אנחנו רגילים בתחילת כל שנה להתחייב לעצמנו שהפעם נתמיד. נרוץ, בכל מזג אוויר, ויהי מה. או שנצא להליכה. אבל כל יום. או שנעשה מדיטציה, גם אם עייפים. האפליקציה עם התרגילים לחיזוק שרירי הבטן מחכה שנפעיל אותה יותר מפעמיים וכך גם גומיות הכושר שקנינו אונליין. אנחנו מתחייבים לעצמנו כל שנה מחדש כי זה אף-פעם לא מחזיק. עובדה.
זה אוניברסאלי כנראה. או שאולי בעצם לא. אני מנסה לדמיין את ההולנדית שחלפה על פני רצה בבגדים מנדפים בגשם שוטף מתלבטת אם לצאת לאימון הערב. מנסה לדמיין ולא מצליחה. איכשהו נדמה שזה קל לה. לא בהכרח הריצה עצמה, אלא החלק המאתגר נפשית, החלק הזה של ה-להתמיד, של ה-לא לוותר לעצמך.
איכשהו, להולנדים נראה שזה בא יותר בקלות. אולי זה המבט החביב על פניה של הרצה ההולנדית והרצים האחרים שחולפים על פני. אולי זו בִּרכת השלום שהם לרוב ממלמלים אלי תוך כדי ריצה. אולי זו העובדה שפשוט רואים הרבה מהם. בכל מקום: על שבילי האספלט, ביער, על הסוללה שמעל לנהר. לא פעם, עם משקולות לגופם. ובכל מזג אוויר, גם ברוח של מעל 50 קמ”ש או טמפרטורה שנושקת לאפס. נראה שהם פשוט עושים את זה וזהו. בלי עניינים.
אמנם אף אחד לא ייקח מאתנו, הישראלים, את קרב המגע ואת זה שרובנו עשינו טירונות וחלקנו גם שירות צבאי קרבי מלא, אבל פייר – נראה לי שההולנדים לוקחים אותנו בסיבוב, בכל מה שקשור להתמודדות עם מצבים לא נוחים. בעיניי, בהקשר הזה, ההולנדים נתפסים כקשוחים יותר.
אולי ההולנדים נתפסים בעיניי כקשוחים בגלל הקטע הזה של ה-להסתדר לבד. נדמה לי שהם מבקשים עזרה רק אם ממש צריך. בתור לא-הולנדית, אני נתקלת הרבה בצד השני של זה: הם יציעו עזרה רק אם נראה שהבן אדם ממש חייב אותה, אחרת זה עלול לפגוע בו. אז כמובן שאם מישהו ייפול מהאופניים ויישאר שרוע על הכביש, ההולנדי הטיפוסי מיד ייגש אליו. אבל אם מישהו “סתם” יתקשה לתמרן אופני קרגו עמוסות בילדים ו/או קניות כשהוא מוליך אותם בין הברזלים שעל שביל הולכי-הרגל – ספק גדול אם מישהו בכלל יחשוב על להציע לו עזרה.
אולי זה בגלל שנראה שהם מפדלים בכל מזג אוויר. זה לא מזיז להם אם יש רוח בעוצמה שגורמת לי לחשוב טוב-טוב לפני שאני יוצאת מהבית או גשם מהסוג שגורם לי לשלוח יד אוטומטית למפתחות המכונית. נכון, כישראלים גדלנו על זה שאנחנו “לא עשויים מסוכר”, אבל ההולנדים לקחו את זה כמה צעדים קדימה. אולי פשוט כי אין להם ברירה.
אולי הם נתפסים בעיניי כקשוחים בגלל הדימוי שיש לי בראש. אנשים שלא נותנים לנפש לנהל אותם יותר מידי. כמו מכונה שעובדת בלי לשאול שאלות, האימון שקבוע הערב בלו”ז יוצא לפועל. כך, מן הסתם, נוצרת התמדה: על-ידי ניטרול הקושי הנפשי שכרוך בהקניית הרגל חדש, בעיקר בהתחלה.
אנחנו רגילים בכל שנה להתחייב לעצמנו שהפעם נתמיד. האם נוכל, בהולנד, לקבל השראה מהמקומיים? האם נצליח לאמץ את האלמנט באופי ההולנדי שמאפשר לנטרל את הקושי הנפשי, או לפחות להתגבר עליו בקלות? אני לא חושבת, והאמת, אני גם לא בטוחה שזה כדאי.
אבל כישראלים שלא חיים בישראל, כן יש לנו יתרון. בעוד ששריר התאומים שלנו אולי טיפה מנוון, שריר אחר, שאולי אנחנו בכלל לא מודעים לקיומו, דווקא מפותח. זה ה”שריר” שאחראי על להחליט החלטות. פה בהולנד, לעתים קרובות מאוד אנחנו תוהים מה מתאים לנו ומחליטים מחדש באיזו דרך לבחור. עם המעבר מישראל יצאנו ממצב של “טייס אוטומטי” ועברנו למצב כמעט קבוע של קבלת החלטות. על בסיס יומי אנחנו נדרשים להכריע האם לאמץ את המנהגים ההולנדים הרווחים במה שקשור באוכל, חינוך, טיפוח, חגים, סדר יום אינדיבידואלי ומשפחתי, תקשורת עם קולגות ועם חברים, סידור הבית והגינה, ובעצם, מה לא? הרשימה כמעט אינסופית. חלקנו אפילו מחליט בכל פעם מחדש באיזו מדינה הוא רוצה לחיות. לרוב חברינו שחיים בארץ זה לא קורה.
ייתכן שבגלל שההכרעות היומיומיות הללו קורות הרבה יחסית, אנחנו לא שמים לב אליהן, אבל הן מתרחשות, לפחות בשנים הראשונות לאחר המעבר. זה קורה כשאנחנו מחליטים בכל פעם מחדש שאנחנו עושים משהו כך ולא אחרת – גם אם זה לפעמים לא נוח וממש הולך נגד האוטומט שלנו. האוטומט הזה יכול להיות מה שהשכנים עושים או מה שעושים חברינו בארץ אבל בכל מקרה, אנחנו נדרשים להרהר בעניין ולהחליט.
אז אם כבר עברנו ממצב של תנועה במסלול ידוע מראש לתנועה במסלול בהתהוות, יש סיכוי גדול יותר שנצליח להתמיד ולהקנות לעצמנו הרגלים חדשים. למה? כי כשרוצים להפוך את ריצת הערב להרגל, מה שצריך לעשות זה להחליט בכל פעם מחדש שהיום, למרות שהכי נוח ואוטומטי לנו כרגע זה לצפות בטלוויזיה או לגלול את הפיד של הפייסבוק ברביצה על הספה – נשנה את המסלול הקבוע שהערב שלנו הולך בו ונצא לרוץ.
אנחנו רגילים להתחייב לעצמנו בכל שנה – לעתים קרובות בראש-השנה – שהפעם נתמיד. אולי דווקא בהולנד, יש סיכוי לא רע שזה יצליח. כי להתמיד במשהו עד שיהפוך להרגל זה לרתום לא רק את שרירי הגוף הרלוונטיים אלא גם את ה”שריר” שמקבל החלטות ושאצלנו, כך נראה, הוא מפותח בהשוואה לאחרים.
תחשבו על זה כשאתם מחליטים לצאת לריצה, למרות שסערה בחוץ. בהצלחה. ושנה טובה.
לפני כמה ימים חזרנו מביקור מולדת ארוך בישראל שכלל לא מעט מפגשים עם חברים וקולגות שאני מאוד אוהבת ומעריכה. חזרתי משם לדלפט עם אנרגייה ותשוקה להכיר יותר מהמתרחש כאן בעולם התרבות והאמנות. היצירה שלי נובעת לרוב מהמציאות והמקומות בהם אני חיה. אחרי שנתיים כאן הגיע הזמן שלי לעשות עוד צעד לתוך חריץ הגבינה ולגלות איך ומה ואיפה עושים כאן קונצים. מזל שיש את המדור החודשי הזה שהוא דרך נפלאה עבורי לשוטט ולפגוש יוצרים וזירות אמנות מקומיות. כל פעם אני פוגשת אמן.ית מתחומי אמנות שונים והפעם הזרקור על תמר שילו מילוא.
אגרונומית מציירת
המסע שלי אל הסטודיו של תמר באמסטלפיין החל בחמישי בצהריים. במקום שעה ורבע של נסיעה רגועה ברכבת ואז טראם מספר 25, מצאתי את עצמי נוסעת שלש שעות ברכבות. המסע כלל פספוס תחנות, חזרה על עקבות, וניהול שיחות בראש עם עצמי שנעות בין הלקאה עצמית לעידוד וחמלה.
המסע הזה לעבר הסטודיו של תמר הבהיר לי שהשנתיים האחרונות שהתאפיינו בהשתבללות ביתית כנראה ניוונו קצת את שריר הניווט והתמצאות שלי במרחב. מקווה שבכתבה הבאה בסדרה התחושות שלי תהיינה אחרות (תזכירו לי ?).
הכל נרגע ונשכח ברגע שתמר יצאה לקראתי ואספה אותי בחום לסטודיו שצמוד לביתה. ברקע התנגן אלבום של מתי כספי, על השולחן היה תה ירוק, מגדיר צמחים ישראלי, פטל שנקטף מהגינה ועוגיות מיוחדות שהגיעו כל הדרך מהחופשה באיטליה. בתפאורה המרגיעה הזאת יכולתי להתרווח ולהנות משיחה מעניינת והתבוננות ביצירות של תמר.
שמי תמר שילו מילוא אמא לארבעה (21,19,16,13) אמנית וציירת משלבת ציור אבסטרקט, פיגורטיבי וקולאז׳. אני אוהבת לעבוד במגוון חומרים ולצייר סיפור, זכרון או רעיון שבתקווה יעוררו מחשבה.
מתי ולמה הגעת להולנד?
הגעתי לפני 17 שנים בעקבות רילוקיישן מעבודתו של בעלי. הגענו להולנד והתמקמנו באמסטלפיין בה מצאתי מקום שליו ליצור בו.
האם פעלת בישראל כאמנית?
כשחיינו בישראל, בימים עבדתי במשרה מלאה כאגרונומית בחברת בינלאומית לטיפוח פרחים ובערבים, אחרי שכולם הלכו לישון, ציירתי באקוורל על שולחן האוכל הגדול.
העבודה כאגרונומית גרמה ליצירת קשר ואהבה גדולה לטבע ולצמחים שבאים לידי ביטוי בצורות שונות ביצירה שלי.
Flora Reacrylica
האם הזהות הישראלית ו/או היהודית היא חלק מהיצירה שלך? באיזה אופן?
הזהות הישראלית טבועה ביצירה שלי ומתבטאת בבחירת הצבעים ונושאי הציור. תבנית הנוף והצמחייה הארץ ישראלית נכנסים לתוך הציורים שלי. גדלתי וחייתי בכפר סבא וסדרת ציורי הברושים שלי הם בהשראת הברושים מהשדרה הצמודה לבית ילדותי.
לא פעם ישראלים שמתבוננים בעבודות שלי נזכרים בנוף ילדותם , בקיבוץ של הסבים או בחוויות שונות מהארץ.
The way home
איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?
השקט והשלווה של הולנד מאפשרים לי ליצור ברוגע ולפתח רעיונות לעבודות. לצד השקט המאפשר מרחב למחשבות, אני אוהבת גם לחקור את גבולות היצירה האמנותית ולצאת מאיזורי הנוחות שהחיים כאן מזמנים. כלומר, לא לצייר רק הרמוניה ושלווה אלא גם לחשוב ולהביא לעבודות שלי נושאים בוערים, שהם אמנות בר קיימא – Sustainability art. יצרתי מספר סדרות העוסקות בתרבות הצריכה ושמירה על הטבע. לפני כמה שנים התחלתי לעשות שימוש בשקיות נייר מחנויות – Shopping bags. חיברתי את השקיות ויצרתי משטח עבודה לציור במקום נייר או קנבס. בנוסף ציירתי רק בחומרים טבעיים כמו דיו שמופק משורשים, גירים שיצרתי מאדמה וגם צבעי מים. העבודה הראשונה שיצרתי ‘BAGosphere’ זכתה להצלחה גדולה, היא נבחרה והוצגה בתערוכות בהאג, באמסטרדם ובאוניברסיטה הטכנולוגית בדלפט. בסדרה אחרת השתמשתי במגדיר הצמחים (ששימש אותי בתיכון במגמת ביולוגיה) ועל גבי הדפים הישנים יצרתי פרחים חדשים משאריות צבעים שקילפתי מפלטות הציור. עבודות מהסדרה הזו נבחרו והוצגו בטריאנלה ה- 8 של מוזיאון Cobra באמסטלפיין.
‘BAGoLife’ Tamar Shilo 2019
מה חסר לך / למה את מתגעגעת בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות הישראלי לזה ההולנדי?
אני מתגעגעת למוסיקה הישראלית עליה גדלתי וכמעט תמיד נמצאת ברקע כשאני מציירת. שירים בעברית תמיד מרגשים אותי ומחברים אותי לשורשים שלי. מפגשי הציור שאני מעבירה לישראליות באמסטלפיין מתקיימים כשברקע מתנגנת מוזיקה ישראלית. המוזיקה הפכה להיות חלק מהחוויה של המפגש. הגעגוע לשירים ישראלים של פעם גרם לי לחזור לאחרונה לנגן בפסנתר אחרי שלא ניגנתי מאז נערותי.
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
טבע, טבע ושוב הטבע.הפארקים היפיפיים על כל מגוון הצומח המיוחד בהם המתחלף לפי עונות השנה. הצבעוניות המשתנה בטבע משפיעה על השימוש שלי בפלטת צבעים יחודית לכל עונה ומזג אויר. כל עונה משמשת כזרז והשראה ליצירה עבורי.
מקום שתקחי אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?
תערוכות קבועות או מתחלפות במוזיאונים לאומנות מודרנית כמו Stedelijk museum; Museum JAN, מספקות הצצה ליוצרים מעולים ולעבודות מלאות השראה. גם מוזיאונים מובילים כמו Rijksmuseum, Van Gogh museum. לרוב מביקור בתערוכות אני יוצאת עם דחף ליצור ולשכלל את השפה האמנותית שלי. באופן אישי אני מקפידה לבקר בתערוכות בכל חופשה שלי, גם מחוץ להולנד ולאסוף עוד ועוד השראה וידע לתוך הסטודיו.
BAGosphere
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
אני חברה באירגון האומנים ההולנדי Amstelland Kunst מזה שמונה שנים. עצם הבחירה שלי להשתייך לאירגון מאפשרת לי שיתוף פעולה עם אמנים מקומיים על בסיס קבוע. בארגונים חברים כחמישים אמנים ואנחנו עובדים על תערוכות משותפות ופרוייקטים שונים ומגוונים ביחד. ההשתייכות לארגון פותחת דלתות והזדמנויות ובמקביל גם דורשת מחויבות ואחריות מצד כל אמן שותף.
אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?
עוסקת בתחום יצירתי שקשור בטבע. עצם היצירה מספקת ומשמחת אותי, אבל החיבור לטבע הולך איתי שנים רבות אחורה. לפני שהגעתי להולנד עבדתי כאגרונומית ומטפחת פרחים. תואר שני עשיתי במכון הוולקני בנושא ריבוי בתרביות רקמה של אדמונית – Peony. לא תיארתי לעצמי שהפרח היפיפה הזה (שגדל בישראל רק באיזורים עם קרה כמו רמת הגולן ואיזור חברון) ילווה אותי גם בעתיד ויפרח בגינה ההולנדית שלי מדי שנה. לאחר סיום התואר עבדתי כאגרונומית במשתלת הדרים וצמחי נוי במרכז הארץ ולאחר מכן כמטפחת בחברת פרחים בינלאומית. יצרתי וטיפחתי זני פרחים חדשים וכחלק מעבודתי נסעתי להולנד, לביקורי עבודה אצל מגדלים וחברות שייצרו את הזנים שטיפחנו. כך הכרתי את הולנד עוד לפני המעבר לכאן, זו היתה עבודה בשדות פורחים וחממות מלאות צבעים וריחות. פריחה בשני המקומות במקביל, בישראל ובהולנד.
Inside outside 16 Tamar Shilo
כאמא לארבעה, איך העולמות של אימהות,אמנות ורילוקיישן משתלבים ומתקיימים במקביל בחייך?
למעשה תחום האמנות בחיי קיבל דחיפה כבר בתחילת הרילוקשיין. באנו עם שני ילדים הקטנים ומהרגע שהם נכנסו למסגרת זה איפשר לי ליצור ולהתפתח בעולם האמנות שסקרן אותי. בתחילת הרילוקיישן יצרתי בסלון הבית כשהילדים מסביבי, כיום יש לי סטודיו שמאפשר מרחב יצירה פרטי. לפני ארבע שנים פתחתי את הסטודיו לסדנאות ציור לנשים ישראליות. המטרה במפגשים האילו היא לתת מקום מחבק ומכיל, בית יצירתי גם למי שלא יצרו לפני וסקרניות לעולם היצירה והחומר. לקבוצות שאני מנחה באות נשים מכל קשת הגילאיים. לכולנו יש מכנה משותף והוא המעבר לארץ זרה. יחד עם פעולת הציור והאמנות נוצר מרחב נעים בו נרקמות חברויות ונולדות יוצרות חדשות. המפגש עם עוד נשים בסטודיו מהווה עבורי סיפוק ואושר.
אם לא בהולנד, איפה היית גרה ולמה?
ישראל אליה אני מחוברת מאד. שם הבית, היה ונשאר עבורי.
איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
מאמינה שבישראל ובהולנד ממש כמו היום…
טיפ לאמנים שרק נחתו?
לנצל את המומנטום ללמוד כמה שאפשר, להתנסות, להתפתח ולחוות. לבקר בכל תערוכה רצינית ויש פה לא מעט. לחבור לאמנים מקומיים ולהשתתף בפרויקטים משותפים.
איפה אפשר לראות יצירות/עבודות שלך?
ציורים שלי נמצאים כרגע בתערוכת ’Toekomst’ שמוצגת עד סוף ספטמבר בגלריית Oude Raadhuis בימי שישי- ראשון 14-17 Dorpsstraat 9 Aalsmeer. ב- 2-3 באוקטובר אציג בעיריית אמסטלפיין כחלק ממסלול אומנות שנערך בעיר מדי שנה.
על מנת להתרשם מתערוכות קודמות ניתן לבקר באתר שלי. הסטודיו שלי באמסטלפיין פתוח לביקורים מתואמים מראש.
אז למה בעצם את עושה קונצים?
האומנות מהווה מקום מרכזי בחיי. אני יוצרת בשל ההנאה שפעולת יצירה והציור מיסבים לי, אבל גם בשל הצורך לעורר מודעות לשמירה על הטבע. אני אוהבת לצייר רעיונות, סיפורים וזכרונות שמקשרים אותי ואת הצופים לרגעים טובים מצד אחד ומצד שני יש עבודות עם ביקורת על תרבות הצריכה והפגיעה בטבע, במטרה לעורר את הצופים לפעולה בנושא.
כשאבי (53) עבר להולנד לפני יותר מ-20 שנה, עוד לא היו רשתות חברתיות, מרק צוקרברג חגג בר מצווה, ואפילו האימייל עוד היה בחיתוליו. “גרתי בעיר שלא היו בה כמעט ישראלים וחיפשתי ליצור קשרים חדשים”, הוא מספר, “די מהר הגעתי אל הקהילה היהודית. נוצרו קצת קשרים נחמדים, לימדתי עברית, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הכדורגל שלהם שנקראה ‘דה מאצה-באלן’ (כדורי המצה, כלומר קניידלעך) והשתתפה כל שנה ב’יום הפוטבאל’ – תחרות הכדורגל הידועה של הקבוצות היהודיות בהולנד, אבל קשה להגיד שנוצרו שם קשרי חברות, השונה היה רב על המשותף. כעבור כמה שנים נולדו לי ילדים, גרנו כבר בעיר אחרת וגם שם יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הרפורמית. הלכנו למסיבת פורים והיה להם גם חוג ללימוד עברית. כולם היו נחמדים מאד ומכניסי אורחים והיה ברור שהם שמחים מאוד על כל מי שמגיע ומתעניין. אבל בכל זאת אחרי מספר ביקורים לא המשכנו עם העניין. הילדים שלי לא מתו על זה ולא הרגיש לי נכון להכריח אותם, סביר מאד שהם חשו שגם אני לא ממש מרגיש בבית שם. כשביקרנו בחדר שבו מתקיים החוג לעברית, היה על הקיר לוח עם אותיות הא”ב, כל אות עם ציור מתאים: אל”ף אתרוג, מ”ם מצה… הכל בהקשרים דתיים. זה לא ממש התאים לי ובאותו רגע פחות או יותר החלטתי שאמשיך לבדי בינתיים בעניין העברית, ואעשה כמיטב יכולתי”.
אצל קריסטינה טלי סלמאן (41) חווית הקשר עם הקהילה היהודית הייתה שונה. “המפגש הראשוני שלי עם הקהילה היהודית היה בבית הכנסת הרפורמי בטילבורג”, היא מספרת, “זהו בית הכנסת שבן זוגי ומשפחתו הולכים אליו. הקבלה הייתה מאוד טובה, חמה ונעימה. לקח לי קצת זמן להתאקלם אבל בסופו של דבר, הצלחתי לא רק ליצור קשר עם הקהילה, אלא אני גם משמשת בה כחזנית ושליחת ציבור. במסגרת קורס שאני מעבירה לבעלי תפילה פגשתי אנשים נפלאים ועם כמה מהם אני בקשר והם מדהימים.”
סביר להניח שמשהו מהסיפורים האלה נשמע לכם מוכר, בין אם מהצד היהודי-ישראלי, החילוני לרוב, המבקש למצוא מחדש איזו תחושת שייכות שאבדה עם ההגירה; או מהצד היהודי-הולנדי, שמרגיש קרוב לישראל, אבל גדל עם תפיסה שונה של יהדות מזו המאפיינת יהודים חילונים בארץ הקודש. שוחחנו עם ישראלים יהודים ועם יהודים הולנדים כדי לנסות להבין האם נוצר קשר אמיתי בין שתי הקבוצות האלה, או שאולי, למרות הקרבה הגיאוגרפית והשייכות הדתית והלאומית, הן מתקיימות כשני קווים מקבילים המנופפים זה לזה לשלום, אך אינם נפגשים?
קריסטינה הגיעה להולנד לפני כעשר שנים בעקבות האהבה, והיא חיה בדרום הולנד עם בן זוגה היהודי-הולנדי.
איך את רואה את היהודים ההולנדים? ואת הקשר בין הקהילות?
“כמו שאני רואה את ההולנדים הלא-יהודים. עם אחר, תפיסות אחרות, הם הרבה יותר רגועים ממני, מקובעים קצת. אלו שאני מכירה מאוד קשורים למסורת היהודית וישראל מאוד מעניינת אותם אבל אני לא רואה שיש להם חברים ישראלים”.
“הקשר בין הקהילות מאוד מאוד חשוב, אבל אין קשר. זו תעלומה שלדעתי קשה לפצח. אני חושבת שהישראלים פחות מעיזים כי איפה הם יפגשו את הקהילה היהודית ההולנדית? בבתי הכנסת, ולרוב הישראלים שאני מכירה יש מן אלרגיה לבתי כנסת וליהדות, פה גם טמונה חלק מהסיבה לכך שאין מפגש. אני חושבת שכדאי לקיים פעילויות משותפות כמו טיולים, משהו שמחבר אנשים, לקהילה היהודית בהולנד יש הרבה מה לספר, ואני חושבת שיש גם לנו הרבה מה לספר להם”.
הבעיה שקריסטינה מצביעה עליה, אותה “אלרגיה” ישראלית חילונית לדת, מורגשת גם בצד ההולנדי. סטפני (39) היא בת למשפחה יהודית מסורתית מאמסטרדם-זאוד. “הייתי בישראל כמה פעמים כשעבדתי בחברה בין-לאומית לפני כמה שנים. יותר מפעם אחת אנשים הופתעו שאני אוכלת כשר, והעירו על כך. הרי אני לא נראית דתייה במושגים שלהם”, סיפרה, “קשה לי עם זה שאני צריכה להצדיק את האופן שבו אני חווה את היהדות שלי. אני מבינה שלישראלים קשה להבין שמשפחות יהודיות-הולנדיות כמו שלי רואות חשיבות רבה במסורות דתיות. גם אם הם עצמם לא סופר-דתיים, יהודים הולנדים מקפידים קצת יותר על סמלים דתיים”.
הפער הדתי-תרבותי הזה עולה גם ממחקר שנעשה ב-2017 בקרב ישראלים החיים באירופה, ובו נבחן בין היתר הקשר בינם לבין הקהילות היהודיות במקומות מושבם. המחקר נערך על ידי מכון המחקר של ארגון הג’וינט JDC, בשיתוף מכון ‘קהילות’, שנולד באמסטרדם. המחקר כלל 890 ישראלים שחיים ב-27 מדינות באירופה, רובם בגרמניה ובהולנד.
ממצאי המחקר מאששים במידה מסוימת את התפיסה הרווחת: ישראלים באירופה נוטים להתחבר זה עם זה, ליצור רשתות ישראליות ולהעדיף פעילות בשפה העברית. עם זאת, רבים מהישראלים דווקא יוצרים קשרים ומשתתפים גם בפעילויות של הקהילה היהודית.
כמחצית מהנשאלים השיבו שהם לוקחים לעתים חלק בפעילויות של הקהילה היהודית המקומית. “אך הנתון הזה מטעה”, טוען ניר גבע (45) מאמסטרדם, יו”ר הועד המנהל של מכון ‘קהילות’, שהיה שותף לעריכת המחקר. “המספר הזה כולל בתוכו ישראלים שמגיעים פעם בשנה למסיבה של חב”ד בחנוכה, או שמשתתפים לעתים רחוקות באירוע כלשהו, באופן שאינו רציף ואינו מחייב. רוב-רובם של הישראלים באירופה, וזה גם המצב כאן בהולנד, לוקח חלק מועט בלבד בפעילויות של קהילות יהודיות”.
מדוע זה כך? כ-62% ענו שהסיבה למיעוט ההשתתפות היא שהפעילויות מבוססות ברובן על מסורת מן הפן הדתי-אמוני, בעוד שהם עצמם מזהים עצמם כחילונים, ולכן פעילויות אלה רחוקות מעולמם התרבותי. בתשובה לשאלה מה יעודד אותם להשתתף, ענו כ-68%: “פעילויות המיועדות לחילונים”.
“אחת המסקנות הברורות מן המחקר”, אומר ניר, “שגם תואמת את חוויותיי שלי בהולנד, היא שאם יש יחסים עם הקהילות היהודיות, הם במטרה לצרוך שירותים או להיות נוכח באירועים מסוימים, אך ברוב המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה אמיתי”.
“החזרנו את תחושת השייכות והמשמעות”
אחד האירועים המכוננים עבור ניר התרחש ביום כיפור הראשון שלו באמסטרדם, כשהלך לתפילת “כל נדרי” באחד מבתי הכנסת בעיר. “הרגשתי לא קשור, לא שייך, לא מחובר. באופן פרדוקסלי, המקום שבו הרגשתי הכי פחות שייך בהולנד באותן שנים, היה בבית הכנסת בערב יום כיפור. כל מה שראיתי ומה שחשתי שם, לא היה קשור בכלל לעולם שממנו באתי”.
נקודת המפנה עבור ניר ומשפחתו, הייתה ב-2012. “חברתנו רותי שלו מהארלם כינסה אותנו ואמרה, או יותר נכון הזהירה, שאם לא ניקח את גורלנו בידינו אז הילדים שלנו לא יכירו אותנו באמת ולא נוכל לחיות את חיינו באופן שנותן ביטוי לזהות שלנו. רותי קראה להקמתה של קהילה תומכת ומאורגנת שבאמצעותה ניטע ונטפח בילדינו את הזהות היהודית-ישראלית-חילונית שלנו”.
כך קמה ‘קהילה’ באמסטרדם. עמוד התווך שלה הוא בית החינוך, המתכנס בימי ראשון אחת לשבועיים, ומטרתו היא להעצים את הזיקה של הילדים לשפה העברית ולשורשיהם היהודיים. פעילויות הקהילה למשפחות ולמבוגרים כוללות אירועים בחגי ישראל, טיולים, ערבי שיח, ומפגשים נוספים המספקים לחברים תחושת שייכות תוך עיסוק בתכנים היקרים ללבם – וכל זאת בעברית.
בעצם יצרתם בעצמכם את מה שחיפשתם ולא מצאתם אצל הקהילות היהודיות.
“בדיוק, וזה עבד מעולה. הקהילה שלנו באמסטרדם קיימת כבר כמעט תשע שנים, וכולנו מרגישים שתחושת השייכות ותחושת המשמעות חזרו אלינו. ההצלחה של הקהילה שלנו הייתה כל כך גדולה, שהבנו שאת נוסחת הקסם שלה אסור לנו לשמור רק לעצמנו. וכך הקמנו לפני כשש שנים את מכון ‘קהילות’, שמטרתו היא לסייע להקמתן ולביסוסן של קהילות חילוניות בקרב ישראלים בתפוצות. בינתיים הוקמו קהילות דומות ב-12 ערים באירופה, ובכללן ‘קהילה רוטרדם-האג-ברדה’ ו’קהילה לימבורג’ לישראלים החיים במאסטריכט, ליאז’ והסביבה”.
האם לא מדובר ביצירת בועה שעלולה דווקא להעמיק את הפער בין הקהילות, ואולי למשל לפגוע במוטיבציה ללמוד הולנדית ולהכיר את המסורות של יהודי הולנד?
“חשוב להבהיר שהקהילה שלנו כלל אינה בועה סגורה, ושעריה פתוחים באהבה לכל המעוניינים להצטרף אליה. מטבע הדברים, פעילותנו בשפה העברית מייחדת אותנו וגורמת לכך שישראלים חילונים ירצו להצטרף אלינו וירגישו איתנו בבית, וזאת בשונה ממה שחלקם הרגישו כשניסו להתחבר לארגונים אחרים של יהודים בהולנד. העברית היא שפת האם וגם שפת העם שלנו, ואנחנו לא מתנצלים על השימוש בה, שמגדיר אותנו ושהוא חלק מהווייתנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור שלנו לתרבות היהודית-ישראלית-חילונית החיה והמתחדשת, וגם לא מרגישים צורך לאמץ תרבות יהודית אחרת, של קהילה הולנדית כלשהי.
רוב-רובם של החברים אצלנו לא היו משתייכים לאף קהילה יהודית אילו הקהילה שלנו לא הייתה קיימת. ולכן אנחנו לא יוצרים שום פער, אלא להיפך: אנחנו מחברים את הבלתי-מחוברים, והופכים אותם לחלק מקהילה, שהיא חלק מיהדות התפוצות המגוונת ורבת הפנים. בזכות הקהילה מתאפשר לנו לטפח את מרכיבי הזהות היהודית בפסיפס הזהותי המורכב שלנו ושל ילדינו, ולהנחיל להם ערכים חשובים, יהודיים ואוניברסליים, שגדלנו עליהם. וכך אנחנו גורמים לילדים שלנו לאהוב את מי שהם, וכתוצאה הם גם יותר גאים בנו, הוריהם, ובמוצאם היהודי-ישראלי”.
להתחבר, לא להיטמע
ניר גבע. ניתוק דווקא ביום כיפור
ניר, איך אתה רואה את שיתוף הפעולה הרצוי ביניכם לבין הקהילות היהודיות?
“לפני כשנתיים התקיים בפראג כנס של מועצת הקהילות היהודיות באירופה (ECJC) ונציגי ‘קהילות’ הישראלים הוזמנו להשתתף בו. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורנו משום שלראשונה ניתנה לקהילות של הישראלים הכרה רשמית מצד אחד המוסדות היהודיים החשובים ביבשת, והם הביעו הערכה עצומה למפעל שהקמנו. הם רואים בנו זרם ביהדות לכל דבר”.
אז האוטונומיה היא חלק מהפתרון?
“נכון, במקום שהקהילות היהודיות יגידו ‘הצטרפו אלינו והיו כמונו’, הייתי רוצה שהם יבינו שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם, אלא לשמר ולטפח את מה שאנחנו. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה ולמצוא חיבורים, אבל לא להיטמע”.
לדעתו של ניר, קיים בהולנד צורך בקהילות ישראליות, חילוניות ודוברות עברית, לצד הקהילות היהודיות הוותיקות. הוא צופה שהקהילות הללו יהפכו בהמשך דרכן לעמודי תווך ביהדות הולנד, ויפעלו לצדן תוך שיתוף של רעיונות ותפיסות. “בסך הכל לכולנו, בכל הקהילות, יש עניין שהיהדות תמשיך להתקיים, בזרמים השונים, ושהסיפור שלנו כעם יהודי ימשיך להיות מסופר מדור לדור”.
“חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?”
שרון (53) נולדה וגדלה באמסטרדם. היא עברה את מה שהיא מכנה “המסלול של ילדה-טובה-הולנדית-יהודיה”: ילדות בשכונת באוטנפלדרט, “גן שמחה” היהודי, בית הספר היסודי ראש פינה ובית הספר התיכון מיימונידס. “היו ילדים ישראלים גם בגן”, היא נזכרת, “אבל המפגש הראשון שאני זוכרת היה עם המורה הישראלי בראש פינה, טיפוס כאוטי ומלא חיים יחסית למורים ההולנדים שהכרתי. דיבר הרבה עם הידיים וצחק הרבה”. היום יש לשרון קשרים חברתיים רבים עם ישראלים, גם בהולנד וגם בישראל. “דינה הייתה הישראלית הראשונה שהיו לי איתה ממש קשרי חברות. היא נשואה ליהודי הולנדי שהוא חבר טוב שלי ואחרי תקופה בישראל הם עברו לגור בהולנד. לא קשה לאהוב את דינה – יש לה צחוק מדבק ומנטליות ישראלית שמשדרת ‘אני נותנת את עצמי ב-100 אחוז’. אבל זה לא אומר שלא היינו צריכות להתרגל אחת לשנייה. דינה הייתה הרבה יותר ישירה מחברים אחרים, לא רק בדעתנות ובנחרצות שבהן ייעצה לי איך כדאי לי לחיות את חיי, אלא גם למשל באופן שבו ביקשה לשתות: ‘תני לי מים!’, ואני באופן קבוע הגבתי-תיקנתי בחיוך – ‘בבקשה’. גם היום בביקורים בישראל כשאני מברכת באופן אוטומטי נהג אוטובוס בבוקר טוב, או אומרת תודה, אני צוחקת לעצמי, כי אני יודעת שזה קצת מגוחך, אבל צריך להודות על האמת – את הצד המנומס של ההולנדיות אני אוהבת ומעדיפה”.
ביקורה הראשון של שרון בישראל היה בטיול בת-המצווה. “כבר בהכנות לנסיעה הייתה התרגשות גדולה, כאילו מדובר באיזה מסע עולמי”, היא נזכרת. ישראל שאותה ראו הייתה בעיניה מדהימה ואקזוטית, שונה מכל מה שהכירה כאן. רבים מהאנשים ברחוב נראו לה מוכרים ודומים יותר לה ולמשפחתה, בהשוואה להולנדים שהכירה.
בשנים שעברו מאז הביקור ההוא, שרון מתארת את ישראל כמקום שהפך להיות חלק ממנה וממי שהיא. היא הקפידה לבקר באופן קבוע ולשמור על קשר עם חברים ומשפחה, למדה קצת עברית. יש לה חברים ישראלים רבים שאיתם היא מדברת על הכל, “רק עם פוליטיקה אני נזהרת קצת יותר. מובן לי שלחלק מהאנשים זה מפריע כשאני מביעה את דעתי כמישהי מבחוץ”.
אחד ההבדלים שהפתיעו את שרון היה שרבים מהישראלים שהכירה הם חילונים והיא מרגישה שהיא מחוברת לסמלי היהדות יותר מהם. “אני חושבת שעבור היהודים בהולנד לסמלים יש חשיבות מסוג אחר, כי בלעדיהם אין הרגשה של שבת למשל. אני לא דתייה, אבל שומרת כשרות מסוימת ומדליקה נרות שבת. עם הזמן גם זה נראה לי קצת תלוש, אבל זה כבר חלק ממני ולא הייתי רוצה לשנות את זה”.
לגבי היחסים בין יהודים וישראלים בהולנד, שרון חושבת שיש מקום לשיפור: “אני מרגישה שיש פער גדול. ההרגשה שלי היא שישראלים בהולנד לא מעורים ולא מעוניינים כל כך להכיר או להיות חלק מהפעילות המאורגנת של יהודים בהולנד. וזה מצער כי מבחינתי זה יכול להוסיף הרבה חיות, צבעוניות ועכשוויות לקהילה היהודית. כשאני הולכת להופעה של עידן רייכל או יוני רכטר, פתאום אני רואה את כל הישראלים וחושבת – ‘חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?’”.
יהדות שצריך ליצור
אשר ואטרמן. קשר מיוחד עם ישראל
אשר ואטרמן (28) מאמסטרדם מצייר תמונה חיובית יותר של היחסים בין שתי קבוצות היהודים. הוא עובד סוציאלי בארגון JMW העוסק בעזרה סוציאלית ופעילויות רווחה ותרבות ליהודים בהולנד. “אני מעורב למדי בחיי הקהילה היהודית בהולנד” הוא אומר”, בעיקר בעבודתי, אך גם כחבר ב- LJG אמסטרדם (הקהילה הליברלית היהודית באמסטרדם) וכחבר הנהלת קרן הנוער היהודית. בנוסף לכך, התחלתי לאחרונה הכשרה לרבנות במכון לויסון. הרבה ממה שאני עושה מתרחש בתוך הקהילה היהודית”.
האם יש לך קשר אישי עם ישראלים בהולנד?
“בהחלט. בעבודה ובבית הכנסת, ובעבר כשהייתי פעיל בתנועת הבונים ובפדרציה של ציוני הולנד. אנחנו גם נפגשים בכל מיני אירועים שלעתים מכוונים לקהילה היהודית, ולעיתים בפעילויות בעלות אופי תרבותי ישראלי, כמו פסטיבל הקולנוע הישראלי. ככלל, הקשרים שחוויתי בישראל ועם ישראלים בהולנד היו טובים ומהנים, ואני מרגיש בבית בחברתם. גרתי תקופה מסוימת בישראל ואני מדבר עברית, ומכיר את התרבות. יש לי חברים ישראלים, ולרוב החברים היהודים הלא ישראלים שלי יש קשר מיוחד עם ישראל”.
“נראה שיש קהילה ישראלית תוססת בהולנד, שלרוב נפרדת מהקהילה היהודית ההולנדית. אני חושב שהשפה משחקת כאן תפקיד מאוד חשוב. ישראלים נהנים מטבע הדברים לדבר עברית במהלך מפגשים, וזה יכול להוות בעיה עבור יהודים רבים. אבל אני חושב שלנסות להפגיש את שתי הקבוצות האלה מדי פעם זה בהחלט רעיון לא רע”.
פרט לשפה, אשר מציין גורמים נוספים שמקשים על חיבור בין שתי הקבוצות: “אני חושב שתפיסת הזהות היהודית גם היא שונה מאוד. עבור הישראלים החיים היהודיים מובנים מאליהם. החגים הלאומיים בישראל הם יהודיים ואתה חי על פי לוח השנה היהודי. היהדות קיימת בכל מקום. בהולנד זה לא כך. היהדות אינה מובנת מאליה, אתה צריך לצאת ולחפש אותה – וליצור אותה. עבור ישראלים רבים היהדות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהישראליות. שמעתי גם ישראלים שמגדירים את עצמם לא כיהודים אלא רק כישראלים. אני חושב שזה אומר הכל על ההבדל. ויש כמובן גם הבדלים תרבותיים, כמו למשל ההבדל במנטליות. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי שנה של לימודים בירושלים, ואנשים סוף סוף חיכו שתרד מהאוטובוס לפני שנדחפו פנימה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה”.
האם לדעתך חשוב שיהיה קשר בין יהודים ישראלים להולנדים בהולנד?
“זה תמיד כיף וגם חשוב, בעיקר כשמדובר בקהילות קטנות כמו בהולנד. חשוב שהקשר יישמר. הישראלים בהולנד הם קבוצה חשובה, ואולי הקבוצה הצומחת ביותר של יהודי הולנד. אני שם לב שישראל הופכת מרכיב חשוב יותר ויותר בזהות של יהודים הולנדים. וזה לא מפתיע לדעתי – ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שבה היהדות היא דבר מובן מאליו ושבה התרבות היהודית מתפתחת ופורחת. זה המקום שבו התפתחה העברית, שם נוצרת מוזיקה ישראלית ויהודית חדשה, נכתבת ספרות ישראלית ויהודית חדשה. התפתחויות אלה יכולות להוות מקור השראה לחיים יהודיים במדינות אחרות. לכן, מגע בין הקהילות מעשיר את הקהילה היהודית בהולנד. אך גם עבור הישראלים בהולנד, מפגש כזה יכול להיות מעשיר. למרות ההבדלים, הם ימצאו הכרה בקרב יהודים בהולנד בגלל ההיכרות עם החגים, שמירת השבת וכו’. עבור ישראלים שהגיעו זה עתה להולנד, למשל, הקהילה היהודית יכולה להיות קצת בית, ואולי לעזור בהתאקלמות, למרות ההבדלים”.
איך נסכם את כל העמדות השונות והחוויות השונות ששמענו מישראלים ויהודים החיים בהולנד? מבחינת הקהילות, נראה שמתגבשת תופעה חדשה של קהילות ישראליות מאורגנות. ייתכן שהכרה בישראלים כקבוצה בעלת זהות מגובשת אך נפרדת יכולה לעזור ליצור יחסים של שיתוף פעולה תוך מודעות לשוני.
במקביל, נראה שיש קבוצה הולכת וגדלה בהולנד גם של ישראלים וגם של הולנדים המגדירים עצמם כחילונים, שמרגישים שהם מפספסים אלה את אלה, והיו רוצים להכיר זה את זה יותר. האם יש מקום לקהילה חדשה נוספת, של ישראלים והולנדים, אשר מבוססת על תרבות משותפת שאינה דתית גרידא?
את ברנאאוט אני מכירה מרחוק, שלום-שלום כזה. וזה מספיק כדי להבין עד כמה הוא מרכזי בהוויה ההולנדית. מדובר על מצב של שחיקה או תשישות כתוצאה מלחץ מתמשך ומאסיבי, בהקשר של עבודה. הסובל מברנאאוט (burnout) ירגיש שהוא מרוקן ולא יכול לתפקד ועשוי להרגיש עוד שלל תסמינים, פיזיים ונפשיים.
לאחרונה ברנאאוט צף אל תודעתי בעקבות כתבה שנשלחה אלי ממקום העבודה, כתבה שעסקה ממש בו, בצירוף המלצה חמה מטעם ההנהלה, לקחת פעם בשנה חופשה של לפחות שבועיים ברצף, ורצוי שלושה.
בכתבה הזו, ובכלל בהולנד, ברנאאוט מקבל מקום של כבוד לצד רגל שבורה, דלקת בפרק כף היד, או כל מצב רפואי מתמשך שיש לו דיאגנוזה ברורה והשפעה על התיפקוד.
בעוד שבישראל, אדם שנשחק בעבודה סתם יושב בבית ואין כל התייחסות ספציפית למצבו, בהולנד אדם כזה נמצא בחופשת ברנאאוט. פסיכולוגית, יכולה להיות לזה משמעות גדולה. כי בעוד שהראשון עלול להפעיל מנגנוני הדחקה ו/או האשמה עצמית שרק ירחיקו אותו עוד יותר מהמטרה – לחזור לעבוד, השני, שנמצא בחופשה על חשבון המעסיק (שלרוב מבוטח למקרים כאלו, לא לדאוג) עשוי שלא להרגיש אשם במצבו בדיוק כמו שאף אחד לא אשם כשכואב לו הגב. מטרתה של חופשת ברנאאוט היא שאותו אדם יטפל בעצמו ובהדרגה יחזור לשגרה של עבודה, תוך מודעות לסימפטומים המוקדמים – מודעות שעשויה למנוע ברנאאוט נוסף.
זה לא שכל ההולנדים מרגישים בנוח עם הדיאגנוזה, ממש לא. אבל התייחסות הממסד לברנאאוט משפיעה בצורה חיובית על הקבלה שלו בחברה.
ההבדל הזה בין הולנד לבין ישראל קשור במידה רבה ל… שם ‘ברנאאוט’. העובדה שמה שיש לך הוא לא שחיקה-כתוצאה-מלחץ-מתמשך-בעבודה אלא ברנאאוט, היא משמעותית. שם מהווה חלק מהותי בתהליך הארגון והקיטלוג של דברים במציאות הפרטית שלנו. כשיש למשהו שם, זה לא רק חוסך לנו זמן ומילים כשאנחנו מדברים או כותבים עליו, זה גם הופך אותו לישות, שם אותו במגירה מסוימת, ונותן אור ירוק לשלב אותו בשיחה. השם גם עשוי לעורר אסוציאציות, לשייך תכונות מסוימות אל המשהו הזה או לגרום לנו להחליט מה הוא בטח כן ומה הוא בטוח לא.
קחו למשל את המונח שמתאר את מה שקורה בכדור הארץ כתוצאה מפליטת גזי חממה לאטמוספירה. לא סתם יש לדבר הזה שם, זה חלק מההגדרה שלו. ולא סתם המונח שמשתמשים בו עבר גלגולים, מוורסיות רגועות יחסית כ’התחממות גלובלית’ או ‘שינוי אקלים’, למונחים שמייצרים הרגשת דחיפות כמו ‘משבר האקלים’. לעתים קרובות, מאחורי הקלעים של הגלגולים הללו מתנהלים מאבקים: קבוצות של בעלי עניין – במקרה של האקלים אלו יכולים להיות ארגונים סביבתיים – נאבקות על איזה מונח יהפוך לדומיננטי. זה קורה בדיוק בגלל הקשר הזה בין שם לבין הקונוטציות שנקשרות בו.
אבל זאת רק ההתחלה. כשמשהו הופך למדובר, הוא נמצא יותר זמן בתודעתנו. וכשמשהו נמצא הרבה בתודעה שלנו, הוא עשוי להשפיע על תפיסת המציאות שלנו. אם אנחנו יודעים מה זה ברנאאוט והוא מקוטלג אצלנו כאבחנה רפואית שמתארת מצב של קושי לתפקד, בפעם הבאה שנרגיש תשושים, בקלות נשלוף אותו כפרשנות אפשרית למצבנו. וכשלמספיק אנשים יש ברנאאוט (בתודעתם, עוד לפני שרופאים מתחילים להשתמש בו כאבחנה), זה מייצר שינוי בחברה. זה משלב את ברנאאוט בשיח.
תגידו, ‘אז מה?’. ובכן, כשמשהו הוא חלק מהשיח, גוברים הסיכויים שמקבלי החלטות יתייחסו אליו בקביעת מדיניות. למה? ראשית, מכיוון שמקבלי החלטות הם גם אנשים כמוני וכמוכם. כן, הלם. גם הם כמונו קוראים ורואים חדשות, צורכים מדיה חברתית, ומקשקשים עם אורחיהם במטבח תוך כדי הכנת ארוחה. השיח משפיע על מקבלי החלטות כמו שהוא משפיע על כל אחד אחר.
שנית, כשמשהו הוא חלק מהשיח, יש לו סיכוי גדול יותר “להתמסד”. במקרה של ברנאאוט – ההתמסדות היא קבלת המעמד של אבחנה רפואית. ואז, הוא מזמין ליותר התייחסות מצדם של מקבלי החלטות. כשברנאאוט הוא אבחנה רפואית אז נוח, למשל, לנסח פרוטוקול לטיפול בו או לעסוק בחקיקה לגביו.
דבר שלישי, כשמשהו הופך לחלק מהשיח כנראה שהוא בדרך לזכות לעוד יותר התייחסות של בעלי עניין (אותם אלו שנאבקו על איך ייקרא המשהו הזה, או אחרים). אצל ברנאאוט, בעלי העניין יכולים להיות מגוונים: מארגונים לרווחת העובד במקום העבודה שלכם ועד למשרד האוצר במדינה שאתם מתגוררים בה.
חושבים על ברנאאוט
להתמודד עם המפלצת
כשבעלי עניין עוסקים בברנאאוט אנחנו מתחילים לשמוע על מה קורה בגלל ברנאאוט (נזק כלכלי של 3.1 מליארד יורו בשנה, על-פי הכתבה שנשלחה אלי), על מחקרים שמצאו מהם הגורמים לברנאאוט (לחץ ומתח בעבודה, כמה מפתיע), ועל איך אפשר להימנע ממנו, ברמה האישית (נגיד, לצאת לחופשה!). במקביל, אם זה לא קרה עד עכשיו, עשויה להתחיל להתגבש מדיניות שמתייחסת לברנאאוט. זו יכולה להיות מדיניות של המעסיק (למשל, המעסיק יכול להמליץ בחום או אפילו לחייב לקחת חופשה ממושכת) או של הממשלה (למשל, ממשלה יכולה לאסור לפטר עובד עם ברנאאוט).
אז העובדה שלמשהו יש שם במדינה מסוימת ואין לו שם במדינה אחרת יכולה לזרוע זרע שמוביל להבדלים עם השפעות מרחיקות לכת – פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות.
חשוב לומר, לא הכל ורוד. יש אנשים שמנצלים את ברנאאוט כדי לזכות בתנאים שלמעשה לא מגיעים להם, אפילו בהולנד. זו כנראה לא סיבה מספיק טובה לבטל את ברנאאוט, כי בואו, אנשים מפברקים גם כאבי גב כדי לקבל מהרופא המלצה לכסא נחשק במקום העבודה או לשולחן מתכוונן. לא נבטל בגלל זה את ההכרה בכאבי גב כמצב בריאותי, נכון?
בחזרה לישראל
אז מה אתם אומרים, אולי נמציא שם לברנאאוט גם בעברית וככה נפתור את הבעיות שקשורות לשחיקה בעבודה, בישראל? המממ… לא כל כך מהר. כי מה שקורה עם שמות כמו ברנאאוט, זה שהם מעצבים את המציאות אבל בה בעת הם גם מראה שלה. כלומר, ברנאאוט קיים בהולנד ולא בישראל בין היתר כי, בדיוק כמו עץ ערמון או ליבנה, בהולנד יש לברנאאוט את האקלים המתאים כדי להתקיים. אם יום אחד נחליט להמציא שם והוא לא יתאים לאקלים המקומי, ככל הנראה הוא לא יהפוך למדובר וכל חייו יזכה לראות רק אור של פלורסנטים, כמונח בדו”ח של האקדמיה ללשון או במאמריהם של מלומדים מהאקדמיה.
עץ ערמון. מתאים לאקלים ההולנדי
וואו, אחרי שכתבתי את כל זה אני מרגישה שאני מכירה את ברנאאוט טוב יותר. ואני שמחה שהוא קיים. זה משקף במידה מסוימת את האקלים ההולנדי שמאפשר לו להיות, את השפיות ההולנדית במה שקשור לעבודה ולמקומה בחיינו. עכשיו תסלחו לי, אני מכבה את המחשב. עבדתי הרבה שעות השבוע ואני לא רוצה להסתכן בזה שיהיה לי… בדיוק, ברנאאוט.
ומה מסובך יותר מאהבה בין תרבותית? אהבה בין תרבותית שבה אחד מבני הזוג הוא ישראלי.
אם אתם רוצים לדעת איך מתחילים, תרתי משמע, אם בן או בת זוג הולנדים. קיראו את הכתבה הזו, ואם אתם רוצים לדעת איך ממשיכים, קיראו את זו. אבל היום, לכבוד החג העברי לאוהבים, נדבר על השאלה החשובה מכולן: איך מחזיקים מעמד?
לצורך העניין, התייעצנו עם שלושה זוגות ישראלנדים שכבר עברו קילומטראז’ מכובד ביחד, וביקשנו מהם עצות עבור הזוגות הצעירים. למה לצפות, איפה להתפשר, ואיך להצליח להבין את הצד השני.
דייט ראשון בקיבוץ, עם פק”ל קפה באוגנדה, או באפטלינג – אז איך הם נפגשו?
ויויאן ויריב: לא לפחד מלקבל החלטות
יריב וויויאן ביחד כבר 31 שנים. הם נפגשו בקיבוץ דגניה ב’ בקיץ של שנת 1990. יריב היה אז כמה שנים אחרי השחרור, וריכז את ענף התמרים בקיבוץ. ויויאן הגיעה לקיבוץ בתור מתנדבת, והיתה שם כמה חודשים. היא חזרה להולנד להשלים את לימודיה ולאחר מכן חזרה לארץ, הפכה לחברת קיבוץ, ועבדה בתור אחות בבית חולים ולאחר מכן בבית-הילדים בקיבוץ. שלושת ילדיהם נולדו בישראל ורק בשנת 2003, כאשר הקיבוץ החל לעבור תהליכי הפרטה, הם עברו לגור בהולנד, בכפר הולדתה של ויויאן, ליד מאסטריכט. יריב מצא עבודה כמנהל בתחום המוצרים הרפואיים – תחום שבו עסק גם בישראל, וויויאן עובדת בפינת חי טיפולית עם בעלי מוגבליות.
גילי והנס נפגשו באוגנדה בשנת 2007. גילי הייתה בטיול של אחרי התואר והגיעה מטנזניה. הנס היה אחרי ביקור שני בישראל ועשה את דרכו ביבשה מישראל לדרום אפריקה. גילי נכנסה לחדר בהוסטל והציגה את עצמה בפני המטיילים האחרים. פתאום בחור גבוה ובלונדיני שאל אותה בשקט בעברית “מאיפה את בישראל?”. אז היא עוד לא ידעה שזה בערך המשפט היחיד שהוא ידע בעברית… אבל זה היה מספיק כדי לעשות עליה רושם. גילי אמרה מראש שהיא רוצה לגור בישראל, והנס אמר בסדר, אבל קודם כמה שנים בהולנד. הם התחילו אם כך בהולנד באזור ליידן, שם נולדו שתי בנותיהם, ולפני מספר שנים עברו לגור בהרי ירושלים (וכעת הם מצפים לעוד שתי בנות).
גילי ומאטס נפגשו בהולנד. גילי הגיעה לבדוק אופציה ללימודים לתואר שני. חברים לקחו אותה למסיבה, ושם פגשה את מאטס, היא סיפרה לו שהיא רוצה לבקר בלונה פארק, והוא לקח אותה לאפטלינג, אבל רק לאיזורים הרומנטיים – שנים אחרי היא גילתה שיש שם גם רכבות הרים. אחרי שחזרה לארץ הם המשיכו להתכתב והתאהבו, אחרי שנה של הלוך ושוב גילי עברה להולנד ללימודים והם עברו לגור ביחד. ומאז הם ביחד, כבר 19 שנים. במשך השנים הם עברו לגור בכפר, ילדים הגיעו ובזכות מאטס גילי פיתחה גם אהבה לטיולי טבע וקמפינג.
מה היו הקשיים העיקריים בזוגיות שקשורים להבדלי התרבות?
גילי והנס: להיות מודעים להנחות יסוד שאנחנו באים איתן מנוף מולדתנו
גילי והנס הסכימו לא להסכים בתחומים רבים:
גילי: הנס כל הזמן חושב שאני צועקת, בעוד שברור שאני פשוט מדברת כמו בנאדם נורמלי שאכפת לו ממה שהוא מדבר עליו.
הנס: את כל הזמן צועקת. בכלל צועקים פה כל הזמן.
גילי: אבל למה אתה שואל רק על קשיים? יש גם יתרונות לפערים הבין-תרבותיים. למשל, כל מה שאני אבשל מוצא חן בעיני הנס, הוא לא משווה לאוכל המסורתי מבית אמא/סבתא. אם אני מארחת את המשפחה שלו ליום הולדת אז כל דבר שאני אכין מעבר למרק עם לחם ועוגה מ-Hema, כבר נחשב לדליקטס…
הנס: באמת האוכל שלך טוב מאוד.
גילי: באופן כללי יש גם הבדלים באופן שבו מגדלים ילדים בהולנד ובישראל. יש כאן פוטנציאל לקושי. אני לא חוויתי את זה כקושי אלא כיתרון, אולי מכיוון שהתנסיתי בגידול ילדים קודם כל בהולנד ואולי מפני שאני מעריכה ואף מעדיפה לעתים קרובות את הגישה ההולנדית.
הנס: אני לא יודע אם זה קשור לעניין תרבותי, אבל אחד הדברים שמצאו חן בעיניי אצלך מהתחלה זה שאת אומרת את דעתך בכל דבר.
גילי: וגם שהיה לי פק”ל קפה, כמו כל התרמילאים הישראלים, והזמנתי אותך. וזה כן עניין תרבותי!
גילי: אבל הרבה פעמים קשה מאוד לדעת אם קושי מסוים נובע משוני תרבותי או פשוט מאופי אישי. אני חושבת שחשוב לא ליפול למלכודת של לתלות הכל בשוני תרבותי (וגם לא כדאי להתעלם מההשפעה הזאת).
גילי: יש גם שוני באיך שנתפסת ההתערבות של המשפחה המורחבת. בישראל יותר מקובל שהמשפחה המורחבת “מתערבת”, או מבקשת להשפיע על החיים של הזוג הצעיר ומשפחתו. זו לא נחשבת התערבות אלא דבר טבעי ומקובל. למרבה המזל הנס לא חווה את זה כקושי.
הנס: את אולי חווה את זה כקושי…
גילי: אבל גם חוסר ההתערבות מהצד השני יכול להרגיש מעצבן. צריך לזכור שזה (כנראה) לא נובע מחוסר אכפתיות או מאדישות, אלא מגבולות שמתוחים במקומות אחרים. ועובדה היא שהמשפחה של הנס תמיד קיבלה אותי בחום והוכיחה את עצמה ברגעי המבחן כתומכת.
בהולנד אוהבים קווים ברורים
יריב וויויאן: אין ספק ששפה ודקויות בהבדלי תרבויות הם הגורמים הראשוניים לקשיים, על זה נוסף כמובן הפער בין המנטליות הישראלית והולנדית – תרבות של לזרום לעומת תכנון לפרטי פרטים. למשל.
כשעברנו להולנד, יריב פתח משרד יעוץ למוצרים רפואיים, ונתקל בכמות אין סופית של חוקים, שהישראלי הסביר יתקשה להבין את ההיגיון שבהם. כשהתעניין מדוע נדרש לרדת לרזולוציות כאלו התשובה שקיבל הייתה – “היכן עובר הקו?” – בהולנד אוהבים קוים ברורים.
שמרנו על קשר עם המשפחה בארץ דרך סקייפ שעלתה לאוויר, ולתקופה ממושכת נהנינו מטיסות צ’רטר שיצאו מליאז’ שבבלגיה.
בסופו של יום,יריב הסתגל. “בסה”כ מגלים שהרוב לא כצעקתה ואולי מוטב לישראל לייבא כמה מהתובנות”.
לבקש עזרה אבל גם להתנצל כמו שצריך
גילי ומאטס: אחד ההבדלים הברורים עבור גילי היה נושא בקשת העזרה או טובה מאחרים. גילי: כאשר נטיתי לבקש למשל שיבואו לקחת אותנו מתחנת הרכבת, במקום ללכת עשרים דקות ברגל, זה היה משהו שהפריע למאטס. לא צריך לבקש עזרה עבור דברים שאפשר לעשות לבד. לא להתעצל וגם לא לקטר אלא לקחת אחריות על החיים שלך.
דבר נוסף שגילי חושבת שהיא למדה ממאטס, ומהולנדים בכלל, זה להתנצל כמו שצריך, ולא, “אני מתנצל/ת אבל…” הנהוג בישראל.
ואיזה מנהגים ישראליים מאטס נאלץ לבלוע? באופן מילולי, שום ותבלינים, הם צוחקים. לקח לו קצת זמן להחליף את התפריט הקבוע שלו של תפוחי אדמה ומטוגנים למיניהם, בתפריט שכולל יותר ירקות, ולאכול בריא יותר באופן כללי, אבל מהר מאד הוא התרגל. הוא גם למד להיות יותר פתוח ולדבר על רגשות, דבר שהתרבות ההולנדית לא מצטיינת בו במיוחד. היה לו גם מאוד חשוב לעזור לגילי לגדל את הילדים עם המסורות של שני העמים.
לא מתווכחים על איך שוטפים כלים
גילי ומאטס: לצור מסורות חדשות משלכם
מהן העצות העיקריות שלכם עבור זוגות ישראלנדים צעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים ומתלבטים לגבי כל השאלות הגדולות?
גילי ומאטס:
לזכור תמיד שאתם אוהבים אחד את השני, לשמור ולגדל את האהבה, ולהיות פתוחים אחד עם השני
ללמוד להבליג. לא תמיד צריך להיות צודקים. אנחנו למשל לא הגענו לעמק השווה בנושא שטיפת הכלים – אז כל אחד עושה את זה בדרכו כשמגיע תורו, והשני מבליג בשקט.
תמיד לזכור שיש כמה נקודות מבט, טוב להבין מה חשוב לצד השני ולעזור לו להגיע לשם. ולא ללכת לישון כועסים אלא מחובקים.
ללמוד לגשר על הבדלי התרבויות, וליצור לעצמכם מסורות חדשות משלכם.
גילי והנס:
עד כמה שניתן, להתנסות במגורים בשתי המדינות לתקופה ממושכת, כדי להכיר את התרבות והמשפחה. וגם כדי שההחלטה איפה לגור תהיה יותר מבוססת.
באופן כללי, אם אתם לא חשים סקרנות כלפי התרבות והשפה של בן/בת הזוג, כלפי המקום שבו הוא גדל, זה אומר דרשני.
ללמוד האחד את שפתו של האחר, אבל לא להפוך את בן/בת הזוג למורה שלכם להולנדית/עברית! זה יכול להיות מאוד מתסכל. אבל כן אפשר ורצוי לעזור זה לזה בתרגול, לקרוא ביחד, לשוחח שיחה קלה, ללמד שיר קצר.
הכל מצריך קצת יותר מאמץ בזוגיות בין-תרבותית. תקשורת טובה, כנה ופתוחה היא הכרחית וחשובה בכל זוגיות, אבל כאן צריך גם להיות מאוד מודעים להנחות יסוד שאנחנו באים איתן מנוף מולדתנו ולדבר גם עליהן.
חשוב לדבר מראש מהרגע שברור שזה רציני על דברים כמו איזה אורח חיים מקיימים בבית, איך מגדלים את הילדים, איך חוגגים את החגים, ברית מילה לילדים וכו’. כדאי לדעת שיש בסיס של הבנה והסכמה בנושאים האלה.
יריב וויויאן:
ללמוד להכיל, לנשום לאט, למלא את הריאות ואז לנשוף לאט החוצה – במילים אחרות לספור עד עשר.
ממליצים בחום ללמוד את השפה, גם אם לא חייבים, עצם זה שאתה מראה מאמץ פותח דלת בצד השני.
לא לחשוש מקבלת החלטות, להימנע ממצב של ישיבה על הגדר או על מזוודות.
לסיכום, אוהבים ישראלנדים צעירים יקרים. זה אפשרי! אבל ראו הוזהרתם – גזרו ושימרו את עצות הזהב האלה, ואל תגידו שלא ידעתם. בעוד 20 שנה, נשמח לשמוע בדאצ’טאון את סיפור הצלחתכם.
כשאנחנו חושבים על הבדלים בין ישראלים להולנדים, קופצות לראש מילות מפתח כמו גובה, תלתלים, בלונד וספונטניות. אולם מתחת לפני השטח מסתתרים הבדלי תפיסה ותרבות משמעותיים בהרבה. אז בואו נשים את הדברים על השולחן: אוכל.
אצלנו (בארץ וכנראה שאצל יהודים בכלל) אוכל הוא הדבק המשפחתי והחברתי: ממאכלי עדות אצל סבא וסבתא ועד מטבח הפיוז’ן הישראלי המפורסם של העשורים האחרונים. כל אירוע הוא סיבה לארוחה: חתונה, בר-מצווה, שבעה… סופשבוע? ארוחת שישי אצל ההורים. חג? אין בלי ארוחה. אפילו בחג שכולו צום הצלחנו לדחוף לא ארוחה אחת כי אם שתיים. מנה ממוצעת במסעדה מספיקה לשני אנשים, ארוחת בוקר ישראלית כוללת מספיק מזון לכל היום, העיקר שלא יחסר. בין אם יצאתם לבית קפה, מסעדה או בר – תמיד יהיה שם מה לאכול. אם אין מה לאכול, המלצרים ההיפסטרים יסבירו לכם שזה “הקונספט של המקום” עד שהוא ייסגר חודשיים אחר כך.
כמו שאמרה ז’אנה גור, עורכת מגזין “על השולחן”: “יהודי מגדיר את עצמו על פי מה שהוא מכניס לקיבה ועל פי מה שאסור לו להכניס”. עולמנו מתחלק לבשרי וחלבי, כשר ולא כשר, כשר לפסח וכשר למהדרין. גם מי שכשרות ממש לא בראש מעייניו לא נמלט מזה – חשבו על הבהלה לסופרים לפני פסח, שלא נאלץ חס וחלילה לחיות שבוע ללא לחם. גם החילונים עושים קניות מופרזות לחג, ואז כולנו יושבים יחד בפקקים כדי להגיע לארוחה המשפחתית. בקיצור, אוכל זה עניין, וזה עניין מרכזי.
ארוחת בוקר ישראלית
כישראלית זה היה לי מובן מאליו, כמו השמש, והשנים שבהן חייתי בצרפת רק חיזקו את התפיסה שככה זה בכל תרבות. אמנם המטבח וההרגלים הצרפתיים שונים מאוד מאלה הישראליים, אבל בבסיס עומדת הנחה משותפת: אוכל הוא דבר משמעותי.
ואז הגעתי להולנד. על פני השטח הדברים דומים: גם הם מדברים על אוכל בריא ועל ג’אנק, על המטבח ההולנדי המסורתי (מה?!) ועל שפע המסעדות המעולות של מטבחי כל העולם באמסטרדם. גם הילדים שלהם מחכים שהם יחזרו מהעבודה רק כדי לשאול: “מה נאכל הערב?” אבל לאט לאט חלחלה בי ההכרה שנחתי במדינה שלא מספיק שאין בה שמש, גם אוכל הוא לא עניין. כלומר, הם בהחלט מכירים בכך שצריך לאכול כדי לשרוד, וגם שעדיף שזה יהיה טעים, אבל זהו בערך. לקח לי די הרבה זמן לבלוע את הצפרדע הזו. תכלס עד היום יש בזה משהו מעליב בעיניי.
זה התחיל יום אחד, כשהילד התקשר וביקש שנבוא לקחת אותו כי הוא לא יכול להישאר אצל החברה לארוחת ערב. זו סיטואציה שלא הייתי יכולה אפילו לדמיין. שהורים ישלחו את הילד שלכם בחזרה הביתה ולא יתנו לו אוכל?! זה כמעט מצדיק קריאה לשירותי הרווחה! במהלך הערב החלו לעלות בי דמיונות של משפחת האימים הזו: ההורים קיבלו צורה של יצורים שטניים וחשוכים, הילדים מבוישים וכנועים, התחלתי לרחם על הבת שלהם, לדאוג אם זה בכלל בסדר שהילד ילך לבית מזעזע שכזה… ואז, בעוד אני נישאת על גבי פנטזיות רפאים, הילדים זרקו משפט שגרם לי להבין שזה נורמטיבי. כלומר, זה לגמרי מקובל לשלוח את החברים של הילד הביתה כי ארוחת ערב. הנה חלף לו עוד הלם תרבות.
מאז קרו עוד כמה דברים שגרמו לי להרים גבה: אח של דאטצ’י סירב להישאר לארוחה פעם אחר פעם, שמתי לב שכולם קובעים להיפגש “אחרי ארוחת הערב”, קטנים כאלה. אז כשדאטצ’י אמר שאחותו תבוא איזה ערב להתייעץ איתו על משהו, מייד וידאתי: “היא אוכלת איתנו?” הוא לא יודע. נעצתי בו מבט סתום. “אני חושב שלא, כי היא עוברת אצל הבן שלה קודם ובטח תאכל איתם”. היא הגיעה בדיוק כשהתיישבנו לאכול. שאלתי אותה, כבדרך אגב, אם היא גם רוצה צלחת או שהיא אכלה כבר. היא קצת התבלבלה, אמרה שאכלה, אבל שתטעם בכיף ממה שהכנתי. תרגמתי לעצמי: היא לא אכלה, אבל לא נעים לה להצטרף אלינו בהזמנה כזו ספונטנית. כל הערב היה לי לא נעים. ממש אכלתי את עצמי. לא ידעתי מה לעשות עם הסיטואציה ההולנדית הזו. נשבעתי שלעולם לא אסמוך יותר על דאטצ’י בענייני אוכל, שתמיד אשאל מראש בעצמי, שאמשיך להכין יותר מדי, כמו סבתא, כי מה יותר גרוע מאשר שאין מספיק אוכל לכולם?! מהי בעצם המורשת שלנו אם לא להביע באמצעות אוכל את כל קשת הרגשות שבין ערבות הדדית לרגשות אשם?
ההולנדים פחות אוכלים ויותר מזינים את עצמם. כמו שאנחנו ישנים כי צריך לצבור אנרגיה, ולא בונים את כל סדר היום שלנו סביב מה שאנחנו מכנים סיאסטה והוא חלק מהמורשת התרבותית שלנו, כך הם עם אוכל. הם לא מדברים על זה כל היום, זו לא הגאווה הלאומית שלהם, פשוט אוכלים, וממשיכים הלאה. אם האוכל לא משהו, גם לא נורא – נשפוך איזה רוטב שום-צ’ילי מתוק-סויה על הכל, מממ Lekker, וקדימה לפעילות הבאה. לאוכל יש מעמד גשמי, יומיומי, ענייני חולין, בעוד שאצלנו יש לו מעמד של קדושה.
קרדיט: Kapsalon_Amstelveen_Wikimedia
החטא ההולנדי הגדול: קפסלון
אני יודעת שאסור להגיד איכס על אוכל, אבל כיוון שכולנו פה אכלנו מאותו מסטינג, אני רוצה בכל זאת לדבר על חילול הקודש הגדול שנקרא קפסלון. מכירים את זה שבטיול השנתי יש תחרות כזו בין הילדים מי שם הכי הרבה דברים בסנדוויץ’? תמיד יש את הילד הזה שמצליח להיות הכי מגעיל, ולדחוף בין שוקולד למריחה וטחינה גם תירס, מלפפון חמוץ וזיתים. אז הוא לוקח ביס ענק, המלפפון משפריץ סילון לעבר אחד החבר’ה, וכולם צועקים “איכס” וצוחקים בקול. הטחינה עוד ניגרת במורד סנטרו, והילד הכי מגעיל לוקח עוד ביס, ומוכיח לכולם שהוא אשכרה מתכוון לאכול את זה עד הסוף.
זו כנראה הייתה ההשראה לקפסלון, המנה שלא מכבדת אף אחד ממרכיביה. מסתבר שזו מנה די חדשה, שהומצאה רק בשנת 2003 ברוטרדם.אבל בסדר, גם הכרובית המיתולוגית של אייל שני לא בדיוק איתנו מאז שנות הגלות (ומסתבר שהיא גם לא של אייל שני). הסיפור שמאחוריה הולך כך: נתניאל גומס, ספר במקצועו, נכנס לשווארמה ליד המספרה שלו וביקש לשלב במנה אחת את כל המרכיבים שהוא אוהב. כשזה הפך להרגל, החבר’ה מהשווארמה כבר ארגנו לו את “המנה הקבועה של המספרה” (קפסלון בהולנדית). עם הזמן, לקוחות נוספים שמעו והזמינו גם מנת קפסלון, ומשם הכל כבר היסטוריה.
הקפסלון אמור להיות מנת המולטי-קולטי של הולנד. לכאורה, כבת לעם שכל המטבח שלו מבוסס על ערבובי מטבחים, עדות, טעמים וסגנונות, עַם הפיוז’ן, זו הייתה יכולה להיות המנה האהובה עליי. אולם הקפסלון הוא הדוגמה האולטימטיבית לאיך לקחת את הרע מכל העולמות.
הבסיס הולנדי למהדרין: צ’יפס. מבחינתי היה אפשר לעצור כאן, אבל לצערי רק התחלנו. מעל הצ’יפס מפזרים בשר זול כלשהו מאזור הים התיכון, בעדיפות לטורקיה או יוון. מעל הבשר מפזרים גבינת גאודה. הנה עוד נקודת זמן שבה עוד ניתן היה לעצור ולאכול מנה זולה ולא בריאה, אך כזו שעדיין נופלת תחת קטגוריית הפאסט-פוד. אבל למה לפרוש בשיא? אחרי שהִתַּכְנוּ את כל הדבר הזה א-לה קפולסקי באייטיז (אחרת זו בכלל לא מנה, ובטח שלא הולנדית), נפזר עליה “סלט”, שזה בהולנדית חסה או חסה עם עוד כמה ירקות חתוכים בלי רוטב. ואם כבר מדברים על רוטב, באמת נהיה לנו יבש בפה, וכל הבלגן הזה טרם הפך למנה, עד שלא שפכנו בגסות מעל הכל רוטב שום וקורט סמבל בשביל הטוויסט הפוסט-קולוניאליסטי. עכשיו, כשסוף סוף יש לנו מנה, נקרא לה גם בשם סקסי, שיעורר בנו תחושה של שיערות בפה.
ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, קורה הקסם הגדול: בסיוע כוח המשיכה, הסלט והרוטב עושים דרכם מטה ומרטיבים את הצ’יפס. במקביל, הצ’יפס, הבשר והגבינה המותכת פולטים יחד חום, שכידוע עולה למעלה, כדי לחמם את החסה. כך, חמש דקות אחרי שקיבלנו את המנה, נותרנו עם ערימה של סלט שמרגיש כאילו הוא מזיע בקיץ התל-אביבי וצ’יפס קריר ורטוב, שעדיין מחכה לשמש של ה”קיץ” ההולנדי.
ולמה לעזאזל כל זה לא בפיתה? ואם זה כבר בצלחת, כל היתרון הוא שאפשר לשים את הסלט ליד הצ’יפס, כך שכל אחד מהם ישמור על הטמפרטורה והמרקם שלו. חוץ מזה, כל ילדה יודעת שהצ’יפס הוא הדובדבן שבשווארמה, ולכן הוא יושב בראש הפיתה, ולא משתכשך שם למטה במיץ. בעצם, האם יכול להיות שמישהו הזמין מנה שווארמה עם גאודה ופשוט שפך את כל תכולתה מהפיתה לחמגשית?
למרות עוגמת הקפסלון, בואו נודה שיש כמה יתרונות לקלילות הזו כלפי אוכל: מפגשים משפחתיים לא חייבים להיות סביב שולחן ולא מצריכים הכנות של ימים מראש. רמת הפלצנות נותרת סבירה גם במסעדות עם אוכל טעים. האגו הלאומי לא תלוי בשאלה אם מאכל כזה או אחר הוא הולנדי “אותנטי” או שיש כזה בעוד מקומות. הם פתוחים לשינויים ולחדשנות באוכל, למרות שהולנד אינה מדינת מהגרים.
ברמה האישית, הטרנד הטבעוני מחלחל כאן יותר ויותר, יש אופציות ואת רוב האוכל אני ממילא מכינה בבית. כך שעם כל הכבוד לאוכל – ויש כבוד – השמש עדיין חסרה לי יותר.
מורן אביב דביר נפגשת עם אמנים ישראלים פעילים החיים בהולנד
לפני יותר מעשור למדתי בירושלים בבית הספר לתיאטרון חזותי, מקום מיוחד שלימד אותי רבות על תהליכי יצירה ובנייה של שפה אמנותית. בחזותי היה לי מורה לפיסול שדאג כל הזמן להזכיר לנו שלאף אחד לא באמת אכפת מהאמנות שלנו, ושכדאי מאוד שלפחות לנו יהיה אכפת ממה שאנחנו בוחרים לעשות (אבל שגם לא ניקח את עצמנו יותר מידי ברצינות כן? ואחר כך אומרים שאמנים הם מתוסבכים). בשיעור אחר, אותו מורה גם גילה לנו ש״קונץ״ זו אמנות בגרמנית, וה״אל תעשה קונצים״ שסבתא שלו הייתה אומרת לו באופן קבוע, הביא אותו ללכת ללמוד פיסול בבצלאל.
בסתיו ימלאו שנתיים לרילוקיישן שלנו לדלפט. אני גאה לאמר שהמילה הראשונה שידעתי בהולנדית היא kunst. אני נרגשת מהעובדה שלפחות פעם בשבוע אני עוברת ליד הבית של ורמיר. השילוב בין תוואי נוף שטוח ופתוח לבין האור הבוהק (כשהעננים לא משתלטים), היא חווית התבוננות רעננה ומכוננת עבור יוצרת שהגיעה כל הדרך מהרי ירושלים.
במדור הזה אני הולכת לעשות קונצים. בכל פעם אכוון קרן אור בוהקת על אמן או אמנית ישראלים פעילים שחיים כאן בהולנד. האמנים שאפגוש יהיו ממגוון תחומי האמנות והיצירה. מוזיקאים, אמנים פלסטים, אנשי תיאטרון ומחול, משוררים וגם אמנים רב תחומיים – כמוני.
אני מדמיינת שעוד שנה תהיה כאן רשימה מרתקת של יוצרים שסקרנותם, וסקרנותכם הקוראות והקוראים, יניבו שיתופי פעולה חדשים, תהליכי יצירה מגוונים וקהל אוהד.
ההופעה של הילה במרכז תרבות Sijthoff בעיר ליידן הציורית, תיחקק אצלי לעד הופעתה היתה הראשונה שהלכתי לראות אחרי שנת קורונה דוממה. בנוסף לחגיגיות של פוסט קורונה (טפו טפו חמסה חמסה) זו הייתה גם הפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שיצאתי בערב לבד בלי תינוק במנשא. בקיצור, רגע בלתי נשכח וזה עוד בלי שהזכרתי כמה הביצוע של הילה לשיר של מרסדס סוסה ריגש אותי. הביצוע החזיר אותי ברגע, שש שנים אחורה, לבית היולדות בהדסה עין כרם. אמנות טובה מצליחה לפרוט אצלי על מיתרים אינטימיים ולטוות חוטים חדשים של מחשבה ורגש. החוטים האלה נשזרים באחרים שכבר היו שם וממשיכים לרקום עבורי את הסיפור שלי בעולם.
קרדיט: Karen Van Gilst
מי ומאיפה?
קוראים לי הילה הוטמכר, בת 31, מוזיקאית. במקור מקרית טבעון. התחלתי את הקריירה שלי בירושלים, שם למדתי תואר ראשון בג’אז באקדמיה למוזיקה ולמחול. אחר כך המשכתי לתואר שני בג’אז בקונסרבטוריון של אמסטרדם. אני זמרת ו”הכלי” המרכזי שלי הוא הקול. בנוסף, אני גם מלחינה, מעבדת, מנגנת על קונטרבס פסנתר וגיטרה. הסגנון המוזקלי שלי כיום הוא אינדי ג’אז, המוזיקה שלי היא ג’אז לירי. לרב המוזיקה שלי עם מילים אני גם מלחינה קטעים ללא מילים בהם הקול משמש ככלי עצמאי.
מתי ולמה הגעת להולנד?
הגעתי לאמסטרדם לפני 3 שנים לאחר שהתקבלתי לתכנית תואר שני במוזיקה בקונסרבטוריון באמסטרדם.
האם פעלת בישראל כאמנית?
הקריירה המוזיקאלית שלי התחילה בערך בגיל 21 אחרי השירות הצבאי. התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים והיו לי שם שש שנים נפלאות. הופעתי במסגרת הרכבים שונים, כאשר המשמעותיים ביניהם היו J-Ruz, הרכב שהקמתי יחד עם 4 חברים מהאקדמיה למוזיקה, ו- Diola, הרכב ג’אז נשי וייחודי שהקמתי עם עוד שתי נשים נפלאות.
האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?
המוזיקה שאני יוצרת מתחברת לרעיונות שחוצים גבולות מדינות ודתות. אני אוהבת לחבר בין אנשים ותרבויות, כך שהתרבות שלי היא לא הנושא המרכזי של היצירה. יחד עם זאת, אני מרגישה בנוח להגיד שהזהות הישראלית-יהודית שלי נוכחת במידת מה בכתיבה שלי, גם אם לא בצורה מודעת.
אותה זהות שעוברת כזרם תת ימי ביצירתי, נובעת מהבית בו גדלתי ומחוויות שנת השירות שעשיתי בארצות הברית.
בין בשנים 2008-2009 התנדבתי במסגרת שנת שירות בקהילה היהודית בווסטר מסצ’וסטס. זו היתה שנה נפלאה ומשמעותית עבורי, בה למדתי לראשונה מהי המשמעות של לחיות כיהודי או כישראלי בחו”ל.
גדלתי בבית רב תרבותי. להורים שהגיעו ממדינות שונות בגיל מאוחר בחייהם. במהלך ילדותי ספגתי שלוש שפות-עברית, ספרדית ורומנית. אני חושבת שבמידה רבה, מעבר לשפות המדוברות, הזהות התרבותית שלי מושפעת משלושתם יחד. גיבורת העל שלי, מאז ועד היום, היא מרסדס סוסה. אני ישראלית שהיא גם וגם גם. לדעתי היופי טמון בתערובת הזאת, ברב תרבותיות, ואני מודה על זה.
איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?
אמסטרדם היא עיר מעורבת. יש בה הכל מהכל. זה מתבטא בהופעות, בפסטיבלים ואפילו בג’אם סשן השכונתי. השהות באמסטרדם אפשרה לי להיפתח לאופקים תרבותיים חדשים. הכרתי כאן מגוון רחב של אנשים נפלאים ומוזיקאים מצויינים. הגיוון התרבותי מעורר בי השראה לכתוב מוזיקה חדשה, כזו שכנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב בישראל.
קרדיט: Sam Ton
מה חסר לך או שאת מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות הישראלי לזה של הולנד?
באופן כללי אני בנאדם פתוח ואני אוהבת אומנות מכל סוג, כמה שיותר יותר טוב. אומנות היא האוויר לנשימה שלי. בישראל יש אינסוף אמנים מדהימים אבל לצערי, ישראל קטנה ואין מקום לכולם. כך שמהבחינה הזאת, אין בי געגוע. כאן אני מרגישה שהציבור הרבה יותר מעורב בחיי תרבות, לא רק במוזיקה, ואני חושבת שזה אחד ההבדלים הכי משמעותיים עבורי. בהולנד אני מרגישה שיש לי סביבת יצירה מאפשרת יותר מבישראל. מפעם לפעם עולה בי געגוע למימד הלא מדובר של אמנות ישראלית, שקשור בחיים עצמם ובמציאות בישראל.
מקום בהולנד שמעורר בך השראה?
אין לי מקום מסוים אך ההשראה יכולה לבוא בכל רגע כשאני מתאמנת על משהו, כשאני מטיילת, או בבית קפה ברגע לא צפוי. על מנת לסדר מחשבות ולספוג אווירה, אני אוהבת להסתובב בסמטאות השקטות של העיר ברגל או באופניים.
מקום שתקחי אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?
זה משתנה, אבל בדרך כלל אחפש את התערוכות היותר אנדר גראונד שמציגות באותו זמן. אני פחות חובבת של מוזיאונים ואטרקציות המיין סטרים. לפני הסגרים וההגבלות של מגפת הקורונה היתה תערוכה מדליקה ב- Vrij Paleis, של קולקטיב אמנים שהציגו ציורים ומיצגים במשך שבוע. התערוכה היתה מאד מוצלחת.
אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?
דויד לינקס (David Linx) הוא ווקאליסט שאני מאוד מעריכה ומעורר בי השראה רבה. הוא משלב ז’אנרים שונים ומשתמש בקול שלו ככלי בצורה חופשית להפליא.
אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?
הייתי עוסקת בחינוך בלתי פורמלי. רב חיי עסקתי בתחום זה לצד דברים נוספים. אם לא הייתי מוזיקאית החלום שלי היה להקים פנימיית אומנויות. פעמים רבות דמיינתי ש אלך ללמוד פסיכולוגיה ואקים פנימייה בארץ. משהו קרה אחרי השירות הצבאי שגרם לי לשים את התכנית הזאת בהולד ולתת מקום לחלום הכי גדול ושורשי שלי, לכתוב ולהופיע עם המוזיקה שלי. כך או כך זכיתי לשלב בין התחומים בחיי ולעסוק כאן, בהולנד, בחינוך בלתי פורמלי. כיום לצד המוזיקה אני גם רכזת שבט צופים באמסטרדם. זו פעילות חינוכית בלתי פורמלית שמתקיימת בימי ראשון. הפעילות מיועדת לילדים להורים ישראלים/מעורבים דוברי עברית שרוצים לשמר זיקה לתרבות הישראלית שלהם. בשבט אנחנו מאפשרים מרחב של יצירה, חברויות, למידה וחוויות צופיות משותפות לילדות וילדים בני 6-18. השבט קיים מעל 10 שנים ואני מאוד גאה להיות חלק במיזם המאוד מיוחד הזה.
אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?
מעניין… אין לי מושג.
איפה תהיי בעוד עשר שנים?
בהולנד או בישראל, מופיעה עם המוזיקה שלי בעולם ומלמדת את הדור הבא את הסודות שאני למדתי.
טיפ לאמנים שרק נחתו?
תהנו מהעיר ותלכו לכמה שיותר ג’אמים. אל תהססו להכיר ולהתחבר עם אחרים, תלכו לתערוכות ולהופעות ממדיומים וג’אנרים מגוונים
איפה אפשר לראות הופעות שלך?
בסוף יולי אני מוציאה אלבום שנקרא Strangers in my dreams. זה אלבום מקורי שהקלטתי בשנה האחרונה עם ההרכב שלי. האלבום הוא אינדי-ליריק-ג’אז והוא נוגע בנושאים כמו שחרור, אהבה, חרדה ותקווה. חלקו נכתב בירושלים וחלקו באמסטרדם. בהרכב מנגנים חברים שלי מתקופת הלימודים באמסטרדם. עירבוב תרבויות, קוסטה ריקה,איטליה, צרפת וישראל. הוא יהיה זמין להשמעה בכל הפלטפורמות ואני מזמינה את כולכם להקשיב לו ולהתעדכן בהופעות הקרובות באתר שלי
בתחילת אוגוסט אני אופיע ב“שבוע רסידנס” מיוחד ב- comedy cafe באמסטרדם. במופעים ניתן יהיה לשמוע את החומרים האחרונים מהאלבום החדש, ועוד חומרים שעדיין לא הושמעו.
קרדיט: Sam Ton
ולסיום, אז למה את עושה קונצים?
מוזיקה היא הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר, והדבר האחרון עליו אני חושבת לפני שאני נרדמת. במוזיקה שלי אני משקפת את המחשבות והסיפורים שאני נפגשת איתם ביום יום, את הסביבה שגדלתי בה, ואת התחושות והרגשות שהם חלק מהחוויה שלי כאן.
כיוצרת, מוזיקה בשבילי זה מקום. על הבמה, אני והקהל במקום הזה ביחד, וזה האושר הכי גדול בלהיות מוזיקאית.
כשהייתי קצינה צעירה בצה״ל זכיתי לצפות בטקס הפתיחה של המכביה ה-14. כרגיל בישראל קיבלנו את הכרטיסים רק שעות ספורות לפני תחילת הטקס ובמהירות יצאנו לנסיעה של שעות מצפת לתל אביב והגענו לאצטדיון בדקה האחרונה. הטקס היה מרשים ומרגש אך כמי שגדלה בישראל מוקפת ביהודים לא הפנמתי את מלוא החשיבות של המכביה כאירוע בין-לאומי המעלה על נס את העוצמה והאחדות היהודיות. כיום, כישראלית וכיהודיה שחיה בהולנד, אני מבינה היטב את הצורך בקהילה יהודית. תנועת מכבי הולנד מכוונת להיות קהילה ליהודים בהולנד ולספק להם תמיכה ומסגרת חברית, באמצעות פעילויות חינוך, תרבות וספורט.
כשנכנסים למשרדי מכבי הולנד באמסטלפיין מתרשמים מיד מהגאווה והאהבה לעשייה. את הקירות מכסות תמונות מפעילויות שונות והמדפים עמוסים אלבומים וגביעים. נפגשתי שם עם לאורה רנברג-דנקלחרון, מנהלת האירועים והקהילה. כששאלתי את לאורה מהי בעצם מכבי הולנד היא הסבירה ש״מכבי הולנד היא קהילה אליה אנשים יכולים להצטרף עם חבריהם או לפגוש אנשים בעלי תחומי עניין משותפים. המסר שלנו הוא מסר של קהילתיות וחברתיות של יהודים בהולנד באמצעות חינוך וספורט״. לשאלתי מי יכול להצטרף לפעילויות של מכבי השיבה לאורה: ״כל יהודי או מי שהיהדות קרובה לליבו מוזמן להשתתף בפעילויות״.
תנועת מכבי התחילה בימים שהחברות במועדוני ספורט באירופה נמנעה מיהודים ולכן צעירים יהודים ממוצא גרמני ואוסטרי הקימו בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) מועדון ספורט יהודי ב-1895. בעקבות ההצלחה, קמו בעקבותיו מועדוני ספורט יהודיים נוספים שלבסוף התאגדו תחת תנועת מכבי העולמית, המונה כיום כ-400 אלף חברים. מכבי הולנד נוסדה רשמית ב-1959, אף שהייתה פעילה עוד קודם לכן, ומונה כיום כאלפיים חברים פעילים.
150 מתנדבים תוך יממה
מכבי הולנד מבוססת על התנדבות: רבים מהמאמנים הם מתנדבים, הנהלות המועדונים מבוססות על מתנדבים ובאירועים יש צורך במתנדבים שיסייעו למשל בחלוקת מזון ושתיה. תמיד יקבלו בשמחה מתנדבים חדשים ובמרבית המקרים ניתן להתנדב גם ללא שליטה בשפה ההולנדית.
כשהוכרז לראשונה “סגר אינטליגנטי” בהולנד, יצאו דאטצ׳טאון ומכבי ביוזמת סיוע לקהילה היהודית. מערך של עשרות מתנדבים קם בין-לילה כדי לתת מענה לצרכים שעלו, החל מקניות וכלה בייעוץ רפואי טלפוני. “הייתי מאד גאה בהתגייסות הקהילה”, מספרת לאורה, “הקמנו יוזמה לסייע לכל מי שזקוק לעזרה ברחבי הולנד, יהודים ולא יהודים. חילקנו מצרכי מזון, ארוחות כשרות, מצות, תרופות, מזון לתינוקות, הוצאנו כלבים לטיול ועוד. בתוך 24 שעות גייסנו מעל 150 מתנדבים. זה היה מדהים״.
לב העשייה של מכבי בשגרה הוא כמובן פעילויות הספורט. אלה מוצעות על בסיס שבועי, דו-שבועי או חודשי (ראו מסגרת) ומיועדות לגילאי שש ומעלה ולכל הרמות.יש גם פעילויות חברתיות ומחנות קיץ. ״אנחנו מקבלים בברכה רעיונות חדשים ממתנדבים שמעוניינים להקים מועדון חדש. כך התחילה מכבי כדורשת מאמאנט״, מדגישה לאורה. מאמאנט הוקמה לפני כשנתיים וגם מכבי פדאל הוא מועדון חדש שהחל את דרכו בקיץ האחרון (במסגרות).
אפשר להשתתף בפעילויות בכל רמה ספורטיבית, לא צריך להיות מקצוענים, ואפילו לא חייבים לשלוט בהולנדית. ״הפעילויות מתקיימות בהולנדית אבל אנחנו מנסים לגלות פתיחות רבה ככל האפשר למשתתפים שאינם דוברי השפה. למשל בכדורשת יש שתי קבוצות שמדברים בהן רק עברית ויש גם קבוצות שמדברים בהן אנגלית באימון. אנחנו רוצים ליצור קהילה שבה כולם מרגישים שהם יכולים להשתתף באותה רמה. אז המאמנים מדברים אנגלית עם מי שלא מבין הולנדית. בכדורגל יש למשל כמה ילדים שלא מדברים הולנדית והמאמנים מדברים איתם אנגלית. חשוב מאוד ליצור מרחב שבו אנשים יכולים להשתתף ולא מרגישים נטע זר״.
[adrotate banner=”55″]
עם העולים מצפון אפריקה
תחרות המכביה (הקרויה גם האולימפיאדה היהודית) מתקיימת כל ארבע שנים. המכביה הראשונה נערכה בישראל ב-1932 בהשתתפות 390 ספורטאים מ-18 מדינות, מהם 60 ספורטאים ממדינות ערב. במכביה השניה שנערכה כעבור שלוש שנים השתתפו כבר כאלף ספורטאים מ-28 מדינות. באותה העת הוגבלה כניסת יהודים לארץ ישראל על ידי השלטון הבריטי, ומשתתפים מפולין ומבולגריה ניצלו את ההזדמנות כדי לעלות ארצה באופן בלתי חוקי.
רודי קליינקרמר, תושב אלסמיר בן 86, סיפר לי על חוויותיו במכביה החמישית, חוויות שליוו אותו כל חייו. שוחחנו בטלפון בגלל הקורונה, וכשהתלבטנו בתחילת השיחה באיזו שפה לדבר, בין ההולנדית המהוססת שלי לאנגלית המושלמת שלו, צחק רודי ואמר שבעברית לא נוכל לדבר: ״אני יודע להגיד בעברית כן, לא וארבע, זה היה מספר החולצה שלי במכביה״.
איך הכל התחיל? ״שיחקתי כדורסל ומישהו ברחוב שאל אותי אם אני יהודי, השבתי שכן והוא שאל אם אני רוצה ללכת לשחק כדורסל בישראל, כך הכל החל, ב-1957. הקבוצה התכנסה והתחילה להתאמן, היינו כעשרה בנים עם מאמן אמריקאי שלמד בהולנד וגייסנו כספים לנסיעה מכל מיני אנשים עד שהיה לנו מספיק״.
כדי להגיע למדינה הצעירה ולהשתתף באירוע עברו רודי וחבריו מסע ארוך ומרגש: ״נסענו ברכבת למרסיי ושם עלינו על הספינה ‘עלייה’ שהייתה מיועדת לעולים. היו עליה הרבה עולים ממרוקו, טוניס ואלג׳יריה. בדרך לישראל אספנו אנשים בגנואה ובקפריסין. אני זוכר שכאשר האונייה נכנסה לנמל חיפה כל הנוסעים עמדו ושרו את התקווה”.
קליינקרמר במכביה. ״מישהו ברחוב שואל אם אני יהודי״
ואז התחילה המכביה עצמה: ״במצעד פתיחת המכביה, דוד בן גוריון הדליק את הלפיד והלפיד התפוצץ וכולם ברחו כי חשבו שמדובר בהתקפה. כשהתחלנו את המכביה התייחסו אלינו כסופר-ספורטאים בגלל המדים היפים שלנו עם דגל הולנד עליהם, אבל בסופו של דבר היינו מקום אחרון במשחקים״.
״עד היום אני נפגש עם חבריי מהמשלחת למכביה לדבר על ישראל. אני בן 86 והם בני 83 ו-84. החוויה שלי מישראל היא שכולם רצו לעזור לנו. למשל, נסענו לחיפה לבקר מישהי שעלתה לישראל איתנו בספינה וכשרצינו לחזור ברכבת מחיפה לרמת גן מישהו ראה אותנו ושאל אם אנחנו משתתפים במכביה והציע לנו טרמפ ברכב שלו, הוא הסיע אותנו חזרה למכביה. במהלך המכביה נסענו לשגרירות הולנד בישראל. מכיוון שהיא הייתה בירושלים יכולנו לנסוע לשם רק ביום מסוים בשבוע והיינו צריכים לעלות לירושלים בליווי טנקים״.
בחירה בצעירים
רודי גאה מאד גם בבתו, שרון קליינקרמר ואן דר סטוק, שהשתתפה במכביה ב-1985 עם קבוצת הוקי שדה הנשים הראשונה שנשלחה מהולנד לאירוע ואף זכתה במדלית זהב. בשיחת טלפון סיפרה לי שרון שהיא אמנם הגיעה לישראל במטוס ולא בהפלגה מרגשת כמו אביה, אך גם עבורה הייתה זו חוויה של פעם בחיים. “דרך התחרויות והספורט נוצרו אחווה אמיתית וקשרים מיוחדים, במיוחד עם הספורטאים ההולנדים האחרים”, סיפרה שרון וציינה במיוחד את חוויותיהם בשבוע האימונים בשפיים לפני המכביה, שבו הסתגלו לחום הכבד בישראל, ואת הטיולים לירושלים ולמצדה.
המכביה הבאה תיערך ב-2022 והולנד צפויה לשגר אליה את משלחתה הגדולה ביותר – כ-150 משתתפים ומשתתפות. ראש המשלחת חיה מאייר בת ה-29 היא הצעירה ביותר שכיהנה בתפקיד זה אי פעם, והיא ממלאת אותו בהתנדבות לצד עבודה במשרה מלאה כמנהלת משאבי אנוש. הבחירה בחיה היא חידוש שמטרתו לעודד את הצעירים להצטרף לארגון ולהביא איתם רוחות של שינוי. גם חיה, בוגרת כמה מכביות, שותפה לתחושות של שרון: “בזמן המכביה יש הרגשה שנמצאים בבועה ביחד עם אלפי ספורטאים שמתחרים בספורט אבל גם יוצרים אחווה וחברויות לכל החיים וזה פשוט מדהים!”.
תהליך בחירת הענפים ארוך והרשימה טרם נסגרה סופית, אך כרגע מסתמן שהולנד תתחרה בענפים הבאים: כדורגל, קטרגל, הוקי שדה, כדורשת, טניס, קראטה, חתירה ואופני כביש. בדרך כלל אין מבחני מיון לנבחרות מכיוון שאין די משתתפים בספורט קבוצתי, אך יחד עם זאת המאמנים מוודאים שהמועמדים מוכיחים רמה מספקת. בחירת המשתתפים לא מתבססת אך ורק על כישורים ספורטיביים ועל מוטיבציה לנצח. מבחינת ראש המשלחת, חיה, יש חשיבות רבה לצד החברתי והקהילתי של המשלחת.
בימים אלו פונה מכבי במיוחד לישראלים החיים בהולנד. ״אני מזמינה את הישראלים כאן להיכנס לאתר האינטרנט של מכבי ולעקוב אחרי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו כדי להתרשם מהפעילויות הקיימות ולהצטרף לקהילה שלנו”, אומרת לנו מנהלת הקהילה והאירועים לאורה, “אנחנו עובדים יחד עם דאצ׳טאון כדי לגשר על הפער בין הקהילה היהודית לקהילה הישראלית בהולנד, ודרך נהדרת לעשות זאת היא באמצעות הספורט״.
בכל העולם, במשך אלפי שנים, היו בני האדם עומדים נדהמים אל מול כוחה של השמש, ביום המיוחד הזה. איך אנחנו מכנים אותו? פשוט היום הארוך בשנה! ה-21 ביוני הוא היום בו השמש בחצי הכדור הצפוני, נמצאת בנקודה הגבוהה ביותר ברקיע (בשעת הצהריים), במסעה השנתי בכיפת השמים. יממה עם המון שעות אור ולילה קצרצר ביותר.
יום זה הוא יום של מסע ושינוי. בתרבויות שונות התייחסו אליו באופנים שונים. הסינים רואים בו יום שבו אנרגיית היאנג, האנרגיה הזכרית, נמצאת בשיא כוחה. האינדיאנים – כיום חופש בו אנרגיית השמש משחררת את האדם מכבליו הארציים. הקלטים למשל מציינים את היום כיום של איחוד ואהבה, ולכן גם הרבה חתונות מתקיימות ביום זה. אצל הנוצרים מצוין יום זה כלידתו של הקדוש ג׳ון “Saint John The Baptist”.
כאן, בהולנד, האור הבוהק מלווה אותנו כמעט עד חצות ומאפשר לנו זמן רב להיפרד מהיום המיוחד הזה.
[adrotate banner=”26″]
השמש בליבך
אני מזמינה אתכם להתנסות בתרגיל (בחרו את התרגיל\ים שמתאים לכם):
ציירו לכם ציור
ציור הוא כלי יעיל להקלת מתחים, התבוננות פנימית ולמידה על עצמנו. ממליצה לכם לנסות גם אם לתחושתכם אתם לא יודעים לצייר. תזכרו “באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה” (אלדד זיו), כך שהכל אפשרי. גם בחיים:)
ציירו ציור על גבי דף A4. אין כללים. השתמשו באילו צבעים שתרצו וציירו בקצב שלכם עד שתרגישו שזה הציור שאתם רוצים בו. כעת אם אין לכם בציור שמש, אתם מוזמנים להוסיף אותה.
התבוננו בשמש בציור שלכם: היכן היא ממוקמת? מה הגודל שלה? מה הצבע? האם ציירתם קרניים? תוספות אחרות? האם זו שמש אחת או יותר?
כשמתבוננים בציור מתייחסים הן לסמליו האוניברסליים והן לסמל האינדיבידואלי. נסו לבחון את סמל השמש. מה אתם יודעים עליה ומה היא בשבילכם?
פענוח ציורים מתייחסים לאופן ציור השמש ככלי ללמוד על התחושות שלנו כלפי אמנו, ומתוך כך על הדימוי העצמי שלנו. הקשר האימהי בין אם לילד הינו קשר חזק ביותר ובו זמנית יכול להיות גם סבוך מאד. ההתבוננות בציור שלכם היא הזדמנות להבין את עצמכם או/ו את הילד שלכם. אני ממליצה לכם להתבונן ולהקשיב לסיפור של הציור: ניתן לשאול איזו מן שמש זו? מה אתה אוהב בשמש שציירת? מה היא מאירה? האם משהו יכול לפגוע בה? מי יכול לעזור לשמש שלך לזרוח?
אני מזמינה אתכם להתייחס לאור השמש שלא כמובן מאליו. קחו לכם רבע שעה וכתבו בחופשיות וללא שיפוטיות:
מה עליכם לפנות ולשחרר מחייכם על מנת שיהיה יותר מקום לאור השמש בליבכם?
הכתיבה החופשית בעצמה יש לה אלמנט משחרר. וההתמקדות שלכם במנימליזם-לראות מהם הדברים העודפים והמכבידים בחייכם? מהם הדברים המוכרים שנמצאים איתנו מכורך ההרגל? זו הזדמנות להיות קשובים ולהעריך את מה שיש לנו “LESS IS MORE”, דרכו ניתן לצמוח.
מדיטציה הודיה לשמש
“כך בלב פתוח לרווחה, כדאי לטפח רגשי הוקרה כלפי כל הבוראים ולהקרין מטוב-לבנו על כל העולם כולו” (הבודהה)
שבו בנינוחות עדיף בחוץ, אך אפשר גם ליד חלון, הרגישו את רגליכם נטועות באדמה וראשכם נישא כלפי מעלה לעבר השמש. אתם מוזמנים לעצום את העיניים ולהניח ידיים ברפיון על הבטן. קחו נשימה עמוקה ונשפו החוצה לאט לאט, הרגישו את הבטן מתמלאת ומתרוקנת. מקדו את תשומת הלב באור השמש החודר מבעד לעפעפיים ובחום שהיא מפיצה בגופכם ובלבכם, תנו לה מקום והודו לה.
ההתנסויות הללו נועדו על מנת לאפשר לכם להתבונן במקום של השמש בחייכם ולשאוב ממנה כוחות.
אור ואושר
כאן בהולנד, יותר מתמיד, יש לברך על כל רגע של שמש מלא בויטמין D. כל קרן שמש קטנה קוראת לנצל את הרגע, לצאת החוצה ולהנות מליטופיה. להתבונן בהשפעתה על חילופי העונות ושינוי צבעי הפרחים. גם בתוך המבנים החלונות הגדולים מקבלים את פניה של השמש באהבה ונותנים לה לחדור לכל פינה במרחב.
בוודאי שמתם לב שמאז שיש יותר שעות שמש ביום מצב הרוח שלכם יותר מרומם. תהיתם מדוע?
ההסבר הפיזיולוגי
הגברת החשיפה לאור השמש, עשויה לחולל שינוי חיובי במצב הרוח שלנו. מכיוון ששעות האור הרבות בימי הקיץ משפיעות על המקצב הצירקדי, במסגרתו השעון הביולוגי שלנו מתיישר לפי סימנים חיצוניים. השעון הצירקדי מותאם בצורה טובה יותר לשעות האור והחושך בימי הקיץ ויש לכך השפעה חיובית עלינו.
התבוננות פנימה
תחושת שייכות
השמש היא מקור חום ,מרכז האנרגיה וצירה של מערכת השמש, סביבה מסתובבים כוכבי הלכת וביניהם הכוכב שלנו כבר כ 15 ביליון שנה. השמש המשותפת מאירה ומחממת את כולנו היא הזדמנות לחוש חיבור לטבע וחיבור לאנשים לצידנו. הפסיכואנליטקאי אלפרד אדלר מצא כי אחד הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אנוש הוא תחושת השייכות. כמה ממלא לחוש בשמחה המשותפת על יום מואר כאן בהולנד. עד מהרה נוכל לפתח שיחה הדדית בה נברך ביחד על רגע שמשי.
התכונות של השמש והקבלתן לנפש
השמש היא כה מרכזית בהווייתנו ומכאן אנחנו משליכים תכונות ומשמעויות נפשיות המתייחסים אליה:
בד”כ נתייחס לשמש כמרכז וכמקור אנרגיה שדוחפת את ה-Self העצמי להתרחבות ולבנייה. היא תסמל גם את התודעה השכלית המתפתחת באדם ,את מה שמאפשר לנו לראות את הדברים בבהירות ובמחשבה. היא זו שמסייעת לנו לראות את הדברים ברורים, מודעים ,יוצאים ועוברים מחושך לאור בהיר.
השמש אפילו היא זו המאפשרת ונותנת אור לירח. בשעת חשכת הלילה, הוא משמש לנו כמאור בהיותו מחזיר את אורה של השמש המוסתרת מענינו ,כמראה גדולה החגה סביבנו. הירח המושפע מהשמש, מסמל את האור הפנימי, את יכולותינו לשקף ולהאיר את הלילה. הלבנה מסמלת משהו קרוב יותר פנימי ונקבי, המחבר אותנו ישירות לאם- למקור ולחלקים הנשיים יותר אשר בתוכנו.
השמש והלבנה ביחד יוצרים את המרחב הפנימי בין שני סוגי המודעות ושני סוגי ההקרנה שיש לנו על הסביבה.
ניתן להתבונן בסמל של האין והיאנג על מנת להבין את מקום האור בנפשנו. האין (YIN) מסמל את החושך, הקור, הלילה והדברים שאפשר ממש לגעת בהם. בעוד היאנג (YANG) מסמל את הדברים שאי אפשר באמת לגעת בהם – אור, חום, שמים, אנרגיה.
התחברו לאנרגיה של היום המיוחד
נסיים בהודיה לשמש המאירה את עולמנו הפיזי והנפשי:
לילה טוב לשמש החמה, האדומה,
לילה טוב לשמש הגדולה, החכמה,
איך היא באה בוקר בוקר
וחוזרת למקומה,
מלטפת בקרניה את פני האדמה,
השמש מאירה, מחממת את כולם
השמש זורחת על כל העולם
מתוך: תפילילה. מאת מאיה חנוך ומיכל כהן
אשמח שתשתפו אותי למטה בתגובות בחוויותכם מהתרגילים, בשאלות, מחשבות או כל דבר אחר שעלה בכם מהקריאה:)
היום יום האב! בכל הולנד מתקבצים בנים ובנות מגילאים שונים, רבים מהם כבר הורים בעצמם, כדי לכבד את אב המשפחה בביקור, במילה טובה, או במתנה. אבות צעירים יכולים לצפות למתנה שנושאת איתה משימה מרומזת, כמו מכסחת דשא, מפזר עלים, משקולות לחיזוק שרירי הידיים, או מכשיר להסרת שערות האף. אבות מבוגרים יותר, לעומת זאת, יקבלו ככל הנראה בקבוק משקה, ספר, או מתנה אחרת שתראה שהילדים שלהם, אחרי 20 או 30 שנה, כבר מתחילים לשים לב באופן כללי מה יכול לשמח אותם.
בדיחה מפורסמת של קומיקאי שאסור לומר את שמו יותר, הולכת בערך כך: כאשר אנחנו יוצאים לחופשה משפחתית, אני רץ ממקום למקום, מעמיס את הרכב, רב עם אשתי ועם הילדים, מכניס את הילדים לאוטו עם המשחקים שלהם, דוחס את הדברים האחרונים בקושי לבגאז’, ואז פותח לאשתי את הדלת של האוטו, היא מתיישבת, אני סוגר בזהירות את הדלת שלה, הולך באיטיות מסביב לאוטו, נכנס למושב הנהג, וסוגר את הדלת. וההליכה הזו, מסביב לאוטו מהצד שלה לצד שלי – זו היתה החופשה שלי.
ציון יום האב ביום ראשון השלישי של חודש יוני, התחיל אצל האמריקאים ואומץ על ידי מדינות אירופאיות רבות והולנד ביניהן. בספרד, פורטוגל ואיטליה הקתוליות חוגגים ב-19 במרץ, יומו של פטרון האבות, סנט ג’וזף (הלו הוא יוסף הקדוש, בעלה של מריה), וגם במדינות רבות אחרות מציינים את יום האב בתאריכים שונים. רק מדינה אחד, ודווקא כזו שמתגאה באבותיה המיתולוגיים, אברהם יצחק ויעקב, אינה מציינת את היום החשוב הזה. מבחינת מדינת ישראל אבות יכולים לאכול בוסר כל השנה ואין צורך להודות להם.
בחיפושים אחר נתונים סטטיסטיים לצורך הכנת כתבה זו, התברר שזו לא שכחה מקרית. בישראל לא סופרים את האבות – ממש באופן מילולי. שורת החיפוש ” כמה אבות יש בישראל?” בנוסחים שונים ובאתרי חיפוש שונים, כולל זה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מביאה לתוצאות לא רלוונטיות, או במקרה הטוב, לנתונים לגבי אמהות, או משפחות באופן כללי. החיפוש “ממוצע גיל האב בלידת ילד ראשון” בהולנדית מוביל מיד לדו”ח רשמי ונתונים ברורים, אך בעברית הוא שולח אותנו לגיל האם בלידה ראשונה. נותר רק להעריך את מספר האבות בארץ, גילם הממוצע, ופרטים נוספים, על ידי שקלול של כל מיני פרטים שכן מופיעים בדוחות – כמו הגיל הממוצע בנישואין וכדו’.
מצא את ההבדלים
אז מה התוצאות? בהולנד ישנם כ-6.7 מיליון גברים מעל גיל 18 – מתוכם כארבעה מיליון הם אבות. בכל שנה נוספים בסביבות 80 אלף אבות חדשים לקבוצה המכובדת. הגיל הממוצע שבו ההולנדי הופך לאבא עולה בהתמדה, ועמד בשנת 2018 על 32.7 . בישראל נראה שהמספרים אינם שונים בהרבה, בשהת 2018 חיו בישראל כ-3.1 מיליון גברים, מתוכם כשני מיליון הוגדרו כ”לא רווקים”, ואפשר להניח שרובם המכריע הפכו לאבות בשלב כלשהו. גיל האם הממוצע בלידה ראשונה עומד בישראל על 27.5, ומאחר שנתוני הנישואין בארץ מראים כי גיל החתן גבוה מגיל הכלה בשנתיים וחצי בממוצע, ניתן להניח שכך הדבר גם בגיל ההורים בלידה הראשונה – ולהסיק שבישראל גברים הופכים לאבות בסביבות גיל 30.
מה לגבי יחס המדינה לאבות עצמם? גם כאן נראה שבהולנד נותנים יותר כבוד לאבות צעירים. חופשת לידה לאב טרי בישראל אפשרית, אך היא באה על חשבון ימי חופשת הלידה של האם ומעט מאד אבות מנצלים אותה. בהולנד היתה נהוגה חופשת לידה של שבוע עבור אבות שעובדים במשרה מלאה, אולם משנת 2020 חל מהפך של ממש, ואבות טריים יכולים לקחת עד שישה שבועות של חופשת לידה במשכורת של 70% שמשולמת על ידי המדינה! עוד לא ברור כמה אבות מנצלים את האפשרות החדשה הזו.
גם מבחינת שבוע העבודה ההולנדי, המדינה מאפשרת לאבות ההולנדים למלא את תפקידם בצורה טובה יותר. בהולנד נהוג לאכול ארוחת ערב משפחתית ורוב מקומות העבודה (כו, גם בהיי-טק) מאפשרים לעובדים לסיים את יום העבודה שלהם בחמש או שש, ולהיות בבית בזמן לארוחת הערב. שבוע העבודה ההולנדי מונה בממוצע רק 29 שעות, והוא הקצר ביותר בכל מדינות ה-OECD. בישראל שבוע העבודה הממוצע הוא בן 40.6 שעות.
[adrotate banner=”26″]
משקיעים ביומיום, או בשיאים?
מכאן אנחנו עוברים להתרשמות אישית, ולא מבוססת על נתונים כלשהם, לגבי ההבדלים בין האבות ההולנדים לישראלים. נראה שבשלושים השנים האחרונות, גברים בישראל מדברים יותר על אבהות מבעבר, מביעים את רצונם להיות אבות טובים, ומפרסמים בכל הזדמנות תמונות ואנקדוטות של אבהותם הטרייה. ההולנדים לעומת זאת, לוקחים את אבהותם יותר כמובן מאליו, בלי להצהיר עליה או על הכוונות שלהם לגבי סוג ההורים שהם, או שהם מתכוונים להיות. נראה שההולנדים מבצעים את עבודת האבהות ביעילות, בדומה לדרך שבה הם מטפלים בגינה שלהם. הם שם כשצריך, ממלאים את תפקידיהם. אך הם אינם נוהגים לעצור לרגע ולהריח את הפרחים, להתלהב מעצם זה שנפלה בחלקם הזכות, או לבשר לעולם על רגשותיהם אל מול הפלא הזה.
אבות ישראלים לעומת זאת משקיעים יותר זמן בשיאים של האבהות, כאלה שיש סיכוי גבוה יותר שילדיהם (והם) יזכרו גם לאחר שנים. נראה שהעבודה השוטפת של האבהות פחות מעסיקה אותם. מדובר כאמור בהכללות גסות ובלתי מבוססות, אבל כל מי שעמד עם שאר ההורים ההולנדים והמתין לילדיו בחצר בית הספר, יעיד כי מספר האבות שם גבוה בהרבה ממספר האבות שנצפים בביה”ס ישראלי ממוצע. אבל גם בהולנד לא צריך להיסחף במחמאות לאבות, גם כאן אלה הן האימהות שעושות את רוב העבודה.
אז מה עדיף? אב הולנדי שנוכח הרבה יותר ומשתתף יותר במשימות יומיומיות, או אב ישראלי מתלהב שמשקיע מדי פעם באטרקציה מיוחדת (ורץ לספר לחברה)? התשובה היא חד משמעית! האבות הישראלנדים לוקחים בגדול, ונהנים מכל העולמות. גם מסיימים לעבוד בשש, גם לוקחים את הילדים לביה”ס, וגם משקיעים ומדווחים לחברים בארץ.
המרוקאי שמלמד את ההולנדים על אבהות
אחד השירים היפים על אבהות בהולנדית, נכתב על ידי הראפר ממוצא מרוקאי, Ali B, אשר בכל זאת מנסה ללמד את ההולנדים, ולהדגיש את הפלא החולף של האבהות. הוא מזכיר לאבות לעצור ולהריח את הפרחים וליהנות מכל הרגעים הקטנים, שלא יישארו כאן לנצח. המילים הולכות בערך כך:
יבוא יום שלא תרצו להתחבק יותר, לא תרצו להשתולל יותר עם אבא על הספה.
יבוא יום בו נאבד הרבה, כי לא יהיה לכם נעים יותר שאני מנשק אותכם על הצוואר
שלא תזחלו יותר אל המיטה שלי בלילה כשאתם מפחדים
כי אז הגברברים הקטנים שלי, כבר לא יהיו קטנים יותר
לא תרצו לשמוע יותר סיפור לפני השינה
אני שואל את עצמי, מדוע הכל צריך לעבור מהר כל כך
אני צוחק ומזיל דמעה, כי כשיבוא היום אניח לכם ללכת לדרככם
השעות שעוברות, השנים משקרות
הן אומרות “תירגע, יש מספיק זמן”
אתם לא רואים שאני אוהב אתכם?
שאני מתגעגע אליכם, למרות שאתם עדיין כאן לידי
אז קדימה, פנקו היום את האבות שבסביבתכם בבקבוק וויסקי, או לפחות בבירה בזמן משחקי היורו. ולכל האבות שעדיין לא מרגישים מוערכים דיים, פנו בהקדם לסנט ג’וזף, פטרונם של האבות באשר הם.
היום יום האב! בכל הולנד מתקבצים בנים ובנות מגילאים שונים, רבים מהם כבר הורים בעצמם, כדי לכבד את אב המשפחה בביקור, במילה טובה, או במתנה. אבות צעירים יכולים לצפות למתנה שנושאת איתה משימה מרומזת, כמו מכסחת דשא, מפזר עלים, משקולות לחיזוק שרירי הידיים, או מכשיר להסרת שערות האף. אבות מבוגרים יותר, לעומת זאת, יקבלו ככל הנראה בקבוק משקה, ספר, או מתנה אחרת שתראה שהילדים שלהם, אחרי 20 או 30 שנה, כבר מתחילים לשים לב באופן כללי מה יכול לשמח אותם.
מכאן אנחנו עוברים להתרשמות אישית, ולא מבוססת על נתונים כלשהם, לגבי ההבדלים בין האבות ההולנדים לישראלים. נראה שבשלושים השנים האחרונות, גברים בישראל מדברים יותר על אבהות מבעבר, מביעים את רצונם להיות אבות טובים, ומפרסמים בכל הזדמנות תמונות ואנקדוטות של אבהותם הטרייה. ההולנדים לעומת זאת, לוקחים את אבהותם יותר כמובן מאליו, בלי להצהיר עליה או על הכוונות שלהם לגבי סוג ההורים שהם, או שהם מתכוונים להיות. נראה שההולנדים מבצעים את עבודת האבהות ביעילות, בדומה לדרך שבה הם מטפלים בגינה שלהם. הם שם כשצריך, ממלאים את תפקידיהם. אך הם אינם נוהגים לעצור לרגע ולהריח את הפרחים, להתלהב מעצם זה שנפלה בחלקם הזכות, או לבשר לעולם על רגשותיהם אל מול הפלא הזה.