Category: רותי שלו-תופרת פורמת תופרת מדברים על הורות וזוגיות

  • להתגרש: איך זה עובד

    חשבת שהשמיים יפלו. כבר הרבה זמן המחשבות על מה יהיה ואיך זה עובד בכלל, מנקרות בראש ומקפיאות לך את הלב. אז מה בעצם קורה שם, מעבר להרי הגירושים?

    שימי תבורי קרע אותנו מצחוק כששר שהבטחנו זה לזו שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה. לא תמיד זה יפה, או אם לדייק, רגשות מורכבים, גם כששומרים על מסגרת התנהלות נאותה, זה דבר מטלטל ומפעיל, ולפעמים נתפס קצת לא מוכנים בגלל שהרגשות יטלטלו בנקודות לאו דווקא צפויות. 

    ברצותנו או שלא ברצותנו, בתהליך הפרידה יתקלפו שכבות הגנה שייצרנו במשך שנים. חרדות קיומיות סביב ביטחון כלכלי, קשר לילדים, ערך עצמי, יצופו על פני השטח. וכן, זה מפעיל, זה יצרי, זה אנושי. 

    כדי לברוא תהליך מיטיב שיפתח פרק חדש בחיינו וגם בחיי הילדים, יהיה הכרחי לדעת את פשר הלמה המפעיל אותנו, ולהיות מסוגלים להרגיע אותו מבלי ׳להתערבב׳ בנסיבות. כאשר פחד או נקמה או בדידות ינהלו את תהליך קבלת ההחלטות שלנו, החוויה תהיה חוויית שבי, שתנציח את הכאב ותשחזר את פצעי היחסים במתכונת אחרת. הבחירה בפרידה היתה לכתחילה בחירה בחופש, וגם אם לא היתה הבחירה שלך אלא של הצד השני, חופש הוא המפתח לברור על פיו את הבחירות שלך. 

    לכרטיסים שלחו מייל: activiteiten@joodswelzijn.nl

    ומהו חופש? חופש הוא הזכות שלך להיות אדם נפרד, ריבון, אותנטי, שנועד-ה לחיות את החיים האלה במלואם, בכפוף לצו ליבך, הייחודי, המדויק והטהור ביותר. חופש הוא מיצוי של חדוות החיים הקיימת בך, שגם אם כרגע נראה כאילו היא איננה, היא לגמרי חיה ונושמת בתוכך. מיצוי של חדוות חיים היא מה שמטה את הכף לעבר חיים שיש בהם טעם. כאשר נגמרו היחסים, הם נגמרו כי כנראה שחדוות חיים לא היתה בהם, או לא היתה במידה מספקת. 

    כתבות קודמות בנושא:

    ועכשיו, עכשיו הגיע זמנה של האמת. חופש הוא אמת, של רוח, של נפש, של נשמה. ההרגל שלנו לכרוך את האושר שלנו באחרים, זה ההיפך מחופש, והדפוס הזה אינו מסתיים כשהיחסים מסתיימים. ולכן קל כל כך ליפול בשבי של רגשות ומחשבות שיש בהן קולות זרים שאינם משקפים אותך. את הדפוס השגוי הזה נצטרך לסיים בעצמנו. 

    אז לגמור את זה יפה, איך עושים את זה?

    עוד לפני שמדברים על חלוקת רכוש והסדרי ראייה, הדבר הראשון לעשות הוא סדר פנימי. בשקט, ללא קולות ודעות ועצות של אחרים. ומדוע? כי הרוב המכריע של הטעויות בתהליך הגירושים ייעשו בשל סערת רגשות, היצמדות לאחר, התניית הריפוי בתנאים חיצוניים. 

    חיוני להגיע לשלב המשא ומתן מתוך היכרות עמוקה עם מה שמנהל אותנו ומשפיע על הלך הרוח, ולא כי אנחנו מנסים להתעלות על רגשות, אלא פשוט כדי להיות במקום מיטיב ולא הרסני- בשל אותן רגשות. 

    בהירות היא הכלי המרכזי למטרה הזאת ולכן זה הזמן לשבת ולכתוב:

    • מה הכי כואב לי עכשיו? ומדוע בעצם. זה הזמן לפרט עד כמה שניתן. חיוני לכתוב בגוף ראשון, ולציין רגשות ומחשבות, ולהשתדל להימנע מלהסביר את הרגשות שלך באמצעות מה שהוא-היא עשו או לא עשו. נגדיל לעשות ונשמיט אזכורים של אנשים אחרים. 
      ׳׳אני מרגישה מוקטנת וזה עושה לי רע׳׳, זה ניסוח מועיל, כי הוא עוסק ברגשות שלך ולא בנסיבות. 
      ״איך היא עשתה לי את זה״. זה ניסוח מגביל, כיוון שאין בו התבוננות בעולם הפנימי שלך, אלא במישהו אחר.
    • מה השאיפה העמוקה ביותר שלי, עבורי? שאיפה היא מנוע. ואת המנוע המיטיב הכרחי לגייס כרגע, כי קל יותר לעבור לחשיבה לעומתית, קנטרנית, מתגוננת- כאשר אותו אדם שכבר לא יחיה איתנו יותר, הוא היסטוריה, ואת-ה העתיד. לכן, יש צורך בגיוס קול אותנטי שיניע אותך לעבר משהו שהלב שלך משתוקק אליו. וזה יכול להיות כל דבר, ובלבד שיהיה שלך ורק שלך.
      ״הרבה שנים קיוויתי לממש את עצמי מקצועית״. זאת עדיין לא השאיפה שלך אלא התמקדות בהחמצה. ״חשוב לי השנה להיות נאמנה לגוף שלי״. כאן המקום לתאר את השאיפה. מה חשוב לי ואיך ארגיש כשאממש את השאיפה. 
    • רשימת האיכויות שלי, שיעמדו לרשותי תמיד. ממה אני עשוי-ה? מהם החלקים שחיזקו אותי לאורך השנים? זה חשוב להיות מסוגל-ת לשרטט את קווי המתאר שלך מבלי להוסיף אף אחד לסיפור. את רעידת האדמה הזאת נצלח אך ורק בזכות הברית הפנימית שלנו, ההכרה באיכויות העמוקות ביותר שלנו, והנאמנות לצו הלב ללא כחל וסרק. 
      כאן המקום לתאר כל מה שניחנת בו. כישורים, ניסיון, קווי אישיות, תובנות ואמונות, תעצומות נפש, גוף ורוח. למנות, לפרט, להביא דוגמאות. זה יעזור מאוד אם הרשימה תכנס לטלפון או תתלה במקום בולט.
    • מה אני מבטיח-ה לעצמי? מה יהיה הקוד שלפי אנהג בי, אפילו כשיהיה מעייף ועצוב. על מה אתחייב בפני, זאת רשימה שצריך לעמוד בה.
      ״אני מבטיח-ה לי לא לנזוף בי כשאכשל״
      ״אני מבטיח-ה לקלח אותי באהבה ערב ערב.״

    תהליך פרידה וגישור פורה והחלמה מגירושים תתחיל בהבנה, והתחייבות, שלא להפר יותר את הנאמנות שלך לעצמך. ולשם צריכות להיות העיניים נשואות. כאשר התחייבת לנאמנות לעצמך, את יכול-ה לדעת שלמעשה כבר יש לך מענה לכל החרדות שצפות ועולות, כי הברית שלך איתך, היא תרפא, תפצה, תגונן ותנחם אותך. וכשתתמסר-י לתובנה הזאת תרד מועקה אדירה מהלב. 

    בהצלחה בדרך.

    לרשותך תמיד, 

    רותי

    לכל הכתבות של רותי

    אולי יעניין אותך לצפות ב:

     

    https://dutchtown.nl/the-forum-for-israeli-leaders-in-the-netherlands/

  • הכנה לפרידה

    בואו נדבר על זה רגע, מהו מפלס האושר הזוגי שלך כרגע?

    אפילו שצעדנו צעד גדול בעשורים האחרונים וגירושין הם כבר לא משהו להתבייש בו, עדיין רבים יעידו שייסורי הנפש הקודמים להחלטה הם קשים מנשוא. מה יש שם שמקשה כל כך על קבלת ההחלטה?

    לכל הכתבות של רותי 

    האמת העצובה היא שרק חלק מהאנשים המיוסרים בחיים זוגיים ללא אהבה ולפעמים גם ללא ביטחון, יבחרו לסיים את הקשר ולהתקדם הלאה. 

    שאלת השאלות היא איך אדע *בוודאות* שהחלטתי נכון? 

    אז הנה מדריך קצר למתלבטים ולמתלבטות:

    1. זה הזמן לבדוק עם עצמך כמה כבוד את-ה נותנ-ת לרגשות שלך. היכן מאוחסן העלבון? היכן מאוחסנת בדידות? צער? הבסיס לבחור לסיים את הקשר או להישאר בו הוא הקרדיט שלך לאינטואיציה, לרגשות, לצרכים, לאכזבות שלך. שם נמצא המצפן המשמעותי והאמין ביותר שלך. כשמקשיבים לו מתבהרת התמונה.
    2. משבר הוא הזדמנות טובה לבדק בית, אבל לא מהמקום המוסרני והמצליף. בדק בית היא תחנת התרעננות. זה הזמן לעצור בצד ולבדוק: מה שלום החלומות שלך? מתי שוחחת איתם? מתי התגפפת עם הרצונות העמוקים ביותר שלך? האם המרחב הזוגי שלך מקפיא או מצמיח את משאלות לבך? זהו רגע יחיד ומיוחד, לשבת ולהתפנות לשאול את עצמך, מה החלום, הקריאה העמוקה שלי בחיים? אולי יש לך חלום על מגע עמוק נפש בנפש? אולי חלום על כנות ופתיחות? זה הזמן לתת להם פתחון פה מבלי לנטרל ולפלטר.
    3. מהי מידת האותנטיות שלך בקשר? כמה קליפות מצפות אותך? כמה מקום יש לנפש שלך להופיע במלואה בתוך היחסים? כמה דברים שרצית לומר בסופו של דבר התכווצו או נגנזו?
    4. האם הרגשת איום כלשהו על ביטחונך? האם חווית השפלה, הקטנה, סחיטה, בוגדנות, עורמה? האם אלימות רגשית, פיזית, מינית, כלכלית היא חלק מהשיח בקשר?

                                               

    אלה הן אכן שאלות נוקבות, ולפעמים יציפו מצוקה ותסכול גדול. אבל לצד הכאב, יש במענה על השאלות הללו שירות גבוה לעצמך. ומדוע? הרי אם להתבונן בדורות הקודמים, שם המסר הוא ברור- הישרדות בכל מחיר, גם ללא אהבה. כי יש תלות כלכלית, כי הבדידות מאיימת, כי הילדים יסבלו. אבל משהו השתנה מאז. צמחנו, למדנו משהו על ההבדל בין חיי אמת, עם תשוקה עזה לשמחה ואהבה, לבין חיים נוקשים, יבשים, מנוכרים מהלב שבו התברכנו. וההבדל הזה, הוא ההבדל בין להיות או לחדול.

    אם השבת על השאלות האלה ביושר, יש לך התחלה טובה יותר לדעת האם ההחלטה שלך נכונה או לא.

    כופר נפש הוא לא אופציה, גם כאשר ישנן חרדות אמיתיות מבדידות, ממחסור כלכלי, מפוגענות. 

    בכדי לצאת מתוך קשר, חיוני להתעורר לתוך הקשר שלך איתך. 

    בליווי זוגות בתהליך הפרידה ובקבוצת התמיכה במתגרשות בחרתי לשים את הדגש על תהליך ההתחברות, לאמת, לקול פנימי, לאמונה שלך בעצמך. כשהחיבור הזה הוא הנושא, הדרך מתבהרת והקושי הופך לאנושי יותר והכוח צף למעלה ומתגייס למענך. 

  • תחנת הכוח הפרטית שלך

    הקיץ הזה היה אמור להיראות אחרת. היינו אמורים לאכול אבטיח במרפסת אצל ההורים ולשחק מטקות בעברית בחוף דור. אכזבה מרה. משהו בפנים עייף מאוד מהכאוטיות, מהגעגועים, חוסר היציבות, החרדות הקיומיות. וברגעים כאלה, כשהסדקים בפנים מתרחבים, עולה השאלה מה כן בטוח, מה וודאי, מה אפשרי בתוך הבלתי אפשרי. איך אפשר לחסום את המתחים החיצוניים מלחלחל פנימה ולהוריד אותנו למטה?

    אז נתחיל מהתשובה ׳כן!׳. אפשר לייצר יציבות בתוך כאוס. כן, יש מרחב אפשרי בתוך בלתי אפשרי. 

    >> איים של שפיות: 5 נקודות למחשבה לקראת חופשת הקיץ
    >> מאסטריכט, עיר הבירה של הדרום, המלצות

    השיעור המרכזי של משבר הקורונה היתה ההכרה שלמעשה אנחנו חסרי אונים, למרות שלל ההישגים והנכסים שלנו, בסופו של יום אנחנו קטנים ושבריריים ולא ממש יודעים את הדרך. ברור שזה מאכזב וגם מבהיל. אחרי שנות התכוונות ומאמץ לבסס חיים מסודרים, פרודוקטיביים, עם שליטה וכיוון, הסתבר שממש לא הכל בידינו. חוויה חדשה, מנערת ומרתקת. ולהזכירכנו, חוויות משנות תודעה. 

    להרשמה: Activiteiten@joodswelzijn.nl

    אז איך ניתן לקחת את התודעה החדשה, המשוננת הזאת, ולהפוך אותה לחומר חדש לעבד וליצור ממנו מציאות מיטיבה?

     הנה כמה תובנות מהותיות לשיפור מצב הרוח, ממש עכשיו.

    החוויה שלי היא לא מי שאני

    הרבה רגעים משמעותיים נחרתו בזכרוננו כמעצבי מציאות, כאלה שגילינו בהם עוצמות חדשות, כאב חד, אופטימיות, שברון לב. לידה, אובדן, הצלחה, מחלה. 

    באופן טבעי כשאנחנו משחזרים את הסיפור, הנרטיב הוא העניין. העצמי, הוא כביכול הנגזרת. וזאת, טעות מרה.

    האחריות שלך לאושר, עוברת דרך ההבנה שאושר הוא זכות בסיס, שאינה תלויה בדבר

    מה שקרה לך, מה שעשית, מה שהרגשת, מה שרצית, הוא לא מי שאת. מי שאתה, גדול מתחושות, חוויות, אירועים ומצבים. ואת העצמי הזה, הגיע הרגע להפריד מכל מה שמעיק וחונק כרגע.

    לא פשוט להפריד, אבל אין ברירה. תחושת הגודש הזאת המאיימת על הביטחון והשמחה, היא פשוט אשליה. אכן עמוס כרגע, אבל הרשימה הארוכה הזאת היא פשוט רשימה. העצמי שלנו, עשיר, חכם, טוב ומוכשר מכל אלה גם יחד. דבר לא נגרע מהשפע שלך בשל הדאגות והכאבים הללו. היית כאן לפני, כיצירת מופת עצמאית וברוכת כשרונות ואיכויות, וכך יהיה גם בהמשך. 

    חוסר אונים הוא גם שחרור 

    תוכנתנו להיות ערניים ותגובתיים לנסיבות, לגבש תכניות פעולה, להסתער על מטרות. פשוט כי האדם הוא יצור חפץ חיים, שרדן. ולזה נוסיף את הרקע שלנו, שבו הישרדות היא חלק מרכזי בתרבות ובמורשת החברתית. 

    וכך קורה שכל עוד יש בעיות שניתן לפתור, המוח החמוד שלנו מחכך ידיים בהנאה. אבל מה כשבאמת אין למוח מה להציע, פשוט כי אין פתרונות רלוונטיים למצב? אז משתלטת עלינו חוויה של חוסר אונים. מה לא בסדר איתי? למה לא נערכתי מראש? מה יהיה איתי עכשיו? בטעות השאלות האלה מטלטלות ומעוררות חרדה ותחושת כישלון. ובכן, גם התחושות האלה הן באמת לא יותר מענן ששט לנו בפיסת השמיים שמחוץ לחלון. בוהים בו שט והנה הוא חולף על פנינו. מסתבר שלתת לתחושת חוסר האונים מקום ולזכור שהחוויה שלי היא לא מי שאני, יכולה להיות חוויה משחררת ומעודדת מאוד. איך? פשוט מתוך החלטה שכאשר אין לי איך להשפיע על המציאות, נחסך ממני עול גדול, פחד, יאוש. התמסרות להבנה שאין מה לעשות עכשיו, מקלילה באחת את החיים. הרפייה מהמקום הדרוך והמכווץ היא לא תבוסה. היא חדשה לנו וכביכול עומדת בסתירה למנח המוכר כלכך בהתנהלות שלנו, אבל למעשה היא רווחה גדולה. 

                                                          

    יש בי תחנת כוח

    בהינתן ששבריריות החיים טופחת על פנינו לאו דווקא כאשר נערכנו מראש, יכול להיווצר מצב שבו המחשבה הבסיסית תהיה- זה גדול עליי! למה המחשבה הזאת עולה זה נושא לפוסט אחר. אבל הקול המבוהל והספקן מוכר לנו מאוד והוא דורש מענה. כלומר לא רק התעלמות. התשובה לקול הזה היא ישירה ונוקבת: 

    יש בי תחנת כוח, והיא יכולה לייצר אנרגיה, שמחה, אופטימיות ואמונה – יש מאין. תחנת הכוח הזה היא בבעלותי הבלעדית ורק בידי היכולת להפעיל ולהשבית אותה. הרוח שלי, הכוח שלי, הם הנכס היחיד שאי אפשר להפקיע ממני. כלומר אם נפלה רוחי, נדמה לי שאין לי כוח- הרי שאני עצמי השבתתי את תחנת הכוח (ולא הבוס, הקורונה, הילדים, הבנק). השמחה הגדולה היא שאני האדם היחיד העולם כולו שיוכל להחזיר את התחנה לפעילות.

    נתינה מרפאת

    עוד יותר מספורט ושייק ירוק בבוקר, נדיבות היא האקט המשמעותי ביותר ביצירת תחושת מסוגלות ותחושת ערך. כל מחווה למען אחרים, תרים אותך גבוה יותר. אבל, זה חייב להיות משהו עקבי ויומיומי, שיזמת בעצמך. לכתוב המלצה חמה לחשמלאי. להכין קפה למישהו שלא ביקש. להתנדב במסגרת מסודרת כלשהי. לאסוף בגדים מחברים למען נזקקים. זה יגבר על כל דיכאון. ולמה? כי כאן האונות שלנו גוברת על פאסיביות וניוון ומייצרת מציאות מיטיבה באופן מיידי. וזאת חוויה חיונית לנפש האדם. 

                                                            

    את התובנות האלה צריך ללמוד להטמיע, ולפעמים יש צורך בעזרה, זה נכון. אבל בואו נתחיל מלחדד את התובנות, לקרוא שוב, לתת להן לחלחל. הזכות לריבונות מלאה, חיים מלאים, כוללת בחירה לתחזק ולגונן בכל מחיר על תחנת הכוח שלנו, על הפלא הפנימי המתחולל בתוכנו, ולברך שוב על היותנו אנשים חושבים ומרגישים. דבר לא חסר שם בפנים כדי לייצר שמחה. הכל תקין. עכשיו נותר לבחור לראות, וללטף את החלקים העייפים והחוששים. הם שם. אבל לא לבד!

    >> לכל הכתבות של רותי שלו

    באות מאהבה – אמניות ישראליות יוצרות בהולנד

     

  • גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

    ממש מזמן, כשהיינו קטנים, כפופים להנחיות הורינו, היה לנו ברור שיש דברים שהם פוסקים בנחרצות אבל תכלס לא ממש מתיישבים עם המציאות. ויש דברים שיוצאים להם מהפה, אבל לקוחים מסט החרדות הפרטי שלהם, ולא קשורים אלינו כלל וכלל. 

    לכן כהורים, ממש כמו שאת האוטו לוקחים לבדיקה תקופתית, בואו נשאל את עצמנו כמה שאלות, נבדוק איפה אנחנו נמצאים יחסית להבטחות שהבטחנו לעצמנו על איזה הורים נרצה להיות.

    לכל הכתבות של רותי שלו

    קורונה בהולנד: כל העדכונים
    לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    לאחרונה הגיעו אליי לקליניקה שני הורים עם שאלות שהכבידו עליהם. 

    האחת סיפרה שבנה לובש בגדי בנות, בעבר רק כסוג של משחק, בבדיחות דעת, והיום ממש כדבר שבשגרה. 

    ״מה יהיה איתו? אני פוחדת שלא יהיו לו חברים, שינדו אותו. מלחיץ אותי שאנחנו עושים איתו טעויות שירחיקו אותו מאיתנו כשיגדל.״ היא הרגישה מוטרדת ומוצפת רגשית.

    וגם אבא ששיתף במצוקה מול ההודעה שבתו נשארת כיתה. ״אני לא יודע איך לספר לה את זה, מרגיש שנכשלנו בתמיכה בלימודים שלה. מביך אותי לשתף את ההורים שלי.״ 

    בשני המקרים האלה, לצד ההתלבטות העניינית מהו המענה המתאים, עולים גם קולות שהם אחד לאחד שיח פנימי של ההורה, שאין לו דבר וחצי דבר עם טיפול טוב בילדיו. להרגיש בושה, מבוכה, תסכול, חשש, זה הרי אנושי ומובן לגמרי, ובכל זאת, אסור בתכלית האיסור לערבב את החומרים האלה בשיח שלנו עם ילדינו. וכן, הוא מתערבב. 

    הורות מתחילה בחיבור מוחלט בין התינוק להוריו. זה נעים ומרגש, אבל ככל שחולפים הימים ועוברות השנים, היכולת, וגם הזכות שלנו, לחיבור טוטאלי שכזה לילדים שלנו, מצטמצמת. יש כאן כוחות סותרים כביכול, הפועלים במקביל. התשוקה להישאר בקרבה מלאה, מעורבות, הגנה, הכוונה, ומנגד, ההבנה שאנחנו שונים מהם והם שונים מאיתנו, ונועדו לחיות חיים עצמאיים שישקפו את אישיותם ושאיפותיהם *בלבד*. ועל זה, יש מחלוקת, מסתבר. כלומר, גם אם לא באופן מפורש וגלוי, לא לכל אחד העצמאות המלאה של הילדים וכפיפותם לצו ליבם בלבד, יעברו חלק בגרון. ומה אם יבחרו בחירות שמאכזבות אותנו? ואם יעשו דברים שברור שהם טעות, ובכל זאת יתעקשו עליהם? מה אז?

    אם נשאל את עצמנו איזה הורים נבחר להיות, ברור שאף אחד לא יאמר שתלטנים, כופים דעתם על הילדים, שיפוטיים, השלכתיים, חרדתיים. כי עוד לפני שהפכנו הורים, המסקנות שהסקנו אנחנו בגיל הנעורים היו חד משמעיות: העבר של הוריי לא יהיה העתיד שלי. כל כך פשוט ותמציתי. ולמה? פשוט כיוון שאופק הוא זכות מולדת לכל אדם. ואופק לא יכול להיות מאחורינו, אלא רק לפנינו. אופק יש בו חסד ומסתורין וסיכוי. וגם סיכון, כמובן.

    ולכן, בשיחה עם שני ההורים שהגיעו אליי, עברנו מהר מאוד לדיון החשוב באמת:

    מהן אותן הנחות שעליהן את מבססת את החששות שלך? מה מניע אותך לחשוב שצריך להתבייש במצב של בנך? ואז הם מסבירים בדיוק מהו אותו רציונל. ואחרי כמה דקות של תיאור ההנחות המפעילות אותם, ברור פתאום, שמה שהם אומרים הוא *שלהם*, והוא כולו מבוסס עבר. השקפות, חינוך, ניסיון חיים. 

    כך בדיוק נראית השלכה. מבוססת חוויה סובייקטיבית שאנחנו מחילים על אחר, על פי רוב, ללא הסכמה.

    במקרה של ההורים האלה, זו השלכה של קולות פנימיים, אנושיים ומוכרים, לתוך מרחב של אדם אחר, חדש, צעיר ושברירי. בוודאי שלניסיון החיים שלנו יש ערך רב. יש בכוחנו לתמוך בתהליך העיבוד והניסוח של סולם הערכים של ילדינו. יש לנו השפעה על ארגז הכלים שלהם, על שפה רגשית וחוסן נפשי. נפלא.

    אבל, מהו האיזון הנכון בין הקולות שלנו לקול הצעיר שרק מתחיל למשש את גבולותיו ולנסח זהות עצמאית?

     להישאר כיתה, מה אנחנו חושבים על זה? לתת לבן ללבוש בגדי בנות, איך זה מרגיש לנו? האם זה תקין? ומה אם זה לא תקין? ובכן, זאת תמיד תמיד השאלה, שנותנת לנו את הזכות, כביכול, להתערב, ולפעמים אף לפלוש, לחזית לא לנו. בין אם זה טוב או רע עבורם, יש כאן *שביל* של אדם, גם אם צעיר, תלוי, חסר ניסיון, שנועד להוביל אותו למקום של בהירות, מקום אותנטי, בטוח, עצמאי. ושם, העדינות שלנו היא המחוג שיקבע איזה הורים נהיה לילדינו. חוסמים את השביל כדי שלא יכאבו, יכשלו, יפגעו? מכוונים אותם? מתערבים בדרכם? מחווים דעה גם אם לא התבקשנו?

    השביל הזה הוא אישי. גם אם צעדנו בשביל דומה, זה שלהם הוא אחר. נסלל תוך כדי הליכה. 

    האם שדיברה על החשש שבנה ילבש בגדי נשים ויסבול בהמשך מיסורים חברתיים, אולי צודקת. אולי יש ממש בדברים. ובכל זאת, התשובה שלי אליה היתה, בבקשה *הפרידי* את החששות והדעות ממנו, עבדי את החומרים המתעוררים, ופני מקום. פני לו את הדרך. שימי את העבר שלך בחיקך החם וערסלי אותו. זהו רכושך הפרטי, והוא כולו באחריותך הבלעדית. אל לך לערבב בחומרים הפרטיים האלה את בנך. פשוט כי הוא *אדם נפרד*. ההשלכה, טבעית ככל שתהיה, היא לא המתנה שנרצה לתת לילדינו.

    ליווי ילדינו בתהליך ההתמודדויות החברתיות, הרגשיות, הבריאותיות, הרוחניות של הילדים שלנו הן חלק מהמשימה ההורית. השאלה שעלינו לשאול, שוב ושוב את עצמנו היא *שאלת המינון*. כמה הקול שלנו נוכח? כמה הקול הצעיר זוכה לקשב, לאמון, למרחב בטוח בכדי לתרגל עצמאות? לא הגיוני שנשאיר לילדים את ההתמודדויות שלהם ונפנה את הגב. אבל בבוא העת, אם נרצה או לא נרצה, הם יסובבו את גבם אלינו. הם ילחמו על הזכות להתמודד בעצמם עם האתגרים שלהם, ואז, חשוב שכבר יהיה להם ברור איך עושים את זה. איך בוררים עיקר מטפל, איך יוצאים לדרך באמון מלא במצפן הפנימי. לכן טיפוח של שביל עצמאי, עם יד בוטחת, מושטת לעזרה, שניתן בו לשמוע את ההולך, הוא המתנה המופלאה ביותר לתת לילדינו. ושוב נזכור, ונזכיר גם להם, גם יד מושטת מותר לדחות. זה בסדר, בריא ומבורך.

    להבדיל מהורינו, אנחנו מושכלים יותר. יש לנו מושג רחב יותר ולכן גם אחריות רבה יותר על הגבולות שלנו, ועל הגבולות של ילדינו. ולכן צריך שיהיה ברור מה עלינו לעשות. עלינו מוטלת האחריות לשרטט את מפת העצמי שלנו, ולזהות את השביל *מחוץ* לגבולותינו, להבין לעומק מהם הקולות המדברים מתוכנו, ולהבין שמופרדות היא עוד דרך לאהוב. 



     

     

     

  • מתגרשים… איך לספר לילדים?

    זה לא הרגע שייחלת לו. הכוונה הייתה אחרת. רצית להאמין שזה כן יחזיק מעמד, שתחלצו מהמשבר. וזה לא שלא ניסיתם. 

    המעמד של שיחה עם הילדים נתפס כרגע שיא בתהליך הפרידה, ולא בכדי. 

    ברוב המכריע של המקרים מצטייר המעמד הזה ככישלון אישי וחבלה ממשית ברווחת הילדים. השלב הזה נחשב מאיים מאוד על היציבות והביטחון העצמי של ההורים עד כדי כך שרבים יעכבו את התהליך עוד ועוד, ובלבד שלא להתייצב לשיחה הטעונה הזאת.

    אבל לפני שנברר איך צריכה להתנהל שיחה שכזאת ומה נכון ולא נכון לעשות, יש מקום להבין מדוע היא כה מפחידה ומה ניתן לעשות בכדי להגיע מוכנים רגשית. 

    זה הרגע להתחיל מהתחלה: פרידה אינה כשלון. פשוט לא. פרידה היא תוצר של הכרה, שנרקמה בך, אחרי פרק זמן שבו נוכחת להבין, ולהרגיש, שבמקום בו את-ה נמצאת, אין אושר עבורך. אולי היה שם קול הססן או ספקן כבר מתחילת הקשר ואולי זה משהו שהתעורר לאחרונה. אבל התמצית המזוקקת של הסיפור שלך היא הזכות לאושר, שאינו תלוי באחרים. אושר שלם. שקט ונינוח, שבו יש כנות עליונה בינך לבין עצמך. והתפכחות מיחסים בהם לא הצלחת ליצור אושר שכזה, היא רגע מכונן בחיים, גם אם צורב ומאיים, רגע גדול. זוהי זכותנו המולדת, ואיש מלבדינו לא יוכל לגונן עליה, ואת זה נצטרך לשנן לזכור לאורך כל התהליך. 

    אז מדוע אם כך, נתפס המעמד הזה כטעון ופוגעני כלכך?

    אנחנו, בני האדם, תבנית נוף תרבותנו. הדור של הורינו הדגים לנו ולעצמו תפיסת קיום בה הפרט הוא משני לזוג או לכלל. כלומר יש מתווה שכל החורגים ממנו מוגדרים ומסומנים כאנשים אנוכיים ופוגעניים. הנורמה קבעה אז שהורות טובה היא הקרבה מלאה, גם של רווחה אישית, הגשמה עצמית ואפילו ביטחון קיומי. ובנוסף על כך, מתווה חברתי המבוסס תלות כלכלית, והרי מתכונת חיים מהונדסת היטב, שעליה גדלנו ולתוכה חונכנו. הרבה קרה בתחום והפתיחות המבורכת של העשורים האחרונים למגוון רחב של יחסי אהבה וחיי משפחה, היא פתיחות המאפשרת יותר דיוק ועצמאות מחשבתית. הדרך עוד ארוכה, אבל היי, זהו הישג מרשים.

    כשאנחנו מדמיינים את השיחה הצפויה, כל המטען הזה, גם הוא מציף אותנו, גם אם אנחנו מאמינים שזה בסדר, שזהו המעשה הנכון ואנחנו שלמים איתו. כי הפרדיגמות הללו עדיין שם, וזה בסדר. זו דרכה של אבולוציה תודעתית, אין סרט חדש המחליף את קודמו כך פתאום. את זה, לא נוכל לשנות או להאיץ ובוודאי שלא לכפות על עצמנו, ולכן גם לא על ילדינו. נקודת האור החשובה, שאיתה נצא לדרך היא הידיעה שאמנם אנחנו בסך הכל בני אדם, יצורים מורכבים ומוגבלים כאחד, אבל, השאיפה הטבעית שלנו היא להשתפר ולהשביח להיטיב ולדייק. אנחנו צועדים בדרך לא סלולה, מדברים מתוך חשש מהלא נודע. וזה, בסדר. זוהי האמת כרגע, ואותה נפנים. 

    ולכן, מתווה השיחה יושתת על כמה עקרונות יסוד: 

    • אין לי ממה *לפחד*. לא נבלבל בין עצב ובין פחד. הם שני חומרים, רגשות, שונים בתכלית ותפקידם בחיינו שונה. ההתעצבות במקומה, וגם החששות. אבל אלה אינם פחד. ההתנהלות שלנו כשאנחנו מפחדים היא לא התנהלות מרגיעה ומאבטחת עבור ילדינו, ולכן ניתן לפחדים מוצא אחר, למשל שיחה עם מישהו קרוב או ייעוץ מקצועי, ונוודא שבשיחה עם הילדים, הוא כבר לא משחק תפקיד פעיל.
    • אשמה ובושה – אינם במקומם. נאמר לעצמנו: אני אדם, באתי לעולם בכדי לדעת אושר מהו, ולהעניק לילדי את הכלים והמושגים בדרך לאושר אמיתי. אין לנו דרך לנבא את העתיד ולכן לא היה איך להימנע מבחירות שלא היטיבו איתי. זכותי וחובתי לקחת אחריות על טובתי, ואין בכך אנוכיות כלל וכלל. ולכן אין בושה ואשמה בבחירה לסיים קשר שאינו מיטיב.
    • האהבה תנצח. ההורות שלי גדולה מכל משבר. ממש כמו תאונת דרכים או מחלה או אובדן, האהבה היא הבית לחזור אליו. יש מהמורות וסדקים ועייפות החומר. זה כה צפוי ואנושי. אין במה להתבייש. ברגע של שקט, נוכל לזקק את ההמולה והשיפוטיות שבחוץ, ולראות שהאהבה שבין הורה לילד, גדולה מכל אלה, וניתן להישען עליה. בחירה בהורות, כל פעם מחדש, היא מתנה לתת לך ולילדייך. זה לכאורה מובן מאליו, אבל הכוח הגדול שבמתן התוקף, הוא כוח מרפא, לך ולילדים.
    • שקרים הם ההיפך מצמיחה. הם מעכבים אותנו, פשוט כי הם מבוססי פחד, ומקבעים בנו תודעה מחלישה ורעילה. ״אם אומר את דעתי, לא יקבלו אותי״, ״אם אגיד מה אני באמת רוצה, יעזבו אותי״, ״אם אעשה מה שליבי מבקש, הכל יתפרק״. ובכן, במציאות המושתתת על נאמנות שלך לעצמך ולאמת שלך, הרי שזה לא נכון. אבל, זוגיות שאין בה רווחה, מייצרת תרבות של שקרים שנספר לעצמנו או למי שמולנו. כי זהו כביכול המתכון להישרדות. אבל את זה בדיוק בחרת לסיים. בחרת לשאת את האמת שלך, גם כאשר היא מורכבת או לא מובנת במלואה עדיין, היא הלפיד שלפני המחנה. ואת זה, הילדים שלך צריכים לראות. אין מקום לשתפם בתכנים *משום סוג*. אבל יש מקום לתת לאמת וליושרה את הכבוד הראוי, שיעזור להמשך התהליך להביא את כל הנוגעים בדבר, ואת זה *להדגים* בהלך הרוח שלך. 

    כללים לשיחה

    לא נעשה:

    • בטרם נזמן שיחה, נגיע להסכמה עם הצד השני. מה התכנית? מה המסר? על דעת מי נאמרים הדברים? תכנית צריכה להיכתב בפרוטרוט ביניכם לפני שמדברים עם הילדים, כיוון שהילדים הם לא צד בהתלבטות שלכם ובוודאי של צד בסכסוך ביניכם. לכן, מסר מוגמר, שאתם יכולים לעמוד מאחוריו. מה עושים, מתי, איפה, מי, איך.
    • לא נעלה פרטים דיסקרטיים, לא נדון ברגשות שלנו, לא נדבר סרה על הצד השני, בשום מקרה ואופן. לא נשתף בזוגיות חדשה, לא נתוודה על חטאים, לא ננמק את העילה לפרידה, לא נשווה לצד השני, לא נחלק ציונים לעצמנו או לאחרים.
    • לא נשקר לילדינו ולא נייצג מצג שווא. זו אינה הגנה עליהם, אלא להיפך. ילדים הם חיישנים פנומנליים לחוסר דיוק ולהסתרה ושקר. גם כשהם אינם יודעים, הם יודעים. הסכנה במצג שווא היא ששם הילד מפרק ומפרש את הנתונים באופן שלא ידוע לנו, ומסתבך במחשבות קשות מנשוא שיזיקו ליציבות ויפגעו בקשר ביניכם. האמת המאתגרת עדיפה לאין שיעור על כל זיוף וסילוף של המציאות. אם נסתכל לאחור, נוכל לזהות בדיוק מושלם מתי ההורים שלנו שיקרו לנו או זייפו מציאות, וכמה זה היה מפחיד ומבודד. לא חוזרים על הטעות הזאת יותר.
    • השיחה הזאת היא הראשונה בסדרת שיחות שתקיימו בשנים הקרובות עם הילדים. זה בסדר גמור להתחיל בקטן קטן. 
    • ילדיך אינם בית המשפט שלך. בבקשה לא להצטדק בפניהם, לא להתווכח איתם, לא להשפיל מבט. 
    • כל המשקעים והרגשות שלך, עשויים להביא אותך לשיחה עם הנחות יסוד מכבידות ותוקעות, שבטעות יושלכו על הילדים שלא לצורך. כשנדמה לך, הנה אני הולך להרוס להם את החיים, איזו אימא גרועה אני, איך אפשר לעשות להם את זה, הרי שהחומרים האלה נמצאים בחלל השיחה גם אם הם אינם נאמרים. זה לא לעניין, בכלל. לא נפרש עבור הילדים את המצב ולא נכפה שום פרשנות עליהם.
    • ולא, גירושים הם לא דפיקת קצין העיר בדלת וגם לא מחלה סופנית. זה כואב, אבל זה גם מקל ומרגיע, פותח פתח לכינון יחסים חדשים בבית ומאפשר ריפוי מושגים כמו אמון, אינטימיות, כנות ואהבה. כמה חשוב ומבורך.

    מה נעשה:

    • נדבר בשקט, לאט, בעדינות. נסתכל בעיניים.
    • נשאיר הרבה מקום להתפרץ לדברים, לבכות, למחות, לשאול שאלות, לצעוק. ובמקביל, נעטוף ונמסגר את הדברים. אני רואה כמה זה מכעיס אותך. אני יודעת שזה מרגיש כך. אני מבין את הכאב שלך. אתה צועק ואני מקשיב. אל תחשוש לומר לי את מה שאתה מרגיש. את צודקת, זה באמת מרגיז. 
    • נתאים את המסר לגיל. בהתאם לבגרות הרגשית של הילדים, נאמר:
    • אימא ואבא פתחו בשיחה בכדי לשתף אותך במשהו שחשוב לכולנו.
    • אבא ואימא מרגישים שכעת יש צורך להפריד כוחות בין אימא ואבא, להתרחק מעט. 

    תוספת לבוגרים יותר: [אימא ואבא מרגישים שכך ייטב לנו בבית, כי האווירה טעונה ולא נעים לנו כך]. 

    • הסדרים יהיו מעכשיו כאלה: אימא פה, אבא שם…. ביום א את תלכי לכדורגל ואבא יבוא… אמא תיקח אותך לשיעור אנגלית….
    • ניישם את כלל הברזל: לעולם לא נענה על שאלה בטרם נשאלה. 
    • נענה בתשובה חלקית ונמתין לתגובה. אולי זה הספיק. לא נוסיף מידע אם לא התבקשנו. 
    • השיחה הזאת, רגישה ככל שתהיה, *אינה דיון* אלא הודעה. כמו בהודעות אחרות המקוממות את הילדים, גם כאן נפגין אמפתיה ואסרטיביות. לא נפתח פתח למשא ומתן, סחיטה, מניפולציה ודרמה משום סוג. 
    • בגיל מתקדם יותר גם אמירות כואבות ובכי, יחובקו בחום, ותחתיהן נדגיש שאכן התחושות מובנות ולגיטימיות, אבל אני כהורה, מחליטה שכך יהיה, ואהיה כאן איתך לאורך כל הדרך כדי להתמודד יחד עם האתגרים. הסמכות ההורית שלך מתווה את תחושת הביטחון, אז נא להשאר שם בלא חשש ומורא.
    • האהבה שלי אליך, בכל רגע ומצב, היא איתנה ודבר לא ישנה זאת. אל תדאג-י, אני אשמור ואטפל ואני כאן כדי להקשיב. 

    התהליך הזה הוא מורכב ומאתגר מאוד, אבל ללא ספק את סופו אף אחד מלבדנו לא יכתיב. זה נורא ואיום, אבל זה עוד הרבה דברים אחרים. זה הזמן לקחת לעצמך זמן שקט ולכתוב: מה חסר לי לאורך השנים? במה חשקה נפשי? מה אבטיח לעצמי בצאתי למסע הזה? מה אני רוצה להרגיש בסופו של התהליך? כל התשובות האלה הן המפתח להורות יציבה ומכילה גם ברגע הזה. יש לך זכות וחובה להיות את כל קשת הרגשות, וכשתתן להם את המקום הראוי, פתאום תגיע הקלה. את יכולה וראויה לחוות את עצמך בכל המצבים, ולדעת שיש לך אותך, וזה נהדר.

    בהצלחה בתהליך, 

    שלכם,

    רותי שלו

    מחברת הספר ׳מעשה אהבה׳, 2019, איפאבליש. 

    מלווה כבר למעלה משני עשורים יחידים וזוגות במעגלי החיים, בקליניקה בהארלם ובמפגשים אונליין.

    www.ruti-shalev.com

     

    הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

  • חיסון קורונה זוגי

    אחת החזיתות של משבר הקורונה, שפחות נוח לדבר עליה ברבים (וחבל) היא החזית הזוגית.

    ברור שהזוגיות היתה גם לפני משבר הקורונה, שדה שחלקו מעובד בעקביות, ובחלקו יש קצת קוצים בשוליים. הזוגיות היא מראה תלת מימדית שצועדת איתנו בכל אשר נלך, ככה זה. ולכן ברור שמצבי קיצון כמו סגר או חרדה כלכלית, דאגות בריאותיות וריחוק מהמשפחה המורחבת, יעצימו קשיים קיימים. אבל, זהו רק חלק מהתמונה. כי המצב המיוחד הזה, יכול לשמש גם כהזדמנות נפלאה למנף חברות ולהעמיק אינטימיות.

    האתגרים הזוגיים בסצינה הביתית הרועשת והתזזיתית הם רבים ומגוונים, ורגע לפני שעושים טעויות חפוזות ומצטערים עליהן, הנה כמה כללי אצבע לעת חירום, ששווה להעלות לדיון ולגבש סביבן הסכמות. 

    >>> קורונה בהולנד – כל העדכונים 
    >>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון 

    פרטיות ושקט

    ראשית כל נחדד, ונקדש: נפש האדם זקוקה לשקט. כמו שינה, כמו פעילות גופנית. שקט, צורך קיומי אמיתי. בשקט נוצרת בהירות, נוצר מגע בין חלקים פנימיים, סירקולציה חיונית שהנפש שלנו מקיימת מראשית ועד סוף חיינו, כדי לייצר את הגרסה המדויקת שלנו וכדי לדעת מה נכון לעשות. בלי שקט, אין מצפן לדרך. וכן, זה מתאפשר גם בתוך המולה ולחץ אבל באופן חלקי ולזמן מדוד. ואכן, מי שמתרגל מדיטציה כבר שנים, יצליח בקלות רבה יותר לייצר שקט פנימי גם בעתות סערה. אבל רובנו ממש לא שם. וזה, בסדר גמור. 

    הרצון הטבעי והבריא להיות לעזר, לאוזן קשבת, לתמוך, להתקרב ברגעי משבר, הוא רצון מבורך. הוא מעיד על האמון של בני הזוג בקשר והתפקיד המרכזי של היחסים בחיי השותפים.

    אבל, אם נרצה לגונן על הנכס היקר הזה, מומלץ להקדיש מחשבה לצורך נוסף, שכביכול עומד בסתירה.

    הצורך הבסיסי בשקט ופרטיות, הגובר בימים אלה, נועד להגן על המשאב הגדול ביותר של הזוגיות – העצמיות. עצמיות היא היכולת של הפרטי להגדיר את גבולות הנפש, לדעת להגדיר צרכים ותחושות, לנתב רגשות ולעבד אותם. עצמיות היא המסד לזוגיות בריאה ויציבה, ולכן חיוני לגונן עליה. אמנם הביחד שנכפה מבחוץ מעודד עשייה משותפת ופעילות אינטנסיבית במרחב המשפחתי, אבל שיחה משותפת ועבודת כתיבה פרטית ששני בני הזוג יעשו, תוכל לרומם את הביחד לפסגות חדשות, כיוון שתכיר בצורך בזמן שבו כל אחד הוא אדם נפרד, שייך לעצמו בלבד. זמן שיש בו אפשרות לצאת לבד החוצה או להסתגר בחדר בשקט. זמן שניתן להקדיש לאוורור והדהוד פנימי, שקשה כל כך לייצר כשילדים מטפסים עליך ובמקביל צריך לטגן, לקפל, להקריא ולקלח.

    מה עושים: קובעים פגישה זוגית. המהדרין יתכבדו בדרינק, פינה נעימה לישיבה, אווירה מתאימה. לכבוד הפגישה לוקחים דף ועט ועונים לבד על השאלות הבאות:

    1. למה אני הכי מתגעגע/ת עכשיו כשאני מדמיינ/ת את הלבד שלי?
    2. מה המתנה שהייתי הכי רוצה להעניק לך?
    3. מה האתגר הגדול ביותר שלי בסגר?

    את התשובות על השאלות האלה, בכתב יד, מקריאים בפגישה המשותפת. רק משתפים. לא דיון, לא חיווי דעה, לא הערות שוליים. מבלי לגעת בטלפון או להציץ בטלוויזיה, פשוט הקשבה כנה, אוהדת. 

    הצעד הבא הוא תיאום לוח זמנים קבוע שעליו מתחייבים. מדי יום, חצי שעה לכל אחד. לבד, בלי דין וחשבון. בשקט, בדרך המתאימה לך ביותר. התיאום מראש מבהיר שאין צורך לבקש או לקבל שחרור. זו אינה מחווה של רצון טוב, זאת לקיחת אחריות עליונה על היחסים ובעיקר על הבריאות האישית, שעליה אנחנו נלחמים עכשיו. 

    כשיגיע הרגע לצאת, לא יהיו שום לחצים או מניפולציות, אך ורק פרגון. וגם אם לא יהיה, יוצאים ודי. חיוני לשמור מכל משמר על ההבטחה ההדדית הזאת. היא תשמור עליכם כפליים.

    הסכמות ומחלוקות

    אולי בימים כתיקונם המרחב שאינכם חולקים מאפשר לחמוק ממחלוקות, פשוט כי אתם לא עדים לפערים וסתירות בסגנון ההתנהלות. שעות מועטות יחד חוסכות חיכוכים. והנה עכשיו כשכולם בבית, הכל בפנים. סגנונות שונים, תפיסות אחרות, התמודדות אחרת עם מצוקה. הוא מרדים אחרת ממך, כמה מעצבן. היא מתדיינת איתם כשאתה כבר היית קובע עובדות, מתסכל אותך מאוד. 

    ותכלס יש הרבה על מה לריב, וזה בראש ובראשונה סובב סביב אתגר ההורות לילדים הכלואים בבית ויוצאים (טיפה) מאיזון. יש גם ויכוחים על התנהלות כלכלית, וכמובן על חלוקת נטל במשק הבית. יש ביקורת על אורח חיים שמצליח להצית את הצד השני, פשוט כי ככה זה עכשיו. 
    הבקשה כאן היא לעשות משהו שנראה כביכול כמו פשיטת רגל ערכית, אבל בפועל יכול להציל את המצב. 

    אתם סגורים בבית עם מישהי-מישהו, שאולי את האחיזה המעטה שעוד יש להם בתוך חוסר הוודאות הכללית, ינסו לתבוע באמצעות הכתבת כללים לאחרים, ביקורת, שיפוט, או לחילופין התנתקות מהמתרחש וצלילה לתוך טלפון או ספר. זה, אפילו אם מעצבן, מובן וטבעי. אין טעם לצפות מאנשים (במיוחד מי שאתם אוהבים) להיות משהו שהם לא. זה זמן לעשות הפוך. זה זמן להגיד בקול רם, אני רואה אותך. אני לא בז/ה לך. אני לא מתפלא/ה שקשה לך. לא מוזר לי שאת/ה צועק/ת ומאבד/ת סבלנות. 

    במקום לחנך אותך ולנזוף בך שיצאת לא משהו, אני אגיד לך, ברור לי שקשה לך. בוא ניתן לזה מקום. ניקח את הקושי וניתן לו שם. למשל, “כשהם לא מקשיבים לי זה מעליב אותי”, או “כשמשאירים כאן בלגן אני מרגיש זלזול”. 

    במקום להטיף מוסר, נושיט יד ונגיד, זה אנושי, ואנושיות היא כרגע כל מה שיש לנו. יתר הכיסויים ושכבות ההגנה נלקחו מאיתנו. רק אנושיות, ולכן רק חסד אנושי, יהיו איתנו ברגעים המורכבים האלה. וזה, די והותר. 

    מפתיע עד כמה מחווה כזאת שולפת את הקוצים גם ממי שיוצא לו עשן מהאוזניים. אין צורך להסכים כדי לוותר על קרב. זה אומר- אין צורך לנסות להתגבר על מחלוקות. זה לא הזמן לגבש עמדה אחידה לגבי גידול הילדים וניהול משק הבית. זה הזמן לשחרר אחיזה ולהשלים עם היכולות המוגבלות שלנו. זה, יותר מהכל, ילמד את הזוגיות שיעור חשוב בקבלת העצמי, המוגבל, העייף. קבלה היא תנאי לחברות אמת. 

    מה עושים: 
    מגדירים גבולות גזרה. ארוחת ערב, אתה תעשה (כמו שאתה מבין). את תכניסי למקלחת (בדרך שאת מוצאת לנכון). ושם, מתחייבים מראש, לא להיכנס לדיונים. שום דיון תוך כדי קציצות וכלים לא יוביל לשיח אמיתי עם תובנות מצמיחות. אז שם מחליטים מראש:

    אין דיון, פועלים רק מתוך תכנית מוסכמת. לא מנסחים עכשיו מניפסטים לטווח ארוך, רק מסכימים שהדברים לא יקרו לשביעות רצוננו המלאה, ומגנים על זה בדיוק. מכילים את העובדה שזה יעזור לדברים להתנהל בחסד ולא במגננה, שזה רווח עצום, במיוחד עכשיו.

    קרבה וחברות

    בתוך זרם האפשרויות האינסופי לדרכי מילוט מתחושת המחנק ומגבלות התנועה, יש לנו את הזכות לבקש רגע של הפוגה מהדחף האסקפיסטי, ולבקש עזרה בלראות בתוך האין, את היש. בדיוק בשביל זה יש חברים. זוגיות מיטיבה המבוססת על חברות, אמורה לתת לשניכם מקום שממנו אין צורך לברוח או להתחמק. פשוט כי הוא אותנטי, בטוח ומצודד.

    אבל הזמן הלוחץ הזה יכול לייצר גם תחושה לא נוחה במרחב הזוגי, פשוט כי הכל מרגיש יותר מדי. אבל הזכות לצאת מחוזקים מתקופת המשבר הזאת היא זכות שצריך להילחם למענה. כשיש מולך מי שרק מנסה למסמס אינטימיות וקרבה, זה כנראה כיוון שמשהו שם לא מרגיש נעים ומעודן מספיק. זה הזמן לקחת אחריות ולנשוף בגחלים הללו, בכדי לתת את התחושה שיש מישהו בצד השני שמתעקש על החברות גם כשנדמה שאין חשק והכל נראה אפרורי וחסר ברק. התעקשות על חברות היא לא לנדנד להיכנס למיטה יחד, לגעת כשלא נעים, לבקר את הצד השני שנסגר ומשתבלל. התעקשות יכולה להיות שקטה וסולידית, ובעיקר מעודנת ולא שיפוטית. 

    מה עושים: זה הזמן לבדוק את עצמך:

    • האם יש משהו תלותי או נזקק מדי בהתנהגות שלך שמרחיק את הצד השני?
    • האם יש בך מידה מספקת של קשב וסקרנות אמיתית? האם את/ה שואל/ת מספיק שאלות המעידות על עניין אמיתי?
    • האם יש בך מספיק אמפטיה וחמלה מול קושי ומוגבלות?
    • האם ביקשתי סליחה לאחרונה? אולי יש טעם לבדוק את עצמך ולבקש קצת סליחה?

    אלה הן שאלות בסיס בקשר זוגי, שחשוב להקדיש להן זמן ותשומת לב, בעיקר עכשיו.

    אינטימיות, פיזיות, מיניות, הומור, תמיכה, יהיו המרכיבים החיוניים שיזינו יחסים בריאים. ולא, זה לא תמיד שם. ואין ממה להיבהל. התקופה המוזרה הזאת היא הזדמנות להיות בשיח פנימי עם עצמך, ושיח משותף בדיוק על המימדים האלה. כי אולי היחסים האלה אינם מצדיקים המשך, ושעת המבחן הזאת מאירה זאת באור בהיר. אבל, אולי דווקא השעה הזאת מבהירה עד כמה מי שאיתך דווקא כן ראוי לאהבתך, מושך אותך, מעורר בך התרגשות,והנה קיבלת הזדמנות פז לומר לה/לו את הדברים ולשרטט מחדש את מסגרת התשוקה והאמונה באהבה. 

    בהצלחה, 
    שלכם ולרשותכם, רותי שלו
     ruti.shalev@gmail.com

    רותי שלו האתר

    זוגיות ישראלנדית – איך עושים את זה?