Category: את מי זה מעניין?!

אני נוסע מנוסה…בעיקר ברכב ורכבות אבל גם במטוסים.

אני רואה נופים שונים בחלוני… תמיד אני נמשך נגרר בעקבות הזמן והכסף… שני החלקלקים האלה… נדמה שכשיש לך אחד מהם בורח השני וחוזר חלילה… לעיתים לרגע קט נדמה לך שאתה תופס וממשש את הקרן שמש הזאת ויש בה חמימות אך היא תמיד מחוץ להישג ידך.

והגורל ספק הוכרע מראש ספק אינו ידוע

הוא רוקד על שניהם המוכרע ושאינו ידוע

הכול קורה יחדיו בריקוד של צבעים מראות וקולות

וכך אני נוסע…הנופים חולפים ושינוים פנימיים וחיצוניים משתקפים זה בזה זה לזה

חיי הנוודות חיי חופש ותלות חיי אהבה וגעגועים הוויה ושעשועים מוסר ופראות

ויש המקומות האלה שקשה להאמין אך אנשים חיים שם…נולדים ומתים…מגדלים פרות וסוסים על דשאים ירוקים

בחיים האלה הרבה אחורה מתקדמים

ובמסעי אני שומע את מבוגרי העתיד מקשקשים על תכניותיהם לעתיד…תמימותם כתמימותי…לפני ההתפכחות…לפני הגילוי של האין הגדול שאתה חש בו אך לא ממש מבין אותו…לפני התמוססות הבועה.

ואז ראיתי איש מבוגר ששוטר גורר אותו ומוריד אותו מקרון הרכבת בו ישבתי…על מה הייתה המהומה לא הבנתי. חילופי הדברים היו בשפה שאני לא שולט בה…אבל כן ראיתי אדם נזרק מחייו בגלל שהמכונה חייבת לתקתק…וחשבתי על המכונה…

המכונה שחתמתי אצלה על הטלפון החכם ובעצם ויתרתי על אלמוניותי לחלוטין…

אז חבר אמר לי ‘את מי אתה חושב שאתה מעניין’… וחשבתי לי…באמת את מי אני מעניין…הרי את הניטור עלי יש לבעלי התשתיות כבר שנים

ובכל זאת נראה שבאמת הפעם זה למכור את זכותך לאלמוניות בתמורה לאפשרות של להיות הפרדי מרקורי של חייך

אישיות דמיונית שדורשת ‘הנני’ ומסנוורת את ענייך כדי שתוכל להלבין את הזיהום הזה שאתה קורא לו חיים עם מילים כמו מיחזור וירוק ומחאה…כשלמעשה אתה סתם יושב על הספה וחולם בהקיץ…

ובעוד אני מוזג את חיי לחתיכת ברזל מלובן לוהט מקרינה

אני נזכר במאיר אריאל שר על חיית הברזל ועל הלילה ההוא שם בבבל אני רואה בעיני רוחי את הנביא דניאל מרים עניו לשמים זרועי כוכבים, הערב נעים ורוח חמימה נושבת ועופפת אותו הרגשה של סקרנות מלווה בדאגה לגבי העתיד להתרחש…ולאורך ציר הזמן מלפנים ומאחור זה מהדהד באנשים….שומר על הרטט…על צער ותקווה…התרגשות ואכזבה…

ואולי ראיתי יותר מדי סרטי ‘תפוס אותם ‘ בעזרת הטכנולוגיה והעולם האמיתי שלנו פחות נוצץ ומשומן ואפשר עוד לקפוץ ממקום למקום בלי שיחטטו לך בנשמה

לא יודע מתי שמעתי לראשונה על האבקה הזו, אבל זה מיד משך את תשומת ליבי.

רחל טלשיר נהפכה לסוג של סמכות בכל מה שקשור למזון בריא לאחר שחלתה בסרטן ממנו הבריאה בעזרת שינויים בתזונה. לאחרונה היא פרסמה פוסט שהזכיר לי את אותה אבקה וגרם לי להתעניין בו.
אבקה זו, מכילה (לפי יוצריה) את כל הרכיבים התזונתיים שהגוף צריך למשך יום שלם. פשוט מערבבים עם מים ושותים במהלך היום. בהתחלה כשחשבתי על זה במונחים של תזונה, נראה לי הזוי לגמרי שאבקה מסונטזת שאפילו באתר של החברה לא כתוב ממה היא עשויה יכולה להיות תחליף למזון טרי. ואז כשראיתי את האתר הבנתי שבכלל מדובר פה על משהו אחר לגמרי… מדובר על זמן וכסף… טיים איז מאני… אונלי אין אמריקה… רק באמריקה מישהו יכול להמציא ‘פתרון’ יותר זול שגם חוסך את זמן ההכנה של הדבר ‘המיותר’ הזה שנקרא אוכל… בזמן ובכסף “הנחסך” אפשר ורצוי כמובן (לפי הסרטון הקצר באתר של החברה) ללכת לחדר כושר או לאיזה מסיבה נוצצת.

בקשר לזמן ולכסף… באיזשהו שלב הבנתי שזמן וכסף הם בעצם המצאה של הבנאדם. כמובן שגם בטבע יש מחזוריות ויש שיווי משקל של קבלה ונתינה אבל בטבע מדובר בדברים שבאמת אפשר לראות ולחוש בעוד שזמן וכסף קיימים באמת רק בראש של הבנאדם.

בקשר לאבקה ההיא… אחד הדברים הראשונים שהאבקה הזכירה לי זה את הסצינה מהסרט הראשון של המטריקס, בו יושבים ניאו הגיבור וחבריו החדשים סביב השולחן ואוכלים דייסה חסרת טעם בחוסר חשק מובהק ומדברים על חוסר הטעם של הדייסה, כשאחד מהם לבסוף פוסק שזה פשוט נותן לגוף את כל הויטמינים והמינראלים שהגוף צריך.

איפה הדייסה חסרת הטעם הזאת ואיפה סלט ירקות עם לימון ושמן זית…

לאחרונה לקחתי לעצמי שבוע שבו ארוחת הבוקר שלי מורכבת משייקים ירוקים… בהתחלה יש הרגשת רעב שצריך לספק… אחרי כמה ימים הגוף מתרגל ומפסיק לדרוש את הארוחה שהיה מורגל בה… ככה אנחנו… מתרגלים מהר למציאות חדשה… מה ההבדל בין השייק שלי לאותה אבקה? היות ועוד לא ניסיתי אותה אז אין לי באמת אפשרות להשוות אבל היות ואני לא באמת מעוניין באוכל מסונטז אז כנראה שגם לא יהיה לי בעתיד הקרוב לפחות אפשרות להשוות…

מעניין כמה אותה אבקה מסונטזת תתפוס כמוצר צריכה …? באופן אישי אני מאד מקווה שלא נגיע כחברה למצב שהאוכל שלנו שהוא למעשה הדבר שממנו אנחנו בונים את התאים בגופנו יהפוך לעוד משהו שמוותרים עליו כי הוא תופס יותר מדי זמן ועולה יותר מדי כסף.

לקריאת הפוסט של רחל טלשיר

 

 

 

ערב השנה החדשה באייבורג (ijburg), האי המלאכותי שנוצר כפרבר של אמסטרדם… משקיף על האופק המכוסה מקצה לקצה בזיקוקי דינור… הירח מנגד מאיר בממלכתיות רגועה… לאורו כל הזיקוקים האלה, הכוכבים דמיקולו שמבזיקים במהירות מהפנטת נראים מזוייפים…
מהדהדים בקולות הנפץ שלהם את ניסיונו של האדם לזרוח בשמיים מלאים באורות מלפני מאות אלפי שנים… להטביע חותם… רגעי בתוך הנצח.

השנה הזאת היא אמנם הפיקציה שהמצאנו לעצמינו כדי לא לטבוע בים של אי וודאות, אבל הרבה מאד מאתנו בני האדם מאמינים בה וזה בעצם מה שהופך את כל הטקס הזה ללגיטימי לגמרי… מחשבה מייצרת מציאות.

למעשה הטקס הזה נועד להזכיר לעצמינו את כוחנו בבריאת המציאות שלנו למרות שהתנאים הם לא תמיד לטובתנו… בכוחנו לבצע את הטקס הזה בכל יום מימות השנה והמשקיענים שבנינו אכן עושים זאת, אבל כדרכם של טקסים העוצמה יכולה לגבור ככל שיותר אנשים משתתפים בהם… לכן ערב השנה ה’חדשה’ טומן בחובו פוטנציאל מוגבר לשינוי ושיפור.

שמתי לב… ולמי שעוקב הצירוף הזה תמיד מביא בחובו תובנה שהייתה לי… שאני תמיד מבקש לעצמי דברים שיקרו בעתיד… והעתיד כדרכו נשאר בעתיד ושומר את הבקשה אצלו…

בטקס השנה שנכנסה החלטתי להעז לבקש דברים שיקרו עכשיו… ולהגיד תודה ולהוקיר את הדברים כשהם מגיעים וגם לשנס מותניים ולהיות מוכן לעבוד כשהגשמת הבקשה מצריכה זאת ממני.

זה הקטע עם בקשות… צריך להיות מוכנים לקבל את ההתגשמות שלהם ממש כשם שמוכנים לבקש… וזאת עבודה על שינוי תבניות חשיבה וקבלה כמובן מעילו את דרך ההתנהלות שלנו ושל העולם ושל התרבות שגדלנו בה.

לקבל את הטקסים וההתנהלות של התרבות שבה אתה חי מצריך תקופה של הסתגלות וסבלנות…אני בהולנד כבר עשר שנים ורק עכשיו אני מרגיש שאני לאט לאט נהיה חלק מהתרבות… וכשמגיע כריסטמס…מגיע השיא של מה שנשאר מהתרבות הקתולית שעכשיו הפך לחלק מהתרבות האתאיסטית… וכך בסופו של החג מגיעים לכיכר המוזיאונים עצי אשוח רבים ששהו בבתיהם של מאות אנשים כדי להישרף במדורה אחת גדולה ולנעול את תקופת החגים…והלהבות עולות לשמים וכשהן שוככות הולכים הביתה לאכול ארטנסופ ולמחרת הילדים הולכים לבית הספר והשגרה חוזרת.

והבקשות והמשאלות מתגשמות בכל יום ובכל רגע… צריך רק להעז לבקש.

הסיפור מתחיל באימא שלי.

היא שולחת חבילות.

זאת מסורת כזאת שהתחילה כשהייתי בצבא.

כדי לפצות על חוסר בקשר יומיומי ולעיתים אפילו שבועי וחודשי, היא הייתה שולחת חבילה מלאה בכל טוב…ולא רק בכל טוב שמנעים בבטן אלא גם כל טוב שמנעים בראש ובלב…וככה יצא שבעודי עומד במגדל שמירה בעזה ובין השמירות גיליתי את ‘הטאו של פו’ ועוד הרבה ספרים אחרים.

לא נפקדו גם מכתבים משעל ליבה וכמובן ‘על הגבעה’ ה’עיתון’ של הקיבוץ.

השתחררתי, נסעתי לגלות את העולם ולכל מקום שהגעתי הגיעו גם החבילות, אם זיכרוני איננו מטעני אפילו בהודו קיבלתי ממנה חבילה.

לפני כשני חורפים קיבלנו חבילה עם ערכת הכנה לחורף שכללה שני כובעי שינה מצמר שהיו מיועדים לשני הבנים שלי (שהם כבר דור שני של מקבלי חבילות נלהבים).

ההתלהבות שככה די מהר היות והילדים לא באמת בעניין של ללבוש כובעי צמר במיטה וגם צבעם המשגע והפונפון שבסופם לא משווים ללובש הכובע מראה מכובד אלא מראה משעשע משהו.

לי אין שום בעיה עם כובע שמשווה לחובשו מראה משעשע, אז מיד ניכסתי לי את הכובעים והכנסתי אותם לפעולה במידי היות ויש להם שכבת צמר כפולה שאידאלית לחורף ההולנדי.

התגובות לא מאחרות להגיע כשיוצאים לרחוב עם כובע שכזה.

תגובות פיסיות כוללות בדרך כלל חיוכים אבל לפעמים גם מבט מתפלא.

תגובות מילוליות כוללות אזכורים לשמות כמו סנטה קלאוס.

עברו כמה חורפים, סביבתי הקרובה התרגלה למראה הכובע וגם אני כנראה התרגלתי.

ופתאום אחרי שנתיים…אולי שלוש…נגשה אלי ילדה מהכיתה של יונה בני הצעיר במסדרון לפני הכניסה לשיעור ושאלה אותי  “למה יש לך סלאפמוטס על הראש?”

מדובר בילדים בני שבע…התמימות עדיין שם חרף החשיפה המתמדת לעולם המבוגרים ולמה שמותר או אסור לשאול מישהו שלא ממש מכירים…אולי עזרה העובדה שבשבוע הקודם באתי אליהם לכיתה והסברתי להם על חג החנוכה, הדלקנו נרות  חנוכה והבאתי להם סביבונים לשחק איתם וכל הכיתה הייתה מאד מאושרת משבירת השגרה ומהסיפורים…

השאלה קצת הפתיעה אותי היות ואיש מעולם לא שאל אותי למה בעצם אני חובש את הכובע המשעשע הזה…

סיפרתי לה את הסיפור של הכובע ואז נזכרתי בכמה אירועים שקרו לי בזמן האחרון והבנתי שלפעמים אנשים מאירים לי פנים בתור לסופר או פוצחים בשיחה ספונטנית במעדניה שבה אני קונה את הבקלאווה בגלל הכובע והאווירה המשעשעת שהוא משרה.

משום מה המלה ליצן מתויגת לאנשים לא רציניים… פעם קבלתי מאשתי ליום ההולדת קורס של סוף שבוע בליצנות ממדריכים שעובדים עם קליניקלאונס (ארגון של ליצנים רפואיים), ואני יכול להגיד לכם שללמוד להיות ליצן זה עסק רציני מאד שדורש ממך לחפש ולחשוף את הילד הפנימי שבך ולהתמודד עם ה’בושה’ של להיראות כמו ‘טמבל’.

מאז יש לי כבוד רב לאנשים שמעיזים לחשוף את הליצן הפנימי שלהם לעיני כול…וגם לכובע הנפלא שקיבלתי מתנה בחבילה שהגיע מאימא שלי.

 

פעם בעולם שבו לא היה אינטרנט או טלוויזיה ורק אולי איזה עיתון אחד או שניים, הדאגות של האנשים היו מצומצמות לעולם הקטן שלהם.
דאגות של משפחה, דאגות של כפר/עיר, דאגות של מדינה ומקסימום דאגות של מדינות שכנות.
היום אדם יושב בביתו ודואג דאגות של אנשים בקצה השני של הגלובוס.
אין טוב בלי רע והגלובליזציה עושה לנו טוב, אבל גם עושה לנו רע… צריך לדאוג להוריקנים בפיליפינים, למגפות באפריקה ולקריסות כלכליות באירופה.
אז במקום לדאוג אני מנסה להתרכז במה שקורה כאן ממש עכשיו… סתיו…”כבר הסתיו עכשיו, לא צריכה סיבה להיות עצובה” שרים לנו ‘תיסלם’.
לפעמים קורה לי שאני מרגיש מין פרץ של חיות שמתחיל בדגדוג בבטן, עולה ומתפשט בבית החזה ואז מתפוצץ בראש ואני מרגיש צעיר ורענן ושהכל עוד אפשרי.
ככה זה עם עונות מעבר, יש בהם ריגוש ושינוי ובלבול, מה שהיה איננו עוד והעתיד לבוא עדיין אינו נוכח לגמרי.
השגרה מתערערת, ארונות מתנערים, מלתחות מתאווררות, הישן מתערבב עם החדש כמו בריקוד ואלס, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו….
אז רשמתי לי כמה דברים ששמתי לב שקורים עכשיו, הבדלים עדינים שמעידים על השינוי שמתחולל מתחת לאפה של השגרה המתגלגלת…

איך יודעים שהסתיו ההולנדי הגיע:

*כשהשמש מפציעה בין העננים ואתה מסתכל עליה כמו על אהובה ישנה במבט ששואל ‘איפה היית כל חיי?’

*כששומעים בשיחה עם הורים בבית ספר מישהו שקובל על כך שהחזאי הבטיח יום יפה עם שבע עשרה מעלות ובסוף היה מעונן ורק ארבע עשרה מעלות

*לשטוף ידיים עם מים חמים זה הכרח ולא פינוק

*העצים שחיפו על החלונות והמרפסת כבר לא נותנים את אותה הפרטיות

*מתלבשים טוב לפני הנסיעה על האופניים ואז מזיעים מתחת לבגדים עבים מדי

*מגיעים הביתה אחרי יום שלם של רכיבה על אופניים מפה לשם ומרגישים שהדבר היחיד שיכול לרומם את הגוף והנפש זה מקלחת חמה

*בזמן נסיעה באוטו היד נשלחת מדי פעם לכפתור של הטמפרטורה ומזיזה אותו מקירור לחימום לקירור לחימום

*מסתכלים החוצה ורוצים להישאר בבית

עוד רגע יגיע החורף… בואו נהנה מהסתיו.