באותו יום חמישי התחלתי לכתוב משהו על הנוף השטוח של הולנד ועל ההשפעה שלו, אם קיימת כזו, על האנשים שחיים את חייהם כשזה הנוף הממסגר אותם.
ציטטתי את שאול טשרניחובסקי, שהרי זה הוא שאמר כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו. הנחתי הנחות שטוחות על בסיס שטוח וחשבתי שהנה עליתי כאן על משהו, איזו תיאוריה סוציו-גיאוגרפית, איזו הנחת עבודה לפיה האדם מושפע, בתוכו פנימה ממש, מהנוף בו חי מרבית חייו, או לפחות, כמוני, חי בו עכשיו. כתבתי שגם אני חשה מושפעת במידה מסוימת מהנוף הזה. משהו בי נרגע והושקט, ועם זאת גם השתטח ורודד, כאילו הפכתי גם אני לפולדר מיובש רחב ידיים, ירוק מאופק אל אופק אל ים, פולדר של אדמה ישנה, שלא מסוגלת להצמיח דבר אלא היא מצע למרעה בלבד, מצע רחב ושטוח ורדוד.
אלא שאז פרצה שריפה. קו שישים ושתיים ואני עליו, היה בדרכו לבית הספר ראש פינה, ששם מוניתי למורה מחליפה, לעברית, בכיתה של ילדים שאינם דוברי עברית, בכלל, בעוד שאני, המורה המחליפה, לא דוברת בכלל הולנדית. זה העניין במורה מחליפה- היא מחליפה אין באין, או חיין בחיין, מחליפה אפס הולנדית באפס עברית, ומה עושים עם זה עכשיו.
השריפה שינתה לגמרי את מערך הכוחות. מערך הכיבוי של דרום אמסטרדם התפרס לו בשטח השטוח, חסם את הכביש בניידות גדולות ומכוניות אדומות, והאוטובוס סב על צירו. אם הייתי יודעת הולנדית יותר ממה שהתלמידים שלי יודעים עברית, אולי הייתי מבינה שהנהג בישר זה עתה במיקרופון, שהוא לא. לא נוסע במסלול הרגיל שלו, הוא מסתובב ומי יודע לאן יגיע. בשניות מצאתי את עצמי בכבישים מהירים לגמרי לא מוכרים, מחוץ לכל אזור ידוע, כמו בקרוסלה שכבר מאוחר לרדת ממנה, והוא נוסע ונוסע, כביש שטוח, שדה שטוח, תעלה על נוף שטוח. הנחת העבודה השטוחה שלי הניחה שהוא יחזור בסוף לאותו מקום, הוא יגיע לראש פינה, אני אגיע לכיתה בכמה דקות עיכוב, זה קורה. הרהרתי בנוף השטוח ותכננתי מה נלמד היום, האם צבעים או לספור עד עשרים, או אולי בכלל שיר של מתי כספי, והאוטובוס נסע ונסע ובשלטים הופיעו המילים הארלם והופדורפ, וזה כבר די רחוק.
בצד השני של הקו הייתה טרודי מברלין, זה היה ראיון טלפוני חשוב ואי אפשר היה לעצור אותו באמצע, אי אפשר היה לעצור באמצע את טרודי מברלין. עם צפירות הסירנות, הודעות הנהג במיקרופון ורעש הנסיעה, ניסיתי להבין איפה אני, איך אני מגיעה מפה לבית הספר הכי מהר, כמה תעלה מונית, בכמה אאחר ומהי הייחודיות שלי על פני אחרים שניגשים לאותה משרה אצל טרודי, למה לה בעצם, לטרודי מברלין, בכלל לבחור דווקא בי. התנצלתי בכל פעם ששמעתי רק את החצי הראשון של המשפט, ובגלל שכבר שלוש פעמים בקשתי ממנה לחזור על דבריה, בפעם הרביעית השלמתי לבד. ׳כן, זה מאוד מעניין, אבל אני דווקא רציתי לדעת…׳, היא שאלה מהו הדבר החשוב ביותר למורה דרך ואני עניתי שיהודי אמסטרדם ראו בעיר את מרכז חייהם לאורך דורות ארוכים, זה לא היה קשור למה שהיא שאלה, אבל באותם רגעים אומללים זה גם לא היה נראה לי קריטי.
סוף סוף הסתיימה השיחה והודעתי לבית הספר שאני מאחרת. מכיוון שצברתי לעצמי נקודות זכות של מדייקת ואף מקדימה, וגם חברה של המזכירה, זה עבר חלק. ׳זה באמת לא אשמתך׳, הרגיע אותי הקול הרגוע, ואני ליתר בטחון השפלתי עיניי לרצפה, זה עובר בקו לצד השני.
סוף סוף האוטובוס הגיע לתחנה כלשהי, זיהיתי אותה ותכננתי לרדת. בדרך החוצה הבנתי שטוב להישאר, שהרי האוטובוס חוזר על עקבותיו, כך נאמר בשפה שהבנתי, הוא עוד יגיע לראש פינה.
התיישבתי על מקומי וחיכיתי. הכל בסדר, תהני מהנוף השטוח, מה אפשר לעשות עכשיו והרי כבר שוחחת עם ברלין ועדכנת את אמסטרדם.
אלא שאחרי עשר דקות של נסיעה שטוחה האוטובוס עצר. ׳יש בעיה עם הדלק׳ סיפרה הנהגת. ככה, כמו במלחמה, בעיה עם הדלק. מה יכולנו לעשות, עמדתי מחוץ לאוטובוס, במקום לגמרי לא מוכר בעיר, עשרים דקות אחרי תחילת השיעור וכבר באופק של לאחר לאסוף את ילדיי שלי.
צריך אובר, צריך מונית, צריך להגיע, אבל משהו בטכנולוגיה הזו לא עבד, האובר לא הצליח לי, לא הצלחתי את עצמי, הכל התערפל, התערבב, היה חם, נגמרו לי המים, לא שתיתי כבר כמה שעות, לא אכלתי מהבוקר, הייתי לחוצה ועצבנית וחלשה , אז ליתר ביטחון התעלפתי על המדרכה. ככה באמצע העיר, רחוק מהמקום בו מחכים לי כעת ילדיי שלי וילדים אחרים, דמי השתטח ואני אחריו, נזלתי על הרצפה לעיניי העוברים והשבים. התעשתתי מהר, עזרו לי לקום והבנתי מיד שעכשיו אני לא מספיקה לאסוף גם את הילדים שלי. כמה טוב שיש חברות, התיישבתי על ספסל וניסיתי להבין איך עובדת האפליקציה הזו של האובר ולמה היא לא עובדת אצלי. סוף סוף מוחמד היה בדרך אליי, הנקודה התקרבה על המסך, הנה שתי דקות, דקה אחת, ׳מפגש עם הנהג׳, איפה אתה מוחמד? רבע שעה ניסינו למצוא זה את זו, אני כאן ליד חמישים ושלוש, תגיעי לכאן בשישים, זזתי קצת לכיכר, תעקבי אחרי הנקודה, אני בכתובת שכתבתי, אולי פשוט נבטל, בום שישה יורו על כלום, בגלל האנטישמיות, היום הזה רק נהיה יותר גרוע.
אבל אני חזקה מכל זה, התיישבתי שוב על ספסל, שוב הזמנתי אובר, אחרי שבע דקות הגיע וינסנט עם שתי אוזניים ולקח אותי דרך כל העיר היישר אל האוטו שלי.
הגעתי לילדיי בשעתיים איחור, חלשה ורעבה ומזיעה, מורה מחליפה למורה המחליפה לימדה עברית את דוברי ההולנדית, נפרדתי מכמה עשרות יורו ועוד כמה אחוזי שפיות, ורשמתי התעלפות הולנדית אלגנטית.
לא נורא, כל זה לא נורא, רק כוס קפה ומקלחת ולכולם שלום, כולם בריאים, רק קצת פחות עברית כשפה שנייה. שטויות, שטויות. מחכה לי בערב קונצרט לאור נרות בבית הכנסת הפורטוגזי, אשב שם בנחת, בחושך, על ספסלי העץ העתיקים, אביט בשלהבות המרקדות, אתמסר כולי למוסיקה הקאמרית העדינה מחצי האי האיברי, כך אמצא שלווה אחרי היום הזה.
מה אני אגיד לכם. שוב איחרנו, לקחנו אובר בשלושים יורו, הגענו על הקשקש, כולם כבר ישבו על ספסלי העץ, נדחקנו ביניהם בחוסר אלגנטיות, נתקלנו ברגלי הספסלים, עשר פעמים התנצלנו, לא נשמנו, התיישבנו על הספסל והוא כמעט נשבר, זה ספסל מהמאה השבע עשרה. שניה אחר כך, בשמונה אפס אפס החלו הנגנים בנגינתם. זה היה נפלא, כלי נשיפה אקזוטיים הפיקו צלילים שליטפו את הנפש והשקיטו את התודעה. ניסיתי, ניסיתי להתמסר לרגע הזה, הרגע האלמותי המסוים הזה, אבל משהו שם לא הסתדר, לא התיישב טוב, מה בדיוק?
ואז הבנתי. אור נרות זה קסום, אבל בשעה שמונה בערב בקיץ בהולנד, לא רואים אותם, לא רואים את הנרות. יש אור טבעי חזק מחלונות הענק, לפחות עד עשר וחצי. מה נסגר אתכם חברים פורטוגזים, חכו לחורף עם ההופעות האלה. הושטתי יד והוצאתי מהתיק משקפי שמש.
האדם, כך אומרים, הוא תבנית נוף מולדתו. אני עדיין מנסה להבין, לנסח במילים, את הקשר העדין הזה, בין העם ההולנדי לתבנית הנוף הגדול, השטוח, הירוק מאופק אל אופק אל ים, שבתוכה הוא חי את חייו. ועד אז, עד שאבין זאת ואולי גם אכתוב על כך, אטמין בתנור תבנית פיירקס עם תפוחי אדמה, מתובלת כזו ואהובה, תבנית נוף מולדתי.
יצאנו החוצה, הסתכלנו סביב וחשבנו לאן ללכת. אין לאן. כל בתי הקפה סגורים, מסעדות סגורות, אור יום בחוץ, אמצע השבוע ביום חול, שמש, והכל סגור. ואם אתה יהודי שומר תורה ומצוות, המצב כשר, כלומר קשה, עוד יותר. בצר לנו נסענו לפיצה של מרקו בבאוטנפלדרט היהודית, והיא הייתה מלאה עד אפס מקום ביהודים רעבים כמונו, ולפחות שם זה הרגיש כמו כיכר ציון בליל קיץ, חמים ורועש.
