Tag: יום הזכרון לשואה ולגבורה

מי שמשווה בין עוצר לילי בימי הקורונה, למלחמת העולם השנייה יוצר טריוויאליזציה של השואה

מאמר דעה שפורסם ב-NRC, תרגום: שלום צוקרמן

לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה ניסינו ליצור עולם טוב יותר. חשבנו שלמדנו לקח מן המלחמה הנוראית ההיא ושכעת נתקדם בצעדים גדולים לקראת הקמת חברה מתוקנת. ואז בא היטלר והאנושות שקעה עמוק הרבה יותר. התברר שלא הצלחנו להבחין בכל סימני האזהרה, שהיו שם למכביר. יותר מכך, למעשה התעלמנו מהם, למרות המעטים שהזהירו.

לכן, התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ותקופת המלחמה עצמה, הפכו להיות אמת המידה עבור המצפן המוסרי שלנו. תקופה קיצונית זו בהיסטוריה המודרנית הפכה להיות מסגרת ההתייחסות שלנו , ובראשה המטרה המקודשת שזה ‘לעולם’ לא יקרה שוב. תקופת הנאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה נמצאים תמיד בתודעתנו, בין השאר כיוון שאנחנו חוששים שלא נזהה את סימני האזהרה בזמן. כאשר אנו רואים סימנים לכך שיסודות דמוקרטיים נתונים בסכנה, מצלצלים מיד פעמוני האזעקה. פופוליזם, פעולות פשיסטיות או נוטות לפשיזם, שנאת זרים – אנחנו בכוננות מתמדת.

באופן קבוע יש מי שמצביע על קווי דמיון, ובאופן קבוע אנחנו מבצעים השוואות. אך לעיתים נראה כאילו אנו מאבדים את הכיוון בהשוואות שאנו עורכים. אנו עורכים השוואות שאינן מידתיות. התוצאה היא שדיון הכולל חילוקי דעות הופך לבלתי אפשרי, בעוד שדיון כזה הוא חיוני לחברה דמוקרטית. נראה כאילו איבדנו את היכולת להבחין בין דיון הגון לבין דיון שבו הצדדים מתייגים זה את זה כרוע האולטימטיבי. כך אנו מנסרים את הרגליים עליהן עומדת החברה הפתוחה והדמוקרטית: הזכות לדעות שונות, היכולת לראות דברים מזוויות שונות, ולערב שיקולים שונים. במילים אחרות: אנו מאבדים את הדיאלוג.

השוואות כואבות

דווקא כדי שנוכל להמשיך לזהות ולחוש את סימני האזהרה החשובים באמת ולהעריך אותם כיאות, עלינו להיות זהירים ומאופקים כאשר אנו משווים בין אירועים, ועוד יותר מכך כאשר אנו משווים אותם עם הרוע האולטימטיבי. כל זאת על מנת שנוכל להמשיך להגן על הבניין שבנינו ועליו אנו ממשיכים לעבוד, כבר יותר מ- 75 שנה.

לצייר את ראש הממשלה רוטה ואת השר דה יונג כנאצים. להשתמש בטלאי צהוב כסמל במהלך מחאה ובכך ליצור השוואה בין מצבנו כעת – תחת אמצעי הקורונה – לבין המצב אז. להשוות את העוצר לאמצעים שננקטו במהלך הכיבוש הנאצי, ואת מצבנו כעת לזה של אנה פרנק במקום מחבואה. לטעון כי הבעיות של האיכרים הן קשות כמו רדיפת היהודים “מכיוון שהם מודחים כקבוצה”. לכנות חיילים ישראלים נאצים ואת עזה מחנה ריכוז. להשתמש באס אס כדי לבקר עיתונאים.

כל ההשוואות הללו מכאיבות לאנשים שזיכרונותיהם מאותה תקופה עדיין חיים, מכיוון שהם, הוריהם, או סבם וסבתם – היו הקורבנות הישירים או העקיפים של תקופה זו. השוואות אלה אינן רק כואבות, הן גם מסוכנות, משום שהן מעוותות את השקפתנו על ההיסטוריה ומשפיעות על הידע שלנו. הן מובילות לטריוויאליזציה של האירועים והסבל. נשאלת השאלה האם למי שעושה השוואות כאלה יש מושג על זוועות התקופה: פשיטות, רעב, פחד, שלילת חופש התנועה, שלילת חופש הדיבור, ועוד.

[adrotate banner=“20″]

הקטנה וביטול

הסופר הישראלי עמוס עוז ניסח זאת בצורה מושלמת: “החלק הקשה ביותר בעבודה המוסרית הוא הבחנה בין דרגות שונות של הרוע. כיוון שהרוע קיים בדרגות רבות […] מי שאינו מבחין בין דרגות שונות של רוע, עלול להפוך מבלי משים למשרתו של הרוע. זהו הציווי המוסרי שלי: שימו לב להבדלים בין רע, רע מאד והנורא מכל. ”

עריכת השוואות עם הנאציזם היא מסוכנת. היא משפיעה על ההבנה והתחושות שלנו לגבי המלחמה, הכיבוש הנאצי והשואה. התפיסה שלנו את התקופה ההיא הופכת מעוותת ומטושטשת.

כאן טמון זרע הפורענות של תופעה שהולכת ומתעצמת באופן עיקש: הקטנה וביטול של זוועות המשטר הנאצי, של רדיפת היהודים, של השואה. עוצר הוא אכן לא נעים, אך הוא אינו משתווה בשום פנים ואופן לחיים תחת כיבוש. כך גם לגבי ההשוואות האחרות. כאשר איננו רואים עוד את ההבדל, מתפוגגת גם המודעות ההיסטורית המוסרית שלנו, כמו גם היכולת שלנו לזהות את הרוע בכל דרגותיו – כולל זו האולטימטיבית – גם אם הוא מתרחש כאן ועכשיו.

חנה לודן היא מנהלת ארגון CIDI – המרכז למידע ותיעוד בנושא ישראל בהולנד, אשר שם לעצמו למטרה להילחם באנטישמיות.

תמונה הראשית: שמואל “סאם” ואן פרלסטין ונכדתו ניקי, שנת 1951

פגישה מקרית בחנות ספרים, איש עסקים יהודי “ארי”, וגרפיקאי צעיר, חייל גרמני בהולנד הכבושה, שהיה לאחד המאיירים הגרמנים האהובים ביותר. כל אלה שיחקו תפקיד בסיפור הצלתם של מאות יהודים בעיירה בוסום (Bussum) בזמן מלחמת העולם השנייה, סיפור שהתגלה לגמרי במקרה. 

אנט בצלאל היא בימאית סרטים, תושבת בוסום שממזרח לאמסטרדם, ופעילה בהנהגת הקהילה היהודית בעיירה. לפני כמה שנים ביקשה לעיין בארכיון הנשכח של הקהילה היהודית בעירה, ויצאה עם גילוי מפתיע. ״גיליתי אוצר בארכיון בית הכנסת של בוסום”, סיפרה לנו בצלאל, “היו שם מסמכים רבים שהתייחסו לתפקידם המשמעותי של שני חיילים גרמנים במבצע הצלת יהודי בוסום. להפתעתי הגדולה אחד מהם, ורנר קלמקה, הפך לאחר המלחמה לאחד המאיירים הידועים בגרמניה המזרחית. לא היה ספק בלבי שיש לספר את סיפורו בסרט תיעודי״.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

הקהילה היהודית בבוסום היא קהילה צעירה יחסית לקהילה הוותיקה באמסטרדם השכנה. היא הוקמה ב-1911, בעיקר על ידי צעירים יזמים ועצמאיים שמאסו בממסד היהודי הוותיק באמסטרדם. הקהילה הייתה מאד ציונית ועצמאית וחבריה למדו עברית. בסוף שנות ה-30 קהילת בוסום קלטה פליטים רבים מגרמניה שברחו מהדיכוי הנאצי. מהקמתה שמרה הקהילה על קשרים טובים עם השכנים הלא-יהודים בסביבה, כמו אנשי הכנסיות ונציגי העירייה. למשל, היה מקובל שכל שנה בתפילת כל נדרי בבית הכנסת ישבו כמרים בשורה הראשונה.

הולנד נכבשה ב-1940, וב-1941 גבר דיכוי היהודים. הילדים גורשו מבתי הספר, עובדים יהודיים פוטרו ונאסר על יהודים להשתתף באירועים ציבוריים כגון הצגות תיאטרון, אירועי ספורט או אפילו להיכנס לבתי קפה – הם מודרו לחלוטין מהמרחב הציבורי. הד לאותה הדרה ולמשמעותה ניתן למצוא בדברי המלך וילם-אלכסנדר בטקס יום הזיכרון ההולנדי בשנה שעברה: “סוביבור התחיל בוונדלפארק, עם שלט שעליו נכתב ‘אסור ליהודים’”.

הוראות קשות החלו להגיע למועצת הקהילה בבוסום: כל היהודים חייבים לעבור לאזורים מסוימים  באמסטרדם, לנטוש את בתיהם ולשלם בעצמם על כרטיסי הרכבת לבירה. הנהגת הקהילה הבינה שגורלם של תושבי בוסום יהיה מר אם יצייתו, בין היתר בזכות הפליטים הרבים מגרמניה שגרו בעיירה. הם הבינו שעליהם לעשות משהו. בזכות הקשרים הטובים והענפים שהיו להם עם אנשי האזור הם יכלו ליצור רשת תמיכה נרחבת להסתרת יהודים ואנשים נוספים שהיו בסכנה. כ-500 בני אדם “צללו” – המונח ההולנדי המתאר כניסה למחבוא בזמן המלחמה (onderduiken). גם לבית הכנסת דאגו: הכומר הפרוטסטנטי בעיר לקח אליו את ספר התורה, הנגר שמר על חפצי היודאיקה.

כדי לתאם את מבצע ההצלה הנרחב היה צורך באיש קשר בין כל הגורמים המשתתפים. שמואל “סאם” ואן פרלסטין היה גזבר הקהילה ובעל חברה גדולה אשר הוחרמה על ידי הגרמנים, אדם מוכר ועשיר. כדי להיות מסוגל להסתובב חופשי, ללא טלאי צהוב ולתאם את מבצע ההצלה, היה לו צורך במסמכים. העובדה שאמו של סאם היגרה מגרמניה להולנד היוותה הזדמנות. אך נדרש מישהו שיוכל לזייף מסמכים גרמניים שיוכיחו שהוא “ארי”. הזייפן הגיע מכיוון בלתי צפוי.

נקודת המפגש ארסמוס

חנות הספרים “ארסמוס” באמסטרדם הייתה ידועה כמקום שבו ניתן למצוא ספרים “אסורים”, כאלה שהנאצים ביקשו להעלים. חייל גרמני צעיר בשם יוהנס גרהארט (Johannes Gerhardt) ביקר בחנות וככל הנראה שקע כל כך בספרים עד שיצא ממנה ושכח את נשקו האישי מאחור. איש צעיר רדף אחריו והזכיר לו. היה זה מלס דה יונג (Mels de Jong) חתנו של סאם. יוהנס אסיר התודה אמר למלס שישמח לעזור לו בתמורה וכך נוצרה השותפות שהצילה חיים רבים.

גרהארט, שהיה צלם מקצועי, הגיע לבוסום עם ציוד צילום והדפסת תמונות והביא עמו את חברו הגרפיקאי, ורנר קלמקה (Werner Klemke), גם הוא חייל גרמני. השניים נסעו לגרמניה והנפיקו לסאם את המסמכים הנדרשים. בזכות המסמכים קיבל סאם בחזרה את הבעלות על חברתו והלך לבנק ליפמן רוזנטל (LIRO) באמסטרדם כדי לקבל בחזרה את כספו, מיליון גילדן במזומן. כשנשאל על ידי הפקיד בבנק מדוע הוא לוקח את כל הכסף במזומן הוא ענה: ״זה בשביל המחתרת, אבל זה לא עניינך״. הבנק נאלץ לתת לו את הכסף.

הכסף שימש לבניית מקומות מסתור ליהודים ולאנשים נוספים שהיו בסכנה מהנאצים (קומוניסטים למשל). סאם וחתנו מלס היו חברים משמעותיים במחתרת וביתו של סאם שימש כמרכז פעילות למחתרת וכמקום מעבר לאנשים במסתור. המחתרת לא עסקה רק בהצלת אנשים אלא גם הדפיסה עיתון מחתרתי מקומי שמטרתו הייתה לעודד את רוחם של המסתתרים וגם להזהיר אותם לא לצאת ממחבואם לפני שהכיבוש הגרמני יסתיים.

קלמקה לא הסתפק בזיוף המסמכים של סאם בלבד. הוא היתל בממונים עליו והביא לכך שיקימו עבורו משרד קטן. שם זייף תעודות לידה, תלושי מזון, תעודות טבילה לנצרות ואפילו מסמכי זיהוי. לו היה נתפס רב הסיכוי שהיה מוצא להורג.

אנט קראה לסרטה “מפגש בארסמוס” (Treffpunkt Erasmus) על שם חנות הספרים האמסטרדמית.

אולי יעניין אותך גם:

הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר
בגיל חודש מהלידה נמסר ושרד, סיפור ההצלה של לוקי טימנס
“אחרי המלחמה” – נותנים עדות בבתי ספר בהולנד

“לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי”

ערב הכיבוש היו רשומים בבוסום 1,400 יהודים. האתר ההיסטורי של יהודי בוסום ובית הכנסת מציין כי כי ככל הנראה 400 מהם נספו. קשה לדעת כמה בדיוק ניצלו מכיוון שרבים לא שבו להתיישב בבוסום, אולם ככל הנראה מאות ניצלו בזכות מבצע ההצלה הנרחב. גרהארט וקלמקה החיילים היו שותפים פעילים בכך. גרהארט הצלם נהרג בקרב נגד האמריקאים בדרום הולנד. קלמקה הגרפיקאי שרד את המלחמה ואחריה התגורר בברלין המזרחית, שם הפך למאייר מפורסם ואהוב שנודע בין היתר באיוריו לאגדות וסיפורי ילדים. את סיפורו האישי שמר לעצמו.

הוא נשאר בקשר עם חברי המחתרת בבוסום כל חייו למרות הקושי לתקשר מעבר למסך הברזל. חבריו ההולנדים שלחו לו כסף וחומרי ציור. בתו הציירת, סבינה כהנא-נול, בן זוגה הכותב חיים נול וילדיהם מתגוררים כיום בישראל.

גם סאם התעקש שלא יינתן לו שום כבוד מיוחד בגין מבצע ההצלה. הוא נהג לומר כי אמנם ״הצלתי כמה אנשים, אבל אני עדיין לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי״.

מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-102,000 נספו. מדובר בשיעור השמדה גבוה במיוחד. לצד זאת, בהולנד הוכר מספר גבוה במיוחד של חסידי אומות העולם, 5,851, והיא ניצבת במקום השני אחרי פולין (7,112). אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך? היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. לאחר הכיבוש הגרמני הממשלה ההולנדית ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. הסיפור של הצלת יהודי בוסום שופך אור על פרק מוכר פחות של ההתנגדות לנאצים – התארגנות יהודית להצלה עצמית ולהתנגדות.

מותר לזייף מסמכים?!

בנוסף לפועלה כבימאית, אנט פעילה מאוד בתחום החינוך. ילדים מבתי ספר בהולנד מגיעים לבית הכנסת בבוסום ולומדים על שאירע במקום. הפעילויות שהיא עורכת מגוונות ויצירתיות. למשל, הילדים משתתפים בסדנאות להכנת עיתון מחתרתי, מתנסים בשידור רדיו מחתרתי (“רדיו אורניה” כשמם של השידורים האנטי-נאציים מבריטניה) והם גם מזייפים מסמכים. היא מספרת שבמהלך הפעילות שואלים אותה הילדים בהפתעה האם מותר לזייף מסמכים. ואנט עונה: ״לא, זה בניגוד לחוק, אבל לפעמים חייבים״. המסר שאותו אנט מבקשת להעביר לילדים הוא ״תהיו חזקים! אם המצפון אומר לכם להתנגד למשהו – תגידו לא!״.

לאחרונה הוסיפה אנט פעילות חדשה. היא פיתחה מסלול אופניים שעובר בנקודות מפתח לסיפור ההצלה וההתנגדות המיוחד של בוסום. המסלול מתחיל בתחנת הרכבת של בוסום ועובר דרך 20 תחנות ובהן מידע על דברים שהתרחשו במקום וקוד QR לסריקה כדי לצפות בסרטונים המתארים את ההתרחשויות. בזכות המסלול הזה זכתה אנט בפרס “תושבת השנה של בוסום לשנת 2020”.

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

לֹא הָיִינוּ שָם. לֹא עָבַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ
וְעִם זֹאת ובשל כך – רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ
אֶת הָאַחְרָיוּת לִזְכּוֹר, וְלִזְכּוֹר בְּאַחְרָיוּת.
וְגַם אִם אֵין לִי מִלִּים, וְגַם אִם יֵש לָךְ מְעַט,
גַם אִם אֲנִי רחוֹקה, וְגַם אִם אתה קְרוֹב,
וְגַם אִם אֲנַחְנוּ שַיָּכִים, וְגַם אִם אֵינֶנּוּ מַרְגִישִים שַיָּכוּת –
נִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ עַצְמֵנוּ, נִתְכַּנֵּס בֵּינֵינוּ, נְנַסּה לְהִתכָּנֵּס יַחַד, גם בנסיבות המורכבות האלה.

ערב יום השואה תש״פ היה מרגש במיוחד השנה בקהילה הישראלית בהולנד. אמנם אלו ימי קורונה ומפגשים וההתקהלויות אסורים לצערנו ואנו לא יכולים לשבת פיזית יחד ולקיים מפגש כפי שהיינו רגילים בשנים קודמות ויחד עם זאת ואולי בעקבות זאת, החלטנו יחד בדאצ׳טאון שבימים אלה יש משמעות נוספת וחשיבות לחיבור הקבוצות והארגונים השונים בקהילה וקיימנו אירוע ״זיכרון בסלון״ שהועבר בשידור Live  בדף הפייסבוק. הרבה אנשים עסקו במלאכה והרבה מאחורי הקלעים והתודות ניתנות ויכתבו בהמשך בהרחבה.

>> בית הכנסת הפך למסגד. העבר היהודי של האג
>> מה שקרה אז בקופי שופ, מה שקרה אז בחנות הספרים
>> ״אחרי המלחמה״ נותנים עדות בבתי הספר בהולנד 
>> התמונה שצולמה מחלון הבית שלי

חיבור הקהילות הישראליות  

הערב ברבדיו המגוונים, עסק בנושא החיבור והקשר – חיבור בין קהילות, בין משפחות, בין אנשים ובין מדינות ומעל הכל החיבור שלנו עם עצמנו ברמה האישית וכל חיבור הינו בעל משמעות ומשפיע על חיינו. את השידור פתח גד לב הוירטואוז בנגינת כינור, עם נעימת הסרט ‘רשימת שינדלר’ מאת ג’ון וויליאמס. נגינתו המרגשת נגעה בלבבות.
גילי גוראל, עורכת דאצ׳טאון שהנחתה את הערב ופתחה במילותיה המרגשות, ״כל אחד ואחת מאיתנו הינו חוליה בשרשרת הזיכרון, ואת התפקיד החשוב של להיות חוליה בשרשרת נקיים יחד במפגש הזה, נתחבר לעצמנו, לעברנו ולעתידנו.״ הקשבנו כולנו למתן עדות מאת ניצול השואה מר אריה “לוקי” טימנס, שריגש את כולנו במילותיו ובציוריו.

פרק העדות במיפגש

מר טימנס, צייר אומן, מתגורר כיום בישראל, חלק איתנו את סיפור ההצלה המרתק שלו כתינוק בהולנד, תוך כדי שהוא משלב בצורה רהוטה את ציורי השמן שלו, המבטאים בדרכו את חוויותיו מהילדות ונותנים מבט נוסף לנושא השואה ובפרט לסיפור חייו בזמן המלחמה. המפגש עם מר טימנס היה עוצמתי ומרגש כאחד. היכולת שלו להעביר לקהל שיושב בבית מול מסך את סיפור חייו יחד עם שזירת ציוריו בצורה סכמתית, גרפה תשבוחות וחיזוקים רבים מצד קהל הגולשים, וניתן לראות זאת בתגובות שקיבל.

טימנס נולד ב־22 בנובמבר 1943, בעיצומה של המלחמה בעיר זוטפן שבצפון הולנד. לדבריו, האזור היה פחות פעיל מבחינת הפלישה של הנאצים, ואולי היה זה מזלו, שיכול היה לחיות במסתור הודות למחתרת ההולנדית, שנאבקה בכיבוש הנאצי. אמו גרטיה הייתה אחות בבית החולים בעיירה הורן, ושם הרשו לה ללדת ולהישאר עם התינוק כחודש ימים. איש לא ידע שהיא יהודייה. אביו היה במסתור במקום אחר, ואת אמו ואותו, הסתירו במחלקה למחלות מידבקות בבית החולים בו אמו עבדה כאחות. ״הגרמנים מאוד פחדו להדבק במחלות, ולכן לא נכנסו למחלקה״, רחוק מעיניים חושדות העלולות לשאול מה עושים יולדת ותינוק בבית החולים חודש ימים לאחר הלידה. חברת אחת המחתרות, שפעלו בתקופה זו בהולנד, הוציאה את טימנס מבית החולים, ודאגה להעבירו למחבוא הישר לביתם של זוג מורים שהכירה, אשר התגוררו אצל משפחת ואן־דן־ברגה. לאחר חמישה שבועות, גילו הגרמנים על המצאותו של התינוק ובני הזוג שמידט בבית, הם עצרו את אב המשפחה ובני הזוג, והודיעו לגברת ואן-גן-ברגה, שאם היא רוצה לשחרר את בעלה עליה להביא את התינוק בבוקר לתחנת המשטרה. היא החליטה לא להענות לדרישת השוטרים, אך הבינה שאין ביכולתה להמשיך להחזיק בתינוק. בעזרת פעילי המחתרת הועבר אריה הקטן, באמצעות עגלת דואר, כחבילה למשפחת לאאן. “הם פתחו את החבילה וראו שזה תינוק. אבי המשפחה, הבין מיד במה מדובר. לילדיו הסביר שהתינוק הוא בנו של דודו מדרום הולנד, מכיוון ששערו של התינוק היה שחור, כמו של הקתולים בדרום-הולנד. וכך כולם קיבלו אותו למשפחתם. מספר טימנס כי אף אחד מבני משפחתו האמיתית לא ידעו כלל שהוא נולד. מר ואן-גה-ברגה לא שב אל משפחתו, הוא נותר במעצר וניפטר במחנה ‘בוכנוולד’ מדלקת ריאות, לקראת סוף המלחמה. 

טימנס מתחיל את המפגש ומראה לקהל את הציור של הוריו מיום חתונתם בו הם עונדים את התלאי הצהוב. לאחר מכן עובר לציור של אמו בהיותה בהריון, עובדת כאחות בבית חולים בהולנד. אביו לא ראה את טימנס למעשה מיום היוולדו ועד לאחר המלחמה. הוריו, בשל המצב המסוכן נאלצו להסתתר. את סצנת המסירה של התינוק לידיים זרות צייר טימנס בצורה מעוררת השתאות. הידיים הגדולות שמקבלות את התינוק הרך, ללא פנים ללא חלקי גוף נוספים. תוך כדי שמיעת סיפורו של טימנס, הציור לכד את ליבנו מיד. ״אישה בת 24 עם תינוק ראשון, חודש מהלידה נאלצה למסור את בנה לידיים זרות כאשר היא אינה יודעת אם תוכל לראותו שוב”. טימנס  מספר כי הוא מצא מכתבים מאימו, שכתבה לו את כל מהלך הדברים שקרו בזמן המלחמה, היה חשוב לה מאוד לספר לו מהם שורשיו, היכן נולד, ומדוע נאלצה למסור אותו לידי אנשים זרים, כיוון שדאגה שלא יפגשו שוב.

לשמחתנו סיפורו של טימנס מסתיים בטוב. המלחמה נגמרה וטימנס ילד בן שנה ושמונה חודשים שב לחיק הוריו. טימנס מספר לקראת סוף המפגש על הקשר המיוחד שהיה לו בשנותיו הראשונות עם המשפחה המאמצת והוריו. “הרגשתי שם בבית, כל פעם שנולד לי אח או אחות חדשים הורי מסרו אותי למשפחה המאמצת לתקופה קצרה, כך היה להם יותר נוח״ את הקשר המיוחד ניתן לראות בציור נוסף בו טימנס עומד באמצע בין שני זוגות ההורים. הוריו וההורים המאמצים שהצילו את חייו. נקודת מבטו החיובית ואף האופטימית ניכרת בדבריו ומשתף אותנו בצורה קולחת ומרשימה את סיפורו האישי ותחושותיו.
הציור האחרון שהוא מציג לדבריו ״הוא כבר אחר, הצבע לא כל כך קודר״. זהו הציור של אחרי המלחמה. אביו עומד בכיכר העיר הורן ונואם מטעם יהודי המקום להולנדים העוברים ושבים, לאנשי המחתרת, לאלו שעזרו ליהודים, ומספר כי אביו הודה לאותם אנשים על העזרה שהושיטו לניצולים. ניכר כי חשוב לו לציין זאת.

בסיפור העדות של מר טימנס, היינו עדים לקשת מאוד גדולה ורחבה של אנשים שיכלו להגיב, משתפי הפעולה עם הנאצים, האנשים אשר בעל כורחם נראו כאילו הם משתפי פעולה אבל בעצם זה היה כדי להציל אחרים, וכמובן האנשים והמשפחות אשר סיכנו את חייהם והצילו יהודים. לשתי המשפחות אשר היו מעורבות בסיפור הצלתו של אריה-לוקי, הוענק אות חסידי אומות העולם. 

טימנס משתהה קמעה…ושואל גם היום אחרי כל השנים, כיצד הוא הצליח למרות הכל להנצל ולחיות ולעלות לישראל, לעבור את כל שלבי הישראליות כולל הצבא, להקים בית ומשפחה עם אשה ושלושה ילדים ועשרה נכדים. ״בזכות כל האנשים הטובים האלה יש המשכיות״, הוא אומר בגאווה. סיום אופטימי עם חיוך, ולנו נשאר להתרגש ולהודות על כך שעוד יש ניצולים שיכולים לספר את סיפורם גם לדור הבא.

את סיפור חייו המלא אפשר לקרוא בכתבה המצורפת מעיתון ״מקור ראשון״. 

לאחר סיום חלק העדות המשכנו בקטעי שירה מרגשים פרי עבודתם של ישראלים החיים בהולנד. עלו לשידור רועי שבת ובתו הדר בנגינת פסנתר ובשירה עם השיר ״לאורך הים״, מאת: איילה אשרוב. החיבור בין אב ובתו שהם דור שלישי ורביעי לשואה, בנגינה ושירה הוסיפו למימד הקשר המשפחתי והחיבורים המרגשים. אחריהם הופיעה להקת Ocean, עמי לוי ויסמין קדר, בשיר “אלוהים” שנכתב והולחן על-ידם. היצירה המקורית התאימה לערב מיוחד זה. 

בתום החלק הראשון עברנו למליאה הזום, שם התחלקנו לקבוצות בהם התנהל דיון אינטימי בקבוצות. בדיונים השתתפו משתתפים מהולנד, ומישראל, משתתפים מכל הגילאים, אשר שיתפו במחשבות וחוויות. עלו נושאים מרתקים, אפשר היה לראות את ההתמודדות של דור שני ושלישי לשואה מנקודת מבט ישראלית בהולנד מול נקודת מבט של הולנדים בישראל.

הרגע בו שגרירות ישראל בהולנד מעניקה אות חסידי אומות עולם למשפחת ואן־דן־ברגה שהצילה את טימנס בזמן המלחמה

תודות:

אריה (לוקי) טימנס, ניצול השואה על העדות
נירה סטרץ, עובדת משרד החוץ, לשעבר מנהלת המחלקה לדיפלומטיה ציבורית, שגרירות ישראל בהולנד
גילי גוראל על הנחיית האירוע

החלק המוזיקלי:
גד לב הוירטואוז
רועי והדר שבת לעמותת ״מוקה״
עמי לוי ויסמין קידר, צוות Ocean
קריסטינה סלמאן על השיר ״אלי אלי״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטעי הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית  קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר, הפקה טכנית

הפקה:
קריסטינה סלמאן
מיכל מדר-פורת
גילי גוראל
לימור לוי

בשנת 1933 קראה גרטל בלוך הנוצריה את “מיין קאמפף” של אדולף היטלר והבינה שהוא ספר מסוכן. חייבים לעזוב את גרמניה, עכשיו, ועדיף לארצות הברית, לפני שיהיה הרבה יותר גרוע ומאוחר מדי.   

ליאו בלוך, בעלה, לא חשב שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל ליתר ביטחון הם עברו לצ’כוסלובקיה. גם שם גרטל לא הייתה רגועה לגמרי. כבר אז ובימים שעוד יבואו, היא ראתה את הנולד. היא קשרה את גורלה בגורל העם  היהודי כשנישאה לליאו, ואביה ויתר על חברותו במפלגה הנאצית כשנודע לו שבתו עומדת להתחתן עם יהודי. גרטל בלוך הייתה נוצריה-לותרנית.

אחרי שנתיים בצ’כוסלובקיה עברה שוב משפחת בלוך – גרטל, ליאו, בנם רודו ובתם סולביק – הפעם לאמסטרדם. גרטל יזמה את המעבר וליאו זכר שבמלחמת העולם הראשונה הולנד הייתה נייטראלית, אמסטרדם תהיה מקום טוב עבורם, עכשיו.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• השואה המרוככת של מוזיאון השואה באמסטרדם
• מה שקרה בקופישופ
• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

עם פרוץ המלחמה היה רודו בלוך בן 16. בזכות אמו הלא יהודיה, הוא ואחותו נחשבו לא-יהודים. היחיד במשפחתם שאולץ לשאת על חזהו את הטלאי הצהוב היה אביהם ליאו. פעמיים הוא נעצר ונשלח ל’משרדי ההגירה היהודית”, שם שהיה כיסוי ציני לפעילות האמיתית שהתקיימה שם. במשרדים האלה הוסדרה הביורוקרטיה הדרושה לשליחת יהודי הולנד למחנות המעבר וסטרבורק (Westerbork) ופוכט (Vught) בהולנד ומשם למחנות ההשמדה. המשולחים צוידו במנות מזון “לדרך” ובכרטיסי נסיעה ברכבת. כשעצרו את ליאו הגיעה אשתו גרטל, גרמניה שידעה איך לדבר עם גרמנים, אל “משרדי ההגירה” והחציפה מבט אל הפקידים: “כך אתם נוהגים כלפי מי שנלחם עבורכם במלחמה הגדולה?! כך עושים למי שכמעט מסר נפשו עבורכם בכלא הסיבירי?!”.

הגרמני לא היה מוכן, הוא הופתע מהתעוזה הפתאומית וויתר. “לכי הביתה גברת, קחי את היהודי שלך, ומעכשיו תיזהרי איתו. את הרי יודעת מה אנחנו עושים ליהודים במחנות”. גרטל כבר ידעה. וליאו שוב ניצל. השנה הייתה 1943, שלוש שנים לאחר כיבוש הולנד בידי הנאצים.

————

באותו זמן בערך, בעיר אנסכדה (Enschede) שבמזרח הולנד, למדה הנערה ברטה ואן ריין בבית ספר יהודי. אביה של ברטה, קויו ואן ריין, היה רופא. אך על היהודים הוטלו מגבלות, זכויותיהם נשללו והם אולצו לשאת טלאי צהוב. ד”ר ואן ריין נאלץ לציית לצו שאסר על רופאים יהודים לטפל בחולים לא-יהודים. הוא גם הבין שמטופליו היהודים בעיר אנסכדה הולכים ומתמעטים. הוא היה חייב למצוא למשפחתו מקום מחבוא.

קויו ואן ריין החליט להוריד את משפחתו למחתרת, “לצלול” בהולנדית (onderduiken). היה להם כסף, אמנם לא הרבה אבל מספיק, והיו להם קשרים. תעודות מזויפות הונפקו, כתובות אותרו, הטלאי הצהוב הורד מהחזה ומשפחת ואן ריין התפצלה ועברה להסתתר, “צללה” מתחת לאפם של הנאצים. הילדות ברטה ויאנה טרוס התגוררו תחת שמות בדויים אצל משפחה בליידן, במסווה של אחייניות שהגיעו לגור קצת עם הדוד והדודה. ההורים הסתתרו במחבוא אחר. זה לא היה מחבוא בסגנון של אנה פרנק. הרעיון היה לחיות תחת שמות בדויים, עם סיפור כיסוי, לא במרתף או בעליית גג אלא בדירות רגילות בעיר. החזות הלא מאוד יהודית של משפחת ואן ריין אפשרה את דרך הפעולה הזו.

בחורף 1943 האחיות ואן ריין עברו לבית חווה גדול שהיה שייך לסבא וסבתא שלהן, בעיר קאמפן (Kampen) שבמזרח הולנד, ושם אחרי זמן מה התאחדו עם הוריהם קורי וקויו. וכך, בבית חווה גדול, עם עצי פרי ומספיק תפוחי אדמה,  תחת שמות בדויים ותקווה לצד האימה, הם חיו עד סוף המלחמה. ברטה ואן ריין כתבה יומן ובו סיפרה על חוויותיה בזמן השהות בקאמפן, על חיי משפחתה במציאות של מלחמה, על הפחד והסבל, על געגועיה להורים וגם על השמלה החדשה שלה, שחשבה למכוערת במיוחד.

עדיף לא להיות כאן יהודי

למעט התקריות הבלתי נעימות שליאו ניצל מהן, שנות המלחמה באמסטרדם עברו על משפחת בלוך, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, בשקט יחסי. בכל פעם שהתקרבה אקציה שנועדה לשלוח נערים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה, גרטל הייתה מורה לילדים להתרחק מהעיר ולנסוע אל היער עד יעבור זעם. ליאו בלוך עבד ביער אמסטרדם בחפירה של תעלה שמשמשת לשיט סירות קאנו, תעלה שקיימת עד היום. סולביק ורודו היו רוכבים על אופניים ולפעמים מרכיבים במושב האחורי את ליאו אביהם, כשהוא מסתיר את הטלאי הצהוב שעל חזהו. רכיבת יהודים על אופניים, גם במושב האחורי, הייתה סיכון גדול. ליאו, גרטל וילדיהם היו אנשים אמיצים.

לאחר סיום המלחמה, כשליאו בלוך גילה שיותר מארבעים איש ממשפחתו הקרובה מצ’כוסלובקיה נרצחו, כמעט ששלח יד בנפשו. הוא וילדיו, רודו וסלוביק, שרדו, הרבה בזכות תושייתה ואומץ ליבה של אשתו הלותרנית גרטל.

המלחמה באנסכדה, עיר הולדתם של הוואן ריינים, הסתיימה ב-1 במאי 1945. בית המשפחה נהרס, המרפאה של קויו לא הייתה, רישיון הרפואה שלו אבד. מטופל לשעבר, שעבר לגור עם ילדיו, הציע לרופא לגור בביתו במקומו. שוב היה למשפחת ואן ריין בית משלהם, ובו הם קיבלו את פניהם של שכניהם היהודים שגורלם לא שפר עליהם, של שלדי אדם שחזרו ממחנות המוות.  

משפחת ואן ריין הייתה בת מזל. היה להם מספיק מזון, הם חיו בבטחה. במדרג הסבל של השואה הם קיבלו דירוג נמוך. אחרי שנים ארוכות נמצא גם רישיון הרפואה של ד”ר ואן ריין, מוחבא היטב בין דפי ספר של חבר שקיבל אותו למשמרת.

ברטה ואן ריין ורודו בלוך נפגשו באמסטרדם כמה שנים אחרי המלחמה. רודו בלוך למד רפואה באמסטרדם והחליט שעדיף, אם אפשר, לא להיות כאן יהודי. הלוא הוא ניצל בזכות אמו הנוצריה, ואילולא היא, גורלו היה אחר.

את בתם, לאוני  קראמווינקל-בלוך , שקרויה על שם הסבא ליאו, פגשתי השבוע באמסטרדם.

“לכי בדרך היהודית שלך”

כילדה, לאוני דווקא ידעה הרבה על המלחמה. אבל מקריאה בספרים. ההורים והסבים לא דיברו, ואם דיברו, סיפרו רק סיפורים טובים, אופטימיים. הם היו אנשים אופטימיים. בילדותה לא היה בבית שום דבר יהודי, שום סממן יהודי, הרי אחרי המלחמה החליט אביה, רודו בלוך, שזה פשוט לא כדאי.

לאוני פגשה את בעלה הלא-יהודי, מרסל קראמווינקל, בגיל 17. נולדו להם ארבעה ילדים. ורק בשנת 2005, אחרי שנים ארוכות, מרסל אמר ללאוני, כמו אישר לה, “לכי לך, בדרך היהודית שלך, תתחברי ליהדות שלך, אל העבר”. בגיל 50 לאוני חזרה לחפש את העבר ומצאה את סיפור המשפחה שלה.  

מודעה בעיתון תפסה את עיניה. מחפשים אנשים מהדור השני, post generation, עם סיפור חיים מעניין, שיבואו לספר אותו לתלמידים בבתי ספר במסגרת ארגון Na de oorlog (אחרי המלחמה).

לאוני התקשרה לדבורה לנס, יוזמת הפרויקט. דבורה, בת למשפחה של ניצולי שואה, הקימה את “אחרי המלחמה” לפני כשלוש שנים, כדי להמשיך ולספר את הסיפור בעולם שבו בני הנוער משתנים מהר כל כך וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. במיזם פעילים בהתנדבות בני הדור השני עם סיפור חיים מעניין (ולמי אין כזה?), ובנוסף לסיפור, גם עם כישורי משחק ועמידה מול קהל. כל “עד” כזה נפגש עם תסריטאי שמעבד את הסיפור המשפחתי שלו לתסריט והצגה, עובר סדנת מספרי סיפורים וסדנת ניהול דיון, ורק אחרי תקופת הכשרה שכזו מוסמך להיכנס לכיתה. לאוני הייתה בין המספרים הראשונים שהוכשרו, ומאז היא מספרת את הסיפור של משפחתה לתלמידים בכל בתי הספר בהולנד, לפעמים חמש פעמים בשבוע. עם תמונות, לפעמים בובות, ותמיד עם לב הולם, ברק בעיניים ולפעמים גם דמעות. ובמשך שעה שלמה, היא מעידה, יש בכיתה דממה. נכון שמדובר בתלמידים הולנדיים מחונכים, ובכל זאת.

על פי הארגון, העדים המתנדבים הגיעו כבר ל-5,000 תלמידים ברחבי הולנד. הדגש העיקרי בפעילות הוא על השואה אבל הארגון עוסק בנושאים נוספים הקשורים למיעוטים, רדיפה וסכסוכים. כך למשל ניתן למצוא בין הדוברים גם את סלמן טלאיי שנמלט מאיראן להולנד בשל רדיפה דתית. דוגמה נוספת היא מיזם שבו שני מורים, יהודי ומוסלמי, דנים בסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון ומדגימים כיצד ניתן לעשות זאת תוך הקשבה לטיעונים של המד השני ושמירה על ערכים דמוקרטיים.

לאוני, פסיכולוגית בהכשרתה, פעילה גם בקהילה היהודית הליברלית בהאג, וגם בעמותת “ידידי גבעת חביבה” (Stichting Vrienden van Givat Haviva) שמגייסת כספים בהולנד עבור הארגון הישראלי “גבעת חביבה” הפועל לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים בחברה הישראלית.  

ומהו המסר שחשוב לך להעביר לילדים, אני שואלת אותה, באמצעות הסיפור האישי שלך?

“זו שאלה שמפנים גם לילדים בכיתה, והם משיבים תשובות שונות. אומרים שחשוב לשמוע את הסיפור האישי, חשוב לא לשכוח את ההיסטוריה. אבל הם כמעט אף פעם, משום מה, לא אומרים את הסיבה האמיתית”, לאוני מעידה בצער.

ומהי הסיבה האמיתית? מה את רוצה לשמוע מהם?

“אני רוצה שהם יגידו, לא עוד אפליה, לא עוד אנטישמיות, Nooit meer Auschwitz”

עוד הרבה עבודה יש כאן, בהולנד, “אחרי המלחמה”.

בני הדור השני לשואה, בעלי סיפור משפחתי מעניין וכישורי עמידה מול קהל, דוברי הולנדית ברמה טובה דיה לתקשר עם ילדים ובני נוער, שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט, מוזמנים ליצור קשר עם דברה לנס באתר Na de Oorlog.

בערב יום השואה הלכתי לקופישופ הכי נעים בליידן. “ליידספליין” הוא לא קופישופ לתיירים. הרבה מהחבר’ה כאן קבועים, הם אומרים שלום זה לזה, מתיישבים לדבר. המקום קטנטן, שולחנות העץ יכולים להכיל רק 15 איש, ועוד כמה עומדים ליד הבר. על השולחנות צבעונים טריים שנראה שהאוויר המעושן עושה להם טוב. הקהל מגוון במראה, בגיל, בעיסוק. בפינה אחת סטודנטים מדברים בלהט, אישה מבוגרת נכנסת לקנות וממשיכה באופניים, ליד השולחן משחקים שמחט. חזלעח. בפינה, מצדו של הדלפק, תמונה דהויה בשחור-לבן מסגירה משהו מההיסטוריה של המקום. אישה עומדת גאה בפתח הבניין, לידה ילד. הם עוד לא יודעים מה יידרש מהם לעשות בעתיד, ממש במקום הזה.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

בצדה השני של סמטה ציורית נמצא אחד הרחובות הראשיים של ליידן, הברייסטראט. כראוי לעיר אוניברסיטאית הוא רצוף חנויות ספרים מסוגים שונים. חנות הספרים De Kler במספר 161 היא אחת הגדולות שבהן. החלל הרחב מזמין להיכנס פנימה ולדפדף. מעל הכניסה תלוי שלט לבן ענק ועליו שיר שמבטיח שהספר אינו מת, הוא נושם והוא נשאר כאן. מי שיוריד עיניו מטה, מן השיר אל המדרכה, יראה ארבע שטולפרשטיינה, אבני נגף, שמנציחות את בני משפחת לוּבּ שחיו כאן וניהלו במקום הזה חנות רהיטים מצליחה, עד שנשלחו למותם.

אלו הם שני אתרים מתוך עשרות שישתתפו בחודש הבא במיזם Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet (“בתים יהודיים פתוחים – בתי תנועת ההתנגדות”). במסגרת האירוע שנערך ביום הזיכרון ההולנדי, 4 במאי, נפתחים לציבור בתים פרטיים ואתרים אחרים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה או שבהם הסתתרו יהודים בזמן המלחמה. קרובי משפחה של ניצולים ומצילים, היסטוריונים, אנשי ציבור ואמנים משתפים את הקהל בהיסטוריה המשפחתית של מי שחיו ופעלו במקומות הללו. זוהי דרך אינטימית ומעוררת מחשבה להתוודע למה שקרה כאן, ברחובות ובחללים שבהם אנחנו חיים, הולכים, עושים קניות, מבלים, מעשנים ג’וינט. זו השנה השביעית שבה נערך האירוע ולראשונה משתתפת בו ליידן, עיר התעלות היפה והעתיקה, העיר שהיא ביתי בשלוש השנים האחרונות.

“ההסתתרות התחילה אחרי המלחמה”

את ג’אנט לוּבּ אני פוגשת בבית קפה ליד בית הכנסת בליידן, כמה עשרות מטרים מהחנות של בני משפחתה. “דבֵּר עם לוּבּ והכל יסתדר!” זה היה הסלוגן של חנות הכלבו הקטנה, שבנוסף לרהיטים נמכרו בה בגדים וטקסטילים. מעל לחנות גרו בני המשפחה שהיגרו ממונסטר שבגרמניה בתחילת המאה ה-20. סבה של ג’אנט, ארנסט לוּבּ, היה הצעיר מבין 12 אחים. הם היו יזמים ועסקו בייצור רהיטים ובמסחר. אחד מהם, פריץ לוּבּ פתח מפעל רהיטים מצליח באוטרכט, Pastoe, שקיים עד היום והתמחה בריהוט מודולרי הרבה לפני איקאה. ארנסט התיישב בליידן ונשא את יני לבית רוזה. היו להם ארבעה בנים ובת. אביה של ג’אנט, פאול, היה הצעיר מביניהם. המשפחה גרה בדירה מעל לחנות. הייתה להם מרפסת רחבת ידיים שבה נהנו לשבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הם דיברו גרמנית בבית.

העסק שגשג ומדי שבוע פרסם הסבא ארנסט מודעות בעיתונים המקומיים. הוא סיפק אביזרים למופעי התיאטרון של הסטודנטים באוניברסיטת ליידן. כתחביב הוא עסק גם בגידול עופות מזנים מיוחדים ואף זכה בפרסים על כך. במשך 25 שנים שימש כיו”ר הקהילה היהודית בליידן. בנו פאול היה חבר בארגון הסטודנטים הציונים. “בקיצור, הייתה זו משפחה נטועה היטב בחברה”, מציינת ג’אנט, “ניגוד חד למשפחה שבה אני גדלתי”.

ג’אנט יודעת מעט על גורל משפחתה בזמן המלחמה. כמו במשפחות יהודיות רבות, הנושא היה בגדר טאבו. “את יודעת שהבית שלך שונה מזה של השכנים ואין לך אומץ לשאול למה. למה אצל השכנים חזלעח ונעים ואני מעדיפה להיות שם ולא לחזור לבית הקר שלי. בבית שלי אף פעם לא שרו. אבא שלי ניגן בפסנתר ויכול היה להיות מוזיקאי, אבל כציוני הוא למד הנדסת מים. אבל במלחמה הוא איבד הכל – גם את האידיאלים שלו”.  

ארנסט וייני ושניים מבניהם, הנס והרברט, נרצחו באושוויץ, בטרזיינשטאט ובברגן-בלזן.

פאול פגש את אמה של ג’אנט, חנה, בזמן המלחמה. חנה הגיעה בגיל 12 מברלין להולנד, עם הקינדרטרנספורט. בני משפחה שהיו לה כאן היו אמורים להעלות אותה על אונייה לדרום אפריקה, שם חיכה לה אחיה הגדול. אבל בגבול הגרמנים לקחו את כל הניירות שלה והיא הגיעה לאמסטרדם חסרת מעמד. היא נשארה עם משפחתה ויחד איתם הצליחה להגיע למה שנודע כ-Kamp Barneveld, בתי מחסה שהיו אמורים לספק הגנה ליהודים נבחרים. שם נפגשו פאול בן ה-24 ויוהאנה בת ה-18. כשחלק מהמחנה עמד בסכנת פינוי הם החליטו להתחתן כדי לספק ליוהאנה הגנה של אזרחית הולנדית. הנישואים הצילו אותה מהטרנספורט לאושוויץ. בהמשך נשלחו גם היהודים המוגנים לטרזיינשטאט, אבל יוהאנה ופאול שרדו, כמו גם אחותו של פאול, גרטה, ואחיו קורט.

“תמיד הייתה לי תחושה שההסתתרות שלהם התחילה אחרי המלחמה”, מספרת ג’אנט על חיי משפחתה שלה. “לא חיינו בליידן. נדדנו ממקום למקום וגרנו במקומות קטנים ללא קהילה יהודית וללא קשרים ליהודים. חונכנו וגודלנו להיות הולנדים ככל האפשר. אחרי המלחמה ההורים שלי לא דיברו יותר גרמנית. הם לא רצו להיות בעלי מבטא, להיחשב לזרים. הם רצו לצלול לתוך החברה ההולנדית”. ג’אנט משתמשת במילה ההולנדית onderduiken שמשמעה המילולי “לצלול” והיא המונח המשמש לתיאור הירידה למחתרת של יהודים בזמן המלחמה, ההסתתרות.

“כשהתחלתי להתעניין בהיסטוריה המשפחתית לא היה לי כמעט כלום לעבוד איתו”, אומרת ג’אנט. לאחר סדרה של משברים אישיים היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. “באיזשהו שלב המטפלת שאלה אותי ‘ומה בנוגע לרקע היהודי שלך?’ ואמרתי לה מה בנוגע אליו, אין לי כלום איתו. אבל לאט הבנתי שאני צריכה להתמודד עם העבר, להבין מיהם סביי ומה קרה”. ג’אנט התחילה לחקור. היא תחקרה את דודתה שהייתה אז בשנות ה-80 לחייה, פשפשה בארכיונים והלכה ללמוד היסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם. היא גם הייתה שותפה להקמת ארגון תמיכה לבני הדור השני בהולנד. היא ביקרה עם אמה בברלין. “התחלתי לחגוג חגים יהודיים והזמנתי את אמא שלי ואני חושבת שזה היה חשוב לה. היא ידעה את ‘מעוז צור’ בעל פה ואת כל התפילות. היא התגעגעה לזה ולא ידעה שהיא מתגעגעת”.   

כיום ג’אנט מדריכה סיורים ב”אמסטרדם היהודית”, בנוסף לעיסוקה כמוזיקאית. ב-2010 הונחו אבני הנגף להנצחת סבה, סבתה ודודיה בפתח חנות הספרים. היא דיברה על השתיקה סביב נושא השואה וציינה: “כשאינך יודע מיהי משפחתך, אתה חסר חלק מעצמך”. כשמארגני אירועי “בתים יהודיים פתוחים” פנו אליה בהצעה שתשתתף היא הסכימה מיד. “בעבודה שלי כמדריכת תיירים יש לי מגע עם אנשים צעירים, ובכל פעם אחרי הסיור אני כל כך מודעת לחשיבות של הציווי ‘לדור ודור’. צריך לספר. אני רק דור שני אבל אני הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה. זה חשוב להם”.

לשרוף מסמכים מתחת לאף של הנאצים

הליין קרומהאוט נולדה בליידן ב-1942 וכבר כתינוקת הייתה שותפה לפעילות להצלת היהודים של בני משפחתה. “אמא שלי הייתה מאוד גאה בילדים שלה וחשבה שהם הכי יפים בעולם, אבל כשהיא לקחה אותי בעגלה היא אסרה על אנשים להסתכל פנימה, פשוט כי מדי פעם היא הייתה  מחליפה אותי בתינוק יהודי שהיה צריך להבריח. היא גם העבירה כלי נשק בתוך העגלה”, מספרת הליין בשיחה בסקייפ איתה ועם בעלה פרייק.

משפחת קרומהאוט המורחבת הייתה מעורבת בהצלה וב-Verzet, תנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני, אך מרכז הפעילות היה ברחוב פיטרסקרקחראכט 28. היום ממוקם שם קופישופ מסביר פנים, אך אז הייתה שם חנות הירקות של סבתה וסבה של הליין, אנה וחרט קרומהאוט-מוי.

“אנה הייתה גברת חזקה מאוד”, מספרת הליין על סבתה. תחת הנהגתה הפכה החנות לתא של המחתרת ששימש להעברת ידיעות, נשק, מסמכים מזויפים, ולהחבאת יהודים. בכל רגע הוסתרו בבית שמעל לחנות כשמונה יהודים ממקומות שונים בהולנד, עד שנמצא להם מסתור בטוח יותר. “סבתא הייתה המארגנת שגרמה לדברים לקרות, היא לא פחדה אף פעם. סבא שלי היה מודאג יותר אבל גם הוא עשה את החלק שלו”. חרט היה מלווה את היהודים שהגיעו לבית, הוא העביר נשק בעגלת הירקות שלו וגם הציל רכוש של יהודים שגורשו מהבתים. “אבל הוא לא השתתף בפגישות ולא רצה לדעת כל מה שקורה. וזה כנראה היה טוב”, מציינת הליין.

המאורע הדרמטי ביותר היה הפשיטה הגרמנית על החנות בתחילת 1944. הקרומהאוטים הבינו שהדבר עומד לקרות והצליחו לפנות את היהודים שהסתתרו שם מבעוד מועד. אבל במקום נמצאו מסמכים מזויפים. אנה שמרה על קור רוח גם בזמן הפשיטה. “היא התלוננה לגרמנים שקר לה וביקשה רשות להגביר את האש באח. הם לא שמו לב שהיא זורקת לאש עוד ועוד מסמכים”. למרות מאמציה של אנה, בעלה ובנה רינוס נעצרו והועברו למתקן כליאה בסכוונינגן. האב המבוגר שוחרר לאחר עשרה ימים אך הבן נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין.

בינתיים, גם הוריה של הליין, קור ונל הסתירו יהודים בביתם. באמצעות ארגון ההצלה של הסטודנטים באמסטרדם הועברו אליהם שתי ילדות יהודיות, חנה וייני, בנות שש ושלוש. בסופו של דבר הילדות נאלצו לעבור למחסה אחר, בדרום הולנד, אך הן המשיכו להשתמש בשם המשפחה קרומהאוט. הן ניצלו ולאחר המלחמה הגרו עם קרובי משפחה לארה”ב. הקשר עם מציליהן נותק עד שכתבה שפורסמה בשנות ה-90 אודות משפחת קרומהאוט הציתה שוב את זכרונן. הן נפגשו שוב עם משפחת קרומהאוט וזכו לקבל מכתבים שכתבו להן הוריהן לפני שנשלחו אל מותם בסוביבור. קור ונל גם אספו לביתם את הזוג היינץ ואנה נאוול ובתם התינוקת, ועוד שלושה יהודים לפחות. הם בנו להם מסתור מתחת לרצפה ודאגו למחסה חלופי לתינוקת כשהמצב נעשה מסוכן מדי. בסופו של דבר הם נאלצו לרדת למחתרת בעצמם, והליין מספרת שהיא זוכרת מסע אופניים ארוך מליידן לוולווה (Veluwe) שבמזרח הולנד. גם אחיו של קור, ריקוס, ואשתו קתרינה, עסקו בהצלה. הם לקחו לביתם את רות שטיינר בת השנתיים. לשכנים הם סיפרו כי זוהי בתה של קתרינה מלפני נישואיה, “הודאה” שלוותה כמובן בסטיגמה כבדה בחברה האדוקה שבה חיו. שני בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.

אלו הם ארבעה מתוך 5,595 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,706). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו נחרצות לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. לצד זאת הייתה הולנד המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941.

“המשפחה שלי פעלה על בסיס האמונה הדתית החזקה שלהם ותחושת הצדק שלהם”, מספרת הליין. היא עצמה עבדה כמלווה ויועצת רוחנית לקשישים ולאסירים. “אבל בלי אלוהים”, מציין בעלה. “אני מאמינה בבני אדם ובאנושות, מאמינה שאנחנו צריכים לדאוג זה לזה כבני אנוש”, מסבירה הליין, שמתנדבת כיום בסיוע לפליטים. “הפעילות שלי קשורה לרקע המשפחתי שלי אבל גם לחיים האישיים שלי. אני שרדתי סרטן ואני חשה מחויבות לחיים”.  

בדבריה מהדהדות מילותיו של דודה רינוס, ששרד את מחנה זקסנהאוזן. ביומן שניהל לאחר שחרורו כתב: “באחד ביוני 1945 הייתי בין הראשונים שחזרו, אני שמח להיות שוב בבית”. אך רינוס נשא עמו את צלקות המלחמה וסלד גם מפעולות הנקם שביצעו הולנדים במשתפי פעולה. “אין לי עוד אשליות לגבי המשמעות של המצב שבו ארצנו מצאה את עצמה. לא מפני שהיא הורעבה ונבזזה עד תום, עניינים אלו ייפתרו. אבל אובדן הניצוץ האנושי. אנשים רבים שבעבר רכשת להם כבוד התגלו כחסרי אנושיות כלפי אחיהם בני האדם”.

“קהילה ליום אחד”

הן הליין קרומהאוט והן ג’אנט לוּבּ יספרו על משפחותיהן באירוע “בתים יהודיים פתוחים” שיתקיים ברחבי הולנד ב-4 במאי, יום הזיכרון ההולנדי. מי שהגתה את הרעיון לאירוע היא דניס סיטרוּן, המגדירה את עצמה “אספנית של סיפורי משפחות ובתים”. דניס, נצר למשפחת יצרני המכוניות סיטרואן, מכירה מקרוב את השתיקה סביב השואה ואת הצורך לשבור אותה. אביה קארל נמלט מהולנד לאנגליה והצטרף לצי הבריטי כדי ללחום בגרמנים. כשחזר להולנד גילה שכל משפחתו נרצחה. “הוא התחתן עם שיקסע נחמדה”, מספרת דניס, “הוא עשה את זה באופן מודע, הוא לא רצה ילדים יהודים”.

אבל דניס ביקשה לעצמה את העבר שממנו רצה אביה להתנתק. “הייתי צריכה להמציא את עצמי ולמצוא את ההיסטוריה היהודית שלי. לא ידעתי את שמות הסבים שלי, לא היו לי תמונות של אף אחד”. בסופו של דבר, אחרי ביקור אצל קרובי משפחה בארה”ב שבו נחשפה לעבר המשפחתי, החליטה לפנות ישירות לאביה. “הוא מיד נתן לי ארגז עם מכתבים ותמונות. מזה למדתי שאסור לחכות ואסור לשאול, אלא פשוט להשיג את זה, לדרוש”.

דניס העמיקה בנושא והרחיבה את היריעה. היא הייתה המרכזת בהולנד של מיזם קרן שפילברג, העוסק בתיעוד מצולם של סיפוריהם של אלפי ניצולי שואה. “כששמעתי על שפילברג הבן שלי היה בן שמונה וחשבתי שאני לא רוצה שלא יהיו לו סיפורים. היו לי שנתיים של שיחות יומיומיות עם ניצולי שואה. זו הייתה אוניברסיטת הניצולים שלי”.

אבל תיעוד הווידאו הארוך נשאר בארכיון ולא קל להנגיש אותו לציבור הרחב. דניס חיפשה משהו נגיש וממשי. הרעיון למיזם הבתים הפתוחים נולד דווקא מתוך השכונה שלה באמסטרדם, הפלנטאז’, אזור שבו גרו יהודים רבים לפני המלחמה. “שכנים שלי סיפרו שאנשים באים אליהם, מישראל ומארה”ב, דופקים בדלת ומבקשים לראות את הבתים שבהם התחבאו או גרו קרובי המשפחה שלהם. הסתובבתי עם דחף לעשות משהו עם הסיפורים האישיים האלה. הבעלים של הבתים פתאום גילו את ההיסטוריה של הבית שלהם. הביקור של האנשים שנכנסים לבית ומספרים את הסיפור היה חוויה עוצמתית”. דניס התחילה עם אירוע שכלל 14 בתים בפלנטאז’. ב-2013 נערך האירוע לראשונה מחוץ לבירה וכלל שש ערים. בשנה שעברה נכחו כ-8,000 מבקרים במפגשי הזיכרון. השנה הוא מתקיים ב-19 ערים וב-170 אתרים.  

איך ההיענות למיזם מצד בעלי הבתים?

“רוב האנשים פתוחים ומעוניינים לעבוד איתנו. הסיבה הנפוצה ביותר לתשובה שלילית היא שזו חופשה ואנשים לא נמצאים. כולם קצת ביישנים בהתחלה אבל אני לא שואלת אם הם רוצים, אני מציעה להם שיתוף פעולה איתנו ולא מנסה לשכנע אם אין נכונות”.

בכל שנה מתווספים לאירוע לוקיישנים חדשים וסיפורים שטרם סופרו, כמו הקופישופ/חנות הירקות בליידן שבה ניצחה משפחת קרומהאוט על מבצע הצלה רחב היקף, כמו חנות הספרים/חנות הרהיטים בליידן שהייתה בית למשפחת לוּבּ שהשואה עקרה את שורשיה. הלוקיישן הופך לאתר זיכרון לא רק למתים ולמותם, אלא גם, ובעיקר, לחייהם. הבית, המקום, הוא החוליה המקשרת בין עבר והווה, חוליה שחשיבותה עולה ככל שהניצולים עצמם מתמעטים. דניס מתארת כל התכנסות בבית כיצירה של קהילה קטנה וזמנית: “אנחנו קהילה של יום אחד, קהילה של זיכרון ליום אחד”.

רוב אירועי “Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet” מתקיימים בהולנדית. שלושה מפגשים יתקיימו באנגלית:

Van Speijkstraat באמסטרדם, Vondelstraat באמסטרדם, Wilhelminapark 42 באוטרכט.

מאביו המאמץ ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים ועד למלשינים ומשתפי פעולה. סיפורו של אהרון הוּק ובני משפחתו משקף את התגובות המגוונות של ההולנדים לכובשים הגרמנים. 71 שנה לאחר מכן, שאלה אחת שהוריו לא יכלו לענות עליה לא נותנת לו מנוח.

“השואה היא רק תחילת החיים שלי, למעשה, חייתי רק את התוצאות שלה”, פותח אהרון הוּק את סיפורו, בעברית טובה, בביתו הנעים בהאג. אך תחילת החיים הזו לא תאומן. ב-29 בינואר 1944 נולד אהרון בבור נסתר ביער במזרח הולנד, שם התחבאו בני משפחתו. תינוק שני שבא לעולם לחיי מחבוא וחוסר ודאות, נתון לחסדם של זרים שסיכנו את חייהם למען אחרים.

“אמי סיפרה לי שנולדתי בעשרה לשש בבוקר. הרופא אמר לה שעליה ללדת לפני שש, כי בשש הוא חייב להיות מחוץ ליער”, מספר אהרון. הוא היה בנם השני של קורי (קרולינה) ודריס (אנדריס) הוּק שנישאו בתחילת המלחמה והתגוררו בבית הורי האב בעיר חוֹר. אחיו הבכור, יחזקאל יעקב, נולד בנובמבר 1942. הוא הועבר למנזר אחיות קתולי, שם הוסתר כל המלחמה תחת השם הנס.

עזרה מתוך אהבת האדם באשר הוא

המשפחה ירדה למסתור ביער ליד מרקלו במאי 1943, כשנשים יהודיות נקראו להתייצב במחנה פיכט (Vught). פיכט, אחד מחמישה מחנות ריכוז שפעלו בהולנד, ושמהם נשלחו יהודים להשמדה. הבור, שגודלו היה שניים על שלושה מטרים והוסתר בשוחה, אכלס שישה בני משפחה – הוריו של אהרון, סבו וסבתו מצד אביו, ואחיו ואחותו של האב. במשך חצי שנה התחבאו בבור השורץ חרקים. אז עברו לבור אחר באזור למשך חצי שנה נוספת. אדמות היער היו שייכות לאציל מקומי, אך המשגיח על הקרקעות העלים עין מפעולות ההצלה של תנועת ההתנגדות ההולנדית במקום.

עוד באותו ערב, כ-12 שעות לאחר היוולדו, נלקח אהרון התינוק על ידי מספר נשים לבית חולים בהנגלו (Hengelo). שם ניתן לו פנקס חיסונים, שנשא את שמו של תינוק אחר, לא יהודי, שנולד באותו יום – אדריאן. עד היום זהו שמו ההולנדי. כעבור כמה שבועות אספה אותו משם וילי הופטן דה ויט (Willy Höften-de Wit). האישה שהייתה לאמו האומנת. היא ובעלה הנק הופטן (Henk Höften), פקיד ממשלתי, היו פעילים בתנועת ההתנגדות.

“המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת, על פי דעתי האישית, באהבת האדם באשר הוא”, כתב אהרון ברבות הימים בבקשתו להכיר בבני הזוג כחסידי אומות העולם.

בני הזוג הצעיר, שרק שנתיים קודם לכן נישאו, לקחו את התינוק לביתם באלמלו (Almelo) וגידלו אותו כבן מאומץ. בספטמבר 1944 נודע לבני המשפחה על פשיטה קרבה ברחוב שלהם. הם נמלטו מבעוד מועד לבית אחר אך שם כנראה נפל האב קורבן להלשנה. לאחר ניסיון בריחה כושל הוא נתפס ונלקח לחקירה במטה השלטון הגרמני. הוא הוצא להורג ב-30 בספטמבר בגין פעילותו במחתרת.

המסתתרים בבור, היחידים ששרדו

באותו חודש נאלצו בני משפחתו של אהרון לעזוב את המחבוא ביער. הם הופרדו ועברו בין בתי מסתור שונים באנסחדה עד סוף המלחמה. בסופה הוחזר אהרון אל הוריו אבל בשל מצוקת הדיור של משפחתו הוא הושב לבית אמו האומנת. בשנת 1947, לאחר קרב משפטי שבסופו הצליחו הניצולים לחזור ולהתגורר בבית האם בעיר לוחם, חזר אהרון הפעוט לחיק משפחתו. באותה שנה נולדה אחותו רבקה.

ההורים, הסבים והדודים שהתחבאו בבור היו בין היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. סבתו של אהרון מצד אמו נרצחה באושוויץ. סבו מת ממחלה בשנת 1943, וקברו הוא אחד מכמה קברי יהודים שבשל הסכנה לא הוצבה עליהם מצבה. ארבעת אחיה של אמו נרצחו במחנות. אחותה נשלחה לאושוויץ ושרדה. מתוך 11 אחים ואחיות של סבו מצד אביו רק שניים שרדו. אחותו של אביו, שהסתתרה עם המשפחה בבור, מתה ממחלה בתום המלחמה.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
״היהודים לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד״, עדותו של אברהם רות

מקרי סיוע רבים מול מספר נרצחים גבוה

אהרון שמר על קשר עם אמו האומנת עד למותה בשנת 1980. בשנת 2000 הוכרו וילי הופטן דה ויט והנק הופטן כחסידי אומות העולם על ידי “יד ושם”, בזכות הצלתו של אהרון. הם שניים מתוך 5,415 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,532).

לצד המספר המרשים הזה ניצבת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה. במקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.

סיפורם של אהרון ובני משפחתו משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסייה ההולנדית: מהלשנה ושיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים. חלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה ניכרת על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה. זאת על אף שתגובת השלטונות לפעולות מעין אלה הייתה קשה הרבה יותר מאשר בצרפת ובבלגיה למשל.

סיפורים על רגעי ההימלטות מסכנות

כיצד היית מתאר את היחס של החברה בהולנד לשואה כיום?

“זה יחס משתנה. לפעמים הוא מאופיין ברגש ולפעמים בהתרחקות, אפילו הזנחה – רצון להרחיק את עצמנו, לא לדעת על זה. היחס נע בין שני הקטבים האלה”.

לאחר המלחמה ביקשו הוריו של אהרון לשקם את חייהם. תוכניותיו של האב לעלות ארצה לא יצאו לפועל מסיבות שאינן ברורות לאהרון, והוא שב לעסוק בסחר בטקסטיל, המקצוע שבו עסקה משפחתו לפני המלחמה. אהרון עלה ארצה בשנת 1965 והתחתן, אך כעבור שש שנים שב הזוג להולנד. לאחר גירושיו נישא בשנית, לפרנשיה פולק, עמה הוא חי עד היום. לאהרון שני ילדים מאשתו הראשונה, ילד משותף עם אשתו השנייה, שלה שישה ילדים.

כמה סיפרו לך הוריך על אותה התקופה? כמה ידעת על מה שקרה להם ולך?

“על פי רוב הם סיפרו על רגעי ההימלטות מסכנות. למשל על הפעם שהתחבאו בשיחים והגרמנים חשבו שזו ארנבת. או על הפעם שבה, עוד לפני ההתחבאות, אבא שלי התייצב להסגיר את עצמו על פי הוראת היודסראט בחוֹר. אבל הרכבת שעליה היה אמור לעלות כבר יצאה לדרך ואז אחד החיילים הגרמנים אמר ‘היה לו מזל’. אחר כך הוא ברח משם. זה סוג הסיפורים ששמעתי מהוריי, על איך שהצליחו לחמוק מהידיים שלהם”.

“הם לא כל כך ידעו לספר על האמוציות שלהם – איך הרגשת? איך רעד לך הלב כשעמדת לפני גרמני או לפני שוטר הולנדי? הייתי רוצה לדעת איך האדם יכול לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהוא יודע שבגלל טעות אחת, שיגעון של חייל או שוטר או מישהו שמזהה אותם… איך חיים תחת הלחץ הזה? או על הכאב של אמי, שנאלצה להיפטר מילד אחרי ילד. מה זה עושה לך – על שאלות כאלה לא קיבלתי אף פעם תשובה”.

התמונות באדיבות: אהרון הוק.