Category: הבועה

יש מקומות שאני חייבת לעזוב כדי לאהוב.
ואם זה קורה סימן שעזבתי בזמן.

אני , כמה ימים לפני המעבר ללונדון וכבר מרגישה שאתגעגע אליך, הולנד יפה וקסומה שלי. נכון, היו זמנים שהיית לי חצי כוח, שקטה מדי, מנומנמת ומאוד רגועה אבל זה כנראה בול מה שהייתי צריכה. את מדינה עדינה ותמימה מאוד. כמעט כמו תינוק שהרגע נולד והיית מבחינתי נחיתה רכה לעולם ההורות והזרות.
אז תודה.

ברדה הכירה לי את האיזון המושלם בין חיי המשפחה לעבודה. לימדה אותי מינונים, ש- Less is priceless ויש הבדל בין עצלן ללא מתאמץ. נהנתי מחיי העיר התעוררת מאוחר, בייחוד אחרי הוויקנד, לוקחת את הכל באיזי, מלאה בתעלות של מים והנסיעה באופניים עם הבנות שלי, דרך הפארקים הירוקים בכל בוקר, תיחקק לי בזיכרון המתוק לנצח.
אני מקווה.

>> לרכישת המגזין המודפס של דאצ׳טאון במדורה ייחודית וחד פעמית

לא, אין לי אחוזים בעיר, לא עבדתי בחמיינטה, רק אהבה גדולה והודיה למקום אחד קסום ורומנטי שבו, אפשר להגיד סוג של גדלתי.
מאחלת שהשלווה הזאת של ההולנדים תמשיך איתנו ללונדון, לשלב הבא. לא פעם תהיתי איך הם עושים את זה? מורידה בפניהם את הכובע.
כל הילדים בגן ישובים סביב השולחן בשקט וברוגע. ילדים צהובי שיער, תכולי עיניים, ממש כאילו יצאו ממגזין של איקאה. מקשיבים לכל מילה של הגננת ויש להם סבלנות ורוגע אמיתי.
ברדה, זו עיר שאף אחד לא רץ אחריה והיא לא רוצה להתחרות באף אחד. היא שלמה עם עצמה ועל זה אני מאוד מעריכה אותה.
תודה ענקית לך ברדה. חבל שאת לא יכולה להגיע לישראל. צריכים עיר כמוך שם וגם קצת עיצוב נורדי.

אני יודעת שבלונדון יש יותר ״סרטים״, על אמת, אבל ממש מצפה לעיר הזאת בשקיקה.
בטח שהעיר תטרוף אותי. לפחות בהתחלה, אבל אני מגיעה עם ביטחון ועם הגדוד שלי. כבר לא כזוג, כמו שהיינו כשעזבנו את ת”א. הבנות ועמית הופכים את הכל לכיף יותר. בוגר יותר,  שלו יותר.
ואני הכי מודה להם שהם באים איתי בעיניים עצומות , כדי שאוכל ללמוד ולהתפתח במקום הכי קריאייטיבי בעולם . אני מודעת לאינטנסיביות שהתואר הזה הולך להביא עמו , אבל לאחרונה הבנתי שהילדות שלי ורק הן, יכולות באמת לגרום לי להפסיק את הטירוף של החיים לרגע.
העבודה אף פעם לא תיפסק, אבל זה דבר מדהים ומאוד מרגיע להפסיק הכל וללכת להביא אותן מהגן אלי,הביתה. רק בשבילן אעצור את כל העולם שלי ואפילו יש לומר, בזכותן.
וזה מאוד כיף להבין את זה ולהעריך את הרגעים שיש לי איתן פה.
הייתי רוצה לעשות ׳פריז׳ על המון רגעים שיש לנו יחד, מן הרגעים הקטנים האלה, שאני ממש בהווה מבינה כמה ברי מזל אנחנו , ובא לי שאף אחד מאיתנו לא יזדקן או יגדל אפילו בדקה. או שאולי ליל של העתיד תגיעה לרגע ותראה כמה שהיא תינוקת חמודה ואיך שאנחנו משוגעים עליה.

בגדול אני אוהבת וגם קצת שונאת פרידות. זה מקום שבו אני יכולה להסתכל על החיים שלי מפרספקטיבה אחרת. לארוז רק את מה שנחוץ, לצמצם, לנקות, לרפרש ולהמשיך הלאה חכמה יותר. והקטע הקשה הוא האנשים שאני צריכה לוותר עליהם ולשחרר מחיי. זה חלק מהעניין של להיות ברילו, שום דבר הוא לא לנצח ועדיין מרגישה שיש לי פה חברים שהם משפחה.

ולכם, קוראים יקרים, תודה שהכלתם אותי.
מקווה שהצלחתי לגעת, להקליל, לחדש, לשנות או לשתף את החוויה ההולנדית שלי בצורה אמיתית.
ומי יודע אולי יום אחד עוד נחזור.

אני הייתי נטלי.
See you in an other life.
קושס.

 

תודה!

>> לרכישת המגזין המודפס של דאצ׳טאון במדורה ייחודית וחד פעמית

אתם נמצאים ברילוקיישן בהולנד עם ילדים קטנים? הנה כמה טיפים איך לצלוח את החיים, ובכיף:

• הצעה לטיול: פסטורליה ופנקייק בדרך לים
• הצעה לטיול: חיטהורן של ההולנדים

קחו סופ״ש ארוך או חופשה זוגית לפחות פעמיים בשנה

זוכרים איך הם חפרו לכם, שעוד הייתם זוג צעיר ונהנתן שהשעון מתקתק ומתי תעשו ילדים? אז אם סבתא וסבא כל כך אוהבים ילדים הם בטח מתגעגעים לנכדים שלהם. אז הנה הרגע להזמין אותה לביקור ולתת להם בעלות על הקטנטנים. It’s a win win situation 

סופ״ש רומנטי ביער (הפרדי מחזיית ההנקה)  

עמית ואני שכרנו בקתה זוגית בטבע באזור המושב Diever שבצפון הולנד. המקום קטן ומאוכלס על ידי כולה 2000 תושבים והמון ירוק מסביב. במקום שישנו בו היה גם קמפינג מסודר שנקרא Landgoed ‘t Wildryck (מתאים למשפחות עם ילדים, יש אפילו speeltuin ובריכה מחוממת אבל אמרנו בלי ילדים..) שכרנו בקתה קסומה ביער ירוק עם שני חדרי שינה, מטבחון וסלון קטן עם אח שדלקה, חיממה את הבית והכניסה אותנו לאווירה הכפרית כאילו היינו באלפים. לינק לבקתה 

ביום הראשון שכרנו אופניים במרכז המבקרים בכניסה לאתר הקמפינג (9€ לאופניים רגילות ו-20€ לחשמליות) ויצאנו לסיבוב דאווין, אל תוך היער. דיוושנו שעה בשקט, בכיף שלנו, הרגשנו לרגע הולנדים היפים כאלה, עצרנו לסלפי וצפינו באגם, בעצים ובחיות שפגשנו בדרך ולא היינו צריכים לנגב לאף אחד הרים של נזלת או לעצור לשנ״ץ. 

בבוקר למחרת יצאנו לעיירה הציורית חיטהורן (30 דקות נסיעה משם) חנינו את האוטו בחניה מרכזית ליד מרכז המבקרים VVV (סגור בראשון), שכרנו סירה, למשך שעה, והשטנו אותה בין התעלות הצרות (20-25€ לשעה). השיט היה מושלם, הנתיב לא היה עמוס והרגשתי כמו איזה סקיפרית (שבתכלס הסירה דיי איטית חחח…) הכפר עצמו נראה כמו ונציה רק קטן וקסום יותר. מלא גשרים קטנים, תעלות, הכל ירוק והשמש, בחודש מרץ, היתה לטובתנו. בדרך ראינו כבשים שבא לך להתכרבל איתן, סוסי פוני שבא לך לחפוף להם עם איזה מרכך את השיער והרבה ברווזים, דיי רגילים, שזה כמו לראות סתם חתול רחוב בישראל. בקיצור מומלץ לימים שמשיים ולא בעונות מתויירות מידי כי אחרת התעלה פקוקה.

אופציה נוספת לבילוי, אם מתחשק לכם נוף אורבני ואוירה שונה מביתכם הטוב: 

לילה במלון באמסטרדם

למה? כי מגיע לכם לישון לילה שלם, להתפנק במיטה עד עשר בלי שאף אחד יכנס לכם מתחת לשמיכה בשש בבוקר או יצעק לכם ״אמא אני רוצה מים״ באמצע הלילה.

איתמר, אחד מהחברים המגניבים ביותר שלי מאמסטרדם, סיפר לי על המלון וישר נדלקתי. זה לא מלון רגיל אבל בהחלט אפשר להגיד שהוא לאוהבי עיצוב והרפתקאות. אחד, כי הוא צמוד למסגד מהמם, ענק ופעיל ויש בזה משהו מלהיב בעיני. ושתיים, הקונספט – כל חדר בעיצוב אחר מיוחד: קרון של טראם, חדר סתרים מאחורי מדף ספרים, חדר עם שער אוריינטלי, בית צבעוני ועוד… (לצפיה בחדרים) וכל הפינוק הזה ב-120 יורו בממוצע. הבר מסעדה שנקרא קווין בייקון מאוד מגניב ושווה לשבת בו לאיזה ג׳ין אנד טוניק ולהעביר ככה את הלילה. אבל שימו לב, יש מצב שתאלצו להשתין במקלחת או להתקלח באסלה כי לא בכל חדר יש שירותים או מקלחת. יש מקלחות ושירותים משותפים (ומצוחצחים) בקומה התחתונה. הרפתקני כבר אמרתי?

תמצאו חברים טובים, הכשירו את בן/בת-הזוג להיות הבייביסיטר וצאו לחופש (ועדיף כמה שיותר רחוק :))

ביום שבת אחד, תמים ונחמד נסענו לדרום בלגיה, אני וארבע חברותיי/ אחיותיי הספרדיות. אמנם זה היה רק לילה אחד אבל היה שווה כל דקה. כולנו אמהות לילדים קטנים, בלייניות לשעבר, שלא ישנות כבר שנים. אז לקחנו חדר במלון ספא ב- Dinant, והסתובבנו עם מגבות וסליפרס כל הערב (לא בטוחה שזה היה חלק מהתקנון של הקסטל המפואר אבל למזלנו היינו דיי לבד שם). בבוקר טיילנו בעיר דינאן, שם גם נולד ממציא הסקסופון ועלינו שבע מאות מדרגות (250) לקצה מבצר, שמשמש היום גם מוזיאון, והותקף במלחמת העולם הראשונה כשהספרדים נלחמו מול הצרפתים. היה שווה את העלייה ברגל, הנוף מלמעלה מהמם, וכמובן לא היינו צריכות לסחוב שום ילד על הכתפיים. 🙂 

סיור קומיקס בבריסל (וכמובן קפה מעולה למכורים כמוני) 

יצאנו כמה חברות לסיור קומיקס בלגי ברחבי בריסל היפה, ביום דיי גשום, והצלחנו אפילו ליהנות. מיותר לציין שקבענו את התאריך חודש וחצי מראש, כנהוג בהולנד ותכלס כולנו עסוקות מאוד בין חופשות משפחתיות לחיים עצמם. אז הסתובבנו שעתיים בין מאות התיירים בעיר, עם Cédric, מהנדס ביום ומדריך טיולי-קומיקס בסופ״ש. הוא ללא צל של ספר המדריך החמוד (והחנון) ביותר על פלנט-ארת׳, בעל ידע רחב בקומיקס (דובר אנגלית וצרפתית) וסבלני מספיק כדי להכיל ארבע בנות קולניות מאוד (מקטלוניה וישראל). בזכותו השלמנו חורים בהשכלה וקיבלנו הסבר מעמיק על לאקי לוק, טינטין, אסאריקס ועוד הרבה גיבורים שכולם מסתבר נולדו פה באזור ועבדו יחד.

עוד פרטים על הסיור תוכלו לקרוא ממש פה.

את ארוחת הצהרים שלנו אכלנו ב- Nüetnigenough (לא להיט לצמחונים שכמוני אבל מצאתי מנה טובה אחת). המסעדה היתה טובה מאוד, אוכל טעים, מלצרים מגניבים ואווירה היפסטרית פלוס פלוס. 

לגראנד פינאלה, שנייה לפני שחוזרים לבן-זוג ולילדים, ביום הגשום והאפור הזה, היינו חייבות איזה קפה טוב שיזכיר לנו את ימי הזוהר. נכנסו ל Café Capitale הבית-קפה הכי היפ באזור שבשניה שהרחנו את הקפה באוויר החלטנו שזה זה. העוגות נראו גם אש, לא ניסינו אבל נראה לי שהבלגים למדו מהצרפתים דבר או שניים על קינוחים.

תארזו את הילדים ותסעו לטייל באירופה (זה כולה שעתיים וחצי מכאן)

ליל, צרפת – בירת שווקי הפשפשים 

העיר ליל ממוקמת בצפון צרפת, קרוב לגבול בלגיה ובכל תחילת ספטמבר (השנה ב 31.08 וב- 01.09) מתקיים בה שוק פשפשים ענק אם לא הכי גדול באירופה, ה- GRANDE BRADERIE DE LILLE. כל העיר מלאה בדוכנים ועשרות אלפי תיירים באים לרכוש איזה רהיט וינטאג׳ או שנים. אנחנו נסענו לשם ברכבת אז לא רכשנו כלום אבל ממש מומלץ להגיע באוטו (שעתיים וחצי מברדה) ולהתפנק באיזה מנורה מהסבנטיז לבית החדש. כיף להסתובב בעיר למרות הצפיפות, להרגיש ניחוחות צרפתיים, לטעום את האוכל הצרפתי המעולה ולהרגיש נוסטלג׳י עם הפריטים הישנים.

איפה אכלנו? Le Bloempot (פחות מתאים לילדים לדעתי). המסעדה נפתחה בשבע וחצי בערב והתור התחיל כבר מהשעה שבע. למזלנו היינו מספר שתיים בתור אז נכנסו מהר מאוד. כדאי להיות שם בזמן כי אם לא הזמנתם מקום תצטרכו לחכות, יש להם רק מספר מצומצם של שולחנות. הרעיון היה fixed menu, אז בחרנו מחיר (תלוי ברמת הרעב שלכם, בין 40€ ל- 90€) וכל פעם הוגשה לנו מנה אחרת בהפתעה. לא ידענו מה תיהיה המנה עד שהגיעה אלינו לשולחן. כמובן שמראש אמרתי להם שאני צמחונית ועמית קרניבור. היה היפסטרי למותתתת, כולל זקנים, מלצרים מתחלפים, דלישס מיוזיק ואווירה צרפתית מהממת.

קלן, גרמניה – עיר השופינג והמנעולים

בקלן התאהבתי עוד לפני שעברנו כי לעמית היתה בכל שנה נסיעת עבודה, מטעם כתר פלסטיק, לתערוכה במתחם הכנסים הגדול שבקלן ואני, איך לא?, הצטרפתי אליו. קודם כל הכל זול בגרמניה נקודה. גם אם משווים אותה להולנד (אפילו צבע לשיער ומוצרים איזוטריים כאלה) היא עדיין זולה, ואני ממליצה לכם להזמין מאמאזון גרמניה הכל. הכנסייה (דאם) מרשימה מאוד ומסביבה אלף רחובות, לשופינג מטורף, עם כל המותגים הכי שווים. ישו ידע מה הוא עושה כשהצמיד את החנויות לכנסיה, קודם מתפללים ומתפעלים ואז הולכים לפרוק את הארנק :).

בפעם הראשונה שביקרנו בקלן היתה שבועיים לפני החתונה שלנו. אז קנינו שם מנעול, הדבקנו עליו את עצמנו והלכנו לתלות על גשר המנעולים. כעבור שנה, כשחזרנו לשם, מצאנו את המנעול בין טריליוני המנעולים האחרים. ועל זה נאמר ג׳יזס!

ועוד משהו, שווה לבקר בקלן גם בקריסטמס. חוץ מדיסלדורף בקלן יש שוק קריסטמס מהמם. הוא ענק וקוזי בו-זמנית. ואם אני זוכרת נכון בעיר מפוזרים כל מיני שווקים אז בכלל שווה לבדוק לפני את המיקומים. רק אל תשכחו לקחת צעיף, גרביים מחממות ולקנות שם יין חם כדי להמתיק את הגרון.

תמצאו משפחות בסגנון שלכם, עם ילדים, שרוצות להעביר את חופשת הקיץ ביחד ובסטייל 🙂 

לפניכם הסוד לווקאנצי מושלם, להורים הצעירים שבינינו. ביום טיילנו, טעמנו יינות, ואכלנו ממטעמי האזור ובלילות חזרנו לבית הכפרי, השכבנו את הקטנים לישון ועשינו ארוחות שחיתות עם חומרי הגלם הטובים בעולם. הילדים נהנו אחד מהשני וגם אנחנו.

דורדון, דרום מערב צרפת (סיור קולינרי)

אז בקיץ שעבר נסענו שלוש משפחות, (מהולנד, ישראל וצרפת) עם שישה ילדים קטנים (חצי שנה עד 6), לטיול של עשרה ימים בדורדון, שבדרום מערב צרפת. הנסיעה באוטו לקחה לנו סביב ה-10 שעות וחילקנו אותה ליומיים בשביל בייבי ליל שהייתה אז בת חצי שנה. 

בעזרתה של אירה סמוק, חברה ומדריכת טיולים קולינריים בבורדו, שגרה בצרפת כבר למעלה משבע שנים, שכרנו וילה ענקית וטיילנו באזור בערך שבוע. אירה הרכיבה לנו מסלול טיולים אדיר, ככה שהצלחנו ליהנות ולספוג את התרבות העשירה של האזור. התחלנו את הטיול באחד השווקים המרכזיים בעיירה שנקראת Issigeac, שמתקיים בה שוק גדול בכל יום ראשון. טיילנו בעיירה Belves, כפר מדהים, שהוכתר כאחד הכפרים היפים של צרפת. ובערב נהננו משוק האוכל הלילי ב beaumont du perigord. הילדים השתוללו בכיף שלהם, רקדו, אכלו, נהנו ונרדמו באוטו תוך שניה. בקיץ מסתבר מתקיימים שווקים ליליים כאלה עם מלא אוכל ומוזיקה כמעט בכל עיירה, כל יום בעיירה אחרת.

ביקרנו גם באחד היקבים המפורסמים באזור Monbazillac וגם בגני les jardins de marqueyssac המהממים, שהם תכלס הכי מושלמים לילדים קטנים (גם בעגלות) כי ממש אפשר לטייל שם שעות, לשחק בגן המשחקים, לאכול גלידה ולהנות מהנוף והטבע. 

לבלוג של אירה –  ״Lost in Bordeaux״. ולכל המעוניין בסיורי שווקים, סיור באיזורים היוקרתיים של בורודו ואיך לא גם לטעום גבינות, נקניקים, יינות, אויסטרים, מאפים, שוקולדים וקינוחים יוקרתיים, ממליצה לכם לכתוב לה ב- ira@lostinbordeaux.co .

*אורך הסיורים הוא שלוש שעות והמחיר הוא 55 יורו לאדם. 

מי שמחפש מידע על מה לעשות בבורדו שיכנס לאתר https://www.lostinbordeaux.com/.

תהנו מהקיץ, כי הוא לא כאן כדי להישאר:)

רגע לפני שאנחנו אורזים את כל החיים שלנו פה, נעצרתי קצת כדי לכתוב ולשחרר לחצים. כמה כיף זה להסתכל אחורה פתאום ולהתמלא נוסטלגיה על העיר שבה בילינו, צחקנו, בכינו, השתגענו וגידלנו שתי גוזלות.

בגלל שיש מצב שלא נחזור לכאן, החלטתי שאת הפוסטים האחרונים בבלוג אקדיש למקומות שהכי אהבתי לבלות בהם, בייחוד עם משפחתי הקטנה, בברדה, בהולנד ובבלגיה שכנתה. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי בטח כבר קלטתם שהייקינג ומחנאות פחות הקטע שלי, אבל סייט-סיין ומוזיאונים זה לגמרי אני ומאז שהכרתי את עמית פרנקל הפכתי גם לחובבת בתי קפה מושבעת. אז הכנתי לכם רשימת בתי קפה משגעים שאסור לפספס שאפילו תאמינו או לא, שווה לצאת מאמסטרדם בשבילם. כן, מה ששמעתם, שיונגה, יונגה, יונגה. אז שבו בנחת, סמנו במפה ותרגישו בכיף לשלוח לחברים שבאים לבקר.

Croos, Rotterdam

בית קפה שכונתי ביותר, “קידס פרנדלי” בלשון המעטה, אפשר להשאיר את הילדים וללכת להתפלל באיזה מסגד. חוץ מהאווירה הסופר נוחה כי אתה מוקף בהורים, צעירים ברוחם כמוך, יש גם אוכל ממש טעים, ארוחות בוקר, טוסטים, קפה טוב והשיא של המקום זה חדר המשחקים. אז עד שמגיע האוכל תשאירו שם את הילדים ותוכלו להשלים פערים בזוגיות או סתם לבהות בקירות.

Kek, Delft

 

בית הקפה הקסום הזה בדלפט מלא בכל מה שאמא טרנדית כמוני רוצה להיות מוקפת בו:

1. קפה מעולה להטביע את היגון של שבת בבוקר ואיך זה שאני כבר ערה?
2. אוכל אסתטי, שמישהו אחר הכין לי, לשם שינוי, וטעים ברמות.
3. עיצוב בוהו שיק באווירת ג’ונגל שמרגיש בנוח להביא לתוכו את כל ״חיות״ הבית.
4. מקום מספיק רועש שאף אחד, כולל אני, לא ישים לב אם הילדים מדברים בקול רם.

קראתי את ההמלצה של מורן, בקבוצת הפייס של הישראליות בהולנד (המון תודה!) וישר ידעתי שאני חייבת להיות שם. הם לא מקבלים הזמנות מראש והעובדה שבחוץ היה תור קצר גרמה לי רק לאהוב את המקום יותר.

נכנסנו עם העגלה הענקית של ליל, דרך עמדת שוק צבעונית, אל סוף בית הקפה. ישבנו על הבמה ומשם צפינו על עולם חי וסוחף עם עשרות אנשים שבאו, כמונו, פשוט להנות.

אז עשינו קצת פוטו-שוטינג ל-kotopinat ויצאנו להוריד את הקלוריות תוך כדי סיבוב בעיר הציורית דלפט. שמחים ועל בטן מלאה, הסתובבנו יום שלם עם הבנות בעגלה. התחלנו בכנסיה המרכזית ומשם לרחובות הצדדיים ולסמטאות הצרות. נפלנו על יום שמשי בחודש מרץ והעיר הייתה ממש נעימה לטיול רגלי.

Native, Haarlem

בסופ״ש האחרון ביקרנו שם עם הבנות ואני חייבת להגיד שזה לא מקום מיוחד לילדים, אבל מושלם בשבילנו. היינו חייבים לנסות אותו אחרי הביקורות הטובות שקראנו, למזלנו הבנות היו חמודות בייחוד כשהגיע הטוסטי שלהן. אני הזמנתי טוסט אבודקו וקישוא, מנה מעולה ומעניינת ממש. הטוסט היה מקושט בקונפטי של תערובת תבלינים שקישט גם את הסלט – טעמים מנצחים של טימין קימל, זעתר ושומשום שהעיפו לנו את הדאקפל.

לקינוח, לקחנו טוסט עם קרם מגרעינים (מזכיר קצת טחינה גולמית) עם בננה מעל ושקדים לבנים. מנה מצויינת!

חוצמזה העיר הארלם מקסימה ממש ועשינו סיבוב בנקודות מפתח בעיר בעזרת מפה שקנינו ב vvv במרכז העיר.

Het Houtse Meer, Den Hout

רק את האנשים אהובים עלי במיוחד אני לוקחת לאגם הזה, אז שישאר בינינו. בשנה הראשונה שלנו בהולנד פתחנו את חגיגות היומולדת של עמית במקום ומאז התאהבנו ובקרנו בו לא מעט.

זה מקום מושלם לשבת בחוץ ביום שמשי על האגם. גם החלל הפנימי של המסעדה מרשים, מקום צפוני עם טוויסט. הכי מתאים לילדים שאוהבים לשחק בחול. מתאים גם לאירועים, אפשר להזמין מראש High Tea ובעיקר להנות מהנוף המרגיע שבחוץ.

Cafematic, Antwerpen

באחד הסופ״שים של החורף יצאתי עם ארבע חברות לספא מושלם בארדנים, לחגוג יומולדת לאחת הבנות. פתחנו את הבוקר המפנק באנטוורפן לבראנץ׳ טעים במיוחד. אכלתי את המעדן האהוב עלי עוד מימי הבנדיקט – הקרוק מאדאם המוכר והאהוב והיה מושלם.

הקפה מצויין, האווירה היפסטרית והמקום קטן, אז יש מצב שתצטרכו לחכות קצת בתור.

Het tuinhuis van Charlotte, Breda    

מעבר לעובדה שהמקום שופץ ונראה מדהים מבחינה עיצובית, הוא גם נמצא לי עמוק בתוך הלב כחובבת חיות אמיתית. ״הטאון-האוס של שרלוט״ הוא בית הקפה של הקינדרבודראי (חוות החיות), וביליתי בו עם הבנות כל-כך הרבה שעות. מה שאפשר לעשות בחוץ זה כמובן ליטוף חיות, נסיעה על טרקטורים קטנים, יש גם גן שעשועים וארגז חול ענק. ביום קריר תוכלו להתחמם בבית הקפה החזלך, להנות מנוף משגע, אוכל טעים ומשחקייה לילדים קטנים. חוות החיות קרובה מאוד ליער, אז למי שאוהב לחפש פטריות בסתיו או לטייל בטבע זה המקום בשבילו.

In kannen en kruiken, Breda

לעולם לא אצליח לבטא את השם הזה, הוא כל כך מבלבל ובאמת שניסיתי. מקום קוזי ונעים לשבת בו לבראנץ׳ או ברקפסט. האוכל מעולה ותפריט עשיר ומעניין. יש להם חצר אחורית גדולה, ליום שמשי או נעים. בפנים תמצאו שולחן קטן וצעצועים, שתוכלו לקחת גם לשולחן, לילדים שרוצים לשחק קצת.

It’s Belcrum beach! Breda

טוב, זה לא באמת בית הקפה שמעניין פה,  אלא העובדה שהמקום מרגיש כמו חוף ים רק בלי הים. מאוד אוהבת לשרוץ שם ביום נעים של שמש. כרגיל הילדים משחקים בחול ואנחנו יושבים לשתות קפה או בירה ונהנים מהשקט.

הפרויקט המהמם הזה של ליצור חוף באמצע שומקום הוא פרוייקט התנדבותי לחלוטין והעירייה תרמה את האזור למשך עשר שנים ליוצרים שהתנדבו לבנות אותו מחומרים ממוחזרים, והם עובדים שם, ארבעה ימים בשבוע, ללא שכר. בלקרוּם ביץ׳ הוא חלק מאזור שנקרא ״סטייק״ – אזור של סטודיואים אקולוגים המנוהל ע״י מספר אמנים בעיר. כל יוצר בונה במו ידיו את חלל העבודה שלו ויש לו אפשרות למכור שם את התוצרים שלו (בירה, אוכל, בגדים, אופניים וכו..)

זה לא שאני איזו מדריכת חוגי סיור ציוניים או שאי פעם הייתי מיטיבת לכת, ממש ההפך הגמור.

בילדותי טיילתי, עם המשפחה, בעיקר באירופה, וטיולים בארץ היו רק במסגרת בצפר שגם שם, בוא נגיד, לא הייתי החמוצים הכי שמורים בצידנית. בכל טיול שנתי הייתי תמיד במאחורה של האוטובוס, עושה דאחקות של מפגרים, כמו למשל בחטיבה, סיפור אמיתי, כשניסיתי לשתות שוקו בשקית דרך האף, עם קש, וגיליתי שיש לזה טעם של מוקה. אלוהים יודע מה עבר לי בראש ובטח גם הוא היה מופתע. אולי בגלל זה אני מבינה ילדים היום ולעולם ככל הנראה לא אתבגר עד הסוף.

ידיעת הארץ זה לא הנושא שהכי מעניין אותי, אבל לעשות צחוקים כן, וכשמדריך הטיולים היה מתעכב על איזו אבן היסטורית בדרך ומספר לנו לפרטים כיצד היא הגיעה לשם, אני המשכתי להסתחבק עם המלווה בנשק, שמאסף את כל הקבוצה מאחורה. בתיכון יצא שלמדתי בבצפר של מושבניקים, ואז ממש סבלתי מהטיולים השנתיים. היינו יוצאים לשטח, לחמישה ימים, בלי מקלחות ובלי שירותים. היו כאלה שמרוב התלהבות לקחו איתם כסא בצפר ועשו בו חור עגול באמצע כדי שהם יוכלו לשבת עליו ולהרגיש על אסלה בשטח. פחות הדליק אותי הקטע הזה. אבל מה, שם למדתי שאסור להשאיר נייר טואלט בטבע וחייבים לשרוף אותו עם מצת, משהו שימושי שאני לוקחת איתי עד היום. היינו צועדים עם מוצ׳ילות ומקימים אוהלים במדבר, אפרופו חור, בזמן שכל החבר׳ה שלי מהעיר היו נוסעים לאילת, שורצים בים, עושים קניות וישנים במלונות. אני לא אשכח את הלילה שבו הייתי צריכה להחזיק את דפנות האוהל שלי, כדי שלא יעופו, מהרוחות המדבריות ולא עצמתי עין לדקה. כשהשמש עלתה, אחרי לילה בלי שינה, כבר ממש שנאתי את המדבר ונשבעתי שזו הפעם האחרונה בהחלט שאני שם. אחר-כך חזרתי הביתה וחשבתי שלפחות דבר אחד טוב יצא מזה, שיזוף בצבע חום יפייפה שכיסה את הגוף הלבנבן שלי, איזה כיף לי. אבל אחרי המקלחת הבנתי שהיו אלו רק שכבות של חול ואבק שנדבקו לי לגוף והפנים במשך ימים, כמו מייקאפ עבה של עובדת סופר-פארם מוגזמת ולקח לי יומיים בערך רק להסיר אותו.

בקיצור לטייל בארץ לא היה הקטע שלי בגיל שש-עשרה ובטח שלא בדרום.

הדבר היחיד שאהבתי היה לרדת לכנרת, בלילות קיץ חמים. לשבת על גדות האגם הקסום הזה עם החברים, הגיטרות ולהעביר בזולה את החופש הגדול של השנים היפות בחיי.

כשהכרתי את עמית, בן-זוגי העירוני בעליל, טסנו בעיקר ליעדים טרופיים במטרה להכיר תרבויות חדשות, להתנתק מהציוויליזציה ולהתרחק כמה שאפשר מישראל, ישראלים, חומוס, עברית וכל מה, שחשבנו, שאנחנו מכירים כבר.
טיילנו בגאורגיה המושלמת, הרחקנו לאיי-אנדמן הבתוליים, צללנו בפיליפינים, הגענו עד לקובה, מאוריצ׳יוס ובהחלט יש לנו עוד המון יעדים ברשימה שאנחנו חייבים להיות בהם על הכדור. לטוס לטייל בחו״ל אנחנו מאוד אוהבים מסתבר.

אבל מאז שעברנו להולנד משהו השתנה בתפיסה שלי לגבי ישראל גם בנושא התיירות. המעבר למדינה אחרת גרם לנו לטייל בארץ דיי הרבה. את רוב החופשות שלנו אנחנו מעבירים בישראל. טסים כמה פעמים בשנה לביקור, מגלים את המדינה מנקודת מבטו של תייר אירופאי מעונן ונהנים מכל מה שיש לטבע, לקולינריה ולחום שלה להציע. מהרגע שאנחנו נוחתים בנתב״ג אנחנו מכויילים ישר לנ.צ. חומוס. אם זה ההוא שנמצא בשדה, חליל או כל דבר פתוח וקרוב שינפח לנו את הקיבה במשך ימים, כאילו הטיסה לא עשתה מספיק. משם הלו״ז הוא די צפוף, מלא במשפחה, חברים ואנחנו מנסים את כל המקומות החדשים כדי לצמצם את הפער. מסתובבים בשוק הכרמל העשיר, אותו שוק שיצא לי מכל החורים כשגרתי שם, וטועמים את העיר כאילו היינו ילד בחנות ממתקים. מתרגשים מהאותנטיות, ריחות התבלינים, הצעקות וחוזרים הביתה עם כמויות של טחינה גולמית משם. אין על תל-אביב.

ואם החומוס זה אקט לא מספיק תיירותי, תמיד נשתדל גם לבקר באיזה כפר ערבי, קרוב לבית, ולשמן את הגרון באיזה בקלאווה או כנאפה מפוצצת בסוכר. זה מסביר למה בכל פעם שאני נכנסת לסופר-מרקט של התורכים בהולנד, אני מרגישה בבית. יש להם ויטרינה עצומה של בקלאוות וכל חתיכה עולה איזה יורו. כשבמג׳ד-אל-כרום האגדית מגש כזה עדיין עולה לירה וחצי.

ואיך אפשר בלי הים. בכל ביקור אנחנו בים, בין אם זה אכזיב או תל-אביב. כשגרנו בבזל, במרחק הליכה מהים, היינו שם אפילו פחות. והרי אין באמת עונות בארץ. חורף, קיף, סתיו, אביב, הכל נראה דומה ואין מצב שאין לנו פליפ-פלופ במזוודה. ב-״עלק״ חורף האחרון אפילו ירדנו לאילת. לא הייתי באילת שמונה שנים וכמוני גם היא השתנתה. חוץ מהמאנקיז, שנתקע במקום, גילינו בעיר מקום מעולה לאכול בו הכל, טעים ולא יקר בכלל .Omer’s – מסעדת שף עם אוכל סוף, לצמחונים או אוהבי בשר, ואווירה היפסטרית כייפית. אפילו המדבר הצהוב שכל-כך שנאתי מהתיכון, נראה לי היום כל כך עוצמתי. הימים בדרום השומם היו הכי מושלמים וחמימים. בדרך עברנו גם ב״חולות הצבעוניים״, שנראים כמו קשת-בענן מדברית. פשוט מקום יפייפה, פוטוגני, שומם וצבעוני להפליא. בדיוק כמו שאני אוהבת. כמובן שאספנו לנו חול בבקבוק קטן, לא בצורת גמל, להביא לגן של מל למזכרת.

זו חופשה משפחתית אדירה והמרחק גרם לי להעריך ולאהוב את הארץ הרבה יותר. אפילו שאני מרגישה KAPOT אחרי שבוע מטורף בארץ, עם אוברדוז משפחתי ואני רוצה כבר לחזור הביתה להולנד, לשקט, לברווזים ולשגרה. אבל אני תמיד תמיד נהנית מהחופשה בישראל וגם אם אתלונן זה רק כי אני ישראלית וזה מה שאנחנו עושים. משחררים קיטור וממשיכים הלאה.

ועבודות השיווק, פרו בונו, שאני עושה כדי לקדם את ישראל ולספר לחברים האירופאים שלנו כמה המקום חובה לביקור, רק על זה מגיע לי פרס נובל לשלום. בכל הזדמנות שהם שומעים על ישראל הם אומרים ״איך היינו רוצים לטייל שם. שמענו שתל-אביב מדהימה אבל אנחנו מפחדים.״ ובאותו הרגע אני נכנסת לפעולה, מסירה מליבם כל דאגה ואומרת ״איזה בולשיט. פשוט תטוסו!״ מי כמונו יודע כמה ישראל מדינה מהממת ובת״א, אם נרצה או לא, אף אחד בכלל לא מרגיש כלום. האוכל מדהים, הים מלוח, השמש אמיתית והכי כיף בעולם להיות שם. אז למרות שעכשיו רק חזרתי מישראל מחר הייתי טסה שוב. ונסיים עם משפט שדיוויד בואי (זכרונו לברכה) אמר פעם כשביקר בישראל ונשאל האם הוא מודאג מבחינה בטחונית?  – ״בשבוע שעבר ביקרתי באיסלנד. ויצאתי להביט בצוקים ובגייזרים. ובזמן שהבטתי מעדתי וכמעט איבדתי את רגלי. זה הדבר הכי קרוב לפטאליות, זה יכול לקרות כל הזמן, למי אכפת?״

מה? לא ככה?

בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ ישראל אני שומעת שהכל נראה מזה מדהים ומושלם אצלנו בהולנד, איך שגם הם היו רוצים לעשות את הרילוקיישן, הזה וחבל שלא ניסו את זה לפני שהיו להם ילדים, כי עכשיו זה יותר קשה. אני תוהה האם באמת מדהים פה? ואיך זה שאני לא מרגישה תמיד מדהים פה?

מה שבטוח זה שעם הטכנולוגיה של היום אין מקום שהוא רחוק מדי. ולא משנה העובדה ששום דבר באמת לא נהיה קל יותר אחרי שיש ילדים.

כבר מהרגע הראשון שמל הגיחה לעולם היה בינינו אפס הפרדה, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי איפה להשאיר אותה. היא הלכה איתי לכל מקום כאילו חבל הטבור עדיין לא נותק. כל חופשת הלידה הסתובבתי כמו איזה אמא קנגורו עם תינוקת קטנה בתוך הכיס. היא קפצה איתי לפגישות בעירייה, חתימות חוזים אצל עורכי-דין, סידורים במשרד הפנים ואפילו קפצנו לקניות באיקאה, פעם בשבוע, במהלך תקופות הגזים הארורה. השיא היה כשמל היתה בת שנה וחצי, והתלוותה אלי לבדיקת אולטרסאונד. היא עמדה שם, באמצע החדר של המידוויף, המומה ולא הבינה מה עושים לבטן הגדולה של אמא ומזה הקשקוש המרצד הזה, שלימים הפך לאחותה הקטנה, שהוקרן על מסך הטלוויזיה.

באסה שהיא לא תזכור את כל זה כי מבחינתי היה לנו חתיכת בונדינג שמה.

את חופשת הלידה הראשונה שלי העברתי בפינטוז על קפה עם חברות בשדרות רוטשילד. חלמתי על טיולים בפארק הירקון, דיאדה בנמל וכל מיני פינוקים תל-אביבים כאלה. בפועל הייתי הכי אבודה בעולם בתוך כל הדבר הזה שנקרא אמהות ברילו׳. זה היה קריסטמס אירופאי טיפוסי ועברתי את הכל ממש לבד, אף אחד לא הכין אותי שאני צריכה ללמוד להתארגן מהר כי עד שנהיה מוכנות ליציאה נצטרך כבר לחזור בגלל שהתחיל לרדת גשם, ובחוץ החורף הארור לא ממש הזמין אותי לצאת לטייל עם העגלה בפארק. אז רק חיכיתי כבר שעמית יחזור הביתה להציל אותי וחשבתי שזהו, מהיום ועד גיל 18 אני אקפץ ככה על הכדור יוגה, כשהיא בזרועותיי, כי ככה הרגלתי אותה ורק ככה היא תוכל להירגע ולהירדם. מה שהיה זמני הרגיש כמו נצח ויום אחד נראה כמו תקופה. פתאום העצמאות וכל מה שהיה שלי נעלם כלא היה, השתגעתי שאני לא מצליחה להתקדם בחיים, וכל שלושה צעדים שאני עושה קדימה עם העסק שלי אני חוזרת אחורה שנים וקנאתי בעמית שהוא יוצא לעבודה ומטפח את הקריירה שלו. בין השאר נכנסתי ממש לטפשת הריון, שאגב לא עוברת גם הרבה אחרי שיולדים מסתבר. הסתובבתי בתוך ערפל סמיך של הורמונים במשך בערך שנה, מחלה כזאת, חשוכת מרפא. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו הסתיימה תקופה הריבים והשגעון בבית נרגע. מצבי הרוח שלי נעלמו ואיתם נחתה עלי הארה שמיימית כזאת. חיבקתי את עמית ואמרתי לו: ״תקשיב אתה ממש חזרת לעצמך! בזמן האחרון אתה מזה מתוק.״ והוא כזה נעצר, הסתכל עליי במבט מבולבל של – מה את אמיתית?! ואמר: ״לא בבין, זאת את שחזרת לעצמך!״ תכלס, צודק. להגנתי ובדיעבד, אני יכולה להגיד שמה שעבר עלי היה נורמלי, ושהמגורים במדינה זרה לא מקלים על העניין הזה, טפשת זאת טפשת גם מעבר לים.

מפה לשם, באותה תקופת החל״ד, הייצר ההישרדותי שלי עזר לי למצוא שתי חברות ספרדיות, שהיו באותו מצב כמוני, והצילו אותי מסטטיסטיקת הדיכאון. בימים יפים היינו הולכות יחד לבתי קפה, מפצות את הייאוש בקניות, ואז גם נחשפתי למונח ״קומפורט פוד״, כנראה בגלל זה לכל ההורים יש כרס. היינו אמהות מבולבלות המנסות להמשיך בחיים ותוך כדי לשמור על התינוקות ה״ממזרים״ שלנו מפני חנק מצעצועים, נפילה מגובה תוך כדי טיפוס, פציעות באזור הפנים בניסיון ללכת או פיגוע קקי שלא היה מבייש אף ״קינדר-בודראי״ (חוות חיות). עם הזמן הקפה שהתקרר הפך לפליי-דייטים מנחמים, ואנחנו התרגלנו למצב, לביחד וגם קצת למדנו לשחרר. ככה אני והספרדיות עברנו את הצעדים הראשונים של האמהות, ותוך כמה חודשים היינו כבר משפחה. הבנות שלנו גדלות לצד הילדים שלהם, ויש לנו יום בשבוע קבוע שאנחנו מבלים יחד גם היום. לילדים יש קשר של בני דודים עם אופי בינלאומי וזו חוויה מעולה בשבילם. הם סופגים כל כך הרבה שפות ומנהגים ומסוגלים לג’נגל בין התרבויות. אנחנו מדברים עם החברים באנגלית, הילדים ביניהם מדברים הולנדית וכל משפחה מדברת שפה נוספת עם הילדים שלה, ספרדית (קטלאנית) או עברית, במקרה שלנו. אנחנו עושים ארוחות שבת וימי הולדת יחד והילדים ישנים אחד אצל השני לפעמים. החברים פה לגמרי ממלאים את הצורך הזה במשפחה ומזל שיש לנו אותם. הלוואי והיו אלה החברים או המשפחות מהארץ אבל זה חלק מהחבילה שנקראת רילוקיישן. יש המון דברים שויתרנו עליהם בלית ברירה או שנחסכו מאיתנו מלבד מהשמש ואחד הקשים זה בעיקר סבא וסבתא.

אף פעם לא הייתי אמא בישראל, אבל אני מדמיינת שזה היה לי יותר קל. ממש מקנאה באמהות בארץ, יש להן את סבתא, כפרה עליה, שתציל אותן מעצמן ומהתינוק שלהן. נכון שהיא יכולה לחפור אבל איזה חלום זה שאפשר פשוט לצלצל למישהו והוא בא עם זוג ידיים מיומנות כדי להחליף אותך? קסם ובייחוד בשנה הראשונה זה נחוץ. לפעמים אפילו יש להם את השכנה ממול שתעזור עם התינוק בזמן שהאמא הולכת לדפוק את הראש בקיר רק לרגע. אין מה לומר, זו אחריות מפחידה להיות המבוגר האחראי היחיד בסביבה ולעצמאות האבסולוטית הזאת יש מחיר. כדי לשמור על שפיות, בימים שאני לבד בבית עם תינוקת חולה, אנחנו מדברות שעה במסנג׳ר עם ההורים שלנו בישראל. שעה שבה אין לי מה לחדש להם כי רק ניתקנו לפני שעתיים. והם מעבר למסך הטלפון פשוט מכילים אותנו בלי לומר מילה. מדהימים, פשוט עוצרים את החיים שלהם, נותנים לשטויות שלי ושל הבנות, במה ארוכה ותשומת לב ללא תנאים. הם גם מבקרים פה יחסית הרבה, עוזרים לנו בלי סוף ואפשר לומר שהקשר המשפחתי הזה מעבר לים בהחלט התהדק. חוצמזה אם נחשוב על הצדדים החיוביים ברילו׳ יש משהו אולי טוב שהם רחוקים. זה בונה, משחרר עצמאות ואפשר לומר שגם אנחנו מאוד נהנים שאף אחד לא אמר לנו פה איך לגדל את הבנות שלנו. כנראה שכל בחירה שעשינו פה ב-איך לגדל את הילדים שלנו היתה לגמרי שלנו.

בגלל החסך המשפחתי באיזה שהוא שלב עמית ואני התחלנו למלא את החסכים אחד של השני. עמית הפך להיות החברה הכי טובה שלי, הורה מלווה, ועוד כל מיני תפקידים של אנשים שחסרים בחיי. אפילו מל, התינוקת הקטנה שלי, מילאה גם היא המון חסכים אצלי בחיים, בחברויות ובמשפחה ועד היום היא החברה הכי טובה שלי, וליל הדובי שאני הכי אוהבת להתכרבל איתו בעולם. כולנו מודעים לזה שאנחנו צריכים זה את זו, אנחנו הדבר היחיד שיש לנו וכל הזמן יחד. המסע הזה מאוד מאוד מגבש נהיינו חבורה כזאת שלומדת איך לחיות בפורמט חדש של חיים. אנחנו לומדים לא להיקשר לבית שבנינו פה, לחפצים, לשכונה שלנו, לאנשים (עד כמה שאפשר) כי ברילוקיישן הכל זמני. וכמו בחיים המצב-רוח שלי תלוי באיזה שבוע תתפסו אותי, בשבוע שהייתי כל היום בבית עם ליל ואבעבועות-רוח או בשבוע שבו אני מייצרת, מתפתחת ומתקדמת עם העשייה שלי.

ולסיום דמיינו שיש לכם מטרה, מקום שאליו אתם רוצים ממש להגיע ותשאלו את עצמכם האם העובדה שיש לכם ילדים תמנע מכם להגיע לשם? אני בטוחה שלא.

מסקנה, אם אתם רוצים להגיע למקומות נפלאים ולהמשיך להגשים תארזו את הילדים, הם רק ירוויחו מזה. הם יתרגלו למקומות חדשים, לטיולים ארוכים באוטו, לטיסות, לשיחות וידאו עם המשפחה, לקמפינג בד, ״איר בי אנד בי״, לארוז ולפרוק כל הזמן לחיות על הקו.

אז אין זמן יותר טוב לעשות את זה מאשר עכשיו. כי כשהילדים יהיו גדולים זה יהיה יותר קשה. ואולי בעצם לא?

 

קצת אחרי שעברנו להולנד והתמקמנו בדירה חדשה במרכז העיר, לקחתי על עצמי להעתיק את החיים שלנו מת״א לברדה ועמית נתן לי משימה לחפש לו חייט. אחד כזה כמו אפריים שהיה לנו באבן-גבירול, שיוכל לגהץ את החולצות המכופתרות של העבודה. הייתי יושבת עם הקפה של הבוקר ומסתכלת מחלון הדירה על המוזרים שנכנסים לקופישופ בעשר בבוקר וככה גם מצאתי אותו. לוגו ענק של חוט ומחט התנוסס על אחד מחלונות הראווה ברחוב. מאחורי הדלפק עמד בחור שנראה ״זר״ ופנה אלי בהולנדית עם מבטא חצי ערבי. באותה תקופה אפילו אוצר המילים שלי בערבית היה עשיר מההולנדית, אבל למזלי לא הייתי צריכה להשתמש בו. הצלחנו לתקשר באנגלית בסיסית, עם הרבה פנטומימה ותנועות ידיים שנזרקות לאוויר. מהר מאוד הבנתי שאני בעצם הזרה כאן וזה שהוא לא נראה בכלל הולנדי לא אומר שהוא לא כזה, אבל הסקרנות והחוצפה הישראלית שלי השתלטו עליי ומייד שאלתי:

• ״Where are you from?״
• “Iran” הוא ענה
• “And you?״
• ״ISRAEL”

עניתי בגאווה כזאת של אני מתה מפחד אבל אני לא מראה לך את זה ואפילו להפך. שתדע שאני ישראלית והנה אני פה עומדת מולך. אין יור פייס. תכלס לא נראה לי שהזיז לו יותר מידי, הוא היה נראה דיי מרוכז בחיים שלו. אז המשכתי לחטט..

• ״Wow, you have a great Dutch. How long are you here?״
• “tien jaar” הוא ענה
• ״ואתה מתחבר? כאילו… אתה מרגיש הולנדי הולנדי?״

שאלתי בטמטום, כי הוא נראה הכי פרסי. המרחק בינו לבין ההולנדי הממוצע הוא מיליוני שנות אור, אבל אני ישראלית שבדיוק נחתה פה, מה לי ולזה?

• ״תראי״ הוא ענה לי ״אני דיי תקוע בין שני עולמות ולא שייך לאף עולם כבר. כשאני נוסע לבקר את המשפחה באיראן, אני לא מרגיש שייך. אני לא גר שם כבר עשר שנים וזה עולם מאוד שונה מכאן. מצד שני פה אני תמיד ארגיש זר, זה לא הבית שלי וזו לא התרבות שגדלתי בה. את מבינה?״
• ״ברורררר״ -הנהנתי, אמרתי לו תודה ויצאתי משם.

טוב הוא איראני, חשבתי לעצמי, זו תרבות שונה לגמרי. הם כאלה מיושנים. לא, ישראל זה אחרת, אנחנו יותר אירופאים כאלה.

אחרי כמה חודשים, טסנו בפעם הראשונה לבקר בישראל. זה היה חודש מאי ובזמן הנחיתה עברנו בתוך שכבת אובך צהובה שחצצה בין השמים לארץ. ״מה זה הודו?״ אמרתי לעצמי. ״כמה זיהום אוויר אמאל׳ה?!״.
השמים ההולנדים נראו לי פתאום כאלה נעימים, לפעמים הם אפורים ומעוננים אבל האויר כל-כך צח והכל מרגיש הכי נקי ופרש. רציתי כבר לחזור לקור. הצטיידנו במלא אנרגיות טובות, חום ואהבה ותוך שבוע היינו על הטיסה חזרה בדרך אל האביב ההולנדי, הגשום שמחים ומאושרים להמשיך את המסע שלנו ולהתפתח.

בביקור השני והשלישי התחלתי כבר ממש לשים לב לכל מיני שינויים בין הארצות. עמית ואני נסענו להורים שלי לצפון על כביש 2 ותוך כדי שאני מסתכלת על הנוף אני קולטת שאף אחד לא טרח לסדר אותו. ״אומיגאד אין פה גננים במדינה הזאת? הכל חולות״ אמרתי. בין החולות צומחים שיחים רנדומליים ובין השיחים מוטציות של עצים, כל אחד מסוג אחר ופה ושם רואים צמחים פראיים שרובם צהובים ממש מחוסר מים. רק מלראות אותם נהייתי צמאה וכשהרמתי את העיניים למעלה ראיתי המון קווים שחורים שחותכים את האופק. עמודי החשמל שמגדרים את הכביש משני צידיו מלאים בחוטי חשמל שמחוברים מעמוד לעמוד לאורך כל הדרך. מידי פעם יש איזה עמוד ענק עם גוש ענק ומבולגן של חוטים שלא היה עובר מסך בשום פרסומת של שקע ותקע. פתאום זה היה נראה לי מוזר, עשיתי את הנסיעה הזאת מת״א לכרמיאל אולי מיליון פעם בעבר ובחיים לא שמתי לב לזה.

ביום אחר עשיתי סיבוב בשוק לוינסקי, שוק שנהגתי לבלות בו אחת לשבועיים לפחות. פתאום השוק נראה לי מזה מבולגן, ים אנשים שמעמיסים אוכל וסחורה. ים מכוניות תקועות בפקקים, ים צעקות מכל פינה והכבישים והמדרכות שבורים כמו בכפר ערבי. No offence. הזייה. יכולתי גם לראות את הקושי על הפנים של העוברים ושבים. הקמטים החדים מדאגה שקישטו את פני מוכרי הבסטות וההליכה הכבדה של חצי מהאנשים בשוק נראתה אפילו מוגזמת.

יכול להיות שזה אשכרה נראה כמו הודו פה? חשבתי. כאילו גם להודו יש את הקסם שלה, ברור. מוזר פשוט שעד עכשיו לא ראיתי את זה ככה בכלל.

השווקים בברדה הכי מסודרים, יש המון מקום, אפחד לא נדחף או צועק, המוכרים רובם נראים מאושרים ובכלל לא מעניין אותם אם תקנה או לא. הזקנים פה בכושר, גם אם הם לא הכי שמחים אין להם את הכבדות הזאת. רואים שכל חייהם הם רק דאגו לתחזק את הנהנתנות, הגוף והנפש. כיף להם, לא היתה להם מלחמה אחת, אולי אחת אבל מזמן. הם בקושי חווים טרור והמדינה לא לוחצת אותם למצבי קצה. נאיבים כאלה וחיים בשביל לחיות.

והדרכים בהולנד כאלה מסודרות כמו פלס, גם מבחינת הכבישים עצמם, Highways מושלמים שמתעקלים אחד בתוך השני בסינרגיה מדהימה וגם מבחינת הנופים. רואים שמישהו אשכרה תכנן את זה. הכל צבעוני או ירוק והעצים מסודרים ברווחים שווים, בגבהים זהים ומלווים את הנהגים לאורך הדרך. בקשר לעמודי החשמל בכלל לא זוכרת שיש, רק תחנות רוח שמקשטות את השמים וזה כזה עוצמתי כשהן מסתובבות. פשוט מעוצב ויפה.

עם הזמן הביקורים בארץ והחזרה להולנד מלווים ברגשות מעורבים. אני יודעת שטוב לנו פה אבל מפחדת להתאהב גם, שלא חלילה אבגוד במדינה שלי, בחברים שלי, במשפחה. השחרור הזה מסתבר קשה ממש. תמיד אחרי החופשה בישראל, הכל-כך עמוסה שזה לא חופשה בכלל, בא לי כבר לחזור לשקט הזה ומצד שני לוקח לי שבוע להתאקלם מחדש ולצאת מהדיכאון שאחרי. אני נעשית עצבנית כמה שבועות לפני שאנחנו באים לבקר בארץ כי אני כבר רוצה להיות שם עם החבריה שלי ולחבק אותם או סתם לשבת סביב שולחן שבת איזה חמש שעות ברצף עם כל המשפחה ולשתות יין או לצחוק אחד על השני. אני חיה באופן תמידי עם געגוע נוראי לכל מי שאני אוהבת ונמצא בארץ ומצד שני נהנת ממערכות יחסים חדשות ואולי לא הכי מחייבות שאני רוצה לתחזק פה.

אז ירד לי האסימון, החיים שלי פה כבר ארבע שנים עמוק בתוך הבועה ואני בול כמו החייט האיראני, תקועה בין שני עולמות. את החדשות ההולנדיות או את הריאליטי אני לא רואה אז אין לי מושג מה קורה פה מבחינת תרבות ובישראל אני ממש אולי רבע מעודכנת. אני לא עוקבת כבר אחרי מה שקורה בכנסת ואפילו מפספסת המון ממה שמתרחש בארץ מבחינה תרבותית ומשפחתית. במובן מסוים אצלי בראש הזמן קפא בארץ בשנת 2015 ואני לא לגמרי ממשיכה, לפחות לא בעולם ההוא. אחרי שעזבתי הפכתי לאמא לשתי בנות, יש לי עסק עצמאי ואני חיה חיים שלמים שהחברים שלי מהארץ לא מכירים בכלל. כמות הדברים שעברנו פה היא מטורפת, ואף אחד מהם לא עד לזה. מרגישה כמו עץ שנפל ביער. מצד שני גם אני כבר שכחתי מה החבר׳ה שלי עוברים, ועם מה הם צריכים להתמודד בכל יום בתוך סיר הלחץ הישראלי. כולם בארץ גם הם התקדמו, רוב חבריי עצמאים, כולם מוכשרים, אחותי הקטנה בחדשות 13, בן דוד שלי נכנס לפליליסטים של גלגל״צ, ואני בכלל לא חלק מכל זה. רואה הכל מרחוק אם בכלל.

לעומת זאת החברים שלי פה בהולנד לא יודעים מה עבר עלי בישראל 33 שנים קודם ואיך בכלל משלימים פערים כאלה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הם לא ישבו איתי על הברזלים, לא שירתו איתי בצבא, לא התעוררו באמצע הלילה לקול אזעקה בזמן שטילים עפים להם מעל הראש. אין לי איתם את אותו חיבור וההומור הישראלי הציני לא הכי מתאים.

אז אני מנסה לקחת את הכי הרבה שאני יכולה משניהם ולא מחוברת כבר – או עדיין לאף אחד ותכלס כנראה שלא אחזיק פה מעמד עוד הרבה כי כמה אפשר עוד לרקוד על שתי חתונות?

 

אני חייבת לומר שעוד בארץ לפני המעבר, הייתי בטוחה שהבדלי התרבויות בין הולנד לישראל לא כאלה גדולים, ושהכל יהיה מה זה קל. אנחנו בסך הכל נחשבים אנשים אינטיליגנטים, מנומסים, חצי אשכנזים כאלה, אני פחות. בגדול אנחנו לא נחשבים ערסים, צורכים את אותה התרבות הבינלאומית של המוזיקה, האמנות וחובבי הנטפליקס, אבל מה שחווים מכאן לא רואים משם.

 רק אחרי שעברנו לפה התחלתי לקלוט את הפער העצום שבין התרבויות, אולי כי אנחנו גרים בדרום, אין פה קהילה ישראלית גדולה או המון אינטרנשיונאלז, פה זה באמת לשחות עם הולנדים אמיתיים ואם אנחנו לא רוצים לטבוע באיזו תעלה, כדאי שנדע לשחות טוב כי ההולנדים לא פראיירים.

כבר מההתחלה מצאנו את עצמנו נושמים עמוק, מפנימים רגשות ומתאימים את עצמנו אל המערכת. אנחנו לא במדינה שלנו ומעדיפים להתמזג ולהתנהג כאחד העם. בסך הכל זה די קל ונחמד כשנותני השירות פה כאלה חביבים, החל מהפקידה היפה בבנק, שיכולה לעשות ערמות של כסף מדוגמנות בעולם שאני באתי ממנו, אבל מחליטה להעביר את שארית חייה במשרד סחי ושומם וכלה בקופאיות הבלונדיניות באלברט-היין, שמחייכות אליי בחמידות על, כשמגיע התור שלי, ומתעניינות האם מצאתי כל מה שרציתי? זה נראה שממש אכפת להן, ושהתנאים שלהן ״קצת״ יותר טובים מאלו של קופאית החודש הממוצעת בשופרסל. גם שירות הלקוחות הטלפוני ההולנדי לא איכזב. במשרד הבריאות למשל או במס ההכנסה שפשוט נעים לשוחח איתם, ולחפור אותם בשאלות, עם סבלנות רבה מצידם, כדי שיסבירו לי על איך מתנהלים פה הענינים.

בשלב מסוים ההולנד הזאת מתחילה להשפיע עליי ועל איך שאני מתנהלת בעולם, אני מוצאת את עצמי הופכת לדובון אכפת לי, מרחפת על ענן של אושר, מאיך שהמערכת עובדת פה ואפילו יוצאים ממני הצדדים היפים שלי. פתאום בא לי למחזר בקבוקים, להפריד נייר מפלסטיק, פלסטיק מקרטון, להתנדב בשוק ארט אנד קראפטס, לתרום כסף למסכנים מהמזרח התיכון, להצטרף לארגונים שוחרי שלום ולהחזיר לעולם הזה קצת טוב. עם הזמן התחלתי אפילו לחייך לאנשים ברחוב ולברך אותם ב״חודה מורחן״, מצאתי את עצמי מנופפת לשלום לעובדי משאיות הזבל מהחלון, אפיתי עוגיות טבעוניות לכל ילדי הגן כי יש שם ילד אחד להורים היפים שלא אוכל, אף פעם. ולסיום צבעתי את השיער שלי לבלונד והתאמתי את עצמי לסביבה כמו זיקית מנומרת שיושבת על צ׳יטה.

הבעיה העיקרית במצבים כאלה מתחילה כשפתאום יש תקל או איזה באג בתוכנה, ויוצאת ממני הישראלית הטיפוסית בדמות מירי פסקל כזאת. למשל על הפקיד המסכן בשרות הלקוחות של הביטוח הרפואי, שחייב אותי בתשלום רטרואקטיבי, למרות שהייתי מבוטחת אז גם בביטוח הישראלי, כי זה ככה כתוב לו בספר החוקים ויצא ששילמתי פעמיים. אז אני מנסה להסביר לו בנימוס שזה לא יקרה, אבל הפקיד החמוד לא מוכן להבין ואז אני נדלקת. כמו פצועת טראומה ממלחמה קודמת, עולה לי הדם למוח והמראות הקשים של התורים הבלתי נגמרים אל מול פקידים מעצבנים במשרד הפנים בישראל חוזרים אלי, אחחח. הקול שלי משתנה ובא לי להגיד לו ״נשמה, למה אני צריכה להידפק? תביא לי את המנהל שלך! אני לא מתכוונת לשלם על זה!!!״, ובמקום זה יוצאת לי הגרסה האנגלית והלא מפותחת שלי: ״Why do I fucking need to pay for it”, ואני מוסיפה ״Sorry but it feels like I’m been fucked from both ways!”. בדיעבד זה לא נשמע טוב, בכלל, אבל באותו הרגע זה מה שיצא לי מהפה. לפחות הוספתי ״Sorry”. כמובן שהשיחה נגמרה בזה שהוא לקח את זה בהומור, אבל אני גם שילמתי על הכל וגם נשארתי עצבנית רצח הרבה אחרי שניתקנו.

אז כן, הבדלי התרבות העצומים התחילו להופיע כמו פטריות אחרי הגשם. הבקרים שלנו פה למשל, יכולים לפעמים להראות דיזסטר. בזמן שהשכנים ההולנדים שלנו מדלגים לבית הספר ולעבודה: כל המשפחה יחד בשמחה כמו אי בריידי באנץ׳, כולם כאלה בלונדינים מתוקתקים, עם מעילי חורף יפים, מסודרים מכף רגל ועד ראש, אבל במוד של הרגע קמנו, זרקנו על עצמנו משהו ויצאנו, כשהקטנה שלהם על קורקינט, הגדול על אופניים וההורים מלווים אותם בחיוך, אצלנו מתחוללת מהפכה בבית. הבוקר מתחיל בשש בווליום של מסדר צבאי. עמית מתארגן לעבודה, בזמן שאני מלבישה את הבנות במהירות תוך כדי ארוחת הבוקר שמלווה במילות זירוז של רועה צאן, שמדרבן את הכבשים שלו ״יאללה יאללה״. השיער של מל עוד לא מסודר בקוקו כשהיא מנסה להכניס את עצמה לתוך מעיל החורף המגושם. המגפיים שלה מלאות בבוץ עוד מאתמול, והיא נראית כמו איזה ילד ג׳ינג׳ר ברד. ליל הקטנה מחכה כבר בתוך המקסי קוזי ליד הדלת, עטופה במעיל, צעיף וכובע גרב כשרק הראש שלה מבצבץ החוצה ומרוב שכבות היא לא יכולה אפילו למצמץ. תקועה כמו מומיה ומחכה שמישהו ייקח אותה משם. עמית יורד במהירות במדרגות, שמרעידות את כל שורת הבתים ברחוב. כבר נהייה ממש מאוחר ואז אנחנו מתחילים להתעצבן. בדיוק בשלב הזה הדלת של הבית נפתחת כמו ארון מלא בגדים ואנחנו ״נזרקים״ מהבית התוסס אל הרחוב הישנוני והשקט בצעקות בדרכנו לאוטו. עמית מניע את האוטו שעובד על דיזל ומרעיש כמו מנוע של מונית. כולם קשורים היטב באוטו אחרי ויכוחים והתשות, עמית נותן גז שלא היה מבייש אף משפחת פשע ישראלית ומתנדף מהחניה שלנו כמו שד טאזמני. הרחוב ההולנדי שוב חוזר להיות שקט ורגוע.

  

כנראה שכמה שלא אנסה לברוח מזה, תמיד יישארו בי הגנים שהעביר לי הבית הגאורגי-ישראלי בו גדלתי. משפחתי המקסימה מאחרת כרונית, וכל יציאה מהבית היתה מלווה בעצבים כי אבא שלי חיכה באוטו חצי שעה עד שארבעת הבנות בבית שלו הזיזו ת׳ישבן שלהן והיו סוף סוף מוכנות ליציאה.

השורה התחתונה, אני ממש מקווה ללמוד מההולנדים דבר או שניים על איפוק ורוגע. ואולי גם קצת להפנים שאף פעם לא אהיה כמוהם.  גאד דמט!!!