Tag: הורות

מביקור במקום, דרך לחיות את המקום ועד לצמוח מהמקום

הולנד ארץ קסומה ויקרה, לפני עידן הקורונה היית יעד חם למשפחות ישראליות. לא סתם הן מצאו בך מושא אהוב לטיול בחו”ל. את כל כך יפה ונופייך המישוריים המוריקים, שופעים בתעלות, אגמים, טחנות רוח, אווזי בר, ברווזים ומירקוטים (הברווז החמוד בצבע שחור עם המקור הלבן, רק לפני שנה למדתי את שמו בהולנדית). את כל כך ידידותית להורים ולילדים ומלאה באטרקציות, אך בסופו של דבר מה שהכי קסום בך, זה לדמיין עד כמה נעים לחיות בך כמשפחה. לשבת לצד תעלה ולהתבונן בברווזים שטים. להיכנס לכל בית קפה קטן ולשבת בנחת כשהילדים משחקים להם בחדווה בפינת המשחקים. לשוטט ולמצוא בכל מקום גן שעשועים קטן או פינת חי מתוקה. להתבונן בהורים ההולנדים, כיצד הם יורדים לגובה הילד ומסתכלים לו בעיניים כשהם מדברים איתו. אולי למי שילדיו נולדו כאן זה מובן מאליו, אבל למי שמבקר כאורח בקרבך זו חוויה מכוננת ומאוד עוצמתית להיות בגן שעשועים ולא לשמוע צעקות של הורים, אלא להתבונן כיצד הם ניגשים לילדיהם.

הולנד אהובה תשמרי על עצמך, רגועה ומלאת השראה.

 

החוויה הקסומה הזו שייכת לא רק למבקרים, אלא גם למשפחות שחיות בהולנד במסגרת רילוקשיין. כשחיים כאן ולא רק מבקרים נחשפים גם לתרבות האחרת. מתחילים קצת או הרבה (תלוי בבן אדם) להיפתח ולהבין את השפה השונה, יש זמן לגלות בנחת עוד מקומות, להכיר את החינוך ההולנדי (שמאפשר לבחור בין מגוון בתי הספר), ולעיתים אף לזכות לראות את מנהלי בתי הספר ככתובת לפנות אליה לכל דבר (ולא רק לנזיפות), כשדלתם שקופה ובבוקר הם אלו שמברכים את הילדים וההורים בברכת goedemorgen (ולפני עידן הקורונה גם עם לחיצת יד שמחזקת עוד יותר את תחושת הקרבה).

לחיות כאן בהולנד כהורים ברילוקשיין זו חוויה מרחיבת לב, אבל (ואבל ענק) גם קשה וכואבת. היא מלאה בהתמודדויות ממושכות ומאתגרות בעקבות המעבר, מצריכה מכל אחד מבני המשפחה למצוא את מקומו מחדש, ואת הדרך שלו להתמודד עם הגעגוע העמוק למוכר – למשפחה, לחברים, לעברית, לתרבות המושרשת, לנופים הישראלים ועוד.

הילדים לא מתאקלמים צ’יק צ’אק וכך גם ההורים, למרות שהרבה פעמים יאמרו לכם אחרת. המחקרים מראים כי זהו תהליך שלוקח זמן ותלוי בהרבה גורמים אינדיבידואלים, הוא יכול לקחת גם שנתיים וחצי או יותר. מעבר לכך יש מקרים שבהם ההתמודדות קשה מנשוא ועלולה לגרום להשלכות שליליות משמעותיות על התא המשפחתי.

ישנן דרכים שעשויות לסייע בהתאקלמות. אחת מהן היא בחירה בבית ספר הולנדי (להבדיל מבינלאומי). בחירה זו  ״מכריחה״ את ההורים ואת הילדים להכיר את השפה ההולנדית, ודרכה להתחבר למקום, ולגבש תחושת שייכות (וזאת על אף שההולנדים אדיבים ורובם, כולל ילדים, מדברים באנגלית). לעיתים, בבתי הספר ההולנדים יש משפחות זרות נוספות (תלוי באזור המגורים), כך שלא פעם ימצאו הילדים חברים נוספים החווים יחד איתם את חוויית ההתאקלמות, ההתמודדות עם השפה ויצירת הקשרים החדשים. תחושת השייכות וההזדהות עשויה להקל בהתאקלמות, ולנטרל במעט את תחושת הבדידות במעבר.

אולי יעניין אותך גם:

“כל הגירה היא טראומה”. מה לגבי רילוקיישן? 
שישה דברים שכדאי לדעת על שפת-אם, ואחד שחשוב לנו במיוחד 
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

ומה באשר לקסם?

חווית הרילוקיישן ככלל, זוהי חוויה שיש בכוחה לגרום למשפחה הגרעינית חיבור חזק ומשמעותי, מתנה שתלווה את בני המשפחה כל החיים. המעבר להולנד בפרט מחזק עוד יותר את החיבור. מעבר לחיבור שנוצר באופן טבעי מעצם המרחק מהמשפחה המורחבת והחברים, בהולנד יש מודעות רבה וחשיבות לזמן משפחתי, הן באמצע שבוע והן בסופי שבוע. לדוגמא, במרבית בתי הספר היסודיים מוגדר יום רביעי כיום קצר, על מנת לאפשר לילדים זמן איכות עם אחד ההורים או שניהם (בהתאמה גם במקומות העבודה מאפשרים יום קצר או חופשי) .

 

לחיות בהולנד זה לפעמים כמו להתעורר לחלום, לפתוח את הדלת ולגלות שהולנד כאן, עם הרוגע, האדריכלות העתיקה והחדשה זו לצד זו, שבילי האופניים והטבע שמזמן חוויות אינסופיות ממש בקלות. כל יציאה מזמנת לבני המשפחה לבד או ביחד, להיפגש עם מה שנמצא כאן ועכשיו. ברווז שט, עץ בשלכת, תעלה קפואה, ניצן מלבלב, נרקיס פורח, אפרוחים שזה עתה בקעו. בעצם להיפגש עם מחזוריות החיים, החזקה מכל ולהתחבר לתהליכים מקבילים בחיים.

מי שלא חווה מגורים מחוץ לישראל, לא חווה עדיין את כל עונות השנה במלוא הדרן. זו חוויה עוצמתית המחברת לטבע ולכוחותיו. למשל עונת הסתיו, שבארץ היא עונה יחסית קצרה ומזוהה בעיקר עם פריחת החצבים המקסימים, הנחליאלים ורוחות נעימות. כאן בהולנד, ניתן להרגיש את מרחב הזמן של הסתיו באופן מופלא המאפשר להתבונן ולעקוב אחר העצים שמחליפים את צבעם מירוק, לצהוב, לכתום ואדום, עד שהם משילים לבסוף את כל עליהם ונשארים עירומים, מוכנים איתנים לימי החורף הקרים.

איך ניתן לצמוח מכל הקסם הזה כשברקע האתגרים?

ההתייחסות להתבוננות בטבע בהקשר רחב ואוניברסלי היא משמעותית מאוד לכולם, ובטח למשפחה ברילוקיישן. המגע הבלתי אמצעי באלמנטים הטבעיים הקיימים כאן בהולנד, ברוח, באדמה ובצומח מחבר את ההורים ואת הילדים לעצמם – לכוחות ולמשאבי ההתמודדות הטמונים תמיד, בכל אחד, גם בתקופה זו. החיבור הזה בא לידי ביטוי אפילו בחוויה בסיסית-טיפוסית הולנדית, רגע של רוח עוצמתית שלא נותנת לרכב על האופניים. לעיתים צריך לעצור ולחכות שהיא תירגע. בפעמים אחרות לרדת מהאופניים ולהוליך אותם לצידנו, אבל לבסוף הרוח תשקוט ונוכל לשוב לרכוב חזרה הביתה. בדומה לכך, החיבור לחוויה שכרגע קשה ומציפה. לדוגמא, רגע כזה שרואים את הילד מתקשה להתחבר חברתית ומעדיף להיות בודד. רגע כל כך כואב המרגיש כסכין המפלחת את הלב. לעיתים אף ניתן לחוש משב רוח עוצמתי של רגש האשמה שכה שכיח אצל הורים בכלל ואצל הורים ברילוקיישן בפרט (מאחר והמעבר מבוסס על החלטות שהם קיבלו עבור המשפחה כולה).

כאשר הורים מפנים את תשומת הלב לחוויה הקשה של סופה פנימית, ומתחברים גם לסופה החיצונית, הם יכולים לחוות את הקושי אבל גם את הסבלנות, הזמניות והאמונה בכוחות של הטבע ובכוחות שלהם, להשתקם ולצמוח מתוך הקושי. ניתן להבין שזו רק תקופה, שלא הכל בשליטתנו, לא הכל ידוע וודאי. יש הפתעות וגילויים כל הזמן במקום החדש שדורשים מההורים וגם מהילדים הרבה סבלנות, גמישות, יצירתיות ואמונה בכוחות שלהם.

הורים רילוקיישנים יקרים, זכרו שרילוקיישן היא סיטואציה מורכבת. יש לה צדדים מהנים ומלאים באושר ויש לה צדדים קשים וכואבים שיכולים לאתגר. אין ספק שכאשר אתם ערניים ונותנים מקום לכל הצדדים הללו, החוויה הזו משמעותית מאין כמוה ויש בכוחה לחבר ולחזק את המשפחה שלכם. מאחלת לכם להנות מהמסע הזה. תנו לעצמכם להתרגש מהחוויות ההולנדיות, ומהטבע המשתנה ולהיות סבלניים כלפי ההתמודדויות הנמצאות בדרך. זכרו שבזכותן אתם יכולים לגלות את הכוחות הטמונים בכם ובילדכם, ולכן הן מהוות מצע לגדילה והתחזקות פנימית של כל אחד מכם ושל כולכם יחד.

 

ולסיום קטע מתוך השיר “את לא צריכה להיות טובה” שכתבה מרי אוליבר ומדבר בעד עצמו.

“…את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך

לאהוב את מה שהיא אוהבת.

ספרי לי על ייאוש שלך, ואני אספר לך על שלי.

בינתיים העולם ממשיך.

בינתיים השמש וחלוקי המים הצלולים

נעים דרך הנופים

מעל כרי הדשא והעצים העמוקים…”

 

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

 

“כבר אחת בלילה. הבן שלי עוד יושב מול המחשב, נראה שהוא והחברים שלו נפגשים היום רק דרך הפורטנייט.  האם הוא מכור? או אולי זו סתם תקופה וזה יעבור? להיות מודאגת או ‘לשחרר’?”. מחשבות ותהיות שכאלה שמעתי לא מעט מאמהות בקבוצות און ליין בהן אני חברה. נשמע גם לכם מוכר? 

משחקי מחשב ווידאו הפכו לצורה הפופולרית ביותר של בידור לילדים ומתבגרים רבים ברחבי העולם, והם משפיעים עמוקות על חייהם של מיליוני אנשים על בסיס יומי. המטרה המרכזית של משחקי מחשב ווידאו היא לבדר ולספק למשתמשים תחושת הנאה. עם זאת, פיתוח אובססיה לצורה זו של בידור יכול לגרום לשיבושים חמורים בחייהם של שחקנים ומשפחותיהם. מתבגרים מסוימים  יכולים להפוך לשבויים בסביבות האינטראקטיביות האלה, דבר שיכול הוביל לשיבושים בעיסוקים האישיים, המשפחתיים או המקצועיים (לימודים). על כך בסקירה שלפניכם. 

אולי יעניין אותך גם:

>> לדבר גלויות: נוער, מיניות והדרך ההולנדית
>> ״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם
>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים 

האם תופתעו לשמוע כי תעשיית משחקי הוידאו מוערכת כעת בשווי של 159.3 מיליארד דולר? וכי בשנת 2020 חלה עלייה ניכרת של 9.3% בשווי לעומת שנת 2019? מהנתונים ברשת ניתן לראות שתחום זה נמצא בעליה מתמדת וכפועל יוצא מספר המשתמשים גדל כל הזמן.

 

 

גם בהולנד נחקר הנושא, על ידי ד״ר ירון למנס (Jeroen Lemmens) מהמחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אמסטרדם. במחקרו עסק למנס בסיבות ובתוצאות של התמכרות למשחקי מחשב (Causes and Consequences of Pathological Gaming). ד״ר למנס יצר כלי אשר מאפשר לבחון באופן אמפירי את הגורמים וההשלכות של התמכרות לגיימינג בקרב מתבגרים. כלי מדידה זה יכול לספק להורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים, אינדיקציה כלשהי לגבי טיפול או מניעה של מצב זה.

מה היא בעצם התמכרות לגיימינג?

במחקרו התבסס למנס על ההגדרה להימורים פתולוגיים, והגדיר את ההתמכרות למשחקי מחשב כשימוש מוגזם וכפייתי במשחקי מחשב או וידאו הגורמים לבעיות חברתיות ו/או רגשיות, כאשר על אף בעיות אלה, הגיימר אינו מסוגל לשלוט בשימוש מופרז זה. בשנת 2018, בעקבות מחקרים נוספים שנערכו בנושא, התמכרות למשחקי מחשב ווידאו נכנסה למדריך סיווג המחלות (ICD) וקיבלה אבחון של הפרעה נפשית לכל דבר ועניין בשם “הפרעת גיימינג“.

קבוצת סיכון

מרבית החוקרים ואנשי המקצוע בתחום מסכימים  כי מתבגרים באופן כללי ובמיוחד נערים מתבגרים, רגישים ביותר למעורבות פתולוגית במשחקים. סיבה ראשונה לכך היא כי אחוז גבוה מבין הגיימרים הם בני נוער, והסיבה השניה היא הנטייה להתמכרויות בגיל זה. קבוצת הסיכון כוללת גם אך לא רק, בני נוער (בנים) בעלי נטייה להתבודדות, על הספקטרום האוטיסטי, כאלה הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומגירוי חושי מוגבר. הסיכון יתקיים בעיקר אצל שחקנים (גיימרים) של משחקים מסוג upper, משחקים ממריצים.  

ובישראל? המרכז להתמכרויות בישראל מגדיר:

על פי הערכות שונות, כ-15-6 אחוזים מהגיימרים חווים תגובות ומצבים המזכירים את אלה של הסובלים מהתמכרות לחומרים מסוכנים (ממכרים). התמכרויות למשחקי מחשב נמצאו קשורות לעליה בשכיחות של הפרעות כגון  דיכאון, חרדה, פוביה חברתית, וכן של נטייה לחוש ולבטא כעס, אשמה וקנאה, התנהגות תוקפנית ועוד. הפרעת משחקי אינטרנט (IGD) הנה בעלת השלכות בריאותיות, בעיקר על ילדים ובני נוער, ובעלת השפעה על התפקוד הגופני, הפסיכולוגי, החברתי, התעסוקתי ועוד. שכיחות ה-IGD משתנה ברחבי העולם, והיא מוערכת בין 0.2% ל-8.5%. על פי המרכז הישראלי כ- 2.5 אחוזים מהישראלים סובלים מהתמכרות למשחקי מחשב שיכולה לגרום לנזק גופני והתנהגותי. בהולנד ישנם כמיליון גיימרים, מתוכם, על פי מחקר, כשני אחוזים מוגדרים מכורים. 

לא כל גיימר הוא מכור

אז בואו נעשה סדר. לא כל בן עשרה שמבלה לילה שלם מול משחק מחשב הוא מכור. כן, גם אם הוא לא סידר את החדר כשביקשתם או החליט לא לאכול אתכם ארוחת ערב ביום שישי. כדי לאבחן הפרעה, דפוס ההתנהגות חייב להיות חמור ולגרום לירידה משמעותית בתפקוד האישי, המשפחתי, החברתי, הלימודי והתעסוקתי במשך פרק זמן ממושך, ולבוא על חשבון פעילויות אחרות. 

 

 

לימור נבות, פסיכולוגית ישראלית המתגוררת בהולנד, מסבירה:

״יש הבדל בין התעניינות והנאה ממשחקי מחשב, לבין התמכרות לכל דבר ועניין. השאלה המהותית היא איפה עובר הגבול.

הנה כמה סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה: 

1. עיסוק מוגבר במשחקי מחשב, לצד אובדן עניין בתחביבים ובפעילויות אחרות. במילים אחרות, המשחק הופך אט אט להיות הפעילות העיקרית של הילד.
2. תסמיני גמילה (withdrawal) והסתגלות: עם הזמן הילד משחק יותר ויותר שעות, כשהוא לא משחק – מופיעים סימנים של מתח, אי שקט, עצבנות, או התפרצויות כעס.
3. ניסיונות כושלים לשלוט בהתנהגות (למשל, הילד מעוניין להפסיק ולא מצליח).
4. התנהגויות של שקרים, הסתרה, או מניפולציות.
5. פגיעה ביחסים עם ההורים, עם חברים, הידרדרות בלימודים.

כפי שניתן לראות, התמכרות לא נמדדת רק במספר השעות שהילד מקדיש למשחקי מחשב, אלא גם ביחס לתפקיד של המשחק בחייו של הילד; כמה הוא מרכזי, כמה הוא פוגע בתחומים אחרים, והאם אפשר להתנהל בלעדיו.  

לצד זאת, חשוב בעיניי לזהות גם מקרים בתחום האפור: למשל, כשהילד לאו דווקא עומד בכל הקריטריונים של התמכרות, אולם הגיימינג הפך להיות משהו שבעיני ההורים כבר עבר את גבול הטעם הטוב, או שמהווה מוקד לוויכוחים ומאבקי כוח. גם במקרים אלו, חשוב שלא נעלים עין. הרבה פעמים ילדים פונים למשחקי מחשב כדרך התמודדות עם  חרדה או קשיים חברתיים, ולפעמים מדובר ביטוי של דיכאון או מצוקה רגשית. כשלילד קשה – גם להורים קשה. המלצתי להורים: אל תישארו עם זה לבד. פנייה שלכם לשיחה עם איש מקצוע יכולה להאיר דרך חדשה.״ 

מחפשים אשמים

אז מי אשם? חברות המשחקים שרוצות להרוויח כסף? המפתחים שרוצים להצליח ולהתפרסם? הילד שלא מסוגל לשלוט בעצמו או אולי ההורה שלא מצליח להציב גבולות? לא מצאתי תשובה מוחלטת. 

נכון שמעצבי (מפתחי) המשחקים משלבים לעתים קרובות תובנות ותגליות מתחום מדעי המוח על מנת להגביר את תדירות ומשך  השימוש במשחקים. עוד נכון, שהם משתמשים באינגייג׳מנט (רמת השימוש,המעורבות והעניין) כמדד מרכזי לבחינת הצלחת המשחק בשוק, ויעשו הרבה אם לא הכל על מנת למשוך את השחקן להישאר זמן רב ככל האפשר בתוך העולם שהם טרחו ויצרו. אבל האם עצם זה שמוצר קיים הופך אותו בהכרח לפוגעני או ממכר? 

מה לגבי בני הנוער? 

ז’קלין קראוול (Jacqueline Krouwel) היא עובדת בכירה בתחום הטיפול בנוער בסיכון (Senior Jeugd Preventiewerker) בארגון המוכר – Jellinek. אירגון זה נחשב למוביל בהולנד בתחום המניעה והטיפול בהתמכרויות מבוגרים ובבני נוער. בשיחתי עמה, האירה גברת קראול את עיניי באומרה כי ״המוח של ילד בן 15-14 אינו מפותח דיו על מנת להבין את השלכות מעשיו לטווח הארוך״. ישנם מחקרים הטוענים כי גיל ההתבגרות הוא תקופה של צמיחה והתפתחות משמעותית בתוך מוחו של המתבגר. 

כיצד פועל מוחו של המתבגר?

השינוי העיקרי במוח בתקופת ההתבגרות מתייחס ליעילות פעילותו. קשרים שאין בהם שימוש באזורי החשיבה והעיבוד של המוח (שנקרא “החומר האפור”) “מקוצצים” ו”נגזמים”, ובו בזמן, קשרים אחרים מתחזקים. תהליך ה’גיזום’ מתחיל בחלק האחורי של המוח. החלק הקדמי של המוח, קליפת המוח הקדם-מצחית, הוא האחרון שמתעצב מחדש. קליפת המוח הקדם-מצחית היא החלק שבו  מתקבלות ההחלטות במוח, שאחראי על יכולתו של ילדכם לתכנן ולחשוב על תוצאות מעשיו, לפתור בעיות ולשלוט בדחפים. חלק זה ממשיך להשתנות עד תחילת שנות העשרים. כיוון שקליפת המוח הקדם-מצחית עדיין מתפתחת, בני נוער נוטים להשתמש בחלק של המוח שנקרא אמיגדלה לקבלת החלטות ולפתרון בעיות יותר מאשר מבוגרים. האמיגדלה קשורה לרגשות, דחפים, אגרסיות והתנהגות אינסטינקטיבית. נשמע למישהו מוכר? 

תהליך התפתחות זה מסביר מדוע החשיבה וההתנהגות של בני נוער נראות לעיתים בוגרות למדי, ולעיתים בלתי הגיוניות, אימפולסיביות או רגשיות.דבר זה לעיתים מתבטא בחשיבה ממוקדת בהווה ללא התחשבות בתוצאות עתידיות, ועלול להוביל למגוון התנהגויות בעלת אופן מסוכן כמו התנסות בסמים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התנהגות מינית לא זהירה ועוד. למעשה מוחו של המתבגר אינו בשל דיו כדי להפעיל שיקול דעת בוגר ולכן החלטותיו בגיל זה יכולות להיות בעייתיות עד מסוכנות ודורשות פיקוח.

 מה לגבי ההורים? מה חלקם (חלקנו) בבעיה אם בכלל? 

נכון שגיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר להורים ולמתבגרים. כמה פעמים שאלנו את עצמנו כיצד לפנות אל הילד, מתי להגביל ואיפה לשחרר. יש רצון להיות חלק מהעולם של המתבגר תוך שמירה על כבוד וגבולות, ולא תמיד אנחנו כהורים יודעים מה נכון ורצוי. איפה מתחילים? צריך להבין שכל ילד הוא שונה, מיוחד ומגיב אחרת. סמכו על תחושת הבטן שלכם, גם אם זו אומרת לכם שצריך לפנות ולבקש עזרה, מחברים, משפחה או אנשי מקצוע. לפעמים קבוצות מקוונות של הורים או קמפיינים רלוונטים יכולים להיות מקור נגיש ונוח למידע. 

תפקידנו כהורים במצבים כאלה ובכלל הוא לקחת חלק. להיות מעורבים בחיי הילדים גם בתקופת גיל ההתבגרות. לנסות לבחון מדוע הילד בוחר במשחק המסוים הזה, האם המשחק תורם לביטחון העצמי שלו, מפתח אצלו כישורים מסוימים? אם המשחק יוצר אצלו תחושות דואליות, אפשר לנסות להגיע להסכמה על זמן וגבולות. בשיח משותף ניתן לפתור יותר מאשר בהגבלות חד צדדיות. 

 

הנורה האדומה נדלקה – בדרך לפיתרון

לעיתים שיחת טלפון אחת למטפל מוסמך או לחבר יוכלו לעזור, אבל לעיתים הנורות האדומות נדלקות בזו אחר זו ואנו עומדים מול סיטואציה שהחמירה ויצאה משליטתנו. מה עכשיו? “לעיתים אני מקבלת שיחות מהורה שאומר ׳הילד שלי מכור לגיימינג, הוא לא מפסיק לשחק ואין עם מי לדבר…׳ אבל כשאני מדברת עם הילד אני מבינה שסך הכל המחשב הוא הבריחה שלו ושמשהו אחר שההורה פספס נבלע בתוך שעות המשחק האלה״, אומרת ז’קלין מארגון ילינק.

״לפני הקביעה והקטלוג של הילד כמכור אני מייעצת להורים להסתכל על התמונה כולה – מה קורה בבית הספר? האם הילד נפגע בצורה כלשהי? מוחרם? האם ניתן לשוחח עם מורים/חברים/הורים של חברים כדי לקבל תמונה של מצבו מחוץ לבית. לעיתים הנושא ייפתר במציאת המקור האמיתי ומשם ניתן להתחיל במציאת פתרון. אם ההורה סבור שאכן זאת בעיה שמקורה בשעות משחק שמשבשות את אורח החיים של הילד ושל המשפחה, ניתן ליצור עימנו קשר לשיחה.מדובר בשיחה ללא תשלום שכן זה השלב המניעתי ולא הטיפולי״.

בשלב זה ילינק מאפשרים מספר פגישות עם ההורים ועם הילד על מנת לבחון את המצב. אם יש צורך בפרויקט טיפולי/ שיקומי  ניתן להסדיר את העלויות באמצעות ביטוח רפואי בסיסי (לילדים מתחת לגיל 18). ז׳קלין מבהירה כי מספר הנערים שיופנו לתהליך שיקומי הינו קטן מאד. בערך אחד מכל 80 מטופלים שפונים אליהם יעבור לשלב השיקומי (לצורך התחלת תהליך השיקום דרושה הפניה מרופא המשפחה). השיקום יכול להתבצע במרכזי ילינק הדוגלים בהישארות הילד בביתו במסגרת השיקום, אך קיימים גם מוסדות גמילה אשר במסגרתם נמצא הילד במוסד עצמו (דוגמת ארגון yes we can). 

אם אתם כהורים מרגישים צורך להתייעץ או לקבל הסבר, אנא פנו ל- Jelinek Advice line בטלפון – 088-505122. הקו מאויש על ידי אנשי מקצוע והשירות ניתן במגוון שפות לרבות באנגלית.  

שורה תחתונה

רבים מההורים, כמוני, גדלו בעולם שבו על מנת לייצר חברות היה צורך ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים אחרים, ומשחק היה באוויר הפתוח באמצעות חבל קפיצה או כדור. העולם מתפתח ומשתנה ואסור לנו לשכוח זאת.

ילדנו נולדו אל מציאות של שלטים, מסכים, אוזניות ומיקרופונים כחלק מעולם המשחק שלהם, מחווית היום-יום שלהם. משחקי מחשב הם לא צרה. גם בתקופה זו בה אנו נמצאים הרבה בבית (סגר/ בידוד/ קורונה או סתם חורף קשה), אין סיבה להרחיק את הילדים ולמנוע מהם הנאה וחיבור עם חברים אחרים בעולם הווירטואלי של המשחק (במיוחד כאשר הקשרים הפיזיים מוגבלים בכפייה). יחד עם זאת, יש לשים לב לצריכת התכנים של הילדים כמו בכל תחום, יש לבדוק את השפעת המשחק על חייהם וחיי המשפחה, ולוודא שהילד הוא השולט במשחק ולא המשחק שולט בילד.

 

לכל הכתבות של מיטל

 

בקרוב אצלך על המסך:

שנים חשבנו על הרגע הזה שבו נפתח איתם בשיחה פתוחה ונאורה על מיניות, על סקס, על עצמנו כשהיינו בגילם. ואז זה קרה, מוקדם משחשבנו, אחרת לגמרי ממה שדמיינו לעצמנו. עכשיו כשאנחנו הורים, מגדלים את ילדינו רחוק מהמקום בו גדלנו, הפער בין מה שציפינו שיקרה למה שמתרחש במציאות, מקבל משמעות מורכבת אף יותר, פשוט כי גם לתרבות ולנורמות החברתיות הסובבות אותנו יש משקל רב בעיצוב תודעת המיניות הבריאה, הן בקרב ילדים והן בקרב מבוגרים. 

ולמה בעצם הפער הזה?

הנה כמה נקודות למחשבה:

• אז הנה מסתבר שאנחנו בעצם בני אדם מורכבים, שכוללים לא רק את מה שאנחנו חושבים ומרגישים, אלא גם את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לחשוב ולהרגיש. יש בנו גם מבוכה, סימני שאלה, זכרונות ופחדים שלא נמצאים בקדמת חיינו, אלא מאוחסנים מאחור, וצפים כך פתאום דווקא כשאנחנו לא מוכנים. ואז פתאום הוא שואל אותך, אימא, מה זה דילדו? ואת נבהלת מההפתעה, מסמיקה קלות, ושואלת אותו ברוגע – איפה שמעת את המילה הזאת? אתה הרי רק בן 7. את רוצה להיות רגועה מול ההפתעה הזאת, כי כך את מעדיפה אותך. אבל, וכאן מגיע האבל: בכדי ללמד את הילדים נינוחות, פתיחות וקבלה, השלב הראשון יהיה לעבור דרך הנקודות האלה בדיוק עם עצמנו.
  אם את *נינוחה* מול המחשבה שבן ה7 שלך עסוק בדילדו? תחשבי על זה רגע. מה זה אומר עליי? מה זה אומר עליו? תקין? איפה טעינו?… אלה הקולות המוכרים שיצופו אצל רבים מאיתנו, וכן, הם ראויים להתבוננות יסודית.
• המקום בו גדלנו, מייצג קונפליקט גדול בין מתירנות ים תיכונית קלילה לבין שמרנות מינית. עד לא כל כך מזמן, הומוסקסאליות למשל היתה עבירה על החוק בישראל, הנקה בציבור היא עדיין לא דבר מובן מאליו, ומאידך שלטי חוצות עם פרסומות סקסיסטיות מחפיצות הן עניין שגרתי לגמרי. שמרנות מינית היא אחד מיסודות הצניעות היהודית, שגם היא מסד תרבותי משפיע, אם נרצה או לא. וכך קורה שגם בקרב מי שהשקיעו מחשבה בפיתוח תודעת מיניות בריאה וחפה ממתחים פנימיים, קיים קומפלקס הדורש התייחסות מעמיקה: האם נותרה בי פינה שמרגישה שמין הוא מלוכלך, זול, מסוכן? התשובה היא שהמורכבות הזאת קיימת בכולנו, ולכן זה תמיד גם וגם, דהיינו’ מין הוא מושך, מרגש, בריא, חשוב וגם מביך או מפחיד או מלוכלך או חסוי. ולכן השאלה היא עד כמה השיח הפנימי שלנו מודע ומודה במורכבות הזאת. עד כמה אנחנו מכירים בירושות התרבותיות וההיסטוריות שלנו כחלק מהעיצוב התודעתי סביב גוף, סקס, מיניות, זהות מינית וכו. כשעולה המחשבה שבקרוב ממש באותה מיטה בה ישן הילד שלנו יתקיים מפגש מיני סוער, שיהפוך להיות חלק משגרת חיי המשפחה, היא מחשבה לא קלה לעיכול לרבים מאיתנו. וזה, לגמרי בסדר.
• וכמובן, יש את ההכרה המורכבת בהתבגרות הילדים, באובדן התמימות שלהם, בהיותם אנשים נפרדים, עם צרכים ורצונות, שלאו דווקא מתיישבים בנועם אם אלה שלנו. ואז פתאום עולה הקול- אני לא הייתי כזאת! כשאני הייתי בגילו לא התנהגנו ככה וכו. לא פשוט לעכל את השונות הזה, את ההיפרדות, שרק תלך ותתעצם ככל שיגדלו. אבל אנחנו מסוגלים להכיל אותה, לומדים תוך כדי תנועה.

אולי יעניין אותך גם:

קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים 
שכחו אותי בבית, לפחות אלמד הולנדית – המלצות לבילוי בחופשה ביתית 
מה ילמדו על הומוסקסואליות בבית הספר?

והנה, כשכבר הגענו לשיחה המורכבת הזאת, נוסף הפקטור המהותי של פערי התרבות בין המוכר לנו מחיינו כילדים בישראל, לסביבה ההולנדית שהיא איך נאמר, אחרת לגמרי בכל מה שקשור להתמודדות עם מיניות בריאה.

הולנד עשתה קפיצה תודעתית משמעותית בשנות השבעים כשהומוסקסואליות דוברה בגלוי בפה מלא בטלוויזיה והוכרה גם על ידי הממסד, אפילו הממסד הדתי. דהיינו התייחסות למיניות בכלל ולנטייה הזאת בפרט, מעידה על בשלות מחשבתית וצורך בביסוס נורמות מכבדות ומכילות לכולם. אבל כל זה לא היה מתאפשר אילו לכתחילה מיניות לא היתה נתפסת כחלק אינטגרלי מבריאות האדם. עירום מלא בסאונה למשל, מקלחות משותפות בבית הספר, כמה מעמת בשבילנו וכמה טבעי בשבילם. וכך גם לגבי הסברה מינית במערכת החינוך. 

חינוך מיני מוגש בדרך כלל כחלק מלימודי ביולוגיה, דהיינו משהו ׳טבעי׳, שאינו נתון לדיון בכפוף להשקפת עולם, פרשנות או מחלוקת. כלומר המסר המרכזי הוא שפשטות וטבעיות הם משהו שיש לכבד, ומה שגוף האדם מכתיב הוא למעשה צו שיש לו מקום בעיצוב מדיניות חינוכית וציבורית. 

מזווית מבטנו כהורים השואפים להעניק לילדים מסד יציב של שיקול דעת וביטחון עצמי, הפער בין אז והיום, בין כאן ושם, הוא בהחלט הזדמנות משמעותית לאתגר את עצמנו ולייצר פתח לדיון פנימי משמעותי, שהוא השלב המקדים לשיח עם הילדים. 

כמה פתיחות יש בי באמת? מה כן מביך אותי שם? מה נתפס בעיני כ׳מחוץ לתחום׳ ומדוע? האם יש בי עניין לאתגר את תפיסת המיניות שלי? האם חלו שינויים בחלוף השנים בהתבוננות שלי במיניות בכלל ושל עצמי בפרט? מה תרמה ההורות למיניות שלי? כמה שחרור וחופשיות אני חווה עם הגוף שלי?

השאלות הללו הן שאלות יסוד, שמבלי להשיב עליהן לא נוכל לקיים שיח מעמיק עם הילדים בנושא. כי לילדים כידוע, חושים חדים והם קוראים אותנו מעבר למילים. כך שמוסר כפול, מבוכה, אשמה, סודות, חשש, טראומות מיניות, ישחקו תפקיד מכריע ביכולת לתווך להם את הנושא מתוך חופש, ויפגעו ביכולת להעניק להם תמיכה והשראה בדרך לעיצוב מיניות בריאה. גם גבולות לא ניתן ללמד כשאין אחידות פנימית בנושא. אפשר לומר עד מחר- אתה יפה כמו שאתה ואתה צריך לשמור על הגוף שלך. הוא לא ישתכנע אם את לא מסוגלת לומר ולעשות את אותו דבר בדיוק לעצמך. כמה פשוט ומאתגר בו זמנית. 

אז מה לעשות? 

קודם כל לפתוח עם עצמך את הנושא. לפתוח ביניכם ההורים את הדברים. לשתף בתשובות שלכם לשאלות הנ״ל, להקשיב ולאתגר. ואז להציב את השאלה הבאה ביניכם לדיון:

מה אני מאחלת לילד-ה שלי בתחום המיני? מה התפקיד שהייתי רוצה לקחת בתהליך ההתבגרות המינית שלה-שלו? תשובה כנה צריכה להיות מפורטת, מעמיקה ואישית. 

ההשקעה הזאת היא יקרה מפז ותשתלם לכולם. כי בסופו של יום, הקשר ביניכם הוא בראש ובראשונה סיפור אהבה, סיפור על אמון. נושא כה טעון וכה משובב הוא מנוף לשדרוג היחסים והזדמנות לעבור בו למקום חדש.

 

בברכת מיניות שמחה ומרגשת לכולנו,

לרשותכם בקליניקה,

רותי שלו

לכל הכתבות של רותי

 

אתמול היה יום מעונן. הבוקר, סוף סוף, פתחתי וילון לשמיים בהירים. ריח רטוב של גשם וים מלווים אותי כשאני יורדת במדרגות אל החוף. מתיישבת על כיסא מתכת עם כרית רחבה, מנגבת גרגירי חול מהלפטופ, ולרגע מוצאת את עצמי מהופנטת מריקוד בועות ה’אפרול שפריץ’ בין קוביות הקרח. אני שמה לב איך קולות הגלים מצליחים לשטוף עמם את כל הלחץ שהצטבר בשלושת החודשים האחרונים. את תחושת הסטרס שליוותה את הסגר בבית, את הדאגה לבריאות המשפחה, את רגעי התסכול והכאב אל מול המבט של הילדה, שמתגעגעת לחברים, לגן ובעיקר לסבא וסבתא שלה. עוצמת עיניים ונותנת לזיכרונות להישטף בין הגלים…

אוקיי. אפשר לחזור למציאות עכשיו. למשרדון הקטן בקומה השנייה בביתי, שהפך בחודשים האחרונים למן חצי חדר עבודה וחצי קליניקה אונליין. הריח היחיד שמורגש פה זה ריח הקפה של הבוקר. ואני חושבת כמה היינו צריכים את החופש הזה, בדיוק ככה, בדיוק עכשיו. בכל זאת, מאי-יוני זה הזמן שבו אנחנו בדרך כלל מזמינים טיסות, מפנטזים על יעדים אקזוטיים, ולהורים שביננו – מבררים באדיקות שהקייטנות לילדים עדיין מתקיימות. 

>>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
>>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

>>>גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

ומה עכשיו? מה עושים עם כל זה? הרי יצאנו מהסגר כדי לנשום אוויר, אולם האוויר הוא לא בדיוק מה שציפינו. אוויר של מהומות בארה”ב, של הפגנות ברחבי העולם, של ביטולי חופשות, של הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, פחד מפני התפרצות חדשה, וחרדה מפני חודשים על גבי חודשים של חוסר ודאות. אז אין ספק, עוד לא התאוששנו לגמרי. 

ובכל זאת, אני אופטימית. ולשם כך אני רוצה להתמקד בחופשת הקיץ. איך בכל זאת אפשר להיערך לחודשים הבאים כאשר המציאות משתנה ללא הרף? איך אפשר להתמודד עם מה שקורה ובכל זאת להצליח לשמר “איים של שפיות” בתוך פרק הזמן הזה שנקרא “חופשה”? דווקא עכשיו. ודווקא עבורנו, כהורים. 

נתחיל מהצרכים שלנו

אז כדי לענות על שאלות אלו, בואו נדבר על המונח “צרכים”. כן, הצרכים שלנו כבני אדם, לא רק הפיזיים, אלא גם הנפשיים. ומבלי להיכנס לשלל תיאוריות בנושא, אזכיר רק תיאוריה אחת של הפסיכולוג ג’פרי יאנג משנות ה-90, המבוססת על ההנחה שבני אדם נולדים עם חמישה “צרכים” בסיסיים ואוניברסליים: 

1. התקשרות בטוחה.
2. אוטונומיה.
3. חופש לבטא רגשות וצרכים. 
4. ספונטניות ומשחק. 
5. גבולות. 

על קצה קיצו של המזלג, ההנחה הבסיסית היא שההתפתחות שלנו, לצד הבריאות הנפשית שלנו, קשורות בין השאר גם לאופן בו צרכים אלו סופקו על ידי הסביבה כשהיינו ילדים. עד כאן תיאוריה. 

ובחזרה לחופשת הקיץ. הרי אנחנו יודעים שילדים צריכים שגרה, ופעילות, וחברים, וגבולות, אבל רגע! הפעם אני רוצה להפנות את הזרקור אלינו – ההורים. מהם הצרכים העיקריים שלנו כעת? ואיך אפשר לדאוג לסיפוקם גם במציאות בלתי ודאית בה כללי המשחק השתנו?

המקום הוא אמצעי

נתחיל דווקא בצורך בספונטניות ומשחק. ברגעי היומיום בהם אנחנו מצליחים לספק צורך זה, המחשבה על “מה אני חייב לעשות” מתנדפת לה, ובמקומה מתפנה מרחב בו אפשר לרגע לנשום, לצחוק, להירגע, ולהשתחרר מעכבות ומלחצים. שם דרך אגב, טמונה גם היצירתיות שלנו. חופשת הקיץ היא בדיוק הזמן בו צורך זה מקבל מקום יותר רחב יותר, וארוך יותר. פרק זמן בו אנחנו יכולים להרגיש ש”המצברים שלנו התמלאו”. חלק מאיתנו יחפשו את השקט הנפשי והשחרור דרך יציאה לטבע, חלקנו יחפשו ערים שוקקות חיים וברים הומי אדם, אחרים יטפסו על הר מושלג בקצה העולם. אז מה עושים כעת, כשלא ברור אם ובכלל נוכל לנסוע? קודם כל, הכירו בצורך. הוא לגיטימי, במיוחד כעת. ונסו לחשוב על מה הם המאפיינים של הסביבה שבה בדרך כלל אתם מרגישים שאתם יכולים להירגע ולהתפרק. האם אתם צריכים להיות לבד? עם אחרים? האם אפשר לעשות זאת גם עם הילדים? האם אפשר למלא את המצברים ב”מנות קטנות” יותר? למשל, לאפשר לעצמנו להתפרק ולצחוק, או ‘לשבור שגרה’, גם כשאנחנו סגורים בבית עם כולם. בסופו של דבר, חשוב לזכור – היכולת שלנו לספק את הצורך בספונטניות ומשחק לא תלויה רק בסביבה חיצונית. מדובר ביכולת הפנימית שלנו להסיר לרגע את הלחצים והציפיות הנוקשות שלנו מעצמנו ולתת דרור לרגשות של חיות, משחקיות וחוויה של חופש. המקום הוא רק האמצעי.   

לתדלק את האוטונומיה

ומה לגבי אוטונומיה והיכולת לבטא רצונות וצרכים? אוטונומיה מתייחסת לחוויה שכוללת בתוכה תחושה של ‘זהות’, של עצמאות, וגם של מסוגלות עצמית. היינו, מי אני? מהם הצרכים שלי? הרצונות שלי? המטרות שלי? עד כמה אני יכול להשיג אותם? אין ספק שמשימת ההורות (ובעיקר בהתחלה) דורשת הקרבה זמנית של צרכי האוטונומיה שלנו, בה המיקוד הוא לא במה שאני רוצה, אלא במה שהילד צריך. אבל בהמשך, אנחנו זקוקים ליותר תחושה של איזון: איזון בין היכולת להיות לבד לבין היכולת להיות ביחד; איזון בין הזהות שלי כ”אמא” לבין הזהות שלי כ”אישה” (כנ”ל לגבי גברים); איזון בין היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים לבין היכולת לשים את רצונותינו בצד לטובת הקשר עם האדם האחר. 

אבל אז הגיע הסגר, ובמהלך שלושה חודשים בהם היינו כולנו בבית יחד ללא הפסקה ייתכן וצרכי האוטונומיה שלנו לא “תודלקו” באופן מלא. אז איך מתחילים להחזיר את שיווי המשקל במהלך הקיץ? קודם כל, אחזור ואדגיש: כשהצרכים על השולחן יותר קל לדאוג לסיפוקם. אפשרו לעצמכם למשל לקחת זמן נפרד לעצמכם, אם אתם צריכים זאת. זמן שהוא רק שלכם, בו אתם מאפשרים למישהו אחר לקחת מכם באופן זמני את שאר המטלות ואת הדאגות לצרכים המיידיים של אחרים. זה נשמע אמנם פשוט, אולם זו בהחלט משימה מורכבת. ולצד השגרה שבחופש, נסו לעודד אוטונומיה ועצמאות גם אצל ילדיכם, דבר שיאפשר גם לכם יותר מרחב (גם ילדים גדולים יכולים לסדר את הבית ולהכין ארוחת ערב). 

ואם בתכנון חופשה עסקינן, אין ספק שחופשה אחת אף פעם לא תוכל לספק את הצרכים של כ-ו-ל-ם במאה אחוז כל הזמן. אבל גם זו השלמה בריאה עם המציאות. כי בסופו של דבר, אוטונומיה היא לא תלוית חופשה, בדיוק כפי ש’ספונטניות ומשחק’ הם לא בהכרח עניין של מקום. היציאה מהסגר היא רק האמצעי. 

איפה עובר הגבול

צורך בגבולות ושליטה עצמית. כל עוד הקורונה עדיין כאן, גבולות ואיסורים ימשיכו לנחות עלינו כרעם ביום בהיר. אסור לצאת מהבית. אסור לחבק. אסור להתקרב לאנשים. אסור לחצות גבולות. אסור ואסור ואסור. רציתם לתכנן מראש את הקיץ כמו שאתם רגילים? לא! אז אמנם אנחנו יודעים כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, אבל אולי כבר שכחנו כמה שלא פשוט להתמודד עם המילה “לא”. לפעמים היא מעוררת כעס, זעם, בלבול, עצב, או תחושה שמשהו שנורא רצינו אבד. לפעמים אנחנו נתמודד עם רגשות אלו דרך ניסיון למצוא ‘פשרות’, ולפעמים אנחנו נילחם בכל דרך ובכל זאת נעבור את הגבול. ופה נעוץ ההבדל: הרגשות שלנו סביב הגבולות ומה שהם מעוררים הם כולם רגשות לגיטימיים, אבל לכל אחד מאיתנו יש גבול פנימי אחר שיכווין את התנהגותו ואת ההתמודדות שלו. אז הסתגלות היא שם המשחק. אפשרו לעצמכם לקחת את הזמן להסתגלות, להיות מודעים למורכבות שמתעוררת ביחס לגבולות, עוד לפני שבכלל מחליטים מה עושים.   

רשת ביטחון

אחרון חביב, ואולי אחד הצרכים הבסיסים והחשובים שלנו שסופג מהלומה קשה ביותר בחודשים האחרונים – התחום שנקרא “צרכי ההתקשרות”, שאליו נכנסים גם צרכים של ביטחון, יציבות, אמפתיה, קבלה ועוד. חופשת הקיץ היא בדרך כלל הזמן בו צרכים אלו מקבלים מקום דומיננטי, שכן בחודשים אלה אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה כדי לשמר את תחושת הקרבה לאחר, כדי “להרגיש ביחד” (עם המשפחה, בזוגיות, או עם חברים). אבל לצערנו הקורונה יצרה התנגשות בין הצורך שלנו בקרבה לבין הצורך שלנו גם בתחושת ביטחון (אפרופו מרחק חברתי). אז מה עושים כאשר החופשה היא בדיוק הזמן שבו אנחנו בדרך כלל – בתור ישראלים שחיים בחו”ל – נוסעים לארץ כדי לשמר את אותם קשרים ולהרגיש יחד? האם אנחנו לוקחים את הסיכון שבביטול, בידוד, נטל כלכלי, הידבקות\הדבקה של אחרים? ובכן, ההחלטה היא מאוד אישית. נקודת האיזון בין הצרכים משתנה בין משפחה למשפחה, במיוחד בתקופה זו. יש משפחות בהן הצורך בביטחון פיזי (או כלכלי) מקבל חשיבות גדולה יותר, ויש משפחות שעבורן הנסיעה לארץ היא יותר מהותית כעת, ועל כן יפעלו בכל דרך לממשה.

אבל מה אם אנחנו לא יודעים כעת איזו החלטה לקבל? ובכן, פה לרוב התשובה שלי היא כזו: מניסיוני, כשאנחנו מבולבלים ומרגישים שאנחנו “לא יודעים מה להחליט”, בדרך כלל יש בנו צד שכבר קיבל החלטה אבל לא תמיד פשוט לשים את ההחלטה על השולחן ולהתמודד עם ההשלכות שלה. לפעמים אנחנו מרגישים שאולי היה קל יותר אם מישהו אחר היה מחליט עבורנו וחוסך מאיתנו את ההתמודדות עם המחירים הנפשיים שבהחלטותינו. אז דווקא לקראת קיץ כשזה, שגם ככה רווי באי וודאות, אפשרו לעצמכם יותר להקשיב לאינטואיציות שלכם. עם קצת יותר חמלה גם עבור עצמכם (תמיד מומלץ!). ולסיכום הנושא של צרכי התקשרות: כאן המקום להזכיר את הייחודיות שלנו כישראלים, כחברה שלקחה את צרכי ההתקשרות גם צעד אחד קדימה, לרמת תרבותית. כוונתי היא לעצם החוויה שישראלים הם מאין ‘משפחה גדולה שכזו’: לא משנה לאן נלך, וכמה רחוק ניסע, בשלב כלשהו נחפש את תחושת ה’ביחד’. את אותה חוויה של ‘שבטיות’ ארכאית, המספקת גם תחושה של מעין “רשת ביטחון” (ובולטת במיוחד על רקע התרבות ההולנדית, ששמה יותר דגש על אוטונומיה). בכל זאת, איפה עוד נמצא מישהו שיקפיץ לנו טחינה בשמונה בערב? אז לצד הגעגועים ואי הוודאות; לצד הפחדים, הלחץ, הבדידות, ואי הידיעה, נסו למצוא נחמה בכך שאנחנו פה.אתם לא לבד.  

ובנימה זו, חופשה מהנה לכולם!

 

הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

המאמר הזה מיועד רק להורים המעוניינים לעזור לילדיהם להעלות את ההערכה העצמית שלהם, לפתח את תחושת המסוגלות, וללמוד איך להגשים לעצמם חלומות. הנבונים יבינו שהילדים פה הם רק סיפור כיסוי… ויש גם מתנה שווה לקוראי דאצ’טאון.

הילד/ה שאני השנה

שנה חדשה בפתח, הילדים כבר הולכים אל בתי הספר ואנחנו כהורים נרגשים עבורם אך גם מעט חוששים ומקווים בכל לבנו כי תהיה זו שנת לימודים מוצלחת וכי הם ילמדו ויגשימו חלומות. ומכיוון שזהו רצון גלובלי, החלטתי לחשוף בפניכם את הכלי הפשוט ביותר אך גם המשמעותי ביותר שאני משתמשת בו גם עם ילדיי כדי ליצור עבורם לא רק את כל התחושות שציינתי למעלה, אלא גם עתיד טוב יותר. ממש ככה.

אני קוראת לזה “הילד/ה שאני השנה”, ואני משתמשת בו החל מהגיל בו ניתן לפתח שיחה עמוקה מספיק בנושא, מניסיוני בסביבות גיל ארבע. ומאז שאני משתמשת בכלי הזה עם ילדיי אני מופתעת שוב ושוב כמה זה עובד גם עליהם (למרות שאני לא מבינה למה זה מפליא אותי אם אני רואה את זה עובד גם על מבוגרים וגם על עצמי. אבל כן, זה מדהים כמה שזה עובד, ובהמשך אני גם אסביר למה).

והנה מה שאנחנו עושים:

1. אנחנו קובעים פגישה: עם כל אחד מילדיי אני קובעת פגישה לבד, בבית או בבית קפה שאהוב עליו, ואנחנו דנים באיזה ילד/ה הוא/היא רוצה להיות בעוד כשנה.
   באווירה הנינוחה הזו אני שואלת אותם שאלות בכל מיני תחומים, שכן אני מאמינה שהצלחה בבית הספר היא חלק ממכלול של הצלחה גם בתחומי חיים אחרים: משפחה, חברים, חוגים – הכל קשור והכל נכנס.
   אני כותבת את כל מה שהם אומרים במחברת המיוחדת שלי (זו שעוזרת לי לא לאבד את הראש), והם מרגישים מאד מיוחדים!
2. אני מתמצתת את הדברים לכדי משפטים קצרים שאותם אנחנו מנסחים בזמן הווה (ילדים גדולים יכולים לעשות את זה לבד).
   למשל: “אני רוצה שיהיו לי יותר חברים” יהפוך ל”יש לי הרבה חברים”.
   ו”אני ממש רוצה שכבר תרשו לי להישאר בבית לבד” יהפוך ל”הוריי סומכים עליי ואני נשאר בבית לבד”.

   למה בלשון הווה?
   כי כך המוח שלנו עובד. המוח לא “מאמין” לדברים שאינם ברורים, למשאלות או ל”אולי”. המוח מאמין רק לדברים שהם קונקרטיים. ולכן לשון ההווה משכנעת את המוח שהדבר כבר קורה, וכך נוח לו להסתדר עם זה. במילים אחרות, המוח מסתדר עם הוויה שהיא עכשווית, שמתרחשת עכשיו. ולכן יש לעשות מה שאני קוראת “הבאת העתיד אל ההווה”, כי העתיד כבר כאן.

   זה מה שנקרא באנגלית Mind Setting. השפעה על התודעה שלנו. אנחנו בעצם אומרים להוויה שלנו שהנה היא כבר מתרחשת. ואני אגלה לכם שאת תרגיל הדמיון הזה עושים האנשים המצליחים ביותר בעולם. הם רואים את עצמם משיגים את המטרות שלהם בעיני רוחם. הם חשים את זה. ואם זה הסוד שלהם, אז למה שאנחנו, כהורים, לא נעזור לילדינו להשתמש גם הם בכלי הזה? הם הרי דור העתיד של האנשים המצליחים? לא?!

3. השלב האחרון הוא למקם את כל המידע שבידכם על לוח או תמונה, לתלות או להניח במקום שהילד רואה מדי יום כמו על הקיר ליד המיטה או בסמוך לשולחן הכתיבה (אם עוד יש ילדים שעושים שיעורי בית כמו שאנחנו היינו עושים…).
4. מדי פעם, במשך השנה, דברו עם הילדים על ה”ילד/ה שהוא/היא השנה”. בדקו:
   מה קרה או השתנה?
   האם הם עדיין שמחים בבחירות שעשו?
   האם יש משהו שהם כבר השיגו והם רוצים להוסיף מטרה להגיע אליה? (אני באופן אישי מאוד לא אוהבת “מטרות” ומלמדת אנשים איך להשיג את מבוקשם גם בלי המילה הזו שהיא מבחינתי גורמת לאנשים לפספס בדיוק את המטרה, אבל על כך בפעם אחרת).

עכשיו בואו נבין: למה זה עובד כל כך טוב?

• כי אנחנו עוזרים להם לכייל בדיוק את אותה תודעה להצלחה – וכשאנחנו עושים את זה, כל ההוויה שלנו מכוונת להצלחה הזו.
• כי ברגע שהתודעה שלנו מכוונת על משהו, וביטאנו את זה במילים, בכתיבה ואז גם מסתכלים על זה בכל יום ויום, גם המעשים שלנו יהיו מכוונים לשם, בלי שבכלל נתכוון.
  ואני מקווה שאתם כבר יודעים שרק המעשים שלכם יגשימו לכם חלומות.
• ואחרון ומאוד חביב: הדרך הזו מלמדת אותם להשתמש בתודעה של צמיחה.

ואם זה לא מספיק יש עוד!

• חשבו על הרגשת המסוגלות שזה נותן להם.
• חשבו על ההערכה העצמית שלהם כשהם ייווכחו שהם מסוגלים להגדיר משימות ולעמוד בהן!
• חשבו כמה בטחון עצמי זה יכול להעניק להם כי הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם.

ההזדמנות להעניק את כל הטוב הזה לילדים שלכם נמצאת בידיים שלכם! האם תנצלו אותה?

שתהיה לכולנו שנה טובה, כי אנחנו נעשה אותה טובה.

נעה

וכמה הערות מעשיות

1. היו יצירתיים בלוחות שלכם. אך אם בכל זאת תרצו לקבל ממני במתנה את התבנית לבניית הלוח שאתם רואים פה בתמונות, שלחו לי מייל ל- noa@nbmove.com
2. אני אשמח מאד לקבל מכם תמונות או קבצים של הלוחות שלכם ואם זה בסדר אז גם לקבל את אישורכם לפרסם אותם (לא חייבים). אז שלחו אותם לאותו המייל.
3. חמישה קוראי “דאצ’טאון” שישלחו אליי לוחות יקבלו מתנה: שתי שיחות אימון טלפוניות איתי לגבי הלוחות. האחת עכשיו והשנייה בעוד כמה חודשים כדי לראות מה קרה בינתיים (החמישה יוגרלו מבין מי שישלחו את הקבצים שלהם עד מוצאי שמחת תורה, 5 באוקטובר).

העולם הופך יותר ויותר קטן, טכנולוגי ונגיש, דבר משפיע באופן ישיר על ההתמודדויות שלנו כהורים. אחת ההתמודדויות היא זהות ילדינו. מה שטבעי ופשוט יחסית- כבר לא מובן מאליו עבורם בחו”ל. גם אם קטנים ואינם מודעים לכך השפה, הכתב, החגים, המנטליות, איך מתחברים לילדים אחרים, מה זוכה להערכה ומה לא; ואף ילד לא אוהב להיות “הילד החדש”. בכל זאת, עם כל השינויים והחששות (עמם גם אנחנו פעמים רבות מזדהים), יש כמה דברים שביכולתנו לעשות כדי להקל עליהם את המעבר.

• אפשרו לילדיכם לבטא את רגשותיהם וקבלו אותם: כל מעבר, מעצם היותו שינוי לעבר דבר חדש, כרוך בפרידה ובהשארה של משהו מאחור. לכן, במובן הפסיכולוגי, נוצר תהליך רגשי של פרידה והתאבלות, גם אם קטנים. פעמים רבות קשה לנו כהורים לשמוע את הקשיים והחששות דווקא כי הם נוגעים בעצב רגיש, בחששות שלנו שאנו מנסים להחניק. אפשרו לילדיכם להביע את כל טווח הרגשות, לא רק החיוביים. זה מעביר מסר מרגיע, שזה לגיטימי ושזה לא מבהיל אותנו.

• היו כנים: אל תנסו לייפות את המציאות או ליצור תמונה ורודה מדי שתתנפץ ברגע שהמטוס ינחת או שילכו לביה”ס. ענו על שאלות, ספרו ושתפו במידע.

• הביעו אמון במעבר: שדרו מסר כן ואותנטי שזוהי החלטה טובה, שאתם שלמים אתה ושיהיה בסדר, למרות הקשיים שבדרך. הזכירו לילדיכם שזו חוויה מרגשת, מעניינת ומיוחדת. אם אתם לא מרגישים ככה, עצרו, התעכבו על התחושות שלכם בכדי שתוכלו להעביר את המסר באופן אמיתי וגלויי. בסופו של דבר, יש היבטים חיוביים רבים במעבר. ניתן לצמוח, לחוות, לזוז מאזור הנוחות… ככל שנשדר לילדינו בהירות וביטחון בהחלטה, כך גם הם ירגישו יותר בטוחים לגביה.

• היו סבלניים: המעבר וההסתגלות הם תהליך שלוקח זמן. זו לא רק סיסמא. בדרך כלל לוקח כחצי שנה עד להסתגלות מלאה יותר. לכל ילד אופן תגובה אחר וייחודי לו. יש מי שבתחילה מתארגנים מהר, מתמודדים בכל הכוח, ובהמשך חווים את “הנפילה” והקשיים. אחרים מוצפים מיד בחרדה ואינם מצליחים להתארגן. הבינו והפנימו שזה בסדר, זה לוקח זמן – נסו לנשום עמוק מול רכבת ההרים הרגשית. ההכלה הזו תחלחל לילדיכם ותרגיע גם אותם.

• שתפו בחוויות שלכם ממעברים שאתם חוויתם בחייכם: כילדים, כמבוגרים. כיצד הסתגלתם, כיצד גם אתם חוויתם קשיים ושרדתם כדי לספר על זה…שיתוף זה מאפשר לילדיכם לחוש הזדהות, שהם לא לבד ודרך כך להיות אופטימיים יותר ולהאמין שבסוף גם להם יהיה טוב.

• שלבו את ילדיכם במעבר: חלק מהקושי עבור ילדים (וגם עבורנו…) היא תחושת חוסר הוודאות וחוסר השליטה מול מעבר כה משמעותי. בהתאם ליכולתם ולגילם, תנו להם משימות שיהיו באחריותם: לאסוף את כל הספרים שלהם לארגז, להכין רשימה של אנשים מהם היו רוצים להיפרד, לקנות מתנות.

• הראו ושתפו במידת האפשר: ילדים הם מאוד ויזואליים. הראו תמונות של העיר אליהם אתם עוברים, של הבית במידה ויש, של הרחוב או הבי”ס.

• הסבירו מה ישתנה אך גם מה יישאר אותו הדבר: החששות משתנים בגילאים שונים אך בבסיסם עומד פעמים רבות דבר משותף: הרצון לשמר את מה שיש לי! לעיתים אנו כה עסוקים בשינויים שאנחנו שוכחים להדגיש מה לא ישתנה- מבחינת הרגלים, שגרה, חוגים, קשר עם חברים ומשפחה.

• דאגו לפרידה מסודרת: פרידה מהירה מעצימה את חווית האובדן. לפעמים אנחנו חושבים שלילדים יהיה קשה להתמודד עם הפרידה ולכן מנסים לחסוך זאת מהם, אך בעצם הפרידה הרגשית מאפשרת להתפנות לדבר הבא. עודדו אותם להיפרד מחבריהם, מקרובי המשפחה ואפילו מהבית ומהשכונה. לכו פעם אחרונה למקומות האהובים עליכם ותוך כדי גם הבהירו מה כן יתאפשר לאחר הפרידה- נבוא לעיתים לבקר, תוכלו לדבר בסקייפ, בטלפון וכו’.

• היו מאוחדים כמשפחה: בסופו של דבר, הדבר המרכזי והמשמעותי ביותר בחייהם של ילדינו נשאר זהה. המסגרת המשפחתית. הדבר החשוב ביותר עבור ילדינו הוא הידיעה שיש להם משפחה אוהבת ותומכת, ותחושת ביטחון בהוריהם שיהיו שם עבורם בכל עת. מסגרת משפחתית בטוחה היא עוגן פנימי שילדים לוקחים אותו לכל מקום באשר הם.

ובנימה אישית להורים: בין אם מוכנים ובין אם לא, כולנו חווים מעברים בחיינו- מעבר בין מסגרות, נישואין, הולדת ילדינו, מעבר מדינה וכו’. שינויי זו תקופה שבה מה שהיה כבר לא קיים באותו אופן, ומצד שני עוד לא התיישבנו “ומצאנו עצמנו” בתוך מה שחדש. המעבר למדינה חדשה, זרה ושונה הוא עוצמתי וטעון רגשית בדיוק בגלל האזור האפור שבו נמצאים למשך מספר חודשים (או יותר)- האזור שבין “הישן” ו”החדש”, האזור בו לפעמים ההפסדים והאובדנים מוחשיים מאוד. ולעיתים עוד לא ברור מה קיבלנו “בתמורה”. כהורים, בתוך ההתמודדות האישית שלנו, עלינו גם להכיל את חששות ילדינו ולסייע להם לראות מעבר לקושי הראשוני, להאמין שזה יחלוף ויהיה יותר טוב. היו סבלניים גם לעצמכם, תנו גם לעצמכם לחוש, לחוות, להתרגש ולחשוש.