אתמול, בערב יום השואה, אירחנו בפעם השנייה בדאצ’טאון את אירוע זיכרון בסלון. השנה, עדיין תחת מגבלות הקורונה, היה לנו את הכבוד לשמוע במפגש זום את עדותו המרגשת של אברהם רות, אשר עבר את ימי המלחמה בהולנד וחי היום בישראל.
כ- 100 משתתפים נכחו באירוע מבתיהם. מיטל בויום למל, רכזת הכותבים של דאצ’טאון, הנחתה את האירוע וקיימה ראיון עם אברהם מביתו בישראל.
הערב נפתח בקטע מוזיקלי של דוד גולק, ישראלי החי בהולנד, אשר ניגן ושר יצירה פרי עטו, שנכתבה בהשראת אביו ניצול השואה.
לאחר דברי פתיחה של מיטל, שכללו ציטוטים מיומנים של ילדים ממדינות שונות בתקופת השואה, צפינו יחד בעדות המצולמת של אברהם, יליד אמסטרדם.
העדות:
בסיפורו המפורט והקולח לקח אותנו אברהם אל ילדותו בתקופת השואה. הוא היטיב לתאר את האווירה הרגועה והתמימה טרם הכיבוש הנאצי ואת החיים שהיו עבורו נטולי איומים או יחס מפלה. אברהם שיתף איתנו גם תמונות של חופשת קיץ בזאנדפורט ותמונה מבית הספר שבו למדו ילדים ממוצאים שונים ללא כל חיכוך. הוא סיפר כיצד רובם של היהודים בהולנד לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד ואפילו כאשר הסימנים הלכו והתרבו, ואפילו לאחר הכיבוש, רבים האמינו שלא יאונה להם רע. במשך זמן רב למדי חיו אברהם ומשפחתו בהיירנחראחט בלב אמסטרדם, תחת חשש קבוע, אך בנסיון לשמור על נורמליות ככל שניתן. אך החיים הפכו קשים יותר ויותר, ילדים ומורים מבית הספר היו נעלמים פתאום ללא הודעה מוקדמת ובסוף 1942 נלקח גם אחיו המאומץ של אברהם ונשלח לדכאו. כעבור זמן לא רב קיבלה המשפחה הודעה שהוא נספה.
ב-1943 הועברו בני המשפחה לגטו באמסטרדם-אוסט. סבו של אברהם ושתיים מאחיותיו נתפשו ונשלחו למחנה ווסטרבורק, ומשם לאושוויץ. אחיו הוסתרו על ידי משפחות הולנדיות. גם אברהם עצמו הוסתר אצל משפחה בעיר אוסט-חייסט. הוא נאלץ לעבור בכ- 13 משפחות שונות ולהסתתר, מפחד הלשנות וחיפושים שנערכו באופן תדיר על ידי הגרמנים. כך הגיע לליידן, לאוטרכט, לדן-בוס, ולמקומות רבים אחרים ולבסוף הגיע לכפר ווחל (Veghel), שם היה כאשר בנות הברית שחררו את העיר.
אברהם ביקש לציין מספר דברים לגבי תקופת המלחמה וההסתתרות, בנוגע לשיתוף הפעולה של העם ההולנדי עם הכובשים, שהיה רב לדעתו. דוגמא לכך היה בית יתומים יפהפה באמסטרדם שנתרם ותוחזק על ידי יהודים, וביום אחד הגיעה המשטרה ולקחה את כל 170 הילדים אשר יחד עם המטפלים נשלחו לווסטרבורק ולאחר מכן למחנות ריכוז מהם איש לא חזר. כל זאת נעשה על ידי המשטרה ההולנדית. דבר דומה קרה עם בית החולים לחולי נפש באפלדורן, בו עבד בן דודו של אברהם כמטפל, שכל דייריו נשלחו לאושוויץ.
דוגמא נוספת לשיתוף הפעולה היא שילדים רבים שהסתתרו מצאו עצמם לפתע ברחוב ללא הגנה, אם מפני שלא היה בידם לשלם להולנדים שהסתירו אותם או מפני שהמשפחות שהסתירו אותם פחדו שיענשו (אברהם מציין שאכן פעמים רבות נשלחו אבות המשפחות שהסתירו יהודים גם הם למחנות הריכוז). כך הגיעו כ600 ילדים מתחת לגיל שש למחנה בעיר פוחט, ומשם לווסטרבורק ולאשוויץ. המעבר מפוחט לווסטרבורק, מספר אברהם, לא רק שבוצע על ידי חברת הרכבות ההולנדית בשיתוף פעולה מלא, אלא שההולנדים אף התעקשו שהעברת הילדים היהודים בקרונות משא לא תפריע לתנועת הרכבות היומית הרגילה, וכך הנסיעה שאמורה להיות כשעה וחצי התארכה ליום שלם. כמו כן, הוא מדגיש, מחצית מהשומרים בווסטרבורק היו הולנדים מתנדבים.
אברהם לא דיבר מעולם עם הוריו על תקופת השואה, דבר שהוא מצטער עליו ולא מבין אותו עד היום. כמעט כל קרוביו נספו ואיש מהם לא נשאר בהולנד. כבר בזמן המלחמה ידע אברהם בבירור שאיננו רוצה לגור בהולנד יותר לאחר שהמלחמה תסתיים, וכך עשה. לאחר שהסתיימה המלחמה, כנער בן 17 עלה אברהם לישראל. היום יש לאברהם ארבעה בנים ואחד עשר נכדים והוא שומר על קשר עם אחיו שגם הוא בישראל עם משפחה גדולה. הקשר היחיד של אברהם עם הולנד הוא בכך שהוא שותף למאמצים לדרוש שיעשה צדק לגבי פעולותיהם של ההולנדים בשואה. מאז שנת 2000 לוקח אברהם חלק פעיל מטעם ארגונים שונים אשר עורכים משא ומתן עם הרשויות ההולנדיות ועם חברת הרכבות ההולנדית. הם דורשים הן פיצויים והן הכרה בחלקם של ארגונים אלה בפשעים ונטילת אחריות על מעשיהם. הקהילה היהודית בהולנד התקשתה לעשות את המשא ומתן בעצמה, הוא מספר, וביקשה את עזרתו על תקן ‘הישראלי החצוף’. לפני שנה פגש אברהם את המלך ווילם-אלכסנדר בביקורו בישראל. אל המלך הנוכחי אין לאברהם טענות והוא מרוצה מכך שסוף סוף הוא הביע התנצלות ולקיחת אחריות – דבר שסבתו המלכה לא עשתה.
אברהם מרגיש שהדור השלישי של ההולנדים, הרבה יותר פתוח, קשוב והגון, ותחושותיו כלפיהם טובות יותר. הוא חושב שכדאי שהישראלים החיים בהולנד ישמרו על קשר טוב עם הקהילה היהודית.
כאשר אברהם מגיע לביקור באמסטרדם ורואה את כל התושבים והילדים רוכבים בוקר על האופניים לבית הספר ונהנים מהחיים, הוא אינו יכול שלא לחשוב על עשרים אלף הילדים היהודים שנרצחו בעיר הזו. כך אמר גם לראשת העיר פמקה הלסמה כאשר נפגש איתה בשנה שעברה, וחשוב לו שגם אנחנו הישראלים החיים בהולנד לא נשכח זאת.
מיטל הודתה לאברהם על עדותו והביעה את תקוותה שאירועים כאלה, כמו גם התארגנויות אחרות של ישראלים בהולנד, יקיימו את בקשתו שלא נשכח את אותם הילדים.
לאחר העדות צפינו בהקלטה של הזמרת ניקי יעקובס אשר ביצעה שיר מרגש פרי עטה שהוקלט בבית הכנסת בעיר Weesp. ניקי יעקובס היא זמרת הולנדית המתמחה בשירה יידית ובמוזיקה עממית יהודית.
לאחר מכן קרא ניר גבע, תושב אמסטרדם, יו״ר מכון קהילות, את השיר ‘נזכור’ שכתב אבא קובנר, סופר יהודי שהיה חבר המחתרת ומנהיג פרטיזנים מגטו וילנה.
חלקו הראשון של הערב הסתיים במופע מוזיקלי של הרכב מטעם עמותת מוקה (בביצועה של פרויקה ארווטמן, בליווי גיטרה וחצוצרה של אייל מרגלית ורועי שבת) עם השיר ‘שיר ללא שם’ שכתב והלחין שלום חנוך.
לאחר סיום החלק הראשון עברנו אל חדרי הדיון. המשתתפים שוחחו, בהדרכת המנחים: ניר גבע, מיכל מדר-פורת ונועה ברום על משמעותו של יום השואה עבורם. השיחות נסובו על נושאים שונים. הדיונים יצרו חיבור אנושי עם משמעות ומרחב בטוח לביטוי רגשי ומחשבתי עם הקשבה אמפטית ומכילה.
תודות:
אברהם רות, ניצול השואה על העדות
מיטל בויום-למל על הנחיית האירוע
צילום ועריכה:
קארו מדיה
החלק המוזיקלי:
דויד גולק
ניקי יעקובס
פרויקה ארווטמן, איל מרגלית ורועי שבת מעמותת ״מוקה״
קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטע הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית קבוצת דיון
הפקה טכנית:
ריקי נודלר
הפקה:
דאצ׳טאון
