אחרי ימים ארוכים בבית החלטנו לאסוף את עצמינו ולצאת החוצה. אבל קודם דאגנו שתהיה לנו סיבה. טלי מצאה לנו אפילו 3: טבע, עיצוב ובלגיה. אז נכנסו לאוטו, התנענו את זכות חופש התנועה שלנו, והדרמנו לכיוון העיירה הקטנטונת הבלגית, Borgloon. מוקפים בטבע, שדות, יערות, שטיחים שטיחים של חקלאות, ואפילו גבעות, מצאנו את עצמנו מטיילים שעות ארוכות ביום קרררר במיוחד. ולא היינו לבד. נדמה שהבלגים שגרים בסביבה יצאו כולם לסיבוב הרגיל בשכונה (לצורך העניין, הטבע) מצויידים במעיל טוב, מגפיים לבוץ, וכלב גדול. זוגות צעירים עם תינוק במנשא, חבורת תיכוניסטים שמחפשים מה לעשות בשבת בבוקר, או חבר’ה בני 80 לפחות, “עושים הליכה”. בינות כל זה, פזורות יצירות אמנות. פסלים של ממש, אינטרקטיביים בדרכם המופנמת; כאלה שאפשר לרוץ עליהם, לטפס עליהם, אבל בעיקר להרגיש שאנחנו בתוכם, כשלמעשה אנחנו לגמרי בחוץ.
הפסלים הם חלק מפרויקט, ביוזמה של המוזיאון המקומי לאמנות מודרנית – Z33, שביקש לייצר מייצבים של אמנות במרחב הציבורי. אחד המייצבים היותר מיוחדים שייכים לאומן ההולנדי Dré Wapenaar שייצר אוהלים אמיתיים, תלויים בפואטיות, מעצים שיוצרים שדרה ארוכה. מהתמונות נדמה היה כאילו יצר האומן מושבת קינון לאנשים, בתוך טיפות עשויות בד. בגלל מזג האוויר החורפי, לא ראינו את האוהלים. אבל קראנו בשלט שהם יחזרו בימי הקיץ, וניתן יהיה להזמין לילה, לאפשר לנו להרגיש קצת יותר טבע מתמיד.
אולי יעניין אותך גם:
כך הולכים השותלים – סיפורו של יער אמסטרדם
מזיעה בעברית בסאונה הולנדית
הישראלי שמנהל תזמורת מרוקאית בהולנד
הכנסייה הנעלמת
תחנה ראשונה: טיול קסום בין מטעי פירות על שביל פתלתל. ופתאום, נפתח מולינו עמק רחב ידיים, ובין לבין אנחנו מבחינים בהולוגרמה, או לפחות ככה זה נראה. במציאות, כשמתקרבים מבחינים בקווים קווים, מציירים בנוף הפתוח מבנה של כנסייה, שהולך ומשתנה לנגד עיננו. “לקרוא בין השורות”, זוהי שמה של יצירת המתכת הפואטית הזאת. צמד המעצבים והאדריכלים, Pieterjan Gijs & Arnout Van Vaerenbergh, אחראים לפלא הזה. מצד אחד נדמה שהמבנה קליל, על סף נעלם; מצד שני 30 טונות של ברזל, 100 שכבות של קורות ו-2,000 עמודונים לקחו חלק בהפקה. עמדנו שם דקות ארוכות, הסתובבנו סביב, נכנסנו, יצאנו, ישבנו על הספסל ממול; לא יכולים להפסיק להתפעל. הבחירה של האמנים לפסל כנסייה, נעשתה בעיקר מתוך התייחסות למבנה ארכיטקטוני אייקוני, שחוזר על עצמו מאות ואף אלפים של פעמים בכפרים, עיירות קטנות וערים אירופאיות עתיקות. כאילו נדמה שהכנסייה הפכה לטבע שני של אירופה. הפסל שדרכו נראה הנוף של העמק, זוכה לרגעים קסומים נוספים, כמו שקיעות או זריחות או פריחות, שעושות חשק לשוב לכאן. באופן אירוני ביותר, בסיום הביקור ב”כנסייה” הוצף הווטסאפ שלנו בתמונות של עשרות אלפים של חרדים מצטופפים, פוקדים את הלוויות האדמו”רים בירושלים. קשה היה שלא להבחין בהבדלים בין תחושת ההתרוממות מיצירה אבסטרקטית בדמות כנסייה, שזורה באווריריות בתוך טבע קסום, קורצת בין השאר לתמות מעולם הדת כמו תקווה ויופי הבריאה; לבין המועקה שחשנו בגלל התנהגות לא אחראית, שנעשתה בשם הדת.
ובאופן כללי הכל עוד לא פתור,
השמיים כחולים אבל מה עם השאר,
האיש שלך שוב, הולך לאיבוד,
להקה מתוקה שרה על מועקה,
זה מה שנשאר.
קבורה בעידן המודרני
הפסל השני שגילינו במרחק נסיעה קצרה מהכנסייה הנעלמת, ניצב למעשה בבית קברות, המתפרש גם הוא בתוך תוואי הנוף המקומי. שמו של הפסל Memento, כלומר מזכרת, הולם את הרעיון שעומד מאחורי היצירה. הפסל נוצר כנסיון לתת מענה סימבולי לטקס הקבורה בעידן המודרני, ללא כל הקשר דתי, ובכל זאת כזה שייגע בלבבות ויחצה תרבויות. אנשי העיירה ביקשו שיהיה להם מקום בבואם לבית הקברות שמאפשר נחמה, שלווה והרהור, והאמינו שיוכלו למצוא את התשובות בדמות יצירת אמנות. לצורך כך נבחר האומן הבלגי הצעיר Wesley Meuris שיצר מעין חדר עגול, עשוי פלדה צבועה לבן, פתוח לשמיים. כשנכנסים פנימה מיד מביטים לשמיים, מוקפים בדממה לבנה, עוקבים אחר עננים זזים באיטיות. לפתע נדמה לנו שאנו חלק מהרגע המיוחד הזה; אותו רגע של המעבר בין החיים למוות. קירות החדר מחופים ריבועים ריבועים, לוחות לבנים עשויים מתכת, ועליהם לא כתוב דבר. אנדרטה המאפשרת לכל אדם להתחבר לזיכרון האישי שלו.
במרחק מה מהפסל, הסתובבנו בין הקברים. הכל נראה אחרת ממה שאנחנו מכירים. באסתטיות בלגית אופיינית, מסביב ועל כל קבר, סודרו מנחות קטנות של פרחים בסלסלות, בובות, פסלונים, נרות וקישוטים. הילדים ואנחנו הסתובבנו שעה ארוכה, מרותקים. הכל נראה יפה כל כך וטרי, אבל סביר להניח שתמיד זה נראה כך. לכל קבר הוצמדה תמונה של האדם, ומשפט יפה למזכרת. זה הרגיש כמו מקום שמאפשר זיכרון וגעגוע לאנשים אהובים.
זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדימיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר,
אני מדליק את האור,
אומר לעצמי, מחר זה מחר,
מחר היא תחזור,
זה מה שנשאר.
לרוץ במעגלים בתוך יצירה
הפסל השלישי הרגיש כבר כמו מגרש משחקים של ממש. טבעת אנונימית, פסל ללא שם, עשויה קורות עץ מרווחים, בתוכה רצנו במעגלים, רודפים אחרי הזנב של עצמינו. בימים קייצים נוספים לכל אלה גם משחקי אור וצל של קורות העץ, המצטרפים למשחק התופסת. גם הפסל הזה נמצא במרחק נסיעה קצרה מקודמיו. מגיעים אליו תוך טיול קצרצר, ופוגשים אותו בקצה הגבעה, על סף המדרון. קונסטרוקציה גדולה מאד של קרשים מסודרים במקצב קבוע ב360 מעלות יוצרים מסדרון ארוך, מעגלי. גם כאן ביקש האומן Aeneas Wilder לאפשר לנו הצצה לעמק היפה, ויצר מעין עדשה סלקטיבית. לפעמים המבט נמשך החוצה, אל הטבע; ולפעמים המבט שלנו מתכנס פנימה, לעצמינו.
כבר שבועיים שאני תקועה עם השיר הזה בראש. מזמזמת שאריות של חיים נורמטיבים. תוהה לעצמי האם נחזור פעם למה שהיה? בתוך הכאוס אני בוחרת כל פעם מחדש באמנות; כמפלט ליופי, אסתטיקה אבל בעיקר לאמירה ללא מילים.
ואני לא רוצה כבר מאף אחד כלום,
אולי צפוי פה שינוי, אומר הספר,
ואני קם ומדליק את מכשיר הטמטום,
רואה ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים,
זה מה שנשאר.
במיוחד ארוחת צהריים בחווה כמתנת יום הולדת מפנקת. יש גם אפשרות נוספת ומאוד מרשימה להזמין מראש (דרך החווה) נסיעה בכרכרה רתומה לסוסים או טיול יומי הכולל בתוכו ארוחת צהריים. זאת הפתעה נהדרת במסיבות או כהסעה לאנשים עם קשיי הליכה (כמו אחותי שנקעה פעם את הרגל בביקור אצלנו ומאוד רצתה בכל זאת להיות קצת בטבע, ובעיקר את ההמבורגר).
