שלום מראיין את בתו בת ה-17 יעל, אשר לפני שנה וחצי יצאה מהארון, וסיפרה לו שהיא נמשכת לבנות, ושיש לה חברה. ומיד לאחר מכן היא ראיינה אותו בחזרה.
בשנת 1988 החליטו בארה”ב לבחור יום מיוחד בשנה, 11 באוקטובר, שבו יצוין יום היציאה מהארון. בהולנד אימצו את המנהג הזה החל משנת 2009. ביום הזה, באופן מובחן מימי הגאווה המוכרים יותר, מוקדשת תשומת הלב לאקט האמיץ והמפחיד הזה. מעשה שעבור רבים מחברי קהילת הלהט”ב מציין את השחרור שלהם וההחלטה לא להסתתר יותר, ולהרשות לעצמם להיות מי שהם באמת.
לכבוד היום המיוחד הזה, ראיינתי את בתי יעל, שלפני שנה וחצי יצאה מהארון.
יעל בת 17 (וחצי!), היא נולדה וגדלה בהולנד. יש לה שתי אחיות גדולות ממנה. יעל אוהבת מוזיקה – היא מתופפת, מנגנת בגיטרה ושרה. היא לומדת עכשיו בבית הספר למוזיקה על שם הרמן ברוד באוטרכט.
ראיון אבהי – שלום שואל את יעל
בוקר טוב יעל, ותודה שהסכמת להתראיין!
בוקר טוב אבא! אחרי זה גם יש לי כמה שאלות אליך.
מתי ידעת שאת אוהבת בנות?
היה לי חשד מגיל 10, אבל רק אחרי שהתאהבתי בחברה שלי (היום כבר חברה לשעבר) כשהייתי בת 16, ידעתי בוודאות. זה הגיע בשלבים. זה התחיל כשמישהי אמרה לי פעם כשהייתי בת תשע: יעל בטח תהיה לסבית כשהיא תהיה גדולה. הייתי די בהלם מזה, וחשבתי אז שזה מאוד מוזר שהיא אמרה את זה, אבל המשכתי לחשוב על זה. עם הזמן זה עבר ולא הרגשתי צורך להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.
מי היה/היתה הראשון/ה שסיפרת להם?
הראשון שסיפרתי לו היה חבר טוב שלי. הייתי בת 13 ולא ממש העזתי לדבר על זה בעצמי. כתבתי לו בוואטסאפ. הוא הגיב בצורה נורמלית מאוד, ועזר לי בזה שהוא התייחס לזה כמשהו שהוא לא ביג דיל. בשבילי זה היה צעד ממש גדול. זה היה סוד ששמרתי איתי במשך כמה שנים, וחוץ מזה, לא הייתי בטוחה בכלל. הרגשתי טוב שסוף סוף יכולתי לדבר על זה עם מישהו, והיה בזה גם משהו כיפי, כי עכשיו יכולנו להסתודד על זה ביחד, ולצחוק על זה בבית הספר, בזמן שאף אחד אחר לא ידע על מה מדובר. אחרי שנה התחלתי לספר לאנשים נוספים.
מאד קשה. למרות שידעתי שכמעט כולם יקבלו את זה, זה עדיין מפחיד מאוד. אני חושבת שבעיקר זה מפחיד כי בכל פעם זה צעד נוסף של לקבל את זה בעצמי. עדיין מפחיד לגלות לאחרים סוד על עצמך שהוא לא “הנורמה”.
כל פעם זה היה מפחיד מחדש. כל הזמן הייתי דוחה את זה, קיוויתי שעם הזמן זה יהיה קל יותר, אבל זה לא היה קל בכלל. החלטתי ביני לבין עצמי שאספר למשפחה רק כשזה כבר לא יהיה סוד יותר, כשארצה שכולם ידעו. מהחברים ביקשתי תמיד שישמרו את זה בסוד, אבל לא רציתי לספר למשפחה משהו שהם צריכים לשמור בסוד. אני לא ממש יודעת למה, אבל זה לא הרגיש נכון. לכן סיפרתי לכם רק לפני שנה וחצי כשהייתה לי חברה.
ספרי על היום שבו סיפרת לנו
בהתחלה שלחתי הודעה לאחותי הגדולה בווטסאפ, וביקשתי שתבוא אלי לחדר שלי כי אני צריכה לספר לה משהו. זה היה הצעד הראשון. ואז בחדר שלי סיפרתי לה והיא הגיבה בצורה ממש טובה ונעימה. זה מיד הרגיע אותי מאד ועזר לי להמשיך – ירדנו ביחד למטה וסיפרנו לכם. היה לי חשוב אז לא להגדיר את עצמי כלסבית, או בי, או משהו מסויים, אלא פשוט לצאת מהארון כמישהי שכרגע יש לה חברה.
היו גם תגובות שליליות, או אנשים שפגעו בך?
מאנשים שמכירים אותי כמעט שלא. היו כמה בביה”ס שלי שזה היה נראה להם מוזר, אבל לא היו ממש תגובות פוגעניות. אבל כשהייתי הולכת יד ביד עם החברה שלי ברחוב, היו לפעמים תגובות. רוב האנשים סתם נועצים מבטים אבל לפעמים גם צועקים משהו. הכי קשה לי זה כשאנשים שואלים אותי – “אז מה את בדיוק?”. זה קורה הרבה, או ששואלים אותי “אז את לסבית או בי?”. גם אני בעצמי לא יודעת מה אני בדיוק. אני יודעת שבמשך הרבה זמן הייתי מאוהבת בחברה שלי. אולי בהמשך אתאהב בבן, או מה שזה לא יהיה!
מה חשבת על להט”בים לפני שידעת את זה על עצמך?
לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב. בבית התייחסנו לזה כמשהו נורמלי, אז בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד. רק כשהבנתי את זה על עצמי התחלתי לשים לב לזה יותר גם אצל אחרים. מאוד אהבתי לראות שתי נשים הולכות יד ביד. ראיתי שאני לא לבד. עזר לי מאוד גם לראות סרטים וסדרות. כבה למדתי יותר על הנושא הזה, וככה זה הפך נורמלי. במיוחד הסדרה +ANNE הייתה סדרה שאהבתי מאד. מסופר בה על נערה שקוראים לה אנה שהיא סטודנטית באמסטרדם, ובמקרה נמשכת לנשים. זו סדרה רגילה לגמרי על מערכות יחסים ובעיות של צעירים, עם הבדל קטן שהיא על נערה לסבית. הרבה סרטים מתרכזים דווקא בדברים שליליים, למשל שתי נשים שמתאהבות בזמן שהן נשואות לגברים, או שהסביבה שלהן לא מקבלת את זה, או שהן סטריאוטיפיות מאוד.
תמיד ידעתי שאני בסדר גמור עם זה, אבל להפתעתי – כשסיפרת לנו גיליתי שאני אפילו מרוצה מזה. הייתי מאד גאה באיך שסיפרת לנו ואיך שאת מתמודדת עם זה, וביני לבין עצמי חשבתי שיש בזה משהו מרגיע. הרי ידוע שבנים הם טיפוסים מפוקפקים! אני חושב שנשים הן פרטנריות יותר טובות מגברים – זה אמנם גם מאד סטראוטיפי כמובן אבל בתוכי מסתבר שאני מרגיש שגברים יכולים להיות יותר פוגעניים או אגואיסטים ולכן היה בזה משהו מרגיע.
חשבת פעם שיהיה לך ילד או ילדה שנמשכים לבני אותו מין?
כשהיית קטנה לא חשבתי על זה במיוחד. כשהתבגרת היו רגעים שהיה נראה לי שאת הולכת אולי בכיוון הזה. אבל העדפתי לא להגיד כלום, כי חשבתי שהחלטות כאלה צריך לקבל לבד ושדברים שההורים אומרים יכולים אולי להפריע ולהפוך את זה לפחות טבעי. אני חושב לכן שאולי הכי טוב עבור הורים זה לנסות לגרום לילדים להבין שכל מה שיבחרו זה בסדר ומקובל, אבל בלי ליצור איזו ציפייה לכאן או לכאן.
אתה חושב שהתיחסת אלי אחרת אחרי שיצאתי מהארון?
באופן כללי אני חושב שלא. אולי כן בזה שאני בודק יותר שאת בטוחה בעצמך ומרגישה טוב עם עצמך, ולא נפגעת מהערות או מעשים של אנשים אחרים או מהחברה באופן כללי.
איך היו התגובות של המשפחה המורחבת והחברים שלך?
במשפחה ואצל החברים שלי כל התגובות היו טובות ונורמליות וחלק אפילו שמחו לשמוע על זה
אתה מרגיש לפעמים שקשה לי עם זה?
לפעמים את מספרת לי על תגובות שאת מקבלת ברחוב שפוגעות בך. אני חושב שאת מתמודדת עם זה יפה, אבל אני בטוח שזה תמיד לא נעים ויודע שזה תמיד כואב. אבל באופן כללי אני חושב שאת חזקה ובטוחה בעצמך, הרבה יותר מנערות ונערים אחרים בגילך, והרבה יותר ממני כשהייתי בגילך.
הכרת את הנושא הזה של הורים לילדים שיוצאים מהארון?
תמיד התעניינתי בנושא הזה, אבל כשאני חושב על זה, אף פעם לא הכרתי אישית או דיברתי עם הורים לנערים או נערות שיצאו מהארון. לכן אהבתי את הפודקאסט שהמלצת לי עליו שנקרא uit de podkast שבו מראיינים הורים ונערים שיצאו מהארון ושואלים אותם איך זה היה ואיך הם הרגישו.
היום יום האב! בכל הולנד מתקבצים בנים ובנות מגילאים שונים, רבים מהם כבר הורים בעצמם, כדי לכבד את אב המשפחה בביקור, במילה טובה, או במתנה. אבות צעירים יכולים לצפות למתנה שנושאת איתה משימה מרומזת, כמו מכסחת דשא, מפזר עלים, משקולות לחיזוק שרירי הידיים, או מכשיר להסרת שערות האף. אבות מבוגרים יותר, לעומת זאת, יקבלו ככל הנראה בקבוק משקה, ספר, או מתנה אחרת שתראה שהילדים שלהם, אחרי 20 או 30 שנה, כבר מתחילים לשים לב באופן כללי מה יכול לשמח אותם.
בדיחה מפורסמת של קומיקאי שאסור לומר את שמו יותר, הולכת בערך כך: כאשר אנחנו יוצאים לחופשה משפחתית, אני רץ ממקום למקום, מעמיס את הרכב, רב עם אשתי ועם הילדים, מכניס את הילדים לאוטו עם המשחקים שלהם, דוחס את הדברים האחרונים בקושי לבגאז’, ואז פותח לאשתי את הדלת של האוטו, היא מתיישבת, אני סוגר בזהירות את הדלת שלה, הולך באיטיות מסביב לאוטו, נכנס למושב הנהג, וסוגר את הדלת. וההליכה הזו, מסביב לאוטו מהצד שלה לצד שלי – זו היתה החופשה שלי.
ציון יום האב ביום ראשון השלישי של חודש יוני, התחיל אצל האמריקאים ואומץ על ידי מדינות אירופאיות רבות והולנד ביניהן. בספרד, פורטוגל ואיטליה הקתוליות חוגגים ב-19 במרץ, יומו של פטרון האבות, סנט ג’וזף (הלו הוא יוסף הקדוש, בעלה של מריה), וגם במדינות רבות אחרות מציינים את יום האב בתאריכים שונים. רק מדינה אחד, ודווקא כזו שמתגאה באבותיה המיתולוגיים, אברהם יצחק ויעקב, אינה מציינת את היום החשוב הזה. מבחינת מדינת ישראל אבות יכולים לאכול בוסר כל השנה ואין צורך להודות להם.
בחיפושים אחר נתונים סטטיסטיים לצורך הכנת כתבה זו, התברר שזו לא שכחה מקרית. בישראל לא סופרים את האבות – ממש באופן מילולי. שורת החיפוש ” כמה אבות יש בישראל?” בנוסחים שונים ובאתרי חיפוש שונים, כולל זה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מביאה לתוצאות לא רלוונטיות, או במקרה הטוב, לנתונים לגבי אמהות, או משפחות באופן כללי. החיפוש “ממוצע גיל האב בלידת ילד ראשון” בהולנדית מוביל מיד לדו”ח רשמי ונתונים ברורים, אך בעברית הוא שולח אותנו לגיל האם בלידה ראשונה. נותר רק להעריך את מספר האבות בארץ, גילם הממוצע, ופרטים נוספים, על ידי שקלול של כל מיני פרטים שכן מופיעים בדוחות – כמו הגיל הממוצע בנישואין וכדו’.
מצא את ההבדלים
אז מה התוצאות? בהולנד ישנם כ-6.7 מיליון גברים מעל גיל 18 – מתוכם כארבעה מיליון הם אבות. בכל שנה נוספים בסביבות 80 אלף אבות חדשים לקבוצה המכובדת. הגיל הממוצע שבו ההולנדי הופך לאבא עולה בהתמדה, ועמד בשנת 2018 על 32.7 . בישראל נראה שהמספרים אינם שונים בהרבה, בשהת 2018 חיו בישראל כ-3.1 מיליון גברים, מתוכם כשני מיליון הוגדרו כ”לא רווקים”, ואפשר להניח שרובם המכריע הפכו לאבות בשלב כלשהו. גיל האם הממוצע בלידה ראשונה עומד בישראל על 27.5, ומאחר שנתוני הנישואין בארץ מראים כי גיל החתן גבוה מגיל הכלה בשנתיים וחצי בממוצע, ניתן להניח שכך הדבר גם בגיל ההורים בלידה הראשונה – ולהסיק שבישראל גברים הופכים לאבות בסביבות גיל 30.
מה לגבי יחס המדינה לאבות עצמם? גם כאן נראה שבהולנד נותנים יותר כבוד לאבות צעירים. חופשת לידה לאב טרי בישראל אפשרית, אך היא באה על חשבון ימי חופשת הלידה של האם ומעט מאד אבות מנצלים אותה. בהולנד היתה נהוגה חופשת לידה של שבוע עבור אבות שעובדים במשרה מלאה, אולם משנת 2020 חל מהפך של ממש, ואבות טריים יכולים לקחת עד שישה שבועות של חופשת לידה במשכורת של 70% שמשולמת על ידי המדינה! עוד לא ברור כמה אבות מנצלים את האפשרות החדשה הזו.
גם מבחינת שבוע העבודה ההולנדי, המדינה מאפשרת לאבות ההולנדים למלא את תפקידם בצורה טובה יותר. בהולנד נהוג לאכול ארוחת ערב משפחתית ורוב מקומות העבודה (כו, גם בהיי-טק) מאפשרים לעובדים לסיים את יום העבודה שלהם בחמש או שש, ולהיות בבית בזמן לארוחת הערב. שבוע העבודה ההולנדי מונה בממוצע רק 29 שעות, והוא הקצר ביותר בכל מדינות ה-OECD. בישראל שבוע העבודה הממוצע הוא בן 40.6 שעות.
[adrotate banner=”26″]
משקיעים ביומיום, או בשיאים?
מכאן אנחנו עוברים להתרשמות אישית, ולא מבוססת על נתונים כלשהם, לגבי ההבדלים בין האבות ההולנדים לישראלים. נראה שבשלושים השנים האחרונות, גברים בישראל מדברים יותר על אבהות מבעבר, מביעים את רצונם להיות אבות טובים, ומפרסמים בכל הזדמנות תמונות ואנקדוטות של אבהותם הטרייה. ההולנדים לעומת זאת, לוקחים את אבהותם יותר כמובן מאליו, בלי להצהיר עליה או על הכוונות שלהם לגבי סוג ההורים שהם, או שהם מתכוונים להיות. נראה שההולנדים מבצעים את עבודת האבהות ביעילות, בדומה לדרך שבה הם מטפלים בגינה שלהם. הם שם כשצריך, ממלאים את תפקידיהם. אך הם אינם נוהגים לעצור לרגע ולהריח את הפרחים, להתלהב מעצם זה שנפלה בחלקם הזכות, או לבשר לעולם על רגשותיהם אל מול הפלא הזה.
אבות ישראלים לעומת זאת משקיעים יותר זמן בשיאים של האבהות, כאלה שיש סיכוי גבוה יותר שילדיהם (והם) יזכרו גם לאחר שנים. נראה שהעבודה השוטפת של האבהות פחות מעסיקה אותם. מדובר כאמור בהכללות גסות ובלתי מבוססות, אבל כל מי שעמד עם שאר ההורים ההולנדים והמתין לילדיו בחצר בית הספר, יעיד כי מספר האבות שם גבוה בהרבה ממספר האבות שנצפים בביה”ס ישראלי ממוצע. אבל גם בהולנד לא צריך להיסחף במחמאות לאבות, גם כאן אלה הן האימהות שעושות את רוב העבודה.
אז מה עדיף? אב הולנדי שנוכח הרבה יותר ומשתתף יותר במשימות יומיומיות, או אב ישראלי מתלהב שמשקיע מדי פעם באטרקציה מיוחדת (ורץ לספר לחברה)? התשובה היא חד משמעית! האבות הישראלנדים לוקחים בגדול, ונהנים מכל העולמות. גם מסיימים לעבוד בשש, גם לוקחים את הילדים לביה”ס, וגם משקיעים ומדווחים לחברים בארץ.
המרוקאי שמלמד את ההולנדים על אבהות
אחד השירים היפים על אבהות בהולנדית, נכתב על ידי הראפר ממוצא מרוקאי, Ali B, אשר בכל זאת מנסה ללמד את ההולנדים, ולהדגיש את הפלא החולף של האבהות. הוא מזכיר לאבות לעצור ולהריח את הפרחים וליהנות מכל הרגעים הקטנים, שלא יישארו כאן לנצח. המילים הולכות בערך כך:
יבוא יום שלא תרצו להתחבק יותר, לא תרצו להשתולל יותר עם אבא על הספה.
יבוא יום בו נאבד הרבה, כי לא יהיה לכם נעים יותר שאני מנשק אותכם על הצוואר
שלא תזחלו יותר אל המיטה שלי בלילה כשאתם מפחדים
כי אז הגברברים הקטנים שלי, כבר לא יהיו קטנים יותר
לא תרצו לשמוע יותר סיפור לפני השינה
אני שואל את עצמי, מדוע הכל צריך לעבור מהר כל כך
אני צוחק ומזיל דמעה, כי כשיבוא היום אניח לכם ללכת לדרככם
השעות שעוברות, השנים משקרות
הן אומרות “תירגע, יש מספיק זמן”
אתם לא רואים שאני אוהב אתכם?
שאני מתגעגע אליכם, למרות שאתם עדיין כאן לידי
אז קדימה, פנקו היום את האבות שבסביבתכם בבקבוק וויסקי, או לפחות בבירה בזמן משחקי היורו. ולכל האבות שעדיין לא מרגישים מוערכים דיים, פנו בהקדם לסנט ג’וזף, פטרונם של האבות באשר הם.
“אתמול התקשרה אלי המיילדת שלי, עברו שישה שבועות מהלידה של לוטם. זה בעצם הרגע בו אני נפרדת מצוות מרכז ההריון והלידה, שליווה אותי בתשעת + החודשים האחרונים, ודיוושתי אליו לאורך התעלה עד שבוע 41. בלינדה שאלה לשלומינו, בעיקר לשלומי והזכירה לי בקצב ובנימת הדיבור שלה את הביטחון, השמחה והאמון שהרגשתי לכל אורך ההריון והלידה כאן בדלפט שבהולנד.” (מורן)
הפרחים מכסים כל כר דשא פנוי, הגוזלים בוקעים מהביצים, זוהי תקופה של התחדשות. והסיפור שלי גם הוא כזה. סיפור על הריון ולידה. כאן ושם. חוויית הלידה ההולנדית שלי היא מיוחדת בשבילי כישראלית, אך היא שכיחה כאן בהולנד.
בחרתי לשתף אתכן בשלושה סיפורי לידה, שלי ושל שתיים מחברותיי הישראליות שילדו כאן: מורן ורוני היקרות. שלושתנו ילדנו לפני כן בארץ בבתי חולים שונים, וכאן ילדנו באותו בית חולים (בדלפט), שלושה תינוקות מתוקים ונראה כי שלושתנו גילנו עולם חדש שאנו מעריכות אותו מאוד.
אפשר ללדת אחרת – שלושה סיפורי לידה בהולנד
הטקסט נכתב בלשון נקבה ומוקדש לכן, יולדות אמיצות, וגם אתם הגברים הנמצאים לצידנו מוזמנים לקרוא ולהנות מנקודת המבט הנשית.
החוויה של מורן היא אישית, אבל ככל שאני מסתכלת סביבי אני מגלה שהיא איננה היחידה. מוכר לכן סיפור כזה? התחושה הזו? השיחה האישית הזו עם המיילדת? אני חושבת שמורן הצליחה בשורות אלה לתמצת את מהות החוויה המדהימה של ללדת בהולנד.
כל אישה שנזכרת בלידת ילדיה נפתח בה עולם שלם, עוצמתי ואין סופי שאין ביכולתן של המילים לתאר עד הסוף. בכל תרפיה הנקודה הבסיסית היא לתת לך את היכולת לנהל את הסיפור שלך. כן, כל כך חשוב לתת לסיפור מקום. בעצם כל החיים שלנו תלויים באיך שאנחנו מספרות לעצמנו את הסיפור שלנו, לאיזה סיפור אנחנו רוצות לתת מקום ולהקשיב? כמה אנחנו חשות שהסיפור הוא מקרי או שאנו אלה המכוונות והמנהלות שלו?
הרגעים המשמעותיים של הריון ולידה נושאים בחובם כל כך הרבה ציפיות, חלומות, חששות, קשיים, אכזבות, התרגשויות, דברים שקשה להבין עד שלא נפגשים בהם. זוהי תקופה מרגשת, קסומה, כואבת, מפחידה ועדינה, בה חוסר הוודאות והחששות צפים ועולים הרבה פעמים יותר מבשיגרה, בטח ובטח בארץ זרה.
מלידה ללידה הבנתי יותר ויותר עד כמה חשוב להיות קשובות לעצמנו. כחלק מתהליך ההקשבה שלי בחרתי ללדת את הלידה הרביעית שלי בחו”ל, וכך להעניק לעצמי חופשת לידה ארוכה, מה שבארץ לא הצלחתי. לא ידעתי איזו מתנה אני נותנת לעצמי כשבחרתי ללדת בהולנד, ואם להיות יותר ספציפית ללדת בעיר דלפט. כאן הבנתי שיש אפשרות ללדת אחרת ולהיות יותר פעילה בסיפור שלי.
מורן היתה היחידה מבינינו שחוותה את השלכות הקורונה על הליווי ההריוני, אך נראה כי למעט ההנחיות להגיע לרוב הבדיקות לבדה, היא חשה שנשמרה תחושת הליווי הקרובה. “סביר להניח שאם הייתי בהריון ראשון זה היה הרבה פחות נעים לעבור את רוב הבדיקות ללא בן זוג”, היא מציינת. למזלה זה לא היה המקרה שלה…
הריון בהולנד שונה מהריון בישראל. התהליך אחר והוא נעוץ בבסיס התפיסה שהריון הוא טבעי ובריא, ולכן אין צורך בבדיקות רבות. אני מודעת לכך שיש נשים שמאוד קשה להן שאין את כל הבדיקות שמתבצעות בארץ. לכן אני ממליצה לקרוא ולהכיר את התהליך, כך תוכלו לראות, למה אתן מתחברות בחוויה ועל מה אתן לא רוצות לוותר. טוב לדעת שניתן לעשות גם בדיקות נוספות באופן פרטי. (מידע אינפורמטיבי על לידה בהולנד ניתן לקרוא בכתבה שפורסמה בעבר כאן https://dutchtown.nl/מזל-טוב-נולד-לכם-ילד/ ).
נחתתי בהולנד בחודש השביעי להריוני, ללא רקע מוקדם איך הדברים מתנהלים כאן. הייתי עסוקה בעיקר במעבר עצמו ובמחשבות על ההתאקלמות של ילדי הגדולים. ככל שהזמן עבר והתקרבתי לתאריך הלידה המשוער, הייתי בלחץ בעיקר סביב הילדים: איך נתנהל איתם? מי יהיה איתם בשעת הלידה? ועוד חששות נוספות, כמו איך אדבר בשפה שהיא לא עברית בשעת הלידה?
הדבר היחיד שבאמת רציתי היה כדור פיזיו בגודל הנכון לי (רק הגעתי מהארץ כמעט ללא ציוד). בהתחלה טעיתי בתרגום ההולנדית וקניתי כדור שהתברר שהוא קטנטן (הילדים שלי מאוד נהנו ממנו), אח”כ התלהבתי שמצאתי בחנות יד שנייה כדור פזיו ענק (שכנראה מתאים לגובה של הולנדית ממוצעת) וחששתי שאעוף ממנו. רק ממש סמוך ללידה, אחרי רכיבה נגד הרוח בסוף חודש שמיני כשאני מרכיבה את הבן הקטן שלי מאחור, סוף סוף מצאתי את הכדור המיוחל.
עכשיו שהכדור בידי, תרתי משמע, ניסיתי להבין מה עלי לעשות. הבנתי שבהולנד לא הולכים לרופא נשים, אלא אם כן מדובר במצב רפואי מיוחד. כאן מתייחסים להריון כתהליך בריא, ולכן ליווי חודשי ההיריון נעשה במרכז מיילדות/ הריון ולידה (verloskundige).
“רופא הנשים שלי בישראל היה באותה מרפאה של רופא המשפחה שלנו. לאורך כל ההיריון ה״ענן״ של רפואה-מחלה-טיפול ריחף לעומת התחושה של להגיע למרכז הריון ולידה שמופרד מהמערכת הרפואית הרגילה אליה פונים כשמשהו לא מרגיש טוב. היה משהו כל כך נעים בלהגיע כל פעם למרכז הזה של המיילדות בו הרגשתי אנרגיה חמה ושמחה של גדילה וצמיחה.” (מורן)
וזה רק המקום עצמו, עוד לא דיברנו על הנפשות הפועלות בו…לאורך ההיריון היולדת יכולה להיפגש עם כל המיילדות במרכז ולהכיר אותן (מאחר ולא בטוח מי תהיה במשמרת בעת הלידה שלך). אני לא הספקתי לבקר ולהכיר את כל המיילדות במרכז, כי התחלתי את תהליך הליווי ממש לקראת סוף ההיריון, אבל המפגשים עם המיילדות היו מאוד נעימים, הן בדקו את העוברית שלי, התעניינו בי, שאלו על חוויות הלידות האחרות וממש עיבדו איתי את הלידות הקודמות ובדקו איתי מה יתאים לי הפעם.
אתן זוכרות כמה חשוב לייצר לעצמנו את הסיפור? אז ממש בטבעיות נותנים לכך מקום כל הזמן, אפילו ישנה פגישה משותפת של שני בני הזוג שמטרתה להבין ביחד לקראת מה הולכים. בשיחה הזו, שלא הייתה לי פשוטה כי דרשה ממני להביע דברים כל כך אמוציונליים בשפה זרה, ציינתי כבדרך אגב שמהלידה הראשונה אני חולמת ללדת במים (המשך יבוא…). המיילדות פשוט היו שם – קשובות, מכילות ופתוחות לקבל את המחשבות.
“הרגשתי עטופה במעגל נשים-מיילדות (מגילאים שונים. היה משמעותי ומעניין כל פעם לפגוש מיילדת בשלב אחר בחיים) כאשר הידיעה שאחת מהן תהיה איתי בלידה שמחה אותי .בעצם הכרתי את המיילדת שהייתה איתי בלידה של לוטם ממש מתחילת ההריון וזו מתנה גדולה.” (מורן)
התחושה ששלושתנו שותפות לה היא שהליווי הוא בלי בדיקות מיותרות, בלי הפחדות. גם מורן וגם רוני שעברו את שבוע 40 שמחו לגלות שהמושג “הריון עודף” שבארץ כה שגור ומלחיץ, איננו קיים כאן. רוני מספרת:
“בארץ הלידות שלי אופיינו בהתנהלות לא נעימה בבית החולים בבדיקות של “הריון עודף” אחרי שבוע 40 ועד ההגעה ללידה. בהולנד יולדים כשמוכנים, אין היסטריה, אין לחץ, אני המחליטה, הצוות הרפואי רק נמצא כדי לייעץ ולעזור ומאוד מכבד.”
מורן בדרך למרכז מיילדות בשבוע 40
פרק שני: בחירה איפה ללדת
משום שהלידה הינה תהליך טבעי, המיילדת מעלה את השאלה האם תרצי ללדת בבית? מצד אחד זה מדהים, כי בישראל רק מי שתיקח רופא או מיילדת פרטית יכולה לעשות זאת וכאן זו פתאום שאלה טריוויאלית ואופציה ריאלית.
אני תהיתי לגביה ולבסוף חשבתי שנכון לי ללדת בבית חולים, בעיקר כי לא הרגשתי שזה נכון לי ולילדים שלי שהם יהיו חשופים ללידה עצמה. מעניין שהרבה זרות מעדיפות ללדת בבית חולים. גם רוני וגם מורן בחרו כך. מורן מסבירה:
“שתי חוויות הלידה שהיו לי בבית חולים הדסה עין כרם, היו נפלאות וטבעיות עם תקשורת טובה עם המערכת הרפואית. לכן החלטתי גם כאן בהולנד ללדת בבית חולים. הרגשתי שיש לי ולשותף שלי מספיק כלים וניסיון על מנת לעבור לידה פעילה וקשובה. הייתה לי תחושה שבארץ זרה, כשהכל חדש, כדאי ללדת בבית חולים למקרה שדברים מסתבכים בלידה”.
ורוני מוסיפה:
“ידעתי שאני רוצה ללדת בבית חולים, כי אם משהו מסתבך כדאי להיות במקום שבו ניתן לקבל סיוע רפואי מיידי.”
אפשרות הבחירה מאפשרת ליולדת את היכולת להיות אקטיבית ובעלת השפעה על קבלת ההחלטות. מורן מספרת:
“העובדה שיכולתי לבחור עד הרגע האחרון איפה אני רוצה ללדת והידיעה שהמיילדות במרכז הריון והלידה מוכנות לכל תרחיש ומנוסות בכל תרחיש, מאוד הרגיעה ושחררה אותי להעביר את הצירים בבית, בקצב שלי ולייצר לי אקלים מיטיב ללידה פעילה.
הצלחתי ״למשוך״ הרבה זמן בבית, כי לא פחדתי להתקדם יותר מידי, גם כי בית החולים ממש קרוב לבית שלנו וגם כי האפשרות ללדת בבית נכחה כאופציה לכל דבר”.
פרק שלישי: לידה פעילה
מורן שגרה סמוך לבית החולים העבירה את שעות הצירים בבית וכבר החלה לדמיין לידת בית, אך ברגע האמת החליטה ללכת לבית חולים:
“בדרך בהליכה לבית החולים היו שני צירים מאוד חזקים שאחריהם תום ביקש מהמיילדת להתקדם לעברנו עם כסא גלגלים, כי כבר לא יכולתי ללכת. בילנדה המיילדת הגיעה והתגלגלנו לחדר לידה. אחרי עשרים דקות לוטם הגיח לעולם.”
לידת המים של יערה – חלום שהתגשם
בסיפור שלי כשהצירים החלו להיות תכופים, לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלה שבשלושת הלידות בארץ תמיד הלחיצה אותי, מתי הזמן “הנכון” לצאת לבית החולים? הפעם פשוט התקשרנו למיילדת. היא הגיעה תוך כמה דקות, באמצע הלילה, בדקה אותי ונתנה לי להעביר עוד שעתיים בבית. היא הדגישה שאם אני מרגישה צורך ללכת לפני פשוט להתקשר אליה, ונחליט לאור ההתפתחויות. באמת, כמו שהיא צפתה כעבור שעתיים הצירים התחזקו ויצאתי לעבר בית החולים.
בית חולים בכלל לא זכור לי, כי לא עברתי שום מיון או טופסיאדה. ישר הגעתי לחדר פרטי מרווח ונעים, למעט האינקובטור שהלחיץ אותי כשסימן בעיני בעיות שיכולות להתרחש (הבנתי מנשים אחרות שדווקא זה נתן להן תחושת ביטחון). במקלחת חיכתה לי בריכת מים חמים. כן! התגשם לי החלום ללדת במים. לא הכרתי את המיילדת בבית החולים אבל היא הכירה את הסיפור שלי מהמיילדות שנפגשו איתי. מדהים, לא?
בישראל נהוג להעביר שעות רבות בבית החולים. ברוב בתי החולים החלו לתת את הדעת למרחב הלידה וניתן למצוא יותר מחלקות יולדות עם חדרים נעימים ומאובזרים. סך הכל חוויית הלידה שלי בשלושת הלידות בארץ, הייתה טובה עם מיילדות נעימות.
לעומתי רוני מתארת תחושה מאוד קשה, ממש טראומטית של התערבות יתר:
“בלידה הראשונה הגעתי עם מיעוט מי שפיר לבדיקה בבית חולים שבוע 41 פלוס 5. הרופא הסתכל על הניירת ואמר לאחות: “תכניסי בלון ותחברי אותה לפיטוצין” כאילו שאני לא נמצאת בחדר בכלל. כשביקשתי שיסביר מה הוא מתכנן לי ולמה הוא היה גס רוח, הוא אמר לי:”אחרי שבוע 40 אין סיבה להיות בהריון, אנחנו מיילדים אותך”. סרבתי וביקשתי להשתחרר, אז הוא אמר לי שאם אגיע לבית חולים אחר עם עובר מת שלא אתפלא…”
רוני פנתה לבית חולים אחר:
“הגעתי לבית חולים והרופאים במיון במשמרות של 26 שעות התנהגו בהתאם, תשושים וחסרי סבלנות. רופא בדק לי פתיחה ותוך כדי שהיד שלו בתוך הגוף שלי היה לו צלצול בטלפון והוא ענה לשיחה עם היד השניה”.
רוני גם מתארת לידות אחרות בארץ, אך מדגישה שהתנאים שחוותה בהולנד היו ממש מדהימים “הצוות לא עזב אותי לרגע., הם הכינו לי תה, לבן זוג שלי הגישו אוכל, התעניינו איך אני מרגישה כל הזמן”. הלידה בהולנד גם לא הייתה קלה לרוני:
“התינוק לא רצה לצאת, והגעתי לבית חולים בגלל מיעוט מים, ואז היו לי מים מקוניאלים וקיבלתי פיטוצין והתהליך היה ארוך וכואב. אבל הליווי והדרך שבה נתנו לי לקבל כל החלטה נתן לי כוח. התלבטתי אם כדאי לקחת אפידורל, בהיסטוריה שלי היו 2 לידות עם ולידה אחת בלי. האחיות חיזקו אותי שאין צורך ושאני לגמרי מסוגלת בלי, היו לי מים מקוניאלים ואפידורל יכול היה לעכב את הלידה, לכן האחיות המליצו על עירוי עם מורפיום ופיטוצין. הלכתי איתן והן איתי.”
שלושתנו הופתענו שלמרות החשש שהמיילדת תלווה אותנו בשפה שהיא לא שפת האם, אצל כולנו נוצרה תחושת קרבה. המיילדות הצליחו בכמה משפטים מאוד קצרים ומדוייקים לכוון את האנרגייה והפעולה למקום טוב.
מורן מספרת “המיילדת כאן פשוט הייתה לידי, אמרה לי מידי פעם מילות עידוד ונתנה ללידה לקרות.”
מסורת מקומית – צנימים עם זרעי שומר מצופים ליולדת ובן-הזוג (Beschuit met muisjes)
פרק רביעי: אפס הפרדה
אחד הקשיים שלי בחוויית הלידה בארץ היא שממש לא רציתי להhפרד מהתינוק שזה עתה נולד. למרות שחתמתי על אפס הפרדה, יש נהלים ובדיקות, והתינוק לבד בחדר עם עוד הרבה תינוקות חסרי ישע שרק נולדו. אפילו שהמיילדת המדהימה בישראל לחשה לי באוזן כשנפרדתי ממנה לעבר מחלקת יילודים: “אל תשכחי שאת האמא תעשי מה שאת מאמינה”, הרגשתי שאין לי יותר מדי ברירות. כאן בהולנד, אחרי הלידה פשוט נתנו לי להיות עם התינוקת שלי. מעט הבדיקות שלה נעשו לצידי באותו החדר בו ילדתי, ללא מעברים.
כשרציתי אחרי שעה ללכת הביתה, פשוט הלכתי. בלי לחתום על מכתב שאני לוקחת על עצמי אחריות או יותר נכון שאני חותמת שאני חסרת אחריות, מה שהיה לי בכל הלידות בארץ.
מורן משתפת עד כמה נעימה הייתה לה החוויה:
“מיד כשלוטם יצא הניחו אותו עליי למשך שעה או אפילו יותר. נתנו לנו להיות עור לעור וללוטם לינוק כמה שהוא רוצה ורק אחר כך שקלו אותו והלבישו אותו. בשעתיים שאחרי הייתה אחות שדאגה שאתקלח ואוכל ואשתה, ושגם תום יאכל וישתה. הייתה תחושה מאוד חגיגית ושמחה. לוטם נולד בשעה 10:15 וב-12:30 התחלנו להתהלך עם העגלה לכיוון הבית. השחרור היה כל כך פשוט ונעים. הייתה לי תחושה חזקה שסומכים עליי. אני זוכרת את שעות ההמתנה לשחרור בהדסה עין כרם כי צריך לחכות לרופא יאשר, או תוצאות של בדיקה מסוימת או כל דבר אחר שמעכב.”
מורן והתינוק מלווים בקרני השמש בדרך הביתה – הרגשתי שסומכים עליי
רוני חששה מהשחרור המוקדם, בגלל טראומות מהעבר. היא מספרת:
“יומיים אחרי הלידה (הנפלאה אמנם) בישראל של איתן במיטת בית החולים חלמתי שאני טובעת, פתחתי עיניים ומצאתי את עצמי בבריכה של דם, כמויות… קמתי למקלחת ובדרך נפלו ממני שני גושים בגודל כף יד, מסתבר שאלו היו שאריות שליה, לחצתי על כפתור ותוך שניה היה לי בחדר צוות רפואי שלם שבדק לי לחץ דם, הכניס עירוי וטיפל בי. דאגתי שאם דבר כזה קורה חלילה בבית מה אני עושה?!”
פרק חמישי: בבית
איסקין המהממת עוזרת עם האמבטיה של התינוקת
בבית, הילדים קיבלו את פנינו, עם אמא שלי ששמרה עליהם (כן זה עוד היה לפני עידן הקורונה, השמיים היו פתוחים). כעבור שעתיים הגיעה הקרמזורך (kraamzorg), איסקין המהממת, שבמשך כשבועיים הגיעה אליי הביתה יום יום למשך 2-4 שעות. שקלה את התינוקת, נתנה לי לישון איתה עור לעור, הכינה תה לאמא שלי, שייקים של בריאות לי, למדה מהבן זוג שלי להכין חומוס, הלכה עם הבן שלי לקניות, קיפלה כביסה, ניקתה את השירותים והכל ברוגע ובנעימות. ובכל יום כתבה במחברת מעקב משקל, טמפרטורה, קקי, פיפי.
פעם ראשונה שבאמת הרגשתי מה זה “משכב לידה” וכמה הגוף באמת משתקם בצורה מיטיבה כשאיפשרתי לו. הרגשתי מה זה אפס הפרדה עם המון עזרה ודאגה בבית. ממש מדהים ולא מובן מאליו בעיניי הטיפול המקצועי והרגיש הזה של הקרמזורך לדאוג לשלום התינוק/ת והיולדת. זו באמת הייתה חוויה עוצמתית בשבילי, עד כמה שחשבתי שיהיה לי קשה שמישהי זרה תכנס אלי הביתה, ותהיה איתי אחרי הלידה, היא פשוט ידעה לעשות זאת באופן כל כך מותאם לכל אחד מבני המשפחה.
רוני שכאמור חששה מהשחרור המוקדם מצאה שבית החולים דאג לתקשר עם מרכז הלידה ועם חברת הביטוח וווידא בשיחרור, שהקרמזורך בדרך אליה. היא מדגישה כי זה הנוהל כדי שהיולדת לא תגיע הביתה ולא תהיה שם קרמזורך. להפתעתה:
“הקרמזורך שווה פי אלף מכל אשפוז, היא נמצאת 8 שעות בבית ובחריצות מופלאה מטפלת, מסדרת, מביאה ומארגנת – פשוט להתאהב! אפילו בדיקות דם לילוד בבית, איזו גאונות. היה תענוג לחזור.”
הקרמזוח שוקלת את התינוק של רוני בבית – שווה פי אלף מכל אשפוז
מורן ביקשה מהקרמזורך שתגיע יום אחרי הלידה כי הרגישה שהיא ובן זוגה רוצים עוד רגע לבד, להתמקם בבית. בגלל שזה לא ילד ראשון אז לא הייתה בעיה.
“בבוקר שאחרי הלידה התייצבה אצלנו קרולין, אחות-פיה במקצועה שהגיעה במשך שמונה ימים כל יום למשך 5 שעות לעזור בכל מה שהיינו צריכים. קודם כל היא הייתה בודקת את לוטם, ואז אותי, ואז מסייעת בכל עבודת בית שצריך ועשויה להקל עלינו. השירותים שלנו מעולם לא היו כאלה מצוחצחים, הר כביסה אחד לא הספיק להיערם בשבוע הזה, ומי הייתה מאמינה שאתפנק כל בוקר במקלחת חמה וארוכה + מריחת קרם בכפות הרגליים. מהר מאוד הבנתי למה מתכוונות כשאומרות שהדכאון אחרי לידה כאן מגיעה אחרי שהקרמזורך (אחות- פיה, תרגום חופשי) מסיימת את תפקידה. זו לא פריבלגיה, כן? כולן זוכות כאן לאותו הקסם. ובמציאות הרילוקיישנית + קורונה (בלי סבים ומשפחה מסביב ועם המון געגועים) חווית ההריון והלידה כאן הייתה עוטפת ותומכת באופן מעורר השראה והודיה.”
הליווי של הקרמזורך מאפשר משהו כל כך נקי ממטענים קודמים, כאשר מגיעה מישהי שהיא לא קרובת משפחה או חברה, אלא אשת מקצוע בתפקיד שבאה לסייע, וכל כולה מכווננת לכך שיהיה לנו יותר קל ונעים. הדאגה במקביל גם לרך הנולד, גם לאם המתאוששת וגם לבית כולו זו חשיבה הוליסטית, מיטיבה ומרפאה. במקרה של הלידות של שלושתנו רוב הדברים והתחושות היו מוכרים לנו, ועדיין זו הייתה חוויה מכילה, מדהימה ומבורכת שקצת-הרבה מסירה מהפחדים והדאגות שכל כך אופייניים לתקופה לבד אחרי הלידה, מדהימה ומבורכת. כמובן שהיא עוד יותר משמעותית כשזהו ילד ראשון שנוחתים איתו בבית.
באחד הימים הגיעה לבקר אותי המיילדת שלי. היא בדקה איך אני מרגישה ואיך התינוקת. זה היה ממש מרגש לראות אותה, ולשמוע שהתרגשה גם היא מהלידת מים של יובל, כי מסתבר שזו הייתה הפעם הראשונה שלה. זה היה רגע כל כך נעים בשבילי לראות אותה לספר ביחד את הסיפור המופלא של הלידה, שהרי היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו ביחד איתי, בן זוג שלי ויובל-התינוקת.
פרק שישי: סיכום הסיפור
מורן מסכמת “תהליך ההריון והלידה כאן בהולנד מרגשים אותי מאוד במיוחד לאור העובדה שאני זרה כאן, שזו לא המולדת שלי ולא שפת האם שלי ובכל זאת התחושה לאורך כל הדרך הייתה כל כך ביתית עם המון הקשבה, תמיכה ואמונה באמא, בגוף שלה ובעובר שעושה את דרכו לעולם.”
רוני מאשרת ומוסיפה כי “הלידה הראשונה בארץ הייתה לא נעימה במילים עדינות ושתי הלידות שלאחריה היו בהחלט תיקון, אבל חוויית הלידה בהולנד הייתה כמו לטוס במחלקה ראשונה לעומת מחלקת תיירים”.
תודה לרוני זוסמן ולמורן אביב דביר האהובות ששיתפו בחוויותיהן.
מאיסוף הסיפורים והחוויות אני מבינה עוד יותר שחוויית הלידה ההולנדית היא כל כך מיוחדת. נראה כי לאורך התקופה המשמעותית הזו, בעיקר כאשר את בארץ זרה, מערכת שעוטפת ומכילה את היולדת היא כה חשובה. מערכת שמתייחסת לפרטים הגדולים והקטנים ומאפשרת ליולדת להיות פעילה בסיפור שלה, מחוברת לגוף שלה ולאמונה שלה בעצמה וביכולותיו. תודה לך הולנד על חווית לידה אחרת.
*לידה היא פלא. אני מכירה גם סיפורים כואבים על הפלות ולידות שקטות. אני מאוד מקווה שגם במקרים אלו המערכת נותנת מענה מיטיב ומכיל.
מאחלת לכל ההריוניות ידיים מלאות באהבה ללא תנאים, וסיפור לידה מותאם לכל אחת בדרך שלה ומעצים.
ביום כזה אני שמחה שאני גרה פה, בהולנד, כי אין בי את ההתמרמרות של חברותי האימהות בארץ המבכות את היעלמותו של “יום האם” האגדי.
פה אנחנו חוגגים גם את יום המשפחה הישראלי, גם את יום האם ההולנדי, גם את יום האם הבריטי (כי ככה מורכבת המשפחה שלנו) וגם את יום האב.
אז לכבוד יום המשפחה יש לי הצעה למשחק חמוד עבורכם, שקל להכין וכיף לשחק יחד.
זה משחק שאני משתמשת בו כשאני עובדת עם צוותים מקצועיים לעניין הגיבוש החברתי שלהם. מכיוון שהתא המשפחתי גם הוא יחידה חברתית, אולי זו החשובה לנו ביותר בחיינו, חשוב וכיף להשקיע בגיבוש החברתי שלו.
אז מהו המשחק?
“משחק הזיכרון המשפחתי”
ואיך משחקים?
לוקחים קרטון וגוזרים לכרטיסיות בגודל וצבע אחיד. או שהולכים ל- Hema וקונים כרטיסיות אינדקס כמו שפעם היו בספריות לפני עידן המחשבים.
על מחצית הכרטיסיות מדביקים תמונות שצולמו באירועים משפחתיים כמו טיולים, ימי הולדת, ימי כיף וסתם רגעים נחמדים שהיו לנו יחד כמשפחה.
אם אין מדפסת או שהילדים כבר גדולים או שלא בא להשקיע עד כדי כך, זו ממש לא בעיה: פשוט כותבים את שם האירוע, למשל: “הביקור של סבא וסבתא בחנוכה”, או “הנסיעה לקמפינג באי Ameland”.
על המחצית הנותרת כותבים רמזים למה שקרה באירוע הזה, ומנסים כמובן למצוא דברים משעשעים, למשל: “ירד גשם שבועיים שלמים” (מקרה שקרה באמת למחברת שורות אלה, באותו האי ממש).
ואז כמו בכל משחק זיכרון, מסדרים את הכרטיסיות על השולחן או הרצפה והמטרה היא להתאים כל אירוע לרמז שלו, כשהמנצח (או המנצחים, כי ניתן לעבוד בקבוצות כמו הורה +י לד) הוא / הם אלה שאספו כמה שיותר זוגות כרטיסים.
פשוט, נכון?
אז הנה גם כמה גיוונים:
אם הילדים ממש קטנים אפשר לעשות כרטיסיות עם תמונות של פנים של מישהו וחפצים שלו (למשל: תמונה של אבא על הכרטיסייה האחת ותמונה של המעיל שלו על האחרת).
באותה הצורה אפשר לפרוח עם רעיונות אחרים כמו שמו של אחד מבני המשפחה על כרטיסיה אחת ומשהו מצחיק עליו או משהו שמאפיין אותו או אמירה ש”שייכת” לו על זו האחרת.
כדי לעשות את המשחק מאתגר יותר ניתן לרשום יותר מרמז אחד, ואז המשחק מתנהל כך שצריך לזכור היכן נמצאים למשל שני רמזים ולהתאים אותם לכל אירוע.
אם כל בני הבית יודעים לכתוב ולקרוא, אזי ניתן ורצוי לשתף אותם בתהליך ההכנה ולבקש מכל אחד לכתוב על אירוע שהוא זוכר.
אם אין לכם משפחה פה, אפשר לשחק את המשחק עם חברים, שהם כידוע המשפחה שאנחנו בוחרים.
בקיצור ידידי, שחקו עם הרעיון וגלגלו אותו כיד הדמיון הטובה.
הכינו לכולם כוסות שוקו חם או תה מהביל, הקדישו זמן (ולו רבע או מחצית השעה) למשפחתיות שלכם ותהנו מכל היופי הזה שיש לכם.
כי זיכרונות יקירי, הם מה שנשאר לנו מהחיים, ומה שחשוב לחגוג ולטפח.
לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב. בבית התייחסנו לזה כמשהו נורמלי, אז בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד. רק כשהבנתי את זה על עצמי התחלתי לשים לב לזה יותר גם אצל אחרים. מאוד אהבתי לראות שתי נשים הולכות יד ביד. ראיתי שאני לא לבד. עזר לי מאוד גם לראות סרטים וסדרות. כבה למדתי יותר על הנושא הזה, וככה זה הפך נורמלי. במיוחד הסדרה +ANNE הייתה סדרה שאהבתי מאד. מסופר בה על נערה שקוראים לה אנה שהיא סטודנטית באמסטרדם, ובמקרה נמשכת לנשים. זו סדרה רגילה לגמרי על מערכות יחסים ובעיות של צעירים, עם הבדל קטן שהיא על נערה לסבית. הרבה סרטים מתרכזים דווקא בדברים שליליים, למשל שתי נשים שמתאהבות בזמן שהן נשואות לגברים, או שהסביבה שלהן לא מקבלת את זה, או שהן סטריאוטיפיות מאוד.
תמיד התעניינתי בנושא הזה, אבל כשאני חושב על זה, אף פעם לא הכרתי אישית או דיברתי עם הורים לנערים או נערות שיצאו מהארון. לכן אהבתי את הפודקאסט שהמלצת לי עליו שנקרא uit de podkast שבו מראיינים הורים ונערים שיצאו מהארון ושואלים אותם איך זה היה ואיך הם הרגישו.
היום יום האב! בכל הולנד מתקבצים בנים ובנות מגילאים שונים, רבים מהם כבר הורים בעצמם, כדי לכבד את אב המשפחה בביקור, במילה טובה, או במתנה. אבות צעירים יכולים לצפות למתנה שנושאת איתה משימה מרומזת, כמו מכסחת דשא, מפזר עלים, משקולות לחיזוק שרירי הידיים, או מכשיר להסרת שערות האף. אבות מבוגרים יותר, לעומת זאת, יקבלו ככל הנראה בקבוק משקה, ספר, או מתנה אחרת שתראה שהילדים שלהם, אחרי 20 או 30 שנה, כבר מתחילים לשים לב באופן כללי מה יכול לשמח אותם.
מכאן אנחנו עוברים להתרשמות אישית, ולא מבוססת על נתונים כלשהם, לגבי ההבדלים בין האבות ההולנדים לישראלים. נראה שבשלושים השנים האחרונות, גברים בישראל מדברים יותר על אבהות מבעבר, מביעים את רצונם להיות אבות טובים, ומפרסמים בכל הזדמנות תמונות ואנקדוטות של אבהותם הטרייה. ההולנדים לעומת זאת, לוקחים את אבהותם יותר כמובן מאליו, בלי להצהיר עליה או על הכוונות שלהם לגבי סוג ההורים שהם, או שהם מתכוונים להיות. נראה שההולנדים מבצעים את עבודת האבהות ביעילות, בדומה לדרך שבה הם מטפלים בגינה שלהם. הם שם כשצריך, ממלאים את תפקידיהם. אך הם אינם נוהגים לעצור לרגע ולהריח את הפרחים, להתלהב מעצם זה שנפלה בחלקם הזכות, או לבשר לעולם על רגשותיהם אל מול הפלא הזה.
