Tag: יהדות הולנד

כשאבי (53) עבר להולנד לפני יותר מ-20 שנה, עוד לא היו רשתות חברתיות, מרק צוקרברג חגג בר מצווה, ואפילו האימייל עוד היה בחיתוליו. “גרתי בעיר שלא היו בה כמעט ישראלים וחיפשתי ליצור קשרים חדשים”, הוא מספר, “די מהר הגעתי אל הקהילה היהודית. נוצרו קצת קשרים נחמדים, לימדתי עברית, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הכדורגל שלהם שנקראה ‘דה מאצה-באלן’ (כדורי המצה, כלומר קניידלעך) והשתתפה כל שנה ב’יום הפוטבאל’ – תחרות הכדורגל הידועה של הקבוצות היהודיות בהולנד, אבל קשה להגיד שנוצרו שם קשרי חברות, השונה היה רב על המשותף. כעבור כמה שנים נולדו לי ילדים, גרנו כבר בעיר אחרת וגם שם יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הרפורמית. הלכנו למסיבת פורים והיה להם גם חוג ללימוד עברית. כולם היו נחמדים מאד ומכניסי אורחים והיה ברור שהם שמחים מאוד על כל מי שמגיע ומתעניין. אבל בכל זאת אחרי מספר ביקורים לא המשכנו עם העניין. הילדים שלי לא מתו על זה ולא הרגיש לי נכון להכריח אותם, סביר מאד שהם חשו שגם אני לא ממש מרגיש בבית שם. כשביקרנו בחדר שבו מתקיים החוג לעברית, היה על הקיר לוח עם אותיות הא”ב, כל אות עם ציור מתאים: אל”ף אתרוג, מ”ם מצה… הכל בהקשרים דתיים. זה לא ממש התאים לי ובאותו רגע פחות או יותר החלטתי שאמשיך לבדי בינתיים בעניין העברית, ואעשה כמיטב יכולתי”.

אצל קריסטינה טלי סלמאן (41) חווית הקשר עם הקהילה היהודית הייתה שונה. “המפגש הראשוני שלי עם הקהילה היהודית היה בבית הכנסת הרפורמי בטילבורג”, היא מספרת, “זהו בית הכנסת שבן זוגי ומשפחתו הולכים אליו. הקבלה הייתה מאוד טובה, חמה ונעימה. לקח לי קצת זמן להתאקלם אבל בסופו של דבר, הצלחתי לא רק ליצור קשר עם הקהילה, אלא אני גם משמשת בה כחזנית ושליחת ציבור. במסגרת קורס שאני מעבירה לבעלי תפילה פגשתי אנשים נפלאים ועם כמה מהם אני בקשר והם מדהימים.”

סביר להניח שמשהו מהסיפורים האלה נשמע לכם מוכר, בין אם מהצד היהודי-ישראלי, החילוני לרוב, המבקש למצוא מחדש איזו תחושת שייכות שאבדה עם ההגירה; או מהצד היהודי-הולנדי, שמרגיש קרוב לישראל, אבל גדל עם תפיסה שונה של יהדות מזו המאפיינת יהודים חילונים בארץ הקודש. שוחחנו עם ישראלים יהודים ועם יהודים הולנדים כדי לנסות להבין האם נוצר קשר אמיתי בין שתי הקבוצות האלה, או שאולי, למרות הקרבה הגיאוגרפית והשייכות הדתית והלאומית, הן מתקיימות כשני קווים מקבילים המנופפים זה לזה לשלום, אך אינם נפגשים?

אולי יעניין אותך גם:

ישראלים בפוליטיקה ההולנדית: שמאל, ימין ומרכז אירופי
על המגרש עם מכבי הולנד
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

אלרגיה לבית הכנסת

קריסטינה הגיעה להולנד לפני כעשר שנים בעקבות האהבה, והיא חיה בדרום הולנד עם בן זוגה היהודי-הולנדי.

איך את רואה את היהודים ההולנדים? ואת הקשר בין הקהילות?

“כמו שאני רואה את ההולנדים הלא-יהודים. עם אחר, תפיסות אחרות, הם הרבה יותר רגועים ממני, מקובעים קצת. אלו שאני מכירה מאוד קשורים למסורת היהודית וישראל מאוד מעניינת אותם אבל אני לא רואה שיש להם חברים ישראלים”.

“הקשר בין הקהילות מאוד מאוד חשוב, אבל אין קשר. זו תעלומה שלדעתי קשה לפצח. אני חושבת שהישראלים פחות מעיזים כי איפה הם יפגשו את הקהילה היהודית ההולנדית? בבתי הכנסת, ולרוב הישראלים שאני מכירה יש מן אלרגיה לבתי כנסת וליהדות, פה גם טמונה חלק מהסיבה לכך שאין מפגש. אני חושבת שכדאי לקיים פעילויות משותפות כמו טיולים, משהו שמחבר אנשים, לקהילה היהודית בהולנד יש הרבה מה לספר, ואני חושבת שיש גם לנו הרבה מה לספר להם”.

הבעיה שקריסטינה מצביעה עליה, אותה “אלרגיה” ישראלית חילונית לדת, מורגשת גם בצד ההולנדי. סטפני (39) היא בת למשפחה יהודית מסורתית מאמסטרדם-זאוד. “הייתי בישראל כמה פעמים כשעבדתי בחברה בין-לאומית לפני כמה שנים. יותר מפעם אחת אנשים הופתעו שאני אוכלת כשר, והעירו על כך. הרי אני לא נראית דתייה במושגים שלהם”, סיפרה, “קשה לי עם זה שאני צריכה להצדיק את האופן שבו אני חווה את היהדות שלי. אני מבינה שלישראלים קשה להבין שמשפחות יהודיות-הולנדיות כמו שלי רואות חשיבות רבה במסורות דתיות. גם אם הם עצמם לא סופר-דתיים, יהודים הולנדים מקפידים קצת יותר על סמלים דתיים”.

הפער הדתי-תרבותי הזה עולה גם ממחקר שנעשה ב-2017 בקרב ישראלים החיים באירופה, ובו נבחן בין היתר הקשר בינם לבין הקהילות היהודיות במקומות מושבם. המחקר נערך על ידי מכון המחקר של ארגון הג’וינט JDC, בשיתוף מכון ‘קהילות’, שנולד באמסטרדם. המחקר כלל 890 ישראלים שחיים ב-27 מדינות באירופה, רובם בגרמניה ובהולנד.

ממצאי המחקר מאששים במידה מסוימת את התפיסה הרווחת: ישראלים באירופה נוטים להתחבר זה עם זה, ליצור רשתות ישראליות ולהעדיף פעילות בשפה העברית. עם זאת, רבים מהישראלים דווקא יוצרים קשרים ומשתתפים גם בפעילויות של הקהילה היהודית.

כמחצית מהנשאלים השיבו שהם לוקחים לעתים חלק בפעילויות של הקהילה היהודית המקומית. “אך הנתון הזה מטעה”, טוען ניר גבע (45) מאמסטרדם, יו”ר הועד המנהל של מכון ‘קהילות’, שהיה שותף לעריכת המחקר. “המספר הזה כולל בתוכו ישראלים שמגיעים פעם בשנה למסיבה של חב”ד בחנוכה, או שמשתתפים לעתים רחוקות באירוע כלשהו, באופן שאינו רציף ואינו מחייב. רוב-רובם של הישראלים באירופה, וזה גם המצב כאן בהולנד, לוקח חלק מועט בלבד בפעילויות של קהילות יהודיות”.

מדוע זה כך? כ-62% ענו שהסיבה למיעוט ההשתתפות היא שהפעילויות מבוססות ברובן על מסורת מן הפן הדתי-אמוני, בעוד שהם עצמם מזהים עצמם כחילונים, ולכן פעילויות אלה רחוקות מעולמם התרבותי. בתשובה לשאלה מה יעודד אותם להשתתף, ענו כ-68%: “פעילויות המיועדות לחילונים”.

“אחת המסקנות הברורות מן המחקר”, אומר ניר, “שגם תואמת את חוויותיי שלי בהולנד, היא שאם יש יחסים עם הקהילות היהודיות, הם במטרה לצרוך שירותים או להיות נוכח באירועים מסוימים, אך ברוב המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה אמיתי”.

“החזרנו את תחושת השייכות והמשמעות”

אחד האירועים המכוננים עבור ניר התרחש ביום כיפור הראשון שלו באמסטרדם, כשהלך לתפילת “כל נדרי” באחד מבתי הכנסת בעיר. “הרגשתי לא קשור, לא שייך, לא מחובר. באופן פרדוקסלי, המקום שבו הרגשתי הכי פחות שייך בהולנד באותן שנים, היה בבית הכנסת בערב יום כיפור. כל מה שראיתי ומה שחשתי שם, לא היה קשור בכלל לעולם שממנו באתי”.

נקודת המפנה עבור ניר ומשפחתו, הייתה ב-2012. “חברתנו רותי שלו מהארלם כינסה אותנו ואמרה, או יותר נכון הזהירה, שאם לא ניקח את גורלנו בידינו אז הילדים שלנו לא יכירו אותנו באמת ולא נוכל לחיות את חיינו באופן שנותן ביטוי לזהות שלנו. רותי קראה להקמתה של קהילה תומכת ומאורגנת שבאמצעותה ניטע ונטפח בילדינו את הזהות היהודית-ישראלית-חילונית שלנו”.

כך קמה ‘קהילה’ באמסטרדם. עמוד התווך שלה הוא בית החינוך, המתכנס בימי ראשון אחת לשבועיים, ומטרתו היא להעצים את הזיקה של הילדים לשפה העברית ולשורשיהם היהודיים. פעילויות הקהילה למשפחות ולמבוגרים כוללות אירועים בחגי ישראל, טיולים, ערבי שיח, ומפגשים נוספים המספקים לחברים תחושת שייכות תוך עיסוק בתכנים היקרים ללבם – וכל זאת בעברית.

בעצם יצרתם בעצמכם את מה שחיפשתם ולא מצאתם אצל הקהילות היהודיות.

“בדיוק, וזה עבד מעולה. הקהילה שלנו באמסטרדם קיימת כבר כמעט תשע שנים, וכולנו מרגישים שתחושת השייכות ותחושת המשמעות חזרו אלינו. ההצלחה של הקהילה שלנו הייתה כל כך גדולה, שהבנו שאת נוסחת הקסם שלה אסור לנו לשמור רק לעצמנו. וכך הקמנו לפני כשש שנים את מכון ‘קהילות’, שמטרתו היא לסייע להקמתן ולביסוסן של קהילות חילוניות בקרב ישראלים בתפוצות. בינתיים הוקמו קהילות דומות ב-12 ערים באירופה, ובכללן ‘קהילה רוטרדם-האג-ברדה’ ו’קהילה לימבורג’ לישראלים החיים במאסטריכט, ליאז’ והסביבה”.

האם לא מדובר ביצירת בועה שעלולה דווקא להעמיק את הפער בין הקהילות, ואולי למשל לפגוע במוטיבציה ללמוד הולנדית ולהכיר את המסורות של יהודי הולנד?

“חשוב להבהיר שהקהילה שלנו כלל אינה בועה סגורה, ושעריה פתוחים באהבה לכל המעוניינים להצטרף אליה. מטבע הדברים, פעילותנו בשפה העברית מייחדת אותנו וגורמת לכך שישראלים חילונים ירצו להצטרף אלינו וירגישו איתנו בבית, וזאת בשונה ממה שחלקם הרגישו כשניסו להתחבר לארגונים אחרים של יהודים בהולנד. העברית היא שפת האם וגם שפת העם שלנו, ואנחנו לא מתנצלים על השימוש בה, שמגדיר אותנו ושהוא חלק מהווייתנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור שלנו לתרבות היהודית-ישראלית-חילונית החיה והמתחדשת, וגם לא מרגישים צורך לאמץ תרבות יהודית אחרת, של קהילה הולנדית כלשהי.

רוב-רובם של החברים אצלנו לא היו משתייכים לאף קהילה יהודית אילו הקהילה שלנו לא הייתה קיימת. ולכן אנחנו לא יוצרים שום פער, אלא להיפך: אנחנו מחברים את הבלתי-מחוברים, והופכים אותם לחלק מקהילה, שהיא חלק מיהדות התפוצות המגוונת ורבת הפנים. בזכות הקהילה מתאפשר לנו לטפח את מרכיבי הזהות היהודית בפסיפס הזהותי המורכב שלנו ושל ילדינו, ולהנחיל להם ערכים חשובים, יהודיים ואוניברסליים, שגדלנו עליהם. וכך אנחנו גורמים לילדים שלנו לאהוב את מי שהם, וכתוצאה הם גם יותר גאים בנו, הוריהם, ובמוצאם היהודי-ישראלי”.

להתחבר, לא להיטמע

ניר, איך אתה רואה את שיתוף הפעולה הרצוי ביניכם לבין הקהילות היהודיות?

“לפני כשנתיים התקיים בפראג כנס של מועצת הקהילות היהודיות באירופה (ECJC) ונציגי ‘קהילות’ הישראלים הוזמנו להשתתף בו. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורנו משום שלראשונה ניתנה לקהילות של הישראלים הכרה רשמית מצד אחד המוסדות היהודיים החשובים ביבשת, והם הביעו הערכה עצומה למפעל שהקמנו. הם רואים בנו זרם ביהדות לכל דבר”.

אז האוטונומיה היא חלק מהפתרון?

“נכון, במקום שהקהילות היהודיות יגידו ‘הצטרפו אלינו והיו כמונו’, הייתי רוצה שהם יבינו שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם, אלא לשמר ולטפח את מה שאנחנו. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה ולמצוא חיבורים, אבל לא להיטמע”.

לדעתו של ניר, קיים בהולנד צורך בקהילות ישראליות, חילוניות ודוברות עברית, לצד הקהילות היהודיות הוותיקות. הוא צופה שהקהילות הללו יהפכו בהמשך דרכן לעמודי תווך ביהדות הולנד, ויפעלו לצדן תוך שיתוף של רעיונות ותפיסות. “בסך הכל לכולנו, בכל הקהילות, יש עניין שהיהדות תמשיך להתקיים, בזרמים השונים, ושהסיפור שלנו כעם יהודי ימשיך להיות מסופר מדור לדור”.

“חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?”

שרון (53) נולדה וגדלה באמסטרדם. היא עברה את מה שהיא מכנה “המסלול של ילדה-טובה-הולנדית-יהודיה”: ילדות בשכונת באוטנפלדרט, “גן שמחה” היהודי, בית הספר היסודי ראש פינה ובית הספר התיכון מיימונידס. “היו ילדים ישראלים גם בגן”, היא נזכרת, “אבל המפגש הראשון שאני זוכרת היה עם המורה הישראלי בראש פינה, טיפוס כאוטי ומלא חיים יחסית למורים ההולנדים שהכרתי. דיבר הרבה עם הידיים וצחק הרבה”. היום יש לשרון קשרים חברתיים רבים עם ישראלים, גם בהולנד וגם בישראל. “דינה הייתה הישראלית הראשונה שהיו לי איתה ממש קשרי חברות. היא נשואה ליהודי הולנדי שהוא חבר טוב שלי ואחרי תקופה בישראל הם עברו לגור בהולנד. לא קשה לאהוב את דינה – יש לה צחוק מדבק ומנטליות ישראלית שמשדרת ‘אני נותנת את עצמי ב-100 אחוז’. אבל זה לא אומר שלא היינו צריכות להתרגל אחת לשנייה. דינה הייתה הרבה יותר ישירה מחברים אחרים, לא רק בדעתנות ובנחרצות שבהן ייעצה לי איך כדאי לי לחיות את חיי, אלא גם למשל באופן שבו ביקשה לשתות: ‘תני לי מים!’, ואני באופן קבוע הגבתי-תיקנתי בחיוך – ‘בבקשה’. גם היום בביקורים בישראל כשאני מברכת באופן אוטומטי נהג אוטובוס בבוקר טוב, או אומרת תודה, אני צוחקת לעצמי, כי אני יודעת שזה קצת מגוחך, אבל צריך להודות על האמת – את הצד המנומס של ההולנדיות אני אוהבת ומעדיפה”.

ביקורה הראשון של שרון בישראל היה בטיול בת-המצווה. “כבר בהכנות לנסיעה הייתה התרגשות גדולה, כאילו מדובר באיזה מסע עולמי”, היא נזכרת. ישראל שאותה ראו הייתה בעיניה מדהימה ואקזוטית, שונה מכל מה שהכירה כאן. רבים מהאנשים ברחוב נראו לה מוכרים ודומים יותר לה ולמשפחתה, בהשוואה להולנדים שהכירה.

בשנים שעברו מאז הביקור ההוא, שרון מתארת את ישראל כמקום שהפך להיות חלק ממנה וממי שהיא. היא הקפידה לבקר באופן קבוע ולשמור על קשר עם חברים ומשפחה, למדה קצת עברית. יש לה חברים ישראלים רבים שאיתם היא מדברת על הכל, “רק עם פוליטיקה אני נזהרת קצת יותר. מובן לי שלחלק מהאנשים זה מפריע כשאני מביעה את דעתי כמישהי מבחוץ”.

אחד ההבדלים שהפתיעו את שרון היה שרבים מהישראלים שהכירה הם חילונים והיא מרגישה שהיא מחוברת לסמלי היהדות יותר מהם. “אני חושבת שעבור היהודים בהולנד לסמלים יש חשיבות מסוג אחר, כי בלעדיהם אין הרגשה של שבת למשל. אני לא דתייה, אבל שומרת כשרות מסוימת ומדליקה נרות שבת. עם הזמן גם זה נראה לי קצת תלוש, אבל זה כבר חלק ממני ולא הייתי רוצה לשנות את זה”.

לגבי היחסים בין יהודים וישראלים בהולנד, שרון חושבת שיש מקום לשיפור: “אני מרגישה שיש פער גדול. ההרגשה שלי היא שישראלים בהולנד לא מעורים ולא מעוניינים כל כך להכיר או להיות חלק מהפעילות המאורגנת של יהודים בהולנד. וזה מצער כי מבחינתי זה יכול להוסיף הרבה חיות, צבעוניות ועכשוויות לקהילה היהודית. כשאני הולכת להופעה של עידן רייכל או יוני רכטר, פתאום אני רואה את כל הישראלים וחושבת – ‘חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?’”.

יהדות שצריך ליצור

אשר ואטרמן (28) מאמסטרדם מצייר תמונה חיובית יותר של היחסים בין שתי קבוצות היהודים. הוא עובד סוציאלי בארגון JMW העוסק בעזרה סוציאלית ופעילויות רווחה ותרבות ליהודים בהולנד. “אני מעורב למדי בחיי הקהילה היהודית בהולנד” הוא אומר”, בעיקר בעבודתי, אך גם כחבר ב- LJG אמסטרדם (הקהילה הליברלית היהודית באמסטרדם) וכחבר הנהלת קרן הנוער היהודית. בנוסף לכך, התחלתי לאחרונה הכשרה לרבנות במכון לויסון. הרבה ממה שאני עושה מתרחש בתוך הקהילה היהודית”.

האם יש לך קשר אישי עם ישראלים בהולנד? 

“בהחלט. בעבודה ובבית הכנסת, ובעבר כשהייתי פעיל בתנועת הבונים ובפדרציה של ציוני הולנד. אנחנו גם נפגשים בכל מיני אירועים שלעתים מכוונים לקהילה היהודית, ולעיתים בפעילויות בעלות אופי תרבותי ישראלי, כמו פסטיבל הקולנוע הישראלי. ככלל, הקשרים שחוויתי בישראל ועם ישראלים בהולנד היו טובים ומהנים, ואני מרגיש בבית בחברתם. גרתי תקופה מסוימת בישראל ואני מדבר עברית, ומכיר את התרבות. יש לי חברים ישראלים, ולרוב החברים היהודים הלא ישראלים שלי יש קשר מיוחד עם ישראל”.

“נראה שיש קהילה ישראלית תוססת בהולנד, שלרוב נפרדת מהקהילה היהודית ההולנדית. אני חושב שהשפה משחקת כאן תפקיד מאוד חשוב. ישראלים נהנים מטבע הדברים לדבר עברית במהלך מפגשים, וזה יכול להוות בעיה עבור יהודים רבים. אבל אני חושב שלנסות להפגיש את שתי הקבוצות האלה מדי פעם זה בהחלט רעיון לא רע”.

פרט לשפה, אשר מציין גורמים נוספים שמקשים על חיבור בין שתי הקבוצות: “אני חושב שתפיסת הזהות היהודית גם היא שונה מאוד. עבור הישראלים החיים היהודיים מובנים מאליהם. החגים הלאומיים בישראל הם יהודיים ואתה חי על פי לוח השנה היהודי. היהדות קיימת בכל מקום. בהולנד זה לא כך. היהדות אינה מובנת מאליה, אתה צריך לצאת ולחפש אותה – וליצור אותה. עבור ישראלים רבים היהדות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהישראליות. שמעתי גם ישראלים שמגדירים את עצמם לא כיהודים אלא רק כישראלים. אני חושב שזה אומר הכל על ההבדל. ויש כמובן גם הבדלים תרבותיים, כמו למשל ההבדל במנטליות. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי שנה של לימודים בירושלים, ואנשים סוף סוף חיכו שתרד מהאוטובוס לפני שנדחפו פנימה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה”.

האם לדעתך חשוב שיהיה קשר בין יהודים ישראלים להולנדים בהולנד?

“זה תמיד כיף וגם חשוב, בעיקר כשמדובר בקהילות קטנות כמו בהולנד. חשוב שהקשר יישמר. הישראלים בהולנד הם קבוצה חשובה, ואולי הקבוצה הצומחת ביותר של יהודי הולנד. אני שם לב שישראל הופכת מרכיב חשוב יותר ויותר בזהות של יהודים הולנדים. וזה לא מפתיע לדעתי – ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שבה היהדות היא דבר מובן מאליו ושבה התרבות היהודית מתפתחת ופורחת. זה המקום שבו התפתחה העברית, שם נוצרת מוזיקה ישראלית ויהודית חדשה, נכתבת ספרות ישראלית ויהודית חדשה. התפתחויות אלה יכולות להוות מקור השראה לחיים יהודיים במדינות אחרות. לכן, מגע בין הקהילות מעשיר את הקהילה היהודית בהולנד. אך גם עבור הישראלים בהולנד, מפגש כזה יכול להיות מעשיר. למרות ההבדלים, הם ימצאו הכרה בקרב יהודים בהולנד בגלל ההיכרות עם החגים, שמירת השבת וכו’. עבור ישראלים שהגיעו זה עתה להולנד, למשל, הקהילה היהודית יכולה להיות קצת בית, ואולי לעזור בהתאקלמות, למרות ההבדלים”.

איך נסכם את כל העמדות השונות והחוויות השונות ששמענו מישראלים ויהודים החיים בהולנד? מבחינת הקהילות, נראה שמתגבשת תופעה חדשה של קהילות ישראליות מאורגנות. ייתכן שהכרה בישראלים כקבוצה בעלת זהות מגובשת אך נפרדת יכולה לעזור ליצור יחסים של שיתוף פעולה תוך מודעות לשוני.

במקביל, נראה שיש קבוצה הולכת וגדלה בהולנד גם של ישראלים וגם של הולנדים המגדירים עצמם כחילונים, שמרגישים שהם מפספסים אלה את אלה, והיו רוצים להכיר זה את זה יותר. האם יש מקום לקהילה חדשה נוספת, של ישראלים והולנדים, אשר מבוססת על תרבות משותפת שאינה דתית גרידא?

לכל הכתבות של שלום

 

 

 

חווית המעבר לארץ אחרת יכולה להיות מלחיצה. יום אחד אתם שולטים בשפה, יש לכם עבודה, משפחה וחברים ולמחרת אתם מהגרים שמדברים בשפה רצוצה, לא מכירים אף אחד וחסרי עבודה. תארו לכם לעבור את החוויה הזו בלי לינקדאין או גוגל טרנסלייט ובלי להיות במרחק כמה שעות טיסה מאמא.

תדמיינו את החוויה הזו כיהודים בעולם אנטישמי או כהומוסקסואל בעולם בו זו עבירה שדינה מאסר, כמשורר המהגר לארץ שאינו דובר את שפתה.

השפה/ יעקב ישראל דה האן

יותר מהכל אני כמה את השפה שוב לשמוע; שפתה של הולנד עוטפת אותי

אני חי כאן, חצי מאושר וחצי אבוד; ואף לא אדם אחד, דובר את שפת שירי

משורר נודע, הומוסקסואל מוצהר, הולנדי, יהודי חרדי שנולד בכפר קטן בהולנד ונרצח בירושלים. לא זו לא הסדרה החדשה של כאן 11 שנמכרה לנטפליקס. זה סיפורו של הרצח הפוליטי הראשון בישראל.

השנה ב-5 במאי, בטקס הזיכרון למלחמת העולם השנייה שנערך בכיכר הדאם באמסטרדם נגעו לליבי מילותיו של אנדרה ואן דוין (Andre van Duin) שדיבר על החירויות שהולנד המודרנית מעניקה לנו. בנאומו הוא ציטט שורה משירו של דה האן, החרוטה על האנדרטה לזכר ההומוסקסואלים שנספו בשואה (homomonument) באמסטרדם. סקרנותי התעוררה ורציתי ללמוד עוד של המשורר היהודי ששירו זכה לזיכרון עולמים.

אולי יעניין אותך גם:

עברית ברחוב ההולנדי
בהולנד קוראים לזה ברנאאוט
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

ילד ביישן אך שחצן

יעקב ישראל דה האן גדל בזאנדאם כילד יהודי דתי. כשבגר למד הוראה בסמינר למורים בהארלם שם תיארו אותו חבריו כ״בודד, לחוץ, ביישן אך שחצן”. בסמינר הוא נחשף לסוציאליזם, עזב את היהדות והצטרף למפלגה הסוציאל דמוקרטית של הולנד. לאחר לימודיו הוא עבר לגור באמסטרדם, שם עבד כמורה וכעיתונאי ונהנה מהחופש המיני והתרבותי שאמסטרדם איפשרה לו.

הפתיחות של אמסטרדם הטעתה אותו והוא פרסם את ספרו, ׳צינורות׳, שהיה מהפכני בזמנו ועסק במערכת יחסים הומוסקסואלית. בעקבות פרסום הספר הוא פוטר מעבודותיו וסולק מהמפלגה. התגובות גרמו לו למפח נפש שהוא תיאר במכתב לחבר, ״בזבזתי את חיי ולא נשאר לי דבר לעשות בקשר לכך.״

האכזבה דחפה אותו בחזרה לחיק הדת ולחיק משפחתו והוא אפילו נשא אישה. שירו ׳גאולה׳ עוסק בחזרה הזו:

“הייתי צעיר יהודי, התאווה בלבלה אותי… ועכשיו הבושה מבעירה את לחיי החיוורות…לבי חולה וגעגועי חסרי תקווה… האוכל לצעוד על רגלי העייפות ולנוח בארצנו שמעבר לירדן״

הוא שוב חיפש התחלה חדשה, הפך לציוני נלהב והחליט לעלות לישראל, שם היה בטוח שצפויות לו גדולות ונצורות. כפי שביטא בשירו, ״ייעוד״, אותו הקריא בפרידה מחבריו בהולנד לפני העליה לארץ:

״אני הולך כמו העננים הנמשכים על ידי השמש. מי יעמוד בפני קריאתו של אלוהים המעורר את עמו.״

אך בישראל נכונו לו שוב אכזבות. הוא הגיש מועמדות למשרות ביישוב היהודי ובאוניברסיטה העברית ולא התקבל. הוא ניסה להפוך לקונסול הולנד בירושלים וגם לכך לא התקבל. בודד ומאוכזב, הוא כתב:

״זהו מדבר רוחני…אני חש נטוש ונשאר כדי לעמוד בהתחייבויותי.״

מציוני נלהב לפעיל אנטי-ציוני

אכזבתו מהדחיה הפכה לאכזבה מהציונים ומהציונות והוא פנה לחרדים האנטי ציונים, והתקבל על-ידם בזרועות פתוחות. הוא הסתיר מהם את נטייתו המינית והם בתורם העלימו ממנה עין. הוא תמך במאבקם כנגד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והפך לאנטי ציוני הסבור שאין מקום למדינה יהודית לפני בוא המשיח. הוא פעל מול מנהיגים בבריטניה ובירדן והפעיל את קשריו והשפעתו כדי להביא לביטול הצהרת בלפור ולמנוע הקמת מדינה יהודית.

חייו התאפיינו בסתירות פנימיות. הוא התפלל בכותל מדי יום והתנחם בזרועותיהם של צעירים ערבים נאים ממזרח ירושלים. הקונפליקטים הפנימיים שלו באו לידי ביטוי בשירתו, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות:

הקונפליקט בין אלוהיו לאהבתו – ״ספק״: ״למה אני מחכה בשעת ערב זו, יושב ליד כותל המקדש בעיר הישֵנה; לאלוהים או לעלם מרוקאי?״

הקונפליקט בין ירושלים לאמסטרדם בשירו ״אי שקט״: זה שבאמסטרדם כמה לירושלים ואחר כמיהתו הלך; ממלמל עכשיו אמסטרדם אמסטרדם״. שיר זה חרוט על האנדרטה לזכרו ב- Jodenstraat באמסטרדם.

הוא התפרנס מטורים שכתב בעיתון הולנדי, “Algemeen Handelsblad”, בהם תאר את החיים בישראל, ולימד בבית הספר הבריטי לכלכלה ולמשפט אשר ממנו פוטר בעקבות דרכו האנטי ציונית שגם הביאה גם למותו.

 

ב-30 ביוני 1924, ערב נסיעתו ללונדון בראש משלחת חרדית שרצתה לשכנע את השלטונות הבריטיים לבטל את הצהרת בלפור, ארבו לו שני חברי ההגנה, אברהם תהומי וזאב משי, ברחוב יפו בירושלים ביציאה מבית הכנסת שבו התפלל. תהומי ניגש לדה האן, ירה בו שלוש יריות והמשיך עם משי לתחנת האוטובוס ממנה נסעו לחיפה. הוא היה בן 42 במותו.

בהולנד הוא זכור ומוערך עד היום ושורה משירו חרוטה על ההומומוניומנט, לזכר חברי הקהילה שנרצחו בשואה – ״כזו כמיהה אינסופית לידידות.״

 

לכל הכתבות של לילך

 

[adrotate banner=”51″]

vertalen: Laliv Doron

Michal Wolffs Zvi wist niet veel over de rol van haar oma Rosa, de toegewijde kleuterleidster, in de communistische verzetsbeweging tegen de bezetting van Nederland door de nazi’s. Samen met de leerlingen van de Amsterdamse basisschool die naar haar oma is vernoemd, en mede dankzij het project In mijn buurt, leert zij haar oma echt kennen. Michal ervaart nu hoe ze een schakel kan zijn tussen verleden en toekomst, tussen Israël en Nederland.

Heden – tussen de ruimtes in

Een zachte klop op de deur, een warme, nieuwsgierige glimlach en stralende ogen. En ze houdt ook een boek in haar hand, dat op het eerste gezicht lijkt op een soort scriptie over architectuur. Toch gaat het over haar en over ons allemaal. Zo heb ik Michal Wolffs Zvi voor het eerst ontmoet. Geen van beiden weet op dat moment hoe breed en hoe diep haar familieverhaal reikt en hoe het daarmee vrijwel ieder van ons raakt. Een levensverhaal dat gekoppeld is aan gebeurtennissen uit het verleden die het heden blijven beïnvloeden.

“Mijn oma is een ware held”, vertelt Michal (40) me. Een kleindochter vol bewondering? Nee hoor, de heldenstatus van haar oma is officieel door het Koninkrijk der Nederlanden erkend en wordt herdacht op een manier die voor honderden schoolkinderen dagelijks zichtbaar is: hun school is naar haar oma vernoemd. Het is de openbare basisschool Rosa Boekdrukker in Amsterdam.

Michal vertelt: “De verjaardag van mijn oma werd vorige week op school herdacht met een zeer aangrijpende ceremonie. Mijn echtgenoot en onze drie dochters waren er ook bij. Als ik de school zie, die de naam van mijn oma draagt, krijg ik al kippenvel en komen er gedachten aan oma voorbij. Alle leerlingen zijn vrij. Ze hoeven niet beveiligd te worden. Mijn dochters zitten op een joodse school, het Cheider. Tachtig jaar geleden was mijn oma een verzetsheld in Nederland, en nu moeten wij nog steeds de joodse school beveiligen. Ik draag steeds een gevoel van bevreemding hierover met me mee.

Michal heeft haar jeugd in een Moshav in Israël doorgebracht. Ze is op een traditioneel joodse, open en ongedwongen manier opgevoed. Als de jongste van vier kinderen groeide ze op in een warm en liefdevol gezin. Net als in veel gezinnen van Holocaust-overlevenden werd ook bij hen thuis niet gesproken over wat er in Europa was gebeurd; over de geschiedenis van haar oma van vaders kant zwegen ze. “We wisten dat papa allerlei zaken in Nederland aan het regelen was die met oma te maken hadden. Maar ook zij vertelde niet veel, ik kende de details niet.”

Ik vraag haar waar te beginnen. Aan haar blik weet ik het antwoord al. Laten we maar beginnen bij wat we hier voor ons zien, bij dit boek. “Dit is mijn scriptie die ik aan het einde van mijn studie architectuur hier in Nederland heb geschreven. Het heet In Between Spaces. Zo ben ik ook, ik leef tussen ruimtes in. Ik ben de dochter van Duitse ouders, opgegroeid in een traditioneel joods gezin in Moshav Beit-Jitzhak in de Hefervallei. Als volwassene ben ik religieus en woon ik in Amstelveen met mijn echtgenoot en dochters. Het voelt alsof ik op veel plekken tegelijk ben en alles met elkaar verbonden is.”

“Mijn scriptie gaat over verloren ruimtes in de stad. Die zijn in mijn beleving het belangrijkst, omdat die alle andere plekken verbinden. Ze zijn de lijm tussen de verschillende omgevingen van de stad. Het gaat me niet om de gebouwen, maar wat ertussen ligt. Als we deze plekken bekijken en er de nadruk op leggen, dan kunnen we daar allemaal plezier aan beleven. Ik wil betekenis geven aan de ruimtes tussen de gebouwen, zodat ze niet verloren raken. Zij zijn gemaakt om er gebruik van te maken. Het zijn de gangen die ons van plek naar plek brengen, zij houden ons verbonden.”

Michal ziet zichzelf op een bepaalde manier als een ruimte die plekken met elkaar verbindt. Zij neemt de rol van verbinder op zich. Een schakel tussen seculieren en religieuzen, tussen Nederland en Israël, tussen het verleden, het heden en de toekomst van haar familieverhaal.

Verleden – Een Hollandse Jeanne d’Arc.

“Ik stelde me met al mijn kracht in dienst van de Communistische Partij”

Rosa werd geboren in 1908 in Ostrowo, een dorp aan de Pools-Duitse grens. Ze was de enige dochter in het gezin en had twee oudere broers. In verband met het toenemende antisemitisme in Polen, verhuisde het gezin naar Berlijn. Haar vader, Israel Hermann Hirsch, opende een koosjere bakkerswinkel. Rosa deed haar eindexamen op het lyceum, studeerde af en werd kleuterleidster. Maar een toekomst zag ze voor zich aan de andere kant van de Middellandse Zee. Begin jaren dertig emigreerde Rosa naar Palestina met een groep pioniers. Haar ouders volgden een paar jaar later. Juist daar begon haar band met Nederland, wanneer ze de Nederlandse Nico Boekdrukker tegenkomt. Nico en Rosa trouwden in Jaffa. Net als vele andere pioniers in die tijd, kreeg Nico malaria. Terwijl zijn gezondheid achteruitging, besloot het paar terug te gaan naar Europa. Ze woonden in Amsterdam en werden lid van de Nederlandse Communistische Partij (C.P.N). Ondanks gedeelde normen en waarden, gingen ze in 1939 scheiden. Rosa bleef wel haar trouwnaam Boekdrukker gebruiken.

Na de bezetting werd de partij verboden, maar C.P.N. bleef actief als verzetsbeweging. Het verzet bereikte zijn hoogtepunt met het organiseren van de Februaristaking in 1941. Dat was een landelijke staking van honderdduizenden arbeiders als reactie op de razzia’s in Amsterdam. Op de derde dag werd de staking hardhandig neergeslagen door de bezetter. De stakingsleiders zijn opgepakt en een deel van hen is geëxecuteerd. Rosa was actief en betrokken. Ze fungeerde als contactpersoon tussen het verzet in Amsterdam en de landelijke verzetsleiding. Bij haar thuis werden geheime bijeenkomsten georganiseerd. Anderhalve maand na de staking is ook zij opgepakt. In een brief aan haar ouders, die na haar overlijden werd gevonden, schreef ze na de oorlog:

“Ik stelde me met al mijn kracht in dienst van de Communistische Partij, omdat ik een bijdrage wilde leveren aan de verbetering van de maatschappij. Toen de Duitsers het kleine Nederland binnenvielen, leegplunderden en het volk alle vrijheid ontnamen, vonden zij hier in Amsterdam de grootste tegenstand. Onze partij had deze staking voorbereid en werd daar ook verantwoordelijk voor gehouden. Er werden communisten gearresteerd, tweeëntwintig leden van de partij werden berecht, twintig mannen en twee vrouwen, waaronder ik.”

Rosa werd gevangengezet. Eerst in Amsterdam en daarna werd ze naar de beruchte gevangenis van Scheveningen overgebracht. De berechting vond plaats in Den Haag, achter gesloten deuren. Rosa weigerde informatie over het verzet prijs te geven, waarna ze werd veroordeeld tot tien jaar gevangenisstraf in Duitsland.

Rosa werd overgebracht naar een ongewone locatie; het vrouwentuchthuis in Anrath, vlakbij Krefeld. Daar leed ze weliswaar honger, maar behandelde men haar niet anders dan andere gevangen. In december 1942 kwam het bevel om alle joden in Duitse gevangenissen naar de vernietigingskampen te sturen. Toch besloten de opzichters in Anrath tegen dit bevel in te gaan en Rosa en de andere Joodse gevangen daar te houden. Toen de geallieerden steeds dichterbij kwamen, hebben de Duitsers in 1944 het tuchthuis in Anrath ontruimd. Alle gevangenen werden overgebracht naar Düsseldorf en vanaf daar naar Ziegenhain bij Kassel. Daar heeft Rosa een jaar in een fabriek gewerkt. Op 29 maart 1945, slechts uren voordat Amerikaanse legereenheden Ziegenhain hadden bereikt, werden de gevangenen in veewagens naar het concentratiekamp Bergen-Belsen gedeporteerd. In april bereikte het Britse leger het door tyfus geteisterde kamp en werd Rosa samen met alle andere gevangenen bevrijd.

Zwak en uitgeput keerde Rosa terug naar Amsterdam. Haar vrienden uit het verzet hebben haar verzorgd tot ze weer was hersteld. Na de oorlog heeft ze in een joods kindertehuis in Bilthoven gewerkt.

Twee jaar na de bevrijding keerde Rosa terug naar Palestina. Ze zag haar ouders weer, die ze tien jaar had gemist. Ze ging werken als kinderleidster in Haifa, waar ze Wolff Benjamin Wolffs leerde kennen. In 1950 trouwde ze met hem. Een jaar later werd Abraham Arje geboren, hun enige kind en de vader van Michal.

Het gezin verhuisde naar het plaatsje Moshav Beit-Jitzhak, waar Rosa tot aan haar pensioen als kinderleidster bleef werken. Tijdens haar laatste jaren verbleef ze in het Juliana Huis, een Nederlands bejaardentehuis in Hertzeliya. Rosa overleed op 11 september 1982. In communistische kringen wordt ze als held gezien, vanwege haar onverzettelijke houding tijdens de rechtszaak en ook omdat Rosa geen informatie prijsgaf over de leden van het verzet. Sommigen noemen haar de Hollandse Jeanne d’Arc.

Toekomst – Het doel is om geschiedenis niet uit de boeken te halen, maar juist het leven zelf

“We zien dat de mensen die dit hebben meegemaakt nooit zullen worden vergeten.”

Vlakbij de buurt waar Rosa in Amsterdam heeft gewoond, staat de school die haar naam draagt. Niet voor niets hebben het Ministerie van Onderwijs en de gemeente besloten deze dappere vrouw te herdenken via een onderwijsinstelling. Het onderwijzen van kinderen was de rode draad in haar leven – in Polen, Israël, Duitsland en Nederland. Op de Rosa Boekdrukker school zitten joodse, christelijke en moslim kinderen uit tientallen verschillende landen. Wanneer ik er op bezoek ben, zie ik veel vrouwen met een hoofddoek in de lerarenkamer zitten. Dat zijn de overblijfmoeders.

Hier ontmoet ik ook Shirley Brandeis van de stichting In mijn buurt. Deze stichting wil buurtbewoners helpen hun leefomgeving beter te leren kennen en hen in contact brengen met de geschiedenis van hun buurt. De energieke en vriendelijke, gemotiveerde Shirley , met haar innemende glimlach, heeft zelf twee dochters op deze school. Het is duidelijk dat ze hier kind aan huis is. “Wij zijn heel tevreden met deze school”, vertelt ze. “We zochten een relatief kleine school met een prettige, ongedwongen sfeer, en zo zijn we in 2009 hier terechtgekomen.”

Shirley is van de derde generatie en net als bij Michal, lieten ook haar grootouders weinig los over wat er tijdens de oorlog is gebeurd. Tegenwoordig probeert ze door middel van de stichting leerlingen iets mee te geven over het onderwerp. In de buurt houdt zich niet alleen met de Tweede Wereldoorlog bezig, maar ook met het koloniale verleden van Nederland en verhalen over de immigratie van gastarbeiders.

De Amsterdamse Shirley geeft les over de oorlog en over de geschiedenis van buurtbewoners. Ze organiseert ontmoetingen tussen bejaarden uit de buurt, die tijdens de oorlog nog maar klein waren, en kinderen die hier momenteel op school zitten. Leerlingen bezoeken de oudere bewoners thuis en luisteren naar hun verhalen. Zo hebben ze pasgeleden een 90-jarige vrouw ontmoet die als jong meisje in Kamp Westerbork heeft gezeten en met de laatste trein naar Auschwitz werd gedeporteerd. Het doel is om geschiedenis niet uit de boeken te halen, maar juist het leven zelf en daarbij de mensen die dit verleden hebben meegemaakt.

Het mooiste aan haar werk vindt Shirley het opsporen van de ouderen. Ze ontmoet ieder van hen persoonlijk en voert met hen gesprekken alsof het haar eigen grootouders zijn, die nooit over de oorlog wilden praten. Natuurlijk kon ze ook het bijzondere verhaal van Rosa niet voorbij laten gaan. Daarom heeft Shirley contact opgenomen met Michal en haar bij het project betrokken.

Op Shirley’s initiatief wordt elk jaar (op de verjaardag van Rosa) een ceremonie gehouden waar alle leerlingen aan deelnemen. Ook de schooldirecteur, Werner Tillema, steunt dit initiatief en moedigt het aan. Aan de afgelopen ceremonie hebben ook Michal en haar gezin deelgenomen. Voorafgaand aan de ceremonie leerden de leerlingen over het leven van Rosa. Zo hebben ze een muurkrant over haar gemaakt. Lisa uit groep vijf wist trots te vertellen dat Rosa “moedig en goed was voor de wereld”. Haar vriendin Esmee voegde daaraan toe: “Ik denk dat zij sterk was en niet deed aan opgeven” en Jade is ervan overtuigd dat de favoriete kleur van Rosa geel was, namelijk de kleur van de school.

“Dankzij Shirley en haar werk met de kinderen kent iedereen het verhaal van Rosa”, zegt Michal. Net als Shirley, voelt ze zich thuis op deze school. De ontmoeting met Shirley ontroert haar. Ze betreurt het dat haar vader, met wie ze een goede band had en die twee jaar geleden overleden is, dit niet heeft kunnen zien en meemaken. “Ik weet zeker dat mijn oma heel trots zou zijn”, zegt Michal.

“Als mijn oma en opa nog in leven waren en verhalen over mijn werk en wat ik hier doe hadden gehoord, dan zouden ze het nooit geloven”, zegt Shirley. “Ze zouden zeggen: we zien dat wat er is gebeurd en de mensen die dit hebben meegemaakt nooit zullen worden vergeten.”

Heden – De rode draad tussen verleden en toekomst

“Ik hoor op veel plekken thuis”

Michal wordt overmand door emoties door haar band met de school, met Shirley, en met haar leven in Nederland dat zo verbonden is met haar familiegeschiedenis. Zestien jaar geleden zijn Michal en haar echtgenoot naar Nederland verhuisd. “In het begin voelde ik me nogal eenzaam. In Israël had ik een rijk sociaal leven. Toen we hierheen verhuisden, voelde ik vooral het gemis. Nu hebben we inmiddels goede banden opgebouwd met allerlei vrienden en gezinnen, maar we moeten nog altijd aan ons sociale leven blijven werken. Ik ben een actief mens. Ik hecht veel waarde aan contact met anderen. Ik houd van reizen, nieuwe ervaringen opdoen, actief zijn binnen de gemeenschap en met gezinnen uit alle hoeken van de samenleving..” Pas na een aantal jaar in Nederland, besloot haar gezin religieus te worden. Chazara b’teshoevah, zoals Michal dat noemt, en zijn ze verhuisd vanuit het centrum van Amsterdam naar Amstelveen. “We wilden dat onze dochters in een minder stedelijke omgeving zouden opgroeien. Ze zitten op het Cheider, maar thuis zijn we liberaal. Ook het contact met niet-religieuze mensen is belangrijk voor mij. Zo zit ik in elkaar.”

Michal komt nog even terug op haar scriptie, In Between Spaces. Haar plaats tussen de ruimtes in, tussen de leegte die haar oma heeft achtergelaten en de leegte die haar vader, met wie ze heel close was, op zijn beurt achterliet. Ook de ruimte tussen Israël en Nederland. “Ik zie hoe mijn scriptie verbonden is met het leven zelf, met mijn leven. Ik wil een nieuw licht werpen op de verbindende elementen. Elke dag voel ik me in het midden van “iets”. Ik hoor op veel plekken thuis, ik kan dingen uitlichten, verbinden en aan elkaar koppelen. Het kost weliswaar veel energie, maar dat vind ik juist prettig. Ik houd ervan om een verbindend element te zijn: met mijn betrokkenheid bij de Rosa Boekdrukker school en na het verlies van mijn vader zie ik mezelf als een rode draad door de verhalen heen. Het is mijn taak om dat gevoel te behouden en er betekenis aan te geven. Met die insteek zet ik mijn leven in Nederland voort.

הסבתא הגיבורה שלי

Stepping away from black and moving on to colorful Petes

תמונה הראשית: שמואל “סאם” ואן פרלסטין ונכדתו ניקי, שנת 1951

פגישה מקרית בחנות ספרים, איש עסקים יהודי “ארי”, וגרפיקאי צעיר, חייל גרמני בהולנד הכבושה, שהיה לאחד המאיירים הגרמנים האהובים ביותר. כל אלה שיחקו תפקיד בסיפור הצלתם של מאות יהודים בעיירה בוסום (Bussum) בזמן מלחמת העולם השנייה, סיפור שהתגלה לגמרי במקרה. 

אנט בצלאל היא בימאית סרטים, תושבת בוסום שממזרח לאמסטרדם, ופעילה בהנהגת הקהילה היהודית בעיירה. לפני כמה שנים ביקשה לעיין בארכיון הנשכח של הקהילה היהודית בעירה, ויצאה עם גילוי מפתיע. ״גיליתי אוצר בארכיון בית הכנסת של בוסום”, סיפרה לנו בצלאל, “היו שם מסמכים רבים שהתייחסו לתפקידם המשמעותי של שני חיילים גרמנים במבצע הצלת יהודי בוסום. להפתעתי הגדולה אחד מהם, ורנר קלמקה, הפך לאחר המלחמה לאחד המאיירים הידועים בגרמניה המזרחית. לא היה ספק בלבי שיש לספר את סיפורו בסרט תיעודי״.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

הקהילה היהודית בבוסום היא קהילה צעירה יחסית לקהילה הוותיקה באמסטרדם השכנה. היא הוקמה ב-1911, בעיקר על ידי צעירים יזמים ועצמאיים שמאסו בממסד היהודי הוותיק באמסטרדם. הקהילה הייתה מאד ציונית ועצמאית וחבריה למדו עברית. בסוף שנות ה-30 קהילת בוסום קלטה פליטים רבים מגרמניה שברחו מהדיכוי הנאצי. מהקמתה שמרה הקהילה על קשרים טובים עם השכנים הלא-יהודים בסביבה, כמו אנשי הכנסיות ונציגי העירייה. למשל, היה מקובל שכל שנה בתפילת כל נדרי בבית הכנסת ישבו כמרים בשורה הראשונה.

הולנד נכבשה ב-1940, וב-1941 גבר דיכוי היהודים. הילדים גורשו מבתי הספר, עובדים יהודיים פוטרו ונאסר על יהודים להשתתף באירועים ציבוריים כגון הצגות תיאטרון, אירועי ספורט או אפילו להיכנס לבתי קפה – הם מודרו לחלוטין מהמרחב הציבורי. הד לאותה הדרה ולמשמעותה ניתן למצוא בדברי המלך וילם-אלכסנדר בטקס יום הזיכרון ההולנדי בשנה שעברה: “סוביבור התחיל בוונדלפארק, עם שלט שעליו נכתב ‘אסור ליהודים’”.

 

הוראות קשות החלו להגיע למועצת הקהילה בבוסום: כל היהודים חייבים לעבור לאזורים מסוימים  באמסטרדם, לנטוש את בתיהם ולשלם בעצמם על כרטיסי הרכבת לבירה. הנהגת הקהילה הבינה שגורלם של תושבי בוסום יהיה מר אם יצייתו, בין היתר בזכות הפליטים הרבים מגרמניה שגרו בעיירה. הם הבינו שעליהם לעשות משהו. בזכות הקשרים הטובים והענפים שהיו להם עם אנשי האזור הם יכלו ליצור רשת תמיכה נרחבת להסתרת יהודים ואנשים נוספים שהיו בסכנה. כ-500 בני אדם “צללו” – המונח ההולנדי המתאר כניסה למחבוא בזמן המלחמה (onderduiken). גם לבית הכנסת דאגו: הכומר הפרוטסטנטי בעיר לקח אליו את ספר התורה, הנגר שמר על חפצי היודאיקה.

כדי לתאם את מבצע ההצלה הנרחב היה צורך באיש קשר בין כל הגורמים המשתתפים. שמואל “סאם” ואן פרלסטין היה גזבר הקהילה ובעל חברה גדולה אשר הוחרמה על ידי הגרמנים, אדם מוכר ועשיר. כדי להיות מסוגל להסתובב חופשי, ללא טלאי צהוב ולתאם את מבצע ההצלה, היה לו צורך במסמכים. העובדה שאמו של סאם היגרה מגרמניה להולנד היוותה הזדמנות. אך נדרש מישהו שיוכל לזייף מסמכים גרמניים שיוכיחו שהוא “ארי”. הזייפן הגיע מכיוון בלתי צפוי.

נקודת המפגש ארסמוס

חנות הספרים “ארסמוס” באמסטרדם הייתה ידועה כמקום שבו ניתן למצוא ספרים “אסורים”, כאלה שהנאצים ביקשו להעלים. חייל גרמני צעיר בשם יוהנס גרהארט (Johannes Gerhardt) ביקר בחנות וככל הנראה שקע כל כך בספרים עד שיצא ממנה ושכח את נשקו האישי מאחור. איש צעיר רדף אחריו והזכיר לו. היה זה מלס דה יונג (Mels de Jong) חתנו של סאם. יוהנס אסיר התודה אמר למלס שישמח לעזור לו בתמורה וכך נוצרה השותפות שהצילה חיים רבים.

גרהארט, שהיה צלם מקצועי, הגיע לבוסום עם ציוד צילום והדפסת תמונות והביא עמו את חברו הגרפיקאי, ורנר קלמקה (Werner Klemke), גם הוא חייל גרמני. השניים נסעו לגרמניה והנפיקו לסאם את המסמכים הנדרשים. בזכות המסמכים קיבל סאם בחזרה את הבעלות על חברתו והלך לבנק ליפמן רוזנטל (LIRO) באמסטרדם כדי לקבל בחזרה את כספו, מיליון גילדן במזומן. כשנשאל על ידי הפקיד בבנק מדוע הוא לוקח את כל הכסף במזומן הוא ענה: ״זה בשביל המחתרת, אבל זה לא עניינך״. הבנק נאלץ לתת לו את הכסף.

הכסף שימש לבניית מקומות מסתור ליהודים ולאנשים נוספים שהיו בסכנה מהנאצים (קומוניסטים למשל). סאם וחתנו מלס היו חברים משמעותיים במחתרת וביתו של סאם שימש כמרכז פעילות למחתרת וכמקום מעבר לאנשים במסתור. המחתרת לא עסקה רק בהצלת אנשים אלא גם הדפיסה עיתון מחתרתי מקומי שמטרתו הייתה לעודד את רוחם של המסתתרים וגם להזהיר אותם לא לצאת ממחבואם לפני שהכיבוש הגרמני יסתיים.

קלמקה לא הסתפק בזיוף המסמכים של סאם בלבד. הוא היתל בממונים עליו והביא לכך שיקימו עבורו משרד קטן. שם זייף תעודות לידה, תלושי מזון, תעודות טבילה לנצרות ואפילו מסמכי זיהוי. לו היה נתפס רב הסיכוי שהיה מוצא להורג.

אנט קראה לסרטה “מפגש בארסמוס” (Treffpunkt Erasmus) על שם חנות הספרים האמסטרדמית.

אולי יעניין אותך גם:

הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר
בגיל חודש מהלידה נמסר ושרד, סיפור ההצלה של לוקי טימנס
“אחרי המלחמה” – נותנים עדות בבתי ספר בהולנד

 

“לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי”

ערב הכיבוש היו רשומים בבוסום 1,400 יהודים. האתר ההיסטורי של יהודי בוסום ובית הכנסת מציין כי כי ככל הנראה 400 מהם נספו. קשה לדעת כמה בדיוק ניצלו מכיוון שרבים לא שבו להתיישב בבוסום, אולם ככל הנראה מאות ניצלו בזכות מבצע ההצלה הנרחב. גרהארט וקלמקה החיילים היו שותפים פעילים בכך. גרהארט הצלם נהרג בקרב נגד האמריקאים בדרום הולנד. קלמקה הגרפיקאי שרד את המלחמה ואחריה התגורר בברלין המזרחית, שם הפך למאייר מפורסם ואהוב שנודע בין היתר באיוריו לאגדות וסיפורי ילדים. את סיפורו האישי שמר לעצמו.

הוא נשאר בקשר עם חברי המחתרת בבוסום כל חייו למרות הקושי לתקשר מעבר למסך הברזל. חבריו ההולנדים שלחו לו כסף וחומרי ציור. בתו הציירת, סבינה כהנא-נול, בן זוגה הכותב חיים נול וילדיהם מתגוררים כיום בישראל.

גם סאם התעקש שלא יינתן לו שום כבוד מיוחד בגין מבצע ההצלה. הוא נהג לומר כי אמנם ״הצלתי כמה אנשים, אבל אני עדיין לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי״.

מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-102,000 נספו. מדובר בשיעור השמדה גבוה במיוחד. לצד זאת, בהולנד הוכר מספר גבוה במיוחד של חסידי אומות העולם, 5,851, והיא ניצבת במקום השני אחרי פולין (7,112). אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך? היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. לאחר הכיבוש הגרמני הממשלה ההולנדית ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. הסיפור של הצלת יהודי בוסום שופך אור על פרק מוכר פחות של ההתנגדות לנאצים – התארגנות יהודית להצלה עצמית ולהתנגדות.

מותר לזייף מסמכים?!

בנוסף לפועלה כבימאית, אנט פעילה מאוד בתחום החינוך. ילדים מבתי ספר בהולנד מגיעים לבית הכנסת בבוסום ולומדים על שאירע במקום. הפעילויות שהיא עורכת מגוונות ויצירתיות. למשל, הילדים משתתפים בסדנאות להכנת עיתון מחתרתי, מתנסים בשידור רדיו מחתרתי (“רדיו אורניה” כשמם של השידורים האנטי-נאציים מבריטניה) והם גם מזייפים מסמכים. היא מספרת שבמהלך הפעילות שואלים אותה הילדים בהפתעה האם מותר לזייף מסמכים. ואנט עונה: ״לא, זה בניגוד לחוק, אבל לפעמים חייבים״. המסר שאותו אנט מבקשת להעביר לילדים הוא ״תהיו חזקים! אם המצפון אומר לכם להתנגד למשהו – תגידו לא!״.

לאחרונה הוסיפה אנט פעילות חדשה. היא פיתחה מסלול אופניים שעובר בנקודות מפתח לסיפור ההצלה וההתנגדות המיוחד של בוסום. המסלול מתחיל בתחנת הרכבת של בוסום ועובר דרך 20 תחנות ובהן מידע על דברים שהתרחשו במקום וקוד QR לסריקה כדי לצפות בסרטונים המתארים את ההתרחשויות. בזכות המסלול הזה זכתה אנט בפרס “תושבת השנה של בוסום לשנת 2020”.

 

 

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

[adrotate banner=”11″]

 

‘הדודה שרה’, (שרה בכרך 1887-1982) הייתה בעלת חנות הפרחים הותיקה ביותר בכיכר רמברנדט. יותר מ 60 שנה שמכרה פרחים במרכז העיר ובזכות גדולה כונתה: ‘מלכת הפרחים של אמסטרדם’.

שרה בכרך הייתה בחורה יהודייה ילידת לונדון שחיה באמסטרדם. הוריה, הולנדים במקור, עברו ללונדון לצורכי עבודה ושם נולדה שרה. באופן מצער נפטרו הוריה בזה אחר זה בלונדון. לאחר מותם, שרה ואחיה שוטטו וישנו ברחוב עד שנמצאו על ידי בן משפחה שהחזיר אותם להולנד בשנת 1904. שרה התגוררה ברובע היהודי הישן באמסטרדם וחיה חיי עוני עם קשיים לא מעטים בשל מצבה המשפחתי.

עם סל פרחים בכיכר רמברנט

בשנת 1912, עם פתיחת שוק הפרחים באלסמיר רכשה פרחים בשוק הפרחים והחלה לעמוד בכיכר ברמברנדט, מצויידת בסל ובו פרחים בשלל צבעים. עם הזמן היא הקימה דוכן למכירת הפרחים מול בית הקפה ‘סן ז’רמן-דה-פרס’. היא מכרה פרחים בכיכר עד לשלהי שנות השבעים, יותר משישים שנה. מה שהפך אותה לדמות מוכרת בכיכר.

תושבי אמסטרדם אהבו את מלכת הפרחים שלהם. למרות זאת, בשל מוצאה היהודי, חייה לא היו קלים. ב-20 במאי 1943 גורשה שרה לווסטרבורק. בזכות הדרכון הבריטי שלה, היה לה מעמד יוצאת דופן, וכתוצאה מכך היא הועברה למחנה בשלב מאוחר יחסית. מווסטרבורק הועברה למחנה הריכוז ליבנאו שם שוחררה ב- 29 באפריל 1945 על ידי חיילים צרפתים. היא איבדה במהלך המלחמה ארבעה מילדיה.

לאחר המלחמה חזרה שרה לעבוד בדוכן הפרחים שלה. היא הייתה כבר אז אישיות אגדית. במלאות 35 שנה לנוכחתה כמוכרת פרחים בכיכר נערכה חגיגה לכבודה. בעיתון נכתב: “דודה שרה היא לא סתם דודה. הדודה שרה הפכה לאנדרטה. רמברנדטפליין ללא דודה שרה אינה רמברנדטפליין ודודה שרה בלי רמברנדטפליין אינה כמו שהיא צריכה להיות. לא פחות משלושים וחמש שנים, היא מוציאה פרחים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. תמיד מסודר.“

ב- 26 ביוני 1982 נפטרה דודה שרה בגיל 95, מקום קבורתה בעיר מוידרברג.

בוידאו: קטע מהטקס ליד הגשר. בנוכחות הנכדה סימונה, משפחה וחברים של הדודה שרה.
נגנים: צוות עמותת ״מוקה״ לחינוך מוזיקלי בהולנד. 

לסבתא מגיע גשר משלה

לפני מספר שנים פרסמה עיריית אמסטרדם קריאה לציבור להגיש הצעות לשמות עבור גשרים חסרי שם, שמסומנים רק באמצעות מספר. אחת ההצעות עבור גשר 31 שעובר מעל  הרנגרכט, בפינת רחוב התורבקייפליין, היתה לשנות את שמו לגשר ״הדודה שרה״. הגשר שנבנה בשנת 1734 קיבל את השם.

ביום רביעי 20 נובמבר 2019 ערכה עיריית אמסטרדם טקס חשיפת שלטי שם הגשר, בנוכחות משפחתה ומכריה של ‘דודה שרה’. נשאו דברים מנהל המחוז, מיכה מוס, ונכדתה של שרה בכרך, סימונה הלר. הבחירה בהענקת שם הגשר לגברת שרה היה תהליך ארוך של מספר שנים אשר החל בעקבות בקשה של נכדתה, סימונה הלר.

״לפני יותר משלוש שנים קראתי שניתן להגיש בקשה לעיריית אמסטרדם בכדי להעניק לגשרים שמות על שם אישיות מפורסמת (לרוב הגשרים באמסטרדם יש רק מספר ולא שם), החלטתי שגם לסבתא שלי מגיע גשר משלה ומיד כתבתי את הדברים הבאים:
״שרה בכרך, הידועה יותר בשם ‘דודה שרה’, אזרחית כבוד באמסטרדם, מכרה פרחים בכיכר רמברנדט במשך יותר מ -60 שנה והייתה לה באכסניה בטורבקייפליין. היא הייתה דמות מפורסמת באמסטרדם (וסבתא שלי). בעוני מר היא פירסנה 9 ילדים באמצעות מכירת פרחים.

סבתי היתה משכימה קום מוקדם לפנות בוקר, מגיעה למכירה הפומבית באלסמיר כדי לקנות פרחים. בשנים הראשונות היא עברה בעיר עם סל פרחים ובהמשך היה לה דוכן ברמברנדטפליין. היא שרדה כמה מחנות ריכוז, איבדה 3 ילדים ו- 6 נכדים, אך היא הייתה אישה חזקה מאוד. אני יכולה לספר עליה הרבה, וידוע עליה רבות בארכיונים של אמסטרדם. היא נולדה בשנת 1887 ונפטרה בשנת 1982. אני חושבת שחשוב שלא רק אנשים בכירים עם תפקידים חשובים יכובדו, אלא גם מישהו מהפרולטריון היהודי הזקן, אישה בעלת מוסר עבודה גבוהה, אמסטרדמית אמיתית.״
לאחר בקשה זו, התקיימה תקופת התייעצות עם עיריית אמסטרדם ונאמר לי בסופו של דבר כי מספר בקשות, כולל שלי, כובדו מהבקשות הרבות שהוגשו. שמחתי מאוד.״ 

 

מלונדון לאמסטרדם

יש לי הרבה סיפורים יפים על סבתי ובמהלך השנים האחרונות בתהליך החקירה על סבתא, שיטוט בארכיונים ועוד, משפחתי ואני גילינו שיש עוד הרבה סיפורים מהם לא ידענו. 
זכרונות הילדות של סימונה מעלים בה התרגשות וחיוך חמים, ״סבתא שלי חיה חיים מלאים. היא נפטרה כמעט בגיל 96 וזכיתי לחיות לצד אישיות נערצת. היא הכירה את ילדי וכל כך אהבה את הנינים שלה.״

מה עשה אותה כל כך מיוחדת?

״סבתי הייתה אשה מאוד חזקה, היא עברה דברים קשים בחיים ועם זאת כנראה זה מה שחישל אותה וגרם לאחרים פשוט לאהוב אותה יותר.
היא גידלה 10 ילדים. לדבריה, לא כולם נולדו מאהבה. זה פשוט קרה. אבל, תמיד כשהייתה מדברת על זה הייתה מוסיפה בנחרצות כי ברגע שהילדים היו שם איתה היא לא רצתה לפספס אף אחד מהם, אהבה לילד זו אהבה ללא גבולות. וראיתי את הדמעות מזנקות בעיניה.

סבתי איבדה ארבעה מילדיה במלחמה. המלחמה תמיד הייתה מורגשת אצלנו בבית. וכולנו ידענו שהיא חושבת על ילדיה ונכדיה שנרצחו בכל יום. אני בכלל חושבת שזהו נס שהיא שרדה את המלחמה בעצמה, וזה היה בזכות הדרכון האנגלי שלה. הוריה היגרו מארנהם ללונדון בסביבות שנת 1885, יחד עם ילדיהם נתן וחנה. לרוע המזל, ההרפתקה האנגלית של המשפחה נכשלה כישלון חרוץ. הוריה של סבתי נפטרו ממחלה ומעוני ושלושת הילדים הקטנים חזרו למשפחה בארנהם. סרטיג’ה (שרה) שהייתה בעלת אזרחות אנגלית ניצלה ושרדה את המלחמה בזכות דרכון זה.

תחילת הדרך הפמיניסטית שלה

בשנת 1904 מגיעה סארטיה, (שרה) כפי שכונתה אז, לאמסטרדם לבדה. היא הייתה אז בת 17. כתובתה הראשונה נמצאת ברחוב ורברס. היא מוצאת עבודה כעוזרת בחנות, בין השאר במאפייה בסטאלסטריט, והיא מתאהבת. אך לרוע המזל התאהבה באיש הלא נכון. בהמשך היא אמרה לי שמדובר בגבר יהודי הגון, אדוק, שלצערנו כבר היה נשוי, אך הבטיח להתגרש.

אבל זה לא קרה וסבתי מצאה עצמה בהריון לבד, דבר מאוד לא מקובל בשנים אלו. בזמן שילדה את בכורתה אנני, התגוררה עם בן דודה וזוגתו בדירה קטנה, במשך 5 חודשים עד שמצאה את כוחותיה מחדש ועברה לדירת חדר קטנה. במהלך השנים היא החזיקה ב “מאהב סודי” עד היום איננו יודעים עליו דבר. ובשנת 1910 מגיע הילד השני, בנה סיימון. בזמן זה סבתי כבר לא האמינה במה שמכונה ‘גברים אדוקים’ והיא מגלה שהיא לא צריכה אף אחד כי היא יכולה לעבוד קשה ויכולה לעמוד על שלה בזכות עצמה.

כך היא ממשיכה בחיים עצמאים לחלוטין, ופותחת בקריירת הפרחים הידועה. גם שם יש סממנים של עצמאות, אקרא לזה תחילת הדרך הפמיניסטית שלה. ההחלטה שלה כאישה להגיע לבורסת הפרחים, מקום הומה גברים, לקנות שם פרחים ולפתוח דוכן בלב אמסטרדם הייתה החלטה של אישה חזקה. כל אותן שנים, בטח בשלהי שנות ה -60, היא הייתה האישה היחידה במכירה הפומבית ולא התחרתה עם אף גבר אחר.

כן, סבתי הייתה מיוחדת ופמיניסטית אמיתית, מבלי שבכלל ידעה זאת בעצמה. גילינו בארכיון העירוני שהיא תמיד הייתה רשומה כמפרנסת של המשפחה וזה היה מאוד יוצא דופן אצל נשים באותה תקופה, אבל נורמלי מאוד מבחינתה.

“זה מגיע לה”

בשנת 1917, כשהיא רק בת 30 ויש לה כבר שני ילדים בגילאי 11 ו -7, היא פוגשת את סבי. עסקן יהלומים. ״אדם טוב באמת״, במילים של סבתי. עם זאת היא סירבה להתחתן איתו, ״מה זה יועיל״ תמיד אמרה. היו לה עוד 8 ילדים ממנו והוא נפטר בשנת 1935, בגיל בן 70. הוא היה מבוגר מסבתא שלי ב 22 שנים.״

הטקס היה מאוד מרגש. עמדנו שם מול הגשר, במקום בו סבתא שלי בילתה את מירב ימי חייה, היה קר ועם זאת כל כך חם בלב.  הרגשתי גאווה גדולה שהצלחנו להגיע לרגע הזה, להנציח את סבתי – זה מגיעה לה״.

אז בפעם הבאה שאתם באיזור תזכרו את דודה שרה, וספרו את סיפורה.

יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.

הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.

המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.  

“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.

בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאן וכאן למשל.

ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.

מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.   

הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.

על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.

תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.

וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.

ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך.  ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.

זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.

החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.

התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.  

פרק עצום ובלתי מתקבל  על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.   

המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• מה שקרה בקופישופ השכונתי שלי
• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.

מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.

בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.

אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.  

בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה  לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.  

הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם.  במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.   

“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן,  הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.

“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”

מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?

זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר  הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.

את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.

helper  או watcher? ינואר 2019.

 

בערב יום השואה הלכתי לקופישופ הכי נעים בליידן. “ליידספליין” הוא לא קופישופ לתיירים. הרבה מהחבר’ה כאן קבועים, הם אומרים שלום זה לזה, מתיישבים לדבר. המקום קטנטן, שולחנות העץ יכולים להכיל רק 15 איש, ועוד כמה עומדים ליד הבר. על השולחנות צבעונים טריים שנראה שהאוויר המעושן עושה להם טוב. הקהל מגוון במראה, בגיל, בעיסוק. בפינה אחת סטודנטים מדברים בלהט, אישה מבוגרת נכנסת לקנות וממשיכה באופניים, ליד השולחן משחקים שמחט. חזלעח. בפינה, מצדו של הדלפק, תמונה דהויה בשחור-לבן מסגירה משהו מההיסטוריה של המקום. אישה עומדת גאה בפתח הבניין, לידה ילד. הם עוד לא יודעים מה יידרש מהם לעשות בעתיד, ממש במקום הזה.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

בצדה השני של סמטה ציורית נמצא אחד הרחובות הראשיים של ליידן, הברייסטראט. כראוי לעיר אוניברסיטאית הוא רצוף חנויות ספרים מסוגים שונים. חנות הספרים De Kler במספר 161 היא אחת הגדולות שבהן. החלל הרחב מזמין להיכנס פנימה ולדפדף. מעל הכניסה תלוי שלט לבן ענק ועליו שיר שמבטיח שהספר אינו מת, הוא נושם והוא נשאר כאן. מי שיוריד עיניו מטה, מן השיר אל המדרכה, יראה ארבע שטולפרשטיינה, אבני נגף, שמנציחות את בני משפחת לוּבּ שחיו כאן וניהלו במקום הזה חנות רהיטים מצליחה, עד שנשלחו למותם.

אלו הם שני אתרים מתוך עשרות שישתתפו בחודש הבא במיזם Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet (“בתים יהודיים פתוחים – בתי תנועת ההתנגדות”). במסגרת האירוע שנערך ביום הזיכרון ההולנדי, 4 במאי, נפתחים לציבור בתים פרטיים ואתרים אחרים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה או שבהם הסתתרו יהודים בזמן המלחמה. קרובי משפחה של ניצולים ומצילים, היסטוריונים, אנשי ציבור ואמנים משתפים את הקהל בהיסטוריה המשפחתית של מי שחיו ופעלו במקומות הללו. זוהי דרך אינטימית ומעוררת מחשבה להתוודע למה שקרה כאן, ברחובות ובחללים שבהם אנחנו חיים, הולכים, עושים קניות, מבלים, מעשנים ג’וינט. זו השנה השביעית שבה נערך האירוע ולראשונה משתתפת בו ליידן, עיר התעלות היפה והעתיקה, העיר שהיא ביתי בשלוש השנים האחרונות.

“ההסתתרות התחילה אחרי המלחמה”

את ג’אנט לוּבּ אני פוגשת בבית קפה ליד בית הכנסת בליידן, כמה עשרות מטרים מהחנות של בני משפחתה. “דבֵּר עם לוּבּ והכל יסתדר!” זה היה הסלוגן של חנות הכלבו הקטנה, שבנוסף לרהיטים נמכרו בה בגדים וטקסטילים. מעל לחנות גרו בני המשפחה שהיגרו ממונסטר שבגרמניה בתחילת המאה ה-20. סבה של ג’אנט, ארנסט לוּבּ, היה הצעיר מבין 12 אחים. הם היו יזמים ועסקו בייצור רהיטים ובמסחר. אחד מהם, פריץ לוּבּ פתח מפעל רהיטים מצליח באוטרכט, Pastoe, שקיים עד היום והתמחה בריהוט מודולרי הרבה לפני איקאה. ארנסט התיישב בליידן ונשא את יני לבית רוזה. היו להם ארבעה בנים ובת. אביה של ג’אנט, פאול, היה הצעיר מביניהם. המשפחה גרה בדירה מעל לחנות. הייתה להם מרפסת רחבת ידיים שבה נהנו לשבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הם דיברו גרמנית בבית.

העסק שגשג ומדי שבוע פרסם הסבא ארנסט מודעות בעיתונים המקומיים. הוא סיפק אביזרים למופעי התיאטרון של הסטודנטים באוניברסיטת ליידן. כתחביב הוא עסק גם בגידול עופות מזנים מיוחדים ואף זכה בפרסים על כך. במשך 25 שנים שימש כיו”ר הקהילה היהודית בליידן. בנו פאול היה חבר בארגון הסטודנטים הציונים. “בקיצור, הייתה זו משפחה נטועה היטב בחברה”, מציינת ג’אנט, “ניגוד חד למשפחה שבה אני גדלתי”.

ג’אנט יודעת מעט על גורל משפחתה בזמן המלחמה. כמו במשפחות יהודיות רבות, הנושא היה בגדר טאבו. “את יודעת שהבית שלך שונה מזה של השכנים ואין לך אומץ לשאול למה. למה אצל השכנים חזלעח ונעים ואני מעדיפה להיות שם ולא לחזור לבית הקר שלי. בבית שלי אף פעם לא שרו. אבא שלי ניגן בפסנתר ויכול היה להיות מוזיקאי, אבל כציוני הוא למד הנדסת מים. אבל במלחמה הוא איבד הכל – גם את האידיאלים שלו”.  

ארנסט וייני ושניים מבניהם, הנס והרברט, נרצחו באושוויץ, בטרזיינשטאט ובברגן-בלזן.

פאול פגש את אמה של ג’אנט, חנה, בזמן המלחמה. חנה הגיעה בגיל 12 מברלין להולנד, עם הקינדרטרנספורט. בני משפחה שהיו לה כאן היו אמורים להעלות אותה על אונייה לדרום אפריקה, שם חיכה לה אחיה הגדול. אבל בגבול הגרמנים לקחו את כל הניירות שלה והיא הגיעה לאמסטרדם חסרת מעמד. היא נשארה עם משפחתה ויחד איתם הצליחה להגיע למה שנודע כ-Kamp Barneveld, בתי מחסה שהיו אמורים לספק הגנה ליהודים נבחרים. שם נפגשו פאול בן ה-24 ויוהאנה בת ה-18. כשחלק מהמחנה עמד בסכנת פינוי הם החליטו להתחתן כדי לספק ליוהאנה הגנה של אזרחית הולנדית. הנישואים הצילו אותה מהטרנספורט לאושוויץ. בהמשך נשלחו גם היהודים המוגנים לטרזיינשטאט, אבל יוהאנה ופאול שרדו, כמו גם אחותו של פאול, גרטה, ואחיו קורט.

“תמיד הייתה לי תחושה שההסתתרות שלהם התחילה אחרי המלחמה”, מספרת ג’אנט על חיי משפחתה שלה. “לא חיינו בליידן. נדדנו ממקום למקום וגרנו במקומות קטנים ללא קהילה יהודית וללא קשרים ליהודים. חונכנו וגודלנו להיות הולנדים ככל האפשר. אחרי המלחמה ההורים שלי לא דיברו יותר גרמנית. הם לא רצו להיות בעלי מבטא, להיחשב לזרים. הם רצו לצלול לתוך החברה ההולנדית”. ג’אנט משתמשת במילה ההולנדית onderduiken שמשמעה המילולי “לצלול” והיא המונח המשמש לתיאור הירידה למחתרת של יהודים בזמן המלחמה, ההסתתרות.

“כשהתחלתי להתעניין בהיסטוריה המשפחתית לא היה לי כמעט כלום לעבוד איתו”, אומרת ג’אנט. לאחר סדרה של משברים אישיים היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. “באיזשהו שלב המטפלת שאלה אותי ‘ומה בנוגע לרקע היהודי שלך?’ ואמרתי לה מה בנוגע אליו, אין לי כלום איתו. אבל לאט הבנתי שאני צריכה להתמודד עם העבר, להבין מיהם סביי ומה קרה”. ג’אנט התחילה לחקור. היא תחקרה את דודתה שהייתה אז בשנות ה-80 לחייה, פשפשה בארכיונים והלכה ללמוד היסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם. היא גם הייתה שותפה להקמת ארגון תמיכה לבני הדור השני בהולנד. היא ביקרה עם אמה בברלין. “התחלתי לחגוג חגים יהודיים והזמנתי את אמא שלי ואני חושבת שזה היה חשוב לה. היא ידעה את ‘מעוז צור’ בעל פה ואת כל התפילות. היא התגעגעה לזה ולא ידעה שהיא מתגעגעת”.   

כיום ג’אנט מדריכה סיורים ב”אמסטרדם היהודית”, בנוסף לעיסוקה כמוזיקאית. ב-2010 הונחו אבני הנגף להנצחת סבה, סבתה ודודיה בפתח חנות הספרים. היא דיברה על השתיקה סביב נושא השואה וציינה: “כשאינך יודע מיהי משפחתך, אתה חסר חלק מעצמך”. כשמארגני אירועי “בתים יהודיים פתוחים” פנו אליה בהצעה שתשתתף היא הסכימה מיד. “בעבודה שלי כמדריכת תיירים יש לי מגע עם אנשים צעירים, ובכל פעם אחרי הסיור אני כל כך מודעת לחשיבות של הציווי ‘לדור ודור’. צריך לספר. אני רק דור שני אבל אני הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה. זה חשוב להם”.

לשרוף מסמכים מתחת לאף של הנאצים

הליין קרומהאוט נולדה בליידן ב-1942 וכבר כתינוקת הייתה שותפה לפעילות להצלת היהודים של בני משפחתה. “אמא שלי הייתה מאוד גאה בילדים שלה וחשבה שהם הכי יפים בעולם, אבל כשהיא לקחה אותי בעגלה היא אסרה על אנשים להסתכל פנימה, פשוט כי מדי פעם היא הייתה  מחליפה אותי בתינוק יהודי שהיה צריך להבריח. היא גם העבירה כלי נשק בתוך העגלה”, מספרת הליין בשיחה בסקייפ איתה ועם בעלה פרייק.

משפחת קרומהאוט המורחבת הייתה מעורבת בהצלה וב-Verzet, תנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני, אך מרכז הפעילות היה ברחוב פיטרסקרקחראכט 28. היום ממוקם שם קופישופ מסביר פנים, אך אז הייתה שם חנות הירקות של סבתה וסבה של הליין, אנה וחרט קרומהאוט-מוי.

“אנה הייתה גברת חזקה מאוד”, מספרת הליין על סבתה. תחת הנהגתה הפכה החנות לתא של המחתרת ששימש להעברת ידיעות, נשק, מסמכים מזויפים, ולהחבאת יהודים. בכל רגע הוסתרו בבית שמעל לחנות כשמונה יהודים ממקומות שונים בהולנד, עד שנמצא להם מסתור בטוח יותר. “סבתא הייתה המארגנת שגרמה לדברים לקרות, היא לא פחדה אף פעם. סבא שלי היה מודאג יותר אבל גם הוא עשה את החלק שלו”. חרט היה מלווה את היהודים שהגיעו לבית, הוא העביר נשק בעגלת הירקות שלו וגם הציל רכוש של יהודים שגורשו מהבתים. “אבל הוא לא השתתף בפגישות ולא רצה לדעת כל מה שקורה. וזה כנראה היה טוב”, מציינת הליין.

המאורע הדרמטי ביותר היה הפשיטה הגרמנית על החנות בתחילת 1944. הקרומהאוטים הבינו שהדבר עומד לקרות והצליחו לפנות את היהודים שהסתתרו שם מבעוד מועד. אבל במקום נמצאו מסמכים מזויפים. אנה שמרה על קור רוח גם בזמן הפשיטה. “היא התלוננה לגרמנים שקר לה וביקשה רשות להגביר את האש באח. הם לא שמו לב שהיא זורקת לאש עוד ועוד מסמכים”. למרות מאמציה של אנה, בעלה ובנה רינוס נעצרו והועברו למתקן כליאה בסכוונינגן. האב המבוגר שוחרר לאחר עשרה ימים אך הבן נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין.

בינתיים, גם הוריה של הליין, קור ונל הסתירו יהודים בביתם. באמצעות ארגון ההצלה של הסטודנטים באמסטרדם הועברו אליהם שתי ילדות יהודיות, חנה וייני, בנות שש ושלוש. בסופו של דבר הילדות נאלצו לעבור למחסה אחר, בדרום הולנד, אך הן המשיכו להשתמש בשם המשפחה קרומהאוט. הן ניצלו ולאחר המלחמה הגרו עם קרובי משפחה לארה”ב. הקשר עם מציליהן נותק עד שכתבה שפורסמה בשנות ה-90 אודות משפחת קרומהאוט הציתה שוב את זכרונן. הן נפגשו שוב עם משפחת קרומהאוט וזכו לקבל מכתבים שכתבו להן הוריהן לפני שנשלחו אל מותם בסוביבור. קור ונל גם אספו לביתם את הזוג היינץ ואנה נאוול ובתם התינוקת, ועוד שלושה יהודים לפחות. הם בנו להם מסתור מתחת לרצפה ודאגו למחסה חלופי לתינוקת כשהמצב נעשה מסוכן מדי. בסופו של דבר הם נאלצו לרדת למחתרת בעצמם, והליין מספרת שהיא זוכרת מסע אופניים ארוך מליידן לוולווה (Veluwe) שבמזרח הולנד. גם אחיו של קור, ריקוס, ואשתו קתרינה, עסקו בהצלה. הם לקחו לביתם את רות שטיינר בת השנתיים. לשכנים הם סיפרו כי זוהי בתה של קתרינה מלפני נישואיה, “הודאה” שלוותה כמובן בסטיגמה כבדה בחברה האדוקה שבה חיו. שני בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.

אלו הם ארבעה מתוך 5,595 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,706). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו נחרצות לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. לצד זאת הייתה הולנד המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941.

“המשפחה שלי פעלה על בסיס האמונה הדתית החזקה שלהם ותחושת הצדק שלהם”, מספרת הליין. היא עצמה עבדה כמלווה ויועצת רוחנית לקשישים ולאסירים. “אבל בלי אלוהים”, מציין בעלה. “אני מאמינה בבני אדם ובאנושות, מאמינה שאנחנו צריכים לדאוג זה לזה כבני אנוש”, מסבירה הליין, שמתנדבת כיום בסיוע לפליטים. “הפעילות שלי קשורה לרקע המשפחתי שלי אבל גם לחיים האישיים שלי. אני שרדתי סרטן ואני חשה מחויבות לחיים”.  

בדבריה מהדהדות מילותיו של דודה רינוס, ששרד את מחנה זקסנהאוזן. ביומן שניהל לאחר שחרורו כתב: “באחד ביוני 1945 הייתי בין הראשונים שחזרו, אני שמח להיות שוב בבית”. אך רינוס נשא עמו את צלקות המלחמה וסלד גם מפעולות הנקם שביצעו הולנדים במשתפי פעולה. “אין לי עוד אשליות לגבי המשמעות של המצב שבו ארצנו מצאה את עצמה. לא מפני שהיא הורעבה ונבזזה עד תום, עניינים אלו ייפתרו. אבל אובדן הניצוץ האנושי. אנשים רבים שבעבר רכשת להם כבוד התגלו כחסרי אנושיות כלפי אחיהם בני האדם”.

“קהילה ליום אחד”

הן הליין קרומהאוט והן ג’אנט לוּבּ יספרו על משפחותיהן באירוע “בתים יהודיים פתוחים” שיתקיים ברחבי הולנד ב-4 במאי, יום הזיכרון ההולנדי. מי שהגתה את הרעיון לאירוע היא דניס סיטרוּן, המגדירה את עצמה “אספנית של סיפורי משפחות ובתים”. דניס, נצר למשפחת יצרני המכוניות סיטרואן, מכירה מקרוב את השתיקה סביב השואה ואת הצורך לשבור אותה. אביה קארל נמלט מהולנד לאנגליה והצטרף לצי הבריטי כדי ללחום בגרמנים. כשחזר להולנד גילה שכל משפחתו נרצחה. “הוא התחתן עם שיקסע נחמדה”, מספרת דניס, “הוא עשה את זה באופן מודע, הוא לא רצה ילדים יהודים”.

אבל דניס ביקשה לעצמה את העבר שממנו רצה אביה להתנתק. “הייתי צריכה להמציא את עצמי ולמצוא את ההיסטוריה היהודית שלי. לא ידעתי את שמות הסבים שלי, לא היו לי תמונות של אף אחד”. בסופו של דבר, אחרי ביקור אצל קרובי משפחה בארה”ב שבו נחשפה לעבר המשפחתי, החליטה לפנות ישירות לאביה. “הוא מיד נתן לי ארגז עם מכתבים ותמונות. מזה למדתי שאסור לחכות ואסור לשאול, אלא פשוט להשיג את זה, לדרוש”.

דניס העמיקה בנושא והרחיבה את היריעה. היא הייתה המרכזת בהולנד של מיזם קרן שפילברג, העוסק בתיעוד מצולם של סיפוריהם של אלפי ניצולי שואה. “כששמעתי על שפילברג הבן שלי היה בן שמונה וחשבתי שאני לא רוצה שלא יהיו לו סיפורים. היו לי שנתיים של שיחות יומיומיות עם ניצולי שואה. זו הייתה אוניברסיטת הניצולים שלי”.

אבל תיעוד הווידאו הארוך נשאר בארכיון ולא קל להנגיש אותו לציבור הרחב. דניס חיפשה משהו נגיש וממשי. הרעיון למיזם הבתים הפתוחים נולד דווקא מתוך השכונה שלה באמסטרדם, הפלנטאז’, אזור שבו גרו יהודים רבים לפני המלחמה. “שכנים שלי סיפרו שאנשים באים אליהם, מישראל ומארה”ב, דופקים בדלת ומבקשים לראות את הבתים שבהם התחבאו או גרו קרובי המשפחה שלהם. הסתובבתי עם דחף לעשות משהו עם הסיפורים האישיים האלה. הבעלים של הבתים פתאום גילו את ההיסטוריה של הבית שלהם. הביקור של האנשים שנכנסים לבית ומספרים את הסיפור היה חוויה עוצמתית”. דניס התחילה עם אירוע שכלל 14 בתים בפלנטאז’. ב-2013 נערך האירוע לראשונה מחוץ לבירה וכלל שש ערים. בשנה שעברה נכחו כ-8,000 מבקרים במפגשי הזיכרון. השנה הוא מתקיים ב-19 ערים וב-170 אתרים.  

איך ההיענות למיזם מצד בעלי הבתים?

“רוב האנשים פתוחים ומעוניינים לעבוד איתנו. הסיבה הנפוצה ביותר לתשובה שלילית היא שזו חופשה ואנשים לא נמצאים. כולם קצת ביישנים בהתחלה אבל אני לא שואלת אם הם רוצים, אני מציעה להם שיתוף פעולה איתנו ולא מנסה לשכנע אם אין נכונות”.

בכל שנה מתווספים לאירוע לוקיישנים חדשים וסיפורים שטרם סופרו, כמו הקופישופ/חנות הירקות בליידן שבה ניצחה משפחת קרומהאוט על מבצע הצלה רחב היקף, כמו חנות הספרים/חנות הרהיטים בליידן שהייתה בית למשפחת לוּבּ שהשואה עקרה את שורשיה. הלוקיישן הופך לאתר זיכרון לא רק למתים ולמותם, אלא גם, ובעיקר, לחייהם. הבית, המקום, הוא החוליה המקשרת בין עבר והווה, חוליה שחשיבותה עולה ככל שהניצולים עצמם מתמעטים. דניס מתארת כל התכנסות בבית כיצירה של קהילה קטנה וזמנית: “אנחנו קהילה של יום אחד, קהילה של זיכרון ליום אחד”.

 

רוב אירועי “Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet” מתקיימים בהולנדית. שלושה מפגשים יתקיימו באנגלית:

Van Speijkstraat באמסטרדם, Vondelstraat באמסטרדם, Wilhelminapark 42 באוטרכט.

חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה

בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.

מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.

“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.

“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד  
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

רגל בדלת

חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.

“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.

למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.

קשר חם

“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.

 

במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.

את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.

 

“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.

מתנגדים ומשת”פים

וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.

הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

 

 

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.

סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.

את עדיין חיה?

חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.

 

אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.

נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.

“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.

 

“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.

בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.

*בית מספר 3 הוא היום מספר 9.

מאביו המאמץ ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים ועד למלשינים ומשתפי פעולה. סיפורו של אהרון הוּק ובני משפחתו משקף את התגובות המגוונות של ההולנדים לכובשים הגרמנים. 71 שנה לאחר מכן, שאלה אחת שהוריו לא יכלו לענות עליה לא נותנת לו מנוח.

“השואה היא רק תחילת החיים שלי, למעשה, חייתי רק את התוצאות שלה”, פותח אהרון הוּק את סיפורו, בעברית טובה, בביתו הנעים בהאג. אך תחילת החיים הזו לא תאומן. ב-29 בינואר 1944 נולד אהרון בבור נסתר ביער במזרח הולנד, שם התחבאו בני משפחתו. תינוק שני שבא לעולם לחיי מחבוא וחוסר ודאות, נתון לחסדם של זרים שסיכנו את חייהם למען אחרים.

“אמי סיפרה לי שנולדתי בעשרה לשש בבוקר. הרופא אמר לה שעליה ללדת לפני שש, כי בשש הוא חייב להיות מחוץ ליער”, מספר אהרון. הוא היה בנם השני של קורי (קרולינה) ודריס (אנדריס) הוּק שנישאו בתחילת המלחמה והתגוררו בבית הורי האב בעיר חוֹר. אחיו הבכור, יחזקאל יעקב, נולד בנובמבר 1942. הוא הועבר למנזר אחיות קתולי, שם הוסתר כל המלחמה תחת השם הנס.

עזרה מתוך אהבת האדם באשר הוא

המשפחה ירדה למסתור ביער ליד מרקלו במאי 1943, כשנשים יהודיות נקראו להתייצב במחנה פיכט (Vught). פיכט, אחד מחמישה מחנות ריכוז שפעלו בהולנד, ושמהם נשלחו יהודים להשמדה. הבור, שגודלו היה שניים על שלושה מטרים והוסתר בשוחה, אכלס שישה בני משפחה – הוריו של אהרון, סבו וסבתו מצד אביו, ואחיו ואחותו של האב. במשך חצי שנה התחבאו בבור השורץ חרקים. אז עברו לבור אחר באזור למשך חצי שנה נוספת. אדמות היער היו שייכות לאציל מקומי, אך המשגיח על הקרקעות העלים עין מפעולות ההצלה של תנועת ההתנגדות ההולנדית במקום.

עוד באותו ערב, כ-12 שעות לאחר היוולדו, נלקח אהרון התינוק על ידי מספר נשים לבית חולים בהנגלו (Hengelo). שם ניתן לו פנקס חיסונים, שנשא את שמו של תינוק אחר, לא יהודי, שנולד באותו יום – אדריאן. עד היום זהו שמו ההולנדי. כעבור כמה שבועות אספה אותו משם וילי הופטן דה ויט (Willy Höften-de Wit). האישה שהייתה לאמו האומנת. היא ובעלה הנק הופטן (Henk Höften), פקיד ממשלתי, היו פעילים בתנועת ההתנגדות.

“המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת, על פי דעתי האישית, באהבת האדם באשר הוא”, כתב אהרון ברבות הימים בבקשתו להכיר בבני הזוג כחסידי אומות העולם.

בני הזוג הצעיר, שרק שנתיים קודם לכן נישאו, לקחו את התינוק לביתם באלמלו (Almelo) וגידלו אותו כבן מאומץ. בספטמבר 1944 נודע לבני המשפחה על פשיטה קרבה ברחוב שלהם. הם נמלטו מבעוד מועד לבית אחר אך שם כנראה נפל האב קורבן להלשנה. לאחר ניסיון בריחה כושל הוא נתפס ונלקח לחקירה במטה השלטון הגרמני. הוא הוצא להורג ב-30 בספטמבר בגין פעילותו במחתרת.

המסתתרים בבור, היחידים ששרדו

באותו חודש נאלצו בני משפחתו של אהרון לעזוב את המחבוא ביער. הם הופרדו ועברו בין בתי מסתור שונים באנסחדה עד סוף המלחמה. בסופה הוחזר אהרון אל הוריו אבל בשל מצוקת הדיור של משפחתו הוא הושב לבית אמו האומנת. בשנת 1947, לאחר קרב משפטי שבסופו הצליחו הניצולים לחזור ולהתגורר בבית האם בעיר לוחם, חזר אהרון הפעוט לחיק משפחתו. באותה שנה נולדה אחותו רבקה.

ההורים, הסבים והדודים שהתחבאו בבור היו בין היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. סבתו של אהרון מצד אמו נרצחה באושוויץ. סבו מת ממחלה בשנת 1943, וקברו הוא אחד מכמה קברי יהודים שבשל הסכנה לא הוצבה עליהם מצבה. ארבעת אחיה של אמו נרצחו במחנות. אחותה נשלחה לאושוויץ ושרדה. מתוך 11 אחים ואחיות של סבו מצד אביו רק שניים שרדו. אחותו של אביו, שהסתתרה עם המשפחה בבור, מתה ממחלה בתום המלחמה.

 

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
״היהודים לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד״, עדותו של אברהם רות

מקרי סיוע רבים מול מספר נרצחים גבוה

אהרון שמר על קשר עם אמו האומנת עד למותה בשנת 1980. בשנת 2000 הוכרו וילי הופטן דה ויט והנק הופטן כחסידי אומות העולם על ידי “יד ושם”, בזכות הצלתו של אהרון. הם שניים מתוך 5,415 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,532).

לצד המספר המרשים הזה ניצבת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה. במקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.

סיפורם של אהרון ובני משפחתו משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסייה ההולנדית: מהלשנה ושיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים. חלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה ניכרת על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה. זאת על אף שתגובת השלטונות לפעולות מעין אלה הייתה קשה הרבה יותר מאשר בצרפת ובבלגיה למשל.

סיפורים על רגעי ההימלטות מסכנות

כיצד היית מתאר את היחס של החברה בהולנד לשואה כיום?

“זה יחס משתנה. לפעמים הוא מאופיין ברגש ולפעמים בהתרחקות, אפילו הזנחה – רצון להרחיק את עצמנו, לא לדעת על זה. היחס נע בין שני הקטבים האלה”.

לאחר המלחמה ביקשו הוריו של אהרון לשקם את חייהם. תוכניותיו של האב לעלות ארצה לא יצאו לפועל מסיבות שאינן ברורות לאהרון, והוא שב לעסוק בסחר בטקסטיל, המקצוע שבו עסקה משפחתו לפני המלחמה. אהרון עלה ארצה בשנת 1965 והתחתן, אך כעבור שש שנים שב הזוג להולנד. לאחר גירושיו נישא בשנית, לפרנשיה פולק, עמה הוא חי עד היום. לאהרון שני ילדים מאשתו הראשונה, ילד משותף עם אשתו השנייה, שלה שישה ילדים.

כמה סיפרו לך הוריך על אותה התקופה? כמה ידעת על מה שקרה להם ולך?

“על פי רוב הם סיפרו על רגעי ההימלטות מסכנות. למשל על הפעם שהתחבאו בשיחים והגרמנים חשבו שזו ארנבת. או על הפעם שבה, עוד לפני ההתחבאות, אבא שלי התייצב להסגיר את עצמו על פי הוראת היודסראט בחוֹר. אבל הרכבת שעליה היה אמור לעלות כבר יצאה לדרך ואז אחד החיילים הגרמנים אמר ‘היה לו מזל’. אחר כך הוא ברח משם. זה סוג הסיפורים ששמעתי מהוריי, על איך שהצליחו לחמוק מהידיים שלהם”.

“הם לא כל כך ידעו לספר על האמוציות שלהם – איך הרגשת? איך רעד לך הלב כשעמדת לפני גרמני או לפני שוטר הולנדי? הייתי רוצה לדעת איך האדם יכול לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהוא יודע שבגלל טעות אחת, שיגעון של חייל או שוטר או מישהו שמזהה אותם… איך חיים תחת הלחץ הזה? או על הכאב של אמי, שנאלצה להיפטר מילד אחרי ילד. מה זה עושה לך – על שאלות כאלה לא קיבלתי אף פעם תשובה”.

  

התמונות באדיבות: אהרון הוק.