Tag: אמנות ישראלית בהולנד

---

הסתיו כבר כאן וחגי תשרי מאחורינו. כמה טוב שהשמש ההולנדית ליטפה אותנו בחודש הזה. תקופה מיוחדת  שבין התחלה, לסליחה, לנדודים ואירוח. כמיטב המסורת של חג הסוכות, נסעתי להתארח. הפעם (בניגוד למסע מהכתבה הקודמת) נסיעת הרכבת מדלפט לעיר הגדולה עברה חלק, אני שמרתי על ריכוז גבוה, והגעתי בהתרגשות לביתו של דורון הירש, עושה הקונצים האסטרדמי. 

ממחול בוטו דרך תיאטרון ומיצג אינטראקטיבי ועד למשחק מחשב ליצירת ציור חוצה יבשות.

נעניתי בשמחה להצעה של  דורון להיפגש לקפה אצלו בבית (הוא הזמין גם לארוחת צהריים אבל היה לי יום מלא מפגשים, בכל זאת לא כל יום אני מגיעה לעיר הגדולה). להרגיש מקרוב בית והווית חיים מוסיפה תמיד שכבה מעניינת ומעמיקה בפגישה עם יוצר. גיליתי בית שנוצר ביחד, באהבה, עם הרבה מחשבה על הפרטים הקטנים והגדולים. ליד דלת הכניסה, במסדרון בו חולצים נעליים, תלויה תמונה המורכבת מהמון צילומים קטנים של תהליך השיפוץ והיצירה של הבית. בין שיחות על יצירה בהולנד לבין חוויות מירושלים ומבית הספר לתיאטרון חזותי בו שנינו למדנו במרחק עשור אחד מהשנייה, זכיתי לראות על המדף את החתולים מקרטון שפלא (בת החמש) מכינה (לאט לאט, חתול חתול, כבר עוד מעט חודש) לכל ילדי הכיתה לכבוד יום הולדתה.

אולי יעניין אותך גם:

מה הקטע של ההולנדים עם כל המבטאים והדיאלקטים?
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך
יהודים וישראלים בהולנד – האם קווים מקבילים יכולים להיפגש?

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

מי ומאיפה?

דורון הירש, מעצב משחקים ואומן בין תחומי.
בזוגיות עם יוסטה רובי אונייל ואבא לילדה בת חמש (עוד רגע שש כפי שאתם כבר יודעים מהחתולים שעל המדף). גדלתי בירושלים, זו עיר מאוד מיוחדת שתמיד יהיה לה מקום חם אצלי בלב בשל הויברציה הייחודית שלה. רק אחרי שעזבתי אותה קלטתי גם כמה האנרגיה שלה יכולה גם להיות כבדה.

מתי ולמה הגעת להולנד?

בסוף שנת 2015 הגעתי להולנד כדי לעשות תואר שני בכוריאוגרפיה ומדיה חדשה ב-Theater School Amsterdam.

האם עסקת בישראל באמנות?

לאחר שסיימתי את לימודי בבית-הספר לתיאטרון חזותי, נסעתי לארה״ב, מקסיקו, קנדה ויפן כדי להעמיק את לימודי בבוטו, (תיאטרון מחול יפני). לאחר מכן חזרתי לארץ לתקופה של שנה וחצי שבה העלתי כמה עבודות במסגרת הזירה הבין תחומית (ירושלים). באותה תקופה גם הייתי חלק מליין מסיבות הטכנו Pacotek. בהם הייתי מעצב תאורה וויזואל, בשימוש מקרני שקופיות.

האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?

לא באופן ישיר, אבל יש משהו באידיאלים של חברה וקהילה ישראלית, שבהחלט מלווים את תהליך היצירה שלי. היצירה לרוב כוללת בתוכה השתתפות אקטיבית של הקהל. מה שנותן ליצירה חיים משלה, ואפשרות להתפתח בדרכים לא צפויות.

דוגמה לכך היא מפרויקט שלי בשם LaLaLand (השם ניתן לעבודה לפני שזו היתה סדרת טלוויזיה וסרט זוכה אוסקר). העבודה באה ליצור סביבה אידיאלית למשחק. היא מפוצצת בצעצועים מכל הסוגים ועם ארמון ענק מסוכריות (במקום קוביות עץ) שבהתחלה בונים ובסוף שוברים ואוכלים.
הרעיון מאחורי העבודה היה לחבר מחדש את המבוגרים לתחושה של איך זה להיות שוב ילד. רציתי להפוך את התפקידים המסורתיים של מבוגרים וילדים וליצור ארכיון של זכרונות ילדות.
היצירה נפרסה לאורך סדרה של שישה אירועים שהתרחשו בכיתה בבית הספר הנטוש Nelson Mandela School Amsterdam Oost. בכל מפגש היו סדנאות יצירה של אמנים שונים, הרצאות שילדים העבירו על נושאים שונים, ו׳שעות סיפור׳ בהם מבוגרים חלקו זכרונות ילדות שלהם, לדוגמה על איך משחקי וידאו נראו לפני 30 שנה.

 

האם ואיך החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

בעיקר באפשרות לקבל תמיכה כלכלית עבור מחקר ויצירה. כמו כן, יש בהולנד מגוון הרבה יותר רחב של אפשרויות חשיפה של עבודות אמנות לקהל מקומי ובינלאומי. מעבר לכמות של מוסדות תרבות, הרבה יותר פשוט לנייד עבודות ממקום למקום בתוך אירופה.

בלימודי לתואר שני התקבלתי לתכנית בה היו רק ארבעה סטודנטים, כל אחד מאיתנו קיבל ליווי אמנותי אישי בנוסף לתקציב להפיק את העבודה שהיה יותר גבוה משכר הלימוד.

בשש השנים האחרונות התחלתי לנגן גמלאן (מוסיקה אינדונזית מסורתית מאיי יאווה) כחלק מאנסמבל Mugi Rahayu. הקבוצה מאוד רב תרבותית עם חברים מהולנד, אינדונזיה, אנגליה, ספרד ואיטליה ולעיתים גם אורחים ממחוזות יותר רחוקים. ההיכרות עם המוזיקה הזו והקבוצה שנוצרה סביבה התאפשרו בזכות החיים כאן בהולנד.

 

מה חסר לך ולמה אתה מתגעגע בעולם האמנות והתרבות הישראלי? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?

אני מרגיש שלעומת ישראל, עולם האמנות באירופה הרבה יותר שכלתני והרבה פחות נובע מהרגש או מהבטן. אני מתגעגע לעבודה עם אמנים ישראלים שנוטים הרבה יותר מהר לקפוץ למים בלי פחד. אמנים אירופאים/הולנדים (בהכללה גסה) נוטים לתכנן ולחשוב הרבה יותר לפני שהם מתחילים ליצור. להרגשתי בישראל נושבת עדיין רוח של האפשרות והצורך לחידוש ושינוי. בהולנד ישנה מסורת הרבה יותר ארוכה שמאוד קשה לערער אותה ולהציע לה אלטרנטיבה.
ברמה הפרקטית, תהליך הגשת בקשה למימון של פרוייקט אמנות באירופה דורש קונספט וכתיבת תקציב מאוד מדויק מראש. אני חושב שיש לכך השלכות שעלולות להזיק לאפשרות לגילוי משהו חדש במהלך תהליך היצירה. אם רוצים לשנות כיוון במהלך העבודה, זה תהליך לא כל-כך פשוט אל מול הגוף המממן.

 

מקום בהולנד שמעורר בך השראה? למה?

עיגולי המים ב-Westergasfabriek. זה מקום מאוד קסום שכל פעם שאני מבקר בו הוא נראה שונה. ניתן לחוות בו שקט ולרוב בידוד. בגדול אני מאוד אוהב להסתכל על גופי מים שקטים ולראות בהם את השתקפויות שתנודות המים משנות את נראותם.

 

מקום שתקח אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

אני מאוד אוהב את אוסף המודלים של הספינות ב-Rijksmuseum. מלבד כל הפרטים שניתן לראות אך ורק דרך הפרספקטיבה וקנה המידה של מודלים, זה מדהים לראות כמה יצירתיות היתה בשימוש בטכנולוגיה אנלוגית. צמוד למודלים של הספינות יש גם אוסף מקסים של מפתחות, ומנעולים עתיקים. ואולי הכי קרוב לליבי, תצוגה של האבולוציה של מקרני שקופיות ומה שקרוי בעברית פנסי קסם (magic lantern).

 

אמן מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

Dadara הוא אומן מיצג ומאייר שעובד גם עם VR – virtual reality. ראיתי עבודות שלו לראשונה בגלריה Koch x Bos Gallery.

אני מאוד אוהב את החוש האסתטי שלו. למרות שהעבודות שלו הרבה יותר פוליטיות משלי, הן גם רב תחומיות, מלאות בהומור ולעיתים גם מערבות אינטראקציה עם הקהל. אני משער שיהיה לנו חיבור מעניין.

אם לא היית עוסק באמנות, מה היית עושה?

כנראה שהייתי טבח או עוסק בחינוך. אני מאוד אוהב לבשל, יש משהו מדהים בלהגיש אוכל פרי ידך לאחרים. בצעירותי עבדתי כטבח ולרוב מאוד נהנתי מהעבודה. מה שבעיקר מרתיע אותי בתחום המטבח המקצועי זה מהירות העבודה הנדרשת שעלולה להכניס אותך למוד של טייס אוטומטי, אוכל טעים צריך זמן ואהבה. לגבי חינוך, עסקתי מספר שנים בהנחיית סדנאות יצירה בין תחומית לילדים ובני נוער. אני מאמין שזו מערכת שניתן וחשוב לשנות ולשפר בשביל ליצור עולם טוב יותר. עשיתי גם קורס חד שנתי שנקרא BIK – אמנים מקצועיים בכיתה (Beroepskunstenaars in de klas), שבו מלמדים איך לעבוד מול בתי ספר במתן סדנאות יצירה.

 

אם לא הולנד, איפה היית גר ולמה?

כנראה שהייתי בוחר לגור ביפן. מלבד אהבתי לתרבות ואמנות יפנית, אבא ואח שלי גרים שם. זה מקום שכל הזמן מזכיר לך שהעולם מלא בדברים שטרם גילית. כל דבר שם הכי קטן מלווה בסיפור או טקס. והכי חשוב, האוכל היפני הכי מיוחד וטעים בעולם.

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

סביר להניח שבהולנד, למרות שהאפשרות להתחיל מחדש במקום יותר חם לפעמים קורצת לי. בת זוגתי הולנדית ויש לנו בת שזה עתה התחילה כיתה א׳ (למרות שפה קוראים לזה כיתה ג’). מה עוד שהמחשבה לחזור למקום שמצריך התניידות ברכב מאוד חורה לי.

טיפ לאמנים שרק נחתו?

לטוב ולרע, אמנות בהולנד כרוכה בים בירוקרטיה. לי אישית זה היה תהליך די מורכב ללמוד איך להסתגל לשיטת העבודה הזו. אני חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא להדגיש שעבודת המחקר היא חלק אינטגרלי מהעבודה. כך לתת מקום לקצת גמישות בשימוש בתקציב. חשוב גם לחקור מראש את הגוף הממן ומומלץ ליצור איתם  קשר מראש. ברגע שמכירים מישהו באופן אישי, הרבה יותר קל להבין מהם הדרישות לקבלת תמיכה.

הורות, אמנות והעיר הגדולה, איך כל אלה משתלבים ביחד?

מאז שהפכתי לאבא גדל העיסוק שלי באפשרות של אמנות להוביל להשפעה חברתית ולבנייה וחיזוק קשרים בין משפחות ואנשים. חלק גדול מההסבה של העבודות שלי לפלטפורמות דיגיטליות היא האפשרות המדהימה ליצור עבודות אשר משתפות אנשים מכל העולם. סיבה נוספת הינה העובדה שהיצירה יכולה להמשיך להתקיים ללא תלות במקום פיזי וצורך לאחסון ושימור תפאורות, חומרים ותלבושות. בעניין העיר הגדולה, גרתי שנה בטוקיו וגם לכמה חודשים בניו-יורק, והגעתי למסקנה שלבלות בממוצע שעתיים כל יום ברכבות רק כדי להגיע ממקום למקום זה לא בשבילי. אמסטרדם מהבחינה הזאת היא עיר אידיאלית וסופר קומפקטית עם יכולת להגיע לכל מקום באופניים בחצי שעה גג ועדיין מקיימת את כל היתרונות של עיר גדולה, רב תרבותית עם נגישות לכל רחבי אירופה.

 

איפה אפשר לראות יצירות/עבודות/הופעות שלך?

כרגע בשל הקורונה לרוב און-ליין. בשנים האחרונות עיקר הפוקוס שלי הוא בפיתוח פרויקט בשם MiSH MASH, המשלב משחק ופלטפורמה יצירתית. המטרה היא להביא אנשים ליצור יחד ציורים סוריאליסטיים בקנה מידה גדול. אתם מוזמנים לשחק על ידי הצטרפות לקהילת ה Discord של המשחק דרך האתר: https://www.kwaqua.com

 

פרויקט נוסף שאני מפתח עם Improvive נקרא Body Echoes, המשלב מחול ו-VR. הפרוייקט מאפשר לכמות אנשים לחוות התגלמות משותפת בגוף אחד. העבודה משתמשת בטכניקה שמזכירה את התיאטרון הבובות היפני בונראקו, שבה על כל בובה ישנם שלושה בובנאים, שאחד שולט על הרגלים, השני על הידיים והשלישי על הפנים. על ידי שימוש ב-VR המשתתפים רואים כמו במראה את ההשתקפות של הגוף המדומה, ושולטים עליו יחדיו באופן ישיר על על ידי מיפוי של הגוף שלהם ביחס לגוף הווירטואלי.

 

 

אז למה בעצם אתה עושה קונצים?

אין דבר שמשמח אותי יותר מתהליך של גילוי ומחקר. אני חושב שבני אדם הם הכי מאושרים כשהם שרויים באופן טוטאלי עם כל חושיהם במה שמוגדר באנגלית ׳state of play׳. מעניין שגם בעברית המילה משחק וגם באנגלית המילה play קשורה גם לעולם התיאטרון.

הבחירה בתיאטרון ועיצוב משחקים, מקנה לי את החופש המוחלט לשלב טכניקות, מדיות וטכנולוגיה לכדי יצירה וגילוי של עולמות חדשים בכל עבודה, כל פעם מחדש. עם השנים הסקרנות שלי הלכה יותר ויותר לבניית פלטפורמות שמאפשרות יצירה משותפת, שנותנת בו זמנית לקהל גם את האפשרות לשחק וגם להיות חלק אינטגרלי מהיצירה, ובכך מקנים ליצירה חיים משלה ואת האפשרות להתפתח בדרכים שלא ניתן לחזות מראש. ברקע של כל זה נמצאת אחותי הגדולה (חצי אחות מצד אבא), ג’ולי הירש, שלדאבוני כבר לא איתנו. היא חשפה אותי בגיל חמש לעולם התיאטרון. היא עסקה בעיקר בתיאטרון בובות. סביר להניח שההחלטה ללכת בעקבותיה בצעירותי, נובעת מהצורך למלא את אובדנה עבור אבא שלי ועבורי.

 

רוצים לעקוב אחרי עבודותיו של דורון?

אתר: https://www.doronhirsch.com/

אינסטגרם: https://www.instagram.com/kwa_qua/

פייסבוק: https://www.facebook.com/playmishmash

 

לכל הכתבות של עושים קונצים

לפני כמה ימים חזרנו מביקור מולדת ארוך בישראל שכלל לא מעט מפגשים עם חברים וקולגות שאני מאוד אוהבת ומעריכה. חזרתי משם לדלפט עם אנרגייה ותשוקה להכיר יותר מהמתרחש כאן בעולם התרבות והאמנות. היצירה שלי נובעת לרוב מהמציאות והמקומות בהם אני חיה. אחרי שנתיים כאן הגיע הזמן שלי לעשות עוד צעד לתוך חריץ הגבינה ולגלות איך ומה ואיפה עושים כאן קונצים. מזל שיש את המדור החודשי הזה שהוא דרך נפלאה עבורי לשוטט ולפגוש יוצרים וזירות אמנות מקומיות. כל פעם אני פוגשת אמן.ית מתחומי אמנות שונים והפעם הזרקור על תמר שילו מילוא. 

אגרונומית מציירת

המסע שלי אל הסטודיו של תמר באמסטלפיין החל בחמישי בצהריים. במקום שעה ורבע של נסיעה רגועה ברכבת ואז טראם מספר 25, מצאתי את עצמי נוסעת שלש שעות ברכבות. המסע כלל פספוס תחנות, חזרה על עקבות, וניהול שיחות בראש עם עצמי שנעות בין הלקאה עצמית לעידוד וחמלה. 

המסע הזה לעבר הסטודיו של תמר הבהיר לי שהשנתיים האחרונות שהתאפיינו בהשתבללות ביתית כנראה ניוונו קצת את שריר הניווט והתמצאות שלי במרחב. מקווה שבכתבה הבאה בסדרה התחושות שלי תהיינה אחרות (תזכירו לי ?). 

הכל נרגע ונשכח ברגע שתמר יצאה לקראתי ואספה אותי בחום לסטודיו שצמוד לביתה. ברקע התנגן אלבום של מתי כספי, על השולחן היה תה ירוק, מגדיר צמחים ישראלי,  פטל שנקטף מהגינה ועוגיות מיוחדות שהגיעו כל הדרך מהחופשה באיטליה. בתפאורה  המרגיעה הזאת יכולתי להתרווח ולהנות משיחה מעניינת והתבוננות ביצירות של תמר. 

 

 

אולי יעניין אותך גם:

באות מאהבה – אמניות ישראליות יוצרות בהולנד
״כזו כמיהה אינסופית לידידות״ – יעקב ישראל דה האן
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

מי ומאיפה?

שמי תמר שילו מילוא אמא לארבעה (21,19,16,13) אמנית וציירת משלבת ציור אבסטרקט, פיגורטיבי וקולאז׳. אני אוהבת לעבוד במגוון חומרים ולצייר סיפור, זכרון או רעיון שבתקווה יעוררו מחשבה.

מתי ולמה הגעת להולנד?

הגעתי לפני 17 שנים בעקבות רילוקיישן מעבודתו של בעלי. הגענו להולנד והתמקמנו באמסטלפיין בה מצאתי מקום שליו ליצור בו.

האם פעלת בישראל כאמנית?

כשחיינו בישראל, בימים עבדתי במשרה מלאה כאגרונומית בחברת בינלאומית לטיפוח פרחים ובערבים, אחרי שכולם הלכו לישון, ציירתי באקוורל על שולחן האוכל הגדול.

העבודה כאגרונומית גרמה ליצירת קשר ואהבה גדולה לטבע ולצמחים שבאים לידי ביטוי בצורות שונות ביצירה שלי.

 

 

האם הזהות הישראלית ו/או היהודית היא חלק מהיצירה שלך? באיזה אופן?

הזהות הישראלית טבועה ביצירה שלי ומתבטאת בבחירת הצבעים ונושאי הציור. תבנית הנוף והצמחייה הארץ ישראלית נכנסים לתוך הציורים שלי. גדלתי וחייתי בכפר סבא וסדרת ציורי הברושים שלי הם בהשראת הברושים מהשדרה הצמודה לבית ילדותי.

לא פעם ישראלים שמתבוננים בעבודות שלי נזכרים בנוף ילדותם , בקיבוץ של הסבים או בחוויות שונות מהארץ.

 

איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

השקט והשלווה של הולנד מאפשרים לי ליצור ברוגע ולפתח רעיונות לעבודות. לצד השקט המאפשר מרחב למחשבות, אני אוהבת גם לחקור את גבולות היצירה האמנותית ולצאת מאיזורי הנוחות שהחיים כאן מזמנים. כלומר, לא לצייר רק הרמוניה ושלווה אלא גם לחשוב ולהביא לעבודות שלי נושאים בוערים, שהם אמנות בר קיימא – Sustainability art. יצרתי מספר סדרות העוסקות בתרבות הצריכה ושמירה על הטבע. לפני כמה שנים התחלתי לעשות שימוש בשקיות נייר מחנויות – Shopping bags. חיברתי את השקיות ויצרתי משטח עבודה לציור במקום נייר או קנבס. בנוסף ציירתי רק בחומרים טבעיים כמו דיו שמופק משורשים, גירים שיצרתי מאדמה וגם צבעי מים. העבודה הראשונה שיצרתי ‘BAGosphere’ זכתה להצלחה גדולה, היא נבחרה והוצגה בתערוכות בהאג, באמסטרדם ובאוניברסיטה הטכנולוגית בדלפט. בסדרה אחרת  השתמשתי במגדיר הצמחים (ששימש אותי בתיכון במגמת ביולוגיה) ועל גבי הדפים הישנים יצרתי פרחים חדשים משאריות צבעים שקילפתי מפלטות הציור. עבודות מהסדרה הזו נבחרו והוצגו בטריאנלה ה- 8 של מוזיאון Cobra באמסטלפיין.

 

מה חסר לך / למה את מתגעגעת בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות הישראלי לזה ההולנדי?

אני מתגעגעת למוסיקה הישראלית עליה גדלתי וכמעט תמיד נמצאת ברקע כשאני מציירת. שירים בעברית תמיד מרגשים אותי ומחברים אותי לשורשים שלי. מפגשי הציור שאני מעבירה  לישראליות באמסטלפיין מתקיימים כשברקע מתנגנת מוזיקה ישראלית. המוזיקה הפכה להיות חלק מהחוויה של המפגש. הגעגוע לשירים ישראלים של פעם גרם לי לחזור לאחרונה לנגן בפסנתר אחרי שלא ניגנתי מאז נערותי.

מקום בהולנד שמעורר בך השראה?

טבע, טבע ושוב הטבע.הפארקים היפיפיים על כל מגוון הצומח המיוחד בהם המתחלף לפי עונות השנה. הצבעוניות המשתנה  בטבע משפיעה על השימוש שלי בפלטת צבעים יחודית לכל עונה ומזג אויר. כל עונה משמשת כזרז והשראה ליצירה עבורי.

מקום שתקחי אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

תערוכות קבועות או מתחלפות במוזיאונים לאומנות מודרנית כמו Stedelijk museum; Museum JAN, מספקות הצצה ליוצרים מעולים ולעבודות מלאות השראה. גם מוזיאונים מובילים כמו Rijksmuseum, Van Gogh museum. לרוב מביקור בתערוכות אני יוצאת עם דחף ליצור ולשכלל את השפה האמנותית שלי. באופן אישי אני מקפידה לבקר בתערוכות בכל חופשה שלי, גם מחוץ להולנד ולאסוף עוד ועוד השראה וידע לתוך הסטודיו.

 

אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

אני חברה באירגון האומנים ההולנדי Amstelland Kunst מזה שמונה שנים. עצם הבחירה שלי להשתייך לאירגון מאפשרת לי שיתוף פעולה עם אמנים מקומיים על בסיס קבוע. בארגונים חברים כחמישים אמנים ואנחנו עובדים על תערוכות משותפות ופרוייקטים שונים ומגוונים ביחד. ההשתייכות לארגון פותחת דלתות והזדמנויות ובמקביל גם דורשת מחויבות ואחריות מצד כל אמן שותף.

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?

עוסקת בתחום יצירתי שקשור בטבע. עצם היצירה מספקת ומשמחת אותי, אבל החיבור לטבע הולך איתי שנים רבות אחורה. לפני שהגעתי להולנד עבדתי כאגרונומית ומטפחת פרחים. תואר שני עשיתי במכון הוולקני בנושא ריבוי בתרביות רקמה של אדמונית – Peony. לא תיארתי לעצמי שהפרח היפיפה הזה (שגדל בישראל רק באיזורים עם קרה כמו רמת הגולן ואיזור חברון) ילווה אותי גם בעתיד ויפרח בגינה ההולנדית שלי מדי שנה. לאחר סיום התואר עבדתי כאגרונומית במשתלת הדרים וצמחי נוי במרכז הארץ ולאחר מכן כמטפחת בחברת פרחים בינלאומית. יצרתי וטיפחתי זני פרחים חדשים וכחלק מעבודתי נסעתי להולנד, לביקורי עבודה אצל מגדלים וחברות שייצרו את הזנים שטיפחנו. כך הכרתי את הולנד עוד לפני המעבר לכאן, זו היתה עבודה בשדות פורחים וחממות מלאות צבעים וריחות. פריחה בשני המקומות במקביל,  בישראל ובהולנד.

כאמא לארבעה, איך העולמות של אימהות,אמנות ורילוקיישן משתלבים ומתקיימים במקביל בחייך?

למעשה תחום האמנות בחיי קיבל דחיפה כבר בתחילת הרילוקשיין. באנו עם שני ילדים הקטנים ומהרגע שהם נכנסו למסגרת זה איפשר לי ליצור ולהתפתח בעולם האמנות שסקרן אותי. בתחילת הרילוקיישן יצרתי בסלון הבית כשהילדים מסביבי, כיום יש לי סטודיו שמאפשר מרחב יצירה פרטי. לפני ארבע שנים פתחתי את הסטודיו לסדנאות ציור לנשים ישראליות. המטרה במפגשים האילו היא לתת מקום מחבק ומכיל, בית יצירתי גם למי שלא יצרו לפני וסקרניות לעולם היצירה והחומר. לקבוצות שאני מנחה באות נשים מכל קשת הגילאיים. לכולנו יש מכנה משותף והוא המעבר לארץ זרה. יחד עם פעולת הציור והאמנות נוצר מרחב נעים בו נרקמות חברויות ונולדות יוצרות חדשות. המפגש עם עוד נשים בסטודיו מהווה עבורי סיפוק ואושר.

אם לא בהולנד, איפה היית גרה ולמה?

ישראל אליה אני מחוברת מאד. שם הבית, היה ונשאר עבורי.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

מאמינה שבישראל ובהולנד ממש כמו היום…

טיפ לאמנים שרק נחתו?

לנצל את המומנטום ללמוד כמה שאפשר, להתנסות, להתפתח ולחוות. לבקר בכל תערוכה רצינית ויש פה לא מעט. לחבור לאמנים מקומיים ולהשתתף בפרויקטים משותפים.

איפה אפשר לראות יצירות/עבודות שלך?

ציורים שלי נמצאים  כרגע בתערוכת ’Toekomst’ שמוצגת עד סוף ספטמבר בגלריית Oude Raadhuis בימי שישי- ראשון 14-17 Dorpsstraat 9 Aalsmeer. ב- 2-3 באוקטובר אציג בעיריית אמסטלפיין כחלק ממסלול אומנות שנערך בעיר מדי שנה.

על מנת להתרשם מתערוכות קודמות ניתן לבקר באתר שלי. הסטודיו שלי באמסטלפיין פתוח לביקורים מתואמים מראש.

אז למה בעצם את עושה קונצים?

האומנות מהווה מקום מרכזי בחיי. אני יוצרת בשל ההנאה שפעולת יצירה והציור מיסבים לי, אבל גם בשל הצורך לעורר מודעות לשמירה על הטבע. אני אוהבת לצייר רעיונות, סיפורים וזכרונות שמקשרים אותי ואת הצופים לרגעים טובים מצד אחד ומצד שני יש עבודות עם ביקורת על תרבות הצריכה והפגיעה בטבע, במטרה לעורר את הצופים לפעולה בנושא.

Detail- ‘Outsider the hive’ Tamar Shilo 2020אתר https://www.tamarshilo.com

חשבון פייסבוק

חשבון אינסטגרם

 

לכל הכתבות של “עושים קונצים”

 

מורן אביב דביר נפגשת עם אמנים ישראלים פעילים החיים בהולנד

לפני יותר מעשור למדתי בירושלים בבית הספר לתיאטרון חזותי, מקום מיוחד שלימד אותי רבות על תהליכי יצירה ובנייה של שפה אמנותית.  בחזותי היה לי מורה לפיסול שדאג כל הזמן להזכיר לנו שלאף אחד לא באמת אכפת מהאמנות שלנו, ושכדאי מאוד שלפחות לנו יהיה אכפת ממה שאנחנו בוחרים לעשות (אבל שגם לא ניקח את עצמנו יותר מידי ברצינות כן? ואחר כך אומרים שאמנים הם מתוסבכים). בשיעור אחר, אותו מורה גם גילה לנו ש״קונץ״ זו אמנות בגרמנית, וה״אל תעשה קונצים״ שסבתא שלו הייתה אומרת לו באופן קבוע, הביא אותו ללכת ללמוד פיסול בבצלאל.

בסתיו ימלאו שנתיים לרילוקיישן שלנו לדלפט. אני גאה לאמר שהמילה הראשונה שידעתי בהולנדית היא kunst. אני נרגשת מהעובדה שלפחות פעם בשבוע אני עוברת ליד הבית של ורמיר. השילוב בין תוואי נוף שטוח ופתוח לבין האור הבוהק (כשהעננים לא משתלטים), היא חווית התבוננות רעננה ומכוננת עבור יוצרת שהגיעה כל הדרך מהרי ירושלים.

במדור הזה אני הולכת לעשות קונצים. בכל פעם אכוון  קרן אור בוהקת על אמן או אמנית ישראלים פעילים שחיים כאן בהולנד. האמנים שאפגוש יהיו ממגוון תחומי האמנות והיצירה. מוזיקאים, אמנים פלסטים, אנשי תיאטרון ומחול, משוררים וגם אמנים רב תחומיים – כמוני.

אני מדמיינת שעוד שנה תהיה כאן רשימה מרתקת של יוצרים  שסקרנותם, וסקרנותכם הקוראות והקוראים, יניבו שיתופי פעולה חדשים, תהליכי יצירה מגוונים וקהל אוהד.

אולי יעניין אותך גם:

על המלכה החמה ואנרגיה קוסמית
שקוף שזה הולנדי
להצטרפות לרשימת התפוצה של דאצ’טאון

תעלה ותבוא האמנית הראשונה – הילה הוטמכר

ההופעה של הילה במרכז תרבות  Sijthoff בעיר ליידן הציורית, תיחקק אצלי לעד הופעתה היתה הראשונה שהלכתי לראות אחרי שנת קורונה דוממה. בנוסף לחגיגיות של פוסט קורונה (טפו טפו חמסה חמסה) זו הייתה גם הפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שיצאתי בערב לבד בלי תינוק במנשא. בקיצור, רגע בלתי נשכח וזה עוד בלי שהזכרתי כמה הביצוע של הילה לשיר של מרסדס סוסה ריגש אותי. הביצוע החזיר אותי ברגע, שש שנים אחורה, לבית היולדות בהדסה עין כרם. אמנות טובה מצליחה לפרוט אצלי על מיתרים אינטימיים ולטוות חוטים חדשים של מחשבה ורגש. החוטים האלה נשזרים באחרים שכבר היו שם וממשיכים לרקום עבורי את הסיפור שלי בעולם.

 

מי ומאיפה?

קוראים לי הילה הוטמכר, בת 31, מוזיקאית. במקור מקרית טבעון. התחלתי את הקריירה שלי בירושלים, שם למדתי תואר ראשון בג’אז באקדמיה למוזיקה ולמחול. אחר כך המשכתי לתואר שני בג’אז בקונסרבטוריון של אמסטרדם. אני זמרת ו”הכלי” המרכזי שלי הוא הקול. בנוסף, אני גם מלחינה, מעבדת, מנגנת על קונטרבס פסנתר וגיטרה. הסגנון המוזקלי שלי כיום הוא אינדי ג’אז, המוזיקה שלי היא ג’אז לירי. לרב המוזיקה שלי עם מילים אני גם מלחינה קטעים ללא מילים בהם הקול משמש ככלי עצמאי.

מתי ולמה הגעת להולנד?

הגעתי לאמסטרדם לפני 3 שנים לאחר שהתקבלתי לתכנית תואר שני במוזיקה בקונסרבטוריון באמסטרדם.

האם פעלת בישראל כאמנית?

הקריירה המוזיקאלית שלי התחילה בערך בגיל 21 אחרי השירות הצבאי. התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים והיו לי שם שש שנים נפלאות. הופעתי במסגרת הרכבים שונים, כאשר המשמעותיים ביניהם היו J-Ruz, הרכב שהקמתי יחד עם 4 חברים מהאקדמיה למוזיקה, ו- Diola, הרכב ג’אז נשי וייחודי שהקמתי עם עוד שתי נשים נפלאות.

האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?

המוזיקה שאני יוצרת מתחברת לרעיונות שחוצים גבולות מדינות ודתות. אני אוהבת לחבר בין אנשים ותרבויות, כך שהתרבות שלי היא לא הנושא המרכזי של היצירה. יחד עם זאת, אני מרגישה בנוח להגיד שהזהות הישראלית-יהודית שלי נוכחת במידת מה בכתיבה שלי, גם אם לא בצורה מודעת.

אותה זהות שעוברת כזרם תת ימי ביצירתי, נובעת מהבית בו גדלתי ומחוויות שנת השירות שעשיתי בארצות הברית.

בין בשנים 2008-2009 התנדבתי במסגרת שנת שירות בקהילה היהודית בווסטר מסצ’וסטס. זו היתה שנה נפלאה ומשמעותית עבורי, בה למדתי לראשונה מהי המשמעות של לחיות כיהודי או כישראלי בחו”ל.

גדלתי בבית רב תרבותי. להורים שהגיעו ממדינות שונות בגיל מאוחר בחייהם. במהלך ילדותי ספגתי שלוש שפות-עברית, ספרדית ורומנית. אני חושבת שבמידה רבה, מעבר לשפות המדוברות, הזהות התרבותית שלי מושפעת משלושתם יחד. גיבורת העל שלי, מאז ועד היום, היא מרסדס סוסה. אני ישראלית שהיא גם וגם גם. לדעתי היופי טמון בתערובת הזאת,  ברב תרבותיות, ואני מודה על זה.

איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

אמסטרדם היא עיר מעורבת. יש בה הכל מהכל. זה מתבטא בהופעות, בפסטיבלים ואפילו בג’אם סשן השכונתי. השהות באמסטרדם אפשרה לי להיפתח לאופקים תרבותיים חדשים. הכרתי כאן מגוון רחב של אנשים נפלאים ומוזיקאים מצויינים. הגיוון התרבותי מעורר בי השראה לכתוב מוזיקה חדשה, כזו שכנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב בישראל.

 

מה חסר לך או שאת מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות הישראלי לזה של הולנד?

באופן כללי אני בנאדם פתוח ואני אוהבת אומנות מכל סוג, כמה שיותר יותר טוב. אומנות היא האוויר לנשימה שלי. בישראל יש אינסוף אמנים מדהימים אבל לצערי, ישראל קטנה ואין מקום לכולם. כך שמהבחינה הזאת, אין בי געגוע. כאן אני מרגישה שהציבור הרבה יותר מעורב בחיי תרבות, לא רק במוזיקה, ואני חושבת שזה אחד ההבדלים הכי משמעותיים עבורי. בהולנד אני מרגישה שיש לי סביבת יצירה מאפשרת יותר מבישראל. מפעם לפעם עולה בי געגוע למימד הלא מדובר של אמנות ישראלית, שקשור בחיים עצמם ובמציאות בישראל.

מקום בהולנד שמעורר בך השראה?

אין לי מקום מסוים אך ההשראה יכולה לבוא בכל רגע  כשאני מתאמנת על משהו, כשאני מטיילת, או בבית קפה ברגע לא צפוי. על מנת לסדר מחשבות ולספוג אווירה, אני אוהבת להסתובב בסמטאות השקטות של העיר ברגל או באופניים.

מקום שתקחי אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

זה משתנה, אבל בדרך כלל אחפש את התערוכות היותר אנדר גראונד שמציגות באותו זמן. אני פחות חובבת של מוזיאונים ואטרקציות המיין סטרים. לפני הסגרים וההגבלות של מגפת הקורונה היתה תערוכה מדליקה ב- Vrij Paleis, של קולקטיב אמנים שהציגו ציורים ומיצגים במשך שבוע. התערוכה היתה מאד מוצלחת.

אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

דויד לינקס (David Linx) הוא ווקאליסט שאני מאוד מעריכה ומעורר בי השראה רבה. הוא משלב ז’אנרים שונים ומשתמש בקול שלו ככלי בצורה חופשית להפליא.

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?

הייתי עוסקת בחינוך בלתי פורמלי. רב חיי עסקתי בתחום זה לצד דברים נוספים. אם לא הייתי מוזיקאית החלום שלי היה להקים פנימיית אומנויות. פעמים רבות דמיינתי ש אלך ללמוד פסיכולוגיה ואקים פנימייה בארץ. משהו קרה אחרי השירות הצבאי שגרם לי לשים את התכנית הזאת בהולד ולתת מקום לחלום הכי גדול ושורשי שלי, לכתוב ולהופיע עם המוזיקה שלי. כך או כך זכיתי לשלב בין התחומים בחיי ולעסוק כאן, בהולנד, בחינוך בלתי פורמלי. כיום לצד המוזיקה אני גם רכזת שבט צופים באמסטרדם. זו פעילות חינוכית בלתי פורמלית שמתקיימת בימי ראשון. הפעילות מיועדת לילדים להורים ישראלים/מעורבים דוברי עברית שרוצים לשמר זיקה לתרבות הישראלית שלהם. בשבט אנחנו מאפשרים מרחב של יצירה, חברויות, למידה וחוויות צופיות משותפות לילדות וילדים בני 6-18. השבט קיים מעל 10 שנים ואני מאוד גאה להיות חלק במיזם המאוד מיוחד הזה.

אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?

מעניין… אין לי מושג.

איפה תהיי בעוד עשר שנים?

בהולנד או בישראל, מופיעה עם המוזיקה שלי בעולם ומלמדת את הדור הבא את הסודות שאני למדתי.

טיפ לאמנים שרק נחתו?

תהנו מהעיר ותלכו לכמה שיותר ג’אמים. אל תהססו להכיר ולהתחבר עם אחרים, תלכו לתערוכות ולהופעות ממדיומים וג’אנרים מגוונים

איפה אפשר לראות הופעות שלך?

בסוף יולי אני מוציאה אלבום שנקרא Strangers in my dreams. זה אלבום מקורי שהקלטתי בשנה האחרונה עם ההרכב שלי. האלבום הוא אינדי-ליריק-ג’אז והוא נוגע בנושאים כמו שחרור, אהבה, חרדה ותקווה. חלקו נכתב בירושלים וחלקו באמסטרדם. בהרכב מנגנים חברים שלי מתקופת הלימודים באמסטרדם. עירבוב תרבויות, קוסטה ריקה,איטליה, צרפת וישראל. הוא יהיה זמין להשמעה בכל הפלטפורמות ואני מזמינה את כולכם להקשיב לו ולהתעדכן בהופעות הקרובות באתר שלי

בתחילת אוגוסט אני אופיע ב“שבוע רסידנס” מיוחד ב- comedy cafe באמסטרדם. במופעים ניתן יהיה לשמוע את  החומרים האחרונים מהאלבום החדש, ועוד חומרים שעדיין לא הושמעו.

 

ולסיום, אז למה את עושה קונצים?

מוזיקה היא הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר, והדבר האחרון עליו אני חושבת לפני שאני נרדמת. במוזיקה שלי אני משקפת את המחשבות והסיפורים שאני נפגשת איתם ביום יום, את הסביבה שגדלתי בה, ואת התחושות והרגשות שהם חלק מהחוויה שלי כאן.

כיוצרת, מוזיקה בשבילי זה מקום. על הבמה, אני והקהל במקום הזה ביחד, וזה האושר הכי גדול בלהיות מוזיקאית.

 

אתר https://www.hilahutmacher.com/

חשבון פייסבוק

חשבון אינסטגרם

 

לכל הכתבות של “עושים קונצים”

 

[adrotate banner=”20″]

אבישי דרש גדל בירושלים והתחיל בכלל עם מוזיקה פסיכדלית. היום הוא פסנתרן והמנהל האמנותי של קולקטיב נגנים ממזרח ומערב. “מנסים ליצור פיוז’ן ולא אפליה”

כשאבישי דרש מדבר על מוזיקה מרוקאית אפשר כמעט לשמוע את הלב שלו מתרחב: “מרוקו מיוחדת מאוד מבחינה מוזיקלית. בגלל הקרבה לספרד, אנדלוסיה, יש שם צליל שונה מזה שמגיע מהשכנות טוניס ואלג’יר”. מסלול החיים של הפסנתרן הישראלי הוביל אותו מירושלים לאמסטרדם דרך ניו-יורק, ומטראנס למוזיקה מרוקאית ואנדלוסית דרך מוזיקה קלאסית וג’אז. היום, בגיל 34, הוא המנהל האמנותי, פסנתרן, מלחין ומעבד של “קולקטיב מרמושה” (Marmoucha Collective), תזמורת של 35 נגנים הפועלת בהולנד, ומאגדת כלים, סגנונות, מסורות וכמובן אנשים ממזרח וממערב. 

להצטרף לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

איך נולד הקולקטיב?

“בשנות ה-70 חיפשו בהולנד כוח עבודה זול. התחילו לבנות פה עיירות פועלים במטרה להביא עובדים זרים. כך הגיע לכאן הדור הראשון של המרוקאים, שחווה כמובן גזענות ואפליה. הילדים שלהם כבר מרוקאים-הולנדים. אלה אנשים שנולדו והתחנכו בהולנד, ובמובן הזה הם הולנדים, אבל גם הביאו איתם תרבות אחרת מהבית. גם הילדים חוו גזענות, אבל שונה מזו שחווה הדור הראשון. סעיד [סלחי, דירקטור עמותת מרמושה] הוא חלק מהדור הזה, הוא היגר עם הוריו מהכפר מרמושה שבמרוקו כילד (היום בן 53). את העמותה הוא הקים כדי לקדם את המוזיקה המרוקאית בהולנד, וכנראה שהמאמץ הזה השתלם. כיום מגיעים להופעות שלנו בעיקר הולנדים.”

 

אולי יעניין אותך גם:

השגריר החדש: הקשר עם הקהילה הישראלית חשוב
מאי בהולנד: פסטיבלים, מרתון, אוכל ותחנות רוח
״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם

מקצבים אמריקאים בהשפעה אנדלוסית

ומה הקשר שלך למוזיקה הזו?

“בשנת 2012 יצרו איתי קשר מהרביעייה של נגן העוד המרוקאי מוחמד אהדף. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם כפסנתרן. הייתי סקפטי, אבל ביקשתי מהם לשלוח לי מוזיקה, והתאהבתי. התחלנו לנגן יחד את המוזיקה שלו. מבחינה טכנית מוחמד וירטואוז. הוא בא מתוך המוזיקה האנדלוסית וגדל עליה, זה שורשי, אמיתי. הוא פתח לי את עולם המוזיקה האנדלוסית, והכיר לי מאסטרים נוספים, כמו הזמרת המרוקאית אביר אל-עבד, מוחמד אמין אל-אקרמי ומוחמד ל’ערבי תמסמני. התחלתי לחקור את המוזיקה האנדלוסית העתיקה. גיליתי שמקצבים שאנחנו תופסים כדרום-אמריקאיים או צפון-אמריקאיים הגיעו בעצם ממערב ומצפון אפריקה, שמוזיקת הבארוק התפתחה מהמוזיקה האנדלוסית. במקור זו היתה מוזיקה טקסית שעסקה בפולחן רוחני ולא בעצמי, כפי שאנו מורגלים היום. הרגשתי שיש שם חיבור שבין אדם למקום ולא רק ‘בואו תראו מה אני יכול לעשות’ וזה נגע בי במקום עמוק.”

כבן להורים ממוצא עירקי-טוניסאי, אבישי שמע בבית מוזיקה ערבית, אבל בארץ התעניין יותר במוזיקה מערבית. “בגיל 11 בן-דוד שלי השמיע לי טראנס פסיכדלי ונשביתי. חסכתי כסף, קניתי מחשב ועמדת עריכה והתחלתי להפיק טראנס. כילד עדיין לא חיברתי בין המוזיקה הזו לבין סמים. בפעם הראשונה שהגעתי למסיבה הייתי קצת בשוק. באיזשהו שלב שמתי לב שיש לי רעיונות בראש שאני לא מצליח להביא לידי ביטוי, כי חסרים לי כלים. הבנתי שאני צריך ללמוד תיאוריה של המוזיקה. בגיל 17, גם בעידודה של אמא שלי ז”ל, התחלתי ללמוד פסנתר, והלכתי לכיוון מוזיקה קלאסית.” 

מניו-יורק לאמסטרדם

אבישי הגיע להולנד בגיל 23 לאחר ניסיון קצר לכבוש את העיר הגדולה ניו יורק. במועדוני הג’אז המפורסמים הוא למד שהמוזיקה המיוחדת של כור ההיתוך הניו-יורקי נוצרת בחיבור בין תרבויות שונות, כשכל אחד מביא מעצמו. אבל בה בעת הוא חווה על בשרו את קשיי ההגירה באחת הערים המנוכרות בעולם, ללא מסגרת או חברים. לכן, כשהוא עבר לאמסטרדם זה כבר היה במסגרת של לימודים בקונסרבטוריון ודרך חברים מוזיקאים שלמדו פה. כך הוא יצר רשת חברתית ומקצועית שאפשרה לו להתחיל להיטמע בחברה ההולנדית ולעבוד כפסנתרן בסצנת הג’אז של אמסטרדם. לפני כארבע שנים הוא הכיר את מי שהיא היום ארוסתו ההולנדית, ולפני עשרה חודשים – שבוע לפני הסגר הראשון – הם הפכו להורים של אהרון דרש.

עבודת הקולקטיב התחילה גם היא זמן לא רב לפני שהגיעה הקורונה. איך זה השפיע עליכם?

“בספטמבר 2019 השקנו את הפרויקט ויצאנו לסיבוב הופעות שנקטע לאחר שש הופעות בעקבות הקורונה. די מהר סעיד הבין שזו תהיה תקופה ארוכה, שהקורונה תישאר. החלטנו שאנחנו חייבים להישאר אקטיביים, וכך נוצרו ה-Marmoucha Collective Sessions. כתבתי עיבודים, אנשים הקליטו בבית, ואז חיברנו – אולפן, מיקס, מאסטרינג, וידאו… הכול בעזרת הטכנולוגיה. החלטנו לתעד כל מה שאנחנו עושים באיכות גבוהה כדי שנוכל להשתמש בחומרים האלה אחר כך. קיבלנו סבסוד להופעת ענק של כל הקולקטיב במסגרת המאמץ של הולנד to keep people working, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו עם Modes of MaQamat.

ההופעה התקיימה ב-31.12 למרות קשיים רבים. בעקבות הסגר נוצרה מגבלה על מספר האנשים שיכולים לעבוד על הבמה. אז מצאנו אולפן בגודל 180 מ”ר והחלטנו לצלם שם את כל ההופעה בלייב, להקליט אותה לאלבום ולשדר אותה במקביל בפרדיסו. זה פתר חלק מהבעיות, אבל בתקופה הזו כל יום יש הפתעה חדשה: אנשים חטפו קורונה, פתאום מישהו תקוע בבידוד וצריך להחליף אותו. בזמן הקורונה כולם מוציאים אלבומים, אבל בעצם כולם רוצים לנגן לייב, זה חסר לכולם, גם לקהל וגם לנו הנגנים. אני מאמין שהפרויקטים שיצאו אחרי הקורונה יהיו הכי מדהימים, לא רק שלנו.”

כל נגן צריך לדבר בשפתו

מה החזון שלך כמנהל האמנותי של הקולקטיב?

“במשך שנתיים עבדתי בתזמורת האנדלוסית של אמסטרדם. זו היתה טירונות בעיבוד מוזיקה ערבית, אך שם גם הבנתי שאני רוצה לנהל תזמורת כדי לעשות דברים אחרת. החזון שלי עבור הקולקטיב הוא להקים תזמורת שלא הייתה כמוה באירופה. בדרך כלל גם בתזמורות שמשלבות או אפילו מתמקדות בז’אנרים מזרחיים, הלב הוא מערבי. אני חושב שעם כל נגן צריך לדבר בשפתו, עם אוצר המילים של הסגנון המוזיקלי שלו. מבחינת ניהול יש היררכיה מאוד נוקשה. אני כותב עם מריפפה [קונטררס, חבר מרמושה] את כל העיבודים המקצועיים, ברור מי הם מקבלי ההחלטות ומי המבצעים. מצד שני, יש כבוד לכל המסורות. אני עובד באופן שונה עם הנגנים השונים: עבור הנגנים המזרחיים אני יוצר במחשב את העיבוד כולו והם מקבלים הקלטות של מה שהם צריכים לנגן, כי הם לא קוראים תווים. למערביים אני שולח תווים, לנגן ג’אז אני אומר: פה הסולו ואז נגן מה שאתה רוצה. כך כולם מרגישים בבית – כל אחד עובד לפי המסורת שלו במקום שכולם יתיישרו לפי המסורת של המערב. אנחנו מנסים ליצור פיוז’ן ולא אפליה. כשכל אחד מנגן את שלו, ביחד עם חזון והנהגה, השילוב הוא שיוצר חיבורים חדשים ומעניינים.”

 

הרמוניה קלאסית עם מקצבים מזרחיים

מה אתה מביא לקולקטיב כישראלי?

“ישראל היא מקום מיוחד מאוד, כור היתוך מטורף, יש בה שורשיות מוזרה וחיבור בין מודרני וישן. מוזיקה ישראלית היא בעיניי הרמוניה קלאסית עם מקצבים מזרחיים. הגדולה של יוני רכטר, מתי כספי, שלמה יידוב ואחרים מגיעה בזכות החיבורים של כל המדינות האלה יחד. את זה אני מביא איתי לקולקטיב, אני רואה את הדבש שבכל אחד ומוציא אותו החוצה. הייתה לי שיחה עם ישי גליק [גיטריסט בקולקטיב והישראלי הנוסף בו] על מה זה הכבש ה-16 – ג’אז, ברזילאי, מרוקאי? זה בדיוק כמו האוכל בארץ, הוא כל כך טוב כי הוא פיוז’ן של כל המקומות האלה. מבחינתי הצד ה’חשוך’ בזהות הישראלית, שאין זהות אחת, זו בדיוק הזהות – הפיוז’ן הזה.”

לו יכולת לנגן עם כל אחד בעולם, עם מי היית רוצה לנגן?

“עם אום כולתום או עם פיירוז, הייתי מת לנגן איתן או לעבד להן. יש גם מוזיקאים עכשוויים שהייתי רוצה לנגן איתם, כמו איברהים מעלוף או אבישי כהן, אבל איתם אני מאמין שזה עוד יקרה, זה רק עניין של זמן.”

אם מדברים על עניין של זמן, מתי נוכל לראות אתכם בלייב?

“ההופעה הקרובה שלנו בפרדיסו תתקיים ב-22.2 ללא קהל, וכשבוע לאחר מכן ניתן יהיה לצפות בהופעה המצולמת, בחינם או בתרומה.”

 

קרדיט תמונת כותרת: Said Salhi

רוצים לקבל את כל העדכונים שלנו? לחצו ״לייק״ בעמוד של דאצ׳טאון וסמנו לקבלת התראות.

ארבע אמניות וציירות ישראליות הפועלות באמסטלפיין מציגות בימים אלה את עבודותיהן בטריאנלה של מוזיאון “קוברה” באמסטלפיין. מלי קליין, ענבר חסון, תמר רוזנבלט ותמר שילו מילוא גדלו כולן בארץ ועברו להולנד מהסיבות שכולנו מכירים – אהבה, לימודים, קריירה ועבודה. נפגשתי איתן לשיחה מהלב על אמן אוניברסלי ועל אמנות כתבנית נוף מולדתה של האמנית ועל מה אפשר ללמוד מתוך התבוננות ביצירה.

>>> קורונה בהולנד: עדכון יומי
>>> הנורמלי החדש – ממשלת הולנד בחוקים חדשים למצב הקורונה

אמנית מארץ אקזוטית

בארץ עסקה ענבר חסון באומנות כתחביב לצד קריירה בעיצוב ואדריכלות פנים. את העיסוק המקצועי בציור החלה כשעברה להולנד. “החלטתי שזו ההזדמנות שלי להגשים חלום, לפתח את האמנות בכיוון מקצועי. לפני שלוש שנים סיימתי תוכנית חמש שנתית ב Wackers Academie תחת ההנחיה של הצייר Sam Drukker (הולנדי ממוצא יהודי), כיום אני ‘אמנית במשרה מלאה’. מעניינת אותי פעולת החיבור בין אלמנטים שונים שלא מתיישבים זה עם זה באופן טבעי ושגרתי, פעולה שמולידה דימויים שיש בהם מן הסוד והחידה. מצבים אשר נמצאים בתחום האפל, בין האסור למותר ובין הנורמטיבי לחריג. לעתים קרובות העבודות עוסקות בתחושה אל-ביתית, מאיימת, באופן המקשה עלינו לפרש את הסיטואציה, כטובה או כרעה, כמענגת או כמטרידה, כמצחיקה או כגרוטסקית”.

בתערוכה יוצגו שתי עבודות מתוך סדרה מורחבת של עבודות שנקראת planted. ענבר אומרת בחיוך כי שתי העבודות עוסקות במצב האישה ומקומה בחברה, נושא שחוזר אצלה בעבודות ובסדרות נוספות, “אני רואה את עצמי כאמנית “פמיניסטית שלא מבחירה”. ההשראה לדימויים מגיעה ממקורות שונים: חומרים יומיומיים, חוויות אישיות, נושאים שעל סדר היום, ובתוך כך עולות על פני השטח סוגיות חברתיות ופוליטיות. “אני רואה בפלטפורמה שמציע עולם האמנות, הזדמנות ייחודית להעלאת סוגיות ושאלות מטרידות מבלי להתיימר להציע תשובות”.

 

ענבר מתגוררת עם משפחתה בהולנד מזה תשע שנים וכשאני שואלת אותה לגבי תחושותיה כאמנית ישראלית בהולנד עולה קשת של רגשות. “יש לכך יתרונות לצד אתגרים. היתרון הוא שכאמנית שחיה בהולנד יש ניחוח של ‘חוצלארץ’ כשמציגים בישראל, ואילו בהולנד אני נהנית מסטטוס של אמן מארץ ‘אקזוטית’. האתגר מנגד הוא היעדר network ענף בהולנד לצד הקושי להיות פעילה ורלוונטית בקהילת האמנים בישראל”.

אמן מוערך: “Adrian Ghenie, רומני במקור, אחד מבין האמנים הכי מעניינים לטעמי שפועלים היום. אמן בעל יכולות טכניות מעולות בשילוב עם אמירה משמעותית ומעניינת. כמו כן, אמן שמשפיע ומלווה אותי מקצועית בשנים האחרונות הוא נחום טבת, ישראלי בעל שם עולמי, לו אני חבה חלק מהותי מההתפתחות המקצועית שלי”.

איך השפיעה הקורונה עלייך ועל עולם האמנות: התבטלו ירידי אמנות שעבדתי לקראתם חודשים רבים. אני מאמינה שעולם האמנות יעבור שינויים. כיום ירידי האמנות הם הזירה העיקרית שבה מתרחשות המכירות. זה מודל שעובד על השקעה כספית משמעותית מצד הגלריות, בתמורה לחשיפה לכמות מבקרים גדולה. אני מניחה שגלריות יתפתחו לכיוון של “סלון אמנות” במתכונת של “private viewing” ומכירות באינטרנט בהיעדר יכולת לקיים תערוכות וירידים רבי משתתפים”.

כתובת המייל של ענבר hassoninbar@gmail.com

אתר האינטרנט של ענבר

 

כאשר אנחנו נוגעים באדמה

תמר רוזנבלט יוצרת ומציירת כ-30 שנים בהולנד ומציגה בתערוכות ברחבי העולם. היא אמנם הייתה אלופת הארץ בשייט קיאקים אולימפיים, וייצגה את ישראל בתחרויות בין-לאומיות, אך לדבריה החיבור לציור ולאמנות היה עמה עוד בילדות. בביקורים עם אמה במוזיאון בתל-אביב היא הרגישה כאילו הציורים והפסלים מדברים אליה ומספרים סיפור. “זה תמיד משך אותי ועניין אותי, לעשות אמנות זה הכרח לחיים עבורי, דברים נוגעים בי ועולמות נולדים. זה משהו שלא מתחיל ולא נגמר”. בעבודותיה יש משהו אימפרסיוניסטי ואקספרסיוניסטי.

“הציורים שלי אשר נבחרו להיות מוצגים בתערוכה השנה הם מהסדרה שאני קוראת לה ‘כאשר אנחנו נוגעים באדמה’. הכוונה היא למשמעות שמלווה את צעדינו על פני האדמה. אני רוצה להיות יותר מודעת במעשיי, יותר מודעת לכוונותיי ולהשפעות שיש להן על העולם ועל אנשים אחרים. אני מקווה לעורר את המודעות הזו גם בקרב הצופים ובאי התערוכה”. 

ציירים שמעריכה ומתעניינת בעבודותיהם: גויה, הילמה אף קלינט, ביל ויולה ואדוארד מונש.

ובנושא ההשפעה של הארץ על הציורים “מעניין אותי התהליך שעוברים, כשעוברים מהארץ לארץ אחרת, הרגשות משתנים ומתפתחים כמו גלים שעוברים דרכם. מעניין אותי לגלות איזה חלק קשור בהשפעה של החיים בארץ ואיזה חלק קשור בחיים כאן והיכן החלק שזה אתה נקי יותר, ללא השפעות”.

אתר האינטרנט של תמר

פרופיל הפייסבוק של תמר

מכניסה את הישראלית שבי לציורים

החיבור של תמר שילו מילוא לציור נבע מהצורך למצוא קצת זמן ושקט לעצמה, בין האימהות, לבין קריירה. “מצאתי את הרוגע שהציור נוסך בי יחד עם חדוות היצירה. את הרוגע הזה אשר עטף אותי אז בזמן הציור, מצאתי גם ביומיום של הולנד, שאליה עברנו בשל עבודתו של בעלי. האווירה פה בהולנד איפשרה לי להתמסר לציור, יחד עם גידול ארבעת ילדינו. מספר שנים של לימודי ציור במסגרות שונות גרמו לי להבין שהיצירה שלי לוקחת אותי לכיוון חדש ואני עוברת מטיפוח פרחים לציור”.

אבל הפרחים נשארו חלק ממנה ומהיצירה. “החיבור שלי לטבע חזק ומתבטא בציורים. הוא נובע מלימודי התואר הראשון והשני שלי במדעי הצמח ועבודתי כאגרונומית ומטפחת פרחים, כך שהקשר מוטבע בציורים”. 

ציוריה של תמר אשר נבחרו לתערוכה מביעים את ההמשכיות והקשר שלה בין לימודיה בישראל ויצירותיה בהולנד,”שלוש העבודות אשר נבחרו לתערוכה הן חלק מסדרה של 27 עבודות שנקראת Flora Reacrylica. העבודות הן על דפי מגדיר הצמחים שלי מהתיכון בארץ, שהתגלגל והגיע איתי להולנד. הצבעים שהשתמשתי בהם הם שאריות הצבעים מחוגי הציור שאני מעבירה, צבעי אקריליק שהתייבשו על פלטות הציור, שגירדתי ויצרתי איתם פרחים חדשים, אבל לא כאלו שאנחנו מוצאים בטבע. הבחירה בצבעי אקריליק יבשים היתה מושכלת, היות וזהו צבע פלסטי והאמירה שלי בסדרה היא לעורר מודעות לשימוש המופרז בפלסטיק ואיך הוא משפיע על צמחי הבר. בנוסף השימוש בדפים ממוחזרים ובשאריות הצבעים מאפשר גם הוא להראות שניתן ליצור אומנות מחומרים ממוחזרים”.

“להיות ציירת ישראלית בהולנד מאפשר לי להכניס את הישראליות שבי לציורים, אם זה בצבעים, בחום, בזכרונות הילדות וצמחיית הארץ. ב-2016 נבחר ציור שלי לתערוכה שנושאה ׳שינוי׳ במוזיאון Opsterland. בציור ששמו ׳הדרך הביתה׳ רואים את מכונית הסוסיתא, כמו זו שהייתה לאבי, עם שדרת הברושים הצמודה לבית הוריי והחום של הארץ עולה מהצבעים. כתבתי טקסט קצר על השינוי שעברתי עם המעבר למדינה חדשה. להפתעתי הרבה, הטקסט, שנכתב בהולנדית בסיסית, הוקרא בפתיחה החגיגית לתערוכה. זה היה רגע מרגש ומחבק מאוד מבחינתי”. תמר חברה בארגון אמני האמסטל לנד (Vereniging Amstelland Kunst) מזה שש שנים. יחד מציגים בתערוכות משותפות ובפרויקטים אומנותיים, כמו פרוייקט Sustainability art תערוכה שנדדה ברחבי הולנד ותגיע בשנה הבאה לרוסיה.

אמן מוערך? “הצייר שהשפיע עליי בתחילת הדרך הוא מאטיס. פשטות הקו, הצבעים העזים והשמחים בהם צייר, אוריינטליות (שנבעה מהבדים ששימשו לו רקע) גרמו לי לחיבור מיידי”.

איך השפיעה עלייך הקורונה? “לא יכולתי להמשיך בהעברת חוגי הציור בסטודיו, ועל מנת לשמור על שגרת הציור של המשתתפות בחוגים יזמתי מפגשי זום עם הרצאות בנושא ציירים ותנועות, יחד עם תרגילי ציור. עם ההקלות חזרנו להיפגש לשיעורי ציור בטבע, עם שמירה על מרחק. שמחתי לגלות שהמשתתפות מצאו חיבור ומעט רוגע בתרגילי הציור השבועיים וההרצאות. כך למדתי שאפשר ליצור גם במצבי לחץ ואי ודאות והיצירות משפיעות ומושפעות. כמו כן ציירתי ציור ששמו ׳מחוץ לכוורת׳ שעוסק בתקופת הסגר, לתערוכת אונליין בנושא, שנקראת ׳In or Out of the Box׳. בתחילת הסגר השתתפתי במיזם אומנותי של ציירת הולנדית, שבו אלפי אומנים מרחבי הולנד, הציגו עבודה שלהם בחלון ביתם עם ההאשטג KUNSTVOORJERAAM#. המטרה הייתה להקל על האנשים שעוברים ברחוב ולתת לאמנות מקום גם בימים קשים. ראיתי אנשים פוסעים בשביל ליד ביתי, נעצרים, מתבוננים בציור ומדי שבוע החלפתי ציור. במקביל נפתחה קבוצה בפייסבוק של האמנים המשתתפים. הם צילמו את חלון ביתם עם היצירה שהציגו. זו היתה דרך יפה להכיר אמנים ועבודות שלהם בכל הולנד”. 

אתר האינטרנט של תמר

אמנים הם בני מזל

מלי קליין מתגוררת באמסטלפיין ויוצרת בהולנד מעל 30 שנים, “הגעתי לכאן בעקבות האהבה ומזה שנים רבות אני מתעסקת באומנות ויזואלית אשר מושפעת מהסובב אותי. עיקר עבודתי מתמקדת בחומר – הנייר. הנייר הינו  סיפור בפני עצמו כי גם הוא עובר תהליך עוד לפני שיש לי אפשרות לבטא את הרצונות שלי. מתנהל לכאורה מן דו-שיח עם הנייר ותכונותיו, שהן שונות ומגוונות. 

העבודות שמלי מציגה הן חלק מפרויקט שנקרא “Unconditional Nature”. מטרת הפרויקט היא ליצור מודעות, כיצד אנו יכולים להשתמש בחומרים טבעיים ואורגניים. אוסף הטפטים הידידותיים לסביבה שיצרתי זו דוגמה, כיצד ניתן להשיג מטרה זו, על ידי שימוש בחומר פשוט, קל ונגיש כמו דשא. “Green Green Grass of Home” הינו שילוב נוסטלגי בין אוסף הרשמים בזמן עבר, הבית, הגינה, הירוק, ריח הגשם הראשון, שהיה כה אהוב עליי, לבין ההסתכלות שלי ‘כאן ועכשיו’ כלפי הטבע. המפגש הזה בן שני הזמנים, עבר והווה, ותרגומם לפרויקט, משרת אלמנטים רגשיים ופרקטיים כאחד”.  

מלי חברה באיגוד הבין-לאומי לאומני נייר. בשנים האחרונות השתתפתה בתערוכות בינלאומיות ותצוגות אופנה במדינות שונות באירופה, אוסטרליה, קוריאה, וסין. מלבד השימוש בנייר הקיים היא גם מייצרת נייר מקליפות עץ  ומצמחים אורגניים. “חשוב לי לא להפריע לתהליך הטבעי של היצירה ולכן אני משתדלת להשתמש בפיגמנטים טבעיים במקרה הצורך. החלק שלי בכל התהליך הוא יותר במגע והבנתו של החומר על מנת ליצור את הטקסטורה שתשרת את הרעיונות שלי, אך אני עדיין נשארת נאמנה לשינוים הטבעייים של הנייר (כי כל חומר גלם מתנהג אחרת) כמו לדוגמא שלבי התייבשות שהוא תהליך מרתק, לראות איך הנייר משנה את צורתו ואופיו”. 

בנושא השפעת תקופת הקורונה, משיבה מלי בישירות: “זה אתגר לא פשוט, לא אומר שלא חלפו בי מחשבות בנושא, אך הן היו מחשבות של הרגע שהן חולפות וחוזרות כיוון שיש מציאות חדשה. לא פשוט להיות סגור ולנהל שיחות ומחשבות אישיות עם עצמך ולא משנה במה אתה עוסק. תמיד אמרתי שאמנים הם בני מזל, יש להם את היכולת לחיות בתוך חלום ולתרגם אותו ביצירה, שזה לוקסוס”. 

אתר האינטרנט של מלי

כתובת סטודיו:  Max Havelaarlaan 87 1183 LM Amstelveen

טלפון: 14937039 06

הטריאנלה נערכת השנה בפעם השמינית. היא נפתחה ב-19 ביוני ותוצג למשך חודש ימים עד ה-19 ביולי 2020. תמר, מלי, תמר וענבר ישמחו להיות בקשר עם המבקרים והמבקרות בתערוכה. ניתן ליצור עימן קשר ולתאם פגישות במוזיאון, לשוחח, להכיר וליהנות מהחוויה של מפגש עם האמניות במוזיאון לצד עבודותיהן ועבודות רבות נוספות. 

אתר התערוכה

אתר המוזיאון

 

 

החיים כמשל – איתמר גלבוע מפסל את מרכיבי חייו

כשנכנסים לסטודיו של איתמר גלבוע קשה שלא להבחין בסדר ובארגון המופתי של סך כל חלקיו של האומן, פרוסים לפני, סדורים על מדפים, מדפים. כרוביות שאכל במשך שנה מחייו, מונחות לצד חלקים של מוחו הפורה. מדובר כמובן ביציקות עשויות פורצלן, או פסלי כרום כסופים ומנצנצים שהודפסו בתלת מימד, וצופו בטכניקות מורכבות. שנים של רישום, איסוף, תיעוד ומחקר נאספו לכדי מספר לא מבוטל של פרוייקטים, שמכל אחד מהם נולדו תערוכות בישראל, בהולנד ובעולם. בימים אלו בהם תערוכות, גלריות ומוזיאונים ברחבי העולם סגורים, זכיתי לבלות בוקר אחד שימשי במיוחד במחיצת האומן בשיחה מרתקת על סיפור חייו, בשנים שעברו מאז סיים את התואר באמנות, ועד היום. אשמח לשתף אתכם בסיפור ההצלחה, דרכו האומנותית, וחיים ויצירה כאן בהולנד.

איתמר גלבוע, בכמה מילים 

איתמר בן 46, נולד וגדל בתל אביב למשפחה של אנשי רוח וספר. אימו, הסופרת שולמית גלבוע, אביו, אלי גלבוע, היה ראש החוג לפילוסופיה של החינוך במכללת לוינסקי, ואחיו, ניב גלבוע, עיתונאי, ומגיש טלוויזיה. ולמרות כל זאת את חייו הבוגרים החל בכלל בלימודי מנהל עסקים, וב-7 שנים לאחריהם הקים וניהל חברות סטארט-אפ בתחום ההייטק. תוך כדי החל לצייר. נדמה שכבר אז האינטנסיביות בה צייר, היתה רמז עבה לבאות. בשנת 2001 קריסת שוק ההון הייתה הנקודה בזמן בו עשה חשב מסלול מחדש, ובגיל 28 החליט איתמר לקחת את עצמו-האומן ברצינות, ארז מזוודות ועזב ללימודי אומנות באמסטרדם, שם נשאר עד עצם היום הזה.

הקוד הגנטי של העיצוב ההולנדי 

קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

דיאגרמות של החיים

ובכל זאת נדמה שמשהו נשאר מהתקופה האנליטית, בגלגול הבא של חייו. למשל, את הפרויקט הכה מדובר  The Food Chain Project התחיל גלבוע שנים לפני שהציג אותו. במהלך שנה תמימה רשם ביומן את כל מה שאכל ושתה. באופן גורף החליט בינו לבינו לא לחזור אל הרשימות עד שתסתיים שנת הרישום, בכדי לא לבקר את הרגלי התזונה שלו, ולמעשה לשמור על האותנטיות של המחקר. כעבור שנה העלה את הממצאים לטבלת אקסל. 16 ליטרים של בקבוקי ויסקי לעומת 3 תאנים שאכל באותה השנה היו בין הממצאים שהצחיקו אותי ממש. הררים של ביטר-בולן, בשר טחון וגבינות קשות הדיחו הצידה את התזונה הים תיכונית של חומוס ושאר ירקות, אליה היה מורגל מישראל. בזכות המחקר שניהל במשך שנה זו, וללא כל התכווננות מיוחדת, גילה עוד צד לזהות ההולנדית שלו.  

“ואז חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות עם זה, והחלטתי לנסות לעשות מזה פסלים… וסופרמרקט. בחרתי לעבוד עם פיסול, מדיום שלא נגעתי בו קודם, והתחלתי תהליך ארוך של כמה שנים של מחקר ופיתוח… המזל הכי גדול שהיה לי אז, שתוך כדי שאני מתעסק בזה,  פנתה אלי במקביל משפחת Van den Broek, בעלים של רשת הסופרמקים Dirk שביקשו באותם הימים לפתוח מוזיאון שיתעסק במזון וצרכנות, והם שמעו על העבודה שלי. מהון להון תוך כדי שאני עובד על הפרויקט הם קנו ממני את כל התערוכה, וזה למעשה נתן לי את הפוש לסיים את כל העבודה על סך 8,000 חלקיה, פרויקט שלקח 5 שנים והציב אותי במקום אחר” .

התוצאה מרהיבה. פסלים בגודל אמיתי, יציקות פורצלן המתארות בעדינות ובפואטיות את כל אותם אבות המזון שהרכיבו את התפריט באותה שנה. עם סיום הקורונה אתם מוזמנים לביקור מרתק בספורמרקט שיצר איתמר במיוחד לתערוכת הקבע של מוזיאון LAM, שנמצא בסמוך לגני קוקנהוף.

זהות וזרות

את איתמר הכרתי למעשה לפני 15 שנה, בסיבוב הראשון שלי בהולנד, כששניינו היינו כאן סטודנטים, ואף לקחתי חלק בפרויקט הגמר שלו. I Want To Be Green הוא פרויקט מרתק שסלל את הדרך אותה עבר מאז שוב ושוב בקונסטלציה זו או אחרת: העיסוק, הבדיקה והנסיון להגדיר את זהותו והייצוג שלה. בזמנו, הרעיון היה להביא למרכז הבמה האומנותית את השיח סביב זהותו של זר במדינה חדשה. בעבודת הוידאו אפשר היה להקשיב לאסופה של הרהורים, תחושות ומחשבות של ישראלים שעברו להתגורר זה מכבר בהולנד. איך זה להיות זר בהולנד? מה מרגיש פה בבית? איך אנחנו חושבים שההולנדים רואים אותנו? בדקות הראשונות לצפייה בוידאו לוקח לצופה זמן להבין שהגבר והאישה בעלי החזות ההולנדית המובהקת, מדברים למעשה בסינק מופלא את קולותיהם של אותם הישראלים. תחושת הבלבול שמלווה את הצופה בוידאו, מייצרת רגע מדויק בו סחף גלבוע גם את הצופה לתוך תחושת הבילבול שמרגיש זר במקום חדש, בעודו מנסה להבין את השפה המקומית. 

מרגש ומעניין לצפות בעבודה הזאת כל כך הרבה שנים אחרי, ובעיקר לגלות את הרלוונטיות שלה היום. הולנד, המדינה הצפופה ביותר באירופה, מונה 16 מיליון תושבים, מתוכם כ-3 מיליון מהם בעלי רקע לא הולנדי, ומתוך אלו קרוב ל- 2 מיליון איש, הם ממוצא לא מערבי.  

 “לא תמיד הזדהיתי עם הדברים שנאמרו, וחלקם היו קיצוניים מאד. אבל רציתי כן להראות להולנדים מה זרים חושבים… ובעיקר ההבנה הזאת שאנחנו מחפשים בית כל הזמן, שזה לא פה ולא שם, היה למעשה המסר העיקרי. התלישות של הישראלים, והאי שקט של לחפש כל הזמן משהו. וזה גרם לי להבחין שבכל הראיונות יש הרבה ביקורת על הארץ, אבל גם הרבה ביקורת על הולנד, ושכולם עדיין מחפשים את הבית”.

 

בית

העבודה הבאה עסקה למעשה בשיקוף של המצב ההפוך. הייאנג של היין. הפעם אסף גלבוע כ- 20 משפחות הולנדיות, שעברו להתגורר בישראל. יש לציין שלמשפחות לא היתה שום זיקה קודמת לישראל ו/או ליהדות, כלומר מדובר בזרים של ממש. הללו נתבקשו להגיב מנקודת מבטם לאותה רשימה של שאלות שהוצגה לישראלים בעבודת האומנות הקודמת, שנה קודם לכן. סיפורה של כל משפחה הוקרן על מסך טלוויזיה בתוך סלון קטן שהותקן בתוך בית קטן, מיניאטורי. כך עבר הצופה בין הבתים הקטנים, והציץ פנימה ללב ליבה של המשפחה ההולנדית. בקסם רב שוב גייס האומן את הצופה להיות חלק מעבודת האומנות, משחזר את יצר המציצנות של כולנו, בעודנו עוברים על פני החלונות ההולנדיים החשופים. Rijtjeshuizen Rijtjeshuizen – בתי שורות, היתה עבודת האמנות שהצליחה להפתיע הפעם גם את האומן.   

“הסיבה שבחרתי להציג את העבודה ככה, נובעת למעשה מהעובדה שכמעט כולם ללא יוצאים מן הכלל ברגע שהצליחו למצוא בית עם גינה קטנה וזה שלהם, הם הרגישו בבית… כל הדיסונאנס הזה שהיה קיים אצל הישראלים לא היה קיים אצל ההולנדים”.

הדבר הבא

במהלך חודש מרץ היתה אמורה להיפתח התערוכה Body of Work, בגלריית אלון שגב התל אביבית. שנה קודם, במאי 2019 נחשפה התערוכה לראשונה במוזיאון הפסלים Museum Beelden aan zee חלל גדול מוקף במראות, ובמרכזו מוצגים פסלי כרום כסופים המתארים בדיוק רב חלקים מגופו של איתמר: מוחו, ליבו, הריאות, הצלעות… כאילו שפך בפני הצופים את ה- GUTS שלו, תרתי משמע. 

הפסלים יפים כל כך, עשויים ללא רבב, תוצאה של שנים של מחקר, פיתוח ושיתוף פעולה עם חברות מהתחום הרפואי, אותן גייס לפרויקט וחיבר ל- Stratasys, חברה ישראלית שעוסקת בהדפסות בתלת מימד. לצורך כך, בילה 70 שעות בתוך מכשיר MRI. העבודה על המוח היתה מרגשת במיוחד, בעיקר משום שזה האיבר שמשקף באופן הפעיל ביותר את התהליכים הפנימיים בראשו הקודח של האומן. ניכר כי איתמר הצליח להרכיב פורטרט עצמי מבריק, תוך כדי יצירה של שפה ויזואלית חדשה. 

בימים אלה, כשכולם היו בבית, בישלנו, שתלנו, קראנו, ישנו, חלמנו, ובעיקר מצאנו דרכים לבטא את עצמנו כמו שלא הצלחנו שנים, סתם כי לא תמיד היה לנו את הזמן והפניות. להתבונן ביצירות של איתמר, נידמה כי לפעמים הוא עושה זאת בשבילנו, במקומנו. מקדיש לנו זמן כדי שנכיר את עצמנו, נבין את עצמנו טוב יותר. 

לכל הכתבות של מיקי

המהגר היהודי שהפך להיות "מלך הקולנוע מרוטרדם"