Tag: ליידן

לפני כחודש עשיתי צעד משמעותי בדרך להסבה מקצועית, התחלתי קורס סטיילינג מן המניין.
צעד זה הדחיק הצידה את החשש וחוסר הוודאות לגבי תפקיד העתיד בחיי. צעד זה נזרע וצמח לאט לאט בתת מודע בחצי שנה האחרונה ועצם ביצוע ההחלטה הביא אותי לרגע לשקט הנפשי המיוחל – מצאתי את המיועד, מיד לאחר מכן כמובן שהשקט הנפשי הוסר בחרדות פרנסה עתידיות.

אז הקורס התחיל, מיקום הקורס – ת”א, המיקום שלי – ליידן רבתית. כן, בחרתי להרשם לקורס שמתקיים בישראל, הוא ענה (כמעט) לכל צרכיי בקורס שכזה, אחרי הכל בימינו המיקום זה לא הדבר הכי חשוב !?!?!?!?! אז מה אם כל בנות הקורס (נגיד ש…) דופקות הופעות ורק אני יושבת לי בהתחלה עם מכנסי פיז’מה מול המחשב. לי לפחות ניתן הכבוד בלהיות התלמידה הראשונה מחו”ל, ההתרגשות שם בשיאה, הן מתרגשות ממני ואני מתרגשת מהן. בהמשך, מסתבר שבתחילת כל שיעור עושים סבב בנות, כל אחת עומדת בתורה במרכז והשאר מנתחות את אופי הלבוש והאם הוא תואם למבנה גופה ויוצר את האשלייה הרצויה. אז אני במרחק נהנית לי לצפות מהצד עד שפתאום נאמר לי שבוע שעבר שגם אני אמורה לעלות למוקד, בכל שבוע עליי לשלוח תמונה לפני השיעור עם הלבוש של אותו היום (!!), בהתחשב שהשיעורים ניתנים בימי ראשון (יום המנוחה) אז בדרך כלל התלבושת כוללת טרנינג בייתי, לחלוטין פאשיניסטה בהתהוות. ביום ראשון האחרון אני מוצאת את עצמי בוהה בארון דקות ארוכות יודעת שעליי לעמוד במשימה, להתלבש ולהתאפר כאילו אני הולכת לקורס אבל בעצם להשאר בתוך ארבעת הקירות של חדר השינה שלי, לרגע הרגשתי קצת פאטתית, אומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים אז זרמתי. מה שכן, יאמר לזכותי שיצאתי לרחוב ל- 60 שניות של צילום, כמובן שבדיוק באותו הרגע הקטנצ’יק התעורר משנת הטענת המצברים שלו ואני הייתי חייבת לרוץ אליו, ובזאת הסתיימה הפגישה שלי עם העולם החיצון לאותו היום.

הקורס פתח בפני עולם חדש ונרחב, גיליתי שסטיילינג זה בעצם מתמתיקה, מדע ופסיכולוגיה משולבים יחדיו בעטיפה שווה. לומדים על איזון, פרופורציה, פרופורציה מתמטית, סימטריה, כיווני תנועה (של הבגד, לא בכביש), אשליות אופטיות ועל זאת בעצם מבוססת כל התורה! אנחנו לא צריכות להיות רזות וגבוהות בכדי להראות טוב, כל אחת מאיתנו יכולה להראות מעולה בגוף שזכתה בו, הסוד הוא ביצירת האשלייה הנכונה והמתאימה למבנה הגוף שלך, הדגשת המקומות שאנחנו אוהבות וטישטוש המקומות שאנו מרגישות שלא עושים עמנו חסד.

כבר בשיעור הראשון ניתנת לנו המשימה (הבלתי אפשרית) הראשונה: “מעתה ועד להודעה חדשה אסור עליכן לקנות בגדים” !?!?!!!! חשבתי לרגע שקו האינטרט לא תקין, ועל כן אני שומעת חלקי משפטים לא הגיוניים, ושוב אותו משפט חוזר על עצמו הפעם בליווי קולות התמיהה של הבנות בכיתה (או אולי זה היה קולי שלי מוכפל פי כמה וכמה), הרי מדובר פה בקבוצת נשים מכורות אשר רוצות להפוך את ההתמכרות למקצוע. דה… מסתבר שישנה סיבה ואפילו הגיונית מאחורי האיסור, קודם עלינו ללמוד ולהכיר את מבנה הגוף שלנו ואת הצבעים שמתאימים לנו לפני שאנחנו עוטות על החנויות לממש עד תום את מבצעי סוף העונה.
יצא ואיסור זה נפל בדיוק בתקופה בה פעם בשנה כל החנוית במרכז ליידן מוציאות את השלל לרחוב הקניות במכירות של 50-90% הנחה !! (יום זה אגב קיים בערים שונות בהולנד, בליידן זה קורה בדרך כלל ביום שישי הראשון ביולי, כדאי לכם לבדוק מתי בעיר או באחת הערים באזור שלכם זה מתרחש…).

מבקשת שישאר בינינו, אם הן היו מכירות אותי הן היו יודעות שאין מצב שאני צולחת את המשימה הזאת, אחרי הכל אני חסרת אופי ולא יודעת לעמוד בפיתויים, אז פשוט נסעתי לעיר לחפש בגדים בגרושים לילדים. תוך כדי שוטטות “במקרה” התמקד מבטי על דוכן של “אונלי” שם מכנסיים נמכרות בדרך כלל במחיר של 30-40 יורו ופתאום הם מציעים שני זוגות ב-10 יורו !!!! הסתמכתי על 40 שנות קיומי והידע שצברתי בשנים אלו בכדי לדעת שהמכנסיים המונחות למולי יכולות להתאים בול, אפילו החלטתי להתפרע ולבחור מכנסיים בצבעי פסטל פרחוניות שנחשבים לחלוטין יציאה מאזור הנוחות שלי. כן, האיסור יצר את האפקט ההפוך, אבל היי, קניתי מכנסיים פרחוניות…

מה שכן, חייבת להודות שאחד הדברים שהרעידו את עולמי בשיעור השלישי של הקורס הוא הגילוי שאני לא מבנה אגס (=משולש) ים תיכוני כמו שחשבתי כל חיי, הרי האגן והמטען האחורי שלי בימים מלאים יותר (ימי הצבא בשק”ם) יכולתי לחלוטין להצטרף לטלנובלה של הקארדשיאנס בתור האחות האובדת אבל…. אחרי מדידות הכתפיים, האגן והמותן גיליתי שיש לי כתפיים (!!) ואפילו יותר רחבות מהאגן. וקצת פחות מפתיע, יש לי רגליים קצרות ביחס לחלק העליון של הגוף.

לא רק למבני גוף נחשפתי אלא גם לתוכנת הפוליבור הממכרת, תוכנה המאפשרת בניית סטים וקולקציות, מעצבת אני לא אז לפחות ניתנה לי ההזדמנות לשחק עם עיצובים של אחרים…

בערך שלוש פעמים בשנה משכירים אולם במרכז קהילתי בעיר, מתארגנת קבוצת נשים ממדינות שונות אשר גרות באזור (ליידן) וכל אחת מגיעה עם שקים של ביגוד / צעצועים / ספרים שכבר לא בשימוש ומחליפים, סוג של שוק תן וקח או במילים פשוטות: שופינג בחינם! מביאים כיבוד ויין והנה ערב נשים אולטימטיבי. בסוף הערב מה שלא נלקח מועבר לתרומה למשפחות נזקקות. בקיצור ווין ווין ווין סיטואשיין (משולש), אני נפטרת מדברים ישנים ומפנה אנרגיה בארון, לאחר מספר שעות האנרגיה בארון מתמלאת שוב באנרגיות חדשות שמגיעות מתרבויות שונות והוווין השלישי הוא כמובן התרומה.

אז לפני כמה ימים היה ערב שכזה… הכנתי שלושה שקים, הראתי לבן זוג בגאווה וצייצתי אתה בטח גאה בי (רק הוא יודע איזה תהליך נפשי קשה אני עוברת בכל פעם שאני צריכה לשחרר כמה סוודרים עתיקים. לא פעם חזרתי הביתה עם בגדים שאמורים היו לעבור לאימוץ ולא עמדתי בפרידה). הוא לא מתרגש, עדיין לא יכול לומר הללויה, נחכה ונראה קודם עם מה תחזרי. טוב, חייבת להודות שהוא לפעמים הוא צודק (מזל שהוא לא מבין עברית ולא קורא את מה שאני כותבת פה). 

הגעתי למקום אחרי ארוחת ערב בכדי לא להגיע מורעבת ולמצוא את עצמי כל הערב מנשנשת, במקום להתרכז במשימה של מציאת הדברים השווים ראשונה ולהעביר אותם לבעלותי.

במבט ראשון כשמסתכלים מסביב ההרגשה היא כי הגעתי לשוק פשפשים מקורה, אבל זה לא מה שירתיע אותי! במשך השנים הצלחתי לפתח ראדר שיכול לסרוק כל חנות בגדים, שווקים או במקרה הזה שולחונות עם פיסות בדים עליהם שמצליח להתביית על האובייקטים המעניינים.

בקטגוריית הילדים / תינוקות אכזבה גדולה, כלום. במידה של הבן היו רק חצאיות ושמלות עם מלמלה ובמידה של הבת מצאתי רק מכנסי ג’ינס עם קרעים לא אופנתיים בעליל.

עברתי לנשים, מי היה מאמין, נגלו אל עיניי מספר אוצרות ואפילו במידת הפטיט שלי, אני משתדלת להעמיס לשקית בעדינות בכדי שלא ישימו לב לטירוף שאחז אותי, אני מדיי פעם מגניבה מבט מסביב ואז מיד ממשיכה בחיפוש. איזה סיפוק. היה שווה לצאת מהבית ב-4 מעלות גשם.

נהייתי רעבה…
צריכה הפסקת אוכל, בדרך לעוגות אני רואה בימבה שתתאים בול לילד ועליו פתק עם שני שמות, שאלתי למה השמות אז נאמר לי שכל מי שרוצה את הבימבה רושמת את השם שלה ולאחר מכן מתבצעת הגרלה. כמובן שהוספתי את השם שלי מיידית. אחד השמות הופיע על עוד מספר חפצים, (לבחורה הזאת יש עיניים גדולות, רוצה הכל בלי בושה, שאפו). כאילו היא קראה את מחשבותיי ומספר דקות לאחר מכן השם שלה נמחק מהבימבה. נשארנו רק האוסטרית הסנובית ואני. מארגנת הערב לוקחת על עצמה את התפקיד של הטלת המטבע, המתח בשיאו … היא מסתכלת עליי, אני מסתכלת חזרה, אנחנו מסתכלות על המטבע שממריא למעלה ונופל.
רצה הגורל ואני מקבלת בעלות על הנכס, היה מרגש, (לו הגורל היה לצידי גם כשקניתי כרטיס ללוטו. לא נורא, בכלל לא שומרת טינה). האוסטרית שלחה אליי מבט מבעית, התחלתי להתנצל (על-מה ולמה אין לי מושג), אפילו אמרתי שאם זה לא יתאים לקטן שלי אצור איתה קשר ואתן לה אותו, היא סיננה שזה לא יהיה רלוונטי כי היא חוזרת לאוסטריה בעוד מספר ימים. חשבה אולי שאוותר … היא בעצם צריכה להגיד תודה שחסכתי לה עודף משקל. אני בטוחה שגם באוסטריה היא תוכל למצוא בימבה.  

שאר הערב עבר יחסית על מי מנוחות (לא ארחיב על האנגליה שביזבזה לי דקות ארוכות בשמיעת סיפור חייה והצלחותיה בתחום הרפואה באנגליה לעומת הראש הקשה של ההולנדים בלה, בלה, בלה … התעייפתי).

מה שכן, לקראת סוף הערב קיבלתי טיפ יקר ערך ממארגנת הערב שאני מוכנה לשתף פה בכדי שתיקחו זאת לתשומת ליבכם:
מסתבר שהכל טוב ויפה עם כל הציוד שנותר ועובר למשפחות נזקקות, אבל אם תשאלו אותם, מה באמת חסר להם זה…
תחתונים!!
כן, תחתונים, מכיוון שזהו הדבר האחרון שמישהו חושב להביא לערב החלפת בגדים או בכלל לתרומה, הם נמצאים בחסך.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים את השק לתרומה לא לשכוח את ה….

ואני, אני חזרתי הביתה עם שקית אחת גדושה. ובימבה.