“יש בה ישירות כזו שאני אוהבת, היא יודעת היכן היא נמצאת ולאן היא רוצה להגיע”. “בה יש את האמביציה המיוחדת שאני מתחברת אליה, והלב שלה נמצא ממש במקום הנכון”. כך ליאת ואנט, אנט וליאת, מתארות זו את זו ומעניין לנחש מי הישראלית ומי ההולנדית. ליאת ויסבורט הישראלית הכירה את אנט ואן זוואל ב-2012, בסטודיו, דרך חברה משותפת, ומאז הן יוצרות ומפיקות יחד מופעי תנועה ומחול, ומנהלות יחד את עמותת Bitter-Sweet Dance. דרך המחול הן מספרות בעיקר סיפורים של אנשי שוליים, כאלה שבחרו להיות שם, או כאלה שהחברה דחקה לשם, ועוסקות בנושאים כמו מגדר, הזדקנות, המתח בין היחיד לחברה והפרעות נפשיות.
השיחה עם ליאת ואנט היא כמו ריקוד משותף, קולח וזורם. הן משלבות את משפטיהן יחד בשיחה, האחת מוסיפה, משלימה את דברי השניה ומדייקת. אנחנו משוחחות בזום, ליאת בתל אביב, בביקור בבית הוריה, ואנט בשיחה מבית הוריה בנומנסדורפ, כפר קטן בדרום מערב הולנד, על גדות נהר, טובל בירוק. כל אחת קרובה לנוף ילדותה השונה כל כך מזה של רעותה.
“זהו קשר רגשי וגם מאוד ישיר, קשר מקצועי בכמה רמות ורבדים”, אומרת אנט, “אנו מזהות משהו בכל אחת ומרגישות מה יעבוד יחד וזה הבסיס. אנו רוצות להתמודד עם העולם סביבנו ולהביע זאת באמצעות היצירה, המחול, התנועה. זה מעורר משהו בקהל, משנה את נקודת ההסתכלות על העולם שאנו חיים בו”. ליאת מוסיפה כי הכל מתחיל ממשהו שהן מתחברות אליו, משהו אישי שנוגע בהן. “יש תחושה, משהו שיוצר חוסר נוחות, משהו מבקש לקבל ביטוי ואחר כך מגיע הרעיון ואז יחד אנו בונות את תהליך היצירה שאורך לרוב שנתיים עד שלוש שנים עד המופע על הבמה”.
“אני מרגישה שאני יכולה להיות ישירה וכנה עם ליאת, וזה מאוד חשוב לי”, אומרת אנט. ליאת מצטרפת: “שתינו מאוד דינמיות, רק היגיון לא מספיק בקשר, יש שם יותר מזה. כשאנחנו מתחילות פרויקט משותף, אנחנו לא יודעות לאן זה יתקדם ויתפתח וזה בסדר. אנחנו מקשיבות זו לזו ולא תמיד יודעות איך זה יסתיים, אך יודעות בוודאות שתצא מזה חוויה חיובית. זה הביטחון והאמון שקיימים בינינו, הידיעה שמשהו חיובי יצא מהחוויה המשותפת מאפשרת לכל אחת להיות היא, פשוט היא”.
אולי יעניין אותך גם:
נפלת מהמדרגות? ביטויים בהולנדית לכבוד יום העברית
״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים
איך זה לעבוד יחד, ישראלית עם הולנדית, הולנדית עם ישראלית?
“להיות ישראלית או הולנדית משפיע, זה הרקע של כל אחת מאיתנו, התרבות בה גדלה וההיסטוריה שלה, אך זה לא העניין המרכזי” מדגישה ליאת. הן רואות את החיבור ביניהן יותר כ”חיבור בין אנשים” מאשר כחיבור בין תרבויות.
אנט נזכרת בחיוך באנקדוטה מההיכרות הראשונית ביניהן: “אני זוכרת שכשנפגשנו לפני שנים, קבענו פגישות ביומנים, כמה הולנדי, וליאת הוציאה את היומן שלה ואני רואה שהיא הולכת אחורה בדפים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי זאת. כל נושא הכיוון, קדימה ואחורה, שונה ביננו, חשבתי לעצמי. זה גרם לי לחשוב על כך שלליאת יש היסטוריה שונה, רקע תרבותי שונה, שהיא גדלה והתחנכה במדינה אחרת. זה היה מולי מתוך ההסתכלות על כיוון הדפים ביומן, הכתיבה מימין לשמאל. אני לא יכולה להגיד שליאת היא ישראלית וזהו. אני יכולה להגיד שהיא מביאה איתה היסטוריה שונה, רקע תרבותי ופוליטי שונה, זה לא משהו שאנחנו נכנסות אליו בצורה מודעת, ההיסטוריה שלנו, או המשפחה בה גדלנו, אך זה מובא לתוך הקשר שלנו. אנחנו יודעות שזה שם גם אם קשה לשים בדיוק את האצבע על זה”.
ליאת מדגישה גם את חשיבות הקשר האישי: “אני לא אדם שמגדיר אנשים במובן הקהילתי, אני מגדירה את עצמי לגבי האחר, לגבי הקשר שלי איתו או איתה ולא להשתייכות לקהילה או למוצא. גדלתי בסביבה די אירופית בסגנון התרבותי שלה, לתחושתי. הבית היה בית בסגנון בין-לאומי, זה היה חלק ממני. להגיע להולנד, לאמסטרדם, זה היה חלק שהיה קיים בי עוד לפני שהגעתי לכאן”.
“קהל על קצה המושב”
ליאת (1974) נולדה וגדלה בתל-אביב, בבית שאותו היא מתארת כאינטלקטואלי, עם תשוקה לאמנות ולמוזיקה. בוגרת להקת המחול בת שבע ובעלת תואר שני בכוריאוגרפיה מאקדמיית המחול Codarts ברוטרדם. כיום מלמדת בתיאטרון המודרני למחול ובבית הספר למחול באמסטרדם. עבדה בעבר עם כוריאוגרפים ידועים כאוהד נהרין וויליאם פורסיית. ליאת עוסקת בנושאים מטרידים בחברה והופכת אותם למוחשיים באמצעות שפת מחול תקשורתית. אנט (1980) דרמטורגית בהכשרתה, הוקסמה מתיאטרון מגיל צעיר. היא מתעניינת בנושאים הקשורים במגדר ובמבנים התרבותיים המשפיעים על חשיבתנו, במיוחד בכל הקשור למה נחשב נורמלי על פי מוסכמות חברתיות. למשל, בפרויקט Please Me Please הן עוסקות בצורך שלנו למצוא חן, לספק צרכים של אחרים. חלקו האחד של הפרויקט, The Solo, עוסק בצורך של האמן/רקדן לספק ולענג את הקהל ולהגיע לשלמות. בחלקו האחר, The Duet, הן חוקרות את נושא ההזדקנות באמצעות סיפורן של שתי נשים. ליאת מסבירה כי בעבודותיה היא מנסה לערער את הקלישאות והסטריאוטיפים ומחבקת את המורכבות בעולמנו באקטיביזם עדין.
“אנחנו רוצות שהקהל ישב על קצה המושב, שהמופע יעורר את הקהל להרגיש ולבטא”, מסבירה ליאת, “אולי הגיונית הקהל לא יודע מה זה, אך רגשית, גופנית, זה מעורר בו משהו בפנים. אנחנו רוצות קהל אקטיבי, אנחנו לא רוצות רק לבדר. לפעמים כן, כיוון שיש בזה גם הומור. אנחנו רוצות שהצופים יוכלו לזהות משהו בעצמם כשהם צופים בחוויה. ביצירה”.
השתיים שואפות להעביר את התנועה מהבמה אל הקהל. היצירה מתחילה מתנועה פנימית שלהן, משהו שמרגיש לא נוח, מפריע. הן רוצות לבטא ולהשפיע באמצעות התנועה, והמפגש ביניהן משפיע על התנועה של כל אחת ונוצר משהו חדש, המופע, הריקוד וזה גם יוצר תנועה בקרב הקהל. “התנועה היא לא רק תנועה של הגוף, זו גם התנועה ביננו, וזה גם מה שמתעורר בקהל”, אומרת אנט. הכוונה לתנועה במובן הרחב, לא רק כתנועת הגוף, גם התנועה בהן, פנימה והחוצה וגם בקהל, הוא חווה תנועה, משהו קורה בפנים כשצופים במופע ואולי יהיה לזה גם ביטוי חיצוני.
ביולי 2021 תיערך הופעת הבכורה של הפרויקט החדש שלהן – Gioia Live. זו הופעה על במה בהשראת סרט תיעודי קצר שיצרו יחד עם לאורה סטק, על צעירה שסובלת מהפרעה דו-קוטבית (ידועה גם כמאניה-דפרסיה) ועל איך היא חווה את העולם, בין מציאות לאשליה, בין חלום יפהפה לסיוט. ניתן לצפות בקדימון כאן. הופעת הבכורה תיערך במסגרת Julidans Festival בתיאטרון הבין-לאומי באמסטרדם (ITA).
*תמונה ראשית: Jean van Lingen
