“וואי, הולנד, אדיר! שמעתי שממש כיף באמסטרדם.”
“אני לא גרה באמסטרדם.”
“אה, וואלה? אז איפה?”
“בחרונינגן.”
“איפה?!”
שיחות כאלה הן תזכורת משעשעת לעובדה שאני גרה בפריפריה. גם אני לא שמעתי מעולם על המקום הזה לפני שהגעתי לכאן. אולי השם היה מוכר לי בגלל האוניברסיטה, אבל מעבר לזה לא ידעתי דבר על העיר, על האזור, או על היחסים בין מרכז לפריפריה בהולנד.
שלוש שנים ב”חור” הזה לימדו אותי דבר או שניים על כל אלה, אבל בעיקר על עצמי ועל מה באמת חשוב לי בבית.
סוף העולם שמאלה
אחרי ילדות ונעורים באזור השרון, ה”פריפריה” של גוש דן, עברתי ל”צנטרום של הפַּיילה” כמו שאמא נהגה לקרוא לתל-אביב.
בישראל גוש דן הוא המרכז, והשאר – צפון ודרום – הם הפריפריה.
בעיניים תל-אביביות הפריפריה רחוקה יותר מחו”ל. אפילו ירושלים, שממוקמת פחות משעה נסיעה מתל אביב, נמצאת עבור התל אביבי המצוי מעבר להרי החושך.
את תל-אביב עזבתי לטובת פריז, שהיא עוד יותר מרכז: זו הבירה הפוליטית, תרבותית, כלכלית, ומסחרית של צרפת. פריז לבדה היא המרכז, שאר צרפת הפריפריה. במדינה גדולה כל כך, המצב הזה אבסורדי בהרבה מהמצב בישראל, והריכוזיות של צרפת עולה כבעייתית לעתים קרובות ומסיבות שונות. הפריזאים, כמו התל-אביבים, חושבים גם הם שברלין קרובה יותר הביתה מהפרבר השכן, ויש בכך מידה של אמת.
לאחרונה הייתי במסיבה באמסטרדם, שם הסביר לי מכר יליד-אמסטרדם, שחרונינגן תמיד נדמתה לו בסוף העולם. אז גם כאן המרחקים מתעוותים, אלא שהפעם, לראשונה בחיי אני זו שגרה בסוף העולם שמאלה.
אולי יעניין אותך גם:
שירים מכאן: היא מאמינה בי
קורסים להולנדית, לומדים הולנדית ב״אולפן״ – לחצו כאן
ללוח האירועים – כל אירועי החודש כאן
הצפון של הצפון
צפון מדינת הולנד כולל שלוש פרובינציות: חרונינגן, פריסלנד ודרנטה. המרכז הכלכלי והתרבותי, ממנו יוצאת נקודת המבט, הוא ה-Randstad, שגם הוא מחולק לצפון (אמסטרדם והארלם) ודרום (האג ורוטרדם). אנחנו בחרונינגן נמצאים בצפון של הצפון. כשמדברים עלינו בתחזית מזג האוויר, מספרים שב-Het uiterste noorden, בצפון החיצון, יהיה מעונן. אנחנו כל כך בצפון, שלחצי מהדברים פה קוראים צפון משהו:
לפסטיבל המוזיקה קוראים Noordezon, לפסטיבל הצילום Noordelicht, לתחנת הרדיו RTV Noord וכך הלאה.
בעודי כותבת שורות אלה, מחשבתי נקטעת על ידי צליל הודעה מהעורכת. “היי, רק רציתי לשאול אם תבואי למפגש שלנו באמסטלפיין.” שעתיים נסיעה לכל כיוון. קצת כבד לערב אחד… אולי אהפוך את זה כבר לסופשבוע? “לא נראה לי שאגיע, רחוק לי”… חרונינגן אכן שוכנת אי-שם מעבר לחומת הקרח.
אמסטרדם: שעתיים נסיעה, ניימייכן: 3 שעות, האג: 3 שעות. וזה בלי לדבר על הדרום בכלל, וגם לא על זה שנסיעה לארץ לוקחת לי 12 שעות מדלת לדלת. אפילו אם נשארים בצפון ונוסעים לליאוורדן השכנה זה לוקח שעה. לכן, עם כל אהבתי לאופניים, שהיו כלי התחבורה היחיד שלי עד שהגעתי להולנד, אני מתוודה שדווקא בחרונינגן קניתי רכב.
המטרופוליס של הצפון
אז איפה הייתי? אה כן, בפריפריה.
לאמסטרדם אין מעמד יחיד כמו לפריז, ויש בהולנד עוד ערים נחשבות וחשובות. אבל אם עושים קצת זום-אאוט, מגלים שה-Randstad הוא הגרסה ההולנדית לגוש דן, מה שהופך את העיר חרונינגן לסוג של באר שבע. “בירת הנגב והדרום” ממוקמת בצפון הנגב, ממש כפי שחרונינגן, “המטרופוליס של הצפון” ממוקמת בדרום הפרובינציה. שתיהן ערים גדולות יחסית, חרונינגן היא העיר השישית בגודלה בהולנד ומתגוררים בה כ-230,000 תושבים. בשתיהן יש אוניברסיטה (בחרונינגן שתיים), ששומרת על אוכלוסייה צעירה וחיי תרבות ענפים, בית חולים גדול ומפורסם, וכמובן קבוצת כדורגל.
גיאוגרפית מרכז הולנד נמצא איפשהו באזור Appeldoorn שבחלדרלנד, והפריפריה מורכבת מחתיכות שפזורות על פני הים או מתנדנדות בין הולנד לבלגיה. אולם כשמדברים על מרכז ופריפריה לא מדברים רק על מרחקים וגאוגרפיה. ההפרדה הזו מייצגת גם יחסי כוח והיררכיה. כמו בתחזית מזג-האוויר, המרכז מגדיר את עצמו, וביחס אליו את כל ה”אחרים”.
ייצוג הפריפריה במדיה והדימוי הלאומי-קולקטיבי שלה נפרשים בין אקזוטיקה לסטריאוטיפים ודעות קדומות – צדדים שונים של התייחסות לאחר, הלא-מוכר.
עיר נשכחת
בשנה שעברה, לקראת תקופת החגים ההולנדית, צפינו בשקיקה במסיבת העיתונאים כדי לשמוע על גזרות הקורונה לכבוד החג. רוטה דיבר על כך שההולנדים צריכים להיות אחראים ולהישאר בהולנד, לנהוג משנה זהירות כשתתחיל החופשה… “אבל כולם כבר בחופשה! מה הקטע?”, “רק בצפון החופשה כבר התחילה”, הסביר דאטצ’י. זה היה הרגע שבו הבנתי את המשמעות האמיתית של לגור בפריפריה.
אף אחד לא באמת לוקח אותך בחשבון. זה לא מרוע לב, אנחנו פשוט לא בתודעה, גם כשמדובר בענייני חיים ומוות. זה רחוק מדי. בדיוק כמו המרחק בין טילים על תל אביב לטילים על שדרות.
על מנת לשפר את הדימוי של העיר והפרובינציה ולמשוך אליהן תיירות ומסחר, בשנת 1989 יצרו הפרובינציה, בשיתוף עם עיריות, משרד פרסום וגופים נוספים את הסלוגן Er gaat niets boven Groningen.
לטובת אלה מביננו שאינם דוברים הולנדית, מדובר במשפט דו-משמעי המבוסס על הביטוי Er gaat niets boven X: דבר לא עולה על X (“אין כמו X”), במקרה הזה, “אין על חרונינגן” או “חרונינגן מעל כולם”, כשהמילה boven (מעל) משמשת גם כביטוי גיאוגרפי: לא קורה כלום צפונית לחרונינגן.
ממש כמו “עיר ללא הפסקה” התל-אביבי, הצלחת הקמפיין הייתה כל כך גדולה, שעד היום – יותר משלושים שנה אחרי – הוא עדיין מוכר ובשימוש. מאמצי קידום המותג אינם פוסקים, וב-2019, לכבוד חגיגות ה-30 לסלוגן, הוא עבר רענון, שינה צבעים והתווסף לו גם פונט מקומי חדש: Gronika.
חרונינגנים בנשמה
כיאה למי שגרים מעבר לחומה, תושבי הצפון ידועים כ-Stugge Groningers; אנשים נוקשים, פרקטיים למדי, שתקנים ואיתנים. גם בזה יש מן האמת. כישראלית בחרונינגן, הבחנתי די מהר עד כמה אנחנו בכלל ואני בפרט לא סותמים את הפה. דווקא יש משהו נעים בצמצום הזה, הרבה פחות חפירות ויותר עשייה.
בעיקר אני אוהבת את הפשטות. אל מול התחכום של המרכז, מציב הצפון את הפשטות כאלטרנטיבה, ולא מעמדת נחיתות. לפי סקרים חוזרים ונשנים, רוב תושבי חרונינגן גאים במוצאם וסך הכל שמחים לגדול ולחיות פה. הדימוי שיש לחרונינגן בשאר המדינה אמנם עדיין לא מדהים, אבל גם לא עד כדי כך גרוע כפי שנדמה למקומיים.
סטודנטים בחרונינגן
כ-25% מתושבי העיר הם סטודנטים, מה שהופך את גילה הממוצע לצעיר ביותר במדינה (ובמקביל גם מחמיר את משבר הנדל”ן).
יותר מחמישית מהסטודנטים מגיעים מחו”ל, כך שהעיר היא בינלאומית, ואנגלית נשמעת בה כל הזמן.
אנשים רגילים להחליף מהולנדית לאנגלית ובחזרה כדבר שבשגרה – לא בדיוק מה שמצפים מ”חור”.
למעשה, כבר קרה לי מספר פעמים שההולנדית של המלצר הייתה רצוצה יותר משלי.
הרבה סטודנטים שמגיעים מחו”ל או מפרובינציות אחרות חושבים ללמוד פה שנה-שנתיים, מתאהבים בעיר, ו-12 שנים אחרי הם עדיין כאן.
גם אני התאהבתי בעיר המפתיעה הזו, למרות מזג האוויר הגרוע ולמרות שֽמה, שלאוזן הישראלית נשמע יותר כמו שם של מחלה.
חרונינגן, ליהנות מכל העולמות
יש כאן איזון די מושלם בין אווירת עיר לכפר.
בצד האורבני, לא חסרה פה תרבות מכל הסוגים והמינים: תערוכות, הופעות מוזיקה, מסיבות, מחול, מה שתבקשו.
לצד תרבות המיינסטרים יש גם תרבות אלטרנטיבית ותרבות-נגד, הכוללת צורות מגורים וחיים שונות, כמו סקוואטינג בין היתר.
עד הקורונה ברים יכלו להישאר פתוחים כל הלילה, דבר נדיר אפילו בערים הגדולות של אירופה, ובמרכז העיר בצהריים תמיד יהיו טיפוסים צבעוניים ומעניינים לבהות בהם ממרפסות בית הקפה.
בצד הכפרי, בטוח פה כמו בקיבוץ. מרכז העיר הקטן יחסית והמעגלים החברתיים שבה יוצרים תחושה שכולם מכירים את כולם, ותמיד חולפים על פני איזה מכר או נתקלים במקרה בחברה טובה.
הרעש והלחץ שמאפיינים בדרך כלל את המרחב האורבני כמעט לא מורגשים פה. אנשים רגועים, נחמדים, מסבירי פנים ומשוחררים מפוזה.
אתמול עצר אותי בחור כדי להסיר לי מהגב חיפושית משה רבנו. הוא הראה לי אותה ושנינו חייכנו. כשהמשכנו בדרך, החבר הפריזאי שהיה איתי אמר שהוא מרגיש כמו במופע של טרומן: הכל זורם חלק, תנועת האופניים והמכוניות, הסירות ובתי הקפה, אנשים עוצרים אותך בשביל להציל חיפושית במקום לבקש ממך כסף.
איכשהו נדמה שבחרונינגן אפשר ליהנות מהטוב שבשני העולמות.
הצד הכפרי יוצר תחושה של בית, אבל לא של מחנק, האווירה מוכרת אך תמיד יש אנשים ודברים חדשים לגלות. לא בחרתי לחיות פה, כמו הסטודנטים האלה שנתקעו, נקלעתי לכאן נסיבתית. אך כל זה רק הופך את הסיפור למופלא עוד יותר.
איזה כיף לגלות שהמסע לצפון של הצפון, מעבר לקשת בענן, קבע את ביתי בארץ דובוני אכפת-לי.
