Category: זה מתחיל ב-א׳

אני שוכבת על ספה אדומה ומשתעלת. בוהה בתקרה הלבנה ומנסה להבין אם התקרה באמת לבנה או שהיא בצבע קרם ממש נקי. ואיך בכלל תקרה מתלכלכת…?

אני בולעת רוק ומרגישה מעין כדור קטן, גם הוא לבן, בגודל של כדור-רשת שהתמקם לו בגרון שלי. טוב, אני מגזימה, טיפה יותר קטן, בערך בגודל של כדור טניס, והאמת, שהוא גם בצבע ירוק. אבל זית. הדבר המפתיע הוא שהכדור טניס הקטן הזה פיתח לעצמו מעין קוצים כאלה….כאבים, חדים, מאד.

אני תוהה מדוע אנחנו צריכים לבלוע רוק. זה מציק לי עכשיו וזה תמיד מציק לי בביקורים אצל רופא השיניים האהוב עליי. כן, נו, אני אוהבת ללכת אליו. וגם לשניה, השיננית. הכל חוץ מהקטע של הרוק ומשאבת הרוק המאוסה.

אני מסתכלת שוב אל התקרה ומגיעה למסקנה שאנחנו חייבים לסייד פה, זה נורא מלוכלך.

מתחיל לכאוב לי הראש. כל המחשבות האלה על חלוקים לבנים וכדורים צבעוניים, לא עושות לי טוב. ואז שוב אני מרגישה את הפטישונים הקטנטנים דופקים לי על הראש. בקטנה כן? ואחרי אלף קטנות, מגיע אחד חזק במיוחד. נראה לי שזה סופי.

אני חולה.

אני עדיין מצופה לקום כרגיל, להתנהג כאילו כלום, לעשות את המטלות שלי כרגיל וכמובן – לטפל בבייבי חן כרגיל. וזה הכי לא רגיל. מענין מה יהיה מחר בבוקר. מעניין אם אני אהיה פה מחר בבוקר.

כשאבא של בייבי חן חולה, כל העולם עוצר מלכת. כי הוא חולה וצריך לעצור.

כשהוא חולה במיטה, הלונה-פארק נפתח. ואז בעולם שלו, אפשר לראות סרטים (ואפילו לצחוק מדי פעם!) או לקרוא ספרים. הוא מקבל אוכל למיטה (יש רשימה מוכנה שמועברת מראש, בשלב דגירת המחלה) ולאחרונה הוא מצליח לסנג’ר את בייבי חן לכל מיני מטלות קטנות. ואז אני רואה אותה, יצור קטן ומתולתל מצחצח שיניים ליצור גדול, והיא? מתגלגלת מצחוק. ואז היא מנסה לגרוב לו גרביים. מנסה, שעה מנסה. האמת שזה העסיק אותה יפה, וזה נפלא, כי בסוף היא הצליחה, ולא ויתרה.

ופתאום אני רואה את שניהם קופצים על המיטה, והוא מצלם אותה כמו נער מתבגר בהופעה של מדונה. ואז הוא נזכר שהוא חולה. וכואב לו. ולוחץ לו. לחצים בחזה. כאבים בנקודת חן. ובכלל, כל מערכת העצבים פתאום מתחדדת. ויש לו משאלות אחרונות. ובקשות משונות. וארוחה אחרונה. ותמונה אחרונה. ונשיקה אחרונה. וכאפה אחרונה. באהבה.

כשגברים חולים הם חושבים שהם עומדים למות. הם רואים את המוות וקופאים.

כשנשים חולות, הן מבינות שהן חיות. הן ממשיכות לתפקד בלי יותר מדי דרמה, החיים ממשיכים איתן, לצידן. ובסוף, אם יהיה זמן, גם יטפלו בעצמן, אבל רק אם יהיה זמן.

הוא חולה רק כמה דקות וכבר הפך את חדר השינה לחדר מבצעים עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת (הגיע לפה מקרן!). אפילו את בייבי חן הוא הפך לעוזרת האישית שלו, תפקיד שעשתה פעם עבורי 🙂

ואני כרגיל. אבל עדיין חולה.

פתאום צלצול בדלת ומוביל נכנס, הוא משתעל ומתחיל להרכיב את השולחן. הוא מסיים ואני מבינה שיש לנו באמצע הסלון שולחן ביליארד. הוא יוצא. וחוזר מיד עם המקלות.
איך זה שבשעת מחלה, או אפילו כאב ראש קטן ולא מזיק, ככל שעוברות השנים, הגברים התקבעו להם בעמדת המסכן מאמסטרדם (יש דבר כזה? מסכנים באמסטרדם?!). ואילו הנשים התקדמו? הנשים השכילו להתקדם ולקבל זאת כחלק מהחיים. איפשרנו לעצמנו לגדול ולהתפתח לצד הוירוסים ולא לדומם מנועים.

אני נזכרת באמא שלי ורוצה אותה קרוב קרוב. מתגעגעת אליה, לנוכחות שלה, לחיבוק המחמם, רוצה שגם בי יטפלו, שגם לי ידאגו. שומעת את הבטן מקרקרת ונזכרת באוכל המנחם שלה, אוכל של אמא – פשוט וקלאסי, ללא יומרות, פשוט מאהבה.

אני מסתכלת על בייבי חן שמקרקרת סביבו וחושבת על המסר שמועבר אליה, ובשניה אחת מחליטה – בכוחי לשנות את העתיד! אני מכריחה אותו להפסיק לשחק ביליארד ולהכין לנו, הבנות, ארוחת ערב.
מסתבר שיש הרבה שימושים למקלות הביליארד והוא מסכים.

הילדה שלי, הידועה בכינויה “בייבי חן”, צוחקת אליי. היא שמחה ומאושרת. אני נוגעת לה בקצה האף ומגלה שהוא קצת קריר. והיא צוחקת.
תחושה קרירה, די נעימה, מתפשטת גם אצלי. מפשפשת בתיק ומוצאת לונג כזה של פעם, ומכסה את בייבי חן, מנסה לשכנע את עצמי שזה בטח ממש מחמם אותה. ממש. ואני? מזמינה קפה גדול להתחמם. סטארבאקס. יאייי, התגעגעתי.

הגענו.

הגענו בספונטניות להולנד, בלי שום תכנון מקדים, בלי עבודת מחקר מעמיקה. ארזנו את הדברים החשובים – בייבי חן, דרכונים ולפטופ. אה וגם אייפד. וגם את הג’ינס שאני הכי אוהבת. ואת אי-אה הדונקי – באארור! הכי חשוב, לא?

יצאנו למסע של החיים לפני כמעט שנה ועכשיו הגענו למקום שבו הכל התחיל – הולנד, אמסטרדם.

ופה רוצים להישאר. ואם רוצים להישאר – צריך למלא טפסים! איזה יופי, הא?

לכל דבר שרק נרצה יש טופס מתאים. פשוט נפלא, הכל פה מאד מסודר, מאורגן, מתוייק וממויין. ו… עכשיו להמתין. אין טעם לנסות ולקצר תהליכים, אין טעם לדבר עם האחראי וגם אין טעם להרים את הקול או לנסות להפעיל פרוטקציה שאין, אבל, אם תמצא טופס מתאים – תוכל למלא אותו ולהמתין.

המתנו. ואיכשהו זה עובד, המתנו וקיבלנו תשובות לכל השאלות. כמעט כולן. וכששוב מצאתי את עצמי תוהה ומתחבטת, לקחתי את כל סימני השאלה, ארזתי את בייבי חן על האופניים ונסענו לעירייה. שם יושבים הנציגים של אלוהי אמסטרדם והם לא אפורים ומשעממים כמו שחשבתי, כנראה ככה זה באמסטרדם. אפילו עובדי העירייה פה מגניבים בצורה בלתי רגילה, כולם נראים פה כאילו יצאו ממגזין אופנה ואני ממתינה בתור עם בייבי חן. והיא צוחקת אליי.

הכל סביבי מאד מעוצב, הצבעים, הצורות, הגדלים – עיצוב מאד נקי וקלאסי, אך מודרני וחצוף. ואני עוד בעירייה! אני לא יכולה לחכות כבר ולחוות את אמסטרדם האמיתית, הרחובות המיוחדים שרק מקומיים יודעים על קיומם, על בתי-הקפה מעבר לפינה, על הברים החבויים, על המרחב הירוק, על שקיעה מאוחרת, על – והנה תורי הגיע.

תמיד יש מקום לשאלות וחששות, תהיות ומחשבות, אבל תשובות – זה כבר סיפור מרגש אחר. לא תמיד ההולנדים בעצמם יודעים, וכשהם לא יודעים, הם פשוט חוזרים על עצמם, גם אם זה לא עונה על השאלה. זה מעין משחק של “מי ימצמץ ראשון” ואני תוהה מי באמת. חושבת אם כדאי לי להיות ישראלית ולהתיש את ההולנדי או לנסות את השיטה ההולנדית – לחייך חיוך אדיב, להגיד יפה תודה ולחזור מחר שוב עם כל השאלות. כי מחר אולי תזרח השמש.

וכשהשמש זורחת, הכל אפשרי!

 

ובאמסטרדם הכל קורה. תמיד, אבל תמיד, יש איזשהו פסטיבל שכדאי ללכת, השקה או פתיחת גלריה שאסור לפספס. וזה תמיד מלווה באוכל טוב, מוסיקה מהממת ואנשים יפים.

אבל לא תמיד חייבים לעשות משהו, לפעמים זה כיף פשוט רק להיות, זה הכי נכון, הכי טבעי והכי שלם שאפשר.

להיות בפארק עם ירוק בעיניים, עם כוס שייק מרענן. וזהו. לא לעשות כלום, לעצום עיניים ולשמוע את הסנאי שקופץ על עלים יבשים. לפתוח את העיניים ולראות את בייבי חן רצה אחריו ומנסה לתפוס אותו. לחייך. לשכב על הדשא ולתת לחיפושית קטנה ואדומה לטייל לי על היד ולהתעופף הלאה. לחשוב שאני והיא אותו הדבר. באותו המצב. בפארק עם הירוק בעיניים.

לטייל ברחובות הנקיים (להפליא!) בלי סיבה ומטרה, לחשוב איך הכל נקי פה ולהגיע למסקנה שאנחנו בטח הראשונות שהגענו לרחוב. להרגיש גאווה ילדותית רק לרגע וללטף את בייבי חן תוך הבנה שפשוט נקי פה.

למצוא סמטאות שאף אחד עוד לא מכיר ואף אחד עוד לא היה, ללכת לאיבוד עם ילדה קטנה ורעבה וכמעט תמיד למצוא דוכן צ’יפס שישביע אותה. להזמין צ’יפס עם קטשופ ולקבל מרק קטשופ עם קצת צ’יפס.

לנסות ולמצוא את הבר המיוחד הזה עם המוסיקה שאבא של בייבי חן הכי אוהב – בלוז. ועדיף כבד. לשלוח אותו לשם ולהתחיל לדאוג כשהוא לא חוזר. להפסיק לדאוג, אני הרי בהולנד.

ללכת לשוק ולגלות מבחר של ריחות וצבעים בלתי הגיוניים, מבחר שגורם לי לרצות לקנות הכל, לנסות כל טעם וצורה שרק יש, ובסוף לקנות את מה שבייבי חן הכי אוהבת, תאנים.

לנשום. עמוק.

פשוט להיות.

פתאום אנחנו שומעות מוזיקה רחוקה שלאט-לאט מתחזקת, אני מורידה אותה מהמנשא ושתינו מתחילות לרקוד. אני מזהה את השיר האהוב עליי ומתחילה לקפוץ באוויר, והיא אחרי. בייבי חן מבחינה שהמוזיקה מגיעה מהסירה ושתינו מנופפות לשלום לחבר’ה שמנגנים וממשיכות לרקוד. זוג יפני עוצר ומצלם אותנו ולנו לא איכפת, כי עכשיו יש פה אמא וילדה שרוקדות, קופצות באוויר ואוכלות תאנים. אושר.

ברוכות הבאות לאמסטרדם. וגם אתה, אבא של בייבי חן, ברוך הבא.

מעיל. פונצ’ו. צעיף. כובע. גופיה. מטריה. ומשקפי שמש.

וכל זה בתיק שכבר אי-אפשר לסגור. וכל זה כפול בשביל בייבי חן. ועם כל זה צועדים לטראם שייקח אותנו לשוק הפרחים. וכל זה כי החלטתי שבייבי חן צריכה ללמוד קצת על אחריות, סבלנות, התפתחות ונתינה דרך הטיפול בפרחים, תבלינים ושאר ירקות.

וחוץ מזה, אני רוצה להכין רוטב פסטו ביתי ולגדל עגבניות שרי וגם סתם שיהיה יפה וצבעוני בעיניים.

אז עלינו על הטראם. ואיתנו כל הציוד שהומלץ באפליקצית מזג-אוויר הכי מדוייקת שמצאתי והאמת, לא ברור עדיין איך נחזור עם כל התוספות החדשות, אדניות, אדמה ופרחים, אבל נסתדר. כי חייבים להיות אופטימים.

אם הייתי אופטימית אמיתית, הייתי מוותרת על מלתחת החורף שהומלצה ומקווה לקיץ הגון כמו שאמור להיות באוגוסט. אמור להיות. יש הרבה דברים לא ברורים בהולנד, אבל מזג-האוויר זה הדבר הכי בטוח שיכול לקרות. בטוח שיירד גשם. בטוח שתצא השמש. בטוח שיהיה חם. בטוח שיהיה קר. בטוח שתהיה רוח. בטוח שכל זה יקרה באותו היום.

לפני מספר ימים ציינו פה את היום הקר ביותר באוגוסט משנת 1980! כמעט מאז שנולדתי, באותו רגע החלטתי שבכל הקשור למזג-האוויר, אני מוותרת על האופטימיות ומפנה מקום לריאליות במיטבה ולוקחת ג’קט ומטריה.

אנחנו ממתינות לטראם ואני מנסה להבין את המפה שמולי. ניסיון לא ממש מוצלח, יותר מדי צבעים, קווים, מספרים ואותיות והשעה די מוקדמת בכדי לאחד את כל זה למשהו שאמור לסייע לנו להגיע לשוק הפרחים. בייבי חן ברקע ממלמלת ושרה ואני מנסה לאתר ספסל פנוי.

אז זהו, שאין.

אין ספסל פנוי, אין אפילו ספסל.

כולם ממתינים בעמידה והמדרכה כל-כך צרה שזה מלחיץ אותי עוד יותר. לא עוברות דקותיים והגיע הטראם, מעבירים כרטיס וסוף-סוף מתיישבות. הללויה, מגיעות!

השוק עצמו די קטן ומצומצם, מספר לא רב של חנויות פרחים אבל בכל חנות אפשר לבלות שעות. המון סוגי פרחים, לפי עונות השנה וגם לא, מסודרים לפני צבעים, גדלים ומינים. המון סוגי זרעים וגידולים, חוקיים וגם אלה שקצת לא. הריחות קצת משכרים, והצבעים עוד יותר, מוצאת את עצמי מצלמת כמו תיירת קלאסית בהתלהבות מופגנת. המון אביזרים לגינה, לחצר או סתם למרפסת וכמובן, איך אפשר בלי – המון מזכרות ושטויות. ועדיף בצורת תחנות רוח ונעלי עץ הולנדיות. ונעלי עץ הולנדיות. ועוד נעלי עץ הולנדיות. בייבי חן בוחרת את הפרחים הסגולים כי הם “קטנים וחמודים”, אנחנו מעמיסות אדמה וקומפוסט על הגב ועוד כמה זרעים מעניינים בשביל הנשמה וממשיכות בטיול. יותר נכון, אני רציתי לטייל ובייבי חן רצתה לאכול.

אז הלכנו לאכול.

מסתבר שפלאפל זה מאכל לאומי. אבל לא של הישראלים. פלאפל זה המאכל הלאומי של התיירים באמסטרדם. בכל פינת רחוב אפשר למצוא פלאפל. הטובים באמת די בודדים, מניסיון. השתדלנו לנסות את כולם בכדי להכריע מיהו מלך הפלאפל, וגם לא הייתה ממש ברירה, הילדה צריכה לאכול, לא? עומדות בתור וממתינות. לפנינו עומד גבר עם בגדי אישה, מאחורה לסביות מתנשקות וברחוב צועדת בחורה עם שמלה שקופה בלי חזיה. וברקע שומעות עברית. כל הזמן. וחזק.

זוהי אמסטרדם. אז עוד לא ראיתי כלום אך מרגישה ניצני דאגה מתפתחים, מסתקרנת לגלות מה קורה פה בלילות, אבל בינתיים זו לא השעה, אני לוקחת את השקית, מוסיפה אותה לשלל השקיות, יד לבייבי חן ומחפשות ספסל.

מוצאות מיקום מושלם, בדיוק על התעלה, מתיישבות, נאנחות (כן, גם היא) ומתחילות לזלול.

אני מתחילה להסביר לה על האחריות שקיבלנו על עצמנו עם הפרחים, שצריך להשקות אותם ולדאוג שיהיה להם אור ושמש, וגם קצת אוויר, רוח וקרירות עדינה. לדבר אליהם, לשיר אליהם – להתייחס אליהם. לתת להם קצת מכל דבר וכך הם יגדלו להיות פרחים יפים וחזקים.

אני מסתכלת עליה ורואה איך היא גדלה להיות ילדה מקסימה ומדהימה. ורעבה.

ילדה יפה, רכה וחזקה. עם מבט סקרן בעיניים וחיוך שובה, עם תלתלים זהובים וגומות ייחודיות.

ואיכשהו לי היה יד בדבר.

היא מהנהנת, לוקחת לפיה כדור פלאפל ומציעה לי שני כדורים “קטנים וחמודים”.