Category: תרבות ופנאי

כל שנה באמצע אוקטובר העולם מחכה בהתרגשות לבשורות הכי חדשניות, הכי עדכניות, וגם הכי טכנולוגיות שיש להולנדים להציע בתחום העיצוב. בניגוד לשבוע העיצוב האיטלקי, מדובר פחות בפריטים סקסיים של עיצוב הבית, רהיטים, אקססוריז או דקורציות כאלה ואחרות. שבוע העיצוב ההולנדי עסוק במתן פיתרונות לבעיות עולמיות בוערות, בעיקר בנושאים כמו: אקלים, מחזור, טכנולוגיית חומרים, תכנון מגורים ותכנון עירוני, פיצוץ אוכלוסין, פוליטיקה וכלכלה. התערוכה מקיפה ומסקרת תחומים רבים: מעיצוב מוצר, דרך אמנות ועד אדריכלות, ואוספת מבקרים מכל העולם שפוקדים את הולנד בעונה זו, במיוחד כדי לבקר בתערוכה. 

אלא, שאז באה הקורונה. בזריזות ומקצועיות השתנה כל פורמט התערוכה לדיגיטלי. הביקור בתערוכה השנה לא עולה כסף, והוא פתוח לכולם. אמנם חבל לפספס את התחושה שמשהו חשוב קורה באיינדהובן, ההתרחשות, העיר המלאה באנשים, המוניות שמסיעות חינם מבקרים מלוקיישן ללוקשיין, הבניינים הנטושים שעוברים הסבה לחללים סופר מגניבים, בתי הקפה שצצים בכל פינה בעיר, האנשים היפים והנכונים, ובאופן כללי הבאז. ובכל זאת, התכנסנו כאן כדי להרגיש שאנו חלק ממשהו גדול יותר, גם אם החוויה שלנו היא אינטימית; ובעיקר ללמוד, להשכיל ולהבין שהעולם כבר לא על סף של עידן חדש, העידן החדש כבר כאן.

בקרוב בדאצ׳טאון: תוכנית אקטואליה משפטית חדשה
אטרקציות חודש אוקטובר 
מילון התפוחים ההולנדי 

הכירו את השגרירים

בכל שנה נבחרים שגרירים לייצג את שבוע העיצוב – (Dutch Design Week (DDW, השגרירים הינם אושיות חשובות מאד מהתחום, הממוקמים בחזית סצינת העיצוב העולמית. שגרירי DDW לשנת 2020 הם:

סבין מרסליס – Sabine Marcelis: מעצבת הולנדית צעירה, כוכבת עולה בשמי העיצוב. ברוח שבוע העיצוב גרסת 2020, סבין מציעה מבט מפוכח על העולם, וחוקרת את המצב אליו נקלענו, לפיו מעצבים צריכים להנגיש מוצר ואת כל התחושות הסנסוריות שנילוות במגע איתו, אלא שהפעם – באופן דיגיטלי. בשיתוף עם עורך מגזין העיצוב FRAME אתם מוזמנים לשעה של שיחה מעניינת של השניים בנושא, שתשודר ביום ראשון 18 באוקטובר בשעה 17:00. בשיחה יסקרו שניהם את התערוכה שיצרה סבין, וישוחחו על החשיבות של אינטרקטיביות ביחסים בין הצופה/המשתמש לאובייקט, כפי שהיא בחנה בתערוכה שלה, וכשם שאנו מורגלים מחיי היום יום שלנו…טלפונים, רמקולים מדברים, סירי ואלכסה..

שון קרני – Sean Carney: קרני ההולנדי עומד בראש מחלקת עיצוב בתחום הבריאות של חברת פיליפס. בימים טרופים אלה, בהם העולם במירוץ לייצור מספיק מכונות הנשמה, סופר מרתק לשמוע בהרצאה את דבריו  של האיש שתחתיו עובדים 600 מעצבי מוצר מרחבי העולם שעובדים בפיתוח מוצרים של פיליפס, בתחום הבריאות.

לי אדלקורט – Lidewij Edelkoort: האישה שמספרת לעולם איך יראה העתיד שלנו, כהנת הטרדנים הגדולה. לי אדלקורט ההולנדית היא שם דבר בתעשיית העיצוב. סיפור ההצלחה שלה התחיל כשעבדה כאחראית מחלקת האופנה של Bijenkorf – סניף אמסטרדם. בסיום לימודי אמנות עברה לצרפת, ושם פתחה את סוכנות הייעוץ שלה בנושא טרדנים ותחזיות. בעקבות ההצלחה המטאורית נפתחו סניפים של משרדה גם בניו יורק ובטוקיו. פעמיים בשנה היא מוציאה קטלוג תחזיות מקיף, לוק אנד פיל רווי תמונות שמדברות בעד עצמן, החל מסבונים אקולוגיים, דרך הריצפה שעשויה בייצור מקומי, טקסטיל, צבע, ספריית חומרים, חיפויים, ובאופן כללי לייף סטייל. היא מייעצת לחברות ברחבי העולם, כמו קוקה-קולה או אבן קיסר. הפעם, במיוחד עבור שבוע העיצוב, ניגשה לי לבחון את סגנון החיים העכשווי, תוך שהיא נותנת משקל רב למציאות החדשה בה אנו חיים: ריחוק חברתי, סגר, בדידות, מפגשים דרך מסכים. התערוכה שלי אצרה New Melancholy = מלנכוליה חדשה, ברוח התקופה, מתקיימת בשני לוקיישנים צמודים זה לזה באיינדהובן, בהרשמה מראש. 

ההזדמנות בכל זאת לראות תערוכה, אחרי שרוב המייזמים הפיזיים בעיר בוטלו, הוציאה אותי מהבית. הגעתי לאיינדהובן, והרחובות היו שוממים מן הרגיל. נכנסתי לקומפלקס Kazerne בו מוצגת התערוכה, ואפילו ניתקלתי בלי האגדית. התערוכה נותנת במה למעצבים צעירים ובוגרים, והזכירה לי פעם נוספת כמה ש Design Matters, במיוחד בתקופה לא פשוטה זאת שתרבות ועיצוב נדחקים הצידה. מלנכוליה חדשה הצטיירה בעדינות מונו-כרומטית, דלות החומר, איטיות. כמו שיקוף של זמן שעוצר מלכת, שנותן לכולנו הזדמנות להתכנס, לבחון מחדש, לתקן, לשנות. הנה כמה מהתמונות, הרגעים והתובנות מהסיבוב שלי:

התמה: אינטימיות חדשה

מגיפת הקורונה שהתפרצה לחיינו רק הדגישה את דחיפות הטיפול באתגרים החברתיים הגדולים שהיינו מודעים אליהם די הרבה זמן, ולא תמיד טופלו כראוי: שינויי אקלים, אי שוויון ועוני, יחסים בין חברה לממשל, ניהול מדיניות פנים ומערכות בריאות. בתוך כל זה מתנהל אדם בסביבתו המשתנה באופן מואץ, מחפש איזון. לפעמים מדובר בערכים בסיסיים וחשובים כמו אינטימיות, למרות המרחק אליו אנחנו מוכרחים. כאן נכנס תפקידו של מעצב, ובזכות ידע, דמיון וכושר המצאה, תוך שימוש באופטימיות ויצירתיות יכול להציע חיבורים חדשים ומעניינים ולספק לנו כלים להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עלינו. ביום שבת 17 לאוקטובר בשעה 17:00, אתם מוזמנים לשעה של שיחה והרהורים בנושא אינטימיות חדשה, בהגשת הקרן לעיצוב הולנדי.

בהקשר הזה אשמח להסב את תשומת לבכם ללוגו המלווה את אתר התערוכה השנה. הלוגו נראה כאובייקט שנמצא בתנועה מתמדת. כמו ייצור כלאיים שבין האמיתי לווירטואלי. אובייקט שנדמה שכל הזמן מתעצב  מחדש, כאילו הוא מגיב לשינויים בסביבתו, ומשתנה בהתאם. זה קצת מזכיר ממשק של מציאות ווירטואלית (VR) לפיה אדם מסתובב בסביבה דיגיטלית שנראית מציאותית לחלוטין, והסביבה מצליחה להגיב בזמן אמת לשינויים שקורים בין האדם לסביבתו, גם אם החיבור בינהם למעשה כלל אינו ממשי. 

למעצבים בתחום הדיגיטלי או חובבי הז’אנר אני ממליצה על הרצאה מרתקת בתחום מציאות מדומה (VR), שתתקיים ביום רביעי 21 לאוקטובר בין השעות 10:00-12:30.

התמצאות באתר

אתר שבוע העיצוב מציע שפע של חומרי קריאה, שיחות והרצאות (בשעות מסויימות), תערוכות וסיורים ווירטואליים וגם מעט מאד סיורים באיינדהובן, העיר המארחת. כדי להקל עליכם את השיטוט אני מציעה לפנות לאינדקס ולחפש את הנושאים שמעניינים אתכם. תחת התגיות השונות, כל אחד יכול להעמיק ולהכיר מעצבים חדשים (למשל זוכי פרס העיצוב לשנת 2020), טכנולוגיות וחומרים חדשים (למשל גידול פטריות לבנייה אקולוגית), עיצוב ביולוגי, עיצוב חללי מגורים בשנת 2040, איך נשמע סיעור מוחות של יוצרים בעידן החדש ועוד. התערוכה היא סופר אינטיליגנטית, מעמיקה וחוקרת גישות סופר חדשניות לעיצוב הסביבות שאנחנו חיים בהם, המוצרים אותם אנו צורכים והזבל אותו אנו מייצרים. 

ואם במקרה קראתם / חקרתם / גיליתם אייטם מעניין ששווה שיתוף עם קוראים ומבקרים אחרים בתערוכה, אתם מוזמנים להוסיף לינק בתגובות לכתבה.  

בדרך חזרה עצרתי לקנות לי קפה לנסיעה הביתה. ואז נתקלתי סוף סוף ב- future שאליו חיכיתי זה זמן רב, והיה כל כך פואטי לסיים כך את הביקור בשבוע העיצוב. קפה שארוז בתוך קפסולות שמתפרקות מעצמן, ואפילו אפשר לזרוק אותן לפח של הקומפוסט! הקפה מיוצר על ידי Vascobelo הבלגית, היה טעים, לא חמוץ בכלל… קניתי 25 קפסולות ב10 יורו. אפשר להזמין אותן און ליין. 

שוב התרגשתי מהנוכחות של עיצוב בחיינו. איך בזכות עיצוב טוב ניתנת לנו האפשרות להיות צרכנים שקולים, טובים לעצמינו וטובים לסביבה שלנו.

בילוי נעים!

לכל הכתבות של מיקי מן

בפעם הבאה שתכנסו לרכב ותסעו דרומה לכיוון גרמניה, שוויץ, צרפת או איטליה, אל תשכחו לעצור בחנות הכי יפה בעולם, או לפחות באירופה…! לנו זה קרה באמצע הדרך ליער השחור, בין גבעות ירוקות ושמיים כחולים, מצאנו את מתחם Vitra כמו חנות של ממתקים צבעונית, באריזה מהודרת. למי מכם שאוהבים מוזיאונים, יודע שחנות המוזיאון היא חלק בלתי נפרד מהביקור במוזיאון, ויש כאלה (גמאני!) שלא יתאפקו ויגשו תחילה לחנות, ורק אחר כך ימשיכו לסיור עצמו. ויטרה לקחו את הרעיון המשגע הזה, והגדילו את חנות המוזיאון לבניין, בגודל של מוזיאון! היה כיף לבלות אחר הצהריים שימשי עם הילדים, להסתובב בתוך סביבה שכל פינה בה מעוצבת בשנינות, תחכום וצבעוניות, ומעלה חיוך על השפתיים.

Vitra – שם נרדף לעיצוב

נדמה ש Playfulness היא ה-מילה שמתארת את מותג הרהיטים השוויצרי, שקיים כעסק משפחתי כבר מאז שנות ה-60, ואחראי על התפיסה העיצובית של הרבה מהרהיטים שאתם מכירים ואוהבים. מאז היווסדה, החברה קידמה עיצוב, ונתנה במה למיטב המעצבים בעולם, בתכנון קולקציות של ריהוט לבית ולמשרד. וכמו שמצופה מחברה יצרנית שוויצרית, איכות הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. אפשר לסכם ולומר, שכל פריט שהחברה יצרה, נחשב כאמנות = ART, ואומנות = CRAFT. בימנו אפשר כמובן לרכוש את הרהיטים היפים כחיקוי זול דרך חנויות באינטרנט תוצרת סין; אבל שלא תטעו, אין סיכוי שמדובר באותה האיכות, אל תתפתו, חבל על הניסיון… לחברה ניסיון של שנים של מחקר ועשייה בתחום. 

למשל הכיסא האייקוני שכולם מכירים, יוצר בשנת 1956 ועדיין נחשב פריט ריהוט מאד פופולרי.  הכיסא Eames’ Lounge Chair נמכר זה שנים דרך ויטרה. הכיסא נחשב סמל סטטוס של תחכום ונוחות, וחביב במיוחד על אדריכלים ופסיכולוגים כריהוט משלים למשרדם. הכיסא נוצר בעיצומו של העידן התעשייתי, בעולם יצרני של פוסט מלחמת העולם השנייה. כל האלמנטים בכיסא נוצרו באופן מתועש, והוא באמת חגיגה של טכנולוגיה: למשל טכניקה של ערגול של לוחות העץ, המחבקים את המושב והמשענת;  או יציקת המתכת של הרגל המסתובבת שנוצרה בשיטת “הסרט הנע”. במתחם ויטרה הבינו את החשיבות של חשיפת הלקוח לתהליך היצירה המעניין, ופתחו סדנת מכירה של הכיסא המפורסם. הלקוח מוזמן לבחור את צבע העץ והריפוד מתוך קטלוג החומרים, ואז  הכיסא מורכב שלב אחרי שלב, מלווה בהסברים של נציג החברה על ההגיון של ההתקנה, המנגנון והארגונומיה.

Vitra – בית לעיצוב

העיצוב בויטרה לא מסתיים ברהיטים. הם מאמינים גדולים גם בארכיטקטורה. במתחם ויטרה, הנקרא “קמפוס ויטרה” אפשר להיחשף לכמה מבנים מרגשים ואייקונים של מיטב האדריכלים. את חנות המוזיאון עיצבו צמד אדריכלים שוויצרים Herzog & de Meuron. הבניין נראה כאילו גם הם לקחו את העיצוב צעד אחורה לתקופת המשחקים, לילדות, לנאיביות, והערימו בווירטואוזיות מעין מגדל של  קוביות. אם אתם נוסעים לטייל ברחבי אירופה ממליצה לכם לחפש ביניינים נוספים של הצמד השוויצרי, לטייל בעקבות הארכיטקטורה שלהם. היא מרהיבה, ולרוב אפשר למצוא אותם במקומות ציבוריים, ברחבות עירוניות גדולות, או איצטדיונים. הם גם אחראים על השיפוץ הגאוני של טייט מודרן בלונדון, והפיכתה של תחנת הכוח למבנה עכשווי משגע. 

בנוסף אפשר להנות במתחם מהאדריכלות של פראנק גרי, שמוכר לציבור הרחב בזכות צמד הבניינים האייקוניים: פרד אסטר וג’ינגר רוג’רס, שנבנו בשנות ה90 בעיר פראג, ונראים כמו זוג בניינים שרוקד. משרדו של גרי היה בין משרדי האדריכלים הראשונים שתכננו עם תוכנות מחשב מורכבות, והתוצאה היתה תפרחת מרהיבה של בניינים אמורפיים. בגלל הצורה המורכבת, המשתנה, אין בבניין אף “לבנה” שחוזרת על עצמה, וכל פרט בבניין הוא custom made, מחיפויים ועד חלונות. אחרי ההצלחה של הבניין האייקוני בפראג, התחילו להזמין את גרי לתכנן בניינים מרהיבים ברחבי העולם. כמו למשל הסיפור על עיר הנמל והתעשייה הספרדית, בילבאו, שהזמינה את גרי לתכנן עבורה מוזיאון. בילבאו, שלפני הקמת המוזיאון היתה שקועה במשבר, והמוזיאון שנבנה ב1997 שינה את מצבה הסוציו-אקונומי של העיר, הוריד את האבטלה לשיעור נמוך, והביא לפיתוח של ענף התיירות בעיר ולביקורם של כמיליון תיירים בשנה. ועוד אנקדוטה נחמדה על גרי, מדובר באדריכל קנדי ממוצא יהודי, שנולד בשם: פרנק אפרים גולדברג 🙂

גם תחנת הכיבוי שעיצבה האדריכלית זאהה חדיד במתחם ויטרה ראויה לציון. כמו גרי, גם זאהה אימצה את המחשב ככלי עיצובי, המאפשר ליצור בניינים שעולים על כל דמיון. אם סימן ההיכר של גרי הוא הבניינים שנראים כמו תפרחת אמורפית, הבניינים של חדיד נראים כאילו הם במרדף, שועטים קדימה בקצב המסחרר של החיים. בשנת 1981 נשרפו כמעט כליל מפעלי הייצור של ויטרה, ובעקבות זאת הוחלט שכדאי לבנות תחנת כיבוי במתחם. כמובן שגם תחנת כיבוי יכולה להפוך לבניין אייקוני מרשים, ובמה לעיצוב שמקדים את זמנו. חדיד נבחרה לבצע את המשימה. הבניין עשוי לוחות ענקיים של בטון חשוף, המזכירים לי תזוזה רבת עוצמה של לוחות טקטוניים. התחנה עבדה כמה שנים, עד שהוחלט לבנות תחנת כיבוי אש גדולה במחוז השוויצרי, והבניין הפך חלל תצוגה לפרויקטים מרהיבים. עוד אנקדוטה על חדיד: היא אדריכלית בריטית ממוצא עירקי (אביה גדל בנצרת), ובשנת 2004 הייתה לאשה הראשונה בעולם שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות והוענק לה תואר אבירות על תרומתה לאדריכלות. לצערינו היא נפטרה לפני 4 שנים, אבל המשרד שלה ממשיך להוציא לפועל את החזון האדריכלי פורץ הדרך שלה.

עיצוב, השראה ומה שבינהם

להיכנס לראש של מעצב, זה כמו לשוטט בתוך מרחב של אסוטציאציות חופשיות שמתרוצצות לכל עבר, ומדי פעם נפגשות לתוך רעיון חדש. אומרים שאת הגלגל כבר המציאו, זה נכון. ובכל זאת, העניין בעיצוב טוב הוא להפתיע, לחדש, ולהצליח לסחוף לתוך עולם של יצירה שעדיין לא נראה כמוהו; גם אם לכאורה שום דבר לא השתנה. קחו למשל את המעצב Verner Panton שמציג בויטרה את הכורסא שהיא פסל, שהיא תמונה, שהיא פרוסת לחם שמישהו בצע ממנה את האמצע. אפשר לסובב אותה ובכל פעם היא תראה קצת אחרת. אפשר לטפס עליה ופשוט לבלות ביחד ולחוד. אפשר אפילו לקחת כמה “פרוסות” כאלה ולהצמיד אותם יחד לכיכר לחם שלמה. וזה בדיוק מה שוורנר עשה כשהזמינו אותו לויטרה לעצב את ה- Fantasy Landscape! (כפי שאפשר לראות בתמונת הראשת של הכתבה // באדיבות טלי והמשפחה). וורנר צבע כל פרוסה כזאת בצבע אחר, והופ נוצרה פרספקטיבה. כך למעשה יצר תלת מימד ועומק תוך שימוש באמצעים של דו-מימד, שטוחים. כל כך פשוט לכאורה, שמיד נגיד: איך לא חשבו על זה קודם ?

לסיכום

אם מתחשק לכם לתת לילד שבכם לצאת החוצה, זה המקום. ואם ממש בא לכם לטעום מכל המתוק הזה, אפשר בינתיים גם לבקר בחנות המבריקה של ויטרה באמסטלפיין. 

לכל הכתבות של מיקי מן

אולי יעניין אותך לצפות ב:

דאצ׳טאון ביוזמה חדשה: הפורום למובילי קהילות ישראליות בהולנד 

“ככל שתיטיב להכיר בני אדם, כך תאהב יותר חיות”

כך נהג אביו של אולף קונס (Olaf Koens) להגיד לו בילדותו, כשצפו יחדיו בחדשות בטלוויזיה, בעיקר בסיקורי מלחמה, גם המלחמות במזרח התיכון, גם במראות מהאינתיפאדה. לימים היה אולף לעיתונאי בעצמו, וסיקר את המזרח התיכון במשך שנים עבור כלי תקשורת הולנדים שונים. לצד הדיווחים החשובים על לחימה ופוליטיקה, בכל מקום שבו דיווח חיפש את בעלי החיים, את אותם סיפורים קטנים על היחס של בני האנוש לחיות, גם במצבי קיצון. הוא איגד את הסיפורים לספר “סוסים טסים במחלקת עסקים” (Paarden vliegen businessclass) ומביא לקורא ההולנדי שלל סיפורי חיות מהאזור, מציפורים שמואשמות בריגול ועד ללוויתנים נערצים ולסוסים שיוצאים לחופשה קרירה בהולנד. 

בשיחה עם דאצ’טאון הביע קונס תקווה שספרו יתורגם לעברית וייצא לאור בישראל. ברשותו, אנו מביאות לקוראינו חלק מפרק שעוסק בישראל, בהולנדית ובתרגום לעברית, כך שאפשר לאמן את ההולנדית או לקרוא עם בן/בת הזוג. קריאה מהנה.      

הנשר (עמודים 35, 47-49)

“סליחה, אבל אנחנו לא הולכים לדבר רק על חיות, נכון?”

לחיילת קוראים עדן. בתג היחידה שלה מופיע נשר. עדן ישבה במושב האחורי של הרכב במשך כל הנסיעה מחיפה. היא ערכה לי סיור בבסיס של אוגדה 210 ברמת הגולן, היא הראתה לי את הציוד ההומניטרי ואת רכבי השטח. בסוף הסיור היא הציגה אותי בפני הסא”ל, אבל כבר אחרי השאלה הראשונה שלי מספיק לה.

“דווקא כן, אני רוצה לשאול רק על הנשר הזה”, עניתי. 

לרגע משתררת דממה במבנה הצבאי. ואז עדן יוצאת בכעס החוצה.

[…]

לרופא הצבאי, סא”ל תומר קולר, אין הרבה זמן. הוא נוקט גישה צבאית. “אני צריך ללכת ב-13:55” הוא אומר,  “יש לך תשע דקות”.

אני אומר לו שאני מופתע שהוא הקדיש כל כך הרבה זמן להצלת נשר. יש די דברים שבוודאי מדאיגים איש צבא ישראלי במלחמה עם סוריה. למה כל המאמץ הזה בשביל נשר?

“לפני כמה שנים הקמנו פרויקט שבו אנחנו עוזרים לאנשים בצד השני, שם בסוריה. בדרך כלל מדובר במזון, תרופות, דלק, דברים כאלה. כמובן שיש לנו גם אנשים שעוזרים לנו שם, בצד ההוא”, הוא מצביע מזרחה.

שם בסוריה. מבחינה טכנית רמת הגולן שייכת לסוריה, אבל מבחינת ישראל הרמה הכבושה סופחה לתמיד. יש שם צימרים של ישראלים, מגדלים שם ענבים להכנת יין ישראלי. העובדה שהצבא הישראלי כל כך פעיל כאן לא קשורה רק לאיום הסורי אלא גם לקביעת עובדות בשטח. זהו שטח ישראלי. האו”ם יכול לחשוב שלא, המציאות היא אחרת. 

“אנחנו מדברים זה עם זה”, קולר מסביר. “אחד מהם מצא נשר. הוא התקשר למספר שעל צמיד-הרגל של הציפור ואז הכדור התחיל להתגלגל. קבענו נקודה במפה, והנשר הועבר”. 

“זה היה כל כך פשוט?” אני שואל.

“לא, זה לא היה פשוט. מדובר כאן במבצע צבאי. נסענו בכלים משוריינים, היה איתנו כוח קומנדו. הם אבטחו את השטח, הם דאגו לביטחון שלנו עוד לפני שהצבנו רגל על הקרקע. היה המון תיאום מראש, אבל זה בכל זאת עדיין מסוכן”.

“למה החזרתם את הנשר הזה? למה כל הטרחה הזאת בשביל נשר?” שאלתי שוב. 

עדן מתערבת שוב. “סא”ל קולר הוא רופא צבאי, הוא יכול מנקודת המבט של מומחה לספר על הצרכים הרפואיים של…”

אני מפסיק אותה. יש לי רק עוד דקות ספורות, זו ההזדמנות האחרונה שלי להבין למה הוציאו לפועל מבצע צבאי שלם כדי להציל ציפור.

קולר מושך בכתפיו. “אני יודע שהוא נבדק על ידנו בקפידה. בדקו אם אין עליו עקבות אבק שריפה, חומרי נפץ”.

“אבל למה?” אני שואל. “זה נשר! למי בכלל אכפת מנשר! יש מלחמה. אתם מתעסקים עם ארגון טרור כמו דאע”ש, עם חמאס, עם חיזבאללה… למה כל הטרחה הזאת בשביל נשר?” 

קולר שותק לרגע. “פעם היו לנו ברמת הגולן הרבה מאוד נשרים”, הוא אומר. “לפני הרבה זמן, בתקופת התנ”ך. הנשר כמעט נכחד, אבל באמצעות מיזם ריבוי ישראלי הוא עדיין קיים. זה חשוב. ואם אתה מסתכל היטב אתה יכול לראות שהסמל של האוגדה שלי הוא עיט. בעברית זו אותה ציפור, עיט או נשר, יש לנו אותה מילה עבור שניהם. זה אומר משהו. 

אני תוהה אם זו התשובה היחידה שאני אקבל מהקצין. 

קולר הוא אחד מהקצינים הבכירים המעטים שיכולים לדבר בחופשיות על סוריה ועל תפקידה של ישראל. הוא זהיר. ישראל לא רק מספקת ציוד הומניטרי לאוכלוסיה אזרחית, אלא תומכת גם בקבוצות מורדים בכסף ובנשק. “אנשי הקשר שלכם בסוריה, אלה רק אזרחים וצפרים, או גם חמושים? מורדים?”

“אני רופא, כמובן שאני לא שואל את האנשים שאני מטפל בהם אם הם מורדים. אני לא עושה איפה ואיפה במלחמה המזוויעה הזאת”. קולר מסתכל בשעון. השעה 13:54. 

“יש עוד מטרה”, הוא אומר פתאום. “אנחנו גם רוצים להראות לצד השני שאנחנו כאן לא נוראים כל כך כפי שהם אולי חושבים. ואנחנו מקווים שאולי יום אחד יבוא מחבל שירצה לשגר לעברנו כאן בישראל רקטה, שאולי יקום אז מישהו, אולי האימא של ילד שטיפלנו בו כאן, מישהו שיגיד “לא, את הרקטה הזאת אתם לא תשגרו מהחצר שלי. לא בשמי. זה מה שאנחנו מקווים. כל דבר קטן עוזר. אפילו נשר”. 

De Gier

(pagina 35, 47, 48, 49 van ‘Paarden vliegen businessclass’)

‘Sorry, maar we gaan het toch niet alleen over dieren hebben?’

    De dienstplichtige soldate heet Eden. Op de epauletten van haar uniform staat een adelaar. Eden heeft de hele rit uit Haifa op de achterbank van de auto gezeten. Ze heeft me rondgeleid over de basis van de 210e Golanhoogtendivisie van het Israëlische leger, ze wees me op de hulpgoederen en de mosgroene terreinwagens. Aan het eind van haar rondleiding stelde ze me voor aan de luitenant-kolonel, maar al na mijn eerste vraag vindt ze het genoeg geweest.

    ‘Jawel, ik wil het alleen over die gier hebben,’ zeg ik. 

    Even is het stil in de containers van de legerbasis. Dan loopt Eden boos naar buiten. 

[…]

Legerarts luitenant-kolonel Tomer Koller heeft weinig tijd. Hij hanteert een militaire planning. ‘Ik moet om 13.55 weg,’ zegt hij. ‘Je hebt negen minuten.’ 

Ik zeg hem dat het me verbaast dat hij zoveel tijd heeft besteed aan het redden van een gier. Er is genoeg om je als Israëlische militair zorgen over te maken in de oorlog met Syrië. Waarom al die moeite voor een gier? 

    ‘We hebben enkele jaren geleden een project opgezet waarbij we mensen aan de andere kant, daar in Syrië, helpen. Het gaat meestal om zaken als voedsel, medicijnen, brandstof, dat soort dingen. We hebben natuurlijk ook mensen die ons helpen daar, aan die kant,’ zegt Koller. Hij wijst naar het oosten. 

Daar in Syrië. Technisch gezien behoren de Golanhoogten toe aan Syrië, maar wat Israël betreft zijn de bezette Golanhoogten voorgoed in beslag genomen. Er staan Israëlische vakantiehuisjes, er wordt Israëlische wijn verbouwd. Dat het Israëlische leger hier zo actief is heeft niet alleen met de dreiging uit Syrië te maken, maar ook met het vastleggen van een nieuwe realiteit. Dit is Israëlisch grondgebied. De Verenigde Naties mogen vinden van niet, de realiteit is anders. 

‘We praten met elkaar,’ legt Koller uit. ‘Een van hen had een gier gevonden. Hij belde het nummer dat op de tracker van de vogel stond en daarna is het balletje gaan rollen. We hebben een punt op de kaart aangewezen, en de gier is overgedragen.’

‘Was het zo simpel?’ vraag ik. 

‘Nee, het was niet simpel. Het ging hier om een militaire operatie. We reden in gepantserde voertuigen, namen commando’s mee. Die beveiligden het gebied, die waakten over onze veiligheid nog voor we ook maar een stap hadden gezet. Er was een hoop coördinatie aan voorafgegaan, maar het blijft altijd gevaarlijk.’ 

‘Waarom hebben jullie die gier teruggehaald? Waarom al die moeite voor een gier?’ vraag ik nogmaals. 

Weer grijpt Eden in. ‘Luitenant-kolonel Koller is legerarts, hij kan vanuit zijn specialisatie vertellen over de medische noodzakelijkheid van…’ 

Ik onderbreek haar. Ik heb nog maar een paar minuten, dit is de laatste kans om erachter te komen waarom er een volledige militaire operatie in gang is gezet voor het redden van een vogel. 

Koller haalt zijn schouders op. ‘Ik weet dat hij door ons uitvoerig is gecontroleerd. Hij is gecheckt op kruidsporen, op explosieven.’ 

‘Maar waarom?’ vraag ik. ‘Een gier! Wie geeft er nu om een gier! Het is oorlog. Jullie hebben te maken met een terreurbeweging als Islamitische Staat, met Hamas, met Hezbollah… waarom al die moeite voor een gier?’ 

Even is Koller stil. ‘Vroeger hadden we hier in de Golanhoogten heel veel gieren,’ zegt hij. ‘Lang geleden, in Bijbelse tijden. De gier was bijna uitgestorven, maar door een Israëlisch broedproject bestaat hij nog steeds. Dat is belangrijk. En als je goed kijkt is het logo van mijn divisie een adelaar. In het Hebreeuws is het dezelfde vogel, een adelaar of een gier, wij hebben er hetzelfde woord voor. Dat betekent toch iets.’ 

Ik vraag me af of dit het enige antwoord is dat ik uit de militair ga krijgen. 

Koller is een van de weinige hooggeplaatste militairen die vrijuit mag praten over Syrië en de rol die Israël speelt. Hij is voorzichtig. Israël steunt niet alleen een deel van de burgerbevolking met hulpgoederen, maar steunt verschillende strijdgroepen ook met geld en wapens. ‘Jouw contacten in Syrië, zijn dat alleen burgers en vogelbeschermers, of ook militairen? Rebellen?’ 

‘Ik ben arts. Ik vraag de mensen die ik behandel natuurlijk niet of ze strijders zijn. Ik maak geen onderscheid in deze gruwelijke oorlog.’ Koller kijkt op de klok. Het is 13.54. 

‘Er is nog wel een ander doel,’ zegt hij dan. ‘We willen de andere kant vooral ook laten zien dat wij hier niet zo slecht zijn als ze misschien denken. En we hopen dat als er er op een dag een terrorist is die op ons hier in Israël een raket wil afschieten, dat er dan iemand, misschien de moeder van een kind dat we hier behandeld hebben, is die zegt: nee, die raket schiet je niet vanuit mijn tuin. Niet in mijn naam. Dat hopen we. Alle beetjes helpen. Zelfs een gier.’

תרגמה והביאה לפרסום: גילי גוראל