Tag: גירושים

  • להתגרש: איך זה עובד

    חשבת שהשמיים יפלו. כבר הרבה זמן המחשבות על מה יהיה ואיך זה עובד בכלל, מנקרות בראש ומקפיאות לך את הלב. אז מה בעצם קורה שם, מעבר להרי הגירושים?

    שימי תבורי קרע אותנו מצחוק כששר שהבטחנו זה לזו שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה. לא תמיד זה יפה, או אם לדייק, רגשות מורכבים, גם כששומרים על מסגרת התנהלות נאותה, זה דבר מטלטל ומפעיל, ולפעמים נתפס קצת לא מוכנים בגלל שהרגשות יטלטלו בנקודות לאו דווקא צפויות. 

    ברצותנו או שלא ברצותנו, בתהליך הפרידה יתקלפו שכבות הגנה שייצרנו במשך שנים. חרדות קיומיות סביב ביטחון כלכלי, קשר לילדים, ערך עצמי, יצופו על פני השטח. וכן, זה מפעיל, זה יצרי, זה אנושי. 

    כדי לברוא תהליך מיטיב שיפתח פרק חדש בחיינו וגם בחיי הילדים, יהיה הכרחי לדעת את פשר הלמה המפעיל אותנו, ולהיות מסוגלים להרגיע אותו מבלי ׳להתערבב׳ בנסיבות. כאשר פחד או נקמה או בדידות ינהלו את תהליך קבלת ההחלטות שלנו, החוויה תהיה חוויית שבי, שתנציח את הכאב ותשחזר את פצעי היחסים במתכונת אחרת. הבחירה בפרידה היתה לכתחילה בחירה בחופש, וגם אם לא היתה הבחירה שלך אלא של הצד השני, חופש הוא המפתח לברור על פיו את הבחירות שלך. 

    לכרטיסים שלחו מייל: activiteiten@joodswelzijn.nl

    ומהו חופש? חופש הוא הזכות שלך להיות אדם נפרד, ריבון, אותנטי, שנועד-ה לחיות את החיים האלה במלואם, בכפוף לצו ליבך, הייחודי, המדויק והטהור ביותר. חופש הוא מיצוי של חדוות החיים הקיימת בך, שגם אם כרגע נראה כאילו היא איננה, היא לגמרי חיה ונושמת בתוכך. מיצוי של חדוות חיים היא מה שמטה את הכף לעבר חיים שיש בהם טעם. כאשר נגמרו היחסים, הם נגמרו כי כנראה שחדוות חיים לא היתה בהם, או לא היתה במידה מספקת. 

    כתבות קודמות בנושא:

    ועכשיו, עכשיו הגיע זמנה של האמת. חופש הוא אמת, של רוח, של נפש, של נשמה. ההרגל שלנו לכרוך את האושר שלנו באחרים, זה ההיפך מחופש, והדפוס הזה אינו מסתיים כשהיחסים מסתיימים. ולכן קל כל כך ליפול בשבי של רגשות ומחשבות שיש בהן קולות זרים שאינם משקפים אותך. את הדפוס השגוי הזה נצטרך לסיים בעצמנו. 

    אז לגמור את זה יפה, איך עושים את זה?

    עוד לפני שמדברים על חלוקת רכוש והסדרי ראייה, הדבר הראשון לעשות הוא סדר פנימי. בשקט, ללא קולות ודעות ועצות של אחרים. ומדוע? כי הרוב המכריע של הטעויות בתהליך הגירושים ייעשו בשל סערת רגשות, היצמדות לאחר, התניית הריפוי בתנאים חיצוניים. 

    חיוני להגיע לשלב המשא ומתן מתוך היכרות עמוקה עם מה שמנהל אותנו ומשפיע על הלך הרוח, ולא כי אנחנו מנסים להתעלות על רגשות, אלא פשוט כדי להיות במקום מיטיב ולא הרסני- בשל אותן רגשות. 

    בהירות היא הכלי המרכזי למטרה הזאת ולכן זה הזמן לשבת ולכתוב:

    • מה הכי כואב לי עכשיו? ומדוע בעצם. זה הזמן לפרט עד כמה שניתן. חיוני לכתוב בגוף ראשון, ולציין רגשות ומחשבות, ולהשתדל להימנע מלהסביר את הרגשות שלך באמצעות מה שהוא-היא עשו או לא עשו. נגדיל לעשות ונשמיט אזכורים של אנשים אחרים. 
      ׳׳אני מרגישה מוקטנת וזה עושה לי רע׳׳, זה ניסוח מועיל, כי הוא עוסק ברגשות שלך ולא בנסיבות. 
      ״איך היא עשתה לי את זה״. זה ניסוח מגביל, כיוון שאין בו התבוננות בעולם הפנימי שלך, אלא במישהו אחר.
    • מה השאיפה העמוקה ביותר שלי, עבורי? שאיפה היא מנוע. ואת המנוע המיטיב הכרחי לגייס כרגע, כי קל יותר לעבור לחשיבה לעומתית, קנטרנית, מתגוננת- כאשר אותו אדם שכבר לא יחיה איתנו יותר, הוא היסטוריה, ואת-ה העתיד. לכן, יש צורך בגיוס קול אותנטי שיניע אותך לעבר משהו שהלב שלך משתוקק אליו. וזה יכול להיות כל דבר, ובלבד שיהיה שלך ורק שלך.
      ״הרבה שנים קיוויתי לממש את עצמי מקצועית״. זאת עדיין לא השאיפה שלך אלא התמקדות בהחמצה. ״חשוב לי השנה להיות נאמנה לגוף שלי״. כאן המקום לתאר את השאיפה. מה חשוב לי ואיך ארגיש כשאממש את השאיפה. 
    • רשימת האיכויות שלי, שיעמדו לרשותי תמיד. ממה אני עשוי-ה? מהם החלקים שחיזקו אותי לאורך השנים? זה חשוב להיות מסוגל-ת לשרטט את קווי המתאר שלך מבלי להוסיף אף אחד לסיפור. את רעידת האדמה הזאת נצלח אך ורק בזכות הברית הפנימית שלנו, ההכרה באיכויות העמוקות ביותר שלנו, והנאמנות לצו הלב ללא כחל וסרק. 
      כאן המקום לתאר כל מה שניחנת בו. כישורים, ניסיון, קווי אישיות, תובנות ואמונות, תעצומות נפש, גוף ורוח. למנות, לפרט, להביא דוגמאות. זה יעזור מאוד אם הרשימה תכנס לטלפון או תתלה במקום בולט.
    • מה אני מבטיח-ה לעצמי? מה יהיה הקוד שלפי אנהג בי, אפילו כשיהיה מעייף ועצוב. על מה אתחייב בפני, זאת רשימה שצריך לעמוד בה.
      ״אני מבטיח-ה לי לא לנזוף בי כשאכשל״
      ״אני מבטיח-ה לקלח אותי באהבה ערב ערב.״

    תהליך פרידה וגישור פורה והחלמה מגירושים תתחיל בהבנה, והתחייבות, שלא להפר יותר את הנאמנות שלך לעצמך. ולשם צריכות להיות העיניים נשואות. כאשר התחייבת לנאמנות לעצמך, את יכול-ה לדעת שלמעשה כבר יש לך מענה לכל החרדות שצפות ועולות, כי הברית שלך איתך, היא תרפא, תפצה, תגונן ותנחם אותך. וכשתתמסר-י לתובנה הזאת תרד מועקה אדירה מהלב. 

    בהצלחה בדרך.

    לרשותך תמיד, 

    רותי

    לכל הכתבות של רותי

    אולי יעניין אותך לצפות ב:

     

    https://dutchtown.nl/the-forum-for-israeli-leaders-in-the-netherlands/

  • הכנה לפרידה

    בואו נדבר על זה רגע, מהו מפלס האושר הזוגי שלך כרגע?

    אפילו שצעדנו צעד גדול בעשורים האחרונים וגירושין הם כבר לא משהו להתבייש בו, עדיין רבים יעידו שייסורי הנפש הקודמים להחלטה הם קשים מנשוא. מה יש שם שמקשה כל כך על קבלת ההחלטה?

    לכל הכתבות של רותי 

    האמת העצובה היא שרק חלק מהאנשים המיוסרים בחיים זוגיים ללא אהבה ולפעמים גם ללא ביטחון, יבחרו לסיים את הקשר ולהתקדם הלאה. 

    שאלת השאלות היא איך אדע *בוודאות* שהחלטתי נכון? 

    אז הנה מדריך קצר למתלבטים ולמתלבטות:

    1. זה הזמן לבדוק עם עצמך כמה כבוד את-ה נותנ-ת לרגשות שלך. היכן מאוחסן העלבון? היכן מאוחסנת בדידות? צער? הבסיס לבחור לסיים את הקשר או להישאר בו הוא הקרדיט שלך לאינטואיציה, לרגשות, לצרכים, לאכזבות שלך. שם נמצא המצפן המשמעותי והאמין ביותר שלך. כשמקשיבים לו מתבהרת התמונה.
    2. משבר הוא הזדמנות טובה לבדק בית, אבל לא מהמקום המוסרני והמצליף. בדק בית היא תחנת התרעננות. זה הזמן לעצור בצד ולבדוק: מה שלום החלומות שלך? מתי שוחחת איתם? מתי התגפפת עם הרצונות העמוקים ביותר שלך? האם המרחב הזוגי שלך מקפיא או מצמיח את משאלות לבך? זהו רגע יחיד ומיוחד, לשבת ולהתפנות לשאול את עצמך, מה החלום, הקריאה העמוקה שלי בחיים? אולי יש לך חלום על מגע עמוק נפש בנפש? אולי חלום על כנות ופתיחות? זה הזמן לתת להם פתחון פה מבלי לנטרל ולפלטר.
    3. מהי מידת האותנטיות שלך בקשר? כמה קליפות מצפות אותך? כמה מקום יש לנפש שלך להופיע במלואה בתוך היחסים? כמה דברים שרצית לומר בסופו של דבר התכווצו או נגנזו?
    4. האם הרגשת איום כלשהו על ביטחונך? האם חווית השפלה, הקטנה, סחיטה, בוגדנות, עורמה? האם אלימות רגשית, פיזית, מינית, כלכלית היא חלק מהשיח בקשר?

                                               

    אלה הן אכן שאלות נוקבות, ולפעמים יציפו מצוקה ותסכול גדול. אבל לצד הכאב, יש במענה על השאלות הללו שירות גבוה לעצמך. ומדוע? הרי אם להתבונן בדורות הקודמים, שם המסר הוא ברור- הישרדות בכל מחיר, גם ללא אהבה. כי יש תלות כלכלית, כי הבדידות מאיימת, כי הילדים יסבלו. אבל משהו השתנה מאז. צמחנו, למדנו משהו על ההבדל בין חיי אמת, עם תשוקה עזה לשמחה ואהבה, לבין חיים נוקשים, יבשים, מנוכרים מהלב שבו התברכנו. וההבדל הזה, הוא ההבדל בין להיות או לחדול.

    אם השבת על השאלות האלה ביושר, יש לך התחלה טובה יותר לדעת האם ההחלטה שלך נכונה או לא.

    כופר נפש הוא לא אופציה, גם כאשר ישנן חרדות אמיתיות מבדידות, ממחסור כלכלי, מפוגענות. 

    בכדי לצאת מתוך קשר, חיוני להתעורר לתוך הקשר שלך איתך. 

    בליווי זוגות בתהליך הפרידה ובקבוצת התמיכה במתגרשות בחרתי לשים את הדגש על תהליך ההתחברות, לאמת, לקול פנימי, לאמונה שלך בעצמך. כשהחיבור הזה הוא הנושא, הדרך מתבהרת והקושי הופך לאנושי יותר והכוח צף למעלה ומתגייס למענך. 

  • מתגרשים… איך לספר לילדים?

    זה לא הרגע שייחלת לו. הכוונה הייתה אחרת. רצית להאמין שזה כן יחזיק מעמד, שתחלצו מהמשבר. וזה לא שלא ניסיתם. 

    המעמד של שיחה עם הילדים נתפס כרגע שיא בתהליך הפרידה, ולא בכדי. 

    ברוב המכריע של המקרים מצטייר המעמד הזה ככישלון אישי וחבלה ממשית ברווחת הילדים. השלב הזה נחשב מאיים מאוד על היציבות והביטחון העצמי של ההורים עד כדי כך שרבים יעכבו את התהליך עוד ועוד, ובלבד שלא להתייצב לשיחה הטעונה הזאת.

    אבל לפני שנברר איך צריכה להתנהל שיחה שכזאת ומה נכון ולא נכון לעשות, יש מקום להבין מדוע היא כה מפחידה ומה ניתן לעשות בכדי להגיע מוכנים רגשית. 

    זה הרגע להתחיל מהתחלה: פרידה אינה כשלון. פשוט לא. פרידה היא תוצר של הכרה, שנרקמה בך, אחרי פרק זמן שבו נוכחת להבין, ולהרגיש, שבמקום בו את-ה נמצאת, אין אושר עבורך. אולי היה שם קול הססן או ספקן כבר מתחילת הקשר ואולי זה משהו שהתעורר לאחרונה. אבל התמצית המזוקקת של הסיפור שלך היא הזכות לאושר, שאינו תלוי באחרים. אושר שלם. שקט ונינוח, שבו יש כנות עליונה בינך לבין עצמך. והתפכחות מיחסים בהם לא הצלחת ליצור אושר שכזה, היא רגע מכונן בחיים, גם אם צורב ומאיים, רגע גדול. זוהי זכותנו המולדת, ואיש מלבדינו לא יוכל לגונן עליה, ואת זה נצטרך לשנן לזכור לאורך כל התהליך. 

    אז מדוע אם כך, נתפס המעמד הזה כטעון ופוגעני כלכך?

    אנחנו, בני האדם, תבנית נוף תרבותנו. הדור של הורינו הדגים לנו ולעצמו תפיסת קיום בה הפרט הוא משני לזוג או לכלל. כלומר יש מתווה שכל החורגים ממנו מוגדרים ומסומנים כאנשים אנוכיים ופוגעניים. הנורמה קבעה אז שהורות טובה היא הקרבה מלאה, גם של רווחה אישית, הגשמה עצמית ואפילו ביטחון קיומי. ובנוסף על כך, מתווה חברתי המבוסס תלות כלכלית, והרי מתכונת חיים מהונדסת היטב, שעליה גדלנו ולתוכה חונכנו. הרבה קרה בתחום והפתיחות המבורכת של העשורים האחרונים למגוון רחב של יחסי אהבה וחיי משפחה, היא פתיחות המאפשרת יותר דיוק ועצמאות מחשבתית. הדרך עוד ארוכה, אבל היי, זהו הישג מרשים.

    כשאנחנו מדמיינים את השיחה הצפויה, כל המטען הזה, גם הוא מציף אותנו, גם אם אנחנו מאמינים שזה בסדר, שזהו המעשה הנכון ואנחנו שלמים איתו. כי הפרדיגמות הללו עדיין שם, וזה בסדר. זו דרכה של אבולוציה תודעתית, אין סרט חדש המחליף את קודמו כך פתאום. את זה, לא נוכל לשנות או להאיץ ובוודאי שלא לכפות על עצמנו, ולכן גם לא על ילדינו. נקודת האור החשובה, שאיתה נצא לדרך היא הידיעה שאמנם אנחנו בסך הכל בני אדם, יצורים מורכבים ומוגבלים כאחד, אבל, השאיפה הטבעית שלנו היא להשתפר ולהשביח להיטיב ולדייק. אנחנו צועדים בדרך לא סלולה, מדברים מתוך חשש מהלא נודע. וזה, בסדר. זוהי האמת כרגע, ואותה נפנים. 

    ולכן, מתווה השיחה יושתת על כמה עקרונות יסוד: 

    • אין לי ממה *לפחד*. לא נבלבל בין עצב ובין פחד. הם שני חומרים, רגשות, שונים בתכלית ותפקידם בחיינו שונה. ההתעצבות במקומה, וגם החששות. אבל אלה אינם פחד. ההתנהלות שלנו כשאנחנו מפחדים היא לא התנהלות מרגיעה ומאבטחת עבור ילדינו, ולכן ניתן לפחדים מוצא אחר, למשל שיחה עם מישהו קרוב או ייעוץ מקצועי, ונוודא שבשיחה עם הילדים, הוא כבר לא משחק תפקיד פעיל.
    • אשמה ובושה – אינם במקומם. נאמר לעצמנו: אני אדם, באתי לעולם בכדי לדעת אושר מהו, ולהעניק לילדי את הכלים והמושגים בדרך לאושר אמיתי. אין לנו דרך לנבא את העתיד ולכן לא היה איך להימנע מבחירות שלא היטיבו איתי. זכותי וחובתי לקחת אחריות על טובתי, ואין בכך אנוכיות כלל וכלל. ולכן אין בושה ואשמה בבחירה לסיים קשר שאינו מיטיב.
    • האהבה תנצח. ההורות שלי גדולה מכל משבר. ממש כמו תאונת דרכים או מחלה או אובדן, האהבה היא הבית לחזור אליו. יש מהמורות וסדקים ועייפות החומר. זה כה צפוי ואנושי. אין במה להתבייש. ברגע של שקט, נוכל לזקק את ההמולה והשיפוטיות שבחוץ, ולראות שהאהבה שבין הורה לילד, גדולה מכל אלה, וניתן להישען עליה. בחירה בהורות, כל פעם מחדש, היא מתנה לתת לך ולילדייך. זה לכאורה מובן מאליו, אבל הכוח הגדול שבמתן התוקף, הוא כוח מרפא, לך ולילדים.
    • שקרים הם ההיפך מצמיחה. הם מעכבים אותנו, פשוט כי הם מבוססי פחד, ומקבעים בנו תודעה מחלישה ורעילה. ״אם אומר את דעתי, לא יקבלו אותי״, ״אם אגיד מה אני באמת רוצה, יעזבו אותי״, ״אם אעשה מה שליבי מבקש, הכל יתפרק״. ובכן, במציאות המושתתת על נאמנות שלך לעצמך ולאמת שלך, הרי שזה לא נכון. אבל, זוגיות שאין בה רווחה, מייצרת תרבות של שקרים שנספר לעצמנו או למי שמולנו. כי זהו כביכול המתכון להישרדות. אבל את זה בדיוק בחרת לסיים. בחרת לשאת את האמת שלך, גם כאשר היא מורכבת או לא מובנת במלואה עדיין, היא הלפיד שלפני המחנה. ואת זה, הילדים שלך צריכים לראות. אין מקום לשתפם בתכנים *משום סוג*. אבל יש מקום לתת לאמת וליושרה את הכבוד הראוי, שיעזור להמשך התהליך להביא את כל הנוגעים בדבר, ואת זה *להדגים* בהלך הרוח שלך. 

    כללים לשיחה

    לא נעשה:

    • בטרם נזמן שיחה, נגיע להסכמה עם הצד השני. מה התכנית? מה המסר? על דעת מי נאמרים הדברים? תכנית צריכה להיכתב בפרוטרוט ביניכם לפני שמדברים עם הילדים, כיוון שהילדים הם לא צד בהתלבטות שלכם ובוודאי של צד בסכסוך ביניכם. לכן, מסר מוגמר, שאתם יכולים לעמוד מאחוריו. מה עושים, מתי, איפה, מי, איך.
    • לא נעלה פרטים דיסקרטיים, לא נדון ברגשות שלנו, לא נדבר סרה על הצד השני, בשום מקרה ואופן. לא נשתף בזוגיות חדשה, לא נתוודה על חטאים, לא ננמק את העילה לפרידה, לא נשווה לצד השני, לא נחלק ציונים לעצמנו או לאחרים.
    • לא נשקר לילדינו ולא נייצג מצג שווא. זו אינה הגנה עליהם, אלא להיפך. ילדים הם חיישנים פנומנליים לחוסר דיוק ולהסתרה ושקר. גם כשהם אינם יודעים, הם יודעים. הסכנה במצג שווא היא ששם הילד מפרק ומפרש את הנתונים באופן שלא ידוע לנו, ומסתבך במחשבות קשות מנשוא שיזיקו ליציבות ויפגעו בקשר ביניכם. האמת המאתגרת עדיפה לאין שיעור על כל זיוף וסילוף של המציאות. אם נסתכל לאחור, נוכל לזהות בדיוק מושלם מתי ההורים שלנו שיקרו לנו או זייפו מציאות, וכמה זה היה מפחיד ומבודד. לא חוזרים על הטעות הזאת יותר.
    • השיחה הזאת היא הראשונה בסדרת שיחות שתקיימו בשנים הקרובות עם הילדים. זה בסדר גמור להתחיל בקטן קטן. 
    • ילדיך אינם בית המשפט שלך. בבקשה לא להצטדק בפניהם, לא להתווכח איתם, לא להשפיל מבט. 
    • כל המשקעים והרגשות שלך, עשויים להביא אותך לשיחה עם הנחות יסוד מכבידות ותוקעות, שבטעות יושלכו על הילדים שלא לצורך. כשנדמה לך, הנה אני הולך להרוס להם את החיים, איזו אימא גרועה אני, איך אפשר לעשות להם את זה, הרי שהחומרים האלה נמצאים בחלל השיחה גם אם הם אינם נאמרים. זה לא לעניין, בכלל. לא נפרש עבור הילדים את המצב ולא נכפה שום פרשנות עליהם.
    • ולא, גירושים הם לא דפיקת קצין העיר בדלת וגם לא מחלה סופנית. זה כואב, אבל זה גם מקל ומרגיע, פותח פתח לכינון יחסים חדשים בבית ומאפשר ריפוי מושגים כמו אמון, אינטימיות, כנות ואהבה. כמה חשוב ומבורך.

    מה נעשה:

    • נדבר בשקט, לאט, בעדינות. נסתכל בעיניים.
    • נשאיר הרבה מקום להתפרץ לדברים, לבכות, למחות, לשאול שאלות, לצעוק. ובמקביל, נעטוף ונמסגר את הדברים. אני רואה כמה זה מכעיס אותך. אני יודעת שזה מרגיש כך. אני מבין את הכאב שלך. אתה צועק ואני מקשיב. אל תחשוש לומר לי את מה שאתה מרגיש. את צודקת, זה באמת מרגיז. 
    • נתאים את המסר לגיל. בהתאם לבגרות הרגשית של הילדים, נאמר:
    • אימא ואבא פתחו בשיחה בכדי לשתף אותך במשהו שחשוב לכולנו.
    • אבא ואימא מרגישים שכעת יש צורך להפריד כוחות בין אימא ואבא, להתרחק מעט. 

    תוספת לבוגרים יותר: [אימא ואבא מרגישים שכך ייטב לנו בבית, כי האווירה טעונה ולא נעים לנו כך]. 

    • הסדרים יהיו מעכשיו כאלה: אימא פה, אבא שם…. ביום א את תלכי לכדורגל ואבא יבוא… אמא תיקח אותך לשיעור אנגלית….
    • ניישם את כלל הברזל: לעולם לא נענה על שאלה בטרם נשאלה. 
    • נענה בתשובה חלקית ונמתין לתגובה. אולי זה הספיק. לא נוסיף מידע אם לא התבקשנו. 
    • השיחה הזאת, רגישה ככל שתהיה, *אינה דיון* אלא הודעה. כמו בהודעות אחרות המקוממות את הילדים, גם כאן נפגין אמפתיה ואסרטיביות. לא נפתח פתח למשא ומתן, סחיטה, מניפולציה ודרמה משום סוג. 
    • בגיל מתקדם יותר גם אמירות כואבות ובכי, יחובקו בחום, ותחתיהן נדגיש שאכן התחושות מובנות ולגיטימיות, אבל אני כהורה, מחליטה שכך יהיה, ואהיה כאן איתך לאורך כל הדרך כדי להתמודד יחד עם האתגרים. הסמכות ההורית שלך מתווה את תחושת הביטחון, אז נא להשאר שם בלא חשש ומורא.
    • האהבה שלי אליך, בכל רגע ומצב, היא איתנה ודבר לא ישנה זאת. אל תדאג-י, אני אשמור ואטפל ואני כאן כדי להקשיב. 

    התהליך הזה הוא מורכב ומאתגר מאוד, אבל ללא ספק את סופו אף אחד מלבדנו לא יכתיב. זה נורא ואיום, אבל זה עוד הרבה דברים אחרים. זה הזמן לקחת לעצמך זמן שקט ולכתוב: מה חסר לי לאורך השנים? במה חשקה נפשי? מה אבטיח לעצמי בצאתי למסע הזה? מה אני רוצה להרגיש בסופו של התהליך? כל התשובות האלה הן המפתח להורות יציבה ומכילה גם ברגע הזה. יש לך זכות וחובה להיות את כל קשת הרגשות, וכשתתן להם את המקום הראוי, פתאום תגיע הקלה. את יכולה וראויה לחוות את עצמך בכל המצבים, ולדעת שיש לך אותך, וזה נהדר.

    בהצלחה בתהליך, 

    שלכם,

    רותי שלו

    מחברת הספר ׳מעשה אהבה׳, 2019, איפאבליש. 

    מלווה כבר למעלה משני עשורים יחידים וזוגות במעגלי החיים, בקליניקה בהארלם ובמפגשים אונליין.

    www.ruti-shalev.com

     

    הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד