Author: נעה ברום

האם תכונות והתנסויות “ישראליות” יכולות לתרום להצלחה בחו”ל? נעה ברום על תעוזה, עצמאות והייחודיות שלנו כישראלים בחו”ל

“תגידי, איך את מסבירה את זה שכל כך הרבה ישראלים מצליחים בחו”ל?”, שאלה אותי חברה, “מה זה? התעוזה הישראלית? נכון שזו התעוזה הישראלית?”

השאלה הזו נשארה עמי לא מעט זמן. האם אכן ישראלים בחו”ל מצליחים כל כך כמו שהחברה הזו חושבת? יש לי השגות לגבי זה, ואין בידיי נתונים ברורים. אבל עם זאת אין ספק שיש רבים שאכן מצליחים. האם לישראליוּת שלהם יש מקום בהצלחתם? ואם כן – מהו? על כך רציתי לדבר היום, קצת אחרי שחגגנו את יום העצמאות ונזכרנו בדברים הטובים שיש לישראל להציע. הנה כמה מאפיינים של הישראליוּת שעשויים לדעתי להיות מדרבני הצלחה, אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

תעוזה מול מסורת

לתעוזה הישראלית יש מקום במשחק הזה, אין ספק. אנחנו עם של “מעיזנים” ובאופן כללי שמחים לקפוץ למים כשמעניין לנו. אינני זוכרת באיזה ספר זה נכתב, אבל פעם קראתי על כך שבישראל, אם אתה מתחיל מיזם ונכשל בו, אינך נחשב לכישלון לדיראון עולם. להיפך, אתה נחשב לתעוזתן וחדשן, וגם אם נפלת, הסביבה מצפה ממך שתקום ותתחיל מחדש. כך קל יותר לנסות ולהצליח.

התכונה הזאת עוזרת לנו גם בחו”ל. הרבה פעמים אנחנו מגיעים אל תרבויות שהן מסורתיות ושקולות יותר, פחות “סוערות”. ואולי משום שהכל נעשה על פי מורשת ארוכת שנים, גם הצורך בחידושים והרפתקאות אינו חזק כל כך כמו אצלנו. וכן, במידה רבה אנחנו הרפתקנים. התחושה של החיים על הקצה, כמו שהם מכונים בארץ, בעיקר בשל המצב הבטחוני, גורמת לנו לדעתי לא לפחד ולא לשקוט על השמרים.

עצמאות

את זה גיליתי בגלגולי הקודם כמורה בתיכון בלונדון. הזדעזעתי מהעובדה שהמבוגרים, מורים והורים כאחד, עשו הכל עבור התלמידים, מארגון מסיבות ועד התערבות ממשית במועצת התלמידים. הרי בארץ לא יעלה על הדעת שמסיבת חנוכה, פורימון או אפילו מסיבת סיום וספר מחזור יהיו מאורגנים אך ורק על ידי מבוגרים, נכון?!
אבל שם זה היה כך.
וכך נראים הדברים גם פה, בבית הספר הבינלאומי שבו הילדים שלי לומדים. אמנם פחות מבלונדון, אבל זה עדיין קיים. אני חושבת שתרבות תנועות הנוער שקיימת בארץ מאד תורמת לעצמאות הזו. בתנועה, בני 18 ו-17 מפעילים מחנות שלמים כמעט לבד, ונעזרים במדריכים בני 15 ו-16. אבל זה יותר מזה: מגיל צעיר יחסית ילדים בארץ חוזרים לבדם מבית הספר והולכים לבד לחוגים, ובכלל יש דרישה חברתית להסתדר לבד. אני רואה בזה משהו מבורך.

תנו את הכבוד לצה”ל

תקופת השירות הצבאי מאגדת בתוכה את הדברים שכתבתי כבר אבל יש בה עוד מרכיב חשוב מאין כמוהו – עם או בלי לשים לב, הרבה מאיתנו רכשו מקצוע בתקופת שירותנו הצבאי. יש שהמשיכו לעסוק בו, כמוני, שהייתי מש”קית וקצינה בחיל החינוך לפני 20 שנה והמשכתי לעסוק בהוראה. אבל בין אם המשכנו לעסוק בו בין אם לא, בכל זאת רובנו רכשנו כלים ומיומנויות, ואין זה משנה אם מדובר במכונאות, בפקידות, ברפואה או במערכות מידע. ובנוסף למדנו כיצד לעבוד בצוות.
למדנו אחריות.
למדנו להסתדר.

דם חדש

טוב, פה זה לא רק אנחנו, אבל אנחנו יודעים לנצל את זה נהדר לטובתנו. ממש כמו באגדה האורבנית על הבחור האיטלקי שנקלע להיות טבח במסעדה המשפחתית באיטליה. בבית הוא נחשב לבינוני עד לא מוצלח, עד שברח לניו יורק. כשהחליט בלית ברירה לפתוח מסעדה איטלקית כי לא היו לו ידע ומיומנויות אחרות, המסעדה שלו פרחה והצליחה. כי הוא בישל מהלב. כי הוא בישל שונה. כך גם אנחנו.

השוני שלנו יכול להיחשב “אקזוטי” ומיוחד. יש מי שיצליחו לרכוב על גל הייחודיות הזאת, שכוללת בתוכה את כל המרכיבים מהסעיפים הקודמים, ויביאו את עצמם לכדי הצלחה מסחררת.

ואיך זה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו?

אם נבין את הייחודיות שלנו, נבודד אותה ונעבוד עם היתרונות שלה, יש לנו יופי של סיכוי להצליח בחו”ל. אם נדע למקד את הייחודיות הזאת לתועלת המקום ונפעל מתוך כוונה לתת ולא מתוך ראייה של “תראו כמה אני יותר מוצלח”, נוכל לגרום לסובבים אותנו להבין כמה הם יכולים להיעזר בנו, ביכולות שלנו ובייחודיות שלנו.

מתוך המקום הזה יכולה לפרוח הצלחה גדולה.

אז שיהיה בהצלחה!

המאמר הזה מיועד רק להורים המעוניינים לעזור לילדיהם להעלות את ההערכה העצמית שלהם, לפתח את תחושת המסוגלות, וללמוד איך להגשים לעצמם חלומות. הנבונים יבינו שהילדים פה הם רק סיפור כיסוי… ויש גם מתנה שווה לקוראי דאצ’טאון.

הילד/ה שאני השנה

שנה חדשה בפתח, הילדים כבר הולכים אל בתי הספר ואנחנו כהורים נרגשים עבורם אך גם מעט חוששים ומקווים בכל לבנו כי תהיה זו שנת לימודים מוצלחת וכי הם ילמדו ויגשימו חלומות. ומכיוון שזהו רצון גלובלי, החלטתי לחשוף בפניכם את הכלי הפשוט ביותר אך גם המשמעותי ביותר שאני משתמשת בו גם עם ילדיי כדי ליצור עבורם לא רק את כל התחושות שציינתי למעלה, אלא גם עתיד טוב יותר. ממש ככה.

אני קוראת לזה “הילד/ה שאני השנה”, ואני משתמשת בו החל מהגיל בו ניתן לפתח שיחה עמוקה מספיק בנושא, מניסיוני בסביבות גיל ארבע. ומאז שאני משתמשת בכלי הזה עם ילדיי אני מופתעת שוב ושוב כמה זה עובד גם עליהם (למרות שאני לא מבינה למה זה מפליא אותי אם אני רואה את זה עובד גם על מבוגרים וגם על עצמי. אבל כן, זה מדהים כמה שזה עובד, ובהמשך אני גם אסביר למה).

והנה מה שאנחנו עושים:

1. אנחנו קובעים פגישה: עם כל אחד מילדיי אני קובעת פגישה לבד, בבית או בבית קפה שאהוב עליו, ואנחנו דנים באיזה ילד/ה הוא/היא רוצה להיות בעוד כשנה.
   באווירה הנינוחה הזו אני שואלת אותם שאלות בכל מיני תחומים, שכן אני מאמינה שהצלחה בבית הספר היא חלק ממכלול של הצלחה גם בתחומי חיים אחרים: משפחה, חברים, חוגים – הכל קשור והכל נכנס.
   אני כותבת את כל מה שהם אומרים במחברת המיוחדת שלי (זו שעוזרת לי לא לאבד את הראש), והם מרגישים מאד מיוחדים!
2. אני מתמצתת את הדברים לכדי משפטים קצרים שאותם אנחנו מנסחים בזמן הווה (ילדים גדולים יכולים לעשות את זה לבד).
   למשל: “אני רוצה שיהיו לי יותר חברים” יהפוך ל”יש לי הרבה חברים”.
   ו”אני ממש רוצה שכבר תרשו לי להישאר בבית לבד” יהפוך ל”הוריי סומכים עליי ואני נשאר בבית לבד”.

   למה בלשון הווה?
   כי כך המוח שלנו עובד. המוח לא “מאמין” לדברים שאינם ברורים, למשאלות או ל”אולי”. המוח מאמין רק לדברים שהם קונקרטיים. ולכן לשון ההווה משכנעת את המוח שהדבר כבר קורה, וכך נוח לו להסתדר עם זה. במילים אחרות, המוח מסתדר עם הוויה שהיא עכשווית, שמתרחשת עכשיו. ולכן יש לעשות מה שאני קוראת “הבאת העתיד אל ההווה”, כי העתיד כבר כאן.

   זה מה שנקרא באנגלית Mind Setting. השפעה על התודעה שלנו. אנחנו בעצם אומרים להוויה שלנו שהנה היא כבר מתרחשת. ואני אגלה לכם שאת תרגיל הדמיון הזה עושים האנשים המצליחים ביותר בעולם. הם רואים את עצמם משיגים את המטרות שלהם בעיני רוחם. הם חשים את זה. ואם זה הסוד שלהם, אז למה שאנחנו, כהורים, לא נעזור לילדינו להשתמש גם הם בכלי הזה? הם הרי דור העתיד של האנשים המצליחים? לא?!

3. השלב האחרון הוא למקם את כל המידע שבידכם על לוח או תמונה, לתלות או להניח במקום שהילד רואה מדי יום כמו על הקיר ליד המיטה או בסמוך לשולחן הכתיבה (אם עוד יש ילדים שעושים שיעורי בית כמו שאנחנו היינו עושים…).
4. מדי פעם, במשך השנה, דברו עם הילדים על ה”ילד/ה שהוא/היא השנה”. בדקו:
   מה קרה או השתנה?
   האם הם עדיין שמחים בבחירות שעשו?
   האם יש משהו שהם כבר השיגו והם רוצים להוסיף מטרה להגיע אליה? (אני באופן אישי מאוד לא אוהבת “מטרות” ומלמדת אנשים איך להשיג את מבוקשם גם בלי המילה הזו שהיא מבחינתי גורמת לאנשים לפספס בדיוק את המטרה, אבל על כך בפעם אחרת).

עכשיו בואו נבין: למה זה עובד כל כך טוב?

• כי אנחנו עוזרים להם לכייל בדיוק את אותה תודעה להצלחה – וכשאנחנו עושים את זה, כל ההוויה שלנו מכוונת להצלחה הזו.
• כי ברגע שהתודעה שלנו מכוונת על משהו, וביטאנו את זה במילים, בכתיבה ואז גם מסתכלים על זה בכל יום ויום, גם המעשים שלנו יהיו מכוונים לשם, בלי שבכלל נתכוון.
  ואני מקווה שאתם כבר יודעים שרק המעשים שלכם יגשימו לכם חלומות.
• ואחרון ומאוד חביב: הדרך הזו מלמדת אותם להשתמש בתודעה של צמיחה.

ואם זה לא מספיק יש עוד!

• חשבו על הרגשת המסוגלות שזה נותן להם.
• חשבו על ההערכה העצמית שלהם כשהם ייווכחו שהם מסוגלים להגדיר משימות ולעמוד בהן!
• חשבו כמה בטחון עצמי זה יכול להעניק להם כי הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם.

ההזדמנות להעניק את כל הטוב הזה לילדים שלכם נמצאת בידיים שלכם! האם תנצלו אותה?

שתהיה לכולנו שנה טובה, כי אנחנו נעשה אותה טובה.

נעה

וכמה הערות מעשיות

1. היו יצירתיים בלוחות שלכם. אך אם בכל זאת תרצו לקבל ממני במתנה את התבנית לבניית הלוח שאתם רואים פה בתמונות, שלחו לי מייל ל- noa@nbmove.com
2. אני אשמח מאד לקבל מכם תמונות או קבצים של הלוחות שלכם ואם זה בסדר אז גם לקבל את אישורכם לפרסם אותם (לא חייבים). אז שלחו אותם לאותו המייל.
3. חמישה קוראי “דאצ’טאון” שישלחו אליי לוחות יקבלו מתנה: שתי שיחות אימון טלפוניות איתי לגבי הלוחות. האחת עכשיו והשנייה בעוד כמה חודשים כדי לראות מה קרה בינתיים (החמישה יוגרלו מבין מי שישלחו את הקבצים שלהם עד מוצאי שמחת תורה, 5 באוקטובר).

החזרה ארצה לאחר תקופה של רילוקיישן בחו”ל טומנת בחובה את כל האלמנטים של הגירה, על ריגושיה וקשייה. נעה ברום קיבצה שלל עצות ממאומנים ומחברים שעשו את זה.

לפני יותר מ-20 שנה, בהיותי בת 17, חזרתי לארץ לאחר שליחות שלנו כמשפחה בפריז. זכורה לי חוויה מטלטלת שהייתה אחת החוויות המגבשות ביותר של אישיותי והייתי רוצה לחלוק חלק מהתובנות עמכם הקוראים, בעיקר אלה שחוזרים ארצה עם ילדים.

לצורך השלמת התמונה (כי בואו ונודה שמבט של נערה בת 17 אינו מראה את התמונה כולה), גייסתי חברים ומאומנים לשעבר שחזרו “הביתה” מרחבי העולם בשנתיים האחרונות.
שאלתי אותם את שתי השאלות הבאות: 
מה היה יעיל בהתנהלות שלהם לקראת ועם החזרה הביתה?
ומה היו עושים אחרת?

מהתשובות עלו כמה עניינים מאד ברורים:

• הרבה מאוד נכתב ונאמר על היציאה לרילוקיישן, והרשת מוצפת בטיפים להסתגלות במקום החדש. חברות המכבדות את עצמן מצמידות למשפחות איש לווי לפני היציאה ובמהלך ההתאקלמות, אך על החזרה ארצה ישנו הרבה פחות מידע והחוזרים זוכים למעט מאוד תמיכה, אם בכלל, כי אחרי הכל, הם חוזרים “הביתה”, ולמה שנעזור להם?
• כשאתה יוצא לחו”ל רוב האנשים סביבך הם בדרך כלל באותה הקלחת: אנו נוטים להתחבר עם expats אחרים, ישראלים או זרים אחרים במקום החדש. אמנם עליך להתחיל לבנות חיי חברה חדשים לחלוטין ולהיות מעורב באופן מאוד פעיל בבניית המעגל חברתי החדש, אך העובדה שכולם סביבך עושים זאת מקלה מאוד, ואינך מרגיש כה שונה או מוזר.
  לעומת זאת, כשחוזרים הביתה, אנחנו לרוב היחידים במצב הזה והרגשת הבדידות יכולה להיות עמוקה.
• יש נטייה להאדיר את המקום שבו היינו ברילוקיישן (הולנד לצורך עניינינו) ולהשוות בינו לבין ה”בית” שאליו חוזרים. אחרי שחוזרים, גם אם מאוד רצינו לחזור, חו”ל נראית הרבה פעמים האופציה המועדפת. מה שברור הוא שאנשים ב”בית” מאד לא אוהבים לשמוע את זה או לשמוע אותך מתגעגע ככה ואין לזה הרבה אמפתיה.
• ה”בית” שאליו אנחנו חוזרים הוא לרוב כבר לא אותו הבית שעזבנו. גם אם חזרנו לאותה השכונה ואל אותם החברים, אנחנו השתנינו הרבה מעבר למה שנדמה לנו, וכמובן שגם מי שנשאר בבית התקדם והשתנה. גם אם נשארתם בקשר הדוק עם המשפחה והחברים וביקרתם הרבה בחופשות, השוני במציאות מתברר כגדול מכפי שמשוער.

משהבנו את ארבע הנקודות האלה, נסתכל עליהן כעוגן לתכנון שלנו, וכעת ניתן לעבור לטיפים היעילים ששמעתי וריכזתי עבורכם. כמו כל דבר ישראלי, אחלק את הטיפים לשלושה חלקים: השבועות שלפני החזרה, ימי החזרה עצמם והחודשים שאחרי.

בשבועות לפני:

תכננו
פתחו מחברת וכתבו בה הכל.
הכינו רשימות של משימות לפי בני המשפחה השונים. טבלת אקסל היא אופציה מצוינת כי אפשר לצבוע אותה בצבעים שונים ונעים לראות איך היא הופכת ירוקה עם כל משימה שנעשתה.

היפרדו כמו שצריך
היריעה הזו קצרה מלהסביר מדוע, אבל טקסי פרידה לא נוצרו ללא סיבה. חשוב ביותר להיפרד מחברים ומקומות בטקסיות הראויה להם. אני לא מדברת על שום דבר רוחני (אלא אם כן זה הקטע שלכם כמובן), כוונתי היא לאותן ארוחות פרידה, מסיבות פרידה ומסיבות סיום שבהן אתם נפרדים ונפרדים מכם.
ברוב המקרים האלה תקבלו מתנות למזכרת ותוכלו גם לתת משהו שיזכיר אתכם, ולדבר הזה יש משמעות רבה אחר כך. אמירת ה”להתראות” באופן רשמי וחוזר עוזרת לנו להתרגל לרעיון הפרידה והשינוי.
אחת מהמאומנות שלי שנמנעה כל כך מ”הפרידות האלו” שעשו לה רע לטענתה, גילתה לי בסוד של חדר הטיפולים שמרוב שהיא אמרה לכולם שהיא שונאת פרידות, אף אחד לא ארגן לה שום דבר והיא נעלבה והיה לה קשה. אז הנה משהו ללמוד מזה: אם אתם שונאי פרידות כמוה, או שאתם חושבים שלילדים יהיה קשה עם זה, כוונו את החברים הטובים להיפרד מכם בדרך שאתם אוהבים. זו יכולה להיות פרידה אינטימית בין מספר חברים מצומצם, או לבקש שרק יכתבו לכם משהו בספר פרידה שתעבירו בין חברים, ממש כמו ספרי הזכרונות שפעם היו לנו כילדים.
אני מציעה מאד גם לערוך טיולי פרידה אחרונים ממקומות אהובים: ממקומות בשכונה ובכלל, וכמובן לעבור בין חדרי הבית הנעזב, להציף זכרונות נעימים יחד מכל חדר וחדר, לצחוק ולבכות. זה בריא, זה משחרר וזה מקל מאוד.

הביאו את חו”ל אתכם
ממש כפי שאנחנו מתגעגעים לדברים מהבית כשאנחנו עוברים לחו”ל, יש לשים לב שתוך כדי השהות בחו”ל התרגלנו לפרטים קטנים וגדולים כאחד המאפיינים ושייכים למקום. להביא חלק מהם הביתה הוא מעשה המקל מאד על שמירת הזהות החדשה שיצרנו בחו”ל. הרי אם רצינו אם לאו, התרגלנו לאכול בסגנון אחר, להתלבש אחרת ולהשתמש בפריטים שאולי אין בארץ ושעכשיו מייצגים את חיינו החדשים.
אז תחביאו במזוודות ובמכולה פינוקים כאלה לעצמכם ולילדים, ומהולנד לא חסר: קישוטי גינה הולנדיים, האופניים ההולנדיים, עוגיות וסוכריות, או בקיצור, אם היה אפשר – חנות ממוצעת של HEMA.

ודאו מקומות עבודה ובתי ספר
נכון, זה לא תמיד אפשרי, אבל כל דבר שמאפשר נחיתה מוצקה על הקרקע וצמצום חוסר הוודאות הוא רצוי ואפילו חובה. חשוב לבדוק אם יש עזרה בחזרה מטעם מקום העבודה.
חשוב להבהיר לצוות בית הספר שהילדים החדשים חוזרים משהות בחו”ל. ישנם בתי ספר שיש בהם תמיכה מיוחדת לילדים שחזרו מרילוקיישן (זה כבר לא דבר נדיר כל כך) למשל בתוכניות לחיזוק העברית שבפעמים רבות אינה ברמה מספקת לעומת הרמה בכיתה (הפער העיקרי קיים בכתיבה וקריאה).
אם אין תוכנית כזאת, חשוב לדעת מי יהיה זה שיקלוט את הילדים בבית הספר ולהיערך לקליטה שלהם מבחינה לימודית וחברתית.

בימי החזרה עצמם:

בקשו עזרה
הרבה פעמים השהות בחו”ל ללא משפחה קרובה הרגילה אותנו לפעול לבד בלי עזרה, אבל בארץ לרוב יש עזרה והרבה רצון לעזור לכם. אז זכרו לבקש סיוע, למשל בשמירה על הילדים. כך אולי תצליחו לבצע את כל הבירוקרטיה ביומיים שלושה מרוכזים. בנוסף, הפעילו בני משפחה וחברים בהכנת הקרקע לפני חזרתכם. למשל: אם אתם חוזרים לבית שאותו עזבתם לפני הרילוקיישן, בקשו שיעזרו לכם בניקיון שלו ואפילו במילוי המקרר.

במקביל, נסו לשמור על “מרחב נשימה”: הסבירו לחברים ולמשפחה המורחבת שזה יקל עליכם אם לא תיפגשו מיד ושייתנו לכם זמן לנשימה והתארגנות. זכרו שאין עכשיו את הלחץ של ביקורי המולדת הקצרים ושעדיף להיפגש כשתסתדרו ותוכלו לעשות זאת יותר בנחת.

“חגגו” את המקום החדש
גם אם חזרתם בדיוק לאותו הבית, אתם לא אותם אנשים ודברים השתנו:
צאו לסיורים בשכונה להכיר את הניואנסים הקטנים שהתחדשו.
צאו לטיולים כאילו אתם מבקרים במקום בפעם הראשונה: בקרו במוזיאון המקומי, עלו אל מקום או בניין גבוה להכיר את העיר מ”למעלה”, צאו לסיורים בסביבה ובעיקר עם ילדים – הכירו להם את הבית החדש כאילו לא גרתם שם מעולם. בשבילם, גם אם שהו בחו”ל שנה או שנתיים בלבד, הדברים מורגשים כחדשים ולפעמים לא מוכרים. הכרת המקום מקלה על הפחדים והחששות, גם אלה הלא מדוברים.

בחודשים שאחרי:

המשיכו באורח החיים מהרילוקיישן
טוב, לא הכל אפשרי ורצוי, אבל בהחלט כדאי לוודא שכמה מהדברים שהייתם נוהגים לעשות ימשיכו. והדבר חשוב בעיקר לילדים, ובמיוחד כשמדובר בתחביבים ופעילויות. אם הילדים הולכים לחוגים מסוימים שהם אוהבים, כמו בלט או ג’ודו, נסו למצוא להם את הפעילויות האלה גם בארץ, לפחות לתקופת ההתחלה. השינויים סביב רבים כל כך וזו דרך פשוטה ויעילה לתת להם הרגשה של משהו מוכר, עם מילים מוכרות וריטואלים קבועים.
גם אתם זקוקים לזה לא פחות מהם: אתם רצים? חפשו שוב קבוצת ריצה, או חוג יוגה, או קרמיקה. ואם אין – צרו זאת לעצמכם. אני מכירה מישהי שפתחה את מועדון הספר הטוב שהיה לה כל כך חסר מהרילוקיישן בארה”ב עם חברותיה בארץ וכולן נהנות אחת לחודש מקריאת ספר משותף, דיון ויין טוב. חברתי הטובה וונדי, החליטה שלמרות המחיר המופקע של פרחים בקנדה, היא תמשיך לקנות פרחים טריים הביתה כל שבוע כפי שעשתה פה בהולנד. כמי שמכירה אותה ויודעת כמה פרחים עושים לה טוב, אני יודעת שזו הייתה החלטה נבונה מאוד.

הכירו חברים חדשים
נשמע מוזר, נכון? אבל תתפלאו שזה משהו שעבר כחוט השני בתשובות. אנשים סביבכם השתנו, אתם השתנתם, וזו הזדמנות נהדרת להרחיב את מעגל החברים. תתפלאו למצוא שחברים ישנים לא תמיד קולעים לטעמכם, ופתחו עצמכם לשינויים גם בתחום הזה.

הציגו את עצמכם לאנשי הסביבה החדשה
ממש כפי שעשיתם בתחילת הרילוקיישן: דברו עם האנשים במכולת השכונתית, הזמינו את השכנים הישנים-חדשים לקפה או הגיעו אליהם עם מגש עוגיות. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אין לכם מה להפסיד ויש הרבה מה להרוויח.

שמרו על השפה שרכשתם
נכון שאין דבר יותר נחמד מלקשקש בהולנדית בארץ כשכמעט איש לא מבין?
ככה גם עם הילדים. הולנדית או אנגלית: השתדלו להמשיך לחשוף אותם לשפה. זו מתנה שלא תסולא בפז. סקרים מראים שילדים, גם אם דברו את השפה המקומית במקום השליחות, שוכחים אותה אפילו כליל במהירות אם היא לא “מתוחזקת”. באופן אישי ראיתי ילדים ששכחו אותה תוך חודשים בודדים, וחבל.

קניות רחוקות-קרובות
ערכו מדי פעם קניות בחנות שמייבאת את מוצרי המקום שבו שהיתם. למי שלא יודע, יש חנות ומעדניה הולנדית בתל-אביב (ביאטריס). לחלופין, בקשו מחברים שנשארו בחו”ל שישלחו חבילות.
הייתי במסיבת פרידה שבה מישהי הגיעה עם ארגז ריק ועם המילים: “אני מבטיחה למלא לך דברים הולנדיים ולשלוח לך אחת כזאת כל כמה חודשים”. מיותר להגיד שכל הנוכחים עשו “אווווו” ארוך והתלהבו מאד מהרעיון. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות זה אכן מיושם והשמחה רבה.

קצת צניעות
השתדלו לא להפליג כל הזמן בשבחו של הרילוקיישן ובשבח המקום שממנו חזרתם, גם אם אתם מרגישים ככה. אנשים בארץ לא אוהבים לשמוע כמה טוב היה שם וכמה רע בארץ. זה טבעי וזה מובן ויש לשים לב לזה כדי לא להיחשב “השחצנים המתנשאים האלה”.
הבנתם את כוונתי, נכון?

מי שהיה שם
בהמשך לסעיף הקודם – חפשו חברים (אולי גם חברים חדשים, זוכרים?) שהיו שם, במקום שממנו חזרתם. נעים לחלוק את החוויות האלה וכשהאנשים שנשארו בארץ כבר יהיו שבעים מהסיפורים שלכם, סביר שאלה ישמחו להמשיך לשמוע ולהשמיע, להשוות ולהתרפק.
כמובן שאם יש כאלה שמתעניינים, חלקו חוויות חופשי.

ואחרון ובהחלט חביב: גלו מחדש את יופייה של הארץ, טיילו ותיהנו מהאוכל שאליו התגעגעתם בשליחות, מהאווירה של יום שישי, מהקצב ומהחוצפה הישראליים, או בקיצור: הזכירו לעצמכם את כל הדברים שאליהם כל כך התגעגעתם כששהיתם רחוק מהארץ הנהדרת (באמת) שאליה חזרתם.

זכרו כי המעבר חזרה לארץ הוא מעבר לכל דבר, הטומן בחובו את כל האלמנטים של הגירה, על הריגושים והקשיים. יש תקופת אופוריה, שלאחריה תקופת אבלות מסוימת, והשאלה היא תמיד כמה מהר מתרגלים לשגרה ומטפסים חזרה למעלה.

והכי חשוב: היאזרו בסבלנות והאמינו בדרככם החדשה.

בהצלחה.

אתם בטח מכירים את זה – הייתם בביקור בארץ, פגשתם חברים ומשפחה, נהניתם, אכלתם… וכשחזרתם לבית שכאן נתקפתם דכדוך. נעה ברום מציעה לכם חמש שיטות בדוקות שעוזרות לה להתמודד.

עליי תמיד שורה דיכאון מסוים אחרי ביקור בארץ, ובעלי כבר יודע שבשבוע שאחרי החזרה קשה לי מאוד. אבל השנה קרה לי משהו אחר. השנה הדיכאון הזה שציפיתי לו כמעט כמובן מאליו כמעט שלא היה.
מכיוון שאפילו אני הופתעתי, ניסיתי להסתכל על כל התהליך מהצד כדי ללמוד ממה שקרה לי.
ובכן, הנה אני כאן כדי לחלוק עמכם כמה תובנות.
לפני שאנחנו מתחילים אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לדבר מה שעלה דווקא בשיחה עם מאומנת שלי שעמה חלקתי ראשונה את תחושת האי-דיכאון לאחר ששאלה אותי את השאלה הנצחית: “איך היה לך בארץ?”
על תשובתי היא אמרה: “את מדברת הרבה על תכנון, והנה את בעצמך עושה את מה שאת מדברת עליו”. והיא צדקה. מבלי לשים לב היה זה התכנון שעבד בשבילי הפעם ועליו אני רוצה לדבר.
אז תודה לך מאומנת נפלאה, אני יודעת שיש סיכוי טוב שאת קוראת כאן.
אז ככה, התכנון היה בחמישה תחומים שונים שהשפיעו כל אחד בדרכו, והנה הם:

1. עבודה

עוד לפני החופשה, ובעיקר כעצמאית, נזקקתי לתכנן את שבוע העבודה של אחרי החזרה מהארץ. אני זוכרת שתכננתי לי רק דברים שיעשו לי כיף (כי הרי חשבתי שאהיה בדיכאון) כמו פגישות עם קולגות שנעים לי בחברתם. בנוסף היו שם דברים שאין ברירה אלא לקום מהכיסא ולעשות, כאלה שלא תלויים רק בי, כאלה שהייתי חייבת להופיע אליהם, וזה עזר מאוד.

2. חברים

במקרה קרה שלמחרת החזרה נחתה פה חברה טובה מאוד שגרה כאן בעבר ובאה לביקור של סופשבוע.
התכנונים סביב הביקור שלה – סידור הבית, לאן ללכת, מה להכין, מה לבשל – עזרו מאוד.
כמובן שנוכחותה הייתה הדבר הכי מעודד ומוציא מדיכאון.
אז עכשיו למדתי: דווקא בימים לחוצים כאלה של אחרי חזרה, כשיש עוד מזוודות לפרוק ואולי גם אי-אילו כביסות לכבס, זה הזמן להזמין חברים טובים, כי הם טעם החיים גם פה. זה לא חייב להיות לסופשבוע שלם, גם כמה שעות פה ושם יועילו.

3. מזוודות

ציינתי מזוודות וכביסות אז אמשיך עם זה. למזלי אנחנו מתארחים אצל הוריי אז יש מכונת כביסה והכבסים חוזרים עם “הריח של הכביסה של סבתא” (הריח של המרכך של “סוד” עושה את זה לילדים שלי גם שבועות אחרי שחוזרים) ולפחות את כאב הראש הזה אני חוסכת לעצמי.
אבל המזוודות, הו המזוודות…
תמיד אני מתמהמהת עם הפירוק שלהן, והן יושבות בחדר השינה עוד שבוע לפחות במחשבה שככה החופשה תימשך עוד קצת… מסתבר שזו טעות!
העובדה שהגיעו אורחים להתארח בבית גרמה לי לפרוק את המזוודות ולהעלותן למחסן עוד ביום החזרה.
וראה זה פלא – הסתבר לי שהסברה שלי שהן עוזרות לי להתרפק עוד מעט על הביקור בארץ שגויה ממש.
דווקא העובדה שהכול היה מסודר בארונות בצ’יק צ’ק הקנתה תחושת קלילות נפלאה, כאילו זהו – המשכנו הלאה והחיים זורמים במקום עוד למרוח ולמרוח ולהתבאס.

4. בישולים

אני בטח לא היחידה שמביאה תקרובות מהארץ, כי אף שניתן למצוא פה דברים רבים, אני גרה בהאג, כך שאין לנו פה את היכולת לקפוץ לרגע לסופר שמחזיק מצרכי יסוד ישראליים.
אז הפעם הבאתי טחינה משומשום מלא, פקאנים סיניים וקמח מצות, כי הילדים שלי אוהבים קניידלעך גם אחרי הפסח ואת השניצל שלהם הם הכי אוהבים מצופה בקמח מצה, ואני יכולה להבין לליבם – זה טעים.
בזכות האורחים מצאתי את עצמי מבשלת המון אוכל ישראלי, כזה שאכלתי בארץ אצל חברים או במסעדות (הקולינריה הישראלית באמת שלא מפסיקה להפתיע).
מה אני אגיד לכם? לראות אנשים זרים מתלקקים מהמגוון של סלטים שונים, תבשיל בקר מעולה של פסח וכמובן שניצלים מעוף בקמח מצה, פשוט העלה חיוך על פני והמון גאווה לאומית.
מסקנה: אחרי החזרה מהארץ בפעם הבאה, להזמין חברים לא ישראלים לטעום את המטעמים שלנו. אוכל זה דבר כל כך מנחם וביתי, אז הנה, הכנסנו גם אותו לתפריט.

5. תמונות לפייסבוק

כאן אני ממש חושבת שפיצחתי משהו ואני ממליצה גם לכם לעשות כך. לא תצטערו:
לאחרונה יותר מתמיד, יצא לי לדבר על “להיות נוכח ב-100%”. זוהי פילוסופיה שקשורה לחשיבה חיובית ומיינדפולנס והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף בכל מה שקשור בהנאה שלנו בחופשה.
כמובן שבנוסף להיותי נוכחת דאגתי שגם המצלמה תנכח וצילמתי על ימין ועל שמאל כל מיני מקומות יפים שהיינו בהם, אבל באותו הרגע הייתי בהם ורק בהם מבלי לשתף את כל העולם ולבדוק כל העת כמה לייקים קיבלתי.
אחר כך, כשכבר חזרתי להולנד, העליתי בכל יום כמה תמונות שאין ספק שהיה בהם את אפקט ה”וואו” שהארץ היפה שלנו מייצרת.
ביום הראשון לחזרתנו: שיתוף של תמונות מראש הנקרה – וואו.
למחרת: שיתוף של תמונות מטיול בים של חוף השרון – וואו.
עובר עוד יום ושיתוף של אוכל ישראלי – וואו.
ולקינוח שיתוף של הכנת מצות ביתיות על הטאבון – וואו נוסף ואחרון לסדרה.
ככה בכל יום הראיתי לעולם כמה מהמם ויפה בארץ ונמלאתי גאווה בכל פעם שקיבלתי עוד “לייק”, בעיקר כשחבריי הלא-ישראלים התלהבו מאד.
וזה מסתבר, בניגוד למזוודות מלאות, עזר לי מאוד להאריך את החופשה באופן מודע (מה גם שהיו כאלה שבאמת חשבו שאני עוד שם… ).

לסיכום, מי ששם לב לרעיון המרכזי שהצגתי בתחילת המאמר, תכנון, ראה שגם לתכנון הזמן שלאחר החופשה, ולא רק לזה שבזמן החופשה, יש השפעה רבה על ההתנהלות, בעיקר הנפשית, של החזרה לשגרה ועל הפחתת תחושת העצבות הטבעית שעלולה להופיע כשאנו חוזרים מכל חופשה, ועל אחת כמה וכמה מחופשה בארץ.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים והאם יש לכם “טריקים” שעוזרים לכם להתגבר על התחושות המעיבות האלה.
אני למשל מכירה אנשים שמיד עם חזרתם מחופשה אחת, הם כבר משריינים מקומות לחופשה הבאה שלהם. נחמד, לא?
ומה אתם עושים?

נעה ברום מעולם לא תיארה לעצמה שתיתן הרצאה בטד. אבל בזכות מנואלה אחת היא עלתה על הבמה באירוע טד מקומי בדלפט, ואפילו גייסה את אייזק ניוטון כדי להסביר למה הסיפור האישי שלה הוא תופעת טבע

כשאכתוב את ספרי אפתח אותו במשפט: “כל אחד זקוק למנואלה”.

במקרה שלי מנואלה היא קולגה שהפכה לחברה, אבל שמה, מנואלה, דווקא מתאים בהקשר של משמעותו המעוברתת: ממש כמו מנואלה ידנית, מנואלה ידידתי היא ה”מפעילה” שלי, ה”מאפשרת” שלי. באנגלית אנחנו קוראים לאדם כזה enabler, מאפשר.

בסופו של המאמר הזה תבינו איך זה קשור אליכם ממש, אבל ראשית תנו לי לספר לכם את הסיפור.

זהו סיפור ההרצאה הראשונה שנתתי באירוע של טד, אירוע טד מקומי המכונה Tedx שנערך בעיר דלפט היפה ב-29 במאי האחרון.

אבל איך הגעתי לזה? או, הנה מגיעה מנואלה.
כמאמנת ומדריכה עם רקע בהוראה, ובעיקר הוראת מבוגרים באוניברסיטאות, אני אוהבת מאוד לעמוד מול קהל במסגרת העבודה. מנואלה ראתה אותי במספר הרצאות וסדנאות ומאז אנחנו תמיד נעזרות זו בזו בבניית אירועים מן הסוג הזה. בפברואר השנה הגיעה ממנה הפתעה ענקית: “אני מגישה את שמך לתת הרצאה באירוע של TEDx בדלפט”, הודיעה, ולי לא נותר אלא להסכים.

עברו מספר ימים והנה אימייל מהמארגנים: אנחנו מעוניינים לראיין אותך ולראות מה הרעיון שלך ש”שווה הפצה”, בהתאם למוטו של טד.

אופס, אז צריך רעיון כבר עכשיו, ונושא הכנס הוא “אותנטיות בהקשר הנשי”.
אותנטיות.
איזו מילה גדולה ומפוצצת. מסוג המילים שדווקא איני מחבבת. גלגלתי אותה במחשבותיי כמה ימים ושאלתי את עצמי מה זה בשבילי אותנטיות? ועוד בהקשר הנשי?
אפילו שאלתי בקבוצת נשים בפייסבוק, אבל ככל שעלו התשובות (כמה מהן בסגנון אימהות, הנקה, שילוב בין קריירה ואימהות ואף זוגיות) הבנתי שלא. זה ממש לא מה שזה אומר לי. זה לא מתחבר אליי בכלל. זה אפילו מרגיז אותי כמה שזה לא מתחבר לי.
וכשאני כועסת זה בבטן ועולה למעלה.
וכשאני רגועה זה גם בבטן אבל יושב טוב ו”חם” כזה.
ואז ידעתי – כשזה אותנטי זה החום הזה. ומתי אני מרגישה אותו הכי טוב? כשאני מתחברת אל האני האמיתי שלי, בלי לפחד, ובלי לעצום עיניים. למשל כשאני מספרת לעצמי שוב את הסיפור הטרגי שלי ומזכירה לעצמי כמה צמחתי מתוך החיבור העמוק אל הכאב. בדיוק מהמקום הזה שבו לא פחדתי להסתכל לאמת בפרצוף, משם ורק משם צמחתי.

ומכאן התשובה לא איחרה לבוא. וכמה שאינני אוהבת לנופף כל היום בטראומה שלי ובשיקום ממנה, הבנתי שלמען האותנטיות אין מנוס וגם הפעם אספר את סיפור המוות המיותר של אילון שלנו, בננו התינוק, שהגיע אל העולם הזה לזמן קצר. קצר מדי.

אבל בהרצאות טד צריך להביא אל המרחב רעיון שלא רק ששווה להפיצו קבל עם ועולם, אלא שהוא גם מקורי דיו, ואם אפשר גם סוחף לפעולה! ועם כל הכבוד לסיפור הזה שלי, איך אני לוקחת אותו ועושה ממנו רעיון כזה: An idea worth spreading כפי שהם אומרים שם בטד?

ולשם כך חזרתי במחשבותיי שוב אל האותנטיות, זו שיושבת חם בבטן, ושאלתי את עצמי: מה באמת הסיפור שלך נעה? איך באמת יצאת מתוך הכאב הגדול ואת נמצאת כיום במקום שבו לא רק שאת עוזרת לאחרים, אלא שהשבוע מישהו הגדיר אותך “Motivational Speaker” (זה היה מסוג הדברים שאת מגלה על עצמך רק מתוך התבוננות של אחרים בך).
והסיפור שלי הוא לא רק שלי. הסיפור שלי הוא סיפור של תופעה חברתית שהיא בעיניי גם תופעת טבע.
עד כדי כך היא תופעת טבע שהבאתי את אייזיק ניוטון בכבודו ובעצמו אל ההרצאה כדי להסביר אותה.

בראיון בסקייפ דיברתי על החשיבות הרבה שיש בעזרה לאחרים, שמסייעת לעוזר ולא רק לנעזר, על האמונה שלי שזו צריכה להיות עזרה דווקא לאדם שנמצא במקום הכואב שלך, ועל חשיבותם של מנטורים בחיינו, אנשים שהיו שם ויכולים להאיר לנו את הדרך.

באותו הערב, בשיחה מתלהבת עם חברה, היא חידדה לי את מה שחיפשתי: “זה החוק השלישי של ניוטון”, היא צהלה מעברו השני של הקו, ואז ידעתי: זה שלי.

ביום אחרי שחזרנו מביקור בארץ, קיבלתי את שיחת הטלפון מהמארגנת הראשית של האירוע בדלפט: אנחנו רוצים אותך.

התלהבתי? ברור.
ידעתי למה אני נכנסת? לא ולא.
למשל, הידעתם ש:
* מרגע שהתחלת את התהליך עם טד חלה עליך חובת סודיות מוחלטת ויש לך דובר והוראות מגבוה במה מותר לשתף ובמה אסור?
* עליך לכתוב את ההרצאה הבסיסית לבד?
* כל דובר מקבל מאמן שיאמן אותו בהופעה מול קהל?

*כל דובר מקבל סטייליסט אישי שמלווה אותו בבחירת הבגדים, עיצוב השיער והאיפור?
* כל דובר חייב לדעת את ההרצאה שלו בעל פה? (ותאמינו לי, 12 דקות באנגלית זה חתיכת אתגר).
* לכל אירוע ואירוע של טד בעולם יש אדם המחזיק ברישיון מטעם טד ויש כללים ברורים ומסודרים לגבי ניהול האירוע?
ועוד ועוד…

כך מצאתי את עצמי בחודשיים וחצי אינטנסיביים שהוקדשו לטד: משכתבת גרסאות, מתראיינת בעל פה ובכתב, נפגשת עם המאמנת, עם מורה לאנגלית, עם מעצבת גרפית (ותודה ללימור לוי הנפלאה והמקצועית), עם הסטייליסטית, חזרות, חזרות, חזרות…

היום הגדול הגיע, ונתתי את ההרצאה “חבלים של תקווה” שתוכלו לראות עוד כמה שבועות, לאחר שתיערך. ואני מקווה שתראו כמה נהניתי על הבמה הזו, שבעצמי לא חשבתי להגיע אליה.

הרעיון הוא הקבלה בין תהליך של החלמה נפשית ובין בניין בעל קומות. טענתי היא שלא משנה היכן אתה עומד בבניין, בין אם בתחתיתו (תחילת התהליך) או בקומה העליונה (תחושת עיבוד והחלמה), אתה עדיין מסוגל לעזור למישהו אחר, הסובל מאותו קושי שלך, אך נמצא בקומה אחרת של הבניין. ולמה חבלים אתם שואלים? החבלים הם חבלי ההצלה שאנחנו מושיטים לאותם אנשים אחרים בקומות השונות. הטענה שלי היא שכמו בחוק “תגובה ופעולה” של ניוטון, כאשר גוף אחד מושך גוף שני, הגוף השני מושך את הגוף הראשון באותה העוצמה. כך גם בדחיפה.

על כן, אם אדם אחד מעצים אדם אחר בכך שהוא זורק לו חבל להצלה ולתקווה, במקביל מתרחש תהליך שבו האדם הנעזר מעצים את אותו אדם שהגיש לו את החבל.

וכאן אתם נכנסים לתמונה. כי גם אתם יכולים להיות “מנואלה”. גם אתם יכולים למצוא מישהו שאתם יודעים שיש לו כישרון כלשהו, או שמסוגל למשהו, אבל הוא לא מעז לעשות את הצעד הבא, ולעזור לו להתקדם בדיוק לשם.

כה רבים מאיתנו סובלים מהחרדה הזאת של “האם אני באמת טוב בזה?” ומעטים מדי מאיתנו מקבלים את ההזדמנות שיאמינו בנו. שיאמינו בנו באמת. עד כדי כך שיעשו את הצעד הראשון בשבילנו. וכשזה יקרה, סביר שלא רק נלך בתלם אלא נרוץ בו.

אתם מסוגלים לחשוב על מישהו כזה שזקוק לכם שתתנו לו יד כשהוא מפחד להתקדם ממש עוד צעד אבל אתם יודעים שהוא יכול? כל אחד יכול למצוא מישהו כזה.

לתת למישהו אחר את הדחיפה הזו, מבלי לשאול את עצמנו מה יצא לנו מזה (כרגע), זה רעיון שקשור קשר הדוק לנושא עליו דיברתי. איך בדיוק? תצטרכו להמתין ולשמוע. יש לי שאיפות גדולות לרעיון הזה, כי הוא יכול לעשות טוב לכל כך הרבה אנשים.

אז אם לא אכפת לכם, שתפו אותי פה בתגובות, או בפייסבוק: האם קרה לכם שמישהו האמין בכם והוציא אתכם מאזור הנוחות? כי אם כן, זה המקום לתייג אותו ולהודות לו.
האם כבר יש לכם רעיון את מי אתם עומדים לדחוף אל מחוץ לאותו אזור נוחות? שתפו ודברו. השיח הזה הוא בעל פוטנציאל אדיר להביא רבים להגשים חלום.

אז קדימה, תהיו “מנואלה”: אתם עשויים לחולל מהפך לא רק בחייהם של אחרים אלא גם בחייכם.
להרצאה המלאה

צילום תמונה ראשית: Karin Van Paassen

השבוע חוגגים בישראל את יום המשפחה.

ביום כזה אני שמחה שאני גרה פה, בהולנד, כי אין בי את ההתמרמרות של חברותי האימהות בארץ המבכות את היעלמותו של “יום האם” האגדי.
פה אנחנו חוגגים גם את יום המשפחה הישראלי, גם את יום האם ההולנדי, גם את יום האם הבריטי (כי ככה מורכבת המשפחה שלנו) וגם את יום האב.

נכון שהרווחתי?

אולי יעניין אותך גם:

אבות ישראלים מול אבות הולנדים – ראש בראש
לידה ישראלנדית – סיפורי לידה מקומיים
בית הספר היהודי שמחולל קסמים באמסטרדם
כבר מזמן לא רק עומד על הרגליים

אז לכבוד יום המשפחה יש לי הצעה למשחק חמוד עבורכם, שקל להכין וכיף לשחק יחד.

זה משחק שאני משתמשת בו כשאני עובדת עם צוותים מקצועיים לעניין הגיבוש החברתי שלהם. מכיוון שהתא המשפחתי גם הוא יחידה חברתית, אולי זו החשובה לנו ביותר בחיינו, חשוב וכיף להשקיע בגיבוש החברתי שלו.

אז מהו המשחק?

“משחק הזיכרון המשפחתי”

ואיך משחקים?

1. לוקחים קרטון וגוזרים לכרטיסיות בגודל וצבע אחיד. או שהולכים ל- Hema וקונים כרטיסיות אינדקס כמו שפעם היו בספריות לפני עידן המחשבים.
2. על מחצית הכרטיסיות מדביקים תמונות שצולמו באירועים משפחתיים כמו טיולים, ימי הולדת, ימי כיף וסתם רגעים נחמדים שהיו לנו יחד כמשפחה.
   אם אין מדפסת או שהילדים כבר גדולים או שלא בא להשקיע עד כדי כך, זו ממש לא בעיה: פשוט כותבים את שם האירוע, למשל: “הביקור של סבא וסבתא בחנוכה”, או “הנסיעה לקמפינג באי Ameland”.
3. על המחצית הנותרת כותבים רמזים למה שקרה באירוע הזה, ומנסים כמובן למצוא דברים משעשעים, למשל: “ירד גשם שבועיים שלמים” (מקרה שקרה באמת למחברת שורות אלה, באותו האי ממש).
4. ואז כמו בכל משחק זיכרון, מסדרים את הכרטיסיות על השולחן או הרצפה והמטרה היא להתאים כל אירוע לרמז שלו, כשהמנצח (או המנצחים, כי ניתן לעבוד בקבוצות כמו הורה +י לד) הוא / הם אלה שאספו כמה שיותר זוגות כרטיסים.

פשוט, נכון?

אז הנה גם כמה גיוונים:

• אם הילדים ממש קטנים אפשר לעשות כרטיסיות עם תמונות של פנים של מישהו וחפצים שלו (למשל: תמונה של אבא על הכרטיסייה האחת ותמונה של המעיל שלו על האחרת).
• באותה הצורה אפשר לפרוח עם רעיונות אחרים כמו שמו של אחד מבני המשפחה על כרטיסיה אחת ומשהו מצחיק עליו או משהו שמאפיין אותו או אמירה ש”שייכת” לו על זו האחרת.
• כדי לעשות את המשחק מאתגר יותר ניתן לרשום יותר מרמז אחד, ואז המשחק מתנהל כך שצריך לזכור היכן נמצאים למשל שני רמזים ולהתאים אותם לכל אירוע.
• אם כל בני הבית יודעים לכתוב ולקרוא, אזי ניתן ורצוי לשתף אותם בתהליך ההכנה ולבקש מכל אחד לכתוב על אירוע שהוא זוכר.
• אם אין לכם משפחה פה, אפשר לשחק את המשחק עם חברים, שהם כידוע המשפחה שאנחנו בוחרים.

בקיצור ידידי, שחקו עם הרעיון וגלגלו אותו כיד הדמיון הטובה.

הכינו לכולם כוסות שוקו חם או תה מהביל, הקדישו זמן (ולו רבע או מחצית השעה) למשפחתיות שלכם ותהנו מכל היופי הזה שיש לכם.

כי זיכרונות יקירי, הם מה שנשאר לנו מהחיים, ומה שחשוב לחגוג ולטפח.

יום המשפחה שמח.