מי שמשווה בין עוצר לילי בימי הקורונה, למלחמת העולם השנייה יוצר טריוויאליזציה של השואה
מאמר דעה שפורסם ב-NRC, תרגום: שלום צוקרמן
לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה ניסינו ליצור עולם טוב יותר. חשבנו שלמדנו לקח מן המלחמה הנוראית ההיא ושכעת נתקדם בצעדים גדולים לקראת הקמת חברה מתוקנת. ואז בא היטלר והאנושות שקעה עמוק הרבה יותר. התברר שלא הצלחנו להבחין בכל סימני האזהרה, שהיו שם למכביר. יותר מכך, למעשה התעלמנו מהם, למרות המעטים שהזהירו.
לכן, התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ותקופת המלחמה עצמה, הפכו להיות אמת המידה עבור המצפן המוסרי שלנו. תקופה קיצונית זו בהיסטוריה המודרנית הפכה להיות מסגרת ההתייחסות שלנו , ובראשה המטרה המקודשת שזה ‘לעולם’ לא יקרה שוב. תקופת הנאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה נמצאים תמיד בתודעתנו, בין השאר כיוון שאנחנו חוששים שלא נזהה את סימני האזהרה בזמן. כאשר אנו רואים סימנים לכך שיסודות דמוקרטיים נתונים בסכנה, מצלצלים מיד פעמוני האזעקה. פופוליזם, פעולות פשיסטיות או נוטות לפשיזם, שנאת זרים – אנחנו בכוננות מתמדת.
באופן קבוע יש מי שמצביע על קווי דמיון, ובאופן קבוע אנחנו מבצעים השוואות. אך לעיתים נראה כאילו אנו מאבדים את הכיוון בהשוואות שאנו עורכים. אנו עורכים השוואות שאינן מידתיות. התוצאה היא שדיון הכולל חילוקי דעות הופך לבלתי אפשרי, בעוד שדיון כזה הוא חיוני לחברה דמוקרטית. נראה כאילו איבדנו את היכולת להבחין בין דיון הגון לבין דיון שבו הצדדים מתייגים זה את זה כרוע האולטימטיבי. כך אנו מנסרים את הרגליים עליהן עומדת החברה הפתוחה והדמוקרטית: הזכות לדעות שונות, היכולת לראות דברים מזוויות שונות, ולערב שיקולים שונים. במילים אחרות: אנו מאבדים את הדיאלוג.
השוואות כואבות
דווקא כדי שנוכל להמשיך לזהות ולחוש את סימני האזהרה החשובים באמת ולהעריך אותם כיאות, עלינו להיות זהירים ומאופקים כאשר אנו משווים בין אירועים, ועוד יותר מכך כאשר אנו משווים אותם עם הרוע האולטימטיבי. כל זאת על מנת שנוכל להמשיך להגן על הבניין שבנינו ועליו אנו ממשיכים לעבוד, כבר יותר מ- 75 שנה.
לצייר את ראש הממשלה רוטה ואת השר דה יונג כנאצים. להשתמש בטלאי צהוב כסמל במהלך מחאה ובכך ליצור השוואה בין מצבנו כעת – תחת אמצעי הקורונה – לבין המצב אז. להשוות את העוצר לאמצעים שננקטו במהלך הכיבוש הנאצי, ואת מצבנו כעת לזה של אנה פרנק במקום מחבואה. לטעון כי הבעיות של האיכרים הן קשות כמו רדיפת היהודים “מכיוון שהם מודחים כקבוצה”. לכנות חיילים ישראלים נאצים ואת עזה מחנה ריכוז. להשתמש באס אס כדי לבקר עיתונאים.
כל ההשוואות הללו מכאיבות לאנשים שזיכרונותיהם מאותה תקופה עדיין חיים, מכיוון שהם, הוריהם, או סבם וסבתם – היו הקורבנות הישירים או העקיפים של תקופה זו. השוואות אלה אינן רק כואבות, הן גם מסוכנות, משום שהן מעוותות את השקפתנו על ההיסטוריה ומשפיעות על הידע שלנו. הן מובילות לטריוויאליזציה של האירועים והסבל. נשאלת השאלה האם למי שעושה השוואות כאלה יש מושג על זוועות התקופה: פשיטות, רעב, פחד, שלילת חופש התנועה, שלילת חופש הדיבור, ועוד.
[adrotate banner=“20″]
הקטנה וביטול
הסופר הישראלי עמוס עוז ניסח זאת בצורה מושלמת: “החלק הקשה ביותר בעבודה המוסרית הוא הבחנה בין דרגות שונות של הרוע. כיוון שהרוע קיים בדרגות רבות […] מי שאינו מבחין בין דרגות שונות של רוע, עלול להפוך מבלי משים למשרתו של הרוע. זהו הציווי המוסרי שלי: שימו לב להבדלים בין רע, רע מאד והנורא מכל. ”
עריכת השוואות עם הנאציזם היא מסוכנת. היא משפיעה על ההבנה והתחושות שלנו לגבי המלחמה, הכיבוש הנאצי והשואה. התפיסה שלנו את התקופה ההיא הופכת מעוותת ומטושטשת.
כאן טמון זרע הפורענות של תופעה שהולכת ומתעצמת באופן עיקש: הקטנה וביטול של זוועות המשטר הנאצי, של רדיפת היהודים, של השואה. עוצר הוא אכן לא נעים, אך הוא אינו משתווה בשום פנים ואופן לחיים תחת כיבוש. כך גם לגבי ההשוואות האחרות. כאשר איננו רואים עוד את ההבדל, מתפוגגת גם המודעות ההיסטורית המוסרית שלנו, כמו גם היכולת שלנו לזהות את הרוע בכל דרגותיו – כולל זו האולטימטיבית – גם אם הוא מתרחש כאן ועכשיו.
חנה לודן היא מנהלת ארגון CIDI – המרכז למידע ותיעוד בנושא ישראל בהולנד, אשר שם לעצמו למטרה להילחם באנטישמיות.
עיריית אמסטרדם תעניק 10 מיליון יורו כפיצוי על קנסות אבסורדיים ששילמו ניצולי שואה אחרי המלחמה. אך האופן שבו יחולק הכסף מעורר סערה, גם בקהילה היהודית. “יהודים מתים הם פופולריים מאוד”
החלטת עיריית אמסטרדם לשים קץ לעוול היסטורי מעוררת מחלוקות בתוך הקואליציה העירונית ובקהילה היהודית. בשנה שעברה החליטה העירייה לשלם פיצויים ליהודים שנקנסו על איחור בתשלום שכר דירה בעת שנשלחו למחנות בתקופת השואה, אך כעת סוערות הרוחות סביב השאלה למי בדיוק ישולמו כספי הפיצויים. ראש העיר אברהרד ואן דר לאן (van der Laan) מבקש להעניק את התשלום, בסך 10 מיליון יורו, באופן קיבוצי לקהילה היהודית, אולם הן בקהילה והן בקואליציה שאותה הוא מוביל נשמעים קולות הקוראים לאפשר פיצוי ליחידים שמשפחותיהם שילמו את אותם קנסות אבסורדיים.
העוול התגלה לפני מספר שנים על ידי סטודנטית שהתחילה לעבוד בארכיון עיריית אמסטרדם. שרלוט ואן דר ברג גילתה במהרה מסמכים מדהימים – מכתבי תלונה מנומסים של ניצולי שואה הולנדים שתוהים מדוע מחלקת הגבייה דורשת מהם תשלום מס וקנסות על נכסים שמהם גורשו תחת המשטר הנאצי. תגובת העירייה הייתה לקונית ואטומה. היא התעקשה שיש לשלם את מסי הבסיס והקנסות, גם אם הנכס הופקע, ואפילו באופן לא חוקי ובנסיבות המלחמה. ואן דר ברג יצאה למאבק שבסופו של דבר הוביל להחלטת העירייה אשתקד לשלם פיצויים על גבייה “בלתי הוגנת”.
אולם מי זכאי לפיצויים אלה? ראש העיר סבור כי אין לאפשר לתובעים יחידים להגיש בקשות לקבלת הכסף מכיוון שהדבר יוביל לבירוקרטיה וסחבת ממושכת ויקשה באופן לא הוגן על רבים שאולי זכאים לפיצוי אך מן הסתם לא יכולים להוכיח שהכסף שולם לפני למעלה מ-70 שנה. ואן דר לאן מעדיף להעביר את הסכום לקהילה היהודית, לטובת מיזמים העוסקים בזכר השואה, כמו למשל מוזיאון השואה הלאומי שנפתח במאי, או הקמת “קיר השמות” – אנדרטה ענקית שעליה ייחקקו שמותיהם של 102,000 קורבנות שואת יהודי הולנד.
אך ההצעה להעברת הכסף לפרויקטים אלה בפרט, או לפיצוי קיבוצי בכלל, נתקלת בהתנגדויות. בשבוע שעבר פורסם בעיתון Het Parool כי מפלגת D66, החברה בקואליציה במועצת העיר אמסטרדם, מתנגדת לפיצוי קיבוצי, בניגוד לעמדה הרשמית של הקואליציה שבה היא חברה. שני חברי מועצה מטעם המפלגה פרסמו מכתב פתוח לראש העיר וקראו לו לאפשר תחילה פיצויים אישיים ורק אחר כך להעביר את יתרת הכסף למען מטרה ציבורית. המכתב הפומבי עורר סערה במועצה ורבים מחו על כך שדווקא נושא זה, שנראה היה שכל הסיעות מאוחדות סביבו, מעורר התקוטטות פוליטית. ביום חמישי האחרון נערך “דיון אמוציונלי ביותר” בנושא במועצה, ובו נקראו נציגי המפלגה לחזור בהם מהתנגדותם. במהלך הדיון פרצו כמה חברי מועצה בבכי, אך המתנגדים נותרו בשלהם.
חברי מועצת העיר Hans Glaubitz ו-Jan Paternotte המתנגדים לפיצוי קיבוצי
ובינתיים, בקהילה היהודית עצמה אין אחדות דעים לגבי השימוש הראוי בפיצוי קיבוצי, כפי שמתואר בכתבה שהתפרסמה בתחילת החודש ב-NRC. במקרה זה אמורה ועדה מיוחדת שתורכב מנציגי הארגונים היהודיים להחליט מה ייעשה בכסף. אך יש מי ששואלים מי ייצג את היהודים שאינם חברים בארגון כלשהו. אחרים תוהים מדוע יוקצב הכסף דווקא למטרות הנצחה ולא לפעילות למען הקהילה הנוכחית. בעמוד הפייסבוק “לא לאנדרטת השמות” (GEEN Namenwandmonument) מופיעה רשימה ארוכה של סיבות להתנגדות להקמת אתר ההנצחה, ובין היתר נכתב “כי מימון קהילתי צריך ללכת לא ליהודים מתים אלא ליהדות חיה”. ואילו הפובליציסטית Maja Mischke התבדחה במרירות בטוויטר בתגובה לדיון בנושא: “יהודים מתים הם פופולריים מאוד”.
חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה
בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.
מאייר ואן נורדן
מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.
“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.
מרתה ואן נורדן-ורדאון ובתה הבכורה חנה
“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.
חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.
“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.
אדלה טייבום. חדר מבצעים סודי
למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.
קשר חם
“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.
הכומר וסלדייק. “דאג לחנה כאילו הייתה בתו”
במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.
את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.
נמרוד, חר ואלישבע
“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.
מתנגדים ומשת”פים
וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.
הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
טקס נטיעת עץ על שם וסלדייק בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1970. השני מימין הוא וסלדייק. משמאלו חנה, אלישבע, ואשתו חר
אדלה ולואי טייבום ביד ושם, 1965
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.
את עדיין חיה?
חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.
מימין לשמאל: מרתה, חנה על האופניים, אחיותיה של מרתה, קלרה ומתילדה, שנספו אף הן, מאייר ואלישבע. התמונה צולמה בזמן המלחמה אך לפני שנגזר על היהודים למסור את אופניהם לידי הכובשים הגרמנים
אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.
נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.
“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.
החנוכיה שנמצאה בחצר הבית
“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.
בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.
משפחתו של נמרוד על רקע הבית ברחוב שפינוזסטראאט 3, בראש השנה. מימין לשמאל: נמרוד, אחייניתו עדי, מלפניה אשתו אמלי, גיסתו אודליה, חתנו אייל, אחיינו גיא (מאחור), בתו שני. בקדמת התמונה בנו אמיר עם אשתו דניאל, ובנו בן. בפתח הבית מרייטה ברינקמן
קריאה להתנצלות על אדישותה של ממשלת הולנד הגולה כלפי יהודיה מעוררת ויכוח ישן-חדש. וגם: וידאו דרמטי של קריסת מנופים באלפן, הבעיות של אנשים שמדברים עם מבטא, ו”טיסת השוקולד” – גם בהולנד
גשר אלפן מתמוטט
השבוע הנוכחי נפתח באירוע דרמטי באתר בנייה בעיר אלפן אן דן ריין (Alphen aan den Rijn) שבדרום-מערב הולנד. בעת עבודות לשיפוץ גשר קרסו שני מנופים שנשאו חלק מהגשר החדש. בתחילה דווח על כ-20 פצועים אך כמה שעות לאחר ממכן התברר כי מספר הנפגעים נמוך בהרבה, ולמעשה עדיין לא ברור כמה בדיוק נפגעו באירוע. כמה עשרות מבנים פונו מיושביהם ואספקת הגז לעשרות אחרים נותקה.
רגע הקריסה תועד במצלמות וידאו:
“הגיע הזמן להתנצל בפני היהודים”
במאמר דעה שהתפרסם ב”וול סטריט ג’ורנל” קראו שני פעילים יהודים בכירים לממשלת הולנד הנוכחית להתנצל על חוסר העניין הבולט של הממשלה ההולנדית בזמן מלחמת העולם השנייה בכל הנוגע ליהודים אזרחי המדינה. הכותבים, הרב אברהם קופר מ”מרכז שמעון ויזנטל” בלוס אנג’לס, ומנפרד גרסטנפלד, היו”ר לשעבר של “המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה”, טענו כי 70 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה הולנד נותרה אחת המדינות הבודדות שלא התנצלו על חלקן בשואה.
“כמעט כל המדינות האירופאיות שנכבשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה הודו בשיתוף הפעולה שלהן עם המשטר הנאצי. רובן התנצלו, כולל לוקסמבורג, שעשתה זאת לאחרונה. יוצאת הדופן הבולטת היא הולנד, שבאופן עקבי סירבה להודות בכך שממשלתה בזמן המלחמה, שהייתה אז בגלות בלונדון, לא הביעה כל עניין במה שאירע לאזרחים היהודים שלה תחת הכיבוש הגרמני”, כתבו השניים. זאת, על אף שרבים מהיהודים שגורשו למחנות ההשמדה בפולין נעצרו על ידי שוטרים הולנדים, הוסעו ברכבות של חברת הרכבות ההולנדית שאובטחו על ידי המשטרה הצבאית ההולנדית. מרבית המגורשים הגיעו ממשפחות שחיו בהולנד מאות שנים.
מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. לעומת זאת, 5,415 הולנדים הוכרו עד כה כחסידי אומות העולם, והולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
כולנו זוכרים את “טיסת השוקולד” הידועה לשמצה. אז מסתבר שאירועים דומים קורים לא רק בטיסות לישראל וממנה. לפני כשבועיים, במהלך טיסת טרנסאוויה מאמסטרדם לברצלונה, התפרעו שני נוסעים הולנדים. לאחר הנחיתה הם אף הכו את הטייס וירקו בפניו. השניים היו תחת השפעת אלכוהול ונעצרו על ידי המשטרה הספרדית. חברת טרנסאוויה הגישה נגדם תלונה במשטרה.
אירועים דומים במהלך טיסות הם נדירים בדרך כלל, אך ניכרת עלייה במספרם. המשרד לפיקוח על הסביבה והתחבורה (Inspectie Leefomgeving en transport) מנהל מעקב אחר מספר הדיווחים על התנהגות פרועה בטיסות: ב-2012 היו 541 דיווחים, ב-2013: 627 וב-2014 עמד מספרם על 747. פילוח הדיווחים מ-2013 הראה את החלוקה הבאה: עישון (45%), הימצאות תחת השפעת אלכוהול (18%), התבטאות מילולית לא ראויה (13%), אלימות פיסית (11%), ביטויים אחרים של התנהגות לא ראויה (13%). עישון במהלך טיסה נפוץ יותר בטיסות הארוכות, בעוד הימצאות תחת השפעת אלכוהול ניכרת בעיקר בטיסות קצרות.
לרשות חברות התעופה השונות עומדים מגוון אמצעים להתמודדות עם התנהגות עוינת. במקרים קיצוניים במיוחד מדובר באיסור טיסה למשך חמש שנים. יש חברות הנוקטות במדיניות של “אפס סובלנות”, Arkefly היא אחת מהן: כל מקרה נבחן לגופו על ידי קבוצת מומחים אשר מוסמכת להחליט אלו צעדים או מגבלות יינקטו כנגד הנוסעים הבעייתיים. כאשר נאסר על נוסע לטוס עם החברה, האיסור יכול להיות מוגבל למספר חודשים, אך יכול גם להיות לכל החיים.
באיגוד הדיילים ב-KLM תומכים בהקמת מערכת דיווח בשדה התעופה שתאפשר איתור נוסעים “בעייתיים” מתום שלב הבידוק הבטחוני ועד עלייתם למטוס, זאת בשל האמצעים המוגבלים העומדים לרשות צוות המטוס לפתור בעיות התנהגות מצד נוסעים במהלך הטיסה.
מדברים עם מבטא? לא זוכרים אתכם!
הולנדים שנוסעים לצרכי עסקים ומתקשים לדבר ללא מבטא שיסגיר את שפת האם שלהם, נמצאים בעמדה נחותה יותר לעומת דוברי שפת האם. זהו אינו ממצא מפתיע, אבל הוא רק אחד מממצאים נוספים שעלו ממחקר שערכה שירי לב-ארי מ”מכון המחקר מקס פלאנק” בניימכן. היא מצאה בין היתר כי דוברים בעלי מבטא נתפסים כפחות אמינים מאחרים וכי מאזיניהם מתקשים לזכור את ה”סיפור” שלהם.
בניסוי שערכה לב-ארי היא הציגה למאזינים משפטים כגון “ג’ירף יכול לשרוד זמן רב יותר ללא מים לעומת גמל” ו”נמלים לא ישנות” ושאלה אותם אם הם נכונים. מה התברר? המאזינים נטו להאמין יותר למשפטים הללו כשנאמרו על ידי הדובר בשפת האם שלו, מאשר כשנאמרו על ידי אותו דובר שאמר אותם בשפה שבה היה לו מבטא כבד.
בניסוי אחר התבקשו משתתפים להקריא סיפור, פעם אחת בשפת אמם ופעם אחרת בשפה אחרת. כאשר הסיפור הוקרא בשפה שאינה שפת האם, המאזינים נטו לשכוח יותר פרטים מאשר כשהסיפור הוקרא בשפת האם.
הסיבה לכך קשורה לעובדה שהאזנה לדובר היא פעולה טעונת ציפיות. למשל, אנו מצפים שהדובר שמולנו יעשה טעויות לשוניות, וכך אנו מרוכזים הרבה יותר באופן שבו הוא מבטא את המילים מאשר במה שהוא מספר לנו. מאידך, יש לכך גם יתרון: הריכוז הרב עשוי להקל על העברת המסר המרכזי.
אסתר ואן ברקל, המנהלת החינוכית של “מרכז רגינה קולי לשפות” (Regina Coeli Taaleninstituut) בפיכט סבורה כי אנשי עסקים הולנדים לא צריכים להיות מוטרדים מדי מהמבטא שלהם. תשומת לב יתרה למבטא פוגעת בביטחון העצמי וגורמת להם לגמגם ולהישמע מהוססים. עצם השליטה בשפה אחרת חשוב הרבה יותר ממבטא מושלם. גם אם תגיד באנגלית מושלמת לאדם שמולך שאתה חושב שהסיפור שלו “was quite interesting”, אם אמרת זאת להולנדי, הוא יפרש זאת כמחמאה; אם אמרת זאת לבריטי, הוא יבין שהסיפור שלו לא היה שווה דבר בעיניך.
לתינוקות אסור לרקוד לצלילי מוסיקה של פרינס
ביום בהיר אחד ב-2007, צילמה סטפני לנז מארה”ב את בנה הולדן, אז בן שנה, רוקד בסלון כשברקע נשמעים צליליו של השיר “Let’s Go Crazy” של פרינס. היא העלתה את הסרטון בן 30 השניות ליוטיוב וקיוותה לקבל תגובה מסבתא של הולדן, אבל במקום זה קיבלה תגובה מפרינס בכבודו ובעצמו: הזמר, הידוע בהתנגדותו להעלאת יצירותיו לרשת, פנה ליוטיוב דרך חברת התקליטים שלו, יוניברסל מיוזיק, וביקש להסיר את הסרטון בטענה להפרת זכויות יוצרים. יוטיוב מיהרה להסיר את הסרטון. זו הייתה שריקת הפתיחה למאבק משפטי שנמשך זה שמונה שנים. בתחילת יולי החל שלב הטיעונים בבית המשפט העליון לערעורים. לנז טוענת כי העלאה של סרטון וידאו ביתי שלא נועד לשימוש מסחרי, שצולם במצלמת חובבים, ושבו מתנגנת מוסיקה ממכשיר הסטריאו הביתי שלצליליה רוקד תינוק, נכלל תחת ההגדרה של של שימוש סביר (“fair use”) – ולפיכך מותרת. ההחלטה תינתן בעוד מספר חודשים. עד אז, החזירה יוטיוב את הסרטון לרשת:
