בהולנד נחתנו בתחילת חודש מרץ 2018. את פנינו קיבל קור הולנדי, שאריות מהחורף הקשה שבדיוק פספסנו שעמד על כך שנבין לאן הגענו. בסוף השבוע הראשון שלנו התעוררנו לקור של מינוס שתי מעלות ולקרח, ולשכבת קרח לבן, שכיסתה את גגות הבתים. מעיל ה”יוניקלו” מחה על הרעה בתנאים ועמד על כך שיקבל תוספת סיכון ושעות נוספות. הרגשתי שהקור חודר לי מהרצפה לתוך המגפיים ומטפס במעלה הגוף וגם חימום של 25 מעלות לא עזר לי. זו היתה שנה שאת רובה העברתי ספונה בתוך ה”האגס” בוטס שלי בבית ובחוץ. הדבר היחיד שחימם אותי באותו סופ”ש היה החום האנושי של קבלת הפנים של משפחות ישראליות, שהכרנו עוד בטרם ההגעה שהפכו לחלק מהמשפחה הישראלית שלנו בהולנד.
>> חוק תרומת האיברים החדש – כל המידע
>> עכשיו באמרספורט: התערוכה שהפכה לצו השעה
את בית הספר התחילו הילדים כמה ימים אחרי הנחיתה, אחרי סבב קניות בפרימרק ובעיקר אחרי שנגמרה החופשה, והתחילו החיים האמיתיים. להשאיר שלושה ילדים, שלא מדברים אנגלית, בבי”ס שאין בו ולו ישראלי אחד נוסף, זה קורע לב. אני זוכרת איך לא הצלחתי להחזיק את הדמעות אפילו עד האוטו ופרצתי בבכי מול המחנכת של בני הגדול, אנגלייה מאופקת, שלא ממש ידעה מה לעשות באמא הישראלית, שנמסה מולה בקור של אפס מעלות.
בכל יום הם היו חוזרים הביתה ומתקשים ללכת לישון כדי שלא יצטרכו לקום לעוד יום שכזה. בני הקטן פתח בשביתת רעב לאורך כל היום והיה מתנפל על תיק האוכל שלו בשנייה שהגעתי לאסוף אותו, ואילו הגדול היה בוכה כל הדרך לביה”ס. אלה היו הקילומטרים הארוכים ביותר בחיי, כשאני יודעת שבסופם צפויה לנו עוד פרידה. שלושה ילדים בגילאים שחולקים תפיסת זמן יציבה, שמבינים שאמא לא תבוא עוד מעט, והפעם הבאה שנתראה תהיה בשלוש בצהריים, אחרי 7 שעות שבהן הם לא יוכלו לתקשר עם אף אדם במקום שאליו הגיעו, זה קשוח לא פחות מהקור ההולנדי…
ביתי הייתה היחידה שכביכול הסתדרה והצליחה אפילו למצוא חברות, שתיקשרו איתה בשפת הילדים, שהיא השפה הראשונה שרוכשים ילדי הרילוקיישן. אבל היא לא באמת הסתדרה ומידי כמה ימים הייתי מקבלת טלפון מאחות ביה”ס, שביקשה שאבוא לאסוף אותה כי היא מתלוננת על כאבי בטן ומקיאה. הייתי מגיעה, אוספת אותה בידיעה שברגע שהיא תיכנס לרכב, היא תבקש לאכול כמובן….
כך שאת מערכת הבריאות ההולנדית הכרתי די מהר, וה”טיולים” הראשונים שלי ברחבי האג היו למחלקת גסטרו עבור ביתי ולרופאת השיניים עבור בני, שסרב לאכול בטענה שכואב לו בפה. מיותר לציין שלא נמצאו ממצאים רפואיים כלשהם מעבר ללב שבור, שהמרשם היחיד עבורו היה הזמן…
אז חיכינו. אני ו- 300 ארגזים שהגיעו מישראל. אחרי 10 ימים של פריקה אינטנסיבית תוך כדי עלייה וירידה של 2 גרמי המדרגות התלולים שבבית, הרגשתי שהתפרקה לי הצורה באופן שגם שעות של פילאטיס מכשירים אחת על אחת, לא עזרו לשקם.
ניכר היה שהולנד חזתה במחזה מהצד והחליטה לזרוק לי איזו עצם (של דג הרינג), בדמותו של מזג אוויר נפלא. זה לקח חודש וחצי, אבל השמש צבעה את הקשיים בצבעים בהירים יותר, הימים התארכו, הפילאטיס הפך לטיפול שלי, הכרתי כמה חברות והבנתי שגם אם כתוב קמח תופח, עדיין צריך להוסיף אבקת אפייה….
התחלתי להשתמש באופניים כדי לנסוע לסופר, למדתי לא לפחד מדפיקה על החלונות בשבע בבוקר ומהפנים של האסיר המשוקם (מנקה החלונות שלנו), שמשתקפות אלי אחת לחודש מהחלון, גם אם אני עדיין בפיג’מה ובעיקר למדתי שבשביל להגדיר את עצמך לא צריך אחר.
הלמידה הזו התחדדה כשביקרנו בבלגיה שבועות ספורים אחרי הגעתינו. כישראלית שרגילה לחיות במתחם סגור מוקף גבולות נוקשים ומוגנים, אני זוכרת שחיפשתי את נקודת הגבול הולנד – בלגיה. להפתעתי היה שם רק שלט קטן, שניתן היה לפספס בקלות, שבירך את הבאים לבלגיה. זהו. לא משמר הגבול, לא בטונדות ולא עמדות ממוגנות. שלט ברזל קטן, שמגלם בתוכו תפיסת גבול ענקית….
אמנם זה לא הרילוקיישן הראשון שלנו, וטיילנו בעולם (האסייתי), אבל סינגפור דומה לישראל בהיותה מבודדת ומצריכה טיסות על מנת לצאת ממנה. הולנד הייתה חווית מרחב חדשה. היכולת להיכנס לאוטו בבוקר ולצאת במדינה אחרת מספר שעות אחרי הפכה לתחביב שלנו.
בשלב הזה לא יכולנו לתת לילדים חברים, אבל יכולנו לתת להם חוויות. חרשנו את הולנד – שדות של צבעונים, לצד תחנות רוח ושבילי אופניים, תעלות אמסטרדם, לצד יצירות של ואן גוך וגרפיטי של בנקסי, בתקווה שהללו בתוספת צ’יפס עם מיונז, יחממו את בטנם ויפשירו את ליבם.
האג התנהגה למופת למן ההתחלה – היא חיבקה אותנו ודאגה שנרגיש בבית. השכונה היפהפייה שלנו הפכה לקרש הצלה – חנות הגלידה, בתי הקפה, גן השעשועים והקרבה שלה לים, חנות הספרים שבתוכה מחלקת ילדים שהיא יותר ממלכת ילדים, הקפה הקר של חנות השוקולד, המסעדה התאילנדית, בית הקפה השכונתי שכבר מכיר אותנו, הפכו את המעבר להרבה יותר בטוח וקל. התרגלנו לפעמון הכנסייה המצלצל בראשון, לקריאות השחפים ולרעש עצירת החשמלית על הפסים. אבל מעולם לא התרגלנו לאיסוף הזבל החד שבועי…
היעדר פחי הזבל השכונתיים והצורך “לצאת עם הזבל” אחת ליום החליפו כנראה את המחשבה על אימוץ כלב… כמו עוד ילד, מידי בוקר, אנחנו מסיעים את הילדים לבי”ס ולצד התיקים שלהם, “יושב” לו בבגאז’ נוסע נוסף (ממש לא סמוי) – שק זבל מיום האתמול מלא בכל טוב הארץ. אני זוכרת שבועות, שבהם אירחנו חברים או משפחה מישראל וכיצד הסתכלנו בחרדה על כל השקיות שהם לא רצו, קופסאות נעליים שננטשו מאחור ושאר חפצים שהוחלט כי זה הזמן להיפטר מהם….כל אלו העמיסו על “התוצר הלאומי הגולמי” היומי שלנו והצריכו ביקורים תכופים יותר בפחים של השכונות הקרובות.
דמות נוספת שהפכה למשפחה שלנו הוא “אלברט היין”, החנווני הראשון שהולנד, שהפך לסופר מספר אחד בממלכה ולאזרח של כבוד אצלנו בבית. אלברט היין הוא האצולה של הסופר. משאיר את רמי לוי הרחק מאחור הן בחווית המשתמש והן בכל הנוגע לממשק עצמו. הסופר מבריק, הירקות והפירות מבריקים, עטופים באריזות מזמינות (שאחרי זה צריך להיפטר מהן בפחים של אחרים…), יש אבוקדו, קוקוס ואננס כל השנה, יש מאפייה והכל זול מה שגורם לך ל”אושר עד” אבל בעטיפה של מתנת כריסמס. הייתי גרה בסופר – איפשהו בין מקרר פירות יער למכונה שסוחטת מיץ תפוזים טרי, בואך המאפייה.
צפינו בילדים מפשירים לתוך הקיץ שהגיע, מתמסרים לחוויות, בוטחים בשכונה, שתגן עליהם ויוצאים לתור אותה באופניים, תוך כדי שהם משדרים לישראל את התמונות. אמא שלי ידעה בדיוק איך יראה הבייגל סלמון שלה עוד לפני שכף רגלה נגעה במדרגות ביתנו. אבל לא משנה מה עשינו וכיצד התנהגה הולנד, ישראל הביסה אותה תמיד. בתי דאגה להזכיר לנו תדיר, שבדרוג המדינות האהובות – ישראל מככבת במקום הראשון והולנד נגררת אי שם באופניים מאחור אחרי סינגפור, תאילנד ועוד מדינות שמעולם לא ביקרה בהן…
בספטמבר העברנו אותם מביה”ס היסודי הבינלאומי, שבו הם למדו ולביה”ס הבינלאומי בהאג, מ- 50 לאומים ל- 100. היה זה כאילו התחלנו את הרילוקיישן מההתחלה. הם בכו, לא אכלו והקיאו. אחות ביה”ס היתה אצלי בחיוג מהיר, אבל אני הייתי כבר קצת אחרת. הבית היה מסודר והרגשתי בו בבית. היו לי חברות להתקשר ולבכות להן, והתחלתי ללמוד סטיילינג תרפי. הייתי מחזירה את הילדים אחר הצהריים ומנסה להבין במה אני אמורה לעזור להם כשהם מבקשים עזרה ב Decimals, מה השמות של כל כלי המעבדה באנגלית ואיך מציגים את עצמך בהולנדית. במקביל למדתי על הפסיכולוגיה של הלבוש, קראתי ביוגרפיות של מעצבים והחלפתי את תיאורי המקרה המדכאים של העבודה הסוציאלית בתערוכה של ויקטור ורולף ההולנדיים.
החורף הגיע והלכנו לפסל איש שלג בגן השעשועים. הימים התקצרו, השמש זרחה רק ב 8:45 והנסיעה לבית הספר (3 ילדים ושק זבל), הרגישה כמו יציאה לטיסת לילה. הייתי משאירה את הילדים בבי”ס בהרגשה שהם רגע לפני עלייה לאוניית מעפילים. הם כבר לא בכו, אבל עדיין לא הרגישו שהולנד היא הארץ המובטחת. מבקרים באו והלכו. הצגנו להם בגאווה את האג כמו שמציגים בת זוג לחתונה פוטנציאלית. רצינו שגם הם יתאהבו בה ויהנו מהחיבוק שלה.
את השנה הנוכחית התחילו הילדים בצורה מפויסת יותר. הנסיעות לביה”ס היו נטולות דרמה, לרבות התלונות של בכורי על היום הסיוטי שהולך להיות לו היום (וב”היום” אני מתכוונת לכל אחד מהימים שני עד שישי). מזל על יום ראשון ועל כך שביה”ס הבינלאומי חייב מנוחה אחת לחודש וחצי…
ובחופשות הם ביקרו אצל השכנות האירופאיות – אבל גם אחרי ביקורים בבירות נחשקות כמו לונדון ופריז, הילדים תמיד חזרו מרוצים הביתה – להאג, אך ציינו שהרגישו פחות בטוחים ושלא היו גרים שם. זה קטע כזה של ילדי רילוקיישן אולי, שמסתכלים על כל מקום בעיניים של מעבר פוטנציאלי. מעריכים את הנכסים, את איכות המזון בסופר, את מדדי העוני וכמה בטוח לנסוע בתחבורה הציבורית. האג העפילה למקום הראשון לצד דנקן לורנס, שהביא את הולנד למקום הראשון בארוויזיון.
ואז הגיעה הקורונה, והולנד הפכה להיות הזכייה הגדולה שלנו. אני חושבת שיותר מכל התקופה שחיינו פה, היתה זו דווקא תקופת הקורונה, שחיברה אותנו יותר מכל לבית ההולנדי שלנו ולהולנד עצמה. הולנד, שלאורך כל החודשים השאירה את המרחב פתוח, שלא חייבה חבישת מסכות כמעט, שלא סבלה ממחסור רציני בסופר, שמזג האוויר שלה מעולם לא היה כל כך טוב כמו בקורונה, שהרגישה בריאה גם בימים של חולי – הפכה ל happy place שלנו.
והבית שלנו הפך להיות מרחב הלמידה, העבודה, הספורט והבילוי שלנו, וידע לעשות את הכל ולמלא את כל הפונקציות האלה עבורנו. בית, שלמרות שכולנו היינו סגורים בו הרגיש, שלכל אחד יש את המרחב שלו’ ושאם אין לו, הוא תמיד יכול לצאת לרכב על האופניים במרחב החיצוני.
זהו, חודש יולי הגיע ואיתו עוד הקלות בהנחיות הקורונה ועדיין אין טיסה… כאילו מישהו מאריך לנו את הסוף. לא ממש נותן לנו ללכת. מציע שנעשה את החופשה שלנו טרם החזרה בהולנד. שנהנה ממנה עוד קצת. שנעריך כל יום ראשון חופשי וכל מעלה שלא עולה על 22 מעלות.
אני מסתובבת בשכונה ומתקשה להאמין שלא אראה יותר את הבתים היפים שלה, את הבוטיקים הקטנים והמיוחדים, את בתי הקפה השקטים, שבהם כתבתי אלפי מילים לאינספור פוסטים ועשרות הגדרות, שבהן אני מנסה להסביר ולהגדיר את הכלי הטיפולי המדהים הזה שרכשתי בהולנד.
אני מסיימת את המסע הזה ונפרדת גם במילים – מזכירה לעצמי שזה לא סיפור על הרים וגבעות, זה סיפור על דרך – משפחתית, אישית ובשבילי גם מקצועית. זה הרילוקיישן המקצועי שלי שבו למדתי לטפל בנשים באשר הן, לטפל מקרוב ממרחק של קילומטרים, לגעת במילים, לנחם ולהרגיע גם בהעדר מגע פיזי, להצחיק נשים בקוביות, לעבור מסך.
והילדים – הם היו נשארים פה בהולנד, מחכים לאירוויזיון שיתקיים, למתנות הכפולות בחנוכה ובכריסמס ולשלג הבא. אבל הם מתרגשים לחזור לחברים שלהם, לגינה, לקלות הבלתי נתפסת של הביקורים בבתים של אחרים, כאלה שלא דורשים תיאומים של משלחת של הצלב האדום, למשפחה – לחוויה של להיות נכדים ובני דודים (נדמה שהם כבר שבעים מלהיות “רק” אחים), לחגים משותפים, לחגיגות יומולדת משפחתיות, לים התיכון ול”הלו ארטיק”, ולשמש שנשארת לאורך ימים וחודשים. נכון, יכול להיות שהם יאפסנו את האופניים עם החזרה, אבל הם לא יפסיקו לזוז.
ואני – הצלחתי לעצור פה ועדיין להיות בתנועה, אני מתרגשת ובאותה מידה חוששת (ומצטערת שאכלתי טרם כתיבת הפוסט הזה כי מתהפכת לי הבטן) מתגעגעת לעבודה, לצוות, לאתגר המחשבתי, לאוכל של אמא, לאמא, לאחי ולבת שנולדה לו, שלא מכירה אותי ולא יודעת כמה אני כבר אוהבת אותה, לשיחות עם חברות שלא מתנתקות, לשיחות עם חברות בכלל, לספונטניות הישראלית, לשפה, להיות מובנת ולהבין בכל רגע נתון, לוודאות של מזג האוויר, למקלחת משלי, לזרם מים באמבטיה בקומה העליונה, שלא מושפע משטיפת כלים בקומה הראשונה, לפח זבל בבניין.
אני אוהבת אותך האג, ותמיד תהיי עבורי זו שבזכותה מצאתי את הייעוד שלי. גרמת לי לעצור, להאט ולהוריד את הרגל מדוושת הגז, גם כי המהירות המותרת בעיר היא עד 50 קמ”ש, אבל גם כי זו המהירות המומלצת לחיים. מהירות שמאפשרת לא למהר ועדיין להגיע ליעד, או במקרה שלי – לייעוד.
הרגשתי שמזג האוויר הקר והלא צפוי מכריח אותי להתעטף וללבוש שכבות, אבל את האג, אפשרת לי דווקא להתפשט ולהסיר שכבות. את השנה האחרונה העברתי מבלי להשתמש ולו פעם אחת במעיל העבה שלי ועם פעמים ספורות של שימוש במגפי האגס. הגוף התרגל, אבל בעיקר אני התרגלתי. לעצמי.
אני יודעת שייתכן ואסע שוב לסופר השכונתי ברכב שלי, במקום באופניים, שאלחץ על דוושת הגז ואאבד את הסבלנות שלי על הכביש, אבל אני מקווה, שהעצירה שהיתה לי בהולנד תאפשר לי לא לאבד את עצמי.
שולחת לך חיבוק, האג, ומודה לך על הכל.
שלך בסטיילינג תרפי, פז
אז רגע לפני יום העצמאות של מדינת ישראל, מעמתת אותנו הקורונה עם מושגים כמו מלחמה, כיבוש, שיבה וחופש שהם מושגי יסוד בקיום הישראלי. היא מוציאה אותנו לרילוקיישן כפוי, משנה לנו את הזהות ומתערבת ביחסי הכוחות המשפחתיים. היא מכריחה אותנו למצוא תחליפים – גם למזון, אבל בעיקר לסדרי העדיפויות שלנו, מגדירה מחדש קרבה וריחוק, מצמצמת את המרחב שלנו, אבל מייצרת לנו מרחבים אלטרנטיביים ובעיקר מכריחה אותנו לבחון בזכוכית מגדלת את החיים שלנו. אבל אולי, אם נעשה את כל זה, נוכל לחזור – לחזור לשבת עם משפחה וחברים בבתים שלנו, לחזור לארח במרפסות שלנו, לתלות בהן דגלי ישראל, להרגיש עצמאות ולא רק לחגוג כי צריך. ואם כל זה יקרה, נוכל לשוב לנשום לרווחה ולהגיד בלב שלם כי עשינו הכל “לתפארת מדינת ישראל”. 
