו יש ויכוח על ישראל. צריכים לשמור עליה כלקח אוניברסאלי, וה”שימוש” הזה הוא שהביא אותי ל”זרוק” את הטלאי הצהוב פנימה לטקסט”.
למה החלטת להציג דווקא את “ברלין” כהמקום שמייצג את היורדים מהארץ?
“החלטתי לכתוב על ברלין, כי הדיבור הוא על ברלין”, הוא מסביר. “אני מתעסק בנושאים שעל סדר היום. לפני כן כתבתי את השיר על המשקה עראק. ברלין היא המשך לעארק שהיה בכותרות בתור המשקה הזול שנהיה יקר וברלין הפכה להיות המקום אליו נוסעים כי הוא זול יותר. חוץ מזה, זה התלבש לי יפה על המשפט עם היורו”.
“כל אחד מכיר מישהו שגר בחו”ל. כשמישהו אומר שבן דוד שלו הלך לעגלות בארצות הברית ונשאר 7 שנים לעשות כסף, זה נשמע לאנשים בארץ הגיוני. אבל בן אדם תל אביבי – שמאלני, שנסע לאירופה נתפס שכנראה ‘הוא נסע לשכב עם זרים ולהתבולל’, כי אין שום סיבה אחרת.
יש פוליטיזציה גם בגיאוגרפיה: אם מישהו עבר לשם, לברלין, הוא בוגד! ואם עבר ללוס אנג’לס ‘זה בסדר’. יותר מזה, מי שעובר ומתלונן על מצבו הכלכלי הוא ‘לא טוב’ אבל לעבור כדי לעשות קופה או “מכה” במקום אחר ‘זה טוב’. זו הסמנטיקה של הכל.”
ויידמן לא מאמין שהשיר שלו יעורר את המחאה הבא. “שירים לא משנים מדיניות” הוא קובע. “אמנות היא כלי לרגשות ותחושות שקיימות בציבור לנתב את המציאות. השיר הזה מעמיד במרכז שאלה שמעסיקה המון אנשים על החיים שלנו פה ומפרקת טענות. לדבר על התכל’ס בלי הצהרות של בגידות או לא בגידות”.
במקור, תוכנן השיר להתפרסם בחודש יולי, אלא שאז התחילה מלחמת “מבצע צוק איתן” והפחד מפרץ ביקורת כלפי מה שמתפרש כ”בגידה במולדת” המלווה מאורעות מסוג זה הוביל לשחרורו רק כחודשיים מאוחר יותר.
” כתבתי את השיר לפני שנה בנובמבר כשכל העניין עלה לכותרות, וגם כמחווה לאריק איינשטיין, לפני שנפטר. ואז פרצה המלחמה. מאד חששנו להוציא אותו אחרי המלחמה בטח שלא תוך כדי, בגלל הגל הפטריוטיות שהיה אז בארץ. כשהחלטנו לפרסם היו חששות. הנחתי שיגיבו לעניין ופחדתי שיתקיפו אותם, את היורדים”.
כשהשיר פורסם לבסוף, הוא לא זכה לתשומת לב יוצאת דופן. אבל אז, כתב רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה טור בו הסביר מדוע החליט לעזוב את ישראל.
לפתע, זכה השיר לעדנה וחשיפה בכל ערוצי התקשורת. קליפים סאטיריים החלו לצאת כ”מחווה” לשיר, בחלקם הושמו היורדים מהארץ ללעג ו- ויידמן מצא את עצמו מהרהר לא מעט.
למה זה מעורר כל כך הרבה רגשות?
“מאד הטריד אותי למה קוראים ליורדים “נמושות”. בסך הכל מדובר בהגירה והגירה כלכלית זה דבר מקובל שקורה בכל העולם. מישהו אנגלי עובר לאיטליה ואדם ישראלי עובר, למשל, לגרמניה. אבל אנחנו כל כך מסוגרים ושומרים בקנאות על האיחוד שלנו.
אחרי הקליפ שלנו לקחו את הפרצופים של אותם אנשים ועשו קליפ נגד עיתון ‘הארץ’. מצד אחד זה משרת אותי ואת הקליפ שלי כי זה משאיר אותו בתודעה אבל מצד שני, יש אנשים פרטיים מאחורי הביקורת שזכותם לעבור כי טוב להם שם. מה רע בזה?”.
חברי להקת שממל . צילום: רון בורקין
בברלין עצמה ביקרת?
“בברלין ביקרתי בשנת 2007 בגלל הופעה של לאונרד כהן. זה היה לפני ה’היפ’ שנוצר סביבה היה נחמד, היה לי קצת קר, זה היה באוקטובר. התרשמתי שמאד קל להסתובב שם, הופתעתי מכך שמדברים שם פחות אנגלית ממה שחשבתי וגיליתי שברבור זו חיה גדולה”.
חשבת פעם לרדת מהארץ בעצמך?
“תוך כדי עבודה על השיר הרהרתי במחשבה והבנתי שאני לא בן אדם שאוהב לזוז כל כך הרבה כי זה מפחיד אותי. עברתי מנס ציונה לתל אביב בגיל 25 וזה היה מאד מפחיד. גם כשעברתי מבית הספר היסודי לחטיבה פחדתי. השפה שבה אני כותב ועובד וגם הקהל שלי פה. אם אני עובר לשם, למשל לגרמניה, זה לא רק קפיצה למים זה כמו קפיצה לנוזל אחר. זה כמו שקישון עבר מהונגריה לישראל, זה מעבר קיצוני מאד”.
במהלך הריאיון מזכיר ויידמן מספר פעמים את אריק איינשטיין שלדבריו השפיע עליו מאד. והוא גם מסיים את הריאיון איתו בשיר שנגמר בנימה איינשטנית נוסטלגית שמבהירה סופית מדוע ויידמן בוחר להישאר בישראל:
“זה בגלל השיר ‘סן פרנסיסקו על המים’ ” הוא אומר. “השיר הזה מתנגן לי בראש תמיד כשאני בחו”ל. הכל יפה ונהדר אבל מרגיש רחוק. אני פתאום רוצה הביתה”.
אחת המילים הראשונות שלומד “עולה חדש” בהולנד היא המילה “לקר” (Lekker) שמשמעותה היא “טעים!”. באמסטרדם, עיר הולנדית עם הרבה “לקר” שמסתתר בסמטאותיה, מאד קל למצוא אוכל טוב וסוגי מטבחים שונים ומגוונים. פעמיים בשנה מציינים בכל רחבי הולנד את “שבוע המסעדות” ואמסטרדם במיוחד הופכת ל”Mekka” של האוכל. האירוע התקיים, בסבב הנוכחי, בסוף חודש אוגוסט ותחילת ספטמבר. למזלינו, היינו באיזור כדי לטעום, לדווח ולהעלות כמה קילוגרמים.
במהלך שבוע המסעדות ניתנת לכל גרגרן מצוי האפשרות לבלוס במסעדות גורמה, מסעדות טרנדיות וגם כאלה המתהדרות בכוכבי ומצנפות מישלן, במחירים שווים לכל נפש. כמו כן ישנם שווקים ואירועי אוכל מיוחדים, סדנאות בישול, הרצאות ואפילו רשתות המזון הגדולות מתגייסות למשימה ומציעות הנחות או התנסויות קולינאריות ושיתופי פעולה חד-פעמיים עם עסקים שונים בכל המדינה.
אנחנו בחרנו לנסות את אחת מההמלצות שניתנו באתר עיריית אמסטרדם לרגל המאורע. מסעדה צרפתית בשם “A la ferme”. שמחנו לגלות, שאכן ניתן להתנסות בארוחת ערב גורמה בת שלוש מנות במחיר המצחיק (יחסית לעיר ולמסעדה בעלת שם) של 27.50 יורו לאדם. תפריט צהרים אגב, זול יותר בחמישה יורו לאדם.
למנה ראשונה הזמנו שנינו את מנת נתח ה’האם’ המשובח לצד סלט סלק ונגיעות מיונז. ביחד עם המנה הוגש לחם הבית, חם ומנחם. כמנה עיקרית הזמנתי חזה מולארד ביין לצד פירה, שעועית ירוקה וזיתים שחורים. המולארד היה עשוי במידה הנכונה ונעלם במהירות. ההולנדי שלצידי בחר בדג בקלה עם פונדנט תפוחי אדמה וקרם מבצל ירוק. צלחתו נותרה גם היא ריקה לחלוטין והוא אמר, כי התענג על כל ביס. לקינוח בחרנו שנינו בפונדנט מוס שוקולד עם קרם שמנת ואגסים מקורמלים. הכל היה מאד טעים כיאה להמלצות. מה חבל שתפריט היינות לא כלול גם הוא בעסקה והקפיץ את ההוצאה המשותפת בתום הארוחה לקרוב למאה יורו. נו שווין.
מי שלא חשקה נפשו בארוחה כבדה ורצה לטעום מאכלים יותר “עממיים” יכל לנסות את מזלו באחד משווקי הלילה המיוחדים שהציעה העיר באותו השבוע. אנחנו ביקרנו בשוק לילה ברחוב יאווה (Java straat), הממוקם במזרח העיר ונחשב לאיזור טרנדי בתנופה אדירה ושינוי תדמית. במשך היום גדוש הרחוב במרכולים תורכים, ירקנים, חנויות לממכר דגים, מאפיות תורכיות וקצביות.
בשנתיים האחרונה נסגרו חנויות רבות ונפתחו במקומן בתי קפה, חנויות בגדי מעצבים, פאב- מסעדה לסטודנטים ומסעדות. על כן, נבחר הרחוב העמוס הזה לשנות את פניו ולילה אחד להפוך לסינדרלה של מזרח העיר, לשוק אוכל תוסס שמציע דוכני טעימות במחירים הנעים בין יורו אחד ל 6 יורו לפריט. את מרבית בעלי הדוכנים זיהינו כאותם יזמים צעירים שפתחו בתי עסק ברחוב.
המנה הראשונה שטעמנו היתה “פופרטשייס”, אותם מיני פנקייקים הולנדים קטנים, עגולים וחמימים המעוטרים באבקת סוכר וגוש גדול של חמאה. המנה ה”גדולה” שמכילה כ15 מיני פנקייקים עלתה 5 יורו. בדוכן אחר קנינו עוגות “טאארט” תוצרת בית לקחת הביתה. המקום שקק חיים עד 11 בלילה ולווה בעשן ברביקיו, צלילים של להקה דרום אמריקאית ובליל שפות מכל העולם.
בסיכומו של השבוע שוקק החיים הזה הבטחנו לעצמנו שני דברים: האחד, שבעוד חצי שנה בסבב הבא נצא מגבולות הטריטוריה המוכרת ונחקור מסעדות במקומות אחרים במדינה.
השני, ממחר משטר דיאטה קפדני. עד שזה יקרה נתענג על התמונות.
המעבר למגורים באירופה מצריך הסתגלות לשינויים והרגלים חדשים. אחד החשובים שבהם הוא הסתגלות חושי הטעם למקום חדש, אוכל אחר ומאכלים חדשים שבתום שנים של שניצל ופירה ישראלי מתגלים מוצלחים יותר או פחות.
בהולנד מגלים מהר מאד שאת הפלאפל המאכל הלאומי הישראלי, מחליפים בכדורי “ביטר באלן”, כדורים מטוגנים ממולאים בעיסת ראגו, את החומוס כמאכל דגל ים תיכוני יחליף ה”הארינג” עם הבצל והחמוצים, ואת הגרעינים והפיסטוקים יחליפו, אולי, ה”פאטאט” שם קוד לצ’יפס עם רוטב מיונז או חמאת בוטנים. אבל למרות כל הטוב הזה, לפעמים יש געגוע לאיזה טעם אחר, לטעם של בית.
לכן, מה רבה היתה שמחתנו כשגילינו בית קפה ומסעדה אוסטרלית בעיר אמסטרדם “דרובר’ס דוג”, שיש בו מאכלים שחלקם מזכירים את הגיוון של המטבח הישראלי האיכותי, כזה שאפשר למצוא בשיטוט בתל אביב על השדרה ביום קיץ נעים. בסך הכל, אולי קווי הדמיון אינם מפתיעים כל כך, יש לא מעט משותף לאוסטרלים ולישראלים, האקלים החם שמאפשר גידול ירקות ופירות טריים בשפע, הים והדגה שבו, חיבה יתרה לקיילי מינוג, אופי זורם וקליל בחיי היום יום ובמטבח השימוש הנדיב בירקות טריים, כארוחה בפני עצמה ולא כתוספת קטנה וביישנית לצד המנה העיקרית כנהוג במחוזותינו.
שמו של המקום “דרובר’ס דוג” (Drover’s Dog) מרמז על חיבתו של אחד משלושת בעלי המקום, סיימון אוקונור האוסטרלי לכלבים. הדרובר’ס דוג הוא למעשה שמו של הרועה צאן אוסטרלי וגם סיימון הוא בעליו של כלכלב מחמד. לפני 7 שנים הוא עבר להתגורר בהולנד, כאמן המתמחה בקרמיקה ועוסק גם בציור ופיסול שהבין לאחר תקופה קצרה שהוא מתגעגע לאוכל האוסטרלי. לכן, חבר במהרה לגוורדיה אוסטרלית ושותף הולנדי ויחד הם פתחו את המקום הזה לפני שנתיים שהשפה הרווחת בו היא אנגלית אוסטרלית ולא הולנדית. צוות המלצרים ועובדי המטבח רובם ככולם אוסטרלים.
הפריט הראשון שהזכיר לנו את הייחודיות של המטבח הישראלי הוא השימוש בסלק. בישראל, גילו השפים לפני שנים את המרכיב האדמדם מתקתק הזה ועושים בו שימוש במסעדות שף רבות וגם במטבחים ותיקים יותר ועממיים כמו המטבח הרוסי והעיראקי. באירופה, הוא קצת פחות בנמצא, אם כי נראה שלאט לאט הוא מתגנב פנימה. בדרובר’ס האמסטרדמי הופתענו למצוא סלק בהמון וריאציות, למשל, בהמבורגר שלהם. מדובר בהמבורגר איכותי מבשר אנגוס שמוגש עם ריבת בצל בייקון וצ’דר אבל יחסית יקר (15 יורו) ומגיע גם בגירסא צמחונית (14.5 יורו). לצידו של ההמבורגר, אחד הטעימים שנגסנו בהם בהולנד, מוגשים תפוחי אדמה “פאטאט” מתובלנים. לדעתינו, הם היו שמנוניים מדי אפילו לצ’יפס הולנדי. הסלק מככב גם ברול עוף והרול הצמחוני (7 יורו), שהוא המנה האהובה על ההולנדי שלצידי, שף הולנדי לשעבר וטועם צללים בהווה. מדובר במנה טעימה וטרייה שמוגשת, בין היתר, עם ריבת עגבניות מתוקה, מתכון תוצרת בית שמועבר בדורות אוסטרלים מסבתא לבן ונמכר במקום גם בנפרד (4.80 יורו). חובבי הפירות והירקות יגלו שוב שהסלק נמצא גם בשייקים. אני חיבבתי במיוחד את השייק סלק, תפוח, גזר וג’ינג’ר (4 יורו).
המנות בדרוברס דוג – אפילו בהמבורג יש תוספת סלק. (צילום יחצ”נות)
אחד המדדים החשובים מבחינתנו לקביעת איכותו של מקום הוא מדד הקפה. שיטוטים ברחבי הולנד הביאו למסקנה שלא בכל מקום ניתן למצוא קפה שיענה על שביעות רצונם של “coffee snobs” כמונו. מעבר לחוזק ולטעם ישנו את עניין החלב והקצף. לעיתים הוא מיימי מדי, לעיתים חסר טעם או סתם בועתי. בדרובר’ס ישנו קפה מצוין שנטחן על ידי אדם ופול מקליית קפה בשם Lot Sixty One. חלב סויה גם הוא בנמצא ובקרוב ימכר במקום גם קפה נטול קפאין.
במחלקת המתוקים ישנן עוגות טעימות עליהן אחראי דווקא שף צרפתי. מחירי העוגות משתנים נעים בין שלושה יורו לחמישה יורו. קינוח מעניין הוא ה”רוקי רוד” גוש שוקולד עם מרשמלו, אוכמניות ומקדמיה.
קנגורו צלוי
שיטוט בתפריט מגלה שבערב החל מהשעה 18:00, המקום משנה את צורתו מבית קפה למסעדה. הרפתקנים מוזמנים לנסות נתח בשר פופולארי מאוסטרליה, בשר קנגורו פרא צלוי (18 יורו) בתוספת בטטות ברוטב יין אדום. באוסטרליה הממשלה מעודדת אנשים לצרוך במיוחד בשר זה שהוא זול יותר מבשר בקר. באירופה, מאכל שכזה ייחשב לאקזוטי. התפריט מכיל גם מנות צמחוניות כמו ריזוטו ירקות (15 יורו), וסלט תאנים, תפוחי עץ, עלי וויטלוף ואגוזי פיסטשיו (9 יורו). לצד הארוחה מוכרים במקום גם יינות אוסטרלים ובירות אוסטרליות, כמו בירת ג’ינג’ר “בונדברג” (3.8 יורו).
הדרובר’ס ממוקדם במזרח אמסטרדם בחלק של העיר שבעבר היה מעט מיושן ובשנתיים האחרונות מסומן כ”האיזור המגניב הבא” – Coming up area. תוכנית לשינוי פני האיזור הביאה לכך שבתי קפה ומסעדות חדשות צצים כמו פטריות אחרי הגשם, וחנויות לממכר כלי בית מיושנות או ירקנים הממלאים את הרחוב בכל פינה נסגרים.
נא להצטייד בסבלנות…
נקודה חלשה של המקום היא שלדרובר’ס צריך להגיע עם אורך רוח. השירות איטי, לאוכל לוקח זמן להגיע אבל המלצרים תמיד ידידותיים ועם חיוך. נקודה אחרת, היא התימחור, מעט גבוה מדי לעיתים, למשל 15 יורו להמבורגר. שנשאל סיימון הבעלים על פשר המחיר הוא אומר כי “זה אחד ההמבוגרים הטובים באמסטרדם. אני בטוח בכך”.
ההמבורגר שנדגם על ידינו היה ‘טראפל בורגר’ ברוטב פטריות טראפל (9.90 יורו) והוכרז פשוט כמעדן!
