טקס יום השואה הבינלאומי התקיים הבוקר לצד האנדרטה שבפארק ווטרהיים (Wertheim) באמסטרדם.
הטקס במעמד ראשת העיר פמקה הלסמה (Femke Halsema) וראש הממשלה מארק רוטה. במקום נכחו עשרות אנשים מן הקהילה היהודית, דיפלומטים מכ- 30 מדינות, ראשי קהילות, תלמידים ממוסדות החינוך היהודים וכמה עוברי אורח שנקלעו למקום.
המוזמנים התכנסו ברחבה מול המוזיאון היהודי ומשם צעדו את ״הצעידה השקטה״ על פסי הרכבת לכיוון אנדרטת ההנצחה.
בין המשתתפים היו תלמידים מכיתה 8 בבית הספר היהודי ״ראש פינה״. התלמידים עבדו בשנה האחרונה על פרויקט השואה בצורה מובנית והפיקו ספר עם הסיפורים המשפחתיים של כל תלמיד.
רגע מרגש היה כאשר עלו לבמה 3 תלמידים וסיפרו את סיפור המשפחות: בצורה נוגעת ומרגשת.
תומר שרון, תלמיד בכיתה 8 סיפר לדאצ׳טאון:
״כשהתחילה המלחמה היו חוקים נוקשים כלפי יהודים וסבי קיבל פקודה שעליו לקחת את כל המשפחה לשוויץ, בני הדודים האחרים לא תארו לעצמם שהמצב ידרדר כלכך והחליטו להשאר בהולנד.
סבי ברח עם סבתי וביתם הקטנה לספרד ומשם המשיך הלאה וכך ניצל. שאר המשפחה בהולנד לא שרדה. אני חושב על האנשים שמתו לחינם. חשוב לספר את הסיפור, לכן כשביקשו ממני לעלות לבמה ולדבר מיד הסכמתי. אני מכיר היום את הסיפור של המשפחה שלי, של השורשים שלי, וחשוב לי שזה לא יקרה שוב.״
אופק לוי, תלמיד מכיתה 8: ״למדנו בבית הספר במסגרת הפרויקט בשנה שעברה ש- 6 מיליון יהודים נרצחו. לכל ילד בכיתה יש משפחה עם עבר או נגיעה לשואה. יש ילדים שסיפרו שכמעט כל המשפחה שלהם נרצחה. זה לא משהו נורמלי.
אנחנו יודעים היום כמה חשוב להעביר את זה הלאה, אסור שיקרה שוב.״
“לעולם לא שוב אושוויץ”
הנואם המרכזי שדבריו היוו רגע מכונן היה ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה. בנאום ההנצחה נשמעו דברים חזקים וחודרים מצד רוטה. הוא התנצל מטעם ממשלת הולנד על מעשיה של הממשלה בזמן מלחמת העולם השניה. על פעולות הממשלה באותה תקופה, והיה חשוב לו להדגיש ולומר זאת שוב ושוב גם אל מול הניצולים האחרונים שנכחו בקהל ובכלל. לדבריו, הממשלה נכשלה כשומרת החוק והביטחון במדינה. רוטה הדגיש כי “אף מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה”. נראה כי הייתה הסכמה כללית מצד אישים רבים לדבריו של רוטה, ראו בזה כרגע מתאים ומחווה גדולה כלפי העם היהודי. הבחירה לשאת נאום חד משמעי שכזה במעמד זה ובמלאת 75 שנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ היא אמיצה ונכונה. מנהיג PvdA לשעבר וראש עיריית אמסטרדם לשעבר יוב כהן (Job Cohen) נכח בטקס ההנצחה ואמר, “ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי.״
גם ווילדרס, מנהיג ה- PVV אמר בתגובה שהוא מוצא את דבריו של רוטה נחוצים יותר מאי פעם במיוחד בתקופה שהאנטישמיות הולכת וגדלה.
״הצעידה השקטה״יוב כהן:״ההכרה הזו היא חשובה ומשמעותית ולומר את זה עכשיו זה הכרחי״משמאל: מארק רוטה חובש כיפה כחולה
את נאומו פתח רוטה בסיפור על תינוקת רכה שנספתה בסוביבור:
אנה הקטנה הייתה בת שנה וכמעט עשרה חודשים כשנרצחה בתא הגזים בסוביבור.
שמה הוא הראשון מבין 102,000 השמות אותם קראו השבוע בווסטרבורק.
שמותיהם של יותר ממאה אלף אזרחים יהודים, מאות גברים, נשים, ילדים.
מה שהם לא יכולים להחזיר לעצמם, עלינו להחזיר להם….
נשאלת השאלה: איך זה יכול היה לקרות?
איך יכול להיות: כל כך הרבה שנאה, אכזריות וחוסר חוק?
כיצד יכולות רדיפות, גירוש ורצח להתרחש כמעט ללא הפרעה, תחת עיניהם של רבים כל כך?
התשובה חשוכה וגם מתעמתת.
אנו יודעים את העובדות, את הסיפורים.
היו לא מעט הולנדים שהרגו אלפים בעבור סכום קטן של “כסף ראש”, כפי שכונה אז המושג נורא.
מהבגידה שתמיד אורבת.
מההסתכלות על המבט, מתוך שמירה עצמית, אופורטוניזם או אדישות – כשאנשים נלקחו והבתים שלהם נגנבו.
ולא רק זה, גם הציפייה של השורדים לאחר השחרור, לחזור לביתם ולא למצוא דבר, הייתה זו קבלת פנים קרה וכואבת.
הייתה מעט מדי הגנה. העזרה שניתנה לא הייתה מספקת.
כמובן, הייתה גם התקווה להיכנס למחבוא, אומץ ההתנגדות, העלייה הקולקטיבית במהלך השביתה בפברואר.
ובכל זאת ….
ובכל זאת זה לא הספיק בסך הכל.
מעט מדי הגנה.
עזרה קטנה מדי.
מעט מדי הכרה.
חוזר רוטה בנאומו שטוב.
ואנחנו תוהים מה היינו עושים בעצמנו בנסיבות חריגות אלה.
אנו יודעים: הכובש הגרמני היה חסר רחמים.
פשיטה, פעולות תגמול ועינויים היו מכשירים של משטר טרור ופחד.
כמה היינו אמיצים?
אני מקווה שלעולם לא נצטרך לענות על השאלה הזו.
רוטה אומר בנחרצות:
לעולם לא שוב אושוויץ זה מחייב אותנו, כולנו, כחברה.
מכיוון ש 75 שנה אחרי אושוויץ, האנטישמיות עדיין בקרבנו.
כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז.
זו בדיוק הסיבה שעלינו להכיר במלואה במה שקרה באותה תקופה, ולומר זאת בקול רם.
כשקבוצה של בני מדינה הוקצתה, תחת משטר רצחני, נכשלנו.
כאשר הסמכות הפכה לאיום, הממשלה שלנו נכשלה.
בהחלט הייתה גם התנגדות אינדיבידואלית בממשלה, אך יותר מדי גורמים הולנדים ביצעו את מה שהכובשים דרשו מהם.
אחרים סבלו את הרוע הגדול בתקווה שיוכלו לעשות משהו טוב – שלפעמים עבד, אך לעתים קרובות הרבה יותר לא עשה זאת.
וההשלכות המרות של רישום וגירוש לא הוכרו בזמן ולא הוכרו מספיק.
כעת, כשהשורדים האחרונים עדיין נמצאים בינינו, אני מתנצל היום בשם הממשלה על פעולות הממשלה אז. אני עושה זאת בידיעה ששום מילה לא יכולה להכיל משהו גדול ומחריד כמו השואה.
עלינו, הדורות שלאחר המלחמה, להמשיך להנציח.
לכבד את המתים בשמם המלא.
תמיד אחראים.
עומדים יחד כאן ועכשיו.
בשנת 1933 קראה גרטל בלוך הנוצריה את “מיין קאמפף” של אדולף היטלר והבינה שהוא ספר מסוכן. חייבים לעזוב את גרמניה, עכשיו, ועדיף לארצות הברית, לפני שיהיה הרבה יותר גרוע ומאוחר מדי.
ליאו בלוך, בעלה, לא חשב שיכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל ליתר ביטחון הם עברו לצ’כוסלובקיה. גם שם גרטל לא הייתה רגועה לגמרי. כבר אז ובימים שעוד יבואו, היא ראתה את הנולד. היא קשרה את גורלה בגורל העם היהודי כשנישאה לליאו, ואביה ויתר על חברותו במפלגה הנאצית כשנודע לו שבתו עומדת להתחתן עם יהודי. גרטל בלוך הייתה נוצריה-לותרנית.
אחרי שנתיים בצ’כוסלובקיה עברה שוב משפחת בלוך – גרטל, ליאו, בנם רודו ובתם סולביק – הפעם לאמסטרדם. גרטל יזמה את המעבר וליאו זכר שבמלחמת העולם הראשונה הולנד הייתה נייטראלית, אמסטרדם תהיה מקום טוב עבורם, עכשיו.
עם פרוץ המלחמה היה רודו בלוך בן 16. בזכות אמו הלא יהודיה, הוא ואחותו נחשבו לא-יהודים. היחיד במשפחתם שאולץ לשאת על חזהו את הטלאי הצהוב היה אביהם ליאו. פעמיים הוא נעצר ונשלח ל’משרדי ההגירה היהודית”, שם שהיה כיסוי ציני לפעילות האמיתית שהתקיימה שם. במשרדים האלה הוסדרה הביורוקרטיה הדרושה לשליחת יהודי הולנד למחנות המעבר וסטרבורק (Westerbork) ופוכט (Vught) בהולנד ומשם למחנות ההשמדה. המשולחים צוידו במנות מזון “לדרך” ובכרטיסי נסיעה ברכבת. כשעצרו את ליאו הגיעה אשתו גרטל, גרמניה שידעה איך לדבר עם גרמנים, אל “משרדי ההגירה” והחציפה מבט אל הפקידים: “כך אתם נוהגים כלפי מי שנלחם עבורכם במלחמה הגדולה?! כך עושים למי שכמעט מסר נפשו עבורכם בכלא הסיבירי?!”.
הגרמני לא היה מוכן, הוא הופתע מהתעוזה הפתאומית וויתר. “לכי הביתה גברת, קחי את היהודי שלך, ומעכשיו תיזהרי איתו. את הרי יודעת מה אנחנו עושים ליהודים במחנות”. גרטל כבר ידעה. וליאו שוב ניצל. השנה הייתה 1943, שלוש שנים לאחר כיבוש הולנד בידי הנאצים.
————
באותו זמן בערך, בעיר אנסכדה (Enschede) שבמזרח הולנד, למדה הנערה ברטה ואן ריין בבית ספר יהודי. אביה של ברטה, קויו ואן ריין, היה רופא. אך על היהודים הוטלו מגבלות, זכויותיהם נשללו והם אולצו לשאת טלאי צהוב. ד”ר ואן ריין נאלץ לציית לצו שאסר על רופאים יהודים לטפל בחולים לא-יהודים. הוא גם הבין שמטופליו היהודים בעיר אנסכדה הולכים ומתמעטים. הוא היה חייב למצוא למשפחתו מקום מחבוא.
אחרי המלחמה, משמאל לימין: אמה של לאוני, Bertje Bloch-van Rhijn, דודתה Jane Truus, הסבתא קורי (Elisabeth Leonie) והסבא Kujo van Rhijn
קויו ואן ריין החליט להוריד את משפחתו למחתרת, “לצלול” בהולנדית (onderduiken). היה להם כסף, אמנם לא הרבה אבל מספיק, והיו להם קשרים. תעודות מזויפות הונפקו, כתובות אותרו, הטלאי הצהוב הורד מהחזה ומשפחת ואן ריין התפצלה ועברה להסתתר, “צללה” מתחת לאפם של הנאצים. הילדות ברטה ויאנה טרוס התגוררו תחת שמות בדויים אצל משפחה בליידן, במסווה של אחייניות שהגיעו לגור קצת עם הדוד והדודה. ההורים הסתתרו במחבוא אחר. זה לא היה מחבוא בסגנון של אנה פרנק. הרעיון היה לחיות תחת שמות בדויים, עם סיפור כיסוי, לא במרתף או בעליית גג אלא בדירות רגילות בעיר. החזות הלא מאוד יהודית של משפחת ואן ריין אפשרה את דרך הפעולה הזו.
בחורף 1943 האחיות ואן ריין עברו לבית חווה גדול שהיה שייך לסבא וסבתא שלהן, בעיר קאמפן (Kampen) שבמזרח הולנד, ושם אחרי זמן מה התאחדו עם הוריהם קורי וקויו. וכך, בבית חווה גדול, עם עצי פרי ומספיק תפוחי אדמה, תחת שמות בדויים ותקווה לצד האימה, הם חיו עד סוף המלחמה. ברטה ואן ריין כתבה יומן ובו סיפרה על חוויותיה בזמן השהות בקאמפן, על חיי משפחתה במציאות של מלחמה, על הפחד והסבל, על געגועיה להורים וגם על השמלה החדשה שלה, שחשבה למכוערת במיוחד.
קטע מהיומן שאותו כתבה ברטה. היא מודאגת מכאב הבטן של אחותה ומהגעגועים שלה להוריםשער היומן
עדיף לא להיות כאן יהודי
למעט התקריות הבלתי נעימות שליאו ניצל מהן, שנות המלחמה באמסטרדם עברו על משפחת בלוך, עד כמה שהדבר עשוי להישמע מפתיע, בשקט יחסי. בכל פעם שהתקרבה אקציה שנועדה לשלוח נערים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה, גרטל הייתה מורה לילדים להתרחק מהעיר ולנסוע אל היער עד יעבור זעם. ליאו בלוך עבד ביער אמסטרדם בחפירה של תעלה שמשמשת לשיט סירות קאנו, תעלה שקיימת עד היום. סולביק ורודו היו רוכבים על אופניים ולפעמים מרכיבים במושב האחורי את ליאו אביהם, כשהוא מסתיר את הטלאי הצהוב שעל חזהו. רכיבת יהודים על אופניים, גם במושב האחורי, הייתה סיכון גדול. ליאו, גרטל וילדיהם היו אנשים אמיצים.
לאחר סיום המלחמה, כשליאו בלוך גילה שיותר מארבעים איש ממשפחתו הקרובה מצ’כוסלובקיה נרצחו, כמעט ששלח יד בנפשו. הוא וילדיו, רודו וסלוביק, שרדו, הרבה בזכות תושייתה ואומץ ליבה של אשתו הלותרנית גרטל.
השנה הראשונה למלחמה, משמאל לימין: דודתה של לאוני, Solvejg Bloch, הסבא Leo Bloch, הסבתא Gretl Bloch-Liesert, האבא Rhodo Bloch
המלחמה באנסכדה, עיר הולדתם של הוואן ריינים, הסתיימה ב-1 במאי 1945. בית המשפחה נהרס, המרפאה של קויו לא הייתה, רישיון הרפואה שלו אבד. מטופל לשעבר, שעבר לגור עם ילדיו, הציע לרופא לגור בביתו במקומו. שוב היה למשפחת ואן ריין בית משלהם, ובו הם קיבלו את פניהם של שכניהם היהודים שגורלם לא שפר עליהם, של שלדי אדם שחזרו ממחנות המוות.
משפחת ואן ריין הייתה בת מזל. היה להם מספיק מזון, הם חיו בבטחה. במדרג הסבל של השואה הם קיבלו דירוג נמוך. אחרי שנים ארוכות נמצא גם רישיון הרפואה של ד”ר ואן ריין, מוחבא היטב בין דפי ספר של חבר שקיבל אותו למשמרת.
ברטה ואן ריין ורודו בלוך נפגשו באמסטרדם כמה שנים אחרי המלחמה. רודו בלוך למד רפואה באמסטרדם והחליט שעדיף, אם אפשר, לא להיות כאן יהודי. הלוא הוא ניצל בזכות אמו הנוצריה, ואילולא היא, גורלו היה אחר.
את בתם, לאוני קראמווינקל-בלוך , שקרויה על שם הסבא ליאו, פגשתי השבוע באמסטרדם.
“לכי בדרך היהודית שלך”
כילדה, לאוני דווקא ידעה הרבה על המלחמה. אבל מקריאה בספרים. ההורים והסבים לא דיברו, ואם דיברו, סיפרו רק סיפורים טובים, אופטימיים. הם היו אנשים אופטימיים. בילדותה לא היה בבית שום דבר יהודי, שום סממן יהודי, הרי אחרי המלחמה החליט אביה, רודו בלוך, שזה פשוט לא כדאי.
לאוני פגשה את בעלה הלא-יהודי, מרסל קראמווינקל, בגיל 17. נולדו להם ארבעה ילדים. ורק בשנת 2005, אחרי שנים ארוכות, מרסל אמר ללאוני, כמו אישר לה, “לכי לך, בדרך היהודית שלך, תתחברי ליהדות שלך, אל העבר”. בגיל 50 לאוני חזרה לחפש את העבר ומצאה את סיפור המשפחה שלה.
מודעה בעיתון תפסה את עיניה. מחפשים אנשים מהדור השני, post generation, עם סיפור חיים מעניין, שיבואו לספר אותו לתלמידים בבתי ספר במסגרת ארגון Na de oorlog (אחרי המלחמה).
לאוני התקשרה לדבורה לנס, יוזמת הפרויקט. דבורה, בת למשפחה של ניצולי שואה, הקימה את “אחרי המלחמה” לפני כשלוש שנים, כדי להמשיך ולספר את הסיפור בעולם שבו בני הנוער משתנים מהר כל כך וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. במיזם פעילים בהתנדבות בני הדור השני עם סיפור חיים מעניין (ולמי אין כזה?), ובנוסף לסיפור, גם עם כישורי משחק ועמידה מול קהל. כל “עד” כזה נפגש עם תסריטאי שמעבד את הסיפור המשפחתי שלו לתסריט והצגה, עובר סדנת מספרי סיפורים וסדנת ניהול דיון, ורק אחרי תקופת הכשרה שכזו מוסמך להיכנס לכיתה. לאוני הייתה בין המספרים הראשונים שהוכשרו, ומאז היא מספרת את הסיפור של משפחתה לתלמידים בכל בתי הספר בהולנד, לפעמים חמש פעמים בשבוע. עם תמונות, לפעמים בובות, ותמיד עם לב הולם, ברק בעיניים ולפעמים גם דמעות. ובמשך שעה שלמה, היא מעידה, יש בכיתה דממה. נכון שמדובר בתלמידים הולנדיים מחונכים, ובכל זאת.
על פי הארגון, העדים המתנדבים הגיעו כבר ל-5,000 תלמידים ברחבי הולנד. הדגש העיקרי בפעילות הוא על השואה אבל הארגון עוסק בנושאים נוספים הקשורים למיעוטים, רדיפה וסכסוכים. כך למשל ניתן למצוא בין הדוברים גם את סלמן טלאיי שנמלט מאיראן להולנד בשל רדיפה דתית. דוגמה נוספת היא מיזם שבו שני מורים, יהודי ומוסלמי, דנים בסכסוך הישראלי-ערבי במזרח התיכון ומדגימים כיצד ניתן לעשות זאת תוך הקשבה לטיעונים של המד השני ושמירה על ערכים דמוקרטיים.
לאוני, פסיכולוגית בהכשרתה, פעילה גם בקהילה היהודית הליברלית בהאג, וגם בעמותת “ידידי גבעת חביבה” (Stichting Vrienden van Givat Haviva) שמגייסת כספים בהולנד עבור הארגון הישראלי “גבעת חביבה” הפועל לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים בחברה הישראלית.
ומהו המסר שחשוב לך להעביר לילדים, אני שואלת אותה, באמצעות הסיפור האישי שלך?
“זו שאלה שמפנים גם לילדים בכיתה, והם משיבים תשובות שונות. אומרים שחשוב לשמוע את הסיפור האישי, חשוב לא לשכוח את ההיסטוריה. אבל הם כמעט אף פעם, משום מה, לא אומרים את הסיבה האמיתית”, לאוני מעידה בצער.
ומהי הסיבה האמיתית? מה את רוצה לשמוע מהם?
“אני רוצה שהם יגידו, לא עוד אפליה, לא עוד אנטישמיות, Nooit meer Auschwitz”
עוד הרבה עבודה יש כאן, בהולנד, “אחרי המלחמה”.
בני הדור השני לשואה, בעלי סיפור משפחתי מעניין וכישורי עמידה מול קהל, דוברי הולנדית ברמה טובה דיה לתקשר עם ילדים ובני נוער, שמעוניינים לקחת חלק בפרויקט, מוזמנים ליצור קשר עם דברה לנס באתר Na de Oorlog.
יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.
הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.
המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.
חזית המוזיאון. הישראלים הביעו אכזבה, ההולנדים התעניינו
“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.
בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאןוכאן למשל.
ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.
מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.
הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.
על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.
תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.
וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.
ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך. ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.
זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.
מטפלת ופעוטהצוות המעון הבריח כ-600 ילדים יהודים החוצה למחתרת Foto collectie JHM, F00861
החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.
ציפיתי להשמדה, קיבלתי העפלה בתצוגה מיושנת
התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.
פרק עצום ובלתי מתקבל על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.
המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.
חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.
מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.
ההולנדסה סכאובורך. ממרכז תרבות לאתר ריכוז לאתר הנצחה
בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.
אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.
בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.
הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם. במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.
הבניין ב-1925
“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן, הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.
“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”
מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?
זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.
את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.
חברת הרכבות ההולנדית, ה-NS, החליטה לשלם פיצויים לניצולי שואה ובני משפחה של קורבנות יהודים שהיא שינעה בזמן מלחמת העולם השנייה, תחת הכיבוש הגרמני. כך דווח הערב (שלישי) ב-NOS. זאת, בעקבות דרישתו של ניצול השואה סאלו מולר, ומבלי הליך משפטי.
“החלטנו יחדיו לא לנקוט צעדים משפטיים אלא להקים ועדה”, אמר נשיא החברה, רוג’ר ואן בוסטל, לאחר דיון עם מולר. “הוועדה הזו תבדוק באיזה אופן אנחנו יכולים להעניק פיצויים אישיים”. עדיין לא ידוע מה יהיה סכום הפיצויים ומי יהיה זכאי להם.
הגרמנים עצרו את הוריו של מולר ב-1941, כשהיה בן חמש בלבד. כמו יהודים הולנדים רבים, הם הוסעו ברכבת מאמסטרדם למחנה הריכוז ווסטרבורק. “הם ישבו שם בדיוק תשעה שבועות. אז הם נלקחו ברכבת לאושוויץ והומתו בגז”, סיפר מולר לתוכנית האקטואליה Nieuwsuur.
הוריו של מולר. נעצרו כשהיה בן חמש
חברת הרכבות ההולנדית לא הביעה כל מחאה על הדפורטציה ההמונית של היהודים לווסטרבורק. הדבר השתלם. החברה הרוויחה כ-2.5 מיליון יורו על הטרנספורטים. ה-NS מילאה ללא התנגדות את המשימה שהטילו עליה הנאצים והעמידה לרשותם רכבות תוך עמידה בלוח זמנים שהיא עצמה הכינה. ב-2005 התנצלה החברה באופן רשמי על חלקה במלחמה ואף העמידה כמיליון יורו עבור חידוש אתר ווסטרבורק. אך עד היום היא מעולם לא הביעה נכונות לפצות את הקורבנות.
חשבונית לתשלום ששיגרה החברה לגרמנים עבור הטרספורטים
מולר עצמו הביע התרגשות וכינה את המהלך “יוצא דופן”. “זו תוצאה שאולי העזתי לחלום עליה, אבל לא ציפיתי לה. זה ריגש אותי מאוד ואני אסיר תודה שכך אירע. משמעות הדבר עבורי היא שה-NS מבינה שהסבל לא תם, שהוא עדיין קיים עבור יהודים רבים מאוד. לכן אני שמח שהחברה מבינה שעליה להעניק פיצויים בשל סיבות מוסריות”, אמר מולר.
כמו בישראל, גם בהולנד מציינים את יום הזיכרון בסמיכות לחגיגות העצמאות. ב-4 במאי מציינים ההולנדים את יום הזיכרון שעל פי הגדרתו מיועד לזכר “כל הקורבנות, אזרחים כחיילים, שנפלו או נרצחו בממלכת הולנד או ברחבי העולם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, במצבי מלחמה או במשימות לשמירת השלום”. מידע נוסף על אירועי הימים האלה ניתן למצוא באתר הוועדה המארגנת, באנגלית ובהולנדית. הנושא השנתי הוא ההתנגדות לכיבוש הנאצי (verzet).
במרכז יום הזיכרון עומד הטקס הממלכתי בכיכר דאם באמסטרדם, ולצדו טקסי זיכרון בערים ובאתרים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כמו למשל מחנות הריכוז שמהם נשלחו יהודי הולנד אל ההשמדה. בשעה שמונה בערב בדיוק מציינים ברחבי המדינה שתי דקות דומייה. רבים ממקומות הבילוי מחרישים את המוזיקה, התחבורה הציבורית עומדת מלכת ומטוסים מנועים מלטוס מעל לכיכר דאם. בהיעדרה של צפירה נקרא הציבור לזכור בעצמו את שתי דקות הדומיה ולכבד אותן. הוועדה המארגנת עורכת לשם כך קמפיין תקשורתי שכולל בין היתר ידוענים שמספרים מדוע הם מקיימים את שתי דקות הדומיה.
לו”ז האירוע המרכזי באמסטרדם:
הזוכה בתחרות המשורר הצעיר, Gytha te Nijenhuis, בת 17
18:00 דלתות כנסיית Nieuwe Kerk ייפתחו לציבור ובמקום ייערך קונצרט זיכרון מיוחד.
19:20 סיום הקונצרט, האורחים יוצאים לכיכר דאם.
19:50 תחילת טקס הזיכרון והנחת הזר המרכזי על ידי המלך והמלכה.
20:00 שתי דקות דומיה. לאחר מכן ממשיך הטקס. בין היתר כולל הטקס הנחת זרים ופרחים. בכל שנה נערכת תחרות כתיבת שירה לנוער והזוכה מקריא את שירו בטקס.
יום השחרור
למחרת משתנה האווירה וההולנדים חוגגים את יום כניעת הצבא הגרמני ואת שחרורם, ונקראים להקדיש מחשבה גם לאלו ברחבי העולם שעדיין נאבקים למען חירותם ומתמודדים עם סכסוכים אלימים. גולת הכותרת של אירועי היום הם “פסטיבלי השחרור” (Bevrijdingsfestivals) הנערכים בכיכרות הערים הגדולות ברחבי המדינה. האירועים כוללים בעיקר מופעי מוזיקה, מצעדי כלי רכב צבאיים ועוד. באתר של כל עירייה ניתן למצוא פרטים מדויקים על האירועים הנערכים בעיר. רבים מהתושבים מניפים את דגלי הולנד, אותם דגלים שנאסרו להנפה על ידי הכובש הנאצי.
מסורת נוספת היא “נאום 5 במאי” (mei Lezing). מדי שנה מוזמן דובר מעורר השראה, הולנדי או זר, לשאת דברים בנושא “חירות” במעמד הזוג המלכותי. ב-2015 הנואם היה הסופר הישראלי דוד גרוסמן. בכל שנה הנאום מתקיים בפרובינציה אחרת, והשנה הוא ייערך בפריזלנד. הנואמת היא סטינה ינסן (Stine Jensen), פילוסופית, סופרת ואשת טלוויזיה.
ינסן – סופרת, פילוסופית ויוצרת
החגיגות מסתיימות ב”קונצרט 5 במאי” על נהר האמסטל באמסטרדם. השנה יופיעו התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם והאמנים Maan, Willemijn Verkaik, CB Milton, Bastiaan Everink ו-Noa Wildschut.
הקונצרט מועבר בשידור חי בטלוויזיה הציבורית. הקונצרט ננעל בפרידה מהזוג המלכותי, שמפליג מהמקום לצלילי השיר We’ll Meet Again.
בערב יום השואה הלכתי לקופישופ הכי נעים בליידן. “ליידספליין” הוא לא קופישופ לתיירים. הרבה מהחבר’ה כאן קבועים, הם אומרים שלום זה לזה, מתיישבים לדבר. המקום קטנטן, שולחנות העץ יכולים להכיל רק 15 איש, ועוד כמה עומדים ליד הבר. על השולחנות צבעונים טריים שנראה שהאוויר המעושן עושה להם טוב. הקהל מגוון במראה, בגיל, בעיסוק. בפינה אחת סטודנטים מדברים בלהט, אישה מבוגרת נכנסת לקנות וממשיכה באופניים, ליד השולחן משחקים שמחט. חזלעח. בפינה, מצדו של הדלפק, תמונה דהויה בשחור-לבן מסגירה משהו מההיסטוריה של המקום. אישה עומדת גאה בפתח הבניין, לידה ילד. הם עוד לא יודעים מה יידרש מהם לעשות בעתיד, ממש במקום הזה.
בצדה השני של סמטה ציורית נמצא אחד הרחובות הראשיים של ליידן, הברייסטראט. כראוי לעיר אוניברסיטאית הוא רצוף חנויות ספרים מסוגים שונים. חנות הספרים De Kler במספר 161 היא אחת הגדולות שבהן. החלל הרחב מזמין להיכנס פנימה ולדפדף. מעל הכניסה תלוי שלט לבן ענק ועליו שיר שמבטיח שהספר אינו מת, הוא נושם והוא נשאר כאן. מי שיוריד עיניו מטה, מן השיר אל המדרכה, יראה ארבע שטולפרשטיינה, אבני נגף, שמנציחות את בני משפחת לוּבּ שחיו כאן וניהלו במקום הזה חנות רהיטים מצליחה, עד שנשלחו למותם.
אלו הם שני אתרים מתוך עשרות שישתתפו בחודש הבא במיזם Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet (“בתים יהודיים פתוחים – בתי תנועת ההתנגדות”). במסגרת האירוע שנערך ביום הזיכרון ההולנדי, 4 במאי, נפתחים לציבור בתים פרטיים ואתרים אחרים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה או שבהם הסתתרו יהודים בזמן המלחמה. קרובי משפחה של ניצולים ומצילים, היסטוריונים, אנשי ציבור ואמנים משתפים את הקהל בהיסטוריה המשפחתית של מי שחיו ופעלו במקומות הללו. זוהי דרך אינטימית ומעוררת מחשבה להתוודע למה שקרה כאן, ברחובות ובחללים שבהם אנחנו חיים, הולכים, עושים קניות, מבלים, מעשנים ג’וינט. זו השנה השביעית שבה נערך האירוע ולראשונה משתתפת בו ליידן, עיר התעלות היפה והעתיקה, העיר שהיא ביתי בשלוש השנים האחרונות.
“ההסתתרות התחילה אחרי המלחמה”
את ג’אנט לוּבּ אני פוגשת בבית קפה ליד בית הכנסת בליידן, כמה עשרות מטרים מהחנות של בני משפחתה. “דבֵּר עם לוּבּ והכל יסתדר!” זה היה הסלוגן של חנות הכלבו הקטנה, שבנוסף לרהיטים נמכרו בה בגדים וטקסטילים. מעל לחנות גרו בני המשפחה שהיגרו ממונסטר שבגרמניה בתחילת המאה ה-20. סבה של ג’אנט, ארנסט לוּבּ, היה הצעיר מבין 12 אחים. הם היו יזמים ועסקו בייצור רהיטים ובמסחר. אחד מהם, פריץ לוּבּ פתח מפעל רהיטים מצליח באוטרכט, Pastoe, שקיים עד היום והתמחה בריהוט מודולרי הרבה לפני איקאה. ארנסט התיישב בליידן ונשא את יני לבית רוזה. היו להם ארבעה בנים ובת. אביה של ג’אנט, פאול, היה הצעיר מביניהם. המשפחה גרה בדירה מעל לחנות. הייתה להם מרפסת רחבת ידיים שבה נהנו לשבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הם דיברו גרמנית בבית.
“צריך משהו? דבר עם לוב וזה יסתדר”
העסק שגשג ומדי שבוע פרסם הסבא ארנסט מודעות בעיתונים המקומיים. הוא סיפק אביזרים למופעי התיאטרון של הסטודנטים באוניברסיטת ליידן. כתחביב הוא עסק גם בגידול עופות מזנים מיוחדים ואף זכה בפרסים על כך. במשך 25 שנים שימש כיו”ר הקהילה היהודית בליידן. בנו פאול היה חבר בארגון הסטודנטים הציונים. “בקיצור, הייתה זו משפחה נטועה היטב בחברה”, מציינת ג’אנט, “ניגוד חד למשפחה שבה אני גדלתי”.
פנים אחת החנויות שהייתה בבעלות המשפחה
ג’אנט יודעת מעט על גורל משפחתה בזמן המלחמה. כמו במשפחות יהודיות רבות, הנושא היה בגדר טאבו. “את יודעת שהבית שלך שונה מזה של השכנים ואין לך אומץ לשאול למה. למה אצל השכנים חזלעח ונעים ואני מעדיפה להיות שם ולא לחזור לבית הקר שלי. בבית שלי אף פעם לא שרו. אבא שלי ניגן בפסנתר ויכול היה להיות מוזיקאי, אבל כציוני הוא למד הנדסת מים. אבל במלחמה הוא איבד הכל – גם את האידיאלים שלו”.
ארנסט וייני ושניים מבניהם, הנס והרברט, נרצחו באושוויץ, בטרזיינשטאט ובברגן-בלזן.
ארנסט וייני עם ילדיהם הנס, הרברט, גרטה וקורט. “משפחה נטועה היטב בחברה”
פאול פגש את אמה של ג’אנט, חנה, בזמן המלחמה. חנה הגיעה בגיל 12 מברלין להולנד, עם הקינדרטרנספורט. בני משפחה שהיו לה כאן היו אמורים להעלות אותה על אונייה לדרום אפריקה, שם חיכה לה אחיה הגדול. אבל בגבול הגרמנים לקחו את כל הניירות שלה והיא הגיעה לאמסטרדם חסרת מעמד. היא נשארה עם משפחתה ויחד איתם הצליחה להגיע למה שנודע כ-Kamp Barneveld, בתי מחסה שהיו אמורים לספק הגנה ליהודים נבחרים. שם נפגשו פאול בן ה-24 ויוהאנה בת ה-18. כשחלק מהמחנה עמד בסכנת פינוי הם החליטו להתחתן כדי לספק ליוהאנה הגנה של אזרחית הולנדית. הנישואים הצילו אותה מהטרנספורט לאושוויץ. בהמשך נשלחו גם היהודים המוגנים לטרזיינשטאט, אבל יוהאנה ופאול שרדו, כמו גם אחותו של פאול, גרטה, ואחיו קורט.
הכתובה של הוריה של ג’אנט שנכתבה בטרזיינשטאט. מתוך אוסףJoods Cultureel Kwartier
“תמיד הייתה לי תחושה שההסתתרות שלהם התחילה אחרי המלחמה”, מספרת ג’אנט על חיי משפחתה שלה. “לא חיינו בליידן. נדדנו ממקום למקום וגרנו במקומות קטנים ללא קהילה יהודית וללא קשרים ליהודים. חונכנו וגודלנו להיות הולנדים ככל האפשר. אחרי המלחמה ההורים שלי לא דיברו יותר גרמנית. הם לא רצו להיות בעלי מבטא, להיחשב לזרים. הם רצו לצלול לתוך החברה ההולנדית”. ג’אנט משתמשת במילה ההולנדית onderduiken שמשמעה המילולי “לצלול” והיא המונח המשמש לתיאור הירידה למחתרת של יהודים בזמן המלחמה, ההסתתרות.
“כשהתחלתי להתעניין בהיסטוריה המשפחתית לא היה לי כמעט כלום לעבוד איתו”, אומרת ג’אנט. לאחר סדרה של משברים אישיים היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. “באיזשהו שלב המטפלת שאלה אותי ‘ומה בנוגע לרקע היהודי שלך?’ ואמרתי לה מה בנוגע אליו, אין לי כלום איתו. אבל לאט הבנתי שאני צריכה להתמודד עם העבר, להבין מיהם סביי ומה קרה”. ג’אנט התחילה לחקור. היא תחקרה את דודתה שהייתה אז בשנות ה-80 לחייה, פשפשה בארכיונים והלכה ללמוד היסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם. היא גם הייתה שותפה להקמת ארגון תמיכה לבני הדור השני בהולנד. היא ביקרה עם אמה בברלין. “התחלתי לחגוג חגים יהודיים והזמנתי את אמא שלי ואני חושבת שזה היה חשוב לה. היא ידעה את ‘מעוז צור’ בעל פה ואת כל התפילות. היא התגעגעה לזה ולא ידעה שהיא מתגעגעת”.
כיום ג’אנט מדריכה סיורים ב”אמסטרדם היהודית”, בנוסף לעיסוקה כמוזיקאית. ב-2010 הונחו אבני הנגף להנצחת סבה, סבתה ודודיה בפתח חנות הספרים. היא דיברה על השתיקה סביב נושא השואה וציינה: “כשאינך יודע מיהי משפחתך, אתה חסר חלק מעצמך”. כשמארגני אירועי “בתים יהודיים פתוחים” פנו אליה בהצעה שתשתתף היא הסכימה מיד. “בעבודה שלי כמדריכת תיירים יש לי מגע עם אנשים צעירים, ובכל פעם אחרי הסיור אני כל כך מודעת לחשיבות של הציווי ‘לדור ודור’. צריך לספר. אני רק דור שני אבל אני הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה. זה חשוב להם”.
ג’אנט. הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה
לשרוף מסמכים מתחת לאף של הנאצים
הליין קרומהאוט נולדה בליידן ב-1942 וכבר כתינוקת הייתה שותפה לפעילות להצלת היהודים של בני משפחתה. “אמא שלי הייתה מאוד גאה בילדים שלה וחשבה שהם הכי יפים בעולם, אבל כשהיא לקחה אותי בעגלה היא אסרה על אנשים להסתכל פנימה, פשוט כי מדי פעם היא הייתה מחליפה אותי בתינוק יהודי שהיה צריך להבריח. היא גם העבירה כלי נשק בתוך העגלה”, מספרת הליין בשיחה בסקייפ איתה ועם בעלה פרייק.
הליין כפעוטה לצד אחיה והוריה, שהוכרו כחסידי אומות העולם
משפחת קרומהאוט המורחבת הייתה מעורבת בהצלה וב-Verzet, תנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני, אך מרכז הפעילות היה ברחוב פיטרסקרקחראכט 28. היום ממוקם שם קופישופ מסביר פנים, אך אז הייתה שם חנות הירקות של סבתה וסבה של הליין, אנה וחרט קרומהאוט-מוי.
“אנה הייתה גברת חזקה מאוד”, מספרת הליין על סבתה. תחת הנהגתה הפכה החנות לתא של המחתרת ששימש להעברת ידיעות, נשק, מסמכים מזויפים, ולהחבאת יהודים. בכל רגע הוסתרו בבית שמעל לחנות כשמונה יהודים ממקומות שונים בהולנד, עד שנמצא להם מסתור בטוח יותר. “סבתא הייתה המארגנת שגרמה לדברים לקרות, היא לא פחדה אף פעם. סבא שלי היה מודאג יותר אבל גם הוא עשה את החלק שלו”. חרט היה מלווה את היהודים שהגיעו לבית, הוא העביר נשק בעגלת הירקות שלו וגם הציל רכוש של יהודים שגורשו מהבתים. “אבל הוא לא השתתף בפגישות ולא רצה לדעת כל מה שקורה. וזה כנראה היה טוב”, מציינת הליין.
המאורע הדרמטי ביותר היה הפשיטה הגרמנית על החנות בתחילת 1944. הקרומהאוטים הבינו שהדבר עומד לקרות והצליחו לפנות את היהודים שהסתתרו שם מבעוד מועד. אבל במקום נמצאו מסמכים מזויפים. אנה שמרה על קור רוח גם בזמן הפשיטה. “היא התלוננה לגרמנים שקר לה וביקשה רשות להגביר את האש באח. הם לא שמו לב שהיא זורקת לאש עוד ועוד מסמכים”. למרות מאמציה של אנה, בעלה ובנה רינוס נעצרו והועברו למתקן כליאה בסכוונינגן. האב המבוגר שוחרר לאחר עשרה ימים אך הבן נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין.
הסבתא אנה ובנה קור (אביה של הליין) בפתח החנות, שנותר על כנו. “היא לא פחדה מכלום”
בינתיים, גם הוריה של הליין, קור ונל הסתירו יהודים בביתם. באמצעות ארגון ההצלה של הסטודנטים באמסטרדם הועברו אליהם שתי ילדות יהודיות, חנה וייני, בנות שש ושלוש. בסופו של דבר הילדות נאלצו לעבור למחסה אחר, בדרום הולנד, אך הן המשיכו להשתמש בשם המשפחה קרומהאוט. הן ניצלו ולאחר המלחמה הגרו עם קרובי משפחה לארה”ב. הקשר עם מציליהן נותק עד שכתבה שפורסמה בשנות ה-90 אודות משפחת קרומהאוט הציתה שוב את זכרונן. הן נפגשו שוב עם משפחת קרומהאוט וזכו לקבל מכתבים שכתבו להן הוריהן לפני שנשלחו אל מותם בסוביבור. קור ונל גם אספו לביתם את הזוג היינץ ואנה נאוול ובתם התינוקת, ועוד שלושה יהודים לפחות. הם בנו להם מסתור מתחת לרצפה ודאגו למחסה חלופי לתינוקת כשהמצב נעשה מסוכן מדי. בסופו של דבר הם נאלצו לרדת למחתרת בעצמם, והליין מספרת שהיא זוכרת מסע אופניים ארוך מליידן לוולווה (Veluwe) שבמזרח הולנד. גם אחיו של קור, ריקוס, ואשתו קתרינה, עסקו בהצלה. הם לקחו לביתם את רות שטיינר בת השנתיים. לשכנים הם סיפרו כי זוהי בתה של קתרינה מלפני נישואיה, “הודאה” שלוותה כמובן בסטיגמה כבדה בחברה האדוקה שבה חיו. שני בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.
אלו הם ארבעה מתוך 5,595 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,706). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו נחרצות לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. לצד זאת הייתה הולנד המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941.
הליין ובעלה פרייק ביום הנישואים ה-50. “מרגישה מחויבות לחיים”
“המשפחה שלי פעלה על בסיס האמונה הדתית החזקה שלהם ותחושת הצדק שלהם”, מספרת הליין. היא עצמה עבדה כמלווה ויועצת רוחנית לקשישים ולאסירים. “אבל בלי אלוהים”, מציין בעלה. “אני מאמינה בבני אדם ובאנושות, מאמינה שאנחנו צריכים לדאוג זה לזה כבני אנוש”, מסבירה הליין, שמתנדבת כיום בסיוע לפליטים. “הפעילות שלי קשורה לרקע המשפחתי שלי אבל גם לחיים האישיים שלי. אני שרדתי סרטן ואני חשה מחויבות לחיים”.
בדבריה מהדהדות מילותיו של דודה רינוס, ששרד את מחנה זקסנהאוזן. ביומן שניהל לאחר שחרורו כתב: “באחד ביוני 1945 הייתי בין הראשונים שחזרו, אני שמח להיות שוב בבית”. אך רינוס נשא עמו את צלקות המלחמה וסלד גם מפעולות הנקם שביצעו הולנדים במשתפי פעולה. “אין לי עוד אשליות לגבי המשמעות של המצב שבו ארצנו מצאה את עצמה. לא מפני שהיא הורעבה ונבזזה עד תום, עניינים אלו ייפתרו. אבל אובדן הניצוץ האנושי. אנשים רבים שבעבר רכשת להם כבוד התגלו כחסרי אנושיות כלפי אחיהם בני האדם”.
“קהילה ליום אחד”
הן הליין קרומהאוט והן ג’אנט לוּבּ יספרו על משפחותיהן באירוע “בתים יהודיים פתוחים” שיתקיים ברחבי הולנד ב-4 במאי, יום הזיכרון ההולנדי. מי שהגתה את הרעיון לאירוע היא דניס סיטרוּן, המגדירה את עצמה “אספנית של סיפורי משפחות ובתים”. דניס, נצר למשפחת יצרני המכוניות סיטרואן, מכירה מקרוב את השתיקה סביב השואה ואת הצורך לשבור אותה. אביה קארל נמלט מהולנד לאנגליה והצטרף לצי הבריטי כדי ללחום בגרמנים. כשחזר להולנד גילה שכל משפחתו נרצחה. “הוא התחתן עם שיקסע נחמדה”, מספרת דניס, “הוא עשה את זה באופן מודע, הוא לא רצה ילדים יהודים”.
דניס במהלך אירוע בית פתוח בבית משפחתה שלה. “אבא לא רצה ילדים יהודים”
אבל דניס ביקשה לעצמה את העבר שממנו רצה אביה להתנתק. “הייתי צריכה להמציא את עצמי ולמצוא את ההיסטוריה היהודית שלי. לא ידעתי את שמות הסבים שלי, לא היו לי תמונות של אף אחד”. בסופו של דבר, אחרי ביקור אצל קרובי משפחה בארה”ב שבו נחשפה לעבר המשפחתי, החליטה לפנות ישירות לאביה. “הוא מיד נתן לי ארגז עם מכתבים ותמונות. מזה למדתי שאסור לחכות ואסור לשאול, אלא פשוט להשיג את זה, לדרוש”.
דניס העמיקה בנושא והרחיבה את היריעה. היא הייתה המרכזת בהולנד של מיזם קרן שפילברג, העוסק בתיעוד מצולם של סיפוריהם של אלפי ניצולי שואה. “כששמעתי על שפילברג הבן שלי היה בן שמונה וחשבתי שאני לא רוצה שלא יהיו לו סיפורים. היו לי שנתיים של שיחות יומיומיות עם ניצולי שואה. זו הייתה אוניברסיטת הניצולים שלי”.
אבל תיעוד הווידאו הארוך נשאר בארכיון ולא קל להנגיש אותו לציבור הרחב. דניס חיפשה משהו נגיש וממשי. הרעיון למיזם הבתים הפתוחים נולד דווקא מתוך השכונה שלה באמסטרדם, הפלנטאז’, אזור שבו גרו יהודים רבים לפני המלחמה. “שכנים שלי סיפרו שאנשים באים אליהם, מישראל ומארה”ב, דופקים בדלת ומבקשים לראות את הבתים שבהם התחבאו או גרו קרובי המשפחה שלהם. הסתובבתי עם דחף לעשות משהו עם הסיפורים האישיים האלה. הבעלים של הבתים פתאום גילו את ההיסטוריה של הבית שלהם. הביקור של האנשים שנכנסים לבית ומספרים את הסיפור היה חוויה עוצמתית”. דניס התחילה עם אירוע שכלל 14 בתים בפלנטאז’. ב-2013 נערך האירוע לראשונה מחוץ לבירה וכלל שש ערים. בשנה שעברה נכחו כ-8,000 מבקרים במפגשי הזיכרון. השנה הוא מתקיים ב-19 ערים וב-170 אתרים.
איך ההיענות למיזם מצד בעלי הבתים?
“רוב האנשים פתוחים ומעוניינים לעבוד איתנו. הסיבה הנפוצה ביותר לתשובה שלילית היא שזו חופשה ואנשים לא נמצאים. כולם קצת ביישנים בהתחלה אבל אני לא שואלת אם הם רוצים, אני מציעה להם שיתוף פעולה איתנו ולא מנסה לשכנע אם אין נכונות”.
בכל שנה מתווספים לאירוע לוקיישנים חדשים וסיפורים שטרם סופרו, כמו הקופישופ/חנות הירקות בליידן שבה ניצחה משפחת קרומהאוט על מבצע הצלה רחב היקף, כמו חנות הספרים/חנות הרהיטים בליידן שהייתה בית למשפחת לוּבּ שהשואה עקרה את שורשיה. הלוקיישן הופך לאתר זיכרון לא רק למתים ולמותם, אלא גם, ובעיקר, לחייהם. הבית, המקום, הוא החוליה המקשרת בין עבר והווה, חוליה שחשיבותה עולה ככל שהניצולים עצמם מתמעטים. דניס מתארת כל התכנסות בבית כיצירה של קהילה קטנה וזמנית: “אנחנו קהילה של יום אחד, קהילה של זיכרון ליום אחד”.
רוב אירועי “Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet” מתקיימים בהולנדית. שלושה מפגשים יתקיימו באנגלית:
לקראת ערב יום השואה הבינלאומי (27 בינואר) נפגשתי עם הפסלת הישראלית ענת רצאבי. ביקשתי ללמוד ממנה על התחושות האישיות שלה והדרך שעברה במהלך ארבע שנות יצירה של אנדרטת הזיכרון לקורבנות השואה אשר תחנך בהאג בסוף החודש
“פיתוח הרעיון לפרויקט נעשה מתוך מודעות והכרה בכך שבתקופה הנוכחית מתהווה שינוי משמעותי במבנה החברתי. הרעיון הוא ליצור מצב שבו נוצר דיאלוג בין החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד.” אומרת ענת רצאבי, אומנית, ציירת, ופסלת אשר נבחרה לפסל את אנדרטת השואה השנייה בגודלה בהולנד, אנדרטה שתחנך בטקס מיוחד ב-28 בינואר במרכז העיר האג, ובו ייקחו חלק, בין היתר, ראש העיר וראשי הקהילה היהודית בהולנד.
בחירתה של רצאבי למשימה זו, מזכה אותה, ללא ספק, בכבוד רב כאמנית: “לצד האתגר זו אחריות עצומה לשרת את הצרכים של הקהילה היהודית בפרט ושל החברה בכלל, כדי לשמר את זכרם של אלה שלא חזרו”, היא אומרת בראיון שערכנו לקראת הצבת היצירה שלה.
ענת התבקשה לפתח קונספט לאנדרטת זיכרון לנספי השואה שתוצב בכיכר “Rabbijn Maarsenplein”, כיכר שהייתה פעם מרכז הרובע היהודי בהאג ונקראת על שם רבי יצחק מארסן (תרנ”ב-תשמ”ג) שהיה הרב הראשי של האג משנת 1925. הרב, אשתו ושתי בנותיהם נרצחו ב-1943 בסוביבור.
הקהילה היהודית בהאג היא הקהילה עם מספר הקורבנות השני בגודלו אחרי אמסטרדם. לפני מספר שנים הקימו ראשי הקהילה, בשיתוף עם עיריית האג ובחסות ראש העיר דאז Jozias Van Artsen, עמותה לקידום פרויקט הנצחת הנספים.
ענת עבדה עם חברי העמותה במשך ארבע שנים על הקונספט של האנדרטה. “עשיתי מחקר על הסביבה ועל עצמי, קודם כל. הייתי צריכה להבין מה אני חוויתי מזה. חשוב היה לי מאוד להסתכל על החברה של היום ועל דור העתיד, וניסיתי להבין איך אנשים שאינם מודעים לשואה יספגו את זה, כיצד המידע יעבור אליהם”, היא מסבירה לי על התהליך שעברה ומדגישה: “היה חשוב לי לגשת אל הפרויקט מתוך נקודת מבט חיובית, עם מסר אל העתיד”.
שאלות רבות העסיקו את רצאבי במהלך ההכנה ונראה שגם היום היא עדיין שואלת, חוקרת ומייחלת לדיאלוג עם הדור הבא.
“מאוד חשוב לי לפסל משהו שישאיר חותם, זו עבודה שלי, אבל אני בשירות החברה. הייתי צריכה למצוא את האיזון בין החותם האישי שלי כאומנית לבין החותם שישרת את הקהילה. איך אני מתרגמת את המצב החברתי והתרבותי כיום? אילו השלכות יהיו לזה לעתיד? וגם האלמנט החינוכי מאוד חשוב. העברת המסרים בצורה נכונה לדורות הבאים משמעותית בכדי ליצור מודעות שתוכל לתרגם את עצמה גם בזמן עתיד.”
נראה שיש חשיבה מעמיקה על חינוך הדור הבא ודגש רב על המודעות לנושא.
“פרויקט במימד כזה דורש התייחסות וההסתכלות אל דור העתיד וזהו חלק משמעותי בבניית הקונספט. ההיבט החינוכי כולל שילוב של תכניות חינוכיות עם מוזיאון העירייה בהאג, שיתוף פעולה עם מחלקת התיירות ההולנדית לסיורים מיוחדים המותאמים גם לתיירים וכן תכניות ללימוד והעמקה בנושא עם בתי ספר”.
רצאבי רואה בכך לא פחות משליחות וחשיבות עליונה לעורר סקרנות ומודעות יחד.
מגן דויד בן 50 שנה (עמלק 1967), צילום: לימור לוי
אבן ירושלמית ודלת פתוחה
האנדרטה עצמה מורכבת משלושה אלמנטים, שנועדו ליצור מודעות וסקרנות בקרב הצופים. רצאבי מקדישה מחשבה מדויקת לכל פרט בעשייה, כמו כן גם בבחירת החומרים, כמו לדוגמא החלק המרכזי של האנדרטה, המורכב מקיר שמזכיר אבן ירושלמית.
חומת אבן שבנויה משלושה חלקים:
במרכזה דלת סוריאליסטית עם פתח צר מואר שמרמז על אפשרות מילוט ועליו תלוי תבליט של מגן דויד. בצד השמאלי ניתן להבחין באבן שבורה שנועדה לתת הרגשה של חוסר התאמה. “הדלת שעומדת פתוחה, מייצגת את התקווה לברוח, אבל תקווה שלרוע המזל היא תקוות שווא, בעוד הקצה השבור של החומה לצדה מוסיף אלמנט של חוסר התאמה, ומשאיר השפעה ויזואלית”, אומרת רצאבי. במרחק מה מול החלק המרכזי, יוצבו שש אבנים בצורת אליפסה, המסמלות את ששת מיליוני היהודים שנהרגו. על כל אבן מוטבעים תבליטים עשויים ברונזה, 12 במספר – המתארים את 12 שבטי ישראל המסמלים את הזהות שאבדה בזמן הגירוש. “6 ועוד 12 יחד זה ח”י וזו התבטאות מאוד חזקה”, היא מדגישה.
להשלמת האנדרטה מוצבות שתי מזוודות עשויות ברונזה, בסמוך לדלת בחלק המרכזי והשנייה בצד השני של הכיכר. הן מסמלות את הדרך הלא אנושית שבה נאלצו היהודים לצאת בפתאומיות ובמהירות אל מחנות ההשמדה.
פיתוח הקונספט נעשה תחת אילוצים והנחיות מהעירייה. “הייתה למשל דרישה להשתמש במגן דוד ענק שהיה במקום לפני 50 שנה, ונדרשתי להציבו במרחק מכובד מהרצפה. לכן, הייתי צריכה לבנות את הקיר של האנדרטה בגובה של 3.70 מטר . בנוסף, היה עלי לקחת בחשבון את כל החלל שמסביב לכיכר ולעשות בו שימוש. כל המחשבה הייתה קונספטואלית ופיזית כדי להגיע לתוצר הסופי”.
יציקת הבטון – מטבע כסף למזל, צילום: לימור לוי
האנדרטה נוצרה מתוך כוונה לתת השראה למתבונן וליצור גירויים, להתעמק בנושא ולהביא למודעות. היא נועדה לעורר רגשות של חמלה וסובלנות. “רציתי להגיע למקום שיש דיאלוג עם החברה העכשווית והחברה שתהיה בעתיד.”
אצל ענת בסטודיו
מהמתחם התעשייתי העצום בו מתבצעות עבודות הפיסול, אנו נוסעות אל הסטודיו של ענת במרכז העיר. שני חדרים עמוסים בכלי עבודה, מברשות, שעווה, פסלים על מדפים, כמה כתבות מצולמות על הקיר, מכניסים את המבקר מיד לאווירה המיוחדת. בכניסה אני מבחינה בציורים תלויים על הקיר וענת מספרת שאלו חלק מציוריה עוד מתחילת דרכה, אז ציירה המון.
בגיל 21 הגיעה להולנד ועבדה ב”אל על”. משם המשיכה לטייל במזרח הרחוק. “יש לי משיכה אל הטבע, חיפשתי ריחות, צלילים ומראות אותנטיים ובמזרח ממש הוקסמתי. היה לי את החופש והאפשרות לחוות תרבויות ותפיסות חדשות וזה מלווה אותי עד היום. אני תמיד בתנועה, מאוד סקרנית, אוהבת לבחון הזדמנויות.” מהמזרח חזרה לישראל עם בן זוג הולנדי. “אני מאוד אוהבת את ישראל והחזרה הייתה מבחירה אבל החיים בישראל פחות התאימו לבן הזוג שלי, ועברנו להולנד.” במהלך השתתפות בחוג לפיסול שלקחה בו חלק, הרגישה רצאבי שזה המקום שלה. “הרגשתי את החומר וידעתי תוך זמן קצר שזו הנישה שלי”. משם הדרך לסטודיו משלה הייתה קצרה “מאז ועד היום אני מפסלת בהולנד ואף מציגה בתערוכות.”
בחדר השני בסטודיו פזורים חומרי גלם. ענת מוציאה את התבניות שיצרה לפיסול חלקים שונים של האנדרטה ומסבירה לי את תהליך העבודה. אני מחזירה אותה לרגע אל נקודת ההתחלה, ההכנה לפרויקט. מבקשת לדעת עוד קצת על התחושות שלה ביחס לעבודה מהסוג הזה. “ליוו אותי תחושות אמביוולנטיות. צפיתי בסרטים בנושא, חקרתי, למדתי, אפילו עליתי לתורה אצל הרב הרפורמי, אברהם זוטנדורפ. זה מאוד מרגש, כשאני מבינה מה גודל הדבר. יש גם פליאה על אוזלת היד. עלו שאלות שוב ושוב – איך אפשר היה? לצד זה, היו לא מעט הולנדים שעזרו ליהודים. בשלב מסוים צריך להניח לרגש להבין שזה טבע האנושות, אנשים יכולים להיות אכזריים.” היא מנסה להסביר לי את התהליך הרגשי שעברה במהלך ההכנות והעבודה על פרויקט כל כך רגיש.
אנטישמיות
האסוציאציות למילה אנטישמיות מעוררות בה זיכרון ישן מימי ילדותה, זה שייך אל עולם העבר, אל שיעורי ההיסטוריה. “בזמן העיסוק בהקמת אנדרטת הזיכרון היה לי קונפליקט פנימי, הבנתי שזה לא שייך רק אל העבר, כי אנטישמיות קיימת גם היום”.
חנוכת האנדרטה תתקיים בסמוך ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובתקופה בה נרשמת עלייה בביטויי האנטישמיות בהולנד. לשאלתי האם היא נתקלה באנטישמיות ביחס לעבודתה ולפרויקט האנדרטה היא עונה בשלילה: “לא, להיפך, יש חברה שמחכה לזה בקוצר רוח”.
עיריית אמסטרדם תעניק 10 מיליון יורו כפיצוי על קנסות אבסורדיים ששילמו ניצולי שואה אחרי המלחמה. אך האופן שבו יחולק הכסף מעורר סערה, גם בקהילה היהודית. “יהודים מתים הם פופולריים מאוד”
החלטת עיריית אמסטרדם לשים קץ לעוול היסטורי מעוררת מחלוקות בתוך הקואליציה העירונית ובקהילה היהודית. בשנה שעברה החליטה העירייה לשלם פיצויים ליהודים שנקנסו על איחור בתשלום שכר דירה בעת שנשלחו למחנות בתקופת השואה, אך כעת סוערות הרוחות סביב השאלה למי בדיוק ישולמו כספי הפיצויים. ראש העיר אברהרד ואן דר לאן (van der Laan) מבקש להעניק את התשלום, בסך 10 מיליון יורו, באופן קיבוצי לקהילה היהודית, אולם הן בקהילה והן בקואליציה שאותה הוא מוביל נשמעים קולות הקוראים לאפשר פיצוי ליחידים שמשפחותיהם שילמו את אותם קנסות אבסורדיים.
העוול התגלה לפני מספר שנים על ידי סטודנטית שהתחילה לעבוד בארכיון עיריית אמסטרדם. שרלוט ואן דר ברג גילתה במהרה מסמכים מדהימים – מכתבי תלונה מנומסים של ניצולי שואה הולנדים שתוהים מדוע מחלקת הגבייה דורשת מהם תשלום מס וקנסות על נכסים שמהם גורשו תחת המשטר הנאצי. תגובת העירייה הייתה לקונית ואטומה. היא התעקשה שיש לשלם את מסי הבסיס והקנסות, גם אם הנכס הופקע, ואפילו באופן לא חוקי ובנסיבות המלחמה. ואן דר ברג יצאה למאבק שבסופו של דבר הוביל להחלטת העירייה אשתקד לשלם פיצויים על גבייה “בלתי הוגנת”.
אולם מי זכאי לפיצויים אלה? ראש העיר סבור כי אין לאפשר לתובעים יחידים להגיש בקשות לקבלת הכסף מכיוון שהדבר יוביל לבירוקרטיה וסחבת ממושכת ויקשה באופן לא הוגן על רבים שאולי זכאים לפיצוי אך מן הסתם לא יכולים להוכיח שהכסף שולם לפני למעלה מ-70 שנה. ואן דר לאן מעדיף להעביר את הסכום לקהילה היהודית, לטובת מיזמים העוסקים בזכר השואה, כמו למשל מוזיאון השואה הלאומי שנפתח במאי, או הקמת “קיר השמות” – אנדרטה ענקית שעליה ייחקקו שמותיהם של 102,000 קורבנות שואת יהודי הולנד.
אך ההצעה להעברת הכסף לפרויקטים אלה בפרט, או לפיצוי קיבוצי בכלל, נתקלת בהתנגדויות. בשבוע שעבר פורסם בעיתון Het Parool כי מפלגת D66, החברה בקואליציה במועצת העיר אמסטרדם, מתנגדת לפיצוי קיבוצי, בניגוד לעמדה הרשמית של הקואליציה שבה היא חברה. שני חברי מועצה מטעם המפלגה פרסמו מכתב פתוח לראש העיר וקראו לו לאפשר תחילה פיצויים אישיים ורק אחר כך להעביר את יתרת הכסף למען מטרה ציבורית. המכתב הפומבי עורר סערה במועצה ורבים מחו על כך שדווקא נושא זה, שנראה היה שכל הסיעות מאוחדות סביבו, מעורר התקוטטות פוליטית. ביום חמישי האחרון נערך “דיון אמוציונלי ביותר” בנושא במועצה, ובו נקראו נציגי המפלגה לחזור בהם מהתנגדותם. במהלך הדיון פרצו כמה חברי מועצה בבכי, אך המתנגדים נותרו בשלהם.
חברי מועצת העיר Hans Glaubitz ו-Jan Paternotte המתנגדים לפיצוי קיבוצי
ובינתיים, בקהילה היהודית עצמה אין אחדות דעים לגבי השימוש הראוי בפיצוי קיבוצי, כפי שמתואר בכתבה שהתפרסמה בתחילת החודש ב-NRC. במקרה זה אמורה ועדה מיוחדת שתורכב מנציגי הארגונים היהודיים להחליט מה ייעשה בכסף. אך יש מי ששואלים מי ייצג את היהודים שאינם חברים בארגון כלשהו. אחרים תוהים מדוע יוקצב הכסף דווקא למטרות הנצחה ולא לפעילות למען הקהילה הנוכחית. בעמוד הפייסבוק “לא לאנדרטת השמות” (GEEN Namenwandmonument) מופיעה רשימה ארוכה של סיבות להתנגדות להקמת אתר ההנצחה, ובין היתר נכתב “כי מימון קהילתי צריך ללכת לא ליהודים מתים אלא ליהדות חיה”. ואילו הפובליציסטית Maja Mischke התבדחה במרירות בטוויטר בתגובה לדיון בנושא: “יהודים מתים הם פופולריים מאוד”.
חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה
בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.
מאייר ואן נורדן
מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.
“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.
מרתה ואן נורדן-ורדאון ובתה הבכורה חנה
“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.
חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.
“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.
אדלה טייבום. חדר מבצעים סודי
למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.
קשר חם
“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.
הכומר וסלדייק. “דאג לחנה כאילו הייתה בתו”
במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.
את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.
נמרוד, חר ואלישבע
“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.
מתנגדים ומשת”פים
וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.
הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
טקס נטיעת עץ על שם וסלדייק בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1970. השני מימין הוא וסלדייק. משמאלו חנה, אלישבע, ואשתו חר
אדלה ולואי טייבום ביד ושם, 1965
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.
את עדיין חיה?
חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.
מימין לשמאל: מרתה, חנה על האופניים, אחיותיה של מרתה, קלרה ומתילדה, שנספו אף הן, מאייר ואלישבע. התמונה צולמה בזמן המלחמה אך לפני שנגזר על היהודים למסור את אופניהם לידי הכובשים הגרמנים
אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.
נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.
“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.
החנוכיה שנמצאה בחצר הבית
“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.
בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.
משפחתו של נמרוד על רקע הבית ברחוב שפינוזסטראאט 3, בראש השנה. מימין לשמאל: נמרוד, אחייניתו עדי, מלפניה אשתו אמלי, גיסתו אודליה, חתנו אייל, אחיינו גיא (מאחור), בתו שני. בקדמת התמונה בנו אמיר עם אשתו דניאל, ובנו בן. בפתח הבית מרייטה ברינקמן
מאביו המאמץ ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים ועד למלשינים ומשתפי פעולה. סיפורו של אהרון הוּק ובני משפחתו משקף את התגובות המגוונות של ההולנדים לכובשים הגרמנים. 71 שנה לאחר מכן, שאלה אחת שהוריו לא יכלו לענות עליה לא נותנת לו מנוח.
אמו של אהרון, קורי (קרולינה) הוּק. “הרופא אמר שצריך ללדת עד שש”
“השואה היא רק תחילת החיים שלי, למעשה, חייתי רק את התוצאות שלה”, פותח אהרון הוּק את סיפורו, בעברית טובה, בביתו הנעים בהאג. אך תחילת החיים הזו לא תאומן. ב-29 בינואר 1944 נולד אהרון בבור נסתר ביער במזרח הולנד, שם התחבאו בני משפחתו. תינוק שני שבא לעולם לחיי מחבוא וחוסר ודאות, נתון לחסדם של זרים שסיכנו את חייהם למען אחרים.
“אמי סיפרה לי שנולדתי בעשרה לשש בבוקר. הרופא אמר לה שעליה ללדת לפני שש, כי בשש הוא חייב להיות מחוץ ליער”, מספר אהרון. הוא היה בנם השני של קורי (קרולינה) ודריס (אנדריס) הוּק שנישאו בתחילת המלחמה והתגוררו בבית הורי האב בעיר חוֹר. אחיו הבכור, יחזקאל יעקב, נולד בנובמבר 1942. הוא הועבר למנזר אחיות קתולי, שם הוסתר כל המלחמה תחת השם הנס.
עזרה מתוך אהבת האדם באשר הוא
הרון ואמו האומנת וילי הופטן דה ויט. “המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת באהבת האדם באשר הוא”
המשפחה ירדה למסתור ביער ליד מרקלו במאי 1943, כשנשים יהודיות נקראו להתייצב במחנה פיכט (Vught). פיכט, אחד מחמישה מחנות ריכוז שפעלו בהולנד, ושמהם נשלחו יהודים להשמדה. הבור, שגודלו היה שניים על שלושה מטרים והוסתר בשוחה, אכלס שישה בני משפחה – הוריו של אהרון, סבו וסבתו מצד אביו, ואחיו ואחותו של האב. במשך חצי שנה התחבאו בבור השורץ חרקים. אז עברו לבור אחר באזור למשך חצי שנה נוספת. אדמות היער היו שייכות לאציל מקומי, אך המשגיח על הקרקעות העלים עין מפעולות ההצלה של תנועת ההתנגדות ההולנדית במקום.
עוד באותו ערב, כ-12 שעות לאחר היוולדו, נלקח אהרון התינוק על ידי מספר נשים לבית חולים בהנגלו (Hengelo). שם ניתן לו פנקס חיסונים, שנשא את שמו של תינוק אחר, לא יהודי, שנולד באותו יום – אדריאן. עד היום זהו שמו ההולנדי. כעבור כמה שבועות אספה אותו משם וילי הופטן דה ויט (Willy Höften-de Wit). האישה שהייתה לאמו האומנת. היא ובעלה הנק הופטן (Henk Höften), פקיד ממשלתי, היו פעילים בתנועת ההתנגדות.
“המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת, על פי דעתי האישית, באהבת האדם באשר הוא”, כתב אהרון ברבות הימים בבקשתו להכיר בבני הזוג כחסידי אומות העולם.
בני הזוג הצעיר, שרק שנתיים קודם לכן נישאו, לקחו את התינוק לביתם באלמלו (Almelo) וגידלו אותו כבן מאומץ. בספטמבר 1944 נודע לבני המשפחה על פשיטה קרבה ברחוב שלהם. הם נמלטו מבעוד מועד לבית אחר אך שם כנראה נפל האב קורבן להלשנה. לאחר ניסיון בריחה כושל הוא נתפס ונלקח לחקירה במטה השלטון הגרמני. הוא הוצא להורג ב-30 בספטמבר בגין פעילותו במחתרת.
המסתתרים בבור, היחידים ששרדו
אביו של אהרון, דריס (אנדריס) הוּק. “הייתי רוצה לדעת איך חיים עם הפחד הבלתי פוסק”
באותו חודש נאלצו בני משפחתו של אהרון לעזוב את המחבוא ביער. הם הופרדו ועברו בין בתי מסתור שונים באנסחדה עד סוף המלחמה. בסופה הוחזר אהרון אל הוריו אבל בשל מצוקת הדיור של משפחתו הוא הושב לבית אמו האומנת. בשנת 1947, לאחר קרב משפטי שבסופו הצליחו הניצולים לחזור ולהתגורר בבית האם בעיר לוחם, חזר אהרון הפעוט לחיק משפחתו. באותה שנה נולדה אחותו רבקה.
ההורים, הסבים והדודים שהתחבאו בבור היו בין היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. סבתו של אהרון מצד אמו נרצחה באושוויץ. סבו מת ממחלה בשנת 1943, וקברו הוא אחד מכמה קברי יהודים שבשל הסכנה לא הוצבה עליהם מצבה. ארבעת אחיה של אמו נרצחו במחנות. אחותה נשלחה לאושוויץ ושרדה. מתוך 11 אחים ואחיות של סבו מצד אביו רק שניים שרדו. אחותו של אביו, שהסתתרה עם המשפחה בבור, מתה ממחלה בתום המלחמה.
אמו של אהרון בבית הספר היהודי של יום ראשון בעיר לוחם. “התעקשה ללמוד, על אף שהפריבילגיה הייתה שמורה בדרך כלל רק לבנים”
אהרון שמר על קשר עם אמו האומנת עד למותה בשנת 1980. בשנת 2000 הוכרו וילי הופטן דה ויט והנק הופטן כחסידי אומות העולם על ידי “יד ושם”, בזכות הצלתו של אהרון. הם שניים מתוך 5,415 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,532).
לצד המספר המרשים הזה ניצבת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה. במקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
סיפורם של אהרון ובני משפחתו משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסייה ההולנדית: מהלשנה ושיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים. חלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה ניכרת על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה. זאת על אף שתגובת השלטונות לפעולות מעין אלה הייתה קשה הרבה יותר מאשר בצרפת ובבלגיה למשל.
הבור הפך לאתר הנצחה ועליו הוצבה אנדרטה
סיפורים על רגעי ההימלטות מסכנות
כיצד היית מתאר את היחס של החברה בהולנד לשואה כיום?
“זה יחס משתנה. לפעמים הוא מאופיין ברגש ולפעמים בהתרחקות, אפילו הזנחה – רצון להרחיק את עצמנו, לא לדעת על זה. היחס נע בין שני הקטבים האלה”.
לאחר המלחמה ביקשו הוריו של אהרון לשקם את חייהם. תוכניותיו של האב לעלות ארצה לא יצאו לפועל מסיבות שאינן ברורות לאהרון, והוא שב לעסוק בסחר בטקסטיל, המקצוע שבו עסקה משפחתו לפני המלחמה. אהרון עלה ארצה בשנת 1965 והתחתן, אך כעבור שש שנים שב הזוג להולנד. לאחר גירושיו נישא בשנית, לפרנשיה פולק, עמה הוא חי עד היום. לאהרון שני ילדים מאשתו הראשונה, ילד משותף עם אשתו השנייה, שלה שישה ילדים.
אהרון בביקור בבור. “המסתתרים נאלצו לעבור לבור אחר בגלל השרצים”
כמה סיפרו לך הוריך על אותה התקופה? כמה ידעת על מה שקרה להם ולך?
“על פי רוב הם סיפרו על רגעי ההימלטות מסכנות. למשל על הפעם שהתחבאו בשיחים והגרמנים חשבו שזו ארנבת. או על הפעם שבה, עוד לפני ההתחבאות, אבא שלי התייצב להסגיר את עצמו על פי הוראת היודסראט בחוֹר. אבל הרכבת שעליה היה אמור לעלות כבר יצאה לדרך ואז אחד החיילים הגרמנים אמר ‘היה לו מזל’. אחר כך הוא ברח משם. זה סוג הסיפורים ששמעתי מהוריי, על איך שהצליחו לחמוק מהידיים שלהם”.
“הם לא כל כך ידעו לספר על האמוציות שלהם – איך הרגשת? איך רעד לך הלב כשעמדת לפני גרמני או לפני שוטר הולנדי? הייתי רוצה לדעת איך האדם יכול לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהוא יודע שבגלל טעות אחת, שיגעון של חייל או שוטר או מישהו שמזהה אותם… איך חיים תחת הלחץ הזה? או על הכאב של אמי, שנאלצה להיפטר מילד אחרי ילד. מה זה עושה לך – על שאלות כאלה לא קיבלתי אף פעם תשובה”.
ילדיו של אהרון בפתח הבור.”המשגיח על הקרקרעות העלים עין”
