Tag: היסטוריה יהודית בהולנד

המילים ההולנדיות mazzel ו-tof מעלות חיוך על שפתיו של כל דובר עברית, אבל האם אתם יודעים מהו hoteldebotel, איך רוקדת המילה חבר ואיזו מילה עברית הגיעה לצמרת הממשלה ההולנדית? 

כנראה שרוב ההולנדים שהשתתפו בבחירת המילה היפה ביותר בהולנדית בכלל לא ידעו שהם מצביעים עבור ביטוי עברי. לפני שנתיים ערך המילון Van Dale “השמן”, המילון ההולנדי המרכזי, תחרות לרגל 150 שנה להיווסדו. הוא ביקש מהקוראים להצביע עבור המילה היפה ביותר שנכנסה לשימוש בשפה ההולנדית בתקופה זו, כלומר מאמצע המאה ה-19 בערך. העם אמר את דברו והמילה הנבחרת הייתה אחת העתיקות ברשימה – “bolleboos”. משמעותה בהולנדית היא ילד נבון, אך נסו לדמיין זקן אשכנזי מפטיר אותה ותוכלו לשמוע את העברית המבצבצת מתוך ההגייה היידישאית – “בעל בית”.   

זוהי איננה דוגמה יוצאת דופן. לפני עשר שנים יצא לאור המילון Koosjer Nederlands (“הולנדית כשרה”) שמתיימר לאגד בתוכו את כל המילים “היהודיות” בהולנדית. זהו פרי עבודה שנמשכה 13 שנים של המחברים יוסטוס ואן דה קמפ ויאקוב ואן דר ווייק, והוא כולל כ-2,600 ערכים, מילים שהגיעו להולנדית דרך יהודים או מונחים שמשמשים יהודים הולנדים לתיאור עניינים הקשורים ליהדות. אבל איך בדיוק נכנסו המילים הללו להולנדית? “לרוב אנחנו לא יודעים זאת”, אמר ואן דה קמפ בראיון, והדגיש כי יש צורך במחקר שיטתי של המקורות. אבל כמה נקודות בתהליך ברורות: בשלהי המאה ה-18 חיו באמסטרדם כ-3,000 יהודים ספרדים, וכ-20,000 יהודים אשכנזים, רובם עניים ודוברי יידיש מערבית. הם שיצרו בסופו של דבר את ה-Jodenhoek, “פינת היהודים”, ולימים הרובע היהודי של אמסטרדם. היהודים הללו השתמשו בניב שכונתי מקומי שנודע כ-Jodenhoeks, וכלל יידיש והשפעות של ספרדית ופורטוגזית. הם לא היו חריגים – היה זה רק אחד מ-19 ניבים שכונתיים שתועדו באמסטרדם באותה תקופה!

עוד על עברית והולנדית בדאצ’טאון:

• למה שהילדים שלנו בכלל ירצו לדבר עברית?
• על מיתוסים ודו-לשוניים
• בחן את עצמך – האם אתה דובר דאנגליש?
• 10 ביטויים שעושים כבוד לחלב ההולנדי
• מילון האהבה ההולנדי (כולל פלוצים) 

רוב היהודים הללו היו עניים וחיו בשולי החברה. רבים מהם עסקו בתגרנות ואחרים לא משכו ידיהם גם מעיסוקים מפוקפקים יותר והשתלבו בעסקי העולם התחתון. עד מהרה נוצרה “שפת גנבים” שנקראה Bargoens (ברחוּנס) ושימשה את העוסקים במלאכה כקוד סודי (אין זה מפליא אם כן שאחד המילונים הראשונים של העגה האמסטרדמית הזו נכתבו על ידי קצין משטרה). היווצרות של ז’רגון של קבוצות שוליים היא תופעה חברתית-לשונית ידועה, אבל מה שמעניין אותנו היא הנוכחות הדומיננטית של יידיש בשפה הזו. היידיש מכילה אלמנטים מכמה שפות אבל הדוברים היהודים השתמשו במילים עבריות שמשמעותן הייתה ידועה להם, בין היתר כדי לשמור על חשאיות. גם הסוחרים היהודים השתמשו מן הסתם בשפה המשותפת להם. כך נכנסו להולנדית מהעברית מילים רבות שעניינן כסף למשל, או סודיות.   

רובנו מכירים את המילים Mokum (מקום, כינוי לאמסטרדם), tof (טוב) ו-mazzel (מזל), אבל אני מקווה שברשימה הבאה תמצאו כמה מילים וביטויים שיפתיעו אתכם, ושבעזרתן תוכלו להפתיע גם את מכריכם ההולנדים.

 

1. Bolleboos

ככתוב, מקור המילה מהביטוי העברי “בעל בית” ובהולנדית משמעותה ילד פיקח (שם עצם). דוגמה:

Het meisje van Gili, dat is een echte bolleboos – הבת של גילי, היא חכמה אמיתית.

מעניין שבברחוּנס, שפת הגנבים האמסטרדמית, ידועה המילה Bollebof במשמעות “בוס”. בסרטון הבא מכריזים אנשי המילון Dikke Van Dale על זכייתה של Bolleboos בתואר המילה היפה ביותר בהולנדית. גם מי שלא דובר הולנדית יתקשה להחמיץ את ההתלהבות של הדובר משמאל, בעל המבטא הבלגי הנפלא, מיופיה של המילה המתגלגלת על הלשון:

 

2. Lef

אומץ, בעיקר במובן של guts האנגלית, כלומר מסוג התעוזה שנהוג לומר על מי שניחן בה שיש לו או לה “ביצים” (שם עצם). מהמילה העברית “לב”, בדומה לביטוי “אומץ לב”. למשל, ארגון הולנדי בשם BID, שמטרתו לקדם יזמות וחדשנות בכלכלה הלאומית, נוהג לחלק מדי שנה פרס שנקרא LEF Award, לאיש ציבור או אשת עסקים ש”מעזים להיות יוצאי דופן, ממשיכים להפתיע ולא נותנים לשום דבר להפחיד אותם”.

Hij heeft lef – יש לו אומץ.

!Heb het lef niet – אל תעז לעשות את זה! מעניין לראות שבביטוי הזה ניתן להחליף את lef ב-hart, דבר שעשוי להעיד על הקשר למשמעות המקורית של המילה.

3. Meier

כאמור, מילים רבות שנכנסו להולנדית מעברית קשורות לכספים. Meier הוא שטר של מאה גילדן הולנדי, והיום לפעמים גם מאה יורו. האמת, התקשיתי להאמין להולנדי שלי כשסיפר לי על המילה הזו. אבל אז שמעתי במקרה כמה חבר’ה הולנדים שהתבטלו בכיכר העיירה הנידחת שבה עשינו קניות. הם לא נראו בדיוק כאילו הסבים שלהם הסבו לשולחן הסדר במוקום, ובכל זאת אחד מהם שאל את חבריו למי יש meier לתת לו והם החליפו ביניהם שטרות. בהקשר זה מעניין לציין מילים דומות נוספות: שטר של עשרה גילדן נקרא joet או joetje. מזהים? המקור הוא היו”ד העברית, האות העשירית בא”ב.

4. Jatten

ובהקשר דומה, הפועל jatten מגיע מהמילה jat – יד – ומשמעותו “לגנוב”. המילה יכולה גם לשמש כרבים של jat, בהוראת “ידיים”. דוגמאות שימושיות (שצריכות להיקרא בעצבים הולמים):

!Mijn fiets is gejat – האופניים שלי נגנבו!

!Blijf met je jatten van mijn fiets af – תוריד את הידיים שלך מהאופניים שלי!

!Hou je jatten thuis – תחזיק את הידיים שלך בבית, כלומר, אל תיגע בי!

5. Goochem

חוֹכם, מ”חכם” בעברית, שמרה על משמעותה המקורית – מישהו חכם. דוגמה:

 De dochter van Gili is een echte goochemerd  – הבת של גילי היא חכמה אמיתית (כן, אתם לא טועים, יש כאן מוטיב חוזר. בכל זאת יידישע מאמע).

עם זאת, כשבדקתי מה הגיסים שלי חושבים על המילה הזאת (כחלק מהמחקר הנרחב לקראת כתיבת המאמר) הייתה להם אסוציאציה שלילית משהו, והם סברו שהיא מתארת מישהו ערמומי. אולי תנסו על החברים ההולנדים שלכם ותראו מה הם חושבים?

6. Gabber

כאן אנחנו נכנסים לעולם ביזארי במקצת, של צלילים אלקטרוניים שדופקים על הראש, ובעיטות שלא ישאירו לכם הרבה מהתוחעס (עוד מילה שנכנסה להולנדית, אבל לא ניכנס לזה כאן). היא מגיעה כמובן מהמילה העברית “חבר” ומשמעותה זהה:

Hij is mijn gabber – הוא החבר שלי (במובן האחוּקי ולא הרומנטי), אחד מהחבר’ה. זה בעיקר אמסטרדמי וקצת מיושן, אבל עדיין בשימוש גם מחוץ לעיר. המילה גם הפכה לכינוי לסוג של מוזיקת הארדקור אלקטרונית אינטנסיבית שמעריציה יצרו תת-תרבות ייחודית (שבתורה התפצלה לזרמים שונים, ושחלק ממרכיביה אומצו גם על ידי קבוצות ניאו-פשיסטיות). אבל למה להכביר מילים כשאפשר להביט מהופנטים בסרטון הבא של מוזיקת חָבֶּר, היישר משנות ה-90:

https://www.youtube.com/watch?v=gkxGs4ETeg4

 

7. Hoteldebotel

ובקטגוריית המילים המוזרות, מילה שאף דובר עברית לא יכיר בה את שפתו ובכל זאת מקורה בביטוי שרובנו מכירים. הוֹטֶלדֶבּוֹטֶל הוא שיבוש של הביטוי המשנאי “עובר ובטל” (מתוך מסכת אבות, פרק חמישי, משנה כ”א). הביטוי מתאר מישהו בן מאה ש”כאילו מת ועבר ובטל מן העולם”. כלומר מישהו שכבר לא לגמרי איתנו, לפחות בראש, מישהו שאיבד את הראש. וזו בדיוק המשמעות בהולנדית, בעיקר ככל שהדבר נוגע לסיבה שבגלל רובנו מאבדים את הראש – התאהבות:

Hij is helemaal hoteldebotel van haar – הוא לגמרי משוגע עליה, מאוהב לגמרי, עד כדי שיגעון. הביטוי כל כך נפוץ, שניתן אפילו למצוא את כרטיס הברכה הזה:

8. Stiekem

אולי ראוי לסיים במילה שמבקשת לשתוק. מקורה של סטיקֶם במילה העברית שתיקה, והיא משמשת לתיאור דברים שנעשים בסוד, החל ממשחקי ילדים וכלה בממשלה. מי שעקב בתחילת השנה אחר האקטואליה ההולנדית שמע על חשד לדליפה מתוך Comissie Stiekem. זהו שמה הלא רשמי אך הנפוץ של הוועדה הממשלתית לענייני מודיעין וכוחות הביטחון (Commissie voor de Inlichtingen- en Veiligheidsdiensten) שדנה בעניינים סודיים שלא ראוי שיובאו אפילו לידיעת כלל הממשלה.

כך הגיעו היידיש והעברית, דרך בירא עמיקתא של העולם התחתון היהודי, עד לאגרא רמא של ממשלת הולנד.

*קרדיט תמונה ראשית: http://partyflock.nl/user/869170:GaBBeR

לקריאה נוספת ניתן לקרוא את המאמר הבא בחינם באתר jstor: 

Justus van de Kamp, “Jodenhoeks: the Amsterdam Jewish Dialect and its Influence Upon the Dutch Language”. European Judaism: A Journal for the New Europe. Vol. 42, No. 2 (Autumn 2009), pp. 34-46.

חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה

בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.

מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.

“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.

“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד  
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

רגל בדלת

חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.

“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.

למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.

קשר חם

“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.

 

במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.

את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.

 

“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.

מתנגדים ומשת”פים

וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.

הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

 

 

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.

סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.

את עדיין חיה?

חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.

 

אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.

נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.

“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.

 

“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.

בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.

*בית מספר 3 הוא היום מספר 9.

כמה ארגזי תמונות במרתף בית הביאו לגילוי מחדש של ההיסטוריה היהודית של סכוונינגן והאג בכלל. המוסד למורשת יהודית בעיר מציע סיורים במה שהיה השכונה היהודית, ולא פוסח גם על המסגד הטורקי עם הכיתוב בעברית.

במבט ראשון, רחוב הרסטנהוקווך (Harstenhoekweg) בסכוונינגן לא נראה יוצא דופן. עד שמגלים שבזמן הכיבוש הנאצי הוצאו יהודים מ-43 בתים ברחוב ונשלחו אל מותם. ואז יוצאים השדים החוצה.

בין 1904 ל-1942 התגוררו בהרסטנהוקווך כ-450 משפחות יהודיות, ורובן נטמעו במקום ובתרבות לאורך השנים. על פניו עניין שגרתי, אבל כאשר מדביקים למשפחות האלה פנים אנושיים, צפים ועולים סיפורים מרתקים. הסיפורים האלה מסופרים בספר “כאן גרנו – איך גילתה העיר מחדש את עברה היהודי” (Hier Woonden Wij – Hoe een stad zijn Joodse verleden herondekt) מאת ההיסטוריונים וים וילמס והנקה ורבייק (Wim Willems en Hanneke Verbeek). הם התחילו את מחקרם לאחר שכמה ארגזים מלאים במסמכים ותמונות שנמצאו במרתף בית מספר 11 הגיעו לידיהם. היו אלה חפציהם של משפחות בוטליה (Boetelje), ברסם (Barsam) והאוסמן (Hausmann), שפתחו להם צוהר לסכוונינגן של לפני שנת 1940, שכונה שוקקת שחייה נעצרו עם כיבושה של הולנד על ידי הגרמנים.

לכאורה נראה שחייהם של היהודים בשכונה השוכנת לחופו של הים הצפוני לא השתנו באופן משמעותי בהשוואה לחייהם של יהודים במקומות אחרים בהולנד. אולם לאור העובדה שמאז סוף המאה ה-19 הייתה סכוונינגן עיירת נופש מפורסמת, מקבל הסיפור משמעות שונה לחלוטין. תיירים מכל העולם הגיעו לעיירה על מנת לבלות בה את חופשת הקיץ שלהם. רבים מהם היו יהודים אמידים מגרמניה ומהאימפריה ההבסבורגית. על פי רוב התגוררו התיירים היהודים במלונות יהודיים עם מטבחים כשרים ובתי כנסת שמוקמו בתוך בתי מגורים.

יהודים התגוררו בהאג מאז המאה ה-17, אולם מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה גדלה האוכלוסיה היהודית בסכוונינגן באופן ניכר. אל הולנד נמלטו 300 משפחות יהודיות חרדיות מגליציה (חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין) שהתגוררו שנים רבות באנטוורפן, דיברו יידיש ועסקו במסחר יהלומים. בבלגיה ראו בהם אויבים משום שהם נשאו אזרחות גליציאנית. בתחילה, ניסו הנמלטים את מזלם באמסטרדם, אולם מכיוון שהעיר הייתה מלוכלכת וצפופה מדי לטעמם, העתיקו המשפחות הללו את מקומן לסכוונינגן הקוסמופוליטית. בכל בוקר נסעו ברכבת לבורסת היהלומים באמסטרדם ובערבי הקיץ שכשכו רגליהם במימיו של הים הצפוני.

המוסד למורשת יהודית בהאג (Stichting Joods Erfgoed) הוקם ב-2013 במטרה לשמר את ההיסטוריה היהודית של האג ולחשוף את סיפורה לקהל הרחב. אנשיו מאירים לנו זווית נוספת על היהודים שהתגוררו בסכוונינגן: מרביתם התגוררו  בגרמניה ובאוסטריה ונמלטו בסוף שנות ה-30 מאימת השלטון הנאצי. הם קיוו כי בהולנד חייהם יהיו בטוחים יותר. תקווה זו התפוגגה לחלוטין כאשר ב-4 בספטמבר, 1940, נקט השלטון הנאצי צעדים ראשונים נגד הפליטים היהודים – נאסר עליהם לפקוד את אזור החוף.

בסופו של דבר הועלו רבים מן היהודים הללו על רכבות ונשלחו אל מותם, וכך הגיעה אל קצה תקופת השגשוג של הקהילה היהודית בסכוונינגן. מתוך כ-17,000 יהודים שחיו בהאג לפני המלחמה נותרו בחיים רק 2,000. חלקם חזרו לעיר וחידשו את החיים היהודיים בה.

הקהילה הקטנה שחזרה לעיר לאחר המלחמה שיקמה שלושה בתי כנסת, אולם לא הצליחה להחזיק בשלושתם. בית הכנסת שהיה ממוקם בהרסטנהוקווך 44 שופץ אף הוא אך עם הקמתו של בית הכנסת “בית ישראל” ב-1944, הוא ננטש. “בית ישראל” פעיל עד היום, באחריות NIG. בית כנסת אחר שננטש שכן במבנה מרשים ברחוב Wagenstraat, שנבנה עבורו במיוחד במאה ה-19, בסגנון ניאו-קלאסי. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוא נסגר ועמד ריק, עד שנרכש על ידי מהגרים טורקים והפך למסגד ב-1982. בפינה התחתונה בחזית המבנה ניתן עדיין לראות לוח הקדשה בעברית.

וכך נשזרים להם סיפורי ההגירה של העיר אלה באלה – בית הכנסת ששכן בשכונה היהודית, הפך למסגד של מהגרים טורקים, ששוכן כיום בתוך צ’יינהטאון.    

רוצים לגלות סיפורים נוספים על הקהילה היהודית בהאג? בסניף VVV בספרייה המרכזית בעיר ניתן לרכוש כרטיסים ומידע על שני סיורים: “לגלות את צ’יינה טאון ואת השכונה היהודית” ו”סיור בשכונה היהודית הנעלמת”. לבעלי אייפון או טלפון/טאבלט אנדרואיד: ניתן להוריד אפליקציה המאפשרת סיור וירטואלי אינטראקטיבי.

בנוסף, המוסד למורשת יהודית בהאג עורך באופן קבוע סיורים בעיר במטרה להאיר את עברה היהודי. הסיור הבא ייערך ב-16 באפריל, “יום ההיסטוריה של האג”, בהדרכת ד”ר מייק דוראנד, חבר הנהלת הארגון. לפני הסיור תתקיים הרצאה מפי ד”ר קוריאן גלאודמנס, “שמחה ודמעות: ההיסטוריה של האג היהודית”. שני האירועים יתקיימו בהולנדית. הכניסה חופשית.

 

NRC ומקורות נוספים

בהכנת הידיעה השתתפה גילי גוראל