טקס יום השואה הבינלאומי התקיים הבוקר לצד האנדרטה שבפארק ווטרהיים (Wertheim) באמסטרדם.
הטקס במעמד ראשת העיר פמקה הלסמה (Femke Halsema) וראש הממשלה מארק רוטה. במקום נכחו עשרות אנשים מן הקהילה היהודית, דיפלומטים מכ- 30 מדינות, ראשי קהילות, תלמידים ממוסדות החינוך היהודים וכמה עוברי אורח שנקלעו למקום.
המוזמנים התכנסו ברחבה מול המוזיאון היהודי ומשם צעדו את ״הצעידה השקטה״ על פסי הרכבת לכיוון אנדרטת ההנצחה.
בין המשתתפים היו תלמידים מכיתה 8 בבית הספר היהודי ״ראש פינה״. התלמידים עבדו בשנה האחרונה על פרויקט השואה בצורה מובנית והפיקו ספר עם הסיפורים המשפחתיים של כל תלמיד.
רגע מרגש היה כאשר עלו לבמה 3 תלמידים וסיפרו את סיפור המשפחות: בצורה נוגעת ומרגשת.
תומר שרון, תלמיד בכיתה 8 סיפר לדאצ׳טאון:
״כשהתחילה המלחמה היו חוקים נוקשים כלפי יהודים וסבי קיבל פקודה שעליו לקחת את כל המשפחה לשוויץ, בני הדודים האחרים לא תארו לעצמם שהמצב ידרדר כלכך והחליטו להשאר בהולנד.
סבי ברח עם סבתי וביתם הקטנה לספרד ומשם המשיך הלאה וכך ניצל. שאר המשפחה בהולנד לא שרדה. אני חושב על האנשים שמתו לחינם. חשוב לספר את הסיפור, לכן כשביקשו ממני לעלות לבמה ולדבר מיד הסכמתי. אני מכיר היום את הסיפור של המשפחה שלי, של השורשים שלי, וחשוב לי שזה לא יקרה שוב.״
אופק לוי, תלמיד מכיתה 8: ״למדנו בבית הספר במסגרת הפרויקט בשנה שעברה ש- 6 מיליון יהודים נרצחו. לכל ילד בכיתה יש משפחה עם עבר או נגיעה לשואה. יש ילדים שסיפרו שכמעט כל המשפחה שלהם נרצחה. זה לא משהו נורמלי.
אנחנו יודעים היום כמה חשוב להעביר את זה הלאה, אסור שיקרה שוב.״
“לעולם לא שוב אושוויץ”
הנואם המרכזי שדבריו היוו רגע מכונן היה ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה. בנאום ההנצחה נשמעו דברים חזקים וחודרים מצד רוטה. הוא התנצל מטעם ממשלת הולנד על מעשיה של הממשלה בזמן מלחמת העולם השניה. על פעולות הממשלה באותה תקופה, והיה חשוב לו להדגיש ולומר זאת שוב ושוב גם אל מול הניצולים האחרונים שנכחו בקהל ובכלל. לדבריו, הממשלה נכשלה כשומרת החוק והביטחון במדינה. רוטה הדגיש כי “אף מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה”. נראה כי הייתה הסכמה כללית מצד אישים רבים לדבריו של רוטה, ראו בזה כרגע מתאים ומחווה גדולה כלפי העם היהודי. הבחירה לשאת נאום חד משמעי שכזה במעמד זה ובמלאת 75 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ היא אמיצה ונכונה. מנהיג PvdA לשעבר וראש עיריית אמסטרדם לשעבר יוב כהן (Job Cohen) נכח בטקס ההנצחה ואמר, “ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי.״
גם ווילדרס, מנהיג ה- PVV אמר בתגובה שהוא מוצא את דבריו של רוטה נחוצים יותר מאי פעם במיוחד בתקופה שהאנטישמיות הולכת וגדלה.
״הצעידה השקטה״יוב כהן:״ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי״משמאל: מארק רוטה חובש כיפה כחולה
את נאומו פתח רוטה בסיפור על תינוקת רכה שנספתה בסוביבור:
אנה הקטנה הייתה בת שנה וכמעט עשרה חודשים כשנרצחה בתא הגזים בסוביבור.
שמה הוא הראשון מבין 102,000 השמות אותם קראו השבוע בווסטרבורק.
שמותיהם של יותר ממאה אלף אזרחים יהודים, מאות גברים, נשים, ילדים.
מה שהם לא יכולים להחזיר לעצמם, עלינו להחזיר להם….
נשאלת השאלה: איך זה יכול היה לקרות?
איך יכול להיות: כל כך הרבה שנאה, אכזריות וחוסר חוק?
כיצד יכולות רדיפות, גירוש ורצח להתרחש כמעט ללא הפרעה, תחת עיניהם של רבים כל כך?
התשובה חשוכה וגם מתעמתת.
אנו יודעים את העובדות, את הסיפורים.
היו לא מעט הולנדים שהרגו אלפים בעבור סכום קטן של “כסף ראש”, כפי שכונה אז המושג נורא.
מהבגידה שתמיד אורבת.
מההסתכלות על המבט, מתוך שמירה עצמית, אופורטוניזם או אדישות – כשאנשים נלקחו והבתים שלהם נגנבו.
ולא רק זה, גם הציפייה של השורדים לאחר השחרור, לחזור לביתם ולא למצוא דבר, הייתה זו קבלת פנים קרה וכואבת.
הייתה מעט מדי הגנה. העזרה שניתנה לא הייתה מספקת.
כמובן, הייתה גם התקווה להיכנס למחבוא, אומץ ההתנגדות, העלייה הקולקטיבית במהלך השביתה בפברואר.
ובכל זאת ….
ובכל זאת זה לא הספיק בסך הכל.
מעט מדי הגנה.
עזרה קטנה מדי.
מעט מדי הכרה.
חוזר רוטה בנאומו שטוב.
ואנחנו תוהים מה היינו עושים בעצמנו בנסיבות חריגות אלה.
אנו יודעים: הכובש הגרמני היה חסר רחמים.
פשיטה, פעולות תגמול ועינויים היו מכשירים של משטר טרור ופחד.
כמה היינו אמיצים?
אני מקווה שלעולם לא נצטרך לענות על השאלה הזו.
רוטה אומר בנחרצות:
לעולם לא שוב אושוויץ זה מחייב אותנו, כולנו, כחברה.
מכיוון ש 75 שנה אחרי אושוויץ, האנטישמיות עדיין בקרבנו.
כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.
זו בדיוק הסיבה שעלינו להכיר במלואה במה שקרה באותה תקופה, ולומר זאת בקול רם.
כשקבוצה של בני מדינה הוקצתה, תחת משטר רצחני, נכשלנו.
כאשר הסמכות הפכה לאיום, הממשלה שלנו נכשלה.
בהחלט הייתה גם התנגדות אינדיבידואלית בממשלה, אך יותר מדי גורמים הולנדים ביצעו את מה שהכובשים דרשו מהם.
אחרים סבלו את הרוע הגדול בתקווה שיוכלו לעשות משהו טוב – שלפעמים עבד, אך לעתים קרובות הרבה יותר לא עשה זאת.
וההשלכות המרות של רישום וגירוש לא הוכרו בזמן ולא הוכרו מספיק.
כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז. אני עושה זאת בידיעה ששום מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה.
עלינו, הדורות שלאחר המלחמה, להמשיך להנציח.
לכבד את המתים בשמם המלא.
תמיד אחראים.
עומדים יחד כאן ועכשיו.
יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.
הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.
המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.
חזית המוזיאון. הישראלים הביעו אכזבה, ההולנדים התעניינו
“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.
בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאןוכאן למשל.
ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.
מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.
הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.
על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.
תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.
וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.
ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך. ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.
זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.
מטפלת ופעוטהצוות המעון הבריח כ-600 ילדים יהודים החוצה למחתרת Foto collectie JHM, F00861
החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.
ציפיתי להשמדה, קיבלתי העפלה בתצוגה מיושנת
התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.
פרק עצום ובלתי מתקבל על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.
המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.
חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.
מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.
ההולנדסה סכאובורך. ממרכז תרבות לאתר ריכוז לאתר הנצחה
בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.
אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.
בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.
הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם. במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.
הבניין ב-1925
“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן, הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.
“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”
מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?
זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.
את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.
לקראת ערב יום השואה הבינלאומי (27 בינואר) נפגשתי עם הפסלת הישראלית ענת רצאבי. ביקשתי ללמוד ממנה על התחושות האישיות שלה והדרך שעברה במהלך ארבע שנות יצירה של אנדרטת הזיכרון לקורבנות השואה אשר תחנך בהאג בסוף החודש
“פיתוח הרעיון לפרויקט נעשה מתוך מודעות והכרה בכך שבתקופה הנוכחית מתהווה שינוי משמעותי במבנה החברתי. הרעיון הוא ליצור מצב שבו נוצר דיאלוג בין החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד.” אומרת ענת רצאבי, אומנית, ציירת, ופסלת אשר נבחרה לפסל את אנדרטת השואה השנייה בגודלה בהולנד, אנדרטה שתחנך בטקס מיוחד ב-28 בינואר במרכז העיר האג, ובו ייקחו חלק, בין היתר, ראש העיר וראשי הקהילה היהודית בהולנד.
בחירתה של רצאבי למשימה זו, מזכה אותה, ללא ספק, בכבוד רב כאמנית: “לצד האתגר זו אחריות עצומה לשרת את הצרכים של הקהילה היהודית בפרט ושל החברה בכלל, כדי לשמר את זכרם של אלה שלא חזרו”, היא אומרת בראיון שערכנו לקראת הצבת היצירה שלה.
ענת התבקשה לפתח קונספט לאנדרטת זיכרון לנספי השואה שתוצב בכיכר “Rabbijn Maarsenplein”, כיכר שהייתה פעם מרכז הרובע היהודי בהאג ונקראת על שם רבי יצחק מארסן (תרנ”ב-תשמ”ג) שהיה הרב הראשי של האג משנת 1925. הרב, אשתו ושתי בנותיהם נרצחו ב-1943 בסוביבור.
הקהילה היהודית בהאג היא הקהילה עם מספר הקורבנות השני בגודלו אחרי אמסטרדם. לפני מספר שנים הקימו ראשי הקהילה, בשיתוף עם עיריית האג ובחסות ראש העיר דאז Jozias Van Artsen, עמותה לקידום פרויקט הנצחת הנספים.
ענת עבדה עם חברי העמותה במשך ארבע שנים על הקונספט של האנדרטה. “עשיתי מחקר על הסביבה ועל עצמי, קודם כל. הייתי צריכה להבין מה אני חוויתי מזה. חשוב היה לי מאוד להסתכל על החברה של היום ועל דור העתיד, וניסיתי להבין איך אנשים שאינם מודעים לשואה יספגו את זה, כיצד המידע יעבור אליהם”, היא מסבירה לי על התהליך שעברה ומדגישה: “היה חשוב לי לגשת אל הפרויקט מתוך נקודת מבט חיובית, עם מסר אל העתיד”.
שאלות רבות העסיקו את רצאבי במהלך ההכנה ונראה שגם היום היא עדיין שואלת, חוקרת ומייחלת לדיאלוג עם הדור הבא.
“מאוד חשוב לי לפסל משהו שישאיר חותם, זו עבודה שלי, אבל אני בשירות החברה. הייתי צריכה למצוא את האיזון בין החותם האישי שלי כאומנית לבין החותם שישרת את הקהילה. איך אני מתרגמת את המצב החברתי והתרבותי כיום? אילו השלכות יהיו לזה לעתיד? וגם האלמנט החינוכי מאוד חשוב. העברת המסרים בצורה נכונה לדורות הבאים משמעותית בכדי ליצור מודעות שתוכל לתרגם את עצמה גם בזמן עתיד.”
נראה שיש חשיבה מעמיקה על חינוך הדור הבא ודגש רב על המודעות לנושא.
“פרויקט במימד כזה דורש התייחסות וההסתכלות אל דור העתיד וזהו חלק משמעותי בבניית הקונספט. ההיבט החינוכי כולל שילוב של תכניות חינוכיות עם מוזיאון העירייה בהאג, שיתוף פעולה עם מחלקת התיירות ההולנדית לסיורים מיוחדים המותאמים גם לתיירים וכן תכניות ללימוד והעמקה בנושא עם בתי ספר”.
רצאבי רואה בכך לא פחות משליחות וחשיבות עליונה לעורר סקרנות ומודעות יחד.
מגן דויד בן 50 שנה (עמלק 1967), צילום: לימור לוי
אבן ירושלמית ודלת פתוחה
האנדרטה עצמה מורכבת משלושה אלמנטים, שנועדו ליצור מודעות וסקרנות בקרב הצופים. רצאבי מקדישה מחשבה מדויקת לכל פרט בעשייה, כמו כן גם בבחירת החומרים, כמו לדוגמא החלק המרכזי של האנדרטה, המורכב מקיר שמזכיר אבן ירושלמית.
חומת אבן שבנויה משלושה חלקים:
במרכזה דלת סוריאליסטית עם פתח צר מואר שמרמז על אפשרות מילוט ועליו תלוי תבליט של מגן דויד. בצד השמאלי ניתן להבחין באבן שבורה שנועדה לתת הרגשה של חוסר התאמה. “הדלת שעומדת פתוחה, מייצגת את התקווה לברוח, אבל תקווה שלרוע המזל היא תקוות שווא, בעוד הקצה השבור של החומה לצדה מוסיף אלמנט של חוסר התאמה, ומשאיר השפעה ויזואלית”, אומרת רצאבי. במרחק מה מול החלק המרכזי, יוצבו שש אבנים בצורת אליפסה, המסמלות את ששת מיליוני היהודים שנהרגו. על כל אבן מוטבעים תבליטים עשויים ברונזה, 12 במספר – המתארים את 12 שבטי ישראל המסמלים את הזהות שאבדה בזמן הגירוש. “6 ועוד 12 יחד זה ח”י וזו התבטאות מאוד חזקה”, היא מדגישה.
להשלמת האנדרטה מוצבות שתי מזוודות עשויות ברונזה, בסמוך לדלת בחלק המרכזי והשנייה בצד השני של הכיכר. הן מסמלות את הדרך הלא אנושית שבה נאלצו היהודים לצאת בפתאומיות ובמהירות אל מחנות ההשמדה.
פיתוח הקונספט נעשה תחת אילוצים והנחיות מהעירייה. “הייתה למשל דרישה להשתמש במגן דוד ענק שהיה במקום לפני 50 שנה, ונדרשתי להציבו במרחק מכובד מהרצפה. לכן, הייתי צריכה לבנות את הקיר של האנדרטה בגובה של 3.70 מטר . בנוסף, היה עלי לקחת בחשבון את כל החלל שמסביב לכיכר ולעשות בו שימוש. כל המחשבה הייתה קונספטואלית ופיזית כדי להגיע לתוצר הסופי”.
יציקת הבטון – מטבע כסף למזל, צילום: לימור לוי
האנדרטה נוצרה מתוך כוונה לתת השראה למתבונן וליצור גירויים, להתעמק בנושא ולהביא למודעות. היא נועדה לעורר רגשות של חמלה וסובלנות. “רציתי להגיע למקום שיש דיאלוג עם החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד.”
אצל ענת בסטודיו
מהמתחם התעשייתי העצום בו מתבצעות עבודות הפיסול, אנו נוסעות אל הסטודיו של ענת במרכז העיר. שני חדרים עמוסים בכלי עבודה, מברשות, שעווה, פסלים על מדפים, כמה כתבות מצולמות על הקיר, מכניסים את המבקר מיד לאווירה המיוחדת. בכניסה אני מבחינה בציורים תלויים על הקיר וענת מספרת שאלו חלק מציוריה עוד מתחילת דרכה, אז ציירה המון.
בגיל 21 הגיעה להולנד ועבדה ב”אל על”. משם המשיכה לטייל במזרח הרחוק. “יש לי משיכה אל הטבע, חיפשתי ריחות, צלילים ומראות אותנטיים ובמזרח ממש הוקסמתי. היה לי את החופש והאפשרות לחוות תרבויות ותפיסות חדשות וזה מלווה אותי עד היום. אני תמיד בתנועה, מאוד סקרנית, אוהבת לבחון הזדמנויות.” מהמזרח חזרה לישראל עם בן זוג הולנדי. “אני מאוד אוהבת את ישראל והחזרה הייתה מבחירה אבל החיים בישראל פחות התאימו לבן הזוג שלי, ועברנו להולנד.” במהלך השתתפות בחוג לפיסול שלקחה בו חלק, הרגישה רצאבי שזה המקום שלה. “הרגשתי את החומר וידעתי תוך זמן קצר שזו הנישה שלי”. משם הדרך לסטודיו משלה הייתה קצרה “מאז ועד היום אני מפסלת בהולנד ואף מציגה בתערוכות.”
בחדר השני בסטודיו פזורים חומרי גלם. ענת מוציאה את התבניות שיצרה לפיסול חלקים שונים של האנדרטה ומסבירה לי את תהליך העבודה. אני מחזירה אותה לרגע אל נקודת ההתחלה, ההכנה לפרויקט. מבקשת לדעת עוד קצת על התחושות שלה ביחס לעבודה מהסוג הזה. “ליוו אותי תחושות אמביוולנטיות. צפיתי בסרטים בנושא, חקרתי, למדתי, אפילו עליתי לתורה אצל הרב הרפורמי, אברהם זוטנדורפ. זה מאוד מרגש, כשאני מבינה מה גודל הדבר. יש גם פליאה על אוזלת היד. עלו שאלות שוב ושוב – איך אפשר היה? לצד זה, היו לא מעט הולנדים שעזרו ליהודים. בשלב מסוים צריך להניח לרגש להבין שזה טבע האנושות, אנשים יכולים להיות אכזריים.” היא מנסה להסביר לי את התהליך הרגשי שעברה במהלך ההכנות והעבודה על פרויקט כל כך רגיש.
אנטישמיות
האסוציאציות למילה אנטישמיות מעוררות בה זיכרון ישן מימי ילדותה, זה שייך אל עולם העבר, אל שיעורי ההיסטוריה. “בזמן העיסוק בהקמת אנדרטת הזיכרון היה לי קונפליקט פנימי, הבנתי שזה לא שייך רק אל העבר, כי אנטישמיות קיימת גם היום”.
חנוכת האנדרטה תתקיים בסמוך ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובתקופה בה נרשמת עלייה בביטויי האנטישמיות בהולנד. לשאלתי האם היא נתקלה באנטישמיות ביחס לעבודתה ולפרויקט האנדרטה היא עונה בשלילה: “לא, להיפך, יש חברה שמחכה לזה בקוצר רוח”.
