Category: בין אמסטרדם לירושלים

  • בידוד תלת-קומתי*

    *אין בתיאור כמעט קליל זה, משום הקלת ראש בסבלם של כל אלה הנאבקים בקורונה והשלכותיה. 

    זה שבידוד זה לא נעים, זה אנדרסטייטמנט. בידוד במדינה זרה, זה בעצם בידוד על בידוד על בידוד, זה בידוד תלת-קומתי תרתי משמע. הקומה הראשונה היא בידוד מהמשפחה והחברים בארץ, מההגדרה העצמית שלך, מהאוכל של אמא ומהפקקים באיילון. זה גם בידוד מהזהות המקצועית במידה והשארת כזו ומעצמך הישנה, ההיא של פעם. הקומה השניה היא הבידוד מהסביבה החיצונית – מהרחוב ההולנדי שאם נודה על האמת, במרבית שעות היום הוא כבר די בודד ממילא. והקומה השלישית היא קומת הבידוד שלי מבני המשפחה הגרעינית, שהם בימים כתיקונם ובימי קורונה בפרט, כל עולמי.

    שמונה חודשים אחרי שכתבתי בפייסבוק שבא לי לביים חשד לקורונה ושישלחו אותי לבידוד בלי כביסה, בלי כלים ובלי ילדים, נבדקתי ויצאתי חיובית. אני רק רציתי קצת חופש, רק קצת לבד. לא רציתי להיות חולה באמת.  

    Be careful with what you wish for כתבו לי שם בתגובות.

    Be careful with what you wish for

    כנראה נדבקתי באימון ליגת הכדורשת שלנו ׳מאמאנט הולנד׳ ושש שחקניות מהקבוצה אובחנו כחיוביות, מצטרפות לעשרות אלפי הנדבקים בהולנד של אותו סוף שבוע באמצע אוקטובר. ׳קורונט הולנד׳.

    מיגון מלא

    כל השבת הילדים חיכו למילה ׳נגטיב׳ ולחיבוק, אבל השבת יצאה והמילה ׳פוזיטיף׳ נכנסה במקומה. החיבוק הלך והתרחק. נכנסנו לבידוד. שיירות יומיות עולות במדרגות ההולנדיות עם אספקת מזון וציורי החלמה, ואני יורדת אל השירותים כשהשטח נקי עם מסכה, כפפות וספריי אקונומיקה, מחטאת כל ידית וכפתור.

    הקורונה חסה עלינו. התסמינים שלי התגלו כקלים עד קלים מאוד. וכללו בעיקר כאבי ראש, כאבי שרירים וחולשה. לא חום ולא קשיי נשימה, לא אבדן טעם וריח. אובדן זיכרון וירידה קוגנטיבית ניכרת, כן, בהחלט. עוד לפני הקורונה. רציתי לשאול מה אומרים על זה ב- GGD (השירות העירוני לבריאות הציבור), אבל שכחתי.

    ל- GGD המלצות מעניינות עבור חולי קורונה ובני משפחותיהם. כך למשל, אין לבוא לרופא או לבית החולים אם אתה חולה. לפיכך יש לבוא אל הרופא רק אם אתה ממש בריא. ומי הולך לרופא כשהוא בריא?

    אבולוציית הבידוד קרתה גם לי. בהתחלה היה נחמד, אחר כך מניין הימים התערפל. היום הרביעי היה נראה כמו היום השני ושני היה נראה כמעט כמו חמישי רק יותר קר וחשוך.  כל יום חיכיתי בקוצר רוח שיביאו לי משהו לאכול והייתי בטוחה שהמון קורה שם בחוץ, בעוד שבעצם כלום לא קרה.

    שלחתי לבן זוגי כל מיני קישורים לתכניות ילדים, להרגיש שאני מועילה במשהו לחיים המתקיימים שתי קומות מתחתיי. מסתבר שממש לא היה לי מושג בזה, ׳את שולחת לי קישורים לתכניות לתינוקות׳ הוא ענה, וכבר הרבה זמן שאין לנו תינוקות.

    אחרי כמה ימים ירדתי למטה כשכולם ישנו ומצאתי שם כלב ענק. זה היה הגור שלנו, הוא ממש גדל.

    ׳אני מרגישה כמו אמא שלי כשהיא באה לבקר מהארץ,׳ תיארתי את החוויה. ׳אני גרה בקומה השלישית, מסתובבת בטרנינגים וכל היום מקפלת כביסה.׳

    ובינתיים בבית הספר של הילדים הכינו קיפודי קיסמים לכבוד הסתיו, למדו לקרוא, מצאו כינים ואיבדו מלא סוודרים ונעלי ספורט. כמה הקלה ונחת בידיעה שכל זה לא נגע לנו, בעיקר הכינים.

    קיפוד מקיסמים פתאום הגיע הסתיו

    שנים שלא היה לי כל כך הרבה זמן לעצמי. בחופשה – גם אם זו חופשה לבד, אין זמן פנוי כזה. עם ילדים אף פעם באמת אין זמן פנוי. זמן ממוסגר כזה, מוגדר, שבו אני *חייבת* לבודד את עצמי מכל העולם, *חייבת* ולא רק רוצה, כזה עוד לא היה לי.

    בערבוביה רוחנית-תרבותית קראתי רומנים באנגלית, למדתי הולנדית ובהיתי בעלים הנושרים. קראתי את כתביו העצומים של הרב זקס ז״ל וכל כך רציתי לצטט פסקה אחר פסקה את המילים הגדולות שלו, לצעוק לכל העולם מהקומה השלישית שלי: ׳תקשיבו לו! תקשיבו לאיש הזה!׳ הספרים שלו ליוו אותי בבידוד הזה והשבוע הוספתי את האותיות ׳ז״ל׳ לרשומה הזו. 

    והחיים המשיכו, אז קראתי גם ערכי ויקיפדיה על סטלין וקרל מרקס. ידעתם שלקרל מרקס היו שבעה ילדים, מהם ארבע בנות ולכולן קראו ג׳ני? גם לאשתו של קרל מרקס, קראו ג׳ני. נראה לי נורא מעייף.

    ראיתי את ׳אמילי בפריז׳ (האאוטפיטים ופריז היו יפים ומסקרנים אבל אמילי עצמה – פחות), ושמעתי שיעורים ביהדות, בשביל האיזון. 

    מחלוני בקומת הבידוד צפיתי על העץ שממול. כל יום נשרו ממנו עוד עלים, בסוף הבידוד הוא כבר עמד ערום לגמרי.

    שניות מאסון, מבט ממגדל הפיקוח

    החלון הזה סיפק לי שלל תצפיות מעניינות. ממש מול הבית שלנו שביל אופניים נפגש עם כביש למכוניות, ויוצא כך שנהגי המכוניות לא מודעים לרוכבי האופניים הבאים משמאלם ורוכבי האופניים לא מודעים לנהגי המכוניות המגיחים מימינם, עד הרגע שהם מאוד מאוד קרובים זה לזה. מהקומה השלישית ראיתי את אלה ואת אלה, כמו במגדל פיקוח. לעיתים זה הרגיש כמו ׳שניות מאסון׳ אבל מעולם ברוך ה׳ לא אירע שם אסון. רוכבי האופניים ונהגי הרכבים ידעו לבלום רגע לפני, בדיוק מושלם. היה לי הרבה זמן. היה לכם פעם כל כך הרבה זמן?

    אף אחד מהרשויות, ממשרד הבריאות, מה – GGD, ממשרד הביטחון לא הגיע, לא התקשר ולא התעניין לבדוק אם אנחנו באמת מקיימים את הבידוד. בוקר אחד נצפתה מתחת לחלון אישה לא מוכרת שעמדה שם כרבע שעה ואז נעלמה. נופפתי לה לשלום ליתר ביטחון.  אף אחד לא התקשר לוודא שאכן האנשים שבאתי איתם במגע נכנסו לבידוד. אף אחד לא הודיע שהבידוד נגמר ולא נבדקתי לוודא שאני אכן כבר לא חולה, כי פה –  לא צריך. קראנו את ההנחיות מכריכה לכריכה ומילאנו אחריהן באדיקות דתית. כשתקופת הבידוד הסתיימה יצאנו החוצה וזה הרגיש כמו נוח שיצא מהתיבה כי הכל היה רטוב נורא.

     היה קצת מוזר בימים הראשונים, לבוא בחברת אנשים. רועש שם בחוץ, כל כך הרבה המולה. מה לי ולה? והיה מרגש לחבק סוף סוף את בני ביתי. התגעגענו.

    הלבד הכפוי היה מטעין וממלא. לא שטפתי שום צלחת, לא קילחתי אף ילד. ומאוד הייתי רוצה לעזור, באמת. פשוט אסור לי, מה אפשר לעשות. האיש שלי יובל היה הגיבור האמיתי של כל האירוע הזה. מגיע לו בידוד! 

    לא היינו יכולים לעבור את כל זה בלי כל החברים שהם כמו המשפחה שלנו כאן. שהגיעו, בישלו, עשו קניות, הביאו ולקחו, שלחו, כתבו, התעניינו ודאגו. אנחנו אסירי תודה , שרק נזכה לגמול לכולם בשמחות ושלא תהיה לכם קורונה. גם לא של חורפנים.  

     אין מסקנה לפוסט הזה. רק הכרת הטוב ודיוק של הדברים החשובים באמת.

     הם לפעמים מתחדדים דווקא כשאנחנו… מבודדים. 

    רק בריאות. 

    לכל הפוסטים בבלוג של יולי 

  • היום בו נתקעה המעלית

    זה סיפור אמיתי שקרה לחברתי טליה (לא שם בדוי) והיא הסכימה לי לספר לכם אותו כי חבל שרק אנחנו נצחק. 

    בוקר אפור, מדכא. חשוך וקר, רטוב. 

    כלב, שלושה ילדים ואני, צריכים להגיע בזמן לבית הספר. 

    אנחנו מתעכבים כרגיל, מתארגנים לאט. ההוא רוצה את זה, ההיא רוצה את זה, כולם צועקים והכל בלגן, והנה אנחנו יוצאים. אני מאיצה בילדים ׳תקראו למעלית׳, מישהו מהם לוחץ על הכפתור, עוברות כמה דקות אבל המעלית לא מגיעה. 

    ואני עם עגלה ועם תינוק ועם תיקי ספורט ועם כלב ואיפה המעלית? אנחנו חייבים מעלית, כי עם כל התיקים והילדים והכלב, קשה לרדת במדרגות מהקומה השלוש עשרה. 

    אני נזכרת שבצד השני של הבניין, יש עוד מעלית. אפשר להגיע לשם דרך המרפסות.  

    אז אנחנו יוצאים למרפסת המשותפת הארוכה שבין המעלית למדרגות. 

    קפוא וגשום בחוץ, אני מצמידה את הילדים אל קיר הבניין כדי שלא יירטבו. אין לי משהו אחר להגיד להם חוץ מ׳יאללה לכו׳ ואנחנו הולכים – עם הפנים לכיוון הבניין ולא לכיוון הנוף  – זו קומה שלוש עשרה וקצת מפחיד שם במעבר הצר של המרפסות. 

    יאללה לכו

    והילדים שלי בדיוק בגובה של החלונות. זה חשוב למה שיקרה בשורה הבאה. 

    כי פתאום אני רואה לפניי את חדר השינה של השכן.

     ואני  לגמרי לא מוכנה לזה. 

    אני רואה את כולו, הוא הרגע יצא מהמקלחת והוריד את המגבת – ממש אל מול פני הילדים. החלון, כאמור, בדיוק בגובה שלהם.  

    והוא מסתכל עליי, אימה בעיניו. ואני מסתכלת עליו, מבועתת. כרובי הכלב קופץ והילדים המומים ׳אמא, יש שם איש ערום!׳ 

     כרובי ואני עושים סיבובים במקום אבל אין לנו לאן לפנות במעבר הצר, אין לאן לחזור. חייבים להמשיך ללכת. 

    השכן המסכן בורח מהחדר עם המגבת. הוא מנסה לעטוף את עצמו ואנחנו נאלצים לצפות גם באחוריו. כל זה נמשך שניות בודדות אך נחרט בזיכרון לתמיד. 

    אחר כך הייתי מאוד נבוכה. לא ידעתי איך אסתכל לו שוב בעיניים. 

    בעלי הציע שנעשה מידה כנגד מידה והוא יראה גם אותי ערומה, אבל אני החלטתי פשוט לקנות להם פרחים. 

    הבאתי פרחים, דפקתי בדלת, מבחוץ שמעתי שהם בבית אבל אף אחד לא פתח. 

    אז השארתי בכניסה עציץ סחלב עם פתק וכתבתי שאני נורא מצטערת. 

    מאז נפגשנו כמה פעמים בחדר המדרגות, הבחור מעולם לא הישיר אליי מבט, אני יכולה להבין אותו. כך זה נמשך עד היום שבו קנינו בית משלנו ועברנו משם. 

    ***

    הסיפור של טליה עורר בי את מוזת החריזה. 

    הנה לפניכם גרסת השכן לאירועי אותו בוקר אומלל

    זו שעת בוקר מוקדמת, תחילת השבוע, 

    אצלי שעת מקלחת – נוהל קבוע. 

    מהאמבטיה יוצא, 

    מתנגב ומבסוט,

    שורק ומטפטף, 

    רענן ומרוצה. 

    ואז

    אצלי בחלון, 

    בלי צלצול, בלי דפיקה ובלי שום הכנה

    אל מול פניי כך פתאום

    מופיעה השכנה. 

    לפניה דוחפת עגלת תינוקות

    מאחוריה שלושה ילדים, לפחות

    ראיתי גם גבר, הוא בלי עגלה

    לפי כל הסימנים זה כנראה בעלה. 

    אני עומד שם ערום,

    ממש בלי תחתונים

    ומולי עומדים, נדהמים

    השכנים. 

    במרוץ אחרי חלוק או מגבת

    זיהיתי גם כלב

    (או אולי זו ארנבת?) 

    הם התנצלו ואמרו שזה ממש לא נעים. 

    (למי לא נעים?! למי?!)

    לא פתחתי כשבאו, התחבאתי בפנים. 

    הלכתי לאיקאה וקניתי וילון

    זו קומה גבוהה

    אז רק ליתר ביטחון.  

    אם בפעם הבאה בבוקר אפל

    יופיעו בחלון, 

    כמו מתוך ערפל, 

    שכנה עם עגלת תינוקות, 

    מאחוריה חמישה ילדים לפחות, 

    גבר בלי עגלה (אני די בטוח שזה בעלה)

    וכלב, אפור כמו המגבת, 

    אני עדיין חושב שאולי זו ארנבת. 

    כלב, אפור כמו המגבת

    לכל הפוסטים בבלוג של יולי

  • תקרית, תרבות

    באחד מימי הקורונה הלכתי לקנות מסכות. נכנסתי לבית המרקחת השכונתי והבטתי סביב. מוכר יחידי עמד מאחורי הדלפק ומלבדו ומלבדי, לא היה איש בבית המרקחת. על דלפק הקופה הייתה מונחת סלסלה קטנה ובתוכה שקיות פלסטיק עם מסכות. חציתי את המפתן, בצעד בוטח ניגשתי אל הדלפק, גרפתי שתי שקיות עם עשרים מסכות חד פעמיות ושלפתי את הארנק.

    >>יוצאים מהקורונה – עסקים ישראלים בהולנד 
    >>אדם בעקבות גורלו – טיולים בהולנד עם איזי ריידר

     “ניי, ניי” עצר בעדי המוכר.

    מה, מה קרה? אי אפשר לשלם על מסכות בכרטיס אשראי? מותר רק חבילה אחת ללקוח?

     “את צריכה לחזור לכניסה ולקחת משם סלסלה”, הוא הסביר לי, “ולעשות איתה סיבוב בבית המרקחת, לפי החיצים על הרצפה, עד שתגיעי לקופה”

     לא הבנתי כלום. “אני צריכה לחזור ולקחת סלסלה ריקה, ולעשות איתה סיבוב בבית מרקחת ריק שרק אתה ואני נמצאים בו כרגע, רק על החיצים, כדי לקנות שתי חבילות של מסכות נייר?” זה מבחן רצינות כזה? 

     “זה בגלל הקורונה” הסביר לי המוכר כאילו הגעתי להולנד הבוקר, “אנחנו סופרים ככה את הלקוחות, ככה יש לנו שליטה על כמה אנשים יש.”

     ליתר ביטחון שוב הסתכלתי סביבי, סקרתי את מדפי התרופות ומוצרי הטואלטיקה, אולי מסתתר שם נשא פוטנציאלי קטן, אולי יש שם איזה סבתא בקבוצת סיכון. אף אחד. אני והמוכר והסלסלות בבית מרקחת ריק מאדם.

     “אבל, סליחה, פשוט… אין פה אף אחד עכשיו, אז אולי אני יכולה פשוט לשלם מהר וללכת?” הרי ככל שאלך יותר מהר ככה תהיה כאן פחות קורונה, אבל אם אשאר ואעשה את ריקוד הסלסלה על החיצים בכל הבית מרקחת, אז יהיה יותר קורונה! וזה מסוכן!

    “אהה, לא. אני מצטער” הוא ממש התבלבל עכשיו. הוא אף פעם לא ראה מישהו שלא רוצה ללכת על החיצים. “אסור לי, אלה החוקים. אבל אני אתייעץ עם הקולגה שלי” אמר המוכר המסכן וחייג.

     “תראי, בדרך כלל זה אסור” הוא התרכך מעט כשסיים להתייעץ, “תשלמי על המסכות ותלכי. את לא חייבת לקחת סלסלה. וזאת פעם אחרונה!” ננזפתי כטירונית שאיחרה למסדר.

     “פעם אחרונה, פעם אחרונה!” הרגעתי אותו, ונמלטתי משם לפי החיצים. פעם אחרונה.

     שנינו, איש בית המרקחת ואני, פעלנו לפי הגיון מסוים. ההיגיון שלו היה היגיון של ציות כמעט עיוור לחוקים למען שמירה על בריאות הציבור. וההגיון שלי היה… היה… פשוט בריא?

     כך או כך, הפער הזה בין ההיגיונות שלנו הצחיק אותי מאוד באותו יום. ועם זאת גם יכולתי להבין אותו ולגלות איזו אמפתיה קלה, קלה מאוד.

     ומה תקרית התרבות האחרונה שלכם? 

    לכל הבלוגים של יולי

  • פולי

    פולי הגיע בשעה אחת אחרי הצהריים וכעבור שעתיים נעלם. זה היה היום האחרון של השנה האזרחית ובחוץ רעמו הזיקוקים. חגיגות השנה החדשה בהולנד מתחילות עוד בצהרי השלושים ואחד בדצמבר ומתחזקות ככל שנוקפות השעות. לקראת הערב מצטמצמים המרווחים בין הזיקוקים – כמו מרווחי המנוחה שבין הצירים, עד שהשמיים והאוויר והכל נשמעים כמו מטווח לילה במחנה טירונים. 

    התחזית ללילה ההוא דיברה על שתי מעלות מתחת לאפס. אם פולי לא יימצא בשעות הקרובות – קרובות מאוד – לפני רדת החשכה, הוא יקפא למוות. ומה שיותר גרוע, זה שפולי לא היה שלנו. הוא היה הכלב ששמרנו עליו כשאמא ואבא שלו נסעו. מה נגיד להם כשיחזרו? מה נגיד לילדים שלהם? בדיוק החלפנו משפחה אחרת במשמרת השמירה עליו, פחות משעתיים עברו מאז שחצה את מפתן הדלת – והנה הוא ברח. קווצת שיערות חומה התבדרה ברוח, תלויה על זיזי קורת העץ התחתונה – המשוחררת מעט – בגדר. קורה שיצרה את הפרצה שקרצה לו, כאילו הבטיחה מילוט מהרעש הבלתי נסבל שהלך והתחזק מרגע לרגע. השעות שהן הסיוט הגדול של כל כלבי הולנד ביום האחרון של השנה. היום והלילה בהם רועמים השמיים בקולות פיצוץ משל מדובר על זירת קרב במזרח התיכון. השעות בהן כל יציאה מהבית מעוררת בבוגרי הצבא הישראלי טראומות רדומות משדות מלחמה אחרים ומזכירה לישראלים שחיים כאן את מציאות החיים בעוטף עזה, שממנה הם כל כך ביקשו לברוח. טרם החגיגה מצטיידים ההולנדים בקילוגרמים של חומרי נפץ אמיתיים ומאולתרים ומפוצצים אותם בכל פינת רחוב. זהו היום היחיד בשנה שבו החבר׳ה מרשים לעצמם להשתחרר ועד הסוף, לפוצץ ולהשתולל וכמעט לאבד שליטה. רק יום אחד בשנה. ואנשים נפצעים ביום הזה, מאבדים איברים ונפגעים ולפעמים נפגעים קשה ובכל זאת, שנה אחרי שנה, הולנד חוגגת. כי בשאר הזמן, שקט ודממה פה למות.

    שריקה ופיצוץ, שריקה ופיצוץ, פיצוץ פיצוץ פיצוץ, מאחורה ומקדימה, מאחורי הגדר ומאחורי הקיר ומאחורי הבית ומעל הראש, בכל מקום, בוערים השמיים, מסביב נוחתים שרידי הפצצות המאולתרות, אין לדעת מאיפה זה יבוא הפעם, כמה רעש, קר כל כך ופולי ברח.

    עם הישמע הפיצוץ הנוסף הוא יצא אל החצר ורץ מיד אל הפרצה בגדר. היא לא הייתה רחבה אבל זה הספיק לו. קווצת השיערות על הקורה המשוחררת סיפרה שהוא היה צריך להשתחל וקצת להידחס כדי לצאת, אבל הנה, בזמן ארוחת הצהריים כשתשומת הלב של דיירי הבית הוסטה מעט, הוא רץ ונמלט. ובחוץ, מחוץ לגדר ומחוץ לבית שהוא לא זכר מהפעם הקודמת שבה היה שם, מחוץ לבית הכל היה הרבה יותר גרוע. שם כבר לא היה איפה להסתתר והזיקוקים היו בכל מקום. הם החרישו את שמיעתו והפחידו אותו עוד. הוא החל לרוץ ורץ בלי לדעת לאן, פנה ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה בניסיון לברוח, להשתיק, להפסיק את הרעש, אבל הרעש לא נפסק ופולי רץ ועכשיו רק ישר, כל הזמן ישר, הרחק.

    ׳תבוא מהר הביתה,׳ התקשרתי מיד ליובל, כאילו היה מדובר בתינוק קודח מחום. ׳פולי ברח.׳ יובל הגיע ומיד פתחנו במבצע חיפושים. התחיל להחשיך והיה קר והזיקוקים התחזקו. מרגע לרגע הרגשנו איך עננה של משהו רע וכבד עולה ומתמקמת מעל לראשנו, כמו שינה שמתעוררים ממנה למציאות נוראית. מה נגיד להורים של פולי? איך איבדנו להם את הכלב ככה?  

    ובתוך הבית פנימה הילדים החלו במבצע כתיבת מודעות השבת אבדה, בהולנדית. סגולה נוספת שנקטנו בה הייתה אמירת הפסוקים ׳אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם׳. יש להרחיב במעלותיה של סגולה זו, שהוכחה כיעילה מאוד במקרים של השבת אבדה. קופצים, מוחאים כפיים ושרים במנגינה מסוימת, ובמקביל יש מישהו שמחפש היטב את מה שאבד. ובגלל שכל השאר שרים חזק, ההוא שמחפש מחפש ממש חזק, וככה בסוף מוצאים את מה שחיפשנו, ולכן הסגולה עובדת. כלומר, היא תמיד עבדה עד עכשיו כשהיה מדובר על אבדות קטנות, בעיקר בתוך הבית. וגם על דרכונים היא עבדה פעם, גם על ארנקים, על כסף מזומן, על טושים חדשים. על כלב היא לא עבדה כי כלב, אף פעם לא איבדנו. עד הפעם הזאת.

    בתורות הלכנו בסיבובים מסביב לבית, עם פנס כי כבר התחיל להחשיך. פעם אני ופעם יובל, פעם ברגל ופעם על אופניים, פעם לכיוון הזה ופעם לכיוון ההוא, אבל פולי כבר היה רחוק. התקשרנו לחברים ולשכנים ושלחנו כמה משלחות חיפוש, אפילו לבית של ההורים של פולי נסענו, אומרים שלפעמים כלבים אבודים יודעים להגיע לבית שלהם, אולי הוא יושב שם מתחת לדלת ומחכה? אבל פולי לא ישב ולא חיכה, הוא היה מפוחד ומבוהל מאוד, ובשלב הזה כבר היה מאוד רחוק מהבית שלנו ומהבית שלו. הוא חצה כבישים ומדשאות, רץ על מדרכות וקרוב לבתים, עבר מגרשי משחקים קטנים וגדולים, עצר תחת שיח להחליף נשימת כלב, נצמד אל האדמה כשהפיצוצים התחזקו ושוב רץ ורץ ורץ. רגע לפני שקפץ אל כביש ראשי סואן בדרך לעיירה אלסמיר, תפסו בו שתי ידיים חזקות וערסלו אותו כמו תינוק. בפעם השנייה היום הוא הוכנס למכונית עם ריח לא מוכר, הדלתות נסגרו והמכונית נסעה. הפיצוצים בחוץ נשמעו עכשיו מעט יותר מעומעם. לאן לוקחים אותו?

    בבית התרבו המודעות הכתובות והתגברו קולות השירה של רבי בנימין. אפילו תפילה מקורית נכתבה שם, מלב של ילדה עצובה ורגישה במיוחד.

    ׳הלך עליו,׳ אמר יובל שבדיוק חזר מעוד סיבוב של חיפושים, ׳בלילה הטמפרטורות יירדו מתחת לאפס, הוא לא ישרוד את זה.׳ הילדים התחילו לבכות. עברו רק שעתיים וחצי שהרגישו – איך אומרים בצדק, כמו נצח.

    פולי הוצא מהרכב וקול לא מוכר דיבר אליו בשפה שהוא לא הכיר. נימת הדיבור של האיש הייתה ידידותית ופולי התרצה. הוא עבר דרך דלתות זכוכית שנפתחו מעצמן והוכנס אל כלוב גדול. היה נדמה לו שהוא שמע קולות נביחה עמומים במרחק. בכלוב היה מזרון ושתי קערות עם מים ואוכל. עייף ורצוץ, וגם צמא ורעב, פולי אכל ושתה ונרדם. מספיק להיום. סוף סוף אין פה פיצוצים.

    כעבור כחצי שעה נשמע צלצול טלפון.  ׳שלום, אהה…׳ פתח קול מהוסס באנגלית – זו הייתי אני כמובן, ׳אולי תוכלו לעזור, אנחנו… אה.. איבדנו כלב, אולי הוא אצלכם?׳

    ׳איך הוא נראה?׳ ענה לי קול נעים אך חשדן בצד השני. גם כן אלה, לא שומרים על הכלבים שלהם בלילה הכי מסוכן בשנה, זה כבר הכלב השלישי שמגיע אליהם הערב. ׳הוא חום ולבן, זה רועה אוסטרלי, יש לו נמשים על האף… יש לכם כזה?׳ לא היה שום סיכוי אבל היינו חייבים לעשות הכל. זה היה כבר המקלט השלישי לחיות אבודות שהתקשרנו אליו.

    ׳כן, מצאנו אותו.׳
    ׳מצאתם אותו? באמת?׳ מה הסיכוי? מה הסיכוי שהם באמת מצאו אותו? זה היה נראה יותר מדי טוב.
    ׳אז אנחנו באים,׳ קראתי וכמעט שניתקתי את השיחה, ממהרת. ׳לא לא, את לא יכולה לבוא עכשיו,׳ דיבר אליי קול נשי רגוע, ׳אנחנו כבר סגורים וזה ערב השנה החדשה. את יכולה לבוא מחר מאחת עד ארבע. בסדר?׳
    ׳בסדר, תודה!׳ אמרתי תוך כדי לבישת המעיל וניתקתי את השיחה. ׳אני הולכת להביא את פולי, תישארו כאן בהאזנה אם פתאום הוא יתקשר,׳ תדרכתי את בני ביתי ויצאתי מהבית כרוח הסערה שבחוץ. אמרו לבוא מחר באחת, אבל זה לא הכלב שלנו והוא גם ככה לחוץ, אני לא יכולה להשאיר אותו שם בלילה.

    אחרי רבע שעה של נסיעה תחת אש בשדות פרברים דפקתי בדלת של המקלט לחיות אבודות. ׳אני חושבת שאמרתי לך לבוא מחר באחת, נכון?׳ ננזפתי מיד כשדלת הזכוכית נפתחה לכדי סדק צר. ׳כן, אבל, אני אסביר, אם תתני לי להיכנס.׳ אמרתי וכמעט שנדחפתי פנימה. ׳תראי, אני מבינה שאמרתם לבוא מחר, אבל זה לא הכלב שלנו ואנחנו רק שומרים עליו והבעלים שלו סומכים עלינו ואנחנו לא יכולים לאבד אותו והוא לחוץ מהזיקוקים ואנחנו חייבים לקחת אותו הביתה. עכשיו. אפשר בבקשה לפחות לראות אותו?׳

    ׳לא.׳ אמרה האישה. פשוט, לא. ׳למה לא?׳ שאלתי, ׳הוא פה, נכון?׳
    ׳כן, הוא פה, אבל את לא יכולה לראות אותו.׳
    ׳למה לא?׳
    ׳כי זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים.׳
    ׳מה?׳ שאלתי, ׳מה לא פייר כלפי הכלבים האחרים? מה זה, גן ילדים?׳
    ׳זה לא פייר לכלבים האחרים שאת תבואי לראות את הכלב שלך ואחרים לא יכולים לראות את הכלבים שלהם. אז זה לא פייר.׳
    ׳אבל אין פה אף אחד עכשיו, מה לא פייר?׳
    ׳אני מצטערת.׳ אמרה האישה מהמקלט. ׳את לא יכולה לראות אותו ואת יכולה לקחת אותו רק מחר בשעה אחת. ועכשיו, תסלחי לי בבקשה, יש לי כאן הרבה עבודה לקראת הלילה.׳ עכשיו היא כבר לא הייתה נחמדה.
    ׳אני יכולה לפחות לראות תמונה שלו?׳ בקשתי, ׳ואולי זה בכלל לא הכלב שלנו?׳
    ׳בטח, בשמחה,׳ אמרה פתאום האסיסטנטית שישבה מול צג המחשב. כעבור שתי דקות היא חזרה והראתה לי על מסך הטלפון שלה את פולי. יושב על המזרון, סך הכל נראה בריא ושלם, אולי טיפה מלוכלך. האם כדאי לי לבקש ממנה להראות לו תמונה שלי או שגם זה לא פייר כלפי הכלבים האחרים?

    ניסיתי לחשוב מה כדאי לי לעשות עכשיו בלי לעורר מהומה ובלי להגביר את הרושם השלילי שיצרתי. רציתי למשוך זמן ולדבר אל הלב שלה. ׳תראי,׳ פתחתי לאט בלי לדעת איך להמשיך, ׳את חייבת להבין אותי. דמייני שהיית בסיטואציה הזו במקומי. זה לא הכלב שלי. אנחנו רק שומרים עליו,׳ כאן התחלתי לבכות על באמת, ׳אנחנו אחראים עליו בפני המשפחה שלו. יש להם ילדים קטנים והם קשורים אליו נורא. הם סומכים עלינו. נכון שעכשיו הוא פה והוא שלם ובריא, אבל הוא צריך להיות אצלנו בבית. כי היום בערב הם אמורים להתקשר אלינו – זו השיחה הקבועה שלנו פעם בשלושה ימים, ואני לא אוכל להגיד להם שהכלב לא איתנו. זה ישבור אותם מדאגה. את היית רוצה להיות במקומי?׳

    הדמעות שלי היו אמיתיות לחלוטין, התקשיתי לנשום. דמיינתי את עצמי מתחננת לקצינים גרמנים שישחררו ממעצר את היקרים לי וזה רק הגביר את הדמעות. נכון שהסיטואציה לא הייתה זהה אחד לאחד ואפילו – אם לדייק, הייתה אחרת לגמרי, אבל רק בשביל הנקודה הספציפית הזאת של תחינה לשחרור בפני בעלי סמכות, הונעתי על ידי הטראומה הגנטית שלנו וזה כנראה עזר לי לבכות. אני לא יוצאת מכאן בלי פולי. 

    היה נדמה שמריקה – הגברת המבוגרת – מתרככת, הבכי שלי כנראה נגע לליבה. אבל היא עדיין התקשתה לפעול בניגוד לנהלים. היא החליפה כמה מילים עם האסיסטנטית הצעירה. לדעתי הן היו בנות משפחה.

    ׳איזו הוכחה יש לך שהוא באמת הכלב שלכם?׳ מריקה שאלה בחשדנות,  ׳את יודעת כמה אנשים גונבים כלבים ואחר כך זורקים אותם בחוץ ובסוף הם מגיעים אלינו?׳
    ׳אמרתי לך,׳ ייבבתי נואשות, ׳הוא לא הכלב שלנו, אנחנו רק שומרים עליו, הוא כלב של החברים שלנו.׳
    ׳אבל איך אני יכולה להאמין לך? ואם זו לא האמת?׳
    ׳את חושבת שבאמת הייתי באה לכאן עם רצועה ריקה בערב השנה החדשה (היא לא צריכה לדעת שאנחנו לא חוגגים את זה) ובוכה לך ככה, אם זאת לא הייתה האמת? את באמת חושבת ככה?׳מריקה והאחיינית – כך החלטתי – שוב החליפו מבטים. אני קינחתי את האף.

    ואז נזכרתי, שבטלפון שלי יש תמונות! יש הוכחות!  

    ׳בואו תראו,׳ אמרתי לשתיהן, ׳הנה תמונות של הילדים שלנו עם פולי׳, הראיתי להן תמונות מהפעמים הקודמות שפולי התארח אצלנו, ממש אותו פולי שיושב שם עכשיו בתוך הכלוב, זה עם הנמשים. 

    הגדלתי לעשות והגדלתי עבורן גם תמונות של הילדים בלי פולי, גם תמונות של עוגות יום הולדת מעוצבות ואפילו מיקסר שחשבנו לקנות, ככה כדי לדבר אל הלב. ׳תראו איזה חמודים,׳ המשכתי בלי בושה, ׳הנה הבן הקטן שלי בבריכה בחצר, הנה הוא מחופש לג׳ירפה – יש לנו חג אצל היהודים, שכולם מתחפשים, קוראים לזה פורים. היית פעם בישראל? אני מירושלים, איזו עיר מיוחדת… אני כל כך מתגעגעת…׳  גם זה עבד. מריקה הייתה כמעט מוכנה לאפשר לי לקחת את פולי ובלבד שאפסיק לחפור כבר ואעוף מכאן.

    ׳תראי, אני באמת מבינה אותך. בואי נמצא פתרון לבעיה הזו ביחד.׳
    ׳איזו בעיה, אין כאן שום בעיה, תני לי  לקחת את הכלב ואני הולכת מכאן!׳ רציתי להתפרץ אבל משלתי ברוחי. ׳בואי נמצא,׳ אמרתי ברוגע, ׳ביחד.׳
    ׳כדי לשחרר את פולי אני צריכה לקבל ממך את מספר הצ׳יפ האלקטרוני שלו ואת ההסכמה של הבעלים המקוריים שלו לכך שאת תקחי אותו מכאן. אני מאמינה למה שאת מספרת, אבל יש נהלים ואני לא יכולה לחרוג מהם. את מבינה?׳

    בוודאי שאני מבינה, אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות עכשיו זה להפריע להורים של פולי בחופשה הקייצית שלהם במרחק של מאות אלפי קילומטרים מכאן ובהפרשי שעות איומים, חשבתי לעצמי. אנחנו ננסה להסתדר בלי זה ואני אספר להם הכל אחר כך. מבטיחה. מה עושים?

    ׳אנחנו חייבים את מספר הצ׳יפ ואת ההסכמה שלהם. בלי זה לא נוכל לשחרר אותו.׳ אמרה מריקה והתחילה להראות סימנים של כעס הולנדי מנומס. אחד הסימנים שהיא הראתה זה גבות מחוברות מאוד. הזמן שלי הלך ואזל.  

    למען הקיצור נספר שלבסוף, בעזרת חברים ובמעט תחבולות השגנו גם את מספר הצ׳יפ וגם הסכמה לשחרור. פולי יצא מהכלוב מרוצה וטוב לבב ובראותו אותי קפץ ושמח וכשכש בזנבו באושר. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שלא הייתי קרואלה דה וויל אלא רק אל הכלב המסוים הזה התפללתי ואותו באתי לקחת הביתה, אפילו שזה לא היה פייר לכלבים אחרים. אני באמת מצטערת.

    למחרת סגרנו את הפרצה בגדר ואחרי שכולם נרגעו סיפרנו את הסיפור להורים של פולי. הם שמחו שהכל נגמר בשלום. פולי מצידו שכח את קורות השעות ההן די מהר ושארית ליל הזיקוקים עברה עליו בהתכרבלות מרשרשת מתחת למיטה שלנו.

    כמה פעמים התקשרתי אל המקלט לחיות אבודות ובקשתי לברר את זהותו של האיש שמצא את פולי והביא אותו לשם, כדי להודות לו. שמו לא נמסר לי מטעמי פרטיות הולנדית. חבל, הייתי מביאה לו בונזוניירה.

    אם יש דבר אחד שלמדתי מהסיפור הזה – חוץ מהוכחה נוספת לכך שלפעמים אין ברירה וחייבים לבכות חזק –  זה שהסגולה של רבי בנימין למציאת אבדה עובדת, עובדה.   

     

     

     

     

     

     

  • החיים כפתרון אחסון או בלדה לאיקאה

    לפני שפתחו את הסגר המלא בארץ ואת הסגר ה׳אינטליגנטי׳ החלקי בהולנד, איפשהו באזור יום הזיכרון, שלחתי הודעה לחברה, ׳נחשי איפה הייתי אתמול׳ שאלתי אותה, ׳רמז: לא בית קברות.׳ 

     באותם ימים בארץ לאן עוד אפשר היה ללכת, רק לאיקאה, אז היא ניחשה מיד. כמחווה לאחיי ואחיותיי שמעבר לים, הלכתי גם אני לאיקאה כאן בהולנד. 

    ושם, בהאנגר האטום ללא חלונות בשטח עצום של אלפי מטרים רבועיים, שוטטתי בין חדרי שינה ומטבחים, אמבטיות וחדרי עבודה – תוך שמירה על ריחוק חברתי וניתוק רגשי. אני שונאת ללכת לאיקאה. 

    אם קוראים איקאה הפוך, יוצא aeki, אַיֵּכּי – איפה אני? איפה אני, פניתי אל איש מחלקת שירות הלקוחות, אני חושבת שהלכתי לאיבוד, אני צריכה עזרה. מה את מחפשת, הוא שאל. יש לכם פתרונות אחסון לילדים עד גיל שמונה? אמרו שפותחים את הגנים ואחר כך אמרו שלא פותחים – המציאות בארץ התערבבה לי עם זו ההולנדית – יש לכם אולי פתרון אחסון אחר? 

    ויש לי עוד שאלה, המשכתי, יש לכם אולי פתרונות אחסון לאוכלוסיית סיכון?

    כן, יש לנו, זה בסוף המסלול, ליד כורסאות ההנקה והוא החווה עם היד לכיוון לא ברור. 

    אחד הדברים הקשים עבורי בביקור באיקאה – ביקור דו שנתי – עדיף כמה שפחות ולפעמים אין ברירה, זה חוסר היכולת להתרכז, וחוסר היכולת הזה גורם לי באופן אישי, לאי שקט פנימי.  

    אי אפשר להתרכז כי בכל מקום אליו מופנה המבט יש עוד פריט חדש, יפה, מעורר קנאה, משהו שהייתי רוצה אליי הביתה אבל אני לא באמת צריכה, חד משמעית אני לא צריכה אותו.  וככה לאורך כל המסלול החד כיווני של שמורת הטבע הזו, בכל פינה ופינה, מאות ואלפי הסחות דעת בדמות מוצרים ופריטים, שאין לי שום צורך בהם אבל הם מייצרים אשליה של הדבר הנכון, העכשווי, הנחוץ, שאני חייבת!!! ויש גם דברים במגירות, כל כך מסקרן מה יש שם במגירות. אני בטוחה שהיו מקרים בהם מבקרים הסתתרו בדירות המעוצבות האלה, חיכו לשעת הסגירה ואחר כך הלכו לישון במיטה המוצעת בדירה לדוגמא. בחנתי את המבטים של האנשים סביבי, כולם משחרים לטרף, עם עפרונות מחודדים ופנקסים קטנים לרישום המידות והצבעים הנכונים. על פני כולם אותו מבט של בלבול וחוסר אונים. נניח שאתה זקוק לארון אמבטיה אבל בדיוק נמצא במחלקת השטיחים. השטיחים קוראים לך, מפתים וקורצים בצבעוניות, במרקם, באשליית החום הביתי שהם מפיקים. אתה שוכח לרגע את ארון האמבטיה ונמשך באחת אל השטיחים. אבל ליד השטיחים זו מחלקת המצעים – חייבים סט זוגי חדש מפלנל או מסאטן. ליד המצעים מסודרים יפה הסירים וליד הסירים יש מבחר עצום של עציצים וריהוט גינה, אולי נקנה פנס וגמד? הולך אתה משטיח אל עציץ ושוכח מהו אותו ארון אמבטיה שאליו רצית להגיע. 

    לבסוף הגעתי אל מחלקת ארונות הקבורה. 

    בשלב הזה היו בתצוגה ארבעה ארונות קבורה בלבד. ליד הארון הפשוט ביותר – עץ מלא ובלי לקה, עמדו שניים – גבר ואישה בני כחמישים והתלבטו. ׳אמא אוהבת עץ מלא,׳ אמר הגבר, ׳היא ממש מעדיפה עץ מלא על פורמייקה ובוודאי על פלסטיק, בואי ניקח את זה.׳  

    ׳כן, אבל היא תמיד אומרת שהריח של העץ הטרי לא נשאר הרבה זמן באוויר וכשהוא עובר אז נגמר כל היופי של העץ. היא אוהבת את זה רק בגלל הריח, אולי עדיף את הפורמייקה הלבנה?׳ אמרה האישה והתקרבה אל ארון הפורמייקה הלבן, לבדוק את תג המחיר ואת הוראות ההרכבה. ׳תראה, זה שישה עשר חלקים בסך הכל, זה חצי שעה עבודה במקסימום׳, היא אמרה. ׳כן, אבל צריך מברגה בשביל הדבר הזה, אני לא רוצה לקחת עוד הפעם מואן סטמפל, אנחנו כל הזמן לוקחים מהם. אולי פשוט נזמין הרכבה אצלה בבית? זה לא ייצא הרבה יותר יקר.׳ 

    כמה רעיונות למחלקת ארונות הקבורה של איקאה

     

    ׳תראה, אם זה נכנס לאוטו׳, אמרה האישה, ׳אפשר פשוט לקחת את כולו כמו שהוא מהתצוגה, ולא נצטרך להרכיב. לדעתי מתצוגה זה גם יעלה פחות.׳ 

    ׳את רוצה שאני אסע בכביש עם ארון קבורה שלם בתוך האוטו? השתגעת?׳ אמר הגבר. 

    ׳ולנסוע בכביש עם ארון קבורה בחלקים זה יותר טוב?׳ השיבה האישה. 

     

    לא היה לי נעים להמשיך להאזין לשיחה המוזרה שלהם. ארונות קבורה בהרכבה עצמית באיקאה? זה מה שהולך היום? מחלקת ארונות הקבורה היא באמת מחלקה קודרת ומשונה. המסלול תוכנן כך שבסמוך אליה מוקמה מחלקת רהיטי התינוקות וזה קצת איזן את הכבדות שירדה עליי. 

    והנה הגעתי אל האנגר המחסנים ממנו אוספים את חלקי הפריטים להרכבה עצמית. לכל רהיט מצורפות הוראות הרכבה והן תמיד ברורות מאוד. אולי יש להם במחלקת שירות לקוחות גם הוראות להרכבה עצמית של החיים שלי מחדש, אחרי הקורונה? ומה קורה אם פתאום מגלים שיש חלק אחד חסר? והאם יש קשר אקספוננציאלי כלשהו בין המילים הרכבה והקרבה? ואם יש קשר כזה, האם הוראות ההרכבה יהיו מורכבות יותר עבור מי שמרגיש שהוא הקריב הרבה בקורונה הזו? 

    המסקנה שלי מהביקור ההוא באיקאה הייתה שהחיים בגדול זה פתרון אחסון. 

    הארון הוא פתרון אחסון לבגדים ונעליים שהם בתורם פתרון אחסון, הכוננית היא פתרון אחסון לספרים שמאחסנים את העולמות שלנו, המקרר הוא פתרון אחסון למזון, שהגוף שלנו יאחסן אחר כך. לרוב יש לנו הרבה יותר מדי מכל אלה, הרבה הרבה יותר מדי. והביטוי ׳פתרון אחסון׳ כבר צופן בחובו את הבעיה. יש לנו ׳בעיה׳ והיא זקוקה ל׳פתרון׳. 

    הראש הוא פתרון אחסון למחשבות מטרידות והגוף הוא פתרון אחסון לנשמה. צריך לשמור עליו. 

    כל פתרונות האחסון האלה מגיעים עם דף הוראות להרכבה עצמית. לפעמים מאבדים את הדף ומאלתרים – הכוננית יוצאת עקומה, לפעמים חסר חלק או בורג, ובקורונה הזו השתחררו הרבה ברגים. אז קניתי וילונות – גם מכניס אור וגם מסתיר, הוראות ההרכבה לא מסובכות, כמה סמלי. 

    בסוף בסוף, ישאלו אותנו מה הרכבנו, האם פעלנו לפי ההוראות ומה בחרנו לאחסן בכל פתרונות האחסון האלה. יש למישהו מברגה? 

     

    ———

    למען הסר ספק וכדי לחסוך לכם את החיפוש – איקאה לא מוכרת ארונות קבורה והשיחה המצוטטת בין בני הזוג התקיימה רק בדמיונה של הכותבת, התוהה לגבי יחסינו עם חפצים וצרכנות בעולם שאחרי הקורונה.

    נכס לאומי – הולנד בימי קורונה

  • נכס לאומי – הולנד בימי קורונה

    ״אין תנאי חיים בעולם שנבצר מן האדם להתרגל אליהם, 
    ובייחוד בשעה שהוא רואה שכל הסובבים אותו חיים גם הם בתנאים אלה עצמם.״
                                                               (לב טולסטוי, אנה קורונינה) 

    מדפי הסופר מתרוקנים. החרדה שבגינה כל אחד מרגיש שהוא חייב לדאוג רק לעצמו, קצת מביכה אותי. אף פעם לא הייתי במצב כזה. אני יודעת שכדאי לקנות פסטה ופרצטמול, אבל לא מצליחה להביא את עצמי להעמיס יותר ממה שאני קונה בדרך כלל. בזמנים אחרים בהיסטוריה כנראה שלא הייתי שורדת. לא יחסר לנו אוכל. אולי בכל זאת כדאי לשתול כמה תפוחי אדמה בגינה? אין לדעת. 

    >>>קורונה בהולנד: כל העדכונים
    >>>קורונה בהולנד – הצעות לפעילויות אונליין, לילדים ולמבוגרים
    >>>לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

    סקרן אותי אם כל מי שעמד איתי בתור – לפני שבוע וקצת, עשה קניות רגילות או קניות קורונה. ניסיתי להבין מהכמויות ומסוג המוצרים. בשר, קרקרים, פסטה זולה, ירקות חתוכים, המון נייר טואלט. קורונה. ליתר בטחון וכדי לא להגיד שבאתי סתם, קניתי שני בקבוקי אקונומיקה וארבעה חצילים וברחתי משם. העומס בחניה הזכיר את רמי לוי בערב פסח. 

    יחד עם קילוגרמים של אורז אנחנו צריכים לצייד גם את התודעה, את ה mind- שלנו, בכלים שיסייעו לנו עכשיו. כי המלחמה האמיתית היא בתוך הראש שלנו. 

     Wandering mind is not a happy mind אומר עיקרון של מיינדפולנס. 

    כשאנחנו חיים בתוך הראש שלנו והמחשבות המטרידות מטביעות אותנו,  המציאות עצמה לובשת מסכה, היא עצמה תחת מסווה. המיינדפולנס מאפשר להביט על המחשבות והרגשות מהצד ולא לטבוע בתוכם. כמו שחף על הגל – הוא צף ולא טובע. מחשבה באה ומחשבה הולכת, כמו גלים, ואנחנו צפים עליהן, צופים בהן ונותנים להן לחלוף, לא טובעים בתוכן. חומרי ניקוי עדינים נדרשים כדי לנקות את התודעה שלנו משבבי המחשבות שלא נותנות לנו מנוחה.  

    אלא שמצב קורונה כמו עכשיו לא מאפשר לנו מנוחה כי הוא סוחף אותנו למחשבות על העתיד והן יכולות להיות מאוד מטרידות. אין בהן שום תועלת אבל אפשר לקנות עוד נייר טואלט. 

    מיינדפולנס מזכיר לנו לחזור אל הרגע הזה, הרגע המסוים הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו ולחוות אותו במלואו, להיות מודעים אליו, לחיות בו. זה מרכז, ממקד, הופך את המחשבה לצלולה יותר.  ומהו הרגע הזה? זה יכול להיות תור בסופר. אני עומדת ולפניי עוד חמישה אנשים עם סלים מלאים בפסטה. זה זמן נהדר להירגע, אפילו לכמה דקות, אפילו לכמה שניות. אני משתדלת לא לשלוף את הטלפון בזמן ההמתנה. בוחנת את התחושות הגופניות. האם הדופק שלי מהיר? האם אני בסטרס כרגע? אני מפנה את תשומת הלב אל התחושות האלה. הרגליים בתוך הנעליים, על הרצפה – איך זה מרגיש? היד בכיס המעיל, חמים, איך זה מרגיש? אני לוקחת שלוק מים, פותחת לאט את הפקק, שותה לאט ומרגישה איך המים מרווים, זורמים פנימה. לוקחת שלוש נשימות איטיות, עמוקות, מרגישה את האוויר נכנס, משתהה ויוצא, לאט לאט. הנה הגיע תורי. אני מוציאה את המוצרים לאט מהסל, מניחה לאט על המסוע. זה לא חייב להיות לאט בקטע מעצבן, במיוחד אם יש תור מאחור, אבל זה יכול להיות תוך מתן תשומת לב לכל חפץ שאני מחזיקה והנחתו בצורה עדינה, רכה. 

    אני שוטפת כלים. שוטפת את הצלחת בתשומת לב, רואה את הסבון נוזל על הסקוטש, מביטה  איך המים שוטפים את הסבון, מניחה את הצלחת בעדינות. 

    זה נשמע כמו אוסף של שטויות רוחניות של אוכלי אפונה מונבטת אבל זה לא. מיקוד תשומת הלב, המחשבה והרגש שלנו במקום אחד, בפעולה אחת, ברגע אחד – הרגע הזה – מסייע להפחתת חרדה ומתח, מרגיע ומפקס. באופן הזה יש אנשים שנרגעים כשהם מציירים, צובעים מנדלות או תופרים. אפשר לצבוע כשהמחשבות שלנו במקום אחר, אבל הרוגע האמיתי יבוא כשאנחנו נהיה איתו, ברגע הזה, הרגע המסוים הזה ורק בו. זה תורם לאיזון ואנחנו כל כך זקוקים לו היום. 

    זה לא בא מיד, זה לוקח קצת זמן וצריך לתרגל. יש ימים שלמים בהם אני מתקשה להיות כאן ועכשיו, מתקשה להיות mindful. במיוחד זה מאתגר כשהילדים נמצאים ודעתי כל הזמן מוסחת. 

    אבל גם מולם, אני מנסה. להקשיב להם במלוא הקשב, להיות איתם בצורך שלהם עכשיו, לחבק ולהרגיש. 

    אני מנסה, ברגעים שונים של היום, to stop and drop, להניח למחשבות. לחזור להרגיש את הנשימה בשלוש נשימות עמוקות ולהרגיש ולהתרכז ברגע הזה – גם רגע של קיפול כביסה, חיתוך ירקות או הקשבה מלאה למי שנמצא מולי – גם אם זה בשיחת וידאו. לאורך זמן זה ירגיע, ימקד וינקה את התודעה הנודדת. זו היא שגורמת לנו לחיות בתוך הראש שלנו ולסבול מזה. מיינדפולנס מאפשר להגיב לאירועים שבחוץ בצלילות גדולה יותר כי התודעה שלנו צלולה.

     זה כמו אלכו-ג׳ל, רק לנפש. צריך לדאוג לה.    

    אני נושמת עמוק ושותה מים לאט. מחר יגיע לסופר עוד נייר טואלט.

  • שמונה דברים שאני אוהבת אצל ההולנדים

    1. שהם שקטים, נקיים ומסודרים

    ככה אמרה בתי בת התשע כששאלתי אותה מה היא אוהבת אצל ההולנדים, והיא כמובן צודקת. הם שקטים, נקיים ומסודרים. ובגלל זה, כשביום האחרון של השנה המדינה נראית כמו שדה קרב, זה כנראה נסלח כי בכל שלוש מאות שישים וארבעה הימים האחרים, שקט ודממה למות. רבות מדובר על הרוגע והחזלך כי אין מה לעשות, חסר לנו מזה, חסר. אוהבת מאוד. 

    2. שאם מתעקשים בנימוס אסרטיבי, ׳לא׳ יכול להפוך ל׳כן׳

    לפני שבועות מספר בלע בננו בן השלוש חבילת מסטיקים שלמה. לא אוכל להסביר כעת איך קרה הדבר ואיפה היו ההורים שלו בזמן הזה. זה קרה, והוא נתקף כאב בטן. 

    התקשרתי אל מוקד החירום בבית החולים וסיפרתי שהבן שלי בן השלוש בלע חבילת מסטיקים שלמה, הוא מתפתל מכאבים, כדאי לטפל בו. הגברת בצד השני של הקו לא התרגשה. לאט לאט היא לקחה ממני את כל הפרטים, לאט לאט שאלה שאלות על ההיסטוריה הרפואית, ואז שאלה מה הייתי רוצה שהיא תעשה. ידעתי שאם אכנע לדחף הרגעי המפעם וייצא לי משהו בסגנון ובטון של מיון איכילוב, רופא אנחנו לא נראה היום. עניתי לה בשקט ובנימוס בשאלה ושאלתי אותה, מה היא חושבת שאני רוצה שהיא תעשה. היא חשבה רגע, בדקה במחשב, התייעצה עם קולגה, והזמינה אותנו להגיע. לילד שלום, אין יותר מסטיקים בבית. 

    לפעמים כדאי להעמיד את ה׳לא׳ תחת ביקורת אסרטיבית אך מנומסת, לשאול שאלה ישירה שפונה אל הלב, בדרך כלל זה לא יעזור, לפעמים כן. סך הכל הם בסדר ההולנדים האלה, לפעמים אפילו אפשר לצאת מהרופא עם אנטיביוטיקה. אנטיביוטיקה!

    לרשותכם לינק לכתבה מועילה כיצד לדבר עם הרופאים ההולנדים כך שיקשיבו

    3. את החנויות יד שניה

    A whole new world! 

    אם לא הייתה לי את הבעיה הקלה הזו עם החפצים שכתבתי עליה כאן בפעם הקודמת, הבעיה שבגינה אני מבקשת להיפטר מכל חפץ מיותר (גם אם הוא בגינה), כנראה הייתי פשוט מעבירה את כולנו לגור בחנות יד שניה. יש שם שפע של משחקים וכלי בית, המשחקים מתחדשים כל הזמן, ואפילו יש בית קפה. 

    הם יודעים לחיות, ההולנדים, הם יודעים גם לקנות אמנם, אבל גם לשמור היטב ולהעביר הלאה הם יודעים ממש טוב. אכן, שקטים נקיים ומסודרים.  

    ההולנדים יודעים לקנות, אבל גם לשמור היטב ולהעביר הלאה הם יודעים ממש טוב.

    4. שהפועל בסוף המשפט 

    Hebben jullie lekker geslapen? ישנתם טוב ? כדי מה ממך רוצים להבין, עד הסוף חייבים להקשיב. שם, בסוף המשפט, סיבת הקיום שלו נמצאת. 

    בעייתי קצת לנו הישראלים, אין לנו סבלנות. המבנה הזה שונה מאנגלית ועברית, ולכן הוא מסקרן וגם את השיניים שובר. 

    5. את האחנדה 

    כל כך מרגיע לדעת שאי שם בעוד שמונה חודשים, הוזמנו כרטיסים למשחק כדורגל. כמה נחת ושלוות נפש כשפליי דייט מתוכנן להתקיים בעוד שלושה שבועות. 

    תכנון מראש זה נפלא, גם ספונטניות זה אחלה, אבל לפעמים הספונטניות מלחיצה והתכנון מרגיע. היה מעניין לגלות את המשמעות (המקורית) של המילה בהולנדית, כשבעברית אג׳נדה זה משהו אחר לגמרי. ואולי גם קיים קשר בין האחנדה ההולנדית, שבה הכל רשום ומתוכנן לשנתיים קדימה, לבין האג׳נדה שבשימוש הישראלי, במובן של אינטרסים שמבקשים לקדם. כי האחנדה, מתוכננת בהתאם לאג׳נדה. 

    כך או כך, אני אוהבת את האחנדה. 

    האחנדה ההולנדית, שבה הכל רשום ומתוכנן לשנתיים קדימה

    6. את תרבות הספורט

    בכל פינת רחוב ניצב אולם ספורט מכובד, עם טבעות משתלשלות מהתקרה וקערות עם אבקת מגנזיום. זה רציני, זה מסר שעובר היטב, תרבות הספורט חשובה, אנחנו משקיעים, בואו להתאמן אצלנו. ואנחנו באים! גאים להתלבש בבגד התעמלות מהודר או במדי ג׳ודו עם סמל של המאמן. והכי מצחיק, שלא אומרים ג׳ודו. אומרים יודו. יודן יודו, Joden Judo. 

    7. את החנות Action

    אוהבת וכבר מעכשיו מתגעגעת. החנות נמצאת במרחק דקה וחצי הליכה מהבית שלי והיא הגרסה המעודנת של מאקס סטוק. אני אוהבת את העונתיות שבסידור המוצרים, לקראת הסתיו, לקראת הכריסמס, לקראת עונת המנגלים, לקראת עונת הגינון. הסחורה מתחלפת מהר, מסודרת על המדפים בהקפדה יתרה והעובדים חשים את עצמם כחלק מנבחרת אליטיסטית. יש להם אפילו קבוצה במרתון אמסטרדם. אני גאה לקנות באקשן.  

    8. את המלך וילם אלכסנדר 

    ירום הודו. השבוע המלך וילם אלכסנדר יגיע לביקור מלכותי בישראל, כאורח של הנשיא רובי ריבלין ולרגל ציון יום השואה הבינלאומי שיחול ב-27 בינואר. יחד עם נציגי מדינות אחרות הוא יהיה נוכח בפורום השואה העולמי החמישי, שבו ידונו על אופן שימור זיכרון השואה ועל מיגור האנטישמיות העולם. הוא יבקר ביד ושם וגם בבית יוליאנה בהרצליה, שבו מתגוררים ניצולי שואה מהולנד. 

    קישור לידיעה באתר הרשמי של בית המלוכה

    אני מחבבת את המלך וילם אלכסנדר, את אשתו המלכה מקסימה ואת שלוש הבנות הטינאייג׳יריות  שלהם. אני אוהבת לגלגל את השמות שלהן, שמות מלכותיים ועם זאת לא מתיימרים מדי, קטרינה-אמליה, אלכסיה ואריאנה. זה ממש מגניב שקטרינה-אמליה, בגילה ועם גשר בשיניים,  היא יורשת העצר, וכבר עכשיו נקראת בפי כל ׳נסיכת אורנייה׳.   

    אני אוהבת להסתכל על התמונות הרשמיות שלהם שבית המלוכה משחרר לציבור באופן מבוקר, תמונות מחופשות סקי משפחתיות או מהארמון בוואסנר, ולחשוב שבבית של המלך והמלכה מדי פעם, לעיתים רחוקות מאוד, מאוד מאוד רחוקות, הנסיכה אריאנה צורחת על יורשת העצר קטרינה-אמליה, באופן בלתי מלכותי ובלתי אלגנטי בעליל, ומבטיחה שיותר לעולם, לעולם, לא תתן לה להיכנס לחדר שלה. ותחזירי לי מיד את הסוודר עם החד קרן! 

    תמונות רשמיות שבית המלוכה משחרר לציבור באופן מבוקר, למשל תמונות מחופשת הסקי המשפחתית

    אלה שמונת הדברים שאני אוהבת אצל ההולנדים. לא מצאתי מה לכתוב בסעיף של אוכל, אז פשוט הורדתי אותו. 

     ומה אתם אוהבים? 

  • הסיפור שלי עם חפצים – מחווה ל-Black Friday

    בוקר אחד לפני שנה וחצי או שנתיים פתחתי את דלת ארון הבגדים וכל תכולתו נפלה עליי.  

    בלי שום סדר או קיפול, בערבוביה נוראית נקברתי תחת סוודרים, חולצות קצרות, גרביונים ומטפחות. 

    נפלו עליי בגדים שלא זכרתי שיש לי, פתאום אפילו שמחתי לראות את הגרביים הסרוגים הישנים, וסוף סוף מצאתי את הפיג׳מה עם הכבשה הוורודה. 

    לא היה לי זמן לסדר, אז פשוט דחסתי הכל חזרה, את הפיג׳מה הוורודה השארתי קרוב לדלת ונשענתי עליה עם הגב, שתיסגר. 

    בערב, פתחתי את הארון וכל תכולתו נפלה עליי שוב. הפעם מצאתי את בגדי הריצה וגם חצאית שחיפשתי חודשים. שוב דחסתי הכל פנימה, את בגדי הריצה השארתי קרוב לדלת, מאחורי הפיג׳מה, בשביל ההרגשה הטובה. 

    למחרת בבוקר נפלו עליי צעיפים וכפפות, כמה שמלות שבת וגם עניבה, מאיפה היא באה? 

     דחסתי הכל חזרה, את הצעיפים שמתי ליד בגדי הריצה, את העניבה תליתי בחוץ. זה לא שלי בכלל. 

    פיג׳מה, בגדי ריצה, צעיפים, גרביים סרוגות, עניבה. 

    בערב נפלה עליי מצקת למרק. קטנה אמנם, אבל די מורגשת. תליתי אותה ליד העניבה. 

    למחרת בבוקר נפלו עליי, ודחסתי חזרה, חוברות ישנות של ׳לאישה׳, שני כבלים מאריכים, נייר מתנות ופנקס צ׳קים. את הגרביים הסרוגות לא מצאתי. בערב נעלמה הפיג׳מה, ודווקא כל כך שמחתי שמצאתי אותה, אבל פתאום צצו כפכפי אצבע משנה שעברה. 

    וכך במשך שבוע או יותר, המשיכו ליפול עליי חפצים, עשרות או מאות פריטים מתחומים שונים. ידיות לארונות, קליפסים לשקיות, מברשות שיער, מברשות שיניים חשמליות, שעונים מעוררים קטנים, בטריות ישנות, כסף- גם במטבע זר, עטים, חלקי פאזל, דפי מדבקות ׳סידרתי יפה׳, מטענים למכשירים חשמליים, תמונות משפחתיות דהויות, בקבוקים ריקים של בועות סבון וקפיצים צבעוניים כאלה, שיורדים מהמדרגות לבד. 

    ואז החלטתי שזה מספיק. 

    סידרתי הכל בערימות לפי נושאים,  השארתי דוגמיות מכל דבר והוצאתי מהבית כמעט את כל מה שהיה שם. באמצע החדר התנשאה גבעה בגובה של כמטר וחצי, כלומר מעט פחות מהגובה שלי. 

    על המדף בארון נחו שתי חצאיות ופיג׳מה עם כבשה.  

    ואז, רוקנתי גם אותו, שמנו הכל במזוודה, ובאנו להולנד. 

    ומאז יש לי אלרגיה לחפצים. 

     ׳קניות׳ זה לא בילוי בשבילי אלא מילה נרדפת לסבל.  

    אני נכנסת לסופר כמו שור לזירה עם בד אדום, ומגדירה מטרה- לצאת עם מינימום מוצרים במינימום זמן. קניות בסופר זו קטגוריה פשוטה יחסית, מכיוון שכמעט כל מה שנקנה שם מתכלה, או נאכל, כלומר נעלם בדרך זו או אחרת, הוא לא תופס מקום לאורך זמן.  

    זה מורכב יותר עם חפצים שנכנסים אל הבית ומתקשים לצאת ממנו, חפצים שאינם אוכל או חומרי ניקוי. 

    אז אני, אני רוצה לחיות בבית שנראה כמו הבתים באתר Funda,

    Image by ErikaWittlieb from Pixabay
    Image by midascode from Pixabay

     בלי כלים על השיש, בכלל, בלי מברשות שיניים על הכיור. ככה בדיוק. 

    אני מוציאה מהבית חפצים, את כל החפצים, ברגע שכלי האחסון שלהם עולים על גדותיהם, או שהחפצים עצמם עולים זה על זה. אני פשוט לוקחת את אלה שנמצאים הכי למעלה, וזורקת. לפח הנכון, ברור. ברור למיין. 

    אני מעדיפה להוציא, להעביר, לתת, לתרום, למחזר, להעיף, מאשר לקנות, להביא, להכניס, לרכוש, לצרוך. 

    ואם טיילתם במרכז אמסטרדם לאחרונה, האם ראיתם את שלט הניאון שתלוי מעל ה-Kalverstraat, רחוב הקניות המרכזי?  

    Shop.

    Never stop.

    באמת?

    מה יקרה אם ניענה לקריאת הניאון ונקנה בלי הפסקה? מה יקרה לכל החפצים המיותרים האלה? איפה נניח אותם, איפה נאחסן אותם? 

     איפה נאחסן את עצמנו?  

    המילון מגדיר חפץ כך: 

    1. חפץ, הוא- פריט
    2. חפץ, הוא- רצון

    שורשי השפה העברית בעצמם מלמדים אותנו, שאין לנו צורך בפריט שאין לנו רצון בו, אין לנו צורך בחפצים בלי חפץ. 

    למאמנות לסידור הבית- יש מקצוע כזה, יש היום הרבה עבודה. 

    הרי אנחנו מתקשים להשתלט על החפצים שלנו, על הציוד שלנו, על חפצים, שאין בהם חפץ. 

    תוציאו, אל תקנו, וירווח לכם, ויהיה פחות לסדר. 

    א״ג, הוגה דעות יהודי, ישראלי הולנדי בן ימינו, דייק זאת היטב:   

    ׳תרבות הצריכה היא לא תרבות, ואת לא צריכה׳ הוא אמר. 

    ואת, כמה את צריכה? כמה אתם צריכים? ובמה באמת יש לכם חפץ?   

     

  • אבל תרבות

    נֵלי, השכנה ההולנדית שלנו, מעולם לא תקרא את זה. אמנם רק קיר אחד מפריד בין הבתים שלנו, אבל יותר מדי קטגוריות מפרידות בין חיינו. היא בת שמונים ושבע או יותר, היא בטח לא בפייסבוק ולא קוראת עברית. גם אם נניח שהיא קוראת עברית להנאתה, נגיד שהיא נוצרייה אוהבת ישראל, היא בוודאי לא קוראת דיוור שמיועד לישראלים בהולנד. גם אין לה ראש לזה. בעלה חולה באלצהיימר, הוא מאושפז כבר תקופה ארוכה, והיום הוא נפטר. 

    בשבוע שעבר פגשתי את נלי במרכז המסחרי. שאלתי אותה לשלומה, היא מחתה דמעה ואמרה שהיא חושבת שלא נשאר לו עוד הרבה זמן. חייכה לילדים ואמרה שהיא שמחה שאנחנו שכנים. שברתי שיניים כדי להגיד לה, בהולנדית, שגם אני שמחה שאנחנו שכנים. אפילו שזו שכנות קצת מוזרה, כי היא בכלל לא מורגשת.  

    כשרק הגענו לכאן, פחדתי. פחדתי שהילדים שלנו ירעישו בחצר ולמחרת נראה צלבי קרס על הקירות. כזאת אני, קצת רואה שחורות. מזל שנלי היא מעט כבדת שמיעה והקירות די עבים. ולשכנים האחרים לא אכפת מכלום, מצידם תמות. 

    נלי לא שומעת אותנו, וידאתי. רק כשקדחנו קצת בקירות בימים הראשונים. וזהו. אין בינינו קשר. והיא גרה לגמרי לבד, בעלה מאושפז והיום הוא נפטר והילדים שלה רחוקים. אנחנו מרגישים מחויבות כלפיה, איזה אחריות כזו, הרי אנחנו שכנים. אבל נלי שומרת באדיקות על הפרטיות ולא נראה שמעוניינת לשוחח מעבר למילות נימוס בודדות. אולי זה בגללנו, אולי זה בגללה, אולי ככה זה כשאת בת שמונים ושבע או יותר ויש לך בעל חולה באלצהיימר, שמאושפז כבר תקופה ארוכה, והיום הוא נפטר.  

    מכונית שחורה ארוכה עצרה לפני חלון המטבח שלנו שצופה אל הרחוב. אין שום סיבה שתעצור לפני חלון המטבח שלנו מכונית כזו, אלא אם כן משהו קרה. נגיד, מישהו מת. 

    מר ואן דר הורסט היה השכן הלא נראה שלנו. הוא היה מאושפז במשך כל הזמן שאנחנו גרים כאן וכנראה עוד הרבה קודם לכן.  

    שני אנשים לבושי שחורים פתחו את דלתות המכונית וארון עץ לבן הוצא ממנה והונח על מעין עגלה, עגלת ארונות קבורה. העגלה התגלגלה אל תוך הבית של נלי ולבושי השחורים נעלמו בתוכו. 

    מה קורה ברגעים האלה שבהם ארון קבורה נכנס לסלון שלך? 

    כעבור שעה או שעה ורבע הדלת נפתחה שוב והארון יצא ממנה כשהוא מקושט בפרחים. אחד מלובשי השחורים החזיק בידו ספינה דקורטיבית מעץ, חפץ וינטג׳ מובהק, עם הרבה מפרשים. 

    לאן הם לוקחים את זה? הספינה תקבר עם מר ואן דר הורסט? לא חבל? 

    המלווים הסתדרו בשורה עת הוכנס הארון אל המכונית השחורה, וכשהדלת נסגרה כולם התפזרו למכוניות שלהם, כדי לנסוע בשיירה. נלי, לבושת שחורים הדורים, ישבה במושב שליד הנהג, מאחוריה ארון ובתוכו בעלה המת, ועל ברכיה תמונה במסגרת. היא ניגבה אותה בשולי המעיל, וגם נגבה את דמעותיה. תמוה היה בעיניי, שברגעים האלה בהם התפזרו המלווים למכוניות שלהם, נשארה נלי לבדה, ללא איש מצידה. ומצידה השני, היא כל כך רגילה להיות לבד. 

    זה היה סופו של מר ואן דר הורסט, השכן שלא הכרנו. למחרת קניתי כרטיס עם ציור של סביון וברכת ׳היו חזקים ברגעים קשים אלו׳, כעצת חברות מנוסות. לקחתי איתי שני ילדים להפגת המתח, והלכנו לנחם אבלה. הבנתי שעדיף לא להביא פרחים, עדיף לא להביא פשטידה ושגם להלוויה שולחים הזמנה, שלא יידחפו סתם, אפילו שאין מה לאכול. מצד שני, גם בחתונה הולנדית אין מה לאכול, לא?  

    כך או כך, בתה של נלי פתחה את הדלת ועל פניה הייתה הבעת פליאה. הלוא אף אחד לא ידע שמר ואן דר הורסט נפטר, מודעות לא נתלו בשכונה, לנלי אין חברים. איך ידענו? כי אנחנו שכנים, אמרתי לה, דלת ליד. ראיתי מהחלון את המכונית השחורה, שכנים יודעים דברים כאלה. השכנים שאני מכירה, לפחות, יודעים דברים כאלה, ככה זה אצלנו בישראל. 

    זה לא זמן טוב? 

    לא לא, זה בסדר, אמרה מריה, היא מאוד לבד, היא בטח תשמח, והלכה לקרוא לאמה. נלי ירדה אלינו, פניה סמוקים וגם עליהם, הבעת פליאה. אותנו היא לא ציפתה לראות. מתעניינים בה? דואגים? מה פתאום? מה זה קשור שאנחנו שכנים? 

    נתתי לנלי את הכרטיס עם הסביון והבעתי את תנחומי ותנחומינו המשפחתיים. את תמיד יודעת איפה למצוא אותנו, נכון? אנחנו פה, דלת ליד, לכל מה שתצטרכי, ושלא תדעו עוד צער. נלי לקחה את הכרטיס, הודתה לי, חייכה קלות לילדים, והלכה. הדלת נסגרה. וזהו. לא הוזמנו להיכנס והיא לא סיפרה לנו דבר על מר ואן דר הורסט המנוח. 

    למחרת ראיתי אותה בסופר השכונתי. אף אחד לא ידע שבעלה נפטר, אף אחד לא ניגש אליה ולא שאל לשלומה. רכונת ראש היא קנתה כמה ירקות, הניחה בסל הקניות הרב פעמי והלכה. בערב נפתח חלון בקומה השנייה ושתי שמיכות פוך נתלו לאוורור ברוח הקרה של אוקטובר. 

  • למה החלטתי להישאר בהולנד לתמיד

    למה לא בעצם, הא? מה רע לנו פה? החיים כאן נוחים יותר בכל פרמטר ובכל קנה מידה. אחרי ביקור מאובק, צפוף ורועש בארץ, החזרה להולנד הייתה כמו מים בנווה מדבר, כמו מקלחת צוננת אחרי יום מיוזע. נחתנו אל הרוגע והירק, הנימוס והיעילות, הביורוקרטיה הידידותית והסטרופ וואפל. יומיים התהלכתי כמו תיירת, מוקסמת מהמראות והשקט, מהכבישים המרווחים ומהתנועה הזורמת כמו המים באמסטל. 

    הילדים השתלבו לגמרי במסגרות החדשות-ישנות, ההולנדית שלהם החליקה כמו חמאה והם כבר הולכים לבד לסופר ורוכבים לבד לחוגים על האופניים ההולנדיות שלהם. 

    אנחנו כבר יודעים איפה יש את ההנחות הכי טובות של סוף עונה, מתי להגיש את דו״חות המס ואיך כדאי לדבר עם הפקידים בבנק. אני יכולה לשאול שאלות פשוטות בהולנדית, להבין חצי מהתכתובת הכיתתית בלי גוגל טרנסלייט וההולנדים כבר לא נראים לי כועסים. אולי יום אחד יהיו לנו חברים הולנדים על באמת. ולא קריטי שלרוב אני לא מבינה מה עונים לי ושלפעמים הילד מביא תמונה משפחתית במקום בגדים להחלפה. 

    אנחנו חושבים לאמץ כאן כלב, לקנות פה בית ואם יום אחד יוולד לנו כאן ילד כנראה שנקרא לו קלאוס. ואם זו תהיה ילדה, נקרא לה יוסקה. או טרוס. או יאני, זה דומה לחני. היא תלמד לשחות מגיל חצי שנה בלי מצופים ועם בגדים ונעליים, ותשיר לסבתא בשיחת וידאו את כל השירים מהגן. סבתא לא תכיר אף שיר הולנדי ולא תוכל לשיר איתה. סבתא תזדקן לה בישראל המאובקת אבל תהיה גאה שיש לה ילדים ונכדים בהולנד, היא בדיוק בדרך אליהם לכל חופשת החורף, כל חורף, זה שבועיים ימים. איזה יופי. 

    החברים בארץ יישארו באותו מקום, אולי חלקם יעברו דירה, חלקם יתקדמו בעבודה, יוולדו להם עוד ילדים שהילדים שלנו כבר לא יכירו. בשכונה שגרנו בה ייבנו בניינים חדשים בפינוי-בינוי, אומרים שהדירות שם נחמדות אבל יקרות רצח, כמה קשה לקנות בית בארץ, כמה נחמד שכאן זה בא בקלות. 

    יש כאן כל מה שאנחנו צריכים- יש לנו חברים, יש לנו עבודה, לילדים שלנו טוב כאן, התנאים הסוציאליים מעולים וכרטיס מוזיאונים זה אליפות. יש המון אתרי קמפינג, חופי ים, תערוכות והופעות, חיי תרבות עשירים, ובירה הולנדית נהדרת. 

    כולם באים לבקר אותנו, חלק אפילו חוזרים בפעם השנייה והשלישית כי כל כך כיף פה. החופשה האולטימטיבית, טיסה קצרה וימבה שופינג. יאללה, ניתוק תושבות וקדימה פול אינטגריישן. ישראל זה נחמד ושם זה בית ולב והכל, אבל בינינו, הפרחים כאן יותר יפים. ׳ואותך אני לא עוזב׳ זה סתם משפט משיר, וגם הוא לא איכותי במיוחד. 

    יגדלו לנו כאן ילדים הולנדיים, הם ישחקו כדורגל והוקי ויהיו אלופים בטיפוס אתגרי על קירות. הם אמנם ידברו עברית כי ברור אבל ישכחו מילים פה ושם, לא נורא. הם יקראו ספרים בהולנדית וגיבורי הילדות שלהם יהיו קיקר הצפרדע וניינצ׳ה הארנב. פה יהיה הבית שלהם. הם יהיו מנומסים ושקטים אבל גם קצת חסרי מעוף, קצת, איך נאמר, הולנדים כאלה. 

    אנחנו נהיה ׳החברים שלנו בהולנד׳ עבור כל מי שנשאר בארץ, ולאט לאט ישכחו גם אותנו. ככה זה, אבל כבר יש לנו כאן חברים חדשים. דיט איז מיין האוס. 

    אבל אז תפרוץ בישראל מלחמה. זה יתחיל כעימות מקומי בעזה ויתפשט צפונה, עד לפרדס חנה זה יגיע. המשפחות שלנו ישבו במקלטים ויכלו את מלאי המים המינרליים. תנועות נוער יפטרלו בין הבתים ויציעו הפעלות לילדים והתאווררות להורים, כי כמה אפשר. כל זה יגיע אלינו מרחוק, דרך וואי נט ובשיחות ווטסאפ מזדמנות. אנחנו נזמין אותם להגיע לפה, לנוח קצת. האזעקות היחידות כאן הן אזעקות שווא מגוחכות בשבוע הראשון בחודש, חוץ מזה דממה. 

    אנחנו גם נרצה לחזור כדי להיות איתם שם בזמנים הקשים האלה, אבל כבר לא נמצא את מקומנו. הכל ישתנה, כולם ישתנו, הבורקסים יישארו אותו דבר אבל האנשים כבר לא, הם ישמינו. כשנרגיש שמיצינו, שהזדהינו מספיק עם המצב הבטחוני ועם החזית, אנחנו נחזור הביתה. אנחנו את שלנו עשינו. 

    וככה שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, נחיה את החיים החצויים האלה, חיים של מי שכבר שכח איפה הבית ואיפה הלב ומתי השקינו לאחרונה את הפרחים. אולי עשינו טעות כשנשארנו? 

    סתם. עבדתי עליכם. 

    אנחנו לא באמת נשארים בהולנד לתמיד, לא לא. הנוחות והשקט, ההזדמנויות והרוגע, הירוק והמים, הטיולים ואירופה, זה לא מה שקונה אותנו. ׳דע מאין באת ולאן אתה הולך׳, אומרים אבותינו במסכת אבות. אבותינו שורשים, ואנחנו יודעים היטב מאין באנו. אנחנו נחזור לארץ בתום המשימה שלנו כאן, יקח כמה שיקח. ישראל היא הבית, בהולנד אנחנו גרים, לבינתיים. זה הכל.