Tag: שואה

מי שמשווה בין עוצר לילי בימי הקורונה, למלחמת העולם השנייה יוצר טריוויאליזציה של השואה

מאמר דעה שפורסם ב-NRC, תרגום: שלום צוקרמן

לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה ניסינו ליצור עולם טוב יותר. חשבנו שלמדנו לקח מן המלחמה הנוראית ההיא ושכעת נתקדם בצעדים גדולים לקראת הקמת חברה מתוקנת. ואז בא היטלר והאנושות שקעה עמוק הרבה יותר. התברר שלא הצלחנו להבחין בכל סימני האזהרה, שהיו שם למכביר. יותר מכך, למעשה התעלמנו מהם, למרות המעטים שהזהירו.

לכן, התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, ותקופת המלחמה עצמה, הפכו להיות אמת המידה עבור המצפן המוסרי שלנו. תקופה קיצונית זו בהיסטוריה המודרנית הפכה להיות מסגרת ההתייחסות שלנו , ובראשה המטרה המקודשת שזה ‘לעולם’ לא יקרה שוב. תקופת הנאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה נמצאים תמיד בתודעתנו, בין השאר כיוון שאנחנו חוששים שלא נזהה את סימני האזהרה בזמן. כאשר אנו רואים סימנים לכך שיסודות דמוקרטיים נתונים בסכנה, מצלצלים מיד פעמוני האזעקה. פופוליזם, פעולות פשיסטיות או נוטות לפשיזם, שנאת זרים – אנחנו בכוננות מתמדת.

באופן קבוע יש מי שמצביע על קווי דמיון, ובאופן קבוע אנחנו מבצעים השוואות. אך לעיתים נראה כאילו אנו מאבדים את הכיוון בהשוואות שאנו עורכים. אנו עורכים השוואות שאינן מידתיות. התוצאה היא שדיון הכולל חילוקי דעות הופך לבלתי אפשרי, בעוד שדיון כזה הוא חיוני לחברה דמוקרטית. נראה כאילו איבדנו את היכולת להבחין בין דיון הגון לבין דיון שבו הצדדים מתייגים זה את זה כרוע האולטימטיבי. כך אנו מנסרים את הרגליים עליהן עומדת החברה הפתוחה והדמוקרטית: הזכות לדעות שונות, היכולת לראות דברים מזוויות שונות, ולערב שיקולים שונים. במילים אחרות: אנו מאבדים את הדיאלוג.

השוואות כואבות

דווקא כדי שנוכל להמשיך לזהות ולחוש את סימני האזהרה החשובים באמת ולהעריך אותם כיאות, עלינו להיות זהירים ומאופקים כאשר אנו משווים בין אירועים, ועוד יותר מכך כאשר אנו משווים אותם עם הרוע האולטימטיבי. כל זאת על מנת שנוכל להמשיך להגן על הבניין שבנינו ועליו אנו ממשיכים לעבוד, כבר יותר מ- 75 שנה.

לצייר את ראש הממשלה רוטה ואת השר דה יונג כנאצים. להשתמש בטלאי צהוב כסמל במהלך מחאה ובכך ליצור השוואה בין מצבנו כעת – תחת אמצעי הקורונה – לבין המצב אז. להשוות את העוצר לאמצעים שננקטו במהלך הכיבוש הנאצי, ואת מצבנו כעת לזה של אנה פרנק במקום מחבואה. לטעון כי הבעיות של האיכרים הן קשות כמו רדיפת היהודים “מכיוון שהם מודחים כקבוצה”. לכנות חיילים ישראלים נאצים ואת עזה מחנה ריכוז. להשתמש באס אס כדי לבקר עיתונאים.

כל ההשוואות הללו מכאיבות לאנשים שזיכרונותיהם מאותה תקופה עדיין חיים, מכיוון שהם, הוריהם, או סבם וסבתם – היו הקורבנות הישירים או העקיפים של תקופה זו. השוואות אלה אינן רק כואבות, הן גם מסוכנות, משום שהן מעוותות את השקפתנו על ההיסטוריה ומשפיעות על הידע שלנו. הן מובילות לטריוויאליזציה של האירועים והסבל. נשאלת השאלה האם למי שעושה השוואות כאלה יש מושג על זוועות התקופה: פשיטות, רעב, פחד, שלילת חופש התנועה, שלילת חופש הדיבור, ועוד.

[adrotate banner=“20″]

הקטנה וביטול

הסופר הישראלי עמוס עוז ניסח זאת בצורה מושלמת: “החלק הקשה ביותר בעבודה המוסרית הוא הבחנה בין דרגות שונות של הרוע. כיוון שהרוע קיים בדרגות רבות […] מי שאינו מבחין בין דרגות שונות של רוע, עלול להפוך מבלי משים למשרתו של הרוע. זהו הציווי המוסרי שלי: שימו לב להבדלים בין רע, רע מאד והנורא מכל. ”

עריכת השוואות עם הנאציזם היא מסוכנת. היא משפיעה על ההבנה והתחושות שלנו לגבי המלחמה, הכיבוש הנאצי והשואה. התפיסה שלנו את התקופה ההיא הופכת מעוותת ומטושטשת.

כאן טמון זרע הפורענות של תופעה שהולכת ומתעצמת באופן עיקש: הקטנה וביטול של זוועות המשטר הנאצי, של רדיפת היהודים, של השואה. עוצר הוא אכן לא נעים, אך הוא אינו משתווה בשום פנים ואופן לחיים תחת כיבוש. כך גם לגבי ההשוואות האחרות. כאשר איננו רואים עוד את ההבדל, מתפוגגת גם המודעות ההיסטורית המוסרית שלנו, כמו גם היכולת שלנו לזהות את הרוע בכל דרגותיו – כולל זו האולטימטיבית – גם אם הוא מתרחש כאן ועכשיו.

חנה לודן היא מנהלת ארגון CIDI – המרכז למידע ותיעוד בנושא ישראל בהולנד, אשר שם לעצמו למטרה להילחם באנטישמיות.

אתמול, בערב יום השואה, אירחנו בפעם השנייה בדאצ’טאון את אירוע זיכרון בסלון. השנה, עדיין תחת מגבלות הקורונה, היה לנו את הכבוד לשמוע במפגש זום את עדותו המרגשת של אברהם רות, אשר עבר את ימי המלחמה בהולנד וחי היום בישראל.
כ- 100 משתתפים נכחו באירוע מבתיהם. מיטל בויום למל, רכזת הכותבים של דאצ’טאון, הנחתה את האירוע וקיימה ראיון עם אברהם מביתו בישראל.
הערב נפתח בקטע מוזיקלי של דוד גולק, ישראלי החי בהולנד, אשר ניגן ושר יצירה פרי עטו, שנכתבה בהשראת אביו ניצול השואה.
לאחר דברי פתיחה של מיטל, שכללו ציטוטים מיומנים של ילדים ממדינות שונות בתקופת השואה, צפינו יחד בעדות המצולמת של אברהם, יליד אמסטרדם. 

העדות:

בסיפורו המפורט והקולח לקח אותנו אברהם אל ילדותו בתקופת השואה. הוא היטיב לתאר את האווירה הרגועה והתמימה טרם הכיבוש הנאצי ואת החיים שהיו עבורו נטולי איומים או יחס מפלה. אברהם שיתף איתנו גם תמונות של חופשת קיץ בזאנדפורט ותמונה מבית הספר שבו למדו ילדים ממוצאים שונים ללא כל חיכוך. הוא סיפר כיצד רובם של היהודים בהולנד לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד ואפילו כאשר הסימנים הלכו והתרבו, ואפילו לאחר הכיבוש, רבים האמינו שלא יאונה להם רע. במשך זמן רב למדי חיו אברהם ומשפחתו בהיירנחראחט בלב אמסטרדם, תחת חשש קבוע, אך בנסיון לשמור על נורמליות ככל שניתן. אך החיים הפכו קשים יותר ויותר, ילדים ומורים מבית הספר היו נעלמים פתאום ללא הודעה מוקדמת ובסוף 1942 נלקח גם אחיו המאומץ של אברהם ונשלח לדכאו. כעבור זמן לא רב קיבלה המשפחה הודעה שהוא נספה. 

ב-1943 הועברו בני המשפחה לגטו באמסטרדם-אוסט. סבו של אברהם ושתיים מאחיותיו נתפשו ונשלחו למחנה ווסטרבורק, ומשם לאושוויץ. אחיו הוסתרו על ידי משפחות הולנדיות. גם אברהם עצמו הוסתר אצל משפחה בעיר אוסט-חייסט. הוא נאלץ לעבור בכ- 13 משפחות שונות ולהסתתר, מפחד הלשנות וחיפושים שנערכו באופן תדיר על ידי הגרמנים. כך הגיע לליידן, לאוטרכט, לדן-בוס, ולמקומות רבים אחרים ולבסוף הגיע לכפר  ווחל (Veghel), שם היה כאשר בנות הברית שחררו את העיר. 

אברהם ביקש לציין מספר דברים לגבי תקופת המלחמה וההסתתרות, בנוגע לשיתוף הפעולה של העם ההולנדי עם הכובשים, שהיה רב לדעתו. דוגמא לכך היה בית יתומים יפהפה באמסטרדם שנתרם ותוחזק על ידי יהודים, וביום אחד הגיעה המשטרה ולקחה את כל 170 הילדים אשר יחד עם המטפלים נשלחו לווסטרבורק ולאחר מכן למחנות ריכוז מהם איש לא חזר. כל זאת נעשה על ידי המשטרה ההולנדית. דבר דומה קרה עם בית החולים לחולי נפש באפלדורן, בו עבד בן דודו של אברהם כמטפל, שכל דייריו נשלחו לאושוויץ.

דוגמא נוספת לשיתוף הפעולה היא שילדים רבים שהסתתרו מצאו עצמם לפתע ברחוב ללא הגנה, אם מפני שלא היה בידם לשלם להולנדים שהסתירו אותם או מפני שהמשפחות שהסתירו אותם פחדו שיענשו (אברהם מציין שאכן פעמים רבות נשלחו אבות המשפחות שהסתירו יהודים גם הם למחנות הריכוז). כך הגיעו כ600 ילדים מתחת לגיל שש למחנה בעיר פוחט, ומשם לווסטרבורק ולאשוויץ. המעבר מפוחט לווסטרבורק, מספר אברהם, לא רק שבוצע על ידי חברת הרכבות ההולנדית בשיתוף פעולה מלא, אלא שההולנדים אף התעקשו שהעברת הילדים היהודים בקרונות משא לא תפריע לתנועת הרכבות היומית הרגילה, וכך הנסיעה שאמורה להיות כשעה וחצי התארכה ליום שלם. כמו כן, הוא מדגיש, מחצית מהשומרים בווסטרבורק היו הולנדים מתנדבים.

אברהם לא דיבר מעולם עם הוריו על תקופת השואה, דבר שהוא מצטער עליו ולא מבין אותו עד היום. כמעט כל קרוביו נספו ואיש מהם לא נשאר בהולנד. כבר בזמן המלחמה ידע אברהם בבירור שאיננו רוצה לגור בהולנד יותר לאחר שהמלחמה תסתיים, וכך עשה. לאחר שהסתיימה המלחמה, כנער בן 17 עלה אברהם לישראל. היום יש לאברהם ארבעה בנים ואחד עשר נכדים והוא שומר על קשר עם אחיו שגם הוא בישראל עם משפחה גדולה. הקשר היחיד של אברהם עם הולנד הוא בכך שהוא שותף למאמצים לדרוש שיעשה צדק לגבי פעולותיהם של ההולנדים בשואה. מאז שנת 2000 לוקח אברהם חלק פעיל מטעם ארגונים שונים אשר עורכים משא ומתן עם הרשויות ההולנדיות ועם חברת הרכבות ההולנדית. הם דורשים הן פיצויים והן הכרה בחלקם של ארגונים אלה בפשעים ונטילת אחריות על מעשיהם. הקהילה היהודית בהולנד התקשתה לעשות את המשא ומתן בעצמה, הוא מספר, וביקשה את עזרתו על תקן ‘הישראלי החצוף’. לפני שנה פגש אברהם את המלך ווילם-אלכסנדר בביקורו בישראל. אל המלך הנוכחי אין לאברהם טענות והוא מרוצה מכך שסוף סוף הוא הביע התנצלות ולקיחת אחריות – דבר שסבתו המלכה לא עשתה.

אברהם מרגיש שהדור השלישי של ההולנדים, הרבה יותר פתוח, קשוב והגון, ותחושותיו כלפיהם טובות יותר. הוא חושב שכדאי שהישראלים החיים בהולנד ישמרו על קשר טוב עם הקהילה היהודית. 

כאשר אברהם מגיע לביקור באמסטרדם ורואה את כל התושבים והילדים רוכבים בוקר על האופניים לבית הספר ונהנים מהחיים, הוא אינו יכול שלא לחשוב על עשרים אלף הילדים היהודים שנרצחו בעיר הזו. כך אמר גם לראשת העיר פמקה הלסמה כאשר נפגש איתה בשנה שעברה, וחשוב לו שגם אנחנו הישראלים החיים בהולנד לא נשכח זאת.

מיטל הודתה לאברהם על עדותו והביעה את תקוותה שאירועים כאלה, כמו גם התארגנויות  אחרות של ישראלים בהולנד, יקיימו את בקשתו שלא נשכח את אותם הילדים.

לאחר העדות צפינו בהקלטה של הזמרת ניקי יעקובס אשר ביצעה שיר מרגש פרי עטה שהוקלט בבית הכנסת בעיר Weesp. ניקי יעקובס היא זמרת הולנדית המתמחה בשירה יידית ובמוזיקה עממית יהודית.

לאחר מכן קרא ניר גבע, תושב אמסטרדם, יו״ר מכון קהילות, את השיר ‘נזכור’ שכתב אבא קובנר, סופר יהודי שהיה חבר המחתרת ומנהיג פרטיזנים מגטו וילנה.

חלקו הראשון של הערב הסתיים במופע מוזיקלי של הרכב מטעם עמותת מוקה (בביצועה של פרויקה ארווטמן, בליווי גיטרה וחצוצרה של אייל מרגלית ורועי שבת) עם השיר ‘שיר ללא שם’ שכתב והלחין שלום חנוך.

לאחר סיום החלק הראשון עברנו אל חדרי הדיון. המשתתפים שוחחו, בהדרכת המנחים: ניר גבע, מיכל מדר-פורת ונועה ברום על משמעותו של יום השואה עבורם. השיחות נסובו על נושאים שונים. הדיונים יצרו חיבור אנושי עם משמעות ומרחב בטוח לביטוי רגשי ומחשבתי עם הקשבה אמפטית ומכילה.

תודות:

אברהם רות, ניצול השואה על העדות
מיטל בויום-למל על הנחיית האירוע

צילום ועריכה:
קארו מדיה

החלק המוזיקלי:
דויד גולק
ניקי יעקובס
פרויקה ארווטמן, איל מרגלית ורועי שבת מעמותת ״מוקה״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטע הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר

הפקה:
דאצ׳טאון

For the English version

ביום שבת צפיתי עם בני הצעיר בהגעתו של סינטרקלאס להולנד, הפעם בטלוויזיה. זו הייתה חוויה שונה לגמרי מהעמידה הנרגשת ברחוב בהמתנה לסינטרקלאס במצעד באמסטלווין ואיסוף ממתקים מהפיטים. יחד עם זאת, בשנים הקודמות, כשצפיתי במצעד, הרגשתי לא בנוח עם הפיטים שחלקם נראו לי כקריקטורה של עבדים. אך כמי שחיה פה רק שנים ספורות חשבתי שאולי אני לא מבינה מספיק לעומק את סוגיית פיט השחור, אשר מעוררת דיונים סוערים בהולנד בשנים האחרונות. כדי להבין טוב יותר את הנושא צלצלתי לרוברט פאושייה, סופר הולנדי יהודי מוערך וידוע, שפרסם מספר ספרים בנושאים של רב תרבותיות, התבטא בעבר בתקשורת בנושא פיט וגם כתב ספר ילדים בנושא.

״יהודים צריכים להיות גאים ללכת עם כיפה באמסטרדם״
המדריך לחגיגות סינטרקלאס
בקרוב על המסך: תוכנית אקטואליה משפטית חדשה עם לימור לוי ורועי בנט

האם אתה חוגג את סינטרקלאס?

“אני חוגג את סינטרקלאס כל חיי. למרות שסינטרקלאס לבוש כבישופ, בעיני הוא חלק מהמסורת ההולנדית שכל הולנדי יכול לחגוג. אצלינו במשפחה, אני ואבי כותבים למחייתינו וגם שני אחיו של אבי כותבים. השירים שאנחנו כותבים אחד לשני בחמישי לדצמבר היו תמיד מתוחכמים. הם היו דרך לומר למישהו מה חושבים עליהם בשנה שחלפה בדרך משעשעת וקלילה. המבוגרים גם כותבים את השירים הללו ולפעמים במשך שנה שלמה צוחקים על מישהו שמעשה שעשה ייכנס לשיר שלו בסינטרקלאס.”

מיהו פיט?

“פיט הוא העוזר של סינטרקלאס. כשגדלתי בשנות ה-70 וה-80 פניו היו שחורות, הייתה לו פאה עם תלתלים שחורים, אודם אדום, עגיל מזהב, הוא דיבר במבטא סורינמי והתנהג בצורה מטופשת. כילד לא שמתי לב למבטא, לא עשיתי את ההקשר בין זה שהוא בעל עור שחור לבין אנשים בעלי עור שחור סביבי.”

מה הבעיה סביב פיט?

“בהולנד חיים כחצי מיליון עד מיליון אנשים שאבותיהם היו עבדים ששועבדו על ידי הולנד והובאו מאפריקה לקולוניות כמו סורינם והאנטילים ההולנדים. הם אמנם מיעוט אבל עדיין הרבה אנשים עם היסטוריה קשה של עבדות וכואב להם, גם כמה מאות שנים אחר כך שיש אנשים שצובעים את פניהם בשחור ומתחפשים לפיט, העוזר של סינטרקלאס שהוא לבן והם מגיעים יחד להולנד בספינה. אשתי היא הולנדית ממוצא סורינמי, צאצאית למשפחת עבדים. בדרך כלל היא לא נוטה להתייחס לגזענות, אך בנושא הזה היא סיפרה לי, כששוחננו על כך לראשונה, שכילדה היא תמיד הרגישה לא נעים כשהפיטים נכנסו לכיתה בבית הספר, הם התנהגו באופן מטופש, דיברו כמו הוריה (במבטא סורינמי) והיו העוזרים של איש זקן לבן. היא הרגישה שהם צוחקים עליה. כילד גדלתי באמסטרדם זאוד (Zuid) ובבית הספר היסודי ישב לידי במשך שנים ילד שחור (היחיד בכיתה של לבנים). לאחר השיחה עם אשתי צלצלתי לשאול אותו איך הוא חווה כילד את סינטרקלאס ופיט והוא אמר שחש כמו אשתי. אני ישבתי לידו שנים וחוויתי את החג אחרת לגמרי ממנו, בלי לדעת על החוויה השלילית שלו.

מבחינתי הדיון הוא לא החוויה של הלבנים ההולנדים בחג, זה לא נוגע לחוויה שלי, כי לא צוחקים עלי. זה נוגע לאנשים שכל חייהם, מדי שנה למשך מספר שבועות בנובמבר ובדצמבר מרגישים שצוחקים עליהם, שמתעלמים מרגשותיהם. הדיון סביב פיט השחור לא קשור בעיני לחג בכללותו אלא הוא פרט אחד בחג שניתן לשנות מבלי לפגוע בחג עצמו. פרט שלא מתאים לתקופתינו, צריך לעדכן את הפרט הזה. אם מטרת הצבע היא שהילדים לא יזהו את המבוגר שהתחפש לפיט אז אפשר פשוט להסתתר מאחורי צבע אחר, צבע שלא נקשר להיסטוריה כזו פוגענית ושיאפשר לכל מי שחי פה ליהנות מהחג ללא פגיעה. מה שנראה לי כפרט קטן אחד בחג, הפך פה למלחמת תרבות בה אנשים מגינים בלהט על זכותם לצבוע את פניהם בשחור ואומרים שזו הארץ שלנו ולא יגידו לנו מה לעשות פה. זה נושא ילדותי שהפך לנושא של מבוגרים. לדיון למי שייך העבר של המדינה הזו. בעיני זו מטאפורה לדיון בשנים האחרונות לגבי ילדי מהגרים שנולדו בהולנד, שהם הולנדים ועדיין מתייחסים אליהם כמהגרים שאין להם זכות להביע דעה.”

אחת הסיבות שבגללה בחרתי לפנות לרוברט, היא שלפני מספר שנים, הוא כתב  ספר ילדים בשם Alleen maar stoute kinderen ובו הילדים מתחפשים לפיטים וצובעים את פניהם בהרבה צבעים צבעוניים ירוק, כחול, אדום וצהוב ומקשטים בנקודות צבעוניות.

״אני סופר שכותב בעיקר ספרי מבוגרים וזו אחת הפעמים הראשונות שפונים אלי בגלל ספר הילדים שכתבתי.״

למה פיטים צבעוניים ולא פיטים מרוחים בפחמים?

״הפיטים המרוחים בפחם יכולים להיות פשרה אבל לטעמי, הצבעים השונים זו ממש התרחקות מהפרצוף השחור ובעיני צריך להשאיר מאחור את השחור, אני חושב שלילדים לא יהיה אכפת. למי שמתעקש על פיט מרוח בפחם כדי להיצמד לסיפור שפיט יורד בארובה ומתלכלך, הכל מומצא אז מה זה משנה? הרי לרב הבתים אין ארובה וגם אם יש זה לא אמין שאדם מבוגר יכול לרדת בה ולתת מתנות. כל הסיפור מלא בפרטים מומצאים אז מה הבעיה לשנות את הצבע של פיט?״

איך הגעת לרעיון של פיטים צבעוניים?

״חשבתי שזה יהיה כיף, זה חג של ילדים ואם ילדים בתקופה הזו של השנה יצבעו אחד לשני את הפנים בצבעים שונים זה יהיה כיף ולגמרי יתנתק מכל הדיון על הצבע השחור.״

האם אתה מרגיש שההולנדים נוטים לסטראוטיפים ולגזענות?

״אני גדלתי בהולנד 25 שנים אחרי שמלחמת העולם השניה הסתיימה. אמא שלי אמריקאית ואבא שלי יהודי הולנדי, שמשפחתו חוותה כאן את השואה, וחלק מבני משפחתו לא שרדו את השואה. בשבילי זה לא סיפור מספרי ההיסטוריה. בני משפחתי סיפרו שהם התחבאו ועברו בין מקומות מחבוא, שהאוכלוסייה ההולנדית והרשויות ההולנדית עזרו לגרמנים למצוא יהודים. אני גדלתי במדינה בה הממשלה שיתפה פעולה עם הגרמנים ולא הרבה אנשים התנגדו לזה. תמיד חשבתי על זה, שמתייחסים אלינו אחרת. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו בשואה וההרגשה שזה יכול לקרות לא נעלמה. גם פיט השחור והיסטוריית העבדות היא היסטוריה אלימה וברוטאלית. התחושה שלי היא שזה מובנה פה בתרבות להסתכל על חלק מהאנשים אחרת. הדיון על הפיט, הוא דיון על מי הבוס פה, מי יעצב את התרבות. אי אפשר לומר למשפחה שחיה פה כבר כמה דורות “זו הארץ שלנו וככה אנחנו עושים את זה פה, אתם רק אורחים”. נושא העבדות אולי נשמע כהיסטוריה עתיקה וחלק מהאנשים אומרים, למה אתם עוד מדברים על זה, זה היה מזמן. אבל זה חלק חשוב וכואב מההיסטוריה. בשנים האחרונות עצם הדיון בסוגיית פיט מהווה שיפור. כשהתחיל הדיון רב האנשים לא היו מוכנים לחשוב על שינוי במנהג של פיט. רוב המדינה לא הייתה מודעת לרגשות שיש לחלק מהאנשים לגבי פיט. רוב ההולנדים לא גרים בערים גדולות, אלא ביישובים קטנים בהם רוב האנשים הולנדים לבנים שלא שמעו על הנושא ולא דנו בו. הפתיע אותם שחיים פה אנשים שמרגישים ככה. כיום, במיוחד בחצי השנה האחרונה, אין כבר אנשים שלא מודעים לרגשות השליליים לגבי פיט, לפחות יש מודעות ודיון בנושא. זה כבר שיפור.”

לבסוף, כדי לעזור לנו הישראלים החיים פה להבין טוב יותר את תחושות היהודים והמיעוטים החיים בהולנד, על אילו ספרים אתה ממליץ לנו?

“יש ספר שלי שיצא לאחרונה ועוסק בכך Salomons oordeel (זהו המשך לספרו המצליח שגם הוא עוסק באותם נושאים:  Alleen maar nette mensen שגם הופק כסרט).
ספר מעניין נוסף הוא Wees onzichtbaar (הֵיֵה בלתי נראה) שנכתב על ידי Murat Isik ומספר את סיפורו של מהגר מטורקיה שגדל בביילמר, בקרב ה״שחורים״, הוא היה הטורקי היחיד בקרב השחורים וגם סבל מאפליה על ידם.
הסופרת Cynthia Mcloed כתבה מספר ספרים על העבדות בסורינם, אחד מהם שמומלץ (וגם הופק כסרט) הוא Hoe duur was de suiker.”

לֹא הָיִינוּ שָם. לֹא עָבַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ
וְעִם זֹאת ובשל כך – רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ
אֶת הָאַחְרָיוּת לִזְכּוֹר, וְלִזְכּוֹר בְּאַחְרָיוּת.
וְגַם אִם אֵין לִי מִלִּים, וְגַם אִם יֵש לָךְ מְעַט,
גַם אִם אֲנִי רחוֹקה, וְגַם אִם אתה קְרוֹב,
וְגַם אִם אֲנַחְנוּ שַיָּכִים, וְגַם אִם אֵינֶנּוּ מַרְגִישִים שַיָּכוּת –
נִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ עַצְמֵנוּ, נִתְכַּנֵּס בֵּינֵינוּ, נְנַסּה לְהִתכָּנֵּס יַחַד, גם בנסיבות המורכבות האלה.

ערב יום השואה תש״פ היה מרגש במיוחד השנה בקהילה הישראלית בהולנד. אמנם אלו ימי קורונה ומפגשים וההתקהלויות אסורים לצערנו ואנו לא יכולים לשבת פיזית יחד ולקיים מפגש כפי שהיינו רגילים בשנים קודמות ויחד עם זאת ואולי בעקבות זאת, החלטנו יחד בדאצ׳טאון שבימים אלה יש משמעות נוספת וחשיבות לחיבור הקבוצות והארגונים השונים בקהילה וקיימנו אירוע ״זיכרון בסלון״ שהועבר בשידור Live  בדף הפייסבוק. הרבה אנשים עסקו במלאכה והרבה מאחורי הקלעים והתודות ניתנות ויכתבו בהמשך בהרחבה.

>> בית הכנסת הפך למסגד. העבר היהודי של האג
>> מה שקרה אז בקופי שופ, מה שקרה אז בחנות הספרים
>> ״אחרי המלחמה״ נותנים עדות בבתי הספר בהולנד 
>> התמונה שצולמה מחלון הבית שלי

חיבור הקהילות הישראליות  

הערב ברבדיו המגוונים, עסק בנושא החיבור והקשר – חיבור בין קהילות, בין משפחות, בין אנשים ובין מדינות ומעל הכל החיבור שלנו עם עצמנו ברמה האישית וכל חיבור הינו בעל משמעות ומשפיע על חיינו. את השידור פתח גד לב הוירטואוז בנגינת כינור, עם נעימת הסרט ‘רשימת שינדלר’ מאת ג’ון וויליאמס. נגינתו המרגשת נגעה בלבבות.
גילי גוראל, עורכת דאצ׳טאון שהנחתה את הערב ופתחה במילותיה המרגשות, ״כל אחד ואחת מאיתנו הינו חוליה בשרשרת הזיכרון, ואת התפקיד החשוב של להיות חוליה בשרשרת נקיים יחד במפגש הזה, נתחבר לעצמנו, לעברנו ולעתידנו.״ הקשבנו כולנו למתן עדות מאת ניצול השואה מר אריה “לוקי” טימנס, שריגש את כולנו במילותיו ובציוריו.

פרק העדות במיפגש

מר טימנס, צייר אומן, מתגורר כיום בישראל, חלק איתנו את סיפור ההצלה המרתק שלו כתינוק בהולנד, תוך כדי שהוא משלב בצורה רהוטה את ציורי השמן שלו, המבטאים בדרכו את חוויותיו מהילדות ונותנים מבט נוסף לנושא השואה ובפרט לסיפור חייו בזמן המלחמה. המפגש עם מר טימנס היה עוצמתי ומרגש כאחד. היכולת שלו להעביר לקהל שיושב בבית מול מסך את סיפור חייו יחד עם שזירת ציוריו בצורה סכמתית, גרפה תשבוחות וחיזוקים רבים מצד קהל הגולשים, וניתן לראות זאת בתגובות שקיבל.

טימנס נולד ב־22 בנובמבר 1943, בעיצומה של המלחמה בעיר זוטפן שבצפון הולנד. לדבריו, האזור היה פחות פעיל מבחינת הפלישה של הנאצים, ואולי היה זה מזלו, שיכול היה לחיות במסתור הודות למחתרת ההולנדית, שנאבקה בכיבוש הנאצי. אמו גרטיה הייתה אחות בבית החולים בעיירה הורן, ושם הרשו לה ללדת ולהישאר עם התינוק כחודש ימים. איש לא ידע שהיא יהודייה. אביו היה במסתור במקום אחר, ואת אמו ואותו, הסתירו במחלקה למחלות מידבקות בבית החולים בו אמו עבדה כאחות. ״הגרמנים מאוד פחדו להדבק במחלות, ולכן לא נכנסו למחלקה״, רחוק מעיניים חושדות העלולות לשאול מה עושים יולדת ותינוק בבית החולים חודש ימים לאחר הלידה. חברת אחת המחתרות, שפעלו בתקופה זו בהולנד, הוציאה את טימנס מבית החולים, ודאגה להעבירו למחבוא הישר לביתם של זוג מורים שהכירה, אשר התגוררו אצל משפחת ואן־דן־ברגה. לאחר חמישה שבועות, גילו הגרמנים על המצאותו של התינוק ובני הזוג שמידט בבית, הם עצרו את אב המשפחה ובני הזוג, והודיעו לגברת ואן-גן-ברגה, שאם היא רוצה לשחרר את בעלה עליה להביא את התינוק בבוקר לתחנת המשטרה. היא החליטה לא להענות לדרישת השוטרים, אך הבינה שאין ביכולתה להמשיך להחזיק בתינוק. בעזרת פעילי המחתרת הועבר אריה הקטן, באמצעות עגלת דואר, כחבילה למשפחת לאאן. “הם פתחו את החבילה וראו שזה תינוק. אבי המשפחה, הבין מיד במה מדובר. לילדיו הסביר שהתינוק הוא בנו של דודו מדרום הולנד, מכיוון ששערו של התינוק היה שחור, כמו של הקתולים בדרום-הולנד. וכך כולם קיבלו אותו למשפחתם. מספר טימנס כי אף אחד מבני משפחתו האמיתית לא ידעו כלל שהוא נולד. מר ואן-גה-ברגה לא שב אל משפחתו, הוא נותר במעצר וניפטר במחנה ‘בוכנוולד’ מדלקת ריאות, לקראת סוף המלחמה. 

טימנס מתחיל את המפגש ומראה לקהל את הציור של הוריו מיום חתונתם בו הם עונדים את התלאי הצהוב. לאחר מכן עובר לציור של אמו בהיותה בהריון, עובדת כאחות בבית חולים בהולנד. אביו לא ראה את טימנס למעשה מיום היוולדו ועד לאחר המלחמה. הוריו, בשל המצב המסוכן נאלצו להסתתר. את סצנת המסירה של התינוק לידיים זרות צייר טימנס בצורה מעוררת השתאות. הידיים הגדולות שמקבלות את התינוק הרך, ללא פנים ללא חלקי גוף נוספים. תוך כדי שמיעת סיפורו של טימנס, הציור לכד את ליבנו מיד. ״אישה בת 24 עם תינוק ראשון, חודש מהלידה נאלצה למסור את בנה לידיים זרות כאשר היא אינה יודעת אם תוכל לראותו שוב”. טימנס  מספר כי הוא מצא מכתבים מאימו, שכתבה לו את כל מהלך הדברים שקרו בזמן המלחמה, היה חשוב לה מאוד לספר לו מהם שורשיו, היכן נולד, ומדוע נאלצה למסור אותו לידי אנשים זרים, כיוון שדאגה שלא יפגשו שוב.

לשמחתנו סיפורו של טימנס מסתיים בטוב. המלחמה נגמרה וטימנס ילד בן שנה ושמונה חודשים שב לחיק הוריו. טימנס מספר לקראת סוף המפגש על הקשר המיוחד שהיה לו בשנותיו הראשונות עם המשפחה המאמצת והוריו. “הרגשתי שם בבית, כל פעם שנולד לי אח או אחות חדשים הורי מסרו אותי למשפחה המאמצת לתקופה קצרה, כך היה להם יותר נוח״ את הקשר המיוחד ניתן לראות בציור נוסף בו טימנס עומד באמצע בין שני זוגות ההורים. הוריו וההורים המאמצים שהצילו את חייו. נקודת מבטו החיובית ואף האופטימית ניכרת בדבריו ומשתף אותנו בצורה קולחת ומרשימה את סיפורו האישי ותחושותיו.
הציור האחרון שהוא מציג לדבריו ״הוא כבר אחר, הצבע לא כל כך קודר״. זהו הציור של אחרי המלחמה. אביו עומד בכיכר העיר הורן ונואם מטעם יהודי המקום להולנדים העוברים ושבים, לאנשי המחתרת, לאלו שעזרו ליהודים, ומספר כי אביו הודה לאותם אנשים על העזרה שהושיטו לניצולים. ניכר כי חשוב לו לציין זאת.

בסיפור העדות של מר טימנס, היינו עדים לקשת מאוד גדולה ורחבה של אנשים שיכלו להגיב, משתפי הפעולה עם הנאצים, האנשים אשר בעל כורחם נראו כאילו הם משתפי פעולה אבל בעצם זה היה כדי להציל אחרים, וכמובן האנשים והמשפחות אשר סיכנו את חייהם והצילו יהודים. לשתי המשפחות אשר היו מעורבות בסיפור הצלתו של אריה-לוקי, הוענק אות חסידי אומות העולם. 

טימנס משתהה קמעה…ושואל גם היום אחרי כל השנים, כיצד הוא הצליח למרות הכל להנצל ולחיות ולעלות לישראל, לעבור את כל שלבי הישראליות כולל הצבא, להקים בית ומשפחה עם אשה ושלושה ילדים ועשרה נכדים. ״בזכות כל האנשים הטובים האלה יש המשכיות״, הוא אומר בגאווה. סיום אופטימי עם חיוך, ולנו נשאר להתרגש ולהודות על כך שעוד יש ניצולים שיכולים לספר את סיפורם גם לדור הבא.

את סיפור חייו המלא אפשר לקרוא בכתבה המצורפת מעיתון ״מקור ראשון״. 

לאחר סיום חלק העדות המשכנו בקטעי שירה מרגשים פרי עבודתם של ישראלים החיים בהולנד. עלו לשידור רועי שבת ובתו הדר בנגינת פסנתר ובשירה עם השיר ״לאורך הים״, מאת: איילה אשרוב. החיבור בין אב ובתו שהם דור שלישי ורביעי לשואה, בנגינה ושירה הוסיפו למימד הקשר המשפחתי והחיבורים המרגשים. אחריהם הופיעה להקת Ocean, עמי לוי ויסמין קדר, בשיר “אלוהים” שנכתב והולחן על-ידם. היצירה המקורית התאימה לערב מיוחד זה. 

בתום החלק הראשון עברנו למליאה הזום, שם התחלקנו לקבוצות בהם התנהל דיון אינטימי בקבוצות. בדיונים השתתפו משתתפים מהולנד, ומישראל, משתתפים מכל הגילאים, אשר שיתפו במחשבות וחוויות. עלו נושאים מרתקים, אפשר היה לראות את ההתמודדות של דור שני ושלישי לשואה מנקודת מבט ישראלית בהולנד מול נקודת מבט של הולנדים בישראל.

הרגע בו שגרירות ישראל בהולנד מעניקה אות חסידי אומות עולם למשפחת ואן־דן־ברגה שהצילה את טימנס בזמן המלחמה

תודות:

אריה (לוקי) טימנס, ניצול השואה על העדות
נירה סטרץ, עובדת משרד החוץ, לשעבר מנהלת המחלקה לדיפלומטיה ציבורית, שגרירות ישראל בהולנד
גילי גוראל על הנחיית האירוע

החלק המוזיקלי:
גד לב הוירטואוז
רועי והדר שבת לעמותת ״מוקה״
עמי לוי ויסמין קידר, צוות Ocean
קריסטינה סלמאן על השיר ״אלי אלי״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטעי הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית  קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר, הפקה טכנית

הפקה:
קריסטינה סלמאן
מיכל מדר-פורת
גילי גוראל
לימור לוי

טקס יום השואה הבינלאומי התקיים הבוקר לצד האנדרטה שבפארק ווטרהיים (Wertheim) באמסטרדם.
הטקס במעמד ראשת העיר פמקה הלסמה (Femke Halsema) וראש הממשלה מארק רוטה. במקום נכחו עשרות אנשים מן הקהילה היהודית, דיפלומטים מכ- 30 מדינות, ראשי קהילות, תלמידים ממוסדות החינוך היהודים וכמה עוברי אורח שנקלעו למקום.
המוזמנים התכנסו ברחבה מול המוזיאון היהודי ומשם צעדו את ״הצעידה השקטה״ על פסי הרכבת לכיוון אנדרטת ההנצחה.
בין המשתתפים היו תלמידים מכיתה 8 בבית הספר היהודי ״ראש פינה״. התלמידים עבדו בשנה האחרונה על פרויקט השואה בצורה מובנית והפיקו ספר עם הסיפורים המשפחתיים של כל תלמיד.

חברת הרכבות ההולנדית תשלם פיצויים לניצולי השואה 
נחיתה רכה על ספסל הלימודים

תלמידים מספרים את סיפורם המשפחתי

רגע מרגש היה כאשר עלו לבמה 3 תלמידים וסיפרו את סיפור המשפחות: בצורה נוגעת ומרגשת. 

תומר שרון, תלמיד בכיתה 8 סיפר לדאצ׳טאון:
״כשהתחילה המלחמה היו חוקים נוקשים כלפי יהודים וסבי קיבל פקודה שעליו לקחת את כל המשפחה לשוויץ, בני הדודים האחרים לא תארו לעצמם שהמצב ידרדר כלכך והחליטו להשאר בהולנד.
סבי ברח עם סבתי וביתם הקטנה לספרד ומשם המשיך הלאה וכך ניצל. שאר המשפחה בהולנד לא שרדה. אני חושב על האנשים שמתו לחינם. חשוב לספר את הסיפור, לכן כשביקשו ממני לעלות לבמה ולדבר מיד הסכמתי. אני מכיר היום את הסיפור של המשפחה שלי, של השורשים שלי, וחשוב לי שזה לא יקרה שוב.״

אופק לוי, תלמיד מכיתה 8: ״למדנו בבית הספר במסגרת הפרויקט בשנה שעברה ש- 6 מיליון יהודים נרצחו. לכל ילד בכיתה יש משפחה עם עבר או נגיעה לשואה. יש ילדים שסיפרו שכמעט כל המשפחה שלהם נרצחה. זה לא משהו נורמלי.
אנחנו יודעים היום כמה חשוב להעביר את זה הלאה, אסור שיקרה שוב.״

“לעולם לא שוב אושוויץ” 

הנואם המרכזי שדבריו היוו רגע מכונן היה ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה. בנאום ההנצחה נשמעו דברים חזקים וחודרים מצד רוטה. הוא התנצל מטעם ממשלת הולנד על מעשיה של הממשלה בזמן מלחמת העולם השניה. על פעולות הממשלה באותה תקופה, והיה חשוב לו להדגיש ולומר זאת שוב ושוב גם אל מול הניצולים האחרונים שנכחו בקהל ובכלל. לדבריו, הממשלה נכשלה כשומרת החוק והביטחון במדינה. רוטה הדגיש כי “אף מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה”. נראה כי הייתה הסכמה כללית מצד אישים רבים לדבריו של רוטה, ראו בזה כרגע מתאים ומחווה גדולה כלפי העם היהודי. הבחירה לשאת נאום חד משמעי שכזה במעמד זה ובמלאת 75 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ היא אמיצה ונכונה. מנהיג PvdA לשעבר וראש עיריית אמסטרדם לשעבר יוב כהן (Job Cohen) נכח בטקס ההנצחה ואמר, “ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי.״
גם ווילדרס, מנהיג ה- PVV אמר בתגובה שהוא מוצא את דבריו של רוטה נחוצים יותר מאי פעם במיוחד בתקופה שהאנטישמיות הולכת וגדלה.

את נאומו פתח רוטה בסיפור על תינוקת רכה שנספתה בסוביבור:

אנה הקטנה הייתה בת שנה וכמעט עשרה חודשים כשנרצחה בתא הגזים בסוביבור.
שמה הוא הראשון מבין 102,000 השמות אותם קראו השבוע בווסטרבורק.
שמותיהם של יותר ממאה אלף אזרחים יהודים, מאות גברים, נשים, ילדים.
מה שהם לא יכולים להחזיר לעצמם, עלינו להחזיר להם….

נשאלת השאלה: איך זה יכול היה לקרות?
איך יכול להיות: כל כך הרבה שנאה, אכזריות וחוסר חוק?
כיצד יכולות רדיפות, גירוש ורצח להתרחש כמעט ללא הפרעה, תחת עיניהם של רבים כל כך?

התשובה חשוכה וגם מתעמתת.
אנו יודעים את העובדות, את הסיפורים.
היו לא מעט הולנדים שהרגו אלפים בעבור סכום קטן של “כסף ראש”, כפי שכונה אז המושג נורא.
מהבגידה שתמיד אורבת.
מההסתכלות על המבט, מתוך שמירה עצמית, אופורטוניזם או אדישות – כשאנשים נלקחו והבתים שלהם נגנבו.
ולא רק זה, גם הציפייה של השורדים לאחר השחרור, לחזור לביתם ולא למצוא דבר, הייתה זו קבלת פנים קרה וכואבת.
הייתה מעט מדי הגנה. העזרה שניתנה לא הייתה מספקת.

כמובן, הייתה גם התקווה להיכנס למחבוא, אומץ ההתנגדות, העלייה הקולקטיבית במהלך השביתה בפברואר.
ובכל זאת ….
ובכל זאת זה לא הספיק בסך הכל.
מעט מדי הגנה.
עזרה קטנה מדי.
מעט מדי הכרה.
חוזר רוטה בנאומו שטוב.

ואנחנו תוהים מה היינו עושים בעצמנו בנסיבות חריגות אלה.
אנו יודעים: הכובש הגרמני היה חסר רחמים.
פשיטה, פעולות תגמול ועינויים היו מכשירים של משטר טרור ופחד.
כמה היינו אמיצים?
אני מקווה שלעולם לא נצטרך לענות על השאלה הזו.

רוטה אומר בנחרצות:

לעולם לא שוב אושוויץ זה מחייב אותנו, כולנו, כחברה.
מכיוון ש 75 שנה אחרי אושוויץ, האנטישמיות עדיין בקרבנו.

כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.

זו בדיוק הסיבה שעלינו להכיר במלואה במה שקרה באותה תקופה, ולומר זאת בקול רם.
כשקבוצה של בני מדינה הוקצתה, תחת משטר רצחני, נכשלנו.
כאשר הסמכות הפכה לאיום, הממשלה שלנו נכשלה. 
בהחלט הייתה גם התנגדות אינדיבידואלית בממשלה, אך יותר מדי גורמים הולנדים ביצעו את מה שהכובשים דרשו מהם.
אחרים סבלו את הרוע הגדול בתקווה שיוכלו לעשות משהו טוב – שלפעמים עבד, אך לעתים קרובות הרבה יותר לא עשה זאת.
וההשלכות המרות של רישום וגירוש לא הוכרו בזמן ולא הוכרו מספיק.

כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.
אני עושה זאת בידיעה ששום מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה.

עלינו, הדורות שלאחר המלחמה, להמשיך להנציח.
לכבד את המתים בשמם המלא.
תמיד אחראים.
עומדים יחד כאן ועכשיו.

צילומים: דאצ׳טאון 

בשנת 1933 קראה גרטל בלוך הנוצריה את “מיין קאמפף” של אדולף היטלר והבינה שהוא ספר מסוכן. חייבים לעזוב את גרמניה, עכשיו, ועדיף לארצות הברית, לפני שיהיה הרבה יותר גרוע ומאוחר מדי.   

ליאו בלוך, בעלה, לא חשב שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל ליתר ביטחון הם עברו לצ’כוסלובקיה. גם שם גרטל לא הייתה רגועה לגמרי. כבר אז ובימים שעוד יבואו, היא ראתה את הנולד. היא קשרה את גורלה בגורל העם  היהודי כשנישאה לליאו, ואביה ויתר על חברותו במפלגה הנאצית כשנודע לו שבתו עומדת להתחתן עם יהודי. גרטל בלוך הייתה נוצריה-לותרנית.

אחרי שנתיים בצ’כוסלובקיה עברה שוב משפחת בלוך – גרטל, ליאו, בנם רודו ובתם סולביק – הפעם לאמסטרדם. גרטל יזמה את המעבר וליאו זכר שבמלחמת העולם הראשונה הולנד הייתה נייטראלית, אמסטרדם תהיה מקום טוב עבורם, עכשיו.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• השואה המרוככת של מוזיאון השואה באמסטרדם
• מה שקרה בקופישופ
• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

עם פרוץ המלחמה היה רודו בלוך בן 16. בזכות אמו הלא יהודיה, הוא ואחותו נחשבו לא-יהודים. היחיד במשפחתם שאולץ לשאת על חזהו את הטלאי הצהוב היה אביהם ליאו. פעמיים הוא נעצר ונשלח ל’משרדי ההגירה היהודית”, שם שהיה כיסוי ציני לפעילות האמיתית שהתקיימה שם. במשרדים האלה הוסדרה הביורוקרטיה הדרושה לשליחת יהודי הולנד למחנות המעבר וסטרבורק (Westerbork) ופוכט (Vught) בהולנד ומשם למחנות ההשמדה. המשולחים צוידו במנות מזון “לדרך” ובכרטיסי נסיעה ברכבת. כשעצרו את ליאו הגיעה אשתו גרטל, גרמניה שידעה איך לדבר עם גרמנים, אל “משרדי ההגירה” והחציפה מבט אל הפקידים: “כך אתם נוהגים כלפי מי שנלחם עבורכם במלחמה הגדולה?! כך עושים למי שכמעט מסר נפשו עבורכם בכלא הסיבירי?!”.

הגרמני לא היה מוכן, הוא הופתע מהתעוזה הפתאומית וויתר. “לכי הביתה גברת, קחי את היהודי שלך, ומעכשיו תיזהרי איתו. את הרי יודעת מה אנחנו עושים ליהודים במחנות”. גרטל כבר ידעה. וליאו שוב ניצל. השנה הייתה 1943, שלוש שנים לאחר כיבוש הולנד בידי הנאצים.

————

באותו זמן בערך, בעיר אנסכדה (Enschede) שבמזרח הולנד, למדה הנערה ברטה ואן ריין בבית ספר יהודי. אביה של ברטה, קויו ואן ריין, היה רופא. אך על היהודים הוטלו מגבלות, זכויותיהם נשללו והם אולצו לשאת טלאי צהוב. ד”ר ואן ריין נאלץ לציית לצו שאסר על רופאים יהודים לטפל בחולים לא-יהודים. הוא גם הבין שמטופליו היהודים בעיר אנסכדה הולכים ומתמעטים. הוא היה חייב למצוא למשפחתו מקום מחבוא.

קויו ואן ריין החליט להוריד את משפחתו למחתרת, “לצלול” בהולנדית (onderduiken). היה להם כסף, אמנם לא הרבה אבל מספיק, והיו להם קשרים. תעודות מזויפות הונפקו, כתובות אותרו, הטלאי הצהוב הורד מהחזה ומשפחת ואן ריין התפצלה ועברה להסתתר, “צללה” מתחת לאפם של הנאצים. הילדות ברטה ויאנה טרוס התגוררו תחת שמות בדויים אצל משפחה בליידן, במסווה של אחייניות שהגיעו לגור קצת עם הדוד והדודה. ההורים הסתתרו במחבוא אחר. זה לא היה מחבוא בסגנון של אנה פרנק. הרעיון היה לחיות תחת שמות בדויים, עם סיפור כיסוי, לא במרתף או בעליית גג אלא בדירות רגילות בעיר. החזות הלא מאוד יהודית של משפחת ואן ריין אפשרה את דרך הפעולה הזו.

בחורף 1943 האחיות ואן ריין עברו לבית חווה גדול שהיה שייך לסבא וסבתא שלהן, בעיר קאמפן (Kampen) שבמזרח הולנד, ושם אחרי זמן מה התאחדו עם הוריהם קורי וקויו. וכך, בבית חווה גדול, עם עצי פרי ומספיק תפוחי אדמה,  תחת שמות בדויים ותקווה לצד האימה, הם חיו עד סוף המלחמה. ברטה ואן ריין כתבה יומן ובו סיפרה על חוויותיה בזמן השהות בקאמפן, על חיי משפחתה במציאות של מלחמה, על הפחד והסבל, על געגועיה להורים וגם על השמלה החדשה שלה, שחשבה למכוערת במיוחד.

עדיף לא להיות כאן יהודי

למעט התקריות הבלתי נעימות שליאו ניצל מהן, שנות המלחמה באמסטרדם עברו על משפחת בלוך, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, בשקט יחסי. בכל פעם שהתקרבה אקציה שנועדה לשלוח נערים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה, גרטל הייתה מורה לילדים להתרחק מהעיר ולנסוע אל היער עד יעבור זעם. ליאו בלוך עבד ביער אמסטרדם בחפירה של תעלה שמשמשת לשיט סירות קאנו, תעלה שקיימת עד היום. סולביק ורודו היו רוכבים על אופניים ולפעמים מרכיבים במושב האחורי את ליאו אביהם, כשהוא מסתיר את הטלאי הצהוב שעל חזהו. רכיבת יהודים על אופניים, גם במושב האחורי, הייתה סיכון גדול. ליאו, גרטל וילדיהם היו אנשים אמיצים.

לאחר סיום המלחמה, כשליאו בלוך גילה שיותר מארבעים איש ממשפחתו הקרובה מצ’כוסלובקיה נרצחו, כמעט ששלח יד בנפשו. הוא וילדיו, רודו וסלוביק, שרדו, הרבה בזכות תושייתה ואומץ ליבה של אשתו הלותרנית גרטל.

המלחמה באנסכדה, עיר הולדתם של הוואן ריינים, הסתיימה ב-1 במאי 1945. בית המשפחה נהרס, המרפאה של קויו לא הייתה, רישיון הרפואה שלו אבד. מטופל לשעבר, שעבר לגור עם ילדיו, הציע לרופא לגור בביתו במקומו. שוב היה למשפחת ואן ריין בית משלהם, ובו הם קיבלו את פניהם של שכניהם היהודים שגורלם לא שפר עליהם, של שלדי אדם שחזרו ממחנות המוות.  

משפחת ואן ריין הייתה בת מזל. היה להם מספיק מזון, הם חיו בבטחה. במדרג הסבל של השואה הם קיבלו דירוג נמוך. אחרי שנים ארוכות נמצא גם רישיון הרפואה של ד”ר ואן ריין, מוחבא היטב בין דפי ספר של חבר שקיבל אותו למשמרת.

ברטה ואן ריין ורודו בלוך נפגשו באמסטרדם כמה שנים אחרי המלחמה. רודו בלוך למד רפואה באמסטרדם והחליט שעדיף, אם אפשר, לא להיות כאן יהודי. הלוא הוא ניצל בזכות אמו הנוצריה, ואילולא היא, גורלו היה אחר.

את בתם, לאוני  קראמווינקל-בלוך , שקרויה על שם הסבא ליאו, פגשתי השבוע באמסטרדם.

“לכי בדרך היהודית שלך”

כילדה, לאוני דווקא ידעה הרבה על המלחמה. אבל מקריאה בספרים. ההורים והסבים לא דיברו, ואם דיברו, סיפרו רק סיפורים טובים, אופטימיים. הם היו אנשים אופטימיים. בילדותה לא היה בבית שום דבר יהודי, שום סממן יהודי, הרי אחרי המלחמה החליט אביה, רודו בלוך, שזה פשוט לא כדאי.

לאוני פגשה את בעלה הלא-יהודי, מרסל קראמווינקל, בגיל 17. נולדו להם ארבעה ילדים. ורק בשנת 2005, אחרי שנים ארוכות, מרסל אמר ללאוני, כמו אישר לה, “לכי לך, בדרך היהודית שלך, תתחברי ליהדות שלך, אל העבר”. בגיל 50 לאוני חזרה לחפש את העבר ומצאה את סיפור המשפחה שלה.  

מודעה בעיתון תפסה את עיניה. מחפשים אנשים מהדור השני, post generation, עם סיפור חיים מעניין, שיבואו לספר אותו לתלמידים בבתי ספר במסגרת ארגון Na de oorlog (אחרי המלחמה).

לאוני התקשרה לדבורה לנס, יוזמת הפרויקט. דבורה, בת למשפחה של ניצולי שואה, הקימה את “אחרי המלחמה” לפני כשלוש שנים, כדי להמשיך ולספר את הסיפור בעולם שבו בני הנוער משתנים מהר כל כך וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. במיזם פעילים בהתנדבות בני הדור השני עם סיפור חיים מעניין (ולמי אין כזה?), ובנוסף לסיפור, גם עם כישורי משחק ועמידה מול קהל. כל “עד” כזה נפגש עם תסריטאי שמעבד את הסיפור המשפחתי שלו לתסריט והצגה, עובר סדנת מספרי סיפורים וסדנת ניהול דיון, ורק אחרי תקופת הכשרה שכזו מוסמך להיכנס לכיתה. לאוני הייתה בין המספרים הראשונים שהוכשרו, ומאז היא מספרת את הסיפור של משפחתה לתלמידים בכל בתי הספר בהולנד, לפעמים חמש פעמים בשבוע. עם תמונות, לפעמים בובות, ותמיד עם לב הולם, ברק בעיניים ולפעמים גם דמעות. ובמשך שעה שלמה, היא מעידה, יש בכיתה דממה. נכון שמדובר בתלמידים הולנדיים מחונכים, ובכל זאת.

על פי הארגון, העדים המתנדבים הגיעו כבר ל-5,000 תלמידים ברחבי הולנד. הדגש העיקרי בפעילות הוא על השואה אבל הארגון עוסק בנושאים נוספים הקשורים למיעוטים, רדיפה וסכסוכים. כך למשל ניתן למצוא בין הדוברים גם את סלמן טלאיי שנמלט מאיראן להולנד בשל רדיפה דתית. דוגמה נוספת היא מיזם שבו שני מורים, יהודי ומוסלמי, דנים בסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון ומדגימים כיצד ניתן לעשות זאת תוך הקשבה לטיעונים של המד השני ושמירה על ערכים דמוקרטיים.

לאוני, פסיכולוגית בהכשרתה, פעילה גם בקהילה היהודית הליברלית בהאג, וגם בעמותת “ידידי גבעת חביבה” (Stichting Vrienden van Givat Haviva) שמגייסת כספים בהולנד עבור הארגון הישראלי “גבעת חביבה” הפועל לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים בחברה הישראלית.  

ומהו המסר שחשוב לך להעביר לילדים, אני שואלת אותה, באמצעות הסיפור האישי שלך?

“זו שאלה שמפנים גם לילדים בכיתה, והם משיבים תשובות שונות. אומרים שחשוב לשמוע את הסיפור האישי, חשוב לא לשכוח את ההיסטוריה. אבל הם כמעט אף פעם, משום מה, לא אומרים את הסיבה האמיתית”, לאוני מעידה בצער.

ומהי הסיבה האמיתית? מה את רוצה לשמוע מהם?

“אני רוצה שהם יגידו, לא עוד אפליה, לא עוד אנטישמיות, Nooit meer Auschwitz”

עוד הרבה עבודה יש כאן, בהולנד, “אחרי המלחמה”.

בני הדור השני לשואה, בעלי סיפור משפחתי מעניין וכישורי עמידה מול קהל, דוברי הולנדית ברמה טובה דיה לתקשר עם ילדים ובני נוער, שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט, מוזמנים ליצור קשר עם דברה לנס באתר Na de Oorlog.

יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.

הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.

המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.  

“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.

בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאן וכאן למשל.

ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.

מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.   

הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.

על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.

תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.

וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.

ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך.  ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.

זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.

החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.

התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.  

פרק עצום ובלתי מתקבל  על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.   

המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• מה שקרה בקופישופ השכונתי שלי
• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.

מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.

בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.

אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.  

בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה  לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.  

הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם.  במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.   

“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן,  הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.

“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”

מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?

זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר  הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.

את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.

helper  או watcher? ינואר 2019.