Blog

כתבה: תמר רובין סטר

לכבוד יום בריאות הנפש העולמי אשר מצויין היום בכל העולם. פנינו לתמר רובין סטר, מטפלת ישראלית החיה בהולנד, שתספר לנו על עבודתה, ועל הדבר הזה שנקרא ‘בריאות נפשית’. 

אלכימאית של קקי

“תודה שהגעתם לכאן הערב כדי לתת תוקף לגיטימי לחוסר שפיותי הזמנית! ואפילו שילמתם בשביל זה!”

זהו משפט שאני נוהגת לפתוח בו את הופעות הסטנדאפ שלי. מזה עשור ויותר אני עולה על במת הסטנדאפ בהודיה אמיתית על כך שלמדתי להיות אלכימאית של קקי. כמו לכולנו, החיים מביאים לי אתגרים אינסופיים שכמעט סיימו לי את החיים כמה פעמים והביאו איתם הרבה סבל ומסע ארוך באיזורים חשוכים בגיהנום עלי אדמות.

נולדתי בשם תמר סטרוביניץ. היום ידועה בציבור בשם הבמה שלי כסטנדאפיסטית “תמר רובין סטר”, ועוד יותר בשמי :”אמא, נו די כבר!”.

קיבלתי את הכבוד לכתוב לכם קצת לאור ציון יום בריאות הנפש העולמי שחל ב-10 באוקטובר. יום חשוב כל כך, אך אינו מוכר לכולנו. אפילו אני הייתי צריכה תזכורת. זה לא מצב שפוי במיוחד למישהי שעסוקה כל היום בשפיות.

אולי יעניין אותך גם:

“כל הגירה היא טראומה”. מה לגבי רילוקיישן?
יום המורה 2021: האם דמות המורה “הקלאסית” עדיין רלוונטית בימינו?
עושים קונצים: קרן אור על דורון הירש 

החבלן שהצליח לנטרל את הפצצה הפנימית

את המשפט שמופיע בכותרת הכתבה הזאת, שמעתי לראשונה מניר (שם בדוי). חבלן משטרתי שבמשך עשור, אחרי כל פיגוע טרור, נכנס לזירת המוות עוד לפני הצוותים הרפואיים. תפקידו היה לוודא שאין עוד פצצה בגיהנום סביבו, כאשר הוא שומע את קול הקורבנות מתחננים לעברו שיעזור להם. מריח את ריח הבשר החרוך, הוא רואה את הפנים המרוטשות, ונשאר מפוקס במשימתו, למרות האינסטיקט הצועק לו לרוץ אליהם. עד שיום אחד, זמן מה, אחרי אירוע ההתאבדות של המחבלת במסעדת מקסים בחיפה, שבה נהרגו 21 איש, בהם לא מעט משפחות שלמות וילדים, הכל השתנה.

חושך מילא את כל הוויתו והציף את מוחו עד כדי שיתוק פיזי ומנטלי. הצווחות,המראות, ואפילו הריחות הופיעו שוב ושוב בלילות ובימים. בכל פינה שהלך, ובכל רגע נתון נחטף חזרה לשם. הוא לא ידע מנוח. לא משנה מה עשה ומה ניסה, הם היו שם. הוא חשב שהשתגע. המשותף לכל חוויותיו היתה תחושת החוסר האונים, החידלון, הרצון להציל שלא בא על סיפוקו.

ההתפרקות הפיזית והמנטלית שלו ושל עוד שניים מהיחידה התקבלו בחוסר הבנה ונתקלו בדחייה והתעלמות. גם הם בעצמם חשבו שאם יקחו חופש, זה יעבור, אבל מצבם רק החמיר. המערכת הביטחונית פלטה אותו בבעיטה משפילה, ולקחה ממנו ומחבריו את כבודם האחרון, דבר שהחמיר את התהום שנוצרה בהבנת המצב ושיקומם. בזמנו המונח פוסט-טראומה לא היה שגור בשפה ובתודעה. מה שכן היה זה: תתנהג כמו גבר, תתמודד.

אחרי שניר, אבא לילדים, מצא את עצמו משחק יומם וליל בנשקו האישי כמבקש להרוג את הכאב, הוא הבין שהוא בסכנת חיים וחיפש עזרה מחוץ למסגרת המקובלת. שני חבריו היו פחות בני מזל – אחד מהם לקח את חייו בידיו והשני התגרש ושקע בדיכאון עמוק.

לשמחתי, הוא מצא בישראל את טיפול (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) EMDR, שנבחר ע”י יוניסף העולמי כטיפול האפקטיבי ביותר בהלומי קרב ומלחמה. הטיפול שיחרר אותו מכבלי הטראומה. ניר הפך למטפל הוליסטי בעצמו. ובמקום תחושת הכישלון והחידלון התעגנה תחושה של אהבת החיים והודייה.

את המשפט “הכי כיף לגלות שאני לא משוגע” אמר אחרי ששאלתי אותו מה היה הכי כיף בטיפול. הרבה אנשים סביבנו התפלאו לשמוע שטיפול בפוסט-טראומה יכול להעלות חיוך. אפילו הרבה חיוכים.

מה הסוד שמסתירים מאיתנו?

מהו הדבר הכי מהותי, אשר מסתירים מכולנו? מסתירים מאיתנו שבריאות הנפש שווה לבריאות הגוף, וגורמים לנו לחשוב שמשהו לא בסדר איתנו והכל תלוי בנו.

כמו שלכל גוף בריא יש גבול והוא אינו חסין ממחלות, כך גם לנפש יש גבול. במשך חיינו תחבל, תיפגע או תדמם. אבל איך חובשים דימום לב שבור? או אובדן?

אין לדעת היכן עובר הגבול. גם ניר חברי החבלן לא יכול היה לדעת בשום שלב מתי ישבר.

הבעיה המרכזית בתרבות המערבית שלנו היא שלחבלה בנפש לא ניתן מענה מספק מענה. רבים מתייחסים אל הגוף והנפש כאילו אין קשר סימביוטי בינהם. לא סיפרו לנו למשל, שכל זיכרון שבו הנפש נפגעה, שמור באיזור אחר במוח משאר הזכרונות. מאיזור זה נשלחים תאי עצב לכל החושים – ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ומגע. ולכן כל אירוע דומה, אפילו במעט, יזמן מיד תחושה השרדותית קיומית, והאדם יקפא או יברח.

לכן רבים מאיתנו הישראלים פה בהולנד לא נהנים בערב יום השנה האזרחית החדשה כשזיקוקי הדינור ממלאים את שמי הולנד. היתרון שלנו פה כישראלים בהולנד הרחוקה, הוא שאנחנו יכולים להתבונן על עצמנו ועל התוכנות שהגענו איתם. להתחיל לבחור לאלו מהירושות שהבאנו אנחנו זקוקים, ועל אלו אנחנו רוצים להזדכות.

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

להחטף במכונת הזמן

כדי להבין איך טראומה עובדת ואיך האיזור במוח הנקרא אמיגדלה פועל, דמיינו הלום קרב, הולך ברחוב בתל אביב ליד חנות של קצב שבדיוק שורף את הנוצות של העוף לשם נקיונו. תאי חוש הריח באפו מחוברים לתאי העצב באמיגדלה, וקושרים אותם לזיכרון הגוף החרוך של הנפגעים. בתוך פחות משניה ההלום ייחטף במנהרת הזמן, ולא יהיה יותר נוכח ברחוב בתל אביב אלא בקרב בעזה כמה שנים קודם. כל חושיו יעורפלו וישכנעו אותו שהוא בסכנת נפשות, ויציפו אותו באינפורמציה כאילו הוא במשחק מציאות מדומה. לעוברי אורח הוא ייראה כמשוגע, אך למעשה הוא עובר התקף פוסט טראומתי.

כך גם קורה לכל נפגעת אונס. כל מה שהיא רוצה לקיים חיי אהבה ויחסי מין בריאים, אך כל מגע באיזורים הרגישים מחובר לתאי עצב באיזור האמיגדלה ומחזיר אותה לאונס. אין זה בכלל משנה אם היא נמצאת עם הגבר הכי אוהב ומתחשב.

הטרגדיה היא שאותו איזור במוח שלנו חוטף אותנו מהכאן והעכשיו, לוקח פיקוד על חיינו ומקבל החלטות בשבילנו. כל נפגע בטראומה ברמה כזו או אחרת מאשים את עצמו בהתנהגות הלא מתאימה והלא נשלטת הזו, שיום אחד מופיעה. כולם מתאכזבים מעצמם שוב ושוב. מערכת היחסים הפנימית נכנסת למשבר אלים של ביקורת עצמית ונטישה פנימית.

גם אני, בעזרת טיפולים, התעוררתי מסיוט ארוך שנים. סוף סוף ישנתי בלילות. סוף סוף נכחתי בגוף. סוף סוף אור השמש שהאיר מבחוץ נפגש עם אור הנפש שהאיר חזרה מבפנים. תחושת חיפוש הבית הסתיימה. כמו צב מאושר נשאתי את ביתי איתי לאן שאלך. אנשים ומצבים חדלו להפחיד אותי. טעויות הצחיקו אותי ושמשו לי מדרגה. ההחלטות שלי נעשו ממצפן פנימי מדויק. וסוף סוף נחתי בתוך עצמי מחובקת.

אז מה היא בריאות נפשית?

בשביל תשובה עם חותמת של מרכז הבריאות העולמית תוכלו לעשות גוגל, פה אני אענה על כך מהמקום שלי:

ללמוד להיות. פשוט להיות, כאן ועכשיו. להרגיש דרך החושים המווסתים את המציאות, ולהנות ממנה. להבין שמקור הסבל הוא הפער בין הנוכחות הפיזית לנוכחות הפנימית. ללמוד להשתמש בקומפלקס השלם שקיבלנו כבני אדם בתוך הקומפלקס המושלם של הבריאה סביבנו. לדעת שכששני אלה בחיבור מתמיד, ההחלטות שנקבל הן פועל יוצא של נפש בריאה שתביא אותנו לצמיחה, אשר מחוברת כל הזמן לאש התמיד שלנו, שקיבלנו מהבריאה. כמו כל עץ או יצור חי אחר, שתמיד תמיד ירצה לנוע קדימה לצמיחה אין סופית.

להכיר שההבדל ביננו לשאר החי בעולמנו הוא מתנת ההכרה. מה שנשאר לנו זה לוודא שאנחנו יודעים לנוח בתוך עצמנו. באותו הזמן שנשתמש בחיים הנפלאים האלה, שקיבלנו בתוך גוף מושלם שיעשה הכל למעננו. הנפש היחידה במינה שקיבלנו רוצה בתוך הגוף שקיבלה בעיקר לקיים את זכותה המולדת לאהוב ולהיות נאהבים.

אז נשאר לי לאחל לכם מסע מעניין, מופלא ומחוייך.

 

ליצירת קשר גם תמר:

במייל info@actuallycoaching.com

טלפון: 31-621531705+

אינסטגרם

פייסבוק

אתרי אינטרנט

www.actuallycoaching.com

www.tamarrobinstar.com

 

מחשבות על קיומנו הפיזי והוירטואלי ועל העולם שמשתנה

“איפה אני?” – אני שואלת תוך כדי משחק מחבואים עם הבן שלי, מספקת רמז קולי למקום המחבוא שלי. אבל באמת, איפה אני?

תאי האורגניזם שאני נוהגת לכנות ‘אני’ ממוקמים כרגע מאחורי עץ בחורשה שנמצאת בשטחה הגיאוגרפי של הולנד. זה אומר שאני בהולנד. יש לי שלושה סוגים של מעילי גשם ובכלל, מלתחת החורף שלי הרבה יותר משוכללת ממלתחת הקיץ – סימן לכך שאני חיה באקלים הולנדי. והשכונה שלי, היא בטוח הולנדית. יעידו על כך החסידה עם הסרט הורוד שתלו אלה שנולדה להם תינוקת והבובה המוזרה עם בלון ’60’ ששמו אלה שחגגו יומולדת לסבתא. אני גם משלמת מסים בהולנד, מקבלת הטבות מהממשלה ההולנדית, ומתַקשרת בהולנדית בסיסית עם הקופאית בסופר (לא תודה, אני לא אוספת בולים) והמלצר במסעדה (כן, אשלם עם pin). אז אני בטוח בהולנד.

עם זאת, אני קוראת חדשות, באינטרנט, בעברית. אני מעורה במה שמתרחש בזירה הפוליטית והמדינית בישראל יותר מאשר בהולנד. הפייסבוק משלים לי פערים כשחושף אותי לשיח שמתקיים בארץ לגבי חיסונים, הגבלות, חוקים, והטרדות. כיאה לפייסבוק, זה נעשה בצורה מעוותת שמהדהדת את ההשקפה שממילא היא השקפתי, אבל זה עדיין נותן לי מושג לגבי הלך הרוח בישראל. הוואטסאפ המשפחתי הוא ישראלי לגמרי וכך גם קבוצת הוואטסאפ של החברים מישראל. אז פיזית אני בטוח בהולנד, אבל אם לשפוט על-פי הפעילות האונליינית שלי – אני בישראל.

אולי יעניין אותך גם:

יום המורה 2021: האם דמות המורה “הקלאסית” עדיין רלוונטית בימינו?
צמחונות – זה בטבע שלנו
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך

כאן שם ובכל מקום

מה קובע יותר, מקום הימצאו של ה’אני’ הפיזי, או של זה המקוון? בטח שהפיזי. הפיזי זה מה שבאמת. נוכחות פיזית במקום מסוים היא חד-משמעית. נוכחות פיזית אומרת שמישהו נמצא בהכרח פה ולא שם. אפשר לתפוס את זה באמצעות החושים: לראות, למשש, לפעמים גם להריח. והרי להסיק מסקנה על סמך החושים זה רעיון מרכזי בנאורות והבסיס של החשיבה המדעית. לעומת זאת, מקוון, שנקרא גם וירטואלי, כשמו כן הוא. זה משהו “מדומה, המחפש לחקות את המציאות, למראית עין” (לפי ויקימילון). לא ייתכן שמיקום של מישהו ייקבע על סמך משהו מדומה. אז הפיזי הוא הקובע.

באמת? אז למה כשאומרים “לחפש” מתכוונים לרוב לחיפוש באינטרנט? “חיפשתי לנו במשך שעה פעילות למחר, עד שמצאתי”. נכון שלפעמים הכוונה היא לאשכרה כיתות רגליים אבל בדרך-כלל לא. ולמה כשמזהירים מפני גניבת זהות לרוב מתכוונים לכך שמישהו יחשוף בזדון נתונים שמאפשרים להיכנס לפלטפורמה מקוונת כלשהי (נגיד, האפליקציה של חשבון הבנק) ולבצע פעולות כאילו הוא את או אתה? ב”משימה בלתי אפשרית” לפעמים גונבים זהות בצורה פיזית יותר והגנב אכן מסתובב בעולם כאילו הוא מישהו אחר, אבל בשפה היומיומית לרוב זו לא הכוונה.

להיות במקום אחד ולהרגיש באחר

טווח הפעולות אותן ניתן לבצע בצורה מקוונת, בלי להימצא פיזית במקום מסוים, הולך ומתרחב ועומד ביחס הפוך לחשיבות שאנחנו מייחסים למקום שבו הגוף שלנו נמצא. אם בבוקר קראתי ב”הארץ” על המתווה לפתיחת שנת הלימודים, בצהריים הגבתי בפייסבוק על פוסט בנוגע לתקנות הקורונה העדכניות בישראל, ובערב חתמתי (רק נניח) על עצומה להחזרת ניל קלארק למכבי חיפה, וכל זה תוך האזנה רציפה לרדיו 88, לא פלא שאני מרגישה שאני קצת בישראל. ובעתיד יהיו רק יותר ויותר אפשרויות להיות במקום אחד ולהרגיש באחר.

כבר היום, יש פעולות שלא דורשות נוכחות פיזית למרות שעד לא מזמן היא נתפסה כהכרחית. למשל, ביצוע של ניתוח רפואי. אני בטוחה שהמנתח או המנתחת שנמצאים במקום מרוחק ומבצעים את הניתוח (באמצעות רובוט) מרגישים כאילו הם נמצאים בחדר הניתוח. אז אם אפשר לנתח ממקום מרוחק, אולי בעתיד שני אנשים יוכלו להתחבק בלי להימצא באותו המקום, תוך שהם חווים את מכלול החוויות שכרוכות בחיבוק, כמו להרגיש את מגע העור או להריח את הגוף? חיבוק כזה יהיה, עבור המתחבקים, חוויה ממשית. והיא תחדד את שאלת החשיבות של המיקום הפיזי של הגוף שלנו.

 

אולי החוק יוכל לשפוך אור על השאלה מה חשוב יותר, מקום הימצאו של ה’אני’ הפיזי, או של זה המקוון? בדקתי, ומסתבר שלא ממש. בישראל למשל, כדי להיחשב תושב, לא חייבים בהכרח לגור בארץ הקודש. אזרח ישראלי שמתגורר בחו”ל אבל “מרכז החיים” שלו בישראל – יכול להיחשב כתושב. והפרשנות ל”מרכז החיים” היא ממש לא חד-משמעית. אז יוצא שגם החוק לא מייחס חשיבות עילאית למגבלות הפיזיקה הנוקשות אלא נמנע מלהצהיר שהפיזי הוא הקובע, באמצעות הגדרה עמומה למושג ‘תושב’.

האווטאר במזרח ואני בסוף מערב

הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני. לא סתם גיימרים קשורים מאוד לנוכחות הוירטואלית שלהם, לאווטאר. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם בבעיות שהחברה שלנו מתמודדת איתן שמתקיימות (בעיקר) באינטרנט או ברשתות החברתיות, אך הביטוי שלהן הוא פיזי להחריד. “פייק ניוז” הוא אחת מהן. למרות שזו תופעה שחיה ברשת וניזונה מפעילות אונליין ומאלגוריתמים שהופכים את אותה פעילות למפלצת (‘תיבות התהודה’ שהוזכרו מעלה), זו בעיה ממשית לגמרי, שיכולה להשפיע מאוד על הגוף שלנו. חישבו מה היה קורה אם אנשים באמת היו שותים מים כשיש להם תסמיני קורונה ובטוחים שהם הרגו את הוירוס. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם, לצערנו, בזה שלשיימינג מקוון או תוכן אינסטגרמי עלולות להיות השלכות טראגיות – הם יכולים לגרום למישהו לשים קץ לחייו. גם אם זו למעשה היתה רק הדחיפה הקטנה שגרמה לאותו אדם ליפול מהצוק, זה הרבה.

 

הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני, וכשהגוף הפיזי והקיום האונלייני נמצאים בשתי מדינות שונות – המממ… זה יכול ליצור אי-נוחות מסוימת, או לכל הפחות להיות מעניין.

אז איפה אני?

“הנה את!” אומר הבן שלי, מגלה את המחבוא ומזכיר לי שבסופו של דבר, למרות שהמחשבות שלי במקום אחר, כרגע אני נמצאת בהולנד, מאחורי עץ בחורשה. אני רצה למקום של “העומד”, כמעט מקדימה אותו. “אחת, שתיים, שלוש, אמא!” – שוב הפסדתי. אולי נתתי רמז עבה מידי למקום הימצאי. אולי לא הייתי צריכה לשאול “איפה אני?”

 

לכל הכתבות של אפרת 

יום המורה (Dag van de Leraar) מצויין בחמישה באוקטובר. יום זה נוסד כדי להודות למורים בכל רחבי העולם על החינוך וההשקעה הרבה בילדנו. היום הזה נחגג במעל 88 מדינות, ובכל מדינה יש מסורת שונה כדי לציין יום זה. בסין, לדוגמא, בוגרי בית הספר חוזרים לבית הספר הישן שלהם כדי להודות למורים שלימדו אותם. באסטוניה ובהודו נהוג שהתלמידים הבוגרים תופסים את מקומם של המורים ומלמדים באותו היום.בלא מעט מדינות הילדים מכינים מתנות, שירים וברכות, מחלקים פרחים, או מכינים הצגה למורים. בהולנד, 350,000 מורים מציינים את יום המורה ובוחרים את מורה השנה. 

כשהתבקשתי לכתוב על יום המורה, עלו לי כמה נושאים בוערים שאפשר לדון עליהם כמו שכר המורה בהולנד לעומת בישראל, מדוע הביקוש למקצוע ההוראה הולך ויורד בכל העולם, יתרונות וחסרונות של שימוש בטכנולוגיה בבית הספר, וכמובן חשיבות הדמות הבוגרת והחינוכית בחייהם של ילדים מלבד הוריהם. בסופו של דבר, החלטתי לדבר על שינוי תפיסת המורה מפעם להיום. ממרצה שתופס את עצמו כ”צינור” המעביר תוכן לימודי, למנחה שמלווה את התלמידים בקצב ההתפתחות הטבעי שלהם.

אולי יעניין אותך גם:

צמחונות – זה בטבע שלנו
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך
הגיגי סתיו ישראלנדי

לוח האירועים של דאציטאון מתעדכן כל הזמן!

אותה שיטת לימוד לכולם

במערכת החינוך “הקלאסית”, כולנו מכירים את התלמיד בכיתה שלא מפסיק להתנדנד שככל הנראה חושדים שיש לו הפרעת קשב וריכוז, הילדה שמשתעממת ועסוקה בלצייר כל השיעור, ותלמידים רבים שלא רואים חשיבות רבה בללכת לביה”ס כי הם כנראה מאותגרים הרבה יותר במשחקי המחשב אחר הצהריים. אנחנו עסוקים בלמצוא פתרון זמני לאותו/ה התלמיד/ה מאשר להפוך את מערכת החינוך מיסודה. בנוסף, קיימת הדרך המיושנת של לתת את אותו המבחן לכל התלמידים בכיתה. על אף שכל אחד מהם ברמה שונה ועם יכולות שונות לחלוטין, עדיין מצפים מהם להתיישר לפי התלמיד הממוצע.

“אם מישהו היה אומר לכם לפני 20 שנה שתוכלו לשבת על החוף עם הטלפון או המחשב ולשלוח מייל, להוריד מוזיקה וסרטונים, להזמין מלון לחופשה, לשלם משכנתא ולבדוק את רמת הכולסטרול שלנו, הייתם חושבים שהוא משוגע”

קן רובינסון מתוך הספר Out of our minds, שנת 2017.

כולנו עדים לשינוי המשמעותי שהטכנולוגיה הביאה לחיינו בעשורים האחרים. אך כשאנחנו מסתכלים על מערכת החינוך אנו רואים שהשיטות נשארו זהות מלפני מאה שנים. קצב החיים השתנה, פתרון הבעיות שנדרש מאיתנו כבני אדם השתנה. הצורך שלנו “להתעלות” על מכשירים טכנולוגיים כדי שהמקצוע שלנו לא יתחלף ברובוטים בעתיד הולך וגובר. אם הכל כל כך השתנה, איך זה שהחינוך נשאר אותו הדבר?

האם זה שונה בהולנד?

בהולנד אנו רואים הרבה בתי ספר תחת שיטת החינוך המונטסורי. אחת הסיבות לכך היא שד”ר מריה מונטסורי עברה לפה בשנותיה המאוחרות והפיצה שיטת חינוך זו. החינוך המונטסורי מדגיש אף יותר את חשיבות המורה כמנחה מאשר מורה. לפי גישה זו, המורה רק מלווה את התלמיד בקצב ההתפתחות הטבעי שלו. המורה מציע לתלמיד פעילויות חדשות, לפי יכולותיו לאחר תצפית מעמיקה. ככל שהתלמיד מתבגר, המורה הופך להיות שותף ללמידה וכך התלמידים מפתחים מוטיבציה פנימית משמעותית ללמידה. בהולנד פועלים בתי ספר מונטסוריים רבים. מומלץ לוודא בסיור מקדים שאכן בית הספר פועל בשיטה המסורתית. מריה מונטסורי לא רשמה פטנט על השיטה שפיתחה, וכך כל בית ספר יכול לקרוא לעצמו מונטסורי. שיטת חינוך זו גם הולכת ומתפתחת לאט לאט בישראל.

על אף ששיטת מונטסורי מאוד פופלרית בהולנד, מורים רבים בבתי ספר “רגילים” מתעלמים מהצורך ליצור שינוי אמיתי בדרכי ההוראה בכיתות. מהוראה המתמקדת במורה להוראה המתמקדת בתלמיד. יש עדיין תכנים זהים כמעט לכל הכיתה, צפויה התקדמות קבועה מכל ילד, וישנו שימוש בציונים וממוצעים החל מקבוצה 7. ישנם כיום דרכים מגוונות לרכישת ידע: הוראה פרונטלית, סרטונים, פודקאסטים, חקר עצמאי במנועי החיפוש, קריאה מספרים, עבודה בקבוצות וכו’. אנחנו יודעים כיום שכל תלמיד מעדיף סגנון למידה אחר לפי יכולות רכישת הידע שלו. כאשר אנחנו משתמשים אך ורק בסגנון למידה אחד: הוראה פרונטלית, אנו בהכרח מתעלמים ממספר רב של תלמידים בכיתה שלא מסוגלים להקשיב.

רק כאשר נבין שהדרך היחידה שבה נוכל לענות על הצרכים של כלל התלמידים, היא דרך למידה עצמאית, נוכל לתמוך בתלמידים עם בעיות קשב וריכוז, אוטיזם ובילדים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות. חשוב להדגיש שגם למידה עצמאית לא נעשית לגמרי לבד, גם בה יש צורך בעזרה. אלא שהמבוגרים שעוזרים בה, אינם מורים במובן שאליו התרגלו ולמדו כשעשו תעודת הוראה. מנחה הוראה עצמאית יכול לעזור בסידור מתווה למידה, בסיוע בבחירה, בהכוונה והפניה למקורות ידע, בניסוח שאלות חשיבה וביקורת על התשובות המתקבלות.

מערכת החינוך 2021 – לאן?

כדי להדביק את קצב הפיתוח הטכנולוגי, יש לשים דגש רב על פיתוח אישי ופתרון בעיות. אנחנו יכולים להתקדם מהוראה ישירה שהמבנה שלה קשיח, והיא עשירה בתכנים ובתרגולים אל עבר חונכות מכוונת. השתתפות פעילה של התלמידים בה הם עובדים על פרויקטים או ממלאים משימות בקבוצות, והמורה מלווה אותם “מקרוב” ותומך. חונכות מכוונת פירושה שיתוף פעולה בין התלמידים בסיוע המורה. בגישה זו סיוע המורים מתבטא במתן דוגמה אישית, בהנחיה, בהדגמה, בהתבטאות בהירה, במתן משוב ובחקירה.

התפקיד של מה זה אומר “להיות מורה” מוטבע ומוטמע עמוק, עוד מהזמן שבו היינו תלמידים. נראה כי יש לנו עוד דרך ארוכה בשינוי תפיסת המורה בבתי הספר, אך אני רואה שהנושא כבר נמצא בשיח בהרבה בתי ספר.

לכל הכתבות של ליהי על מערכת החינוך ההולנדית

הידעתם? יש לנו קבוצת וואטסאפ ובה אפשר לשאול ולהתייעץ בכל מה שקשור לחינוך בהולנד. הצטרפו בקישור הזה.

---

הסתיו כבר כאן וחגי תשרי מאחורינו. כמה טוב שהשמש ההולנדית ליטפה אותנו בחודש הזה. תקופה מיוחדת  שבין התחלה, לסליחה, לנדודים ואירוח. כמיטב המסורת של חג הסוכות, נסעתי להתארח. הפעם (בניגוד למסע מהכתבה הקודמת) נסיעת הרכבת מדלפט לעיר הגדולה עברה חלק, אני שמרתי על ריכוז גבוה, והגעתי בהתרגשות לביתו של דורון הירש, עושה הקונצים האסטרדמי. 

ממחול בוטו דרך תיאטרון ומיצג אינטראקטיבי ועד למשחק מחשב ליצירת ציור חוצה יבשות.

נעניתי בשמחה להצעה של  דורון להיפגש לקפה אצלו בבית (הוא הזמין גם לארוחת צהריים אבל היה לי יום מלא מפגשים, בכל זאת לא כל יום אני מגיעה לעיר הגדולה). להרגיש מקרוב בית והווית חיים מוסיפה תמיד שכבה מעניינת ומעמיקה בפגישה עם יוצר. גיליתי בית שנוצר ביחד, באהבה, עם הרבה מחשבה על הפרטים הקטנים והגדולים. ליד דלת הכניסה, במסדרון בו חולצים נעליים, תלויה תמונה המורכבת מהמון צילומים קטנים של תהליך השיפוץ והיצירה של הבית. בין שיחות על יצירה בהולנד לבין חוויות מירושלים ומבית הספר לתיאטרון חזותי בו שנינו למדנו במרחק עשור אחד מהשנייה, זכיתי לראות על המדף את החתולים מקרטון שפלא (בת החמש) מכינה (לאט לאט, חתול חתול, כבר עוד מעט חודש) לכל ילדי הכיתה לכבוד יום הולדתה.

אולי יעניין אותך גם:

מה הקטע של ההולנדים עם כל המבטאים והדיאלקטים?
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך
יהודים וישראלים בהולנד – האם קווים מקבילים יכולים להיפגש?

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

מי ומאיפה?

דורון הירש, מעצב משחקים ואומן בין תחומי.
בזוגיות עם יוסטה רובי אונייל ואבא לילדה בת חמש (עוד רגע שש כפי שאתם כבר יודעים מהחתולים שעל המדף). גדלתי בירושלים, זו עיר מאוד מיוחדת שתמיד יהיה לה מקום חם אצלי בלב בשל הויברציה הייחודית שלה. רק אחרי שעזבתי אותה קלטתי גם כמה האנרגיה שלה יכולה גם להיות כבדה.

מתי ולמה הגעת להולנד?

בסוף שנת 2015 הגעתי להולנד כדי לעשות תואר שני בכוריאוגרפיה ומדיה חדשה ב-Theater School Amsterdam.

האם עסקת בישראל באמנות?

לאחר שסיימתי את לימודי בבית-הספר לתיאטרון חזותי, נסעתי לארה״ב, מקסיקו, קנדה ויפן כדי להעמיק את לימודי בבוטו, (תיאטרון מחול יפני). לאחר מכן חזרתי לארץ לתקופה של שנה וחצי שבה העלתי כמה עבודות במסגרת הזירה הבין תחומית (ירושלים). באותה תקופה גם הייתי חלק מליין מסיבות הטכנו Pacotek. בהם הייתי מעצב תאורה וויזואל, בשימוש מקרני שקופיות.

האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?

לא באופן ישיר, אבל יש משהו באידיאלים של חברה וקהילה ישראלית, שבהחלט מלווים את תהליך היצירה שלי. היצירה לרוב כוללת בתוכה השתתפות אקטיבית של הקהל. מה שנותן ליצירה חיים משלה, ואפשרות להתפתח בדרכים לא צפויות.

דוגמה לכך היא מפרויקט שלי בשם LaLaLand (השם ניתן לעבודה לפני שזו היתה סדרת טלוויזיה וסרט זוכה אוסקר). העבודה באה ליצור סביבה אידיאלית למשחק. היא מפוצצת בצעצועים מכל הסוגים ועם ארמון ענק מסוכריות (במקום קוביות עץ) שבהתחלה בונים ובסוף שוברים ואוכלים.
הרעיון מאחורי העבודה היה לחבר מחדש את המבוגרים לתחושה של איך זה להיות שוב ילד. רציתי להפוך את התפקידים המסורתיים של מבוגרים וילדים וליצור ארכיון של זכרונות ילדות.
היצירה נפרסה לאורך סדרה של שישה אירועים שהתרחשו בכיתה בבית הספר הנטוש Nelson Mandela School Amsterdam Oost. בכל מפגש היו סדנאות יצירה של אמנים שונים, הרצאות שילדים העבירו על נושאים שונים, ו׳שעות סיפור׳ בהם מבוגרים חלקו זכרונות ילדות שלהם, לדוגמה על איך משחקי וידאו נראו לפני 30 שנה.

 

האם ואיך החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

בעיקר באפשרות לקבל תמיכה כלכלית עבור מחקר ויצירה. כמו כן, יש בהולנד מגוון הרבה יותר רחב של אפשרויות חשיפה של עבודות אמנות לקהל מקומי ובינלאומי. מעבר לכמות של מוסדות תרבות, הרבה יותר פשוט לנייד עבודות ממקום למקום בתוך אירופה.

בלימודי לתואר שני התקבלתי לתכנית בה היו רק ארבעה סטודנטים, כל אחד מאיתנו קיבל ליווי אמנותי אישי בנוסף לתקציב להפיק את העבודה שהיה יותר גבוה משכר הלימוד.

בשש השנים האחרונות התחלתי לנגן גמלאן (מוסיקה אינדונזית מסורתית מאיי יאווה) כחלק מאנסמבל Mugi Rahayu. הקבוצה מאוד רב תרבותית עם חברים מהולנד, אינדונזיה, אנגליה, ספרד ואיטליה ולעיתים גם אורחים ממחוזות יותר רחוקים. ההיכרות עם המוזיקה הזו והקבוצה שנוצרה סביבה התאפשרו בזכות החיים כאן בהולנד.

 

מה חסר לך ולמה אתה מתגעגע בעולם האמנות והתרבות הישראלי? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?

אני מרגיש שלעומת ישראל, עולם האמנות באירופה הרבה יותר שכלתני והרבה פחות נובע מהרגש או מהבטן. אני מתגעגע לעבודה עם אמנים ישראלים שנוטים הרבה יותר מהר לקפוץ למים בלי פחד. אמנים אירופאים/הולנדים (בהכללה גסה) נוטים לתכנן ולחשוב הרבה יותר לפני שהם מתחילים ליצור. להרגשתי בישראל נושבת עדיין רוח של האפשרות והצורך לחידוש ושינוי. בהולנד ישנה מסורת הרבה יותר ארוכה שמאוד קשה לערער אותה ולהציע לה אלטרנטיבה.
ברמה הפרקטית, תהליך הגשת בקשה למימון של פרוייקט אמנות באירופה דורש קונספט וכתיבת תקציב מאוד מדויק מראש. אני חושב שיש לכך השלכות שעלולות להזיק לאפשרות לגילוי משהו חדש במהלך תהליך היצירה. אם רוצים לשנות כיוון במהלך העבודה, זה תהליך לא כל-כך פשוט אל מול הגוף המממן.

 

מקום בהולנד שמעורר בך השראה? למה?

עיגולי המים ב-Westergasfabriek. זה מקום מאוד קסום שכל פעם שאני מבקר בו הוא נראה שונה. ניתן לחוות בו שקט ולרוב בידוד. בגדול אני מאוד אוהב להסתכל על גופי מים שקטים ולראות בהם את השתקפויות שתנודות המים משנות את נראותם.

 

מקום שתקח אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

אני מאוד אוהב את אוסף המודלים של הספינות ב-Rijksmuseum. מלבד כל הפרטים שניתן לראות אך ורק דרך הפרספקטיבה וקנה המידה של מודלים, זה מדהים לראות כמה יצירתיות היתה בשימוש בטכנולוגיה אנלוגית. צמוד למודלים של הספינות יש גם אוסף מקסים של מפתחות, ומנעולים עתיקים. ואולי הכי קרוב לליבי, תצוגה של האבולוציה של מקרני שקופיות ומה שקרוי בעברית פנסי קסם (magic lantern).

 

אמן מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

Dadara הוא אומן מיצג ומאייר שעובד גם עם VR – virtual reality. ראיתי עבודות שלו לראשונה בגלריה Koch x Bos Gallery.

אני מאוד אוהב את החוש האסתטי שלו. למרות שהעבודות שלו הרבה יותר פוליטיות משלי, הן גם רב תחומיות, מלאות בהומור ולעיתים גם מערבות אינטראקציה עם הקהל. אני משער שיהיה לנו חיבור מעניין.

אם לא היית עוסק באמנות, מה היית עושה?

כנראה שהייתי טבח או עוסק בחינוך. אני מאוד אוהב לבשל, יש משהו מדהים בלהגיש אוכל פרי ידך לאחרים. בצעירותי עבדתי כטבח ולרוב מאוד נהנתי מהעבודה. מה שבעיקר מרתיע אותי בתחום המטבח המקצועי זה מהירות העבודה הנדרשת שעלולה להכניס אותך למוד של טייס אוטומטי, אוכל טעים צריך זמן ואהבה. לגבי חינוך, עסקתי מספר שנים בהנחיית סדנאות יצירה בין תחומית לילדים ובני נוער. אני מאמין שזו מערכת שניתן וחשוב לשנות ולשפר בשביל ליצור עולם טוב יותר. עשיתי גם קורס חד שנתי שנקרא BIK – אמנים מקצועיים בכיתה (Beroepskunstenaars in de klas), שבו מלמדים איך לעבוד מול בתי ספר במתן סדנאות יצירה.

 

אם לא הולנד, איפה היית גר ולמה?

כנראה שהייתי בוחר לגור ביפן. מלבד אהבתי לתרבות ואמנות יפנית, אבא ואח שלי גרים שם. זה מקום שכל הזמן מזכיר לך שהעולם מלא בדברים שטרם גילית. כל דבר שם הכי קטן מלווה בסיפור או טקס. והכי חשוב, האוכל היפני הכי מיוחד וטעים בעולם.

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

סביר להניח שבהולנד, למרות שהאפשרות להתחיל מחדש במקום יותר חם לפעמים קורצת לי. בת זוגתי הולנדית ויש לנו בת שזה עתה התחילה כיתה א׳ (למרות שפה קוראים לזה כיתה ג’). מה עוד שהמחשבה לחזור למקום שמצריך התניידות ברכב מאוד חורה לי.

טיפ לאמנים שרק נחתו?

לטוב ולרע, אמנות בהולנד כרוכה בים בירוקרטיה. לי אישית זה היה תהליך די מורכב ללמוד איך להסתגל לשיטת העבודה הזו. אני חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא להדגיש שעבודת המחקר היא חלק אינטגרלי מהעבודה. כך לתת מקום לקצת גמישות בשימוש בתקציב. חשוב גם לחקור מראש את הגוף הממן ומומלץ ליצור איתם  קשר מראש. ברגע שמכירים מישהו באופן אישי, הרבה יותר קל להבין מהם הדרישות לקבלת תמיכה.

הורות, אמנות והעיר הגדולה, איך כל אלה משתלבים ביחד?

מאז שהפכתי לאבא גדל העיסוק שלי באפשרות של אמנות להוביל להשפעה חברתית ולבנייה וחיזוק קשרים בין משפחות ואנשים. חלק גדול מההסבה של העבודות שלי לפלטפורמות דיגיטליות היא האפשרות המדהימה ליצור עבודות אשר משתפות אנשים מכל העולם. סיבה נוספת הינה העובדה שהיצירה יכולה להמשיך להתקיים ללא תלות במקום פיזי וצורך לאחסון ושימור תפאורות, חומרים ותלבושות. בעניין העיר הגדולה, גרתי שנה בטוקיו וגם לכמה חודשים בניו-יורק, והגעתי למסקנה שלבלות בממוצע שעתיים כל יום ברכבות רק כדי להגיע ממקום למקום זה לא בשבילי. אמסטרדם מהבחינה הזאת היא עיר אידיאלית וסופר קומפקטית עם יכולת להגיע לכל מקום באופניים בחצי שעה גג ועדיין מקיימת את כל היתרונות של עיר גדולה, רב תרבותית עם נגישות לכל רחבי אירופה.

 

איפה אפשר לראות יצירות/עבודות/הופעות שלך?

כרגע בשל הקורונה לרוב און-ליין. בשנים האחרונות עיקר הפוקוס שלי הוא בפיתוח פרויקט בשם MiSH MASH, המשלב משחק ופלטפורמה יצירתית. המטרה היא להביא אנשים ליצור יחד ציורים סוריאליסטיים בקנה מידה גדול. אתם מוזמנים לשחק על ידי הצטרפות לקהילת ה Discord של המשחק דרך האתר: https://www.kwaqua.com

 

פרויקט נוסף שאני מפתח עם Improvive נקרא Body Echoes, המשלב מחול ו-VR. הפרוייקט מאפשר לכמות אנשים לחוות התגלמות משותפת בגוף אחד. העבודה משתמשת בטכניקה שמזכירה את התיאטרון הבובות היפני בונראקו, שבה על כל בובה ישנם שלושה בובנאים, שאחד שולט על הרגלים, השני על הידיים והשלישי על הפנים. על ידי שימוש ב-VR המשתתפים רואים כמו במראה את ההשתקפות של הגוף המדומה, ושולטים עליו יחדיו באופן ישיר על על ידי מיפוי של הגוף שלהם ביחס לגוף הווירטואלי.

 

 

אז למה בעצם אתה עושה קונצים?

אין דבר שמשמח אותי יותר מתהליך של גילוי ומחקר. אני חושב שבני אדם הם הכי מאושרים כשהם שרויים באופן טוטאלי עם כל חושיהם במה שמוגדר באנגלית ׳state of play׳. מעניין שגם בעברית המילה משחק וגם באנגלית המילה play קשורה גם לעולם התיאטרון.

הבחירה בתיאטרון ועיצוב משחקים, מקנה לי את החופש המוחלט לשלב טכניקות, מדיות וטכנולוגיה לכדי יצירה וגילוי של עולמות חדשים בכל עבודה, כל פעם מחדש. עם השנים הסקרנות שלי הלכה יותר ויותר לבניית פלטפורמות שמאפשרות יצירה משותפת, שנותנת בו זמנית לקהל גם את האפשרות לשחק וגם להיות חלק אינטגרלי מהיצירה, ובכך מקנים ליצירה חיים משלה ואת האפשרות להתפתח בדרכים שלא ניתן לחזות מראש. ברקע של כל זה נמצאת אחותי הגדולה (חצי אחות מצד אבא), ג’ולי הירש, שלדאבוני כבר לא איתנו. היא חשפה אותי בגיל חמש לעולם התיאטרון. היא עסקה בעיקר בתיאטרון בובות. סביר להניח שההחלטה ללכת בעקבותיה בצעירותי, נובעת מהצורך למלא את אובדנה עבור אבא שלי ועבורי.

 

רוצים לעקוב אחרי עבודותיו של דורון?

אתר: https://www.doronhirsch.com/

אינסטגרם: https://www.instagram.com/kwa_qua/

פייסבוק: https://www.facebook.com/playmishmash

 

לכל הכתבות של עושים קונצים

אריק איינשטיין ז״ל המליץ לשתות קפה טורקי ולהתעורר – אבל אני על פחות מקפה הפוך טוב לא מתפשרת. בישראל הקפה טוב כמעט בכל מקום. בהולנד אפשר למצוא בכל מקום קפה, אבל הטעם? יש עוד לאן לשאוף.

היום אפשר להתחיל את הבוקר כמעט בכל מקום בעולם עם כוס קפה – זה עולמי! אבל מהיכן הגיע הקפה?

גילוי הקפה: האגדה מספרת על רועה צאן באתיופיה ששם לב שהעיזים שלו שמחות ונמרצות אחרי אכילת פרי מסויים. הוא טעם את הפרי והרגיש מלא אנרגיה. הוא סיפר לראש מנזר סמוך על פירות הפלא שהעיזים שלו גילו. ראש המנזר שפך מים רותחים על הפירות. הוא גילה שלאחר שתייתם יכולים הנזירים שלו להתפלל כל הלילה בלי להירדם.

מים שחורים

במאה ה-16 התפשט השימוש בקפה בעולם הערבי והיה פופולארי בתימן, מצריים ובטורקיה. במאה ה-17 הגיע לאירופה ואמסטרדם הייתה בלב הסחר העולמי בקפה. הרבה קפה הגיע לאירופה דרך נמלי אמסטרדם ורוטרדם.

הסוחר ההולנדי Pieter van den Broecke, היה מהאירופאים הראשונים ששתו קפה. בשנת 1616 תיאר את המשקה כ״סוג של פולים שחורים שהופכים מים לשחורים ויוצרים משקה ששותים חם״. הוא גנב מתימן שתילי קפה והיה לאירופאי הראשון שהוציא שתילי קפה מתימן. הוא הביא אותם לגנים הבוטנים באמסטרדם, שם הצליחו לגדלם.

ההולנדים הם שהפכו את הקפה למשקה עולמי. חברת הספנות ההולנדית VOC הביאה לראשונה קפה לאירופה בשנת 1620. בתחילה ההולנדים לא היו מאד מעוניינים בסחר הקפה. הוא היה יקר מדי, והם לא אהבו את המונופול הערבי עליו. הם רצו מטעי קפה משלהם. במאה ה-17 הם החלו לגדל קפה בג׳אווה, והיו לאירופאים הראשונים בעלי מטעי קפה. משם הקפה יצא לאירופה דרך מוחא שבתימן ומכאן שם תערובת הקפה הידועה מוחא – ג׳אווה.

בהתחלה, ניתן היה לרכוש קפה, באירופה, רק בבתי קפה. בית הקפה הראשון באמסטרדם נפתח בשנת 1663. אולם הקפה לא היה פופולארי באוכלוסיה הכללית. עיקר המבקרים בבתי הקפה היו סוחרים וימאים שכפי הנראה כבר הכירו את המשקה במסעותיהם.

במהלך המאה ה-18 מספר בתי הקפה באמסטרדם גדל והופיעו בתי קפה מפוארים שמיועדים לקהל עשיר ומפונק יותר. את טרנד הקפה השיקי הובילו הסטודנטים ובעקבותיהם הצטרפו לטרנד האינטלקטואלים והפוליטיקאים. עד מהרה עשירי הממלכה הצטרפו לאופנה החדשה. התפתחה כאן תרבות קפה שקיבלה השראה משתיית הקפה בעולם הערבי. בתי העשירים עוצבו בהשראה טורקית עם שטיחים, כלי פורצלן לשתיית קפה והם אף התלבשו בסגנון טורקי עת התארחו האחד אצל השני לשתיית קפה. שתיית הקפה הפכה לסמל סטטוס.

עם כזו מורשת קפה, באמת שאין להולנדים תירוץ לקפה המאכזב בבתי הקפה והמסעדות.

 

״עוד כוס קפה, זה אוחז ולא מרפה, קח עכשיו ספר טוב, שם ודאי תמצא על מה לחשוב״

אוהבים ספרים? רוצים לדעת יותר על המסחר בקפה במאה ה-17 באמסטרדם ועל הדרך על חיי הקהילה היהודית המשגשגת?  אני ממליצה על הרומן ההיסטורי של דיוויד ליס, ״סוחר הקפה״.

״הוא לגם לגימה והתענג על הקפה שנכנס לפיו כמו נשיקה. הוא ריחרח את הכוס והסתכל עליה באור המנורה. לפני שהוא סיים הוא כבר ידע שהוא יכין לעצמו על מנה. כשהוא מזג את הקפה הוא כמעט צחק בקול. הוא הכין לעצמו ספל אחד, רק אחד, וגרוע – זה היה לו ברור כי הוא טעם טובים ממנו – ועדיין הוא לא יכל לעמוד בפיתוי לשתות עוד כוס קפה.״

תכינו לעצמכם כוס קפה ותצללו לסיפור עלייתו של הקפה בהולנד, השזור בסיפורה של הקהילה היהודית באמסטרדם במאה ה-17. הסיפור מובא דרך עיניו של  סוחר קפה יהודי שברח מפורטוגל, מאימת האינקוויזיציה, והשתקע באמסטרדם. הוא מעניק לנו צוהר  לחיי הקהילה היהודית, שזכתה לחופש רב מהשלטונות אך למגבלות רבות מבפנים, על ידי מועצת ״המעמד״ שחרצה גורלות ודנה אנשים לחרם ולנידוי חברתי. הספר עוסק גם בתרבות הקפה בהתהוותה באירופה, ומציג לנו את הבורסה הוותיקה של אמסטרדם וחיי המסחר שפיתחו ההולנדים המהווים בסיס למסחר המוכר לנו כיום.

בתי קפה בהולנד – המלצות

לצערי, אין לי המלצה על בית קפה מפואר בו שתו עשירי המאה ה-17 אבל יש לי המלצות על פינות חמד לשתיית קפה טוב.

לחובבי אמסטרדם  –  קפה Gartine

Taksteeg 7, 1012 PB Amsterdam

בלב אזור עירוני סואן, במרחק הליכה קצר מהאופרה ומכיכר רמברנדט (ממש ליד אנטרדת השואה החדשה) מתחבאת גינה קסומה ובליבה בית הקפה הזה הוא פנינה של ממש עם קפה איכותי וארוחות קלות מצויינות.

 

 

למי שרוצה לצאת קצת מהעיר אני ממליצה על בית הקפה שבגינת מוזיאון סינגר לארן. רק חצי שעה ברכב מאמסטרדם ואתם בעיר המקסימה לארן. אפשר לשבת ולהנות מכוס קפה ומארוחה קלה טעימה, בתוך גינה פורחת יפיפיה מלאה פסלים ואם אתם חובבי אומנות מומלץ גם להנות מהמוזיאון הקטן והמקסים.

 

לכל הכתבות של לילך