אהבה היא דבר מסובך.
ומה יותר מסובך מאהבה? אהבה בין תרבותית כמובן.
ומה מסובך יותר מאהבה בין תרבותית? אהבה בין תרבותית שבה אחד מבני הזוג הוא ישראלי.
אם אתם רוצים לדעת איך מתחילים, תרתי משמע, אם בן או בת זוג הולנדים. קיראו את הכתבה הזו, ואם אתם רוצים לדעת איך ממשיכים, קיראו את זו. אבל היום, לכבוד החג העברי לאוהבים, נדבר על השאלה החשובה מכולן: איך מחזיקים מעמד?
לצורך העניין, התייעצנו עם שלושה זוגות ישראלנדים שכבר עברו קילומטראז’ מכובד ביחד, וביקשנו מהם עצות עבור הזוגות הצעירים. למה לצפות, איפה להתפשר, ואיך להצליח להבין את הצד השני.
דייט ראשון בקיבוץ, עם פק”ל קפה באוגנדה, או באפטלינג – אז איך הם נפגשו?
יריב וויויאן ביחד כבר 31 שנים. הם נפגשו בקיבוץ דגניה ב’ בקיץ של שנת 1990. יריב היה אז כמה שנים אחרי השחרור, וריכז את ענף התמרים בקיבוץ. ויויאן הגיעה לקיבוץ בתור מתנדבת, והיתה שם כמה חודשים. היא חזרה להולנד להשלים את לימודיה ולאחר מכן חזרה לארץ, הפכה לחברת קיבוץ, ועבדה בתור אחות בבית חולים ולאחר מכן בבית-הילדים בקיבוץ. שלושת ילדיהם נולדו בישראל ורק בשנת 2003, כאשר הקיבוץ החל לעבור תהליכי הפרטה, הם עברו לגור בהולנד, בכפר הולדתה של ויויאן, ליד מאסטריכט. יריב מצא עבודה כמנהל בתחום המוצרים הרפואיים – תחום שבו עסק גם בישראל, וויויאן עובדת בפינת חי טיפולית עם בעלי מוגבליות.
גילי והנס נפגשו באוגנדה בשנת 2007. גילי הייתה בטיול של אחרי התואר והגיעה מטנזניה. הנס היה אחרי ביקור שני בישראל ועשה את דרכו ביבשה מישראל לדרום אפריקה. גילי נכנסה לחדר בהוסטל והציגה את עצמה בפני המטיילים האחרים. פתאום בחור גבוה ובלונדיני שאל אותה בשקט בעברית “מאיפה את בישראל?”. אז היא עוד לא ידעה שזה בערך המשפט היחיד שהוא ידע בעברית… אבל זה היה מספיק כדי לעשות עליה רושם. גילי אמרה מראש שהיא רוצה לגור בישראל, והנס אמר בסדר, אבל קודם כמה שנים בהולנד. הם התחילו אם כך בהולנד באזור ליידן, שם נולדו שתי בנותיהם, ולפני מספר שנים עברו לגור בהרי ירושלים (וכעת הם מצפים לעוד שתי בנות).
גילי ומאטס נפגשו בהולנד. גילי הגיעה לבדוק אופציה ללימודים לתואר שני. חברים לקחו אותה למסיבה, ושם פגשה את מאטס, היא סיפרה לו שהיא רוצה לבקר בלונה פארק, והוא לקח אותה לאפטלינג, אבל רק לאיזורים הרומנטיים – שנים אחרי היא גילתה שיש שם גם רכבות הרים. אחרי שחזרה לארץ הם המשיכו להתכתב והתאהבו, אחרי שנה של הלוך ושוב גילי עברה להולנד ללימודים והם עברו לגור ביחד. ומאז הם ביחד, כבר 19 שנים. במשך השנים הם עברו לגור בכפר, ילדים הגיעו ובזכות מאטס גילי פיתחה גם אהבה לטיולי טבע וקמפינג.
אולי יעניין אותך גם:
עושים קונצים: קרן אור על הילה הוטמכר
טסים לישראל? מגיעים להולנד? המדריך לכל מה שצריך לדעת
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם
מה היו הקשיים העיקריים בזוגיות שקשורים להבדלי התרבות?
גילי והנס הסכימו לא להסכים בתחומים רבים:
גילי: הנס כל הזמן חושב שאני צועקת, בעוד שברור שאני פשוט מדברת כמו בנאדם נורמלי שאכפת לו ממה שהוא מדבר עליו.
הנס: את כל הזמן צועקת. בכלל צועקים פה כל הזמן.
גילי: אבל למה אתה שואל רק על קשיים? יש גם יתרונות לפערים הבין-תרבותיים. למשל, כל מה שאני אבשל מוצא חן בעיני הנס, הוא לא משווה לאוכל המסורתי מבית אמא/סבתא. אם אני מארחת את המשפחה שלו ליום הולדת אז כל דבר שאני אכין מעבר למרק עם לחם ועוגה מ-Hema, כבר נחשב לדליקטס…
הנס: באמת האוכל שלך טוב מאוד.
גילי: באופן כללי יש גם הבדלים באופן שבו מגדלים ילדים בהולנד ובישראל. יש כאן פוטנציאל לקושי. אני לא חוויתי את זה כקושי אלא כיתרון, אולי מכיוון שהתנסיתי בגידול ילדים קודם כל בהולנד ואולי מפני שאני מעריכה ואף מעדיפה לעתים קרובות את הגישה ההולנדית.
הנס: אני לא יודע אם זה קשור לעניין תרבותי, אבל אחד הדברים שמצאו חן בעיניי אצלך מהתחלה זה שאת אומרת את דעתך בכל דבר.
גילי: וגם שהיה לי פק”ל קפה, כמו כל התרמילאים הישראלים, והזמנתי אותך. וזה כן עניין תרבותי!
גילי: אבל הרבה פעמים קשה מאוד לדעת אם קושי מסוים נובע משוני תרבותי או פשוט מאופי אישי. אני חושבת שחשוב לא ליפול למלכודת של לתלות הכל בשוני תרבותי (וגם לא כדאי להתעלם מההשפעה הזאת).
גילי: יש גם שוני באיך שנתפסת ההתערבות של המשפחה המורחבת. בישראל יותר מקובל שהמשפחה המורחבת “מתערבת”, או מבקשת להשפיע על החיים של הזוג הצעיר ומשפחתו. זו לא נחשבת התערבות אלא דבר טבעי ומקובל. למרבה המזל הנס לא חווה את זה כקושי.
הנס: את אולי חווה את זה כקושי…
גילי: אבל גם חוסר ההתערבות מהצד השני יכול להרגיש מעצבן. צריך לזכור שזה (כנראה) לא נובע מחוסר אכפתיות או מאדישות, אלא מגבולות שמתוחים במקומות אחרים. ועובדה היא שהמשפחה של הנס תמיד קיבלה אותי בחום והוכיחה את עצמה ברגעי המבחן כתומכת.
בהולנד אוהבים קווים ברורים
יריב וויויאן: אין ספק ששפה ודקויות בהבדלי תרבויות הם הגורמים הראשוניים לקשיים, על זה נוסף כמובן הפער בין המנטליות הישראלית והולנדית – תרבות של לזרום לעומת תכנון לפרטי פרטים. למשל.
כשעברנו להולנד, יריב פתח משרד יעוץ למוצרים רפואיים, ונתקל בכמות אין סופית של חוקים, שהישראלי הסביר יתקשה להבין את ההיגיון שבהם. כשהתעניין מדוע נדרש לרדת לרזולוציות כאלו התשובה שקיבל הייתה – “היכן עובר הקו?” – בהולנד אוהבים קוים ברורים.
שמרנו על קשר עם המשפחה בארץ דרך סקייפ שעלתה לאוויר, ולתקופה ממושכת נהנינו מטיסות צ’רטר שיצאו מליאז’ שבבלגיה.
בסופו של יום,יריב הסתגל. “בסה”כ מגלים שהרוב לא כצעקתה ואולי מוטב לישראל לייבא כמה מהתובנות”.
לבקש עזרה אבל גם להתנצל כמו שצריך
גילי ומאטס: אחד ההבדלים הברורים עבור גילי היה נושא בקשת העזרה או טובה מאחרים. גילי: כאשר נטיתי לבקש למשל שיבואו לקחת אותנו מתחנת הרכבת, במקום ללכת עשרים דקות ברגל, זה היה משהו שהפריע למאטס. לא צריך לבקש עזרה עבור דברים שאפשר לעשות לבד. לא להתעצל וגם לא לקטר אלא לקחת אחריות על החיים שלך.
דבר נוסף שגילי חושבת שהיא למדה ממאטס, ומהולנדים בכלל, זה להתנצל כמו שצריך, ולא, “אני מתנצל/ת אבל…” הנהוג בישראל.
ואיזה מנהגים ישראליים מאטס נאלץ לבלוע? באופן מילולי, שום ותבלינים, הם צוחקים. לקח לו קצת זמן להחליף את התפריט הקבוע שלו של תפוחי אדמה ומטוגנים למיניהם, בתפריט שכולל יותר ירקות, ולאכול בריא יותר באופן כללי, אבל מהר מאד הוא התרגל. הוא גם למד להיות יותר פתוח ולדבר על רגשות, דבר שהתרבות ההולנדית לא מצטיינת בו במיוחד. היה לו גם מאוד חשוב לעזור לגילי לגדל את הילדים עם המסורות של שני העמים.
לא מתווכחים על איך שוטפים כלים
מהן העצות העיקריות שלכם עבור זוגות ישראלנדים צעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים ומתלבטים לגבי כל השאלות הגדולות?
גילי ומאטס:
- לזכור תמיד שאתם אוהבים אחד את השני, לשמור ולגדל את האהבה, ולהיות פתוחים אחד עם השני
- ללמוד להבליג. לא תמיד צריך להיות צודקים. אנחנו למשל לא הגענו לעמק השווה בנושא שטיפת הכלים – אז כל אחד עושה את זה בדרכו כשמגיע תורו, והשני מבליג בשקט.
- תמיד לזכור שיש כמה נקודות מבט, טוב להבין מה חשוב לצד השני ולעזור לו להגיע לשם. ולא ללכת לישון כועסים אלא מחובקים.
- ללמוד לגשר על הבדלי התרבויות, וליצור לעצמכם מסורות חדשות משלכם.
גילי והנס:
- עד כמה שניתן, להתנסות במגורים בשתי המדינות לתקופה ממושכת, כדי להכיר את התרבות והמשפחה. וגם כדי שההחלטה איפה לגור תהיה יותר מבוססת.
- באופן כללי, אם אתם לא חשים סקרנות כלפי התרבות והשפה של בן/בת הזוג, כלפי המקום שבו הוא גדל, זה אומר דרשני.
- ללמוד האחד את שפתו של האחר, אבל לא להפוך את בן/בת הזוג למורה שלכם להולנדית/עברית! זה יכול להיות מאוד מתסכל. אבל כן אפשר ורצוי לעזור זה לזה בתרגול, לקרוא ביחד, לשוחח שיחה קלה, ללמד שיר קצר.
- הכל מצריך קצת יותר מאמץ בזוגיות בין-תרבותית. תקשורת טובה, כנה ופתוחה היא הכרחית וחשובה בכל זוגיות, אבל כאן צריך גם להיות מאוד מודעים להנחות יסוד שאנחנו באים איתן מנוף מולדתנו ולדבר גם עליהן.
- חשוב לדבר מראש מהרגע שברור שזה רציני על דברים כמו איזה אורח חיים מקיימים בבית, איך מגדלים את הילדים, איך חוגגים את החגים, ברית מילה לילדים וכו’. כדאי לדעת שיש בסיס של הבנה והסכמה בנושאים האלה.
יריב וויויאן:
- ללמוד להכיל, לנשום לאט, למלא את הריאות ואז לנשוף לאט החוצה – במילים אחרות לספור עד עשר.
- ממליצים בחום ללמוד את השפה, גם אם לא חייבים, עצם זה שאתה מראה מאמץ פותח דלת בצד השני.
- לא לחשוש מקבלת החלטות, להימנע ממצב של ישיבה על הגדר או על מזוודות.
לסיכום, אוהבים ישראלנדים צעירים יקרים. זה אפשרי! אבל ראו הוזהרתם – גזרו ושימרו את עצות הזהב האלה, ואל תגידו שלא ידעתם. בעוד 20 שנה, נשמח לשמוע בדאצ’טאון את סיפור הצלחתכם.
[adrotate banner=”55″]
