Author: אור אברהמי

ארבעה חודשים חלפו להם מהר והגיע זמני להיפרד מהולנד, לפחות לעת עתה.

איזו מדינה… אני מרגישה שפיתחתי סוג של מערכת יחסים עם הולנד, על נופיה, עריה, תעלותיה ואנשיה. האמת היא שבהתחלה לא כל כך ידעתי לאן אני מגיעה. לא שמעתי הרבה על הולנד לפני כן, אולי ידעתי מה שהישראלי הממוצע יודע – אנה פרנק, לגליזציה, טחנות רוח, צ’יפס ואופניים. אבל כבר מהיום הראשון גיליתי שיש בה הרבה יותר, בהולנד, או בעצם בליידן כנציגת הולנד. ראשית כבשו אותי השקט והרוגע. הרגשתי איך לאט לאט אני מדברת יותר בשקט, מתנהלת יותר ברוגע, הרבה בזכות הסביבה הירוקה, התעלות וההתנהגות של האנשים המקומיים. מהר מאוד גם גיליתי שהולנד היא מקום מעולה לסטודנטים ובפרט לכאלה שמגיעים ממקומות אחרים. כל ההולנדים דוברים אנגלית, קל להתמצא ולהיעזר בסביבה או בצוות האוניברסיטה וקל להכיר אנשים שונים ומעניינים. שלא לדבר על ההתניידות באופניים, שהיא חסכונית, פשוטה ועצמאית – מושלמת לסטודנטים.

לאורך התקופה לא היה כמעט יום שבו לא תהיתי איך באמת נראים החיים כאן. אין ספק שהרגשתי מקומית במידה מסוימת ולכן חשתי את אורח החיים המקומי, אבל בכל זאת חשבתי הרבה על מי שגדל במדינה הזאת, איזו ילדות הייתה לו, מהם הזכרונות שלו, מה מסמל בשבילו בית. איך נראים חיי ההורים ההולנדים, חיי המשפחה, הערכים והחינוך. אולי זה לא יחדש לכם שמהצד, ובמיוחד מעיניים ישראליות שרגילות לסביבה שונה מכל כך הרבה בחינות, החיים בהולנד נראו לא רעים בכלל. הנושא הזה עלה פעמים רבות בשיחות בין סטודנטים ישראלים שלמדו איתי בליידן. הרבה מהם לא פסלו את האפשרות להישאר או לחזור ללמוד, לעבוד ולפתח חיים אישיים בהולנד או במדינות אירופאיות דומות. כמובן שהאופציה הזאת פתוחה יותר לבעלי דרכון אירופי (ואני לא נמנית עמם) אבל בעולם הגלובלי שלנו כמעט הכל אפשרי. השיחות האלה גם גרמו לי לתהות, האם החיים במדינת ישראל הם האידיאליים עבורי? אין ספק שאני מאוד מתגעגעת ורוצה בשלב זה לחזור לארץ, אבל האם מדינת ישראל יפה יותר מרחוק, כשמתגעגעים אליה ואל כל הטוב שבה, אבל לא באמת חווים את הקשיים שמלווים בטוב הזה? מצד שני, האם אני מוכנה להיות רחוקה מהמשפחה, החברים, השפה, המוזיקה, האוכל, רחובותיה של תל אביב או נופיה של הכנרת?

לפוסטים הקודמים של אור:

• התעקשות ישראלית ואוכל הולנדי
• חגים בלי בית וקור בלי סוף
• נחיתה רכה והלם תרבות

רבים מהקוראים של הבלוג הזה עשו את הבחירה הזאת ומיקמו את מרכז חייהם בהולנד. לכן, וגם למען סיכום של מספר מסקנות שהגעתי אליהן במהלך החודשים האחרונים, הייתי רוצה להקדיש את הפוסט האחרון ל”מה זה להיות ישראלי (טרי) בהולנד”. אלו הרשמים שאספתי במהלך ארבעת החודשים האחרונים, אשמח אם יש לקוראים אנקדוטות נוספות לחלוק. אז נתחיל. קודם כל, אולי הדבר הראשון שישראלי שמגיע להולנד צריך להתמודד איתו זה השימוש הכמעט מוחלט באופניים. להיות ישראלי בהולנד זה להשיג אופניים מחבר של חבר שמכיר מישהו, לרכוב ולהיזכר בכבישים הריקים ביום כיפור, להתלהב כשמתחילים לרכוב עם יד אחת ואז גם בלי ידיים בכלל (אני לא הגעתי לזה).

להיות ישראלי טרי בהולנד זה להתלהב מהמחירים בסופר, לקנות המון דברים לא מאוד חיוניים (לדוגא שלל רטבים אסיאתים שאין בארץ או מגוון תיונים) ועדיין לסיים עם חשבון של 30 יורו. להיות ישראלי בהולנד זה להיות הבן אדם היחיד שקונה בסופר גבינת פטה יוונית.  

להיות ישראלי בהולנד זה לשמוח שהרכבת מתעכבת כי הגעת לתחנה דקה לפני הזמן המקורי שלה, ללכת לקנות קפה ברוגע, לעלות לרציף ולראות שהרכבת לא באמת איחרה בעשר דקות כמו שכתבו, אלא בחמש דקות והיא כבר יצאה לדרכה (אז למה אתם לא מחכים את כל העשר דקות או כותבים פחות זמן?!).

אולי החוויות התרבותיות המעניינות ביותר היו במעונות בהם גרתי עם עוד תשעה הולנדים. אז, להיות ישראלי שגר בדירה של הולנדים זה קודם כל להיות היחיד שלא מנגב כלים אלא מניח אותם לייבוש (מה שגם קצת מעצבן את ההולנדים). זה להיות השותפה היחידה שמכינה ארוחת צהריים גדולה (אורז, קציצות, שניצלים ועוד אוכל שהתגעגעתי אליו) ולספוג את מבטי הפליאה של השותפים, שהולכים וחוזרים מהמטבח עם טוסטים או סנדוויצ’ים משעממים בצלחת. הסקרנים ביניהם גם מידי פעם שאלו מה אני מכינה וביקשו לטעום. להיות שותפה ישראלית של הולנדים זה גם להיות בחדר אחר הצהריים ולשמוע רשרושי סירים ומחבתות במטבח בשעה חמש או שש כי כולם מכינים ארוחת ערב, ואז להגיע בשעה שמונה למטבח וליהנות מארוחת ערב שקטה בשעה הגיונית.

להיות ישראלי בהולנד זה להתלונן על מזג האוויר (אבל זה בעצם גם כל ההולנדים), לשים לב איך כל כמה שבועות נוסף אלמנט חורף נוסף, ולחשוב כל פעם שכבר הגעת לשיא.

להיות ישראלי בהולנד זה לקום בחורף בשמונה בבוקר ולגלות (ובפעם הראשונה זה נורא) שחשוך בחוץ כמו אמצע הלילה, להתארגן עם אור דולק בחדר ולצאת בחושך ובקור, ולהודות לאורות הכריסמס ולעצים המקושטים שמאירים ומשמחים קצת את הדרך.

להיות ישראלי בהולנד זה לשמוע גלגל”צ באינטרנט וליהנות קצת מהשפה ומהשירים, ואז להיבהל מהמוזיקה שגלגל”צ משמיעים ולהעביר לפלייליסט ישראלי ביוטיוב.

להיות ישראלי בהולנד זה להתלהב וליהנות מהרבה מאוד דברים, אבל בו בזמן גם להשוות הכל לארץ ולרוב (זה דועך בהדרגה) לקבוע שבארץ יותר טוב – השירות במסעדות, הטכנולוגיה, האוכל, יחסי החברה ועוד. בכל זאת תהליך התרגלות טבעי.

כמו שציינתי, אשמח לשמוע מכם על רעיונות או רשמים נוספים. ובנימה אופטימית זו, אפרד מכם ומהולנד המקסימה לשלום, עד הפעם הבאה…

הגיע הזמן לכתוב קצת על האוניברסיטה, הרי לשם כך הגעתי, לא? האמת, נראה שלא ממש. לוח הזמנים שלי די פנוי, ואני מזגזגת לי בין שיעור אחד בליידן לשני שיעורים שמתקיימים בהאג, אחד מהם באולם תיאטרון ענק. לימודים באוניברסיטה אירופאית מכובדת הם גם ככה סוג של הלם תרבות אקדמאי לסטודנטים ישראלים, אז עוד לשבת באולם תיאטרון מפואר עם לפטופ על הברכיים? זאת בהחלט חוויה שלא אשכח. 

*קר ומתוק: אטרקציות חורף בהולנד*

• לפוסט הראשון של אור: נחיתה רכה והלם תרבות
• לפוסט השני של אור: חגים בלי בית וקור בלי סוף

בהתחלה הייתי אמורה ללמוד עוד פחות, כי לא הכניסו אותי לקורס שהיה מלא. אבל למה לא להשתמש בעקשנות הישראלית שלי? הישראלים אמרו לי ש”פה זה אירופה” ואין לי סיכוי, אבל אחרי שרשור מיילים אינסופי עם מזכירה בשם “מחשיד”, הגעתי לשיעור הראשון כשאני עדיין לא רשומה לקורס. החברים הזרים שלי לא הבינו איך בכלל חשבתי לעשות את זה. אבל למזלי (ולהפתעתם הרבה) יום אחרי השיעור קיבלתי מייל מהמזכירה (מחשיד כן) שהתפנה מקום בקורס. רצתי למשרד שלה לוודא שהיא רושמת אותי על המקום, ואז, כשראיתי שהיא חביבה וחייכנית, הרשיתי לעצמי לשאול אותה.. “תגידי, את ממוצא איראני?” ומהר מאוד (כי זה היה קצת מוזר) אמרתי שגם אני! מפה לשם הגעתי לבקש ממנה המלצות למסעדות שמגישות אוכל פרסי באזור, כי אין כמו האוכל הזה בעולם…

ואם כבר אוכל ודברים מחשידים, אז יצא לי גם לנסות קצת אוכל הולנדי. נתחיל מה- Bitterballen. אם מישהו יכול להסביר לי מה קורה שם בפנים אני אשמח. כל מי ששאלתי לא ידע להסביר לי, ורק אמר לי “פשוט אוכלים את זה בלי לחשוב יותר מידי”, תשובה שרק הגבירה את החשדות כלפי הכדורים המטוגנים הללו. אז בסוף ניסיתי, בכל זאת אני לא נוטה לסרב לאוכל, אבל האמת שלא ממש התלהבתי. קודם כל הגיעה כוויה בלשון מהממרח הלוהט שיש בפנים, ואז הגיע הטעם… מזכיר קצת מרק עוף לא? אני אוותר, מעדיפה לדבוק בצ’יפס כנשנוש מטוגן ושמן.

שלל המאכלים ההולנדים המטוגנים לא היו מאוד לטעמי, אבל מצד השני המאכלים המתוקים, שהם לא פחות לא בריאים, מעולים בעיני. התאהבתי בספקולאס וכל מה שקשור בו ממש מהרגע הראשון, כמובן שגם בסטרופוואפל (במיוחד כשהוא חם וטרי ונקנה באיזה שוק חמוד) ובנשנוני ה- pepernoten (בעדיפות לציפוי שוקולד) שכונו על ידי השותפים ההולנדים שלי “אוכל של סינטרקלאס” והופיעו אצלנו בדירה כבר מחודש אוקטובר. לפחות בתחום הזה ההולנדים מוצלחים, כי אוכל טוב אחר אני די מתקשה למצוא כאן…

כאמור אין לי הרבה שיעורים ולכן כמובן שאני מנצלת את הזמן לטיולים בסביבה. עיקר הביקורים שלי מסתכמים באמסטרדם ובהאג (למרות שגם היו גיחות להארלם, אוטרכט ורוטרדם). באופן כללי נראה לי שאני נוטה קצת יותר לאהוב את האג מאשר את אמסטרדם. אני לא כל כך מצליחה להסביר למה אני אוהבת את האג יותר, אבל יש בה משהו מאוד חמוד וקלאסי – בתים קטנים, שדרות רחבות, חוף ים ורחובות קניות נחמדים… וגם הסניף של פריימארק תורם לה נקודות. גם אמסטרדם היא עיר מרשימה ויפהפייה, אבל עדיין קשה לי עם כל העומס שמלווה בביקור בה.

נסעתי לשם עם כמה חברים מהלימודים ובטעות רשמתי אותנו לסיור ה”אלטרנטיבי” של אמסטרדם, שכנראה עוסק בעיקר בהיסטוריה של הסקס והסמים בעיר. לא היה קשה להבחין בטעות כבר מההתחלה, כאשר העצירה הראשונה בסיור הייתה בחנות הקונדומים הראשונה בהולנד, וזמננו “הונעם” על ידי פירוט מאוד גרפי של המדריך על התועלת והיופי שבחנות הזאת. סביבנו התחלנו לראות קבוצות של ה-Walking Tour האמיתי שאליו התכוונו להירשם, ומהאזנה חלקית הבנתי ששם באמת מדברים על ההיסטוריה של העיר. וכך אחרי שעתיים וחצי מייגעות ברחנו מהקבוצה (השארנו טיפ!) והמשכנו לטייל בעצמנו בעיר הגדושה הזו. 

כבר היו לי מספר חוויות מתקנות באמסטרדם ובכל ביקור אני אוהבת אותה יותר ויותר, במיוחד כי אני ממשיכה לגלות דברים חדשים מחוץ לאזור המרכזי והמאוד מתויר. ואני עדיין אשמח לעוד המלצות על מקומות נעימים ומעניינים בעיר התעלות! וכמובן שלא יכולתי להישאר אדישה לקישוטי החורף המקסימים שהופיעו בעיר בתקופה האחרונה. יריד החורף שצץ בכיכר דאם בסוף אוקטובר היה מדהים והציף אותי בתחושות שמחה והתרגשות. כמובן שגם שאר הערים בהולנד מקושטות בצורה מדהימה. אני חושבת שכל האווירה החגיגית הזאת מאוד תורמת להתמודדות עם האפרוריות של החורף כאן, השקיעה המוקדמת של השמש והקור.

ולסיום חגיגי ומקושט, אי אפשר שלא להתייחס לחג ניקולאס הקדוש, Sinterklaas, שמתקרב אלינו. על החג למדתי לראשונה מהחברים המקומיים כאן בערך חודש אחרי שהגעתי, עם הופעת ה- pepernoten. בהתחלה לא ממש הבנתי במה מדובר ומה ההבדל בינו לבין חג המולד עם סנטה קלאוס (וכשהם אומרים את השם הוא נשמע לי בדיוק אותו דבר) אבל בהמשך הבנתי שלא מומלץ להמשיך ולשאול אותם על סנטה קלאוס. ראשית כל כי זה מעצבן אותם, ושנית כי אז צריך להקשיב לנאומים לאומיים שמסבירים איך הסנטה קלאוס האמריקאי (שהוא “השפעה זרה”) בכלל נוצר על ידי הולנדים שהיגרו לארצות הברית. אז אחרי שהבנתי על מה כל הסיפור (כמובן שהיה צורך גם במחקר אינטרנטי) יצאתי לראות את סינטרקלאס בכבודו ובעצמו עם הגעתו לליידן. איזו חוויה מקסימה, יום שלם שכולו מוקדש לילדים ולפיטים השחורים, שאני יודעת שהם שנויים במחלוקת, אבל בכל זאת – כמה כיף להיות כאן ילד! ולא פחות, כמה כיף להיות כאן סטודנט… חג סינטרקלאס שמח!

הזמן עובר מהר ואני כבר כמעט חודשיים כאן. החודש האחרון, שכלל את תקופת החגים, היה קצת מוזר ולא מאוד קל. קודם כל התחלתי אותו בביקור בארץ לכבוד ראש השנה. כשתכננתי את הביקור הזה, לפני שהגעתי להולנד, לא חשבתי שזה יהיה קצת מוזר או “תלוש” לחזור לארץ פתאום באמצע הלימודים ותהליך ההתאקלמות. אבל כך היה, ומיד אחרי הביקור בפריז מצאתי את עצמי על מטוס, נרגשת לקראת הביקור בארץ. כמובן שהיה נהדר, החבר המקסים שלי קיבל את פניי בשדה התעופה, אמא בישלה בשבילי את האוכל האהוב עלי, וכמובן זכיתי להיות עם כל המשפחה בערב החג. אבל גם מאוד שמחתי לחזור לכאן, ועכשיו השבוע הזה בארץ מרגיש קצת כמו חלום, כאילו הוא התקיים בעולם מקביל ולא מאוד קשור לשגרה שיצרתי לי כאן. בין אם זה קשור לביקור שלי ובין אם לאו, בסביבות יום כיפור התחלתי להרגיש קצת געגועים הביתה. באותם ימים ביקרה אותי חברה גרמניה שטיילתי איתה בעבר (גם בארץ) אז הנחתי מראש שאני לא אצום, כפי שאני עושה בדרך כלל, ושזה בסך הכל די יעבור לידי והכל בסדר. ובכל זאת, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבות על הבית, על כל המשפחה ביחד ביום כיפור, הריטואלים המשפחתיים, הדלקת הנרות לפני הצום, אבי ואחי הולכים לבית הכנסת, ובצאת הצום אמא מגישה עוגת דבש. הבנתי פתאום שלמרות שטיילתי די הרבה, זוהי הפעם הראשונה שאני לא בבית ביום כיפור. אפילו בצבא הצלחתי תמיד לצאת בכיפור. האמת, לא חשבתי שכל כך אתגעגע ליום הזה, אבל ממרחק הוא קיבל משמעות רבה יותר שהיא מעבר למסורת דתית בלבד.

לפוסט הראשון של אור: נחיתה רכה והלם תרבות

כמו שכתבתי, באותו זמן ביקרה אותי חברה גרמניה שאני מכירה כבר בערך ארבע שנים, טיילנו יחד בדרום אמריקה ונפגשנו כמה פעמים ברחבי העולם, ככה שאנחנו חברות די קרובות. אחד הדברים הראשונים שהיא ביקשה שנעשה היה לבקר בבית אנה פרנק. אני הופתעתי קצת אבל שמחתי על ההזדמנות לבקר במוזיאון. אז נסענו לאמסטרדם לתור את העיר, ובזכות טיפ מזוג תיירים ישראלים הצלחנו להשיג כרטיסים למוזיאון כבר לאותו הערב, דרך העמדה של Iamsterdam בתחנה המרכזית (זה באמת עובד ומאוד מומלץ לנסות). המוזיאון היה מרשים מאוד. בעיניי הוא היה מינימליסטי במידה הנכונה, ועדיין לא מחסיר בפרטים. כשיצאנו משם ודיברנו על החוויה בהססנות מסוימת, הבנו שתינו שהמוזיאון לא חידש לנו הרבה כי אנחנו מגיעות משתי המדינות שמלמדות את נושא השואה בצורה המקיפה ביותר. כמה אבסורדי אבל הגיוני, שני צידי המתרס. אין ספק שזה היה שונה ומאוד מעניין ללכת למוזיאון שעוסק בשואה עם חברה טובה שהיא בו בזמן גם נכדה לסב נאצי (גם על זה דיברנו). ניסיתי לחשוב אילו תחושות מתעוררות בה כשהיא מסתכלת על המיצגים והתמונות הקשות, מה היא מרגישה כשהיא צופה בסרטונים של אביה של אנה פרנק, אוטו פרנק, מדבר בגרמנית מפרנפורקט, שנמצאת לא רחוק מעיר הולדתה. הייתה לי תחושה שאולי לה יש איתו יותר במשותף מאשר לי.  

לאחר מספר ימים מהנים ביחד חברתי עזבה, ומיום כיפור הגענו לסוכות. שוב עלו הגעגועים הביתה, לארוחות המשפחתיות ולאווירת החג המורגשת בארץ. כן, כנראה שתקופת החגים עשתה אותי קצת רגשנית. הפעם שמחתי לחגוג את ערב החג אצל שתי חברות יהודיות, אחיות אוסטרליות שעושות כאן חילופי סטודנטים. הבנות המקסימות האלה גרות באזור קצת יותר שקט של ליידן (גם אני תוהה כמה יותר שקט זה עוד יכול להיות) ויש להן גינה קטנה שהן קישטו בקישוטי סוכה. הערב לא ממש עסק בחג, אבל היה מעניין לדבר איתן על החיים שלהן כיהודיות בגולה וכיף במיוחד לשיר איתן את שירי החג במבטא כבד. הדבר היחיד שהיה קשה היה לשבת בגינה הקרה.

וזה הזמן לדבר על מזג האוויר. אני יודעת שאני לא אמורה להיות מופתעת, אבל מה קורה פה? הגעתי כבר לרמות הקור שאני מכירה בארץ, הפעלתי כבר את החימום בחדר על 4 מתוך 6 (!) הוצאתי את המעילים הכי חמים שלי.. לאן זה יידרדר מכאן? אני לא רוצה לדמיין… וכמובן שאני היחידה שזה בכלל מפריע לה. השותפים ההולנדים שלי מסתובבים בדירה עם חולצות קצרות ושמלות, כשאני עטופה בסווטשרים ונועלת נעלי בית חמימות (ותודה לפרימארק), והם כל פעם שואלים אותי “מה, קר לך?? החורף בכלל עוד לא התחיל!”. גם רוב החברים הזרים שלי כאן לא מתרגשים עוד מהקור. רק יום אחד כשהייתי בקפיטריה וצפיתי בתחזית בטלויזיה, נעמד לידי בחור הודי שאמר במבטא כבד “אני מתגעגע למזג אוויר של הבית, איזה מזג אוויר טוב!”. רק שנינו בהינו בטלויזיה וחייכנו אחד לשניה, חיוך של שותפים לצרה. כמובן שההתמודדות עם הקור קשה עוד יותר כשרוכבים על אופניים, אבל כאמור אין ממש ברירה אחרת. כבר ניסיתי להתחמק מרכיבה בגשם אבל הוא ניצח אותי, והבנתי שאין מה לעשות, צריך להתלבש טוב (לכסות הכל ולהשאיר רק את העיניים, בכל זאת לא כדאי ליפול, שוב) ולהתמודד. אני גם מוצאת את עצמי מתלהבת מכל פיסת שמש אפשרית, כמו אירופאים בחוף הים בתל אביב בינואר. בשבוע האחרון הייתי יותר בדירה כי למדתי למבחן, ובכל פעם שהגיחה השמש נעמדתי ליד החלון או העברתי את המחשב איתי לאזור השמשי בחדר, רק כדי לספוג קצת ויטמין D.

טוב, אני מרגישה שהפוסט הזה כלל בעיקר קיטורים, אז זו ממש לא התחושה. אני מאוד נהנית מהעיר הזאת ומהחיים כאן, לפעמים כשאני רוכבת ממקום למקום (ולא יורד גשם) אני מסתכלת מסביב ועדיין לא ממש מאמינה שאני גרה, לומדת ומבלה בעיר הולנדית עתיקה שמרושתת בתעלות מקסימות שבהן שטים אווזים וברבורים חמודים (אני לעולם לא אפסיק להתלהב מהם). להוסיף לזה את העצים בשלכת המרהיבה. טוב פה, אבל רק אם אוכל לייבא כמה אנשים, מאכלים ואת השמש מהארץ, הכל יהיה מושלם.

עכשיו אפשר להתחיל. אני מציינת כבר שלושה שבועות בעיר ליידן, מקום שבאמת הפתיע אותי ביופיו ובקסמיו. ואיך אפשר שלא? אחרי שלל סידורים, הכנות, בירוקרטיה והתרוצצויות לרוב, הייתה לי נחיתה רכה למזג אוויר חם יותר מבירושלים שממנה אני מגיעה, תעלות נוצצות בכל פינה ומגוון סטודנטים שמחים וחברותיים.

נחיתה רכה, ובכל זאת הלם תרבות קל, כפי שחזה השלט של בנק ING שקידם את פניי בשדה התעופה: Culture shock, here I come. ובכן, הדבר הראשון שתפס את עיני בעיר הזאת הוא ריבוי חלונות הבתים חסרי הווילונות, שמהם נשקפות דירות קטנות וחמודות, רובן מעוצבות בצורה חמימה וביתית למדי. מפתיע עד כמה החשיפה הזו מקובלת, אפילו בשעות הלילה ניתן לראות דירות ריקות, זוג מחובק שרואה טלוויזיה או אנשים מבוגרים קוראים לצד מנורה. הדירות האלה עוררו בי תערובת של תחושות אי נוחות לצד תחושות של חום וגעגועים למשפחה, לחבר ולחברים שהשארתי בבית. מה שלא ממש הקל על ההתמודדות עם השינוי הזה שבחרתי לעשות בחיי, לצאת לחילופי סטודנטים בהולנד.

ואיך אפשר שלא לכתוב על ההתרשמות מההולנדים. לפחות מנקודת המבט שלי אפשר לחלק אותם לסטודנטים וללא-סטודנטים. מבחינת הלא-סטודנטים, עד כה רוב האנשים שפגשתי היו מקסימים, מאוד אדיבים ומסבירי פנים. בנוגע לסטודנטים ההולנדים, נדמה לי לפעמים שהם יותר ישראלים מאשר אירופאים. הם התברכו בלא מעט Hutzpa – מפריעים בשיעורים, מתארגנים לפני שהמרצה מסיים לדבר ומאוד ישירים בדיבורם. יש להם גם סרקזם קצת מוזר, לדוגמא, כשאמרתי לאחת השותפות שלי שאשמח לבלות איתה היא אמרה “טוב, עכשיו כשביקשת אין לי ממש ברירה..”. השאירה אותי קצת חסרת מילים. הרבה מהסטודנטים הבין-לאומיים חושבים שהסטודנטים ההולנדים לא נחמדים (או להגדרתם Rude), אבל אני חושבת שיהיה אפשר להסתדר איתם. הנה, עוד אופטימיות להמשך.

ואם כבר עסקתי בסטודנטים בין לאומיים, אז כמובן שפגשתי לא מעט מהם. במסגרת שבוע האוריינטציה שארגנה הרשת לסטודנטים בין-לאומיים התמזגנו לחבורה שכוללת שני אוסטרלים, גרמניה, הולנדית-סקוטית, איטלקיה, יווניה וישראלית (אנוכי). האמת שקצת הופתעתי לגלות שהבין-לאומיות היא בעצם “בין-מערביות”, ורוב הסטודנטים שמגיעים לכאן הם מאירופה או אוסטרליה (באופן מפתיע עוד לא פגשתי אמריקאים). כך שההבדלים בינינו לא מאוד גדולים, לטוב ולרע. בכל זאת אני תמיד שמחה להכיר אנשים מרחבי העולם, לשמוע על אורח החיים שלהם ולהבין שבסוף כולנו אותו הדבר. לא אשקר אם אגיד ששמחתי שלא הפנו כלפיי ביקורת בנוגע ישראל, לפחות לא בהתחלה (והאמת שעדיין לא). לא שיש לי בעיה עם ביקורת, נהפוך הוא, אבל מניסיון עבר זה לא כל כך נעים כשהמילה הראשונה שבן אדם אומר לך זה “ג’נוסייד” (אכן קרה).

זהו בינתיים. בפוסט הבא – רשמים ראשונים מהקולינריה ההולנדית, מפגשים לא צפויים באוניברסיטה, ו… אמסטרדם.