פורים מתקרב בצעדי ענק והמולת ההכנות לחג ניכרת באוויר. פורים הוא סיבה למסיבה, להורדת מחסומים ועכבות, עטיית (או אולי הסרת…) מסכות ועוד. אחד האמצעים לכך הוא שתייה לשוכרה, במטרה לשתות עד שלא נבחין בין “ארור המן לברוך מרדכי”. את התהיות לגבי מיהו המן ומיהו מרדכי, ומה הם מסמלים לכל אחד אני אשאיר לשעות הלילה השקטות של כל אחד מהקוראים והקוראות, ובטור זה אעסוק בחלק הראשון של המשפט, בתהייה עצמה. אולי מטרת השתייה היא להגיע למצב של טריפת כל הקלפים לצורך בדיקה והערכה מחדש. אם נרצה לתת לחג משמעות יומיומית שכדאי לאמץ, אולי תהיה היא בחירה טובה.
תהייה קשורה ללמידה, וכל למידה משמעותה שינוי. בכל רגע נתון אנחנו משווים את מה שחושינו מאפשרים לנו לקלוט למידע רלוונטי קודם. אם המידע חדש לחלוטין, למדנו משהו. אם הוא מתאים לידע הקודם, למדנו לחזק את תקפות המידע הקודם, ואם הוא סותר נצטרך להחליט האם לקבל אותו בכל זאת (ובכך ללמוד משהו חדש ולהחליש את המידע הקודם) או לדחות אותו (ובכך למדנו לחזק את המידע הקודם). בכל המקרים מדובר ביצירת שינוי מאחר ו”אני” שלפני הלמידה אינו ה”אני” שאחרי. אני אחזיר אתכם לדימוי של הנהר הזורם שנים ארוכות, ולמרות שהמים בו משתנים ללא הפסקה הוא עדיין אותו הנהר (או שמא?…). מאחר ותהליך זה כל-כך חשוב, כל למידה זקוקה להטלת ספק ותהייה, וכל ידע שאנו רוכשים ראוי לבחינה לפני שנחליט (גם אם בצדק, וגם אם לא) לאמץ.
פרופסור דן שכטמן
המוקשים הגדולים נמצאים בדברים ש”כולם יודעים”, במה שנקרא ידע בסיסי, או Common knowledge. לאורך תקופה ארוכה בהיסטוריה האנושית אנשים ידעו שכדור הארץ הוא מרכז היקום. אנשים ידעו שכדור הארץ שטוח. אנשים ידעו שספינות עשויות מתכת לעולם לא יצופו, שמטוס כבד לעולם לא ימריא או שהעולם לא זקוק למחשבים (1943, תומס ווטסון, מנכ”ל IBM). אנו חייבים את כל התקדמות המין האנושי לאותם אנשים שעצרו להגיד “כן, אבל….”. במשך עשרות שנים, מדענים הניחו שמה שמייחד את בני האדם משאר בעלי החיים הוא גודל המוח ביחס לגוף. מאחר וישנם בעלי חיים שבבעלותם מוח גדול משל בני אדם, ההנחה הייתה שהמרכיב החשוב בגודל המוח הוא מספר התאים המרכיבים אותו, ובהתאם נעשו ניסיונות לכמת את מספר התאים במוח האנושי. בשלב מסוים התקבע מספר – 100 ביליון נוירונים ופי עשרה תאי גליה (תאים שאינם נוירונים). אגב, ייתכן וזה המקור להנחה (השגויה!) שאנו משתמשים רק ב-10% מהמוח… המספר הנ”ל נכנס לספרי הלימוד ומשם לתודעת הציבור. בסוף שנות ה-90, מדענית ברזילאית בשם סוזנה הרקולנו-הוזל העיזה לשאול מה מקור המספר. להפתעתה, התשובה לא הייתה בנמצא. גם בסקר שנעשה בקרב מדענים בכירים בשנת 2007, הערכה הנ”ל הייתה מקובלת למרות שלא היתה לא שום תמיכה ממשית ידועה. הספק היווה מוטיבציה, וסוזנה פיתחה שיטת ספירה מדויקת של התאים שגילתה, שלמעשה מספר התאים במוח האדם נמוך משמעותית ועומד על כ-86 ביליון תאים בלבד, והיחס בין תאי גליה לנוירונים אף הוא שונה ונמוך משמעותית. משמעויות התגלית סובבות בעיקר סביב השאלה “מה מייחד את מוח האדם”? והתשובות מספקות אבן דרך חשובה בהבנתנו את עצמנו. בשנת 1972, דן שכטמן (לימים, הפרופסור דן שכטמן) סיים את לימודי הדוקטורט בטכניון במחלקה להנדסת חומרים. כעשור לאחר מכן, בעת שעבד על מבנים גבישיים במתכות באוניברסיטת ג’ון הופקינס, גילה דן מבנה גבישי שסתר ידע קודם בתחום. לתגלית היו מבקרים חריפים, ביניהם לינוס פאולינג, זוכה פרס נובל בכימיה שכינה אותו “כמו-מדען”: “There is no such thing as quasicrystals, only quasi-scientists” בעקבות הביקורת החריפה על התגלית, דן סולק מקבוצת המחקר בה היה חבר. כשנה לאחר מכן התפרסם מאמר של דן המסביר את התופעה, ומעבר זריז בזמן לשנת 2011 בה קיבל פרופסור דן שכטמן פרס נובל לכימיה על גילוי מבנה גבישי שנחשב בלתי אפשרי.
האדם החושב
הדוגמאות הנ”ל הן של תגליות בשיעור קומה היסטורי, והסיכוי שמי מאיתנו יהיה בסיטואציות דומות הוא (לצערנו) לא גדול. אבל בעולם שבו פוליטיקאים וראשי מדינות מישירים מבט ומשקרים בלי למצמץ, בעולם שבו פוסט במדיה חברתית הקורא לאנשים לא להתחסן שקול לחוות דעתם של חוקרים שבילו עשרות שנות מחקר בנושא, בתקופה שכבר מכונה “עידן פוסט-אמת”, אנחנו חייבים ללמוד לנקות את הרעש ולשאול את השאלות הנכונות, או לכל הפחות לתהות. אמרו חכמים “עוד באירופה הוא היה סקפטי”. אנחנו כבר באירופה, אז בואו נהיה סקפטיים. או ברוח החג, לפחות נשתה מספיק כדי לחיות אם המציאות בשלום. חג שמח לכולם!
הסיפור המוכר הופך למחזמר מוזיקלי מטריף. משפחת אדאמס המוזרה יוצאת מהחושך ומחליפה את הווילה שלה בקומדיה על במת התיאטרון. בת המשפחה אדמס מתאהבת בלוקאס, ועצם הבחירה מזעזעת את המשפחה ההולנדית ה”נורמלית”. כאשר לוקאס והוריו מוזמנים לאדמס לסעודת היכרות, האהבה מועמדת למבחן בכל החזיתות … מופע מצחיק, מלווה על ידי תזמורת חיה, האפקטים המיוחדים האחרונים ותפאורה מושקעת.
משך המחזמר: שעתיים ו- 55 דקות.
מופע מרהיב ואגרסיבי של טרקטורים, משאיות כבדות עם מנועים של אלפי כוחות סוס. לכל רכב יש נהג מירוצים חמוש בקסדה שמגיע לבצע פעלולים לעיני הקהל.
למופע פופולאריות גבוהה. מזה שנים רבות מגיעים משתתפים ממספר גדול של מדינות באירופה.
חוויה שונה לאוהבי התחום.
החודש יפתח שוב למבקרים פארק הפרחים המשגע קוקנהוף, כמדי שנה לחודשיים בלבד.
קוקנהוף שעוצב בקפידה על ידי אדריכלי נוף מומחים, הוא מקור גאווה הולנדית בתחום הפרחים.
בפארק יש 7 מיליון פרחים שפורחים באביב.
יש המון פינות חמד בפארק, בתי קפה ויש לעקוב אחר התוכנייה מכיוון שמציעים שם פעילויות שונות בתאריכים שונים.
צפויים עומסים בסופי שבוע אך הביקור שווה.
חצי מרתון בהאג יתקיים ביום ראשון ה 10 במרץ. עם מעל ל- 26,000 משתתפים בקטגוריות שונות, אפשרי להשתתף בריצות למרחקים של החל מקילומטר ועד חצי מרתון, משתתפים גם ספורטאים ברמה עולמית.
מסלול חצי המרתון יוצא ממרכז העיר ומוביל אל אזור החוף וחזרה.
במהלך הריצה מספקים תחנות שתייה, אחסון שקיות וחדרי שינוי.
הגיל המינימלי להשתתפות הינו 18.
יש להרשם מראש באתר.
עונת השייט הרשמית בהולנד נפתחת עם תערוכה של HISWA, המקום לאוהבי ספורט ימי.
יותר מ -350 עסקים בתחום (מעל 500 סירות בכל הצורות והגדלים) מציגים את העיצובים האחרונים בענף הספורט הימי, דוגמא: ציוד ניווט ואלקטרוניקה, ציוד בטיחות והצלה, מידע תיירותי, השכרת סירות, ביטוח ומימון, בתי ספר לשיט ועוד.
מארגני התערוכה חשבו על כל המשפחה בזמן הביקור ויצרו מתחם מים נפרד לילדים עם הפעלות ופעילויות כיפיות.
קצת אחרי שעברנו להולנד והתמקמנו בדירה חדשה במרכז העיר, לקחתי על עצמי להעתיק את החיים שלנו מת״א לברדה ועמית נתן לי משימה לחפש לו חייט. אחד כזה כמו אפריים שהיה לנו באבן-גבירול, שיוכל לגהץ את החולצות המכופתרות של העבודה. הייתי יושבת עם הקפה של הבוקר ומסתכלת מחלון הדירה על המוזרים שנכנסים לקופישופ בעשר בבוקר וככה גם מצאתי אותו. לוגו ענק של חוט ומחט התנוסס על אחד מחלונות הראווה ברחוב. מאחורי הדלפק עמד בחור שנראה ״זר״ ופנה אלי בהולנדית עם מבטא חצי ערבי. באותה תקופה אפילו אוצר המילים שלי בערבית היה עשיר מההולנדית, אבל למזלי לא הייתי צריכה להשתמש בו. הצלחנו לתקשר באנגלית בסיסית, עם הרבה פנטומימה ותנועות ידיים שנזרקות לאוויר. מהר מאוד הבנתי שאני בעצם הזרה כאן וזה שהוא לא נראה בכלל הולנדי לא אומר שהוא לא כזה, אבל הסקרנות והחוצפה הישראלית שלי השתלטו עליי ומייד שאלתי:
״Where are you from?״
“Iran” הוא ענה
“And you?״
״ISRAEL”
עניתי בגאווה כזאת של אני מתה מפחד אבל אני לא מראה לך את זה ואפילו להפך. שתדע שאני ישראלית והנה אני פה עומדת מולך. אין יור פייס. תכלס לא נראה לי שהזיז לו יותר מידי, הוא היה נראה דיי מרוכז בחיים שלו. אז המשכתי לחטט..
״Wow, you have a great Dutch. How long are you here?״
“tien jaar” הוא ענה
״ואתה מתחבר? כאילו… אתה מרגיש הולנדי הולנדי?״
שאלתי בטמטום, כי הוא נראה הכי פרסי. המרחק בינו לבין ההולנדי הממוצע הוא מיליוני שנות אור, אבל אני ישראלית שבדיוק נחתה פה, מה לי ולזה?
״תראי״ הוא ענה לי ״אני דיי תקוע בין שני עולמות ולא שייך לאף עולם כבר. כשאני נוסע לבקר את המשפחה באיראן, אני לא מרגיש שייך. אני לא גר שם כבר עשר שנים וזה עולם מאוד שונה מכאן. מצד שני פה אני תמיד ארגיש זר, זה לא הבית שלי וזו לא התרבות שגדלתי בה. את מבינה?״
״ברורררר״ -הנהנתי, אמרתי לו תודה ויצאתי משם.
טוב הוא איראני, חשבתי לעצמי, זו תרבות שונה לגמרי. הם כאלה מיושנים. לא, ישראל זה אחרת, אנחנו יותר אירופאים כאלה.
אחרי כמה חודשים, טסנו בפעם הראשונה לבקר בישראל. זה היה חודש מאי ובזמן הנחיתה עברנו בתוך שכבת אובך צהובה שחצצה בין השמים לארץ. ״מה זה הודו?״ אמרתי לעצמי. ״כמה זיהום אוויר אמאל׳ה?!״. השמים ההולנדים נראו לי פתאום כאלה נעימים, לפעמים הם אפורים ומעוננים אבל האויר כל-כך צח והכל מרגיש הכי נקי ופרש. רציתי כבר לחזור לקור. הצטיידנו במלא אנרגיות טובות, חום ואהבה ותוך שבוע היינו על הטיסה חזרה בדרך אל האביב ההולנדי, הגשום שמחים ומאושרים להמשיך את המסע שלנו ולהתפתח.
איור: נטלי בר דויד פרנקל
בביקור השני והשלישי התחלתי כבר ממש לשים לב לכל מיני שינויים בין הארצות. עמית ואני נסענו להורים שלי לצפון על כביש 2 ותוך כדי שאני מסתכלת על הנוף אני קולטת שאף אחד לא טרח לסדר אותו. ״אומיגאד אין פה גננים במדינה הזאת? הכל חולות״ אמרתי. בין החולות צומחים שיחים רנדומליים ובין השיחים מוטציות של עצים, כל אחד מסוג אחר ופה ושם רואים צמחים פראיים שרובם צהובים ממש מחוסר מים. רק מלראות אותם נהייתי צמאה וכשהרמתי את העיניים למעלה ראיתי המון קווים שחורים שחותכים את האופק. עמודי החשמל שמגדרים את הכביש משני צידיו מלאים בחוטי חשמל שמחוברים מעמוד לעמוד לאורך כל הדרך. מידי פעם יש איזה עמוד ענק עם גוש ענק ומבולגן של חוטים שלא היה עובר מסך בשום פרסומת של שקע ותקע. פתאום זה היה נראה לי מוזר, עשיתי את הנסיעה הזאת מת״א לכרמיאל אולי מיליון פעם בעבר ובחיים לא שמתי לב לזה.
ביום אחר עשיתי סיבוב בשוק לוינסקי, שוק שנהגתי לבלות בו אחת לשבועיים לפחות. פתאום השוק נראה לי מזה מבולגן, ים אנשים שמעמיסים אוכל וסחורה. ים מכוניות תקועות בפקקים, ים צעקות מכל פינה והכבישים והמדרכות שבורים כמו בכפר ערבי. No offence. הזייה. יכולתי גם לראות את הקושי על הפנים של העוברים ושבים. הקמטים החדים מדאגה שקישטו את פני מוכרי הבסטות וההליכה הכבדה של חצי מהאנשים בשוק נראתה אפילו מוגזמת.
יכול להיות שזה אשכרה נראה כמו הודו פה? חשבתי. כאילו גם להודו יש את הקסם שלה, ברור. מוזר פשוט שעד עכשיו לא ראיתי את זה ככה בכלל.
קפה שחור לווינסקי של שף בוקס
השווקים בברדה הכי מסודרים, יש המון מקום, אפחד לא נדחף או צועק, המוכרים רובם נראים מאושרים ובכלל לא מעניין אותם אם תקנה או לא. הזקנים פה בכושר, גם אם הם לא הכי שמחים אין להם את הכבדות הזאת. רואים שכל חייהם הם רק דאגו לתחזק את הנהנתנות, הגוף והנפש. כיף להם, לא היתה להם מלחמה אחת, אולי אחת אבל מזמן. הם בקושי חווים טרור והמדינה לא לוחצת אותם למצבי קצה. נאיבים כאלה וחיים בשביל לחיות.
והדרכים בהולנד כאלה מסודרות כמו פלס, גם מבחינת הכבישים עצמם, Highways מושלמים שמתעקלים אחד בתוך השני בסינרגיה מדהימה וגם מבחינת הנופים. רואים שמישהו אשכרה תכנן את זה. הכל צבעוני או ירוק והעצים מסודרים ברווחים שווים, בגבהים זהים ומלווים את הנהגים לאורך הדרך. בקשר לעמודי החשמל בכלל לא זוכרת שיש, רק תחנות רוח שמקשטות את השמים וזה כזה עוצמתי כשהן מסתובבות. פשוט מעוצב ויפה.
עם הזמן הביקורים בארץ והחזרה להולנד מלווים ברגשות מעורבים. אני יודעת שטוב לנו פה אבל מפחדת להתאהב גם, שלא חלילה אבגוד במדינה שלי, בחברים שלי, במשפחה. השחרור הזה מסתבר קשה ממש. תמיד אחרי החופשה בישראל, הכל-כך עמוסה שזה לא חופשה בכלל, בא לי כבר לחזור לשקט הזה ומצד שני לוקח לי שבוע להתאקלם מחדש ולצאת מהדיכאון שאחרי. אני נעשית עצבנית כמה שבועות לפני שאנחנו באים לבקר בארץ כי אני כבר רוצה להיות שם עם החבריה שלי ולחבק אותם או סתם לשבת סביב שולחן שבת איזה חמש שעות ברצף עם כל המשפחה ולשתות יין או לצחוק אחד על השני. אני חיה באופן תמידי עם געגוע נוראי לכל מי שאני אוהבת ונמצא בארץ ומצד שני נהנת ממערכות יחסים חדשות ואולי לא הכי מחייבות שאני רוצה לתחזק פה.
החבר׳ה הטובים מישראל: אני מימין וליידי שלומי, נימי, רנן ואורליהחברים מהולנד: עמית מימין ולידו מרסיי, גיליאם, רול, אלבה ואני
אז ירד לי האסימון, החיים שלי פה כבר ארבע שנים עמוק בתוך הבועה ואני בול כמו החייט האיראני, תקועה בין שני עולמות. את החדשות ההולנדיות או את הריאליטי אני לא רואה אז אין לי מושג מה קורה פה מבחינת תרבות ובישראל אני ממש אולי רבע מעודכנת. אני לא עוקבת כבר אחרי מה שקורה בכנסת ואפילו מפספסת המון ממה שמתרחש בארץ מבחינה תרבותית ומשפחתית. במובן מסוים אצלי בראש הזמן קפא בארץ בשנת 2015 ואני לא לגמרי ממשיכה, לפחות לא בעולם ההוא. אחרי שעזבתי הפכתי לאמא לשתי בנות, יש לי עסק עצמאי ואני חיה חיים שלמים שהחברים שלי מהארץ לא מכירים בכלל. כמות הדברים שעברנו פה היא מטורפת, ואף אחד מהם לא עד לזה. מרגישה כמו עץ שנפל ביער. מצד שני גם אני כבר שכחתי מה החבר׳ה שלי עוברים, ועם מה הם צריכים להתמודד בכל יום בתוך סיר הלחץ הישראלי. כולם בארץ גם הם התקדמו, רוב חבריי עצמאים, כולם מוכשרים, אחותי הקטנה בחדשות 13, בן דוד שלי נכנס לפליליסטים של גלגל״צ, ואני בכלל לא חלק מכל זה. רואה הכל מרחוק אם בכלל.
לעומת זאת החברים שלי פה בהולנד לא יודעים מה עבר עלי בישראל 33 שנים קודם ואיך בכלל משלימים פערים כאלה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הם לא ישבו איתי על הברזלים, לא שירתו איתי בצבא, לא התעוררו באמצע הלילה לקול אזעקה בזמן שטילים עפים להם מעל הראש. אין לי איתם את אותו חיבור וההומור הישראלי הציני לא הכי מתאים.
אז אני מנסה לקחת את הכי הרבה שאני יכולה משניהם ולא מחוברת כבר – או עדיין לאף אחד ותכלס כנראה שלא אחזיק פה מעמד עוד הרבה כי כמה אפשר עוד לרקוד על שתי חתונות?
החיים בהולנד מאופיינים בסוג של שקט שאנו כישראלים לא מפסיקים להתפעל ממנו. מהדורת חדשות מיוחדת תעסוק בפיט השחור, או בדוכן ההרינג המצטיין של השנה, ורק לעיתים רחוקות עולה לכותרות אירוע שמזעזע את חיי היומיום. אין בדיקת תיקים בכניסה לחנויות, אין חשש להיכנס לאוטובוס, ולמרות שקיימים לא מעט אזורים שאנחנו נגדיר כ”לא סימפטיים”, בסך הכל הולנד נחשבת למקום בטוח למחייה. אם זאת, יש פלח בציבור שעדיין צריך להתמודד עם אלימות מסוגים שונים, כמעט ברמה יומיומית. על פי סקר שהתפרסם בשנת 2017, כחמישית (22%!) מהנשים בהולנד עברו פגיעה מינית לפחות פעם בחייהן. אם לוקחים בחשבון תקיפות “קלות” יותר כגון נשיקה או מגע לא רצוי, אחוז הנפגעות עולה למעל 50%. למרות שבעשורים האחרונים חלה התקדמות עצומה בכל הנוגע לזכויות נשים, בפרט במדינות המערב, עדיין נחוצה כברת דרך משמעותית שתאפשר לכל אישה את אותן הזכויות שמקבל גבר, ויתרה מכך, את הביטחון האישי להתנהג כרצונה.
אבל למרות הסטטיסטיקות המטרידות, מרבית הנשים בהולנד יכולות לחיות חיים בטוחים ושלווים מתוך ידיעה שישנה מערכת שאמורה לחנך, ובמידת הצורך להעניש את מי שיסטה מנורמות המחיה ההולנדיות (גם אם אפשר להתווכח על שיעורי ההצלחה). במדינות רבות בעולם המצב קשה הרבה יותר, ודוגמא לכך היא שאחת לכמה שבועות עולה לכותרות מקרה של אונס מזעזע של ילדות בהודו. מרבית המקרים אינם מגיעים לכותרות מחוץ להודו, ובחדשות המקומיות מתוארים מקרים רבים יותר. מיותר לציין שמספר מקרי האונס עוד גבוה בהרבה מאחר ורמת הדיווח, ובוודאי הפרסום בהודו, נמוכה מאד. את שכיחות התקיפות שאינן מסתיימות באונס קשה לאמוד.
לפני כחצי שנה, בסיומו של סמינר הגנה עצמית שהעברתי בדלפט, פנתה אליי אחת המשתתפות ושאלה אם אהיה מעוניין לעזור לילדות בסיכון. השבתי “בוודאי” ושאלתי במה מדובר. לתשובה שקיבלתי לא ציפיתי. לגברת שפנתה אליי קוראים וירג’יניה סרוונט-מיקלוס, מרצה לחינוך באוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם, שהקימה בשנת 2014 הקימה ארגון בשם FairFight שמטרתו לקדם את השימוש באומנויות לחימה ככלי להעצמה אישית עבור ילדות ונערות באזורי סיכון. כיום הפרויקט פועל בשני מוקדים, זימבבואה והודו. מאחר והצורך של הנערות בהודו בהגנה עצמית גבוה יותר, הרעיון היה לשלוח אותי לווארנאסי וללמד את הילדות, כמו גם את המורים המקומיים, מהי הגנה עצמית יעילה.
קפיצה של שישה חודשים בזמן לחודש אוקטובר 2018. שלוש נשים, בהן אם ובתה שמנהלות את הצד הלוגיסטי של המשלחת, הולנדית שהגדרת תפקידה היא מורה למחשבים, ואנוכי, יושבים בריקשה מקרטעת בדרך לבית מחסה שנקרא “דישה”. אחרי כ-20 דקות של נסיעה בין מיליון מכוניות, הולכי רגל ופרות שנעים לכל הכיוונים בכמויות אדירות כאילו יש קלפי איכנשהו, הגענו למבנה ישן על גדת הגנגס. בית המחסה מיועד לבנות שנאספו מהרחוב ודואג לכל צרכיהן, החל ממיטה חמה ומזון ועד לחינוך בסיסי ושיעורי העשרה. 22 בנות בין הגילאים 6-16 מחכות לנו בשער, קופצות משמחה ומברכות אותנו באנגלית שוטפת. זהו הביקור הרביעי של מרי (המנהלת הלוגיסטית ומורה לקרטה בעצמה) והבנות כבר מכירות אותה היטב. הקשר של מרי עם הבנות הוא רציף ונעשה באמצעות סקייפ בין הביקורים.
בתור גברבר חסון שהגיע על תקן מורה לקרב מגע, לא הייתי מוכן נפשית למפגש עם 22 בנות שרוצות לסרק לי את השיער ולצבוע לי את הצפורניים (אין לי, ומה פתאום…), אבל 5 דקות לאחר מכן והן מראות לי את האולם בו הן מתאמנות, את גג המבנה שצופה אל הנהר ואת כיתות הלימוד שלהן. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הילדים שלנו, שאם רק היו רואים את התנאים בהם הבנות חיות היו בורחים בזעקות שבר. לאחר היכרות ראשונית, מצטרפים אלינו המורה שלהן לקרטה ושני עוזריו. שלושה גברים מקומיים שמקדישים שעות רבות ללימוד הבנות בהתנדבות, מתוך הבנה של חשיבות הקרטה לביטחונן. אין מספיק מילים לתאר עד כמה עבודתם חשובה, לא רק עבור הבנות, אלא במסר שהם משדרים: גבר אמיתי עוזר לנשים ולא מנצל ופוגע בהן. מסר חשוב מאין כמותו בחברה ההודית, בה גם בקרב המשכילים ישנה תחושה שאישה היא כלי לשימושו של הגבר.
מטרתי בביקור הייתה להעביר סדנה בת יומיים בהם אלמד את המורים המקומיים את עקרונות ההגנה העצמית כפי שבאים לידי ביטוי בקרב מגע, כמו גם עבודה אישית עם הבנות. יומיים לאחר שהגעתי לווארנרסי, באולם ישן באזור הבודהיסטי של העיר, התאספו מורים ותלמידים ממספר בתי ספר לקרטה ולמדו הגנה עצמית מהי. למרות הכבוד העצום שאני רוחש לאומנות הקרטה, לעיתים היכולת לתרגם אותה להגנה עצמית מציאותית היא מורכבת מאד, לכל הפחות. כפועל יוצא מכך, הציפייה של הנוכחים היא ללמוד טכניקות חדשות אותן הם יוכלו ללמד וגם חלילה, במקרה הצורך להשתמש. וכאן התחיל האתגר המרכזי שלי. עוד בטרם הנסיעה היה ברור לי שהדבר האחרון שהבנות זקוקות לו הוא תחושת ביטחון מזויפת שנובעת מ”טכניקת הגנה עצמית יעילה”. הדבר התחדד הרבה יותר לאחר ההיכרות עם הבנות ושיחות עם המורים ב”דישה”וחברים נוספים בצוות שסיפרו על המנטליות המקומית בנוגע למעמדן של נשים וילדות, בפרט מקאסטות נמוכות (מעמד בחברה ההודית אליו אתה נולד ועקרונית משתייך אליו עד יומך האחרון). הבנות לא זקוקות רק לשינוי בטכניקה אלא בעיקר לשינוי בתפיסת מקומן בחברה, שינוי ברוח.
במהלך הסדנה לימדתי דרכים שונות להתמודד עם חניקה מקדימה, סטירה לפנים או חביקה מאחור, ובכך סיפקתי את רצונם של המורים והמתאמנים הוותיקים לטכניקות חדשות. אך כל אחת מהטכניקות שנלמדו בוצע רק אחרי שכולם הפנימו את הלך הרוח בו צריך להתבצע האימון, הלך רוח שהוגדר כ”הזכות לכעוס”. במספר רב של הזדמנויות פרסתי בפניי המשתתפים את תפיסתי בנוגע למה זה קרב מגע, כשאני מדגיש שלמרות האופי האגרסיבי של האימון, התפיסה צריכה להיות שתגובה אלימה היא המוצא האחרון בלבד. בקרב מגע אנו מחויבים למצוא כל דרך אפשרית להימנע מעימות, מתוך הבנה של משמעויות התגובה והאחריות האישית שלנו, ואימון נכון הופך את קרב המגע לשיטת לחימה החותרת לשלום. אבל, כשכל האמצעים נכשלו, ועל המאזניים מונחים חיים ומוות, הפקק עף, הקפיץ משתחרר, הקוקיה בורחת, ואנחנו עושים הכול כדי לשרוד.
המנטליות של הבנות קרסה בהבנה שמותר להן לכעוס כשמישהו פוגע בהן, שהתנגדות תקיפה היא לגיטימית. במהלך כל האימונים עבדנו על היכולת לצעוק. השמחה שלי החלה כשמבטי המבוכה שלהן התחלפו במבט חד וכועס כשביצעו תרגיל כזה או אחר. במהלך הסדנה הבנות עבדו עם בנים מבתי ספר אחרים, וכולנו התרשמנו מהיכולת שלהן לחבוט בזכר שעומד מולן, כולל צעקה ומבט מאיים. בימים הבאים המשכנו לעבוד עם הבנות, כשהעיקרון המנחה היה לא איך לשנות את הטכניקה שלהן, אלא איך למזוג לתוך הטכניקה רוח לחימה. ההבחנה הטכנית בין אומנות לחימה להגנה עצמית מציאותית חזרה על עצמה לאורך כל תקופת האימונים, והבנות למדו היטב מה משמעות “לסגור פנים”, אך הדגש היה ביכולת שלהן לשחרר צעקה אמיתית, עם רגש ומבט חודר. על הזכות שלהן לכעוס.
הימים חלפו מהר, ואני למדתי שההודים יכולים להחליף את האל האהוב עליהם מתי שהם רוצים, לתרגל יוגה צחוק מרחק מטרים מנהר בו רוחצים, כובסים ומשיטים גופות של מתים, אבל גם להכין פנקייק בננה-שוקולד מטורף. גם הבנות, כמו גם המורים שלהם, התחילו ליהנות מהיכולת החדשה שרכשו. הזכות לכעוס החלה להחליף קבעון תרבותי. במקביל לתרגול היכולת לצעוק ולכעוס, תרגלנו גם את היכולת לצחוק באותם מצבים בדיוק, אימון שיאפשר לבנות לתרגל את אותה גמישות רגשית, ובמקביל נותן להן לגיטימציה להיות גם שמחות וגם כועסות, כמו כל אדם חופשי. בתום שבוע עמוס חוויות הגיע זמן לומר שלום.הפרידה מהבנות הייתה מרגשת. אחת אחת הן נגשו והשוויצו איך הן שומרות על הפנים ועושות מבט כועס. כשיגדלו, המבט הכועס ייתחלף באסרטיביות בוגרת. כרגע צריך לשרוד במציאות המטורפת של נשים בהודו.
בחזרה להולנד. למרות התהום הפעורה בין מעמד הנשים בהודו ובהולנד, עדיין יש מקום רב לשיפור גם פה. כמו בהודו, גם כאן השינוי צריך להגיע משני כיוונים במקביל. מנשים שלא מוכנות להשלים עם חוסר צדק ומגברים שיהיו שותפים למאבק כזה. בעיניי, מאבק כזה צריך להתמקד בעובדה שלמרות ההבדלים הפיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים בין נשים לגברים, שוויון הזכויות לשני המינים אסור שיהיה נתון למשא ומתן. ברמה האישית, המסע לווארנאסי גרם לי להעריך (שוב) את המציאות שבה אנו חיים מצד אחד, ומהצד השני להעריך את אותן בנות שלא מוותרות למרות הקשיים הבלתי נתפסים שחלקן עבר, ולומדות את זכותן להיות אדם. בזמן כתיבת שורות אלו, אחת הבנות, קאג’אל, בדרכה לאליפות קרטה לאומית בכלכותה, הישג מדהים גם אילו לא היה מדובר בילדה קטנה מבית מחסה על שפת הגנגס.
*עדכון קצר והתמונות יעידו: קאג׳אל זכתה במדליה – מקום שני .
התמקדות/פוקוסינג זו מיומנות שבמרכזה יש הקשבה לתחושה המורגשת בגוף, מעבר לרגש ולמחשבותזו תחuשה עם משמעות מורגשת (פלט סנס) שיש לנו לגבי כל נושא בחיינו. התהליך הינו לזהות את התחושה המורגשת, להקשיב לה, לאפשר לה להיות ולהתפתח למקום שמתאים ונכון לה. מתהליך זה משהו בנו מתבהר ומשתחרר למשהו מדויק יותר.
______________
לפעמים, כשהכל כבר נאמר ושום הקלה לא נראת באופק, דווקא שם, לפעמים כדאי להניח למילים. לפעמים מתאים לעזוב את הדיבור וללכת אל הגוף הפיסי. להזמין את המחשבות המתרוצצות, לנוח בכפות היד, להזמין את הביקורת והשליטה המוחזקות בעורף, רק לעכשיו, להרפות לתוך האצבעות שאוחזות. (אם זה מתאים כמובן). וכך השכמות שמחזיקות למשל את האשמה, את הבושה, יכולות לרגע, מעט להתרווח. הנשימה מעמיקה לאזור הבטן, כפות הידיים הקפוצות אט אט יכולות להשתחרר. עוד נשימה איטית ועמוקה ומשהו נהיה קצת יותר קל, אולי חיוך, מילה ועוד מילה משהו נפתח. להקשיב עם כפות הידיים, עם הלב, כל כך טבעי, מחולל. (כתבה אודה בהשראת יהודית פירסט).
בשיחה משותפת על נושאים הקשורים בחיים בהולנד ועל התמודדות והתפתחות מקצועית ואישית אודה מיברג ומיכל מדר-פורת משתפות אותנו במעט מעולמן.
מיכל, בהכשרתה המקצועית עובדת סוציאלית מאוניברסיטת בן גוריון, מנחה כיום קבוצות התמקדות (פוקוסינג) ובונה קהילת התמקדות בהולנד. אודה, מטפלת באמצעות שיאצו, ווטסו, רייקי ורפלקסולוגיה ובעלת נסיון רב שנים בטיפול באמצעות מגע ובפיתוח סגנון טיפולי אישי, מספרות לדאצ׳טאון על התשוקה האישית שלהן – אותה הפכו גם למקצוע, פה בהולנד. מעבר מסביבה תומכת בארץ אל מדינה אחרת, עם תרבות וסגנון שונה. משנים של למידה והתפתחות אישית, הן צמחו – כל אחת בתחומה, וכיום הן מסבירות כיצד מצאו את הדרך לעבוד יחד ולחלוק את התובנות, את היופי והחוזקות שיש בהקשבה לעצמנו, למהות האמיתית שבנו. וזאת באמצעות שילוב שיטת התמקדות (פוקוסינג) עם מגע.
מיכל מציינת כי בהולנד למעשה הכירה את השיטה. ״ההקשבה שלי לעצמי ולסביבה, היא הקשבה אחרת. אני יותר מדוייקת בבחירות שלי ומה נכון לי יותר. אני יותר מקבלת ומבינה חלקים בי, גם חלקים שאני פחות אוהבת, יותר מאפשרת. זו התפתחות אישית. יש כל מיני ימים ורגעים. מחשבות והתלבטויות, החלטות ותחושות שונות וכמובן שלא תמיד קל. ככל שלמדתי את הגישה ואני ממשיכה ולומדת, מערכת היחסים שלי עם עצמי טובה יותר. מן חמלה גבוהה מאד ועדינות כלפי עצמי וכלפי אחרים.
“הוא אמר ראית כמה פטריות,
כמה סוגים,
המון מושבות.
אני עונה אפילו אחת לא ראיתי.
הוא הולנדי שמכיר יער, רטיבות ועונות שנה
הסביר,
תשני את המבט,
הפטריות מראות עצמן שמבקשים מהם להראות.
תסתכלי, תתפקסי על מקום מסוים, פתאום תראי אחת, תבקשי לראות עוד תתבונני תני מקום, תנשמי.
בהפסקה הלכתי לטייל ועשיתי מה שאמר.
את המבט למטה הורדתי והתפקסתי.
וראיתי אחת! לידה פתאום אחרת שונה. שמחתי, הישרתי מבט, בקשתי שיראו לי את עצמן, שאני סקרנית ונכונה. פתאום כל הדשא, בין העלים והעצים היו מלא סוגים של פטריות.
המסלול שטיילתי כבר טוייל באותו יום.
הייתי שם ולא ראיתי כלום.
כי לא עצרתי
כי לא נשמתי
כי לא האטתי
כי לא בקשתי ממנה להראות.
סתם הלכתי בלי שום מודעות.
אז תודה איש
שלימדת אותי את הדרך לראות פטריות…”
מיכל, מההייתרוצהלספרשחשובלךשאדע?
“מה שמעניין שזה לא תמיד אותו הדבר, מה שהייתי רוצה לספר ומה חשוב שתדעי. מה שקורה עכשיו, נראה לי מתאים. חזרנו לפני יומיים מביקור משפחתי בארץ, (חופשת החורף). ביקור מהנה וטוב וכעת חוזרים לכאן, לאמסטרדם, להולנד, כל המעברים – הפרידה מההורים, מהמשפחה, מהחברים, מהריחות והנופים ומכל אווירת הארץ, עוררו בי את השאלה, מה המטרה שלנו כאנשים, בעולם הזה, מה עכשיו? מה אנחנו עושים? האמירה הכללית הינה – כדאי שנעשה טוב, גם אני חושבת כך.אנחנו כבר כאן, חיים על כדור הארץ, אז כדאי שיהיה טוב, טוב במובן של הכי טוב שאפשר, והכי טוב שאפשר זה במובן של להיות הכי קרוב/ה לעצמך, לעצמי.כשאני הכי קרובה לעצמי, כאדם, טוב לי יותר, אני עושה טוב, כך שגם לאחרים טוב. זה מן מעגל כזה שמשפיע על כולנו ולכולנו יש השפעה האחד על השני ואיזה יופי זה להכיר בזה. היופי והטוב שבנו כאנשים נותן לי תחושת מוטיבציה.״
״נכון, זה חלק ממני, נמצא בי באופן מסויים. אתמול למשל בארוחת בוקר משפחתית, יש חופשה, אז יש יותר זמן להיות יחד, זהלא כך כל יום..:) שוחחנו קצת גם בנושא התמקדות, שזה גם סגנון חיים. זו שיטה וגם מיומנות נלמדת, גם כלי לחיים, זו הקשבה אחרת לעצמך ולסביבה, ומכאן מתפתחת גם שפה של תקשורת טובה יותר. יש הרבה ספרות מקצועית בנושא וקהילה גדולה בעולם שמתפתחת וזה מקסים. זה נשמע מעט פילוסופי אולי (אכן פילוסוף – פסיכולוג, פרופ’ יוג’ין ג’נדלין פיתח את השיטה, פרטים בהמשך). אני מנהלת את החיים שלי יותר ויותר לפי פילוסופיית ההתמקדות, לפעמים אני שמה לב לזה ולפעמים פחות. זו מן התנהלות טבעית, אני מניחה שזה סגנון שנבנה עם השנים, עם הזמן, נדבך על נדבך. ההתנהלות שלי היתה שם גם לפני, עכשיו זה יותר ויותר מדוייק. מאז שלמדתי התמקדות יש משהו אחר, טוב יותר עבורי.״
ההקשבה לעצמי. אני שואלת את עצמי, מהי עשיה משמעותית עבורי?
איךהכרתאתההתמקדות/פוקוסינג?
״כשהגענו לכאן, מתוך רצון ובחירה שלנו כמשפחה, סיכמנו בתחילה, שנבוא למספר שנים ולכן המשכתי ועבדתי עם הארגון בארץ באופן מצומצם שהתאים לי. נערכו פגישות צוות ופגישות טיפוליות באמצעות הסקייפ וזה איפשר לי לחוות חוויות חדשות בהולנד ולהכיר תרבות אחרת. אחרי שלוש שנים החלטנו להשאר ולגור כאן וזו היתה החלטה לא קלה עבורי. התעוררו נושאים הקשורים לזהות המקצועית שלי, הזהות כעת משתנה ומתפתחת. שאלתי אתעצמי מה אני מגשימה כאן? מה אני עושה עם כל אנרגיית הנתינה שבי ועם הרצון להשפיע ולשנות? רציתי להמשיךולהתפתח אבל לא ידעתי בדיוק במה ואיך.
הייתי בטוחה שזה יהיה לי קל, כמו בארץ. בארץ חיזרו אחריי מבחינה מקצועית וכאן זה ממש להתחיל ולבנות את עצמך מחדש. לא מכירים אותי וגם אני לא מכירה, לא את התרבות וסגנונה ולא את השפה. ניסיתי להתקבל לארגוני רווחה, אך הרגשתי שזה פחות מתאים לי. רציתי למצוא את מה שיותר נכון לי. אני שואלת את עצמי, מהי עשיה משמעותית עבורי? עם ההחלטה להשאר באמסטרדם, אפשר להגיד שהייתי בפרשת דרכים מבחינה מקצועית שהשפיעה עליי גם אישית. כך הגעתי אל הפוקוסינג. למדתי והוסמכתי, אהבתי והחלטתי להתפתח בתחום ולעבוד בקליניקה פרטית, להנחות קבוצות ולערוך שיחות ייעוץ פרטניות על פי גישת ההתמקדות. אני מאד אוהבת את מה שאני עושה כעת. התקופה שהייתי בה, הרצון להתפתח מקצועית ולעסוק במשהו שמעניק משמעות וכמו כן הידיעה שזו גם הזדמנות להתפתחות וללמידה,מתוך כך הגעתי אל הפוקוסינג/התמקדות. כשיש הלימה בין ההתפתחות האישית וההתפתחות מקצועית, זה חזק.״
לעיתים ההתמודדויות היומיומיות, המחוייבויות ושגרת החיים, או כל זה יחד, יכול ליצור התרחקות מעצמנו, כיוון שאנו פחות שמים לב. אני אוהבת להאט לפעמים. בחברה שלנו האטה כביכול נתפסת כמשהו שלא מתאים לרצף החיים, אך האטה עם תשומת לב, זה מזמין זרימה, מהירות, קלילות ועשיה פוריה. כאן הפוקוסינג נותן את תרומתו המשמעותית.” (נזכרת במילים “לך עם זה לאט ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה” אריק איינשטיין ושלום חנוך).
סדנת ההתמקדות והמגע הקרובה תתקיים כאן
הרבהשניםשללימודיםומתוךחוויהאישית,חיבורשלהכליחד.
אודהמיברג שהחלה את המסע לפני 20 שנים, מספרת שאצלם בבית הייתה חלוקה ברורה, ״אחותי מיועדת לעולם הטיפולי ואני צריכה ללמוד באוניברסיטה״. באמצע לימודי התואר השני, אביה של אודה חלה בסרטן, ולא נמצא לו מרפא דרך הרפואה הקונבנציונלית. ״ידעתי בפנים שעליי לשחרר. חבר אמר לי “תלכי למאסטר רייקי, זה יכול לעזור”, אז הלכתי למאסטר רייקי. בפגישה עמו הוא הרגיש את אבא שלי וכעבור 24 שעות אבי נפטר. בעקבות חוויה זו שחוויתי, בחרתי ללמוד רייקי וסיימתי לימודי רייקי 1 ו 2. זו הטכניקה הראשונה שלמדתי, טכניקה נגישה. זו בעצם היתה הדלת שלי. מאז נחשפתי גם לעולם טיפולי הווטסו (שיאצו בבריכת מים חמים, שהתפתח כטכניקה טיפולית בשנות השמונים), השיאצו והרפלקסולוגיה שם העמקתי וכיום בעבודתי אני משלבת את הכל יחד.
אודה, האם את יכולה לתאר במילים במה את עוסקת?
“זו שאלה טובה, כיוון שבמה שאני עוסקת, זה לא כל הוויתי, זה חלק ממה שאני עושה. במה שאני עוסקת, זה טיפול באמצעות מגע. במהלך הטיפול יש שיחה מקדימה והעיקר זה טיפול באמצעות מגע. במהלך השנים למדתי ועבדתי והכל יחד עם הנסיון הנרכש, משתלב והופך לטיפול המסויים שלי. איזון של גוף ונפש. קורים דברים מדהימים בטיפול, ומכיוון שיש גם את החלק של השיחה, הטיפול שלי יותר מדוייק וממוקד. אנשים גם פונים אליי להתייעצות. יש לי ידע ונסיון שנצבר עם השנים וכמו כן היכרות עם אנשי מקצוע מתחומים שונים. אני שמחה לעזור ולהשתמש בקשרים, בנסיון ובידע, זה בתוך ההוויה היומיומית שלי”.
אתיכולהלספרעלמקרהטיפולישנגעבך?
“היו הרבה מקרים שנגעו בי. אנסה לתאר מקרה שיכול להסביר את החיבור בין מגע ומילים. לקוחה שטיפלתי בה לפני 6-7 שנים לערך. אשה בהריון בשבוע 42 הגיעה אלי לטיפול, במטרה שאעזור לה לזרז את הלידה. התחלתי את טיפול הרפלקסולוגיה בשיחה שבמהלכה היא סיפרה שזו הלידה השלישית שלה והיא קצת מתעכבת לפי המדדים הרפואיים, כבר שבוע 42 ואין לידה. בסיפור שלה היה פרט מעניין שסיפרה אותו כבדרך אגב. היא סיפרה על תקוותה ללידה טבעית במים והסתבר שמיד לאחר הלידה עליה לעבור טיפול רפואי לא נעים בבית החולים. כל הסיפור לגבי הטיפול הרפואי היה כבדרך אגב, אך הרגשתי שיש שם עניין או שמשהו טמון שם ולכן בחרתי שניתן לזה יותר מקום. היא לא האמינה שזה העניין שעוצר את הלידה ולכן התינוק עדיין לא נולד. בשיחה שלנו נתנו מקום לפחד, הפחד מהמעברים. מעבר מחווית לידת מים לטיפול פולשני שתצטרך לעבור בבית החולים שלא קשור ללידה כלל, אך היא חייבת לעבור אותו מיד לאחר הלידה בכל מקרה. הפחד מהמעבר הזה, הוא משפיע ועוצר את תחילת הלידה. חשוב לתת מקום לדברים, וברגע שהיא נתנה מקום לפחד, הגיעו הצירים ממש כעבור מספר דקות. זה היה מדהים. הטיפול הרפלקסולוגי לבדו לא היה עוזר, מה שנתן את הטוויסט זו השיחה המקדימה. הרפלקסולוגיה עזרה לה לעבד את מה שהיא חוותה והיתה איתו במהלך השיחה. זה סוג אחד מהטיפולים שאני עושה, לעודד לידה באמצעות רפלקסולוגיה ושיאצו עם שיחה מקדימה. בטיפולמסוג אלה, אני שואלת, מה למשל היא עדיין לא הספיקה לעשות לפני הלידה, או מה היתה רוצה לעשות ולפעמים רק לדבר על זה ולתת לרצון מקום, זה כבר עוזר. החיבור הזה בין השיחה המקדימה והטיפול באמצעות מגע, הוא בשבילי החיבור הנכון.”
מתוךנסיוןהחייםועבודתךעםאנשים, המלצהשהייתרוצהלתת
אנו בתחילת שנה אזרחית חדשה, אני ממליצה להסתכל על השנה שחלפה, איך היתה השנה לעצמי, לקחת את הזמן, להיות במקום שקט, כל אחד ואחת בדרך שלו /שלה, להיות עם עצמו ולשאול מה היה רוצה לעצמו לשנת 2019. משהו עמוק, איזו תובנה שאני מרגיש/ה שבאה מבפנים. אולי יש משהו חדש שעולה, ממקום שאוהב ומחבק של עצמך. יש משהו כרגע באנרגיה הכללית העולמית, משהו כמו תדר שפתוח כאן ועכשיו בעולם. מה אנחנו רוצים לעצמנו לשנה זו. אז כדאי לעלות על התדר הזה, כי זה כמו שער שנפתח וכדאי להשתמש בו. זה מה שמרגיש לי נכון לשנה הבאה בשבילי ואני מאחלת זאת גם לאחרים.
ההתמקדות/פוקוסינג, פותחה על ידי פרופ’ יוג’ן ג’נדלין (1926-2017), פילוסוף ופסיכולוג אשר נולד למשפחה יהודית בוינה, אוסטריה ובגיל צעיר (11) עבר עם משפחתו לארצות הברית. למד ולימד באוניברסיטת שיקגו והיה עמית ותלמיד של הפסיכולוג קארל רוג’רס, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה. התמקדות (פוקוסינג) הינה שיטה ומיומנות נלמדת. טכניקת ההתמקדות מתבססת על מחקר נרחב עם אנשים אשר חוו שינויים משמעותיים בחייהם. מתמקדת בטיפול עצמי, פיתוח מודעות עצמית לתחושות גופניות בעלות משמעות (פלט סנס) המביאות לתהליך של ריפוי מבפנים. הקשבה אחרת לעצמך, המביאה לתוצאות מעשיות, לדעת ולעשות את שנכון לך. הכייף הגדול שזו מיומנות נלמדת, אשר קיימת בנו וניתן לתרגל ולהשתמש בה בחיי היום יום.
תרגום חופשי מספרו של ג’נדלין (התמקדות, 1978) קצת לטעום את סגנונו: “מה שהינו אמת, נמצא כבר. להיות עם זה ולהודות בקיום של תחושה, של מצב מסויים שהינו אמת, לא עושה את המצב רע יותר. לא להיות פתוחים לזה, לא גורם לזה להעלם וכיוון שכך, מה שנמצא (בי) חי וקיים, כדאי להיות עם זה בקשר, באינטראקציה”. בהבנתי: לאפשר למה שיש, למה שקיים, לאפשר לזה להיות ולהודות בקיום של זה, מאפשר את השינוי, מאפשר את הצעד הבא שנכון לי.
ובמילים המקוריות:“What is true is already so. Owning up to it doesn’t make it worse. Not being open about it doesn’t make it go away. And because it’s true, it is what is there to be interacted with. Anything untrue isn’t there to be lived. People can stand what is true, for they are already enduring it.” Eugene T. Gendlin (1978).
להסבירמגע זה כמו להסביר מה זו שפה ומה זו תקשורת. כלי בסיסי. הייתי אומרת צורך. מחקרים סוציולוגים על “ילדי זאב” מראים שגם שנים אחרי שנמצאו וחזרו לסביבת בני אדם לא היו לאנשים נורמטיבים. רבים מכירים את הסיפור על פגים בבתי חולים, שמצבם הוטב והם התחזקו בעקבות הקשר והמגע, גם על ידי זרים. כולנו מכירים שמגע ברגע הנכון, יכול לתת הקלה. חיבוק קשוב הינו מתנה. מחקרים רבים מצאו שאנשים חולים, מצבם הרפואי השתפר בעקבות שילוב של טיפול כלשהו עם מגע.
ב-24 במרץ תתקיים סדנה חוויתית שנייה בעברית בנושא התמקדות ומגע, משתתפי הסדנה יכירו את שתי הטכניקות, הן ישולבו יחד ולחוד. יהיה מעשיר באווירה מאפשרת ונעימה של חווית למידה.
מצורף הלינק לרישום לסדנה וכמו כן פרטי הארוע בדף הפייסבוק:
אני חייבת לומר שעוד בארץ לפני המעבר, הייתי בטוחה שהבדלי התרבויות בין הולנד לישראל לא כאלה גדולים, ושהכל יהיה מה זה קל. אנחנו בסך הכל נחשבים אנשים אינטיליגנטים, מנומסים, חצי אשכנזים כאלה, אני פחות. בגדול אנחנו לא נחשבים ערסים, צורכים את אותה התרבות הבינלאומית של המוזיקה, האמנות וחובבי הנטפליקס, אבל מה שחווים מכאן לא רואים משם.
איור: דפנה אוודיש
רק אחרי שעברנו לפה התחלתי לקלוט את הפער העצום שבין התרבויות, אולי כי אנחנו גרים בדרום, אין פה קהילה ישראלית גדולה או המון אינטרנשיונאלז, פה זה באמת לשחות עם הולנדים אמיתיים ואם אנחנו לא רוצים לטבוע באיזו תעלה, כדאי שנדע לשחות טוב כי ההולנדים לא פראיירים.
כבר מההתחלה מצאנו את עצמנו נושמים עמוק, מפנימים רגשות ומתאימים את עצמנו אל המערכת. אנחנו לא במדינה שלנו ומעדיפים להתמזג ולהתנהג כאחד העם. בסך הכל זה די קל ונחמד כשנותני השירות פה כאלה חביבים, החל מהפקידה היפה בבנק, שיכולה לעשות ערמות של כסף מדוגמנות בעולם שאני באתי ממנו, אבל מחליטה להעביר את שארית חייה במשרד סחי ושומם וכלה בקופאיות הבלונדיניות באלברט-היין, שמחייכות אליי בחמידות על, כשמגיע התור שלי, ומתעניינות האם מצאתי כל מה שרציתי? זה נראה שממש אכפת להן, ושהתנאים שלהן ״קצת״ יותר טובים מאלו של קופאית החודש הממוצעת בשופרסל. גם שירות הלקוחות הטלפוני ההולנדי לא איכזב. במשרד הבריאות למשל או במס ההכנסה שפשוט נעים לשוחח איתם, ולחפור אותם בשאלות, עם סבלנות רבה מצידם, כדי שיסבירו לי על איך מתנהלים פה הענינים.
בשלב מסוים ההולנד הזאת מתחילה להשפיע עליי ועל איך שאני מתנהלת בעולם, אני מוצאת את עצמי הופכת לדובון אכפת לי, מרחפת על ענן של אושר, מאיך שהמערכת עובדת פה ואפילו יוצאים ממני הצדדים היפים שלי. פתאום בא לי למחזר בקבוקים, להפריד נייר מפלסטיק, פלסטיק מקרטון, להתנדב בשוק ארט אנד קראפטס, לתרום כסף למסכנים מהמזרח התיכון, להצטרף לארגונים שוחרי שלום ולהחזיר לעולם הזה קצת טוב. עם הזמן התחלתי אפילו לחייך לאנשים ברחוב ולברך אותם ב״חודה מורחן״, מצאתי את עצמי מנופפת לשלום לעובדי משאיות הזבל מהחלון, אפיתי עוגיות טבעוניות לכל ילדי הגן כי יש שם ילד אחד להורים היפים שלא אוכל, אף פעם. ולסיום צבעתי את השיער שלי לבלונד והתאמתי את עצמי לסביבה כמו זיקית מנומרת שיושבת על צ׳יטה.
הבעיה העיקרית במצבים כאלה מתחילה כשפתאום יש תקל או איזה באג בתוכנה, ויוצאת ממני הישראלית הטיפוסית בדמות מירי פסקל כזאת. למשל על הפקיד המסכן בשרות הלקוחות של הביטוח הרפואי, שחייב אותי בתשלום רטרואקטיבי, למרות שהייתי מבוטחת אז גם בביטוח הישראלי, כי זה ככה כתוב לו בספר החוקים ויצא ששילמתי פעמיים. אז אני מנסה להסביר לו בנימוס שזה לא יקרה, אבל הפקיד החמוד לא מוכן להבין ואז אני נדלקת. כמו פצועת טראומה ממלחמה קודמת, עולה לי הדם למוח והמראות הקשים של התורים הבלתי נגמרים אל מול פקידים מעצבנים במשרד הפנים בישראל חוזרים אלי, אחחח. הקול שלי משתנה ובא לי להגיד לו ״נשמה, למה אני צריכה להידפק? תביא לי את המנהל שלך! אני לא מתכוונת לשלם על זה!!!״, ובמקום זה יוצאת לי הגרסה האנגלית והלא מפותחת שלי: ״Why do I fucking need to pay for it”, ואני מוסיפה ״Sorry but it feels like I’m been fucked from both ways!”. בדיעבד זה לא נשמע טוב, בכלל, אבל באותו הרגע זה מה שיצא לי מהפה. לפחות הוספתי ״Sorry”. כמובן שהשיחה נגמרה בזה שהוא לקח את זה בהומור, אבל אני גם שילמתי על הכל וגם נשארתי עצבנית רצח הרבה אחרי שניתקנו.
אז כן, הבדלי התרבות העצומים התחילו להופיע כמו פטריות אחרי הגשם. הבקרים שלנו פה למשל, יכולים לפעמים להראות דיזסטר. בזמן שהשכנים ההולנדים שלנו מדלגים לבית הספר ולעבודה: כל המשפחה יחד בשמחה כמו אי בריידי באנץ׳, כולם כאלה בלונדינים מתוקתקים, עם מעילי חורף יפים, מסודרים מכף רגל ועד ראש, אבל במוד של הרגע קמנו, זרקנו על עצמנו משהו ויצאנו, כשהקטנה שלהם על קורקינט, הגדול על אופניים וההורים מלווים אותם בחיוך, אצלנו מתחוללת מהפכה בבית. הבוקר מתחיל בשש בווליום של מסדר צבאי. עמית מתארגן לעבודה, בזמן שאני מלבישה את הבנות במהירות תוך כדי ארוחת הבוקר שמלווה במילות זירוז של רועה צאן, שמדרבן את הכבשים שלו ״יאללה יאללה״. השיער של מל עוד לא מסודר בקוקו כשהיא מנסה להכניס את עצמה לתוך מעיל החורף המגושם. המגפיים שלה מלאות בבוץ עוד מאתמול, והיא נראית כמו איזה ילד ג׳ינג׳ר ברד. ליל הקטנה מחכה כבר בתוך המקסי קוזי ליד הדלת, עטופה במעיל, צעיף וכובע גרב כשרק הראש שלה מבצבץ החוצה ומרוב שכבות היא לא יכולה אפילו למצמץ. תקועה כמו מומיה ומחכה שמישהו ייקח אותה משם. עמית יורד במהירות במדרגות, שמרעידות את כל שורת הבתים ברחוב. כבר נהייה ממש מאוחר ואז אנחנו מתחילים להתעצבן. בדיוק בשלב הזה הדלת של הבית נפתחת כמו ארון מלא בגדים ואנחנו ״נזרקים״ מהבית התוסס אל הרחוב הישנוני והשקט בצעקות בדרכנו לאוטו. עמית מניע את האוטו שעובד על דיזל ומרעיש כמו מנוע של מונית. כולם קשורים היטב באוטו אחרי ויכוחים והתשות, עמית נותן גז שלא היה מבייש אף משפחת פשע ישראלית ומתנדף מהחניה שלנו כמו שד טאזמני. הרחוב ההולנדי שוב חוזר להיות שקט ורגוע.
כנראה שכמה שלא אנסה לברוח מזה, תמיד יישארו בי הגנים שהעביר לי הבית הגאורגי-ישראלי בו גדלתי. משפחתי המקסימה מאחרת כרונית, וכל יציאה מהבית היתה מלווה בעצבים כי אבא שלי חיכה באוטו חצי שעה עד שארבעת הבנות בבית שלו הזיזו ת׳ישבן שלהן והיו סוף סוף מוכנות ליציאה.
השורה התחתונה, אני ממש מקווה ללמוד מההולנדים דבר או שניים על איפוק ורוגע. ואולי גם קצת להפנים שאף פעם לא אהיה כמוהם. גאד דמט!!!
יצאה להם כאן שואה עדינה מדי. לא ראיתי צילומים בשחור לבן של שלדי אדם וגם לא את המילים ׳תאי גזים׳. לא מצאתי צילומים של מספרים מקועקעים על העור, ערימות נעליים, בורות ירי או את סופה של מסילת הרכבת לאושוויץ.
הנרי המתנדב גם לא שמע על הכפר ניולנדה בצפון מזרח הולנד, כפר שכל תושביו, 117 במספר, הוכרו כחסידי אומות העולם. כל אחד שם הציל משפחה, או לפחות יהודי אחד. זה היה מאמץ קולקטיבי. אולי מכאן מגיעה התדמית של ההולנדים מצילי היהודים? כי ההיסטוריה, בניגוד לתדמית שנפוצה בעבר, מספרת סיפור מורכב – יותר מ-75 אחוזים מיהודי הולנד הושמדו. ומנגד, מספר גבוה ביותר, מהגבוהים באירופה, של חסידי אומות עולם הולנדים. אבל אפילו עליהם לא מספרים במוזיאון השואה באמסטרדם, שבו ביקרתי לרגל יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה, המצוין היום.
המוזיאון, שנפתח לפני שנים בודדות, ממוקם ב-Plantage Middenlaan, מרחק הליכה מבית הכנסת הפורטוגזי ומהמוזיאון היהודי ההיסטורי והוא חלק מה-Jewish Cultural Quarter שבמרכז העיר. יש בו תערוכות קבועות ומתחלפות, והוא נמצא כעת בעיצומו של תהליך התחדשות. אז יד ושם זה לא, אבל לכו לבקר, זה חשוב.
חזית המוזיאון. הישראלים הביעו אכזבה, ההולנדים התעניינו
“תשמור את זה בשבילי בבקשה? שיהיה לי משהו כשאני אחזור…” כך ביקשה הנערה סינצ׳ה, מג׳ורג׳, הילד של השכנים. בחדר הזה מוצגים סיפוריהם של ילדים דרך החפצים האישיים שלהם. כינור, שולחן כדורגל, ספר, שרשרת, כפפה. סינצ׳ה ואן סטראטן בת ה-16, הוריה ג׳ונתן וברטה, ואחיה לואיס, נשלחו מרוטרדם לאושוויץ ב-21 בספטמבר 1942. סיינצ׳ה והוריה נרצחו מיד, אחיה לואיס עבד בעבודות כפייה ונפטר שלושה חודשים לאחר מכן. ג׳ורג׳, הילד של השכנים, תרם את השרשרת, הספרים והטבעת של סיינצ׳ה למוזיאון ההיסטורי היהודי בשנת 2015.
בקומת הכניסה תערוכה זמנית קצרה שמדברת על ׳אבני נגף׳, stumbling stones, אותם אריחי מתכת קטנים המשובצים בתוך מדרכות בערי אירופה, לפני כניסות לבתים בהם חיו יהודים. על כל אבן מופיע שם, תאריך לידה, תאריך ומקום המוות. עדויות אילמות תחת רגלי העוברים והשבים וקל לא לשים לב ולהמשיך ללכת. אבל אם שמת לב לאחת מהן, ל׳נגף׳ כזה, הוא תופס אותך ולא עוזב. בעבר כתבנו על כמה אבני נגף בהולנד, כאןוכאן למשל.
ערב לפני הגירוש למחנה וסטרבורק , נתן ניקו קרוסה את שולחן הכדורגל המושקע שקיבל מהוריו לחבר שלו, קור ספארחארן, כדי שישמור עליו עד שיחזור. קור קיבל מניקו גם כמה ספרים וזוג גלגיליות שעליו נהג להחליק לבית הספר. קור השתמש בגלגיליות של ניקו ורכב עליהם לבית הספר אחרי שניקו עזב. הגלגיליות לא שרדו אך שולחן הכדורגל השתמר. ניקו והוריו נרצחו בסוביבור ממש סמוך להגעתם למחנה, ביולי 1943. ניקו היה בן 11 במותו. החבר קור תרם את שולחן העץ למוזיאון בשנת 2014.
מזוודות. 172 מזוודות, על כל מזוודה שם, גיל, תאריך ומקום. Memorium הוא מיצג של האמן וילם וולקרץ לזכר תלמידי בית הספר מונטסורי באמסטרדם. מתוך 172 תלמידי בית הספר שנרצחו, 169 היו יהודים ושלושת הנותרים היו חברים במחתרת. כיום תלמידים הולנדים מגיעים לבקר במקום בסיורים לימודיים, משאירים פרחים ומילות זיכרון.
הסיפורים והחפצים המעטים המוצגים בחדר הזה, סיפורים בודדים מתוך יותר ממאה אלף, סיפוריהם של יהודי הולנד.
על הקיר בכניסה לחדר, שלט פרגמטי ועליו מספרים בלבד, “טרנספורטים מהולנד” כותרתו.
תאריך, מספר המשולחים, מהיכן יצא הטרנספורט ולאיזה מחנה מוות הגיע. מרבית המשלוחים יצאו מווסטרבורק והגיעו לאושוויץ. המשלוח הראשון יצא ב-22 בפברואר 1941, מאמסטרדם למאוטהאוזן, והאחרון יצא ב-13 בספטמבר 1944, מווסטרבורק לברגן בלזן. כמה ימים לפני כן יצא המשלוח האחרון מווסטרבורק לאושוויץ, ועליו אנה פרנק ובני משפחתה. אדית פרנק נפטרה באושוויץ בינואר 1945, אנה ומרגוט פרנק הועברו לברגן בלזן ונפטרו שם בפברואר או מרץ 1945.
וכך, שורה שורה, מספר מספר. מאה וארבעה אלף שלוש מאות ותשעים יהודים.
ציר זמן היסטורי מוצג על הקיר בחצר המרכזית. שלוש שורות מקבילות: שורה של קורות אירופה במלחמה, שורה של קורות הולנד במלחמה, ושורה של תולדות הבניין הזה, ששימש כסמינר למורים פרוטסטנטים ובשנות המלחמה פעל בו מעון לילדים יהודים שהופרדו מהוריהם שהמתינו למשלוח בבניין שמעבר לכביש, ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון עליו נספר בהמשך. ומתוך הבניין הזה, הודות לשיתוף פעולה עם העובדים ותושיה של המנהל יוהן ואן הולסט, הוברחו כ-600 ילדים יהודים, וכך ניצלו חייהם. ואן הולסט, שהוכר כחסיד אומות העולם, הלך לעולמו בשנה שעברה והוא בן 107. כתבנו עליו כאן.
זוהי החצר המרכזית של הבניין, ששימשה את המעון שהתקיים כאן בזמן המלחמה. באפריל 1943 כ-600 ילדים יהודים הוברחו החוצה דרך חצר זו והכניסה הצדדית לבניין, וכך ניצלים.
מטפלת ופעוטהצוות המעון הבריח כ-600 ילדים יהודים החוצה למחתרת Foto collectie JHM, F00861
החדר הבא במוזיאון הפתיע אותי. ציפיתי לתערוכה העוסקת במנגנון הרצח וההשמדה ממש, אך במקום זה פתחתי את הדלת היישר אל ההעפלה, או ׳הנוסעים הבלתי לגאליים לפלסטינה׳, כפי שנכתב בשלט. מסתבר שהגעתי ממש ביום נעילת התערוכה. המשפט הראשון שקראתי שם היה אמירתו של ראש ממשלת אנגליה נוויל צ׳מברלין, “אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד על פני הצד השני, עדיף שנפגע ביהודים מאשר בערבים”.
ציפיתי להשמדה, קיבלתי העפלה בתצוגה מיושנת
התערוכה מציגה עדויות מצולמות של מעפילים, חפצים ששימשו אותם, ידיעות בעיתונות על ספינות מעפילים שמוחזרות לקפריסין, הווי קבוצות הנוער, מפות מסלולי הספינות, עוד ידיעות עיתונאיות. העיצוב מיושן והמוצגים בחלקם בלתי משומרים, מזכיר את מוזיאון המעפילים הישן בעתלית, לא אופייני למוזיאונים ההולנדיים המושקעים.
פרק עצום ובלתי מתקבל על הדעת בקורות העם היהודי, נפקד מקומו במוזיאון השואה באמסטרדם, בתערוכה קבועה או מתחלפת, או בכל צורה שהיא. אף לא מילה על מה שקרה בתוך המשלוחים, על החיים במחנות המעבר, על תאי הגזים, על המוות, על ההשמדה השיטתית. ׳נסיעה בלתי לגאלית׳, כי אין באמת מילה כזו באנגלית, העפלה.
המילים שהדהדו בראשי לאורך הביקור במוזיאון ואחריו הן ׳רך׳, ׳מסונן׳. שואה מהולה שכזו, בלי תיאורי זוועה. שעה וחצי מקסימום, ועוד התעכבתי וצילמתי. משום מה חיפשתי את המוזיאון ה׳תאום׳ של יד ושם, ואותו לא מצאתי. כנראה אנחנו הישראלים, אם לא נותנים לנו את כל האושוויץ ישר לפנים, בשבילנו זה לא זה. וכאן לא רגילים לראות את כל הזוועות לא מעוכלות, כאן צריך את זה ביותר עדין.
חשוב לציין שנכון לזמן כתיבת שורות אלה טרם התקבלה תגובה ממנהלת המוזיאון, ותגובה זו חשובה, שהרי המוזיאון הנוכחי נמצא כעת בתהליך של השתדרגות ועיצוב מחודש ואולי בעתיד ייראה אחרת. אנו מקווים לחזור לכך בהמשך.
מיקי וגלית, זוג תיירים מישראל שפגשתי שם, הגדירו את הביקור במוזיאון כ”חלש”, תגובות נוספות בעברית בספר המבקרים אמרו “אכזבה”. ואילו אלי והס, זוג הולנדים לא יהודים שבחרו להקדיש את בקרו של יום ראשון שלהם לביקור כאן, דווקא התרשמו מאוד. אלי לא ידעה שלבריטים היה חלק משמעותי כל כך בעיצוב גורל היהודים אחרי המלחמה. אלי סיפרה גם שלאמא שלה היו שכנים יהודים באמסטרדם, שהם היו משכילים והתלבשו בהידור. ואולי אפילו – נזכרה בסיפורי ילדות – אולי אפילו אמה הייתה מאוהבת בנער יהודי. וכשלקחו אותם, הוא זרק לה פתק מחלון הרכבת והיא לא ראתה אותו יותר. אלי והס לא רוצים לבוא לטייל בארץ, מתוח שם וקשה, בהולנד נעים ורגוע.
ההולנדסה סכאובורך. ממרכז תרבות לאתר ריכוז לאתר הנצחה
בצד השני של הכביש, בניין ה- Hollandsche Schouwburg, לשעבר אולם תיאטרון ואחר כך מקום הריכוז של יהודי אמסטרדם לפני שילוחם אל מותם. בספטמבר 1941 נאסר על יהודים לקחת חלק בפעילות תרבותית וציבורית, למעט פעילות שהתקיימה באולם הזה, כיוצא מן הכלל. ביוני 1941 המקום הפך למרכז תרבותי ליהודי אמסטרדם, ולכן אין טבעי מלהפוך דווקא אותו כעבור שנה, למקום ריכוז של יהודים לפני המשלוח אל מחנות המוות.
אחרי המלחמה מבקשים להחזיר את הבניין לתפקידו המקורי כאולם תיאטרון. התנגדות מצד תושבי אמסטרדם וראש העיר דאז עוצרת את המהלך. ההחלטה המתקבלת היא להרוס את תקרת האולם, על מנת שלא יוכל לשמש בעתיד כתיאטרון, ולהפוך אותו לאתר הנצחה. ב-1962 ההולנדסה סכאובורך הופך לאתר הנצחה רשמי ליהודי הולנד שנספו בשואה.
בכניסה לאתר אני פוגשת את המתנדב הנרי הוס, שבמאור פנים וברצון רב לוקח אותי לסיור קצר. הוא מראה לי תצלום של התיאטרון אז, כששימש כנקודת ריכוז של אלפי יהודים לפני שנשלחו אל מותם. הדלת המרכזית של היום עדיין עומדת באותו מקום בו עמדה אז. התקרה והקירות אינם. בכניסה לוחות זיכרון עם שמות המשפחות שנרצחו.
הנרי מצביע על תצלום בחצר ובו נראים יהודים עם טלאי צהוב, יושבים בניחותא בחצר, זו החצר הזו ממש, שותים תה מכוסות חרסינה ומתחממים בשמש ההולנדית הקרירה, לא מודעים לעתידם. במרכז התצלום נערה מנופפת בידה לשכנה בבניין ליד, מעבר לגדר, בניין שקיים עד היום. כאילו מבקשת לומר לה ׳נתראה בקרוב׳. וכמו השכנים של הילדים היהודים שקיבלו מהם פיקדון ׳עד שנחזור׳, של צעצוע, של שרשרת, של ספר, והפיקדון מעולם לא נדרש על ידי בעליו, כך גם כאן. הנערה נופפה לשלום ולא שבה. והשכנים המשיכו בחייהם, חיים לצד הבניין והחצר שהיו, יום יום ולאורך תקופה ארוכה, מקום של סבל וחשכה, כאן במרכז אמסטרדם. וגם כשחזרו הניצולים, אודים מוצלים מהתופת, נתבקשו להשלים את חובות המסים והחשבונות שלהם לעירייה שהצטברו בתקופת ׳היעדרותם׳.
הבניין ב-1925
“החברה שלנו לא שלמה כשיותר ממאה אלף איש ממנה חסרים”, אומר לי הנרי. את עבודתו כאן באתר ההנצחה הוא עושה בהתנדבות, וכשאני שואלת אותו למה, ולמה דווקא כאן, הוא עונה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים, helpers, ו- watchers, ושחשוב לו לחנך את שלושת ילדיו להשתייך לסוג הראשון. להיות מאלה שבוחרים להושיט יד לעזרה, ולא לעמוד מנגד. לסייע, ולא להתעלם. ההולנדים, במלחמה בחרו באפשרות השנייה הוא אומר. תושבי יולנדה הם מיעוט, מיעוט. הוא לא הכיר את הסיפור ולא זכר את שם הכפר, ניולנדה.
“ומה את תבחרי להיות אם תראי ברחוב מישהו שזקוק לעזרה?” הוא מפנה אליי מבט נוקב, “האם תהיי helper, או watcher?”
מה אני אהיה? מה נהיה כולנו? ומה אנחנו עכשיו?
זה לא יד ושם, כי זה משהו אחר. אתרי הזיכרון לשואה באמסטרדם נמצאים בבניינים היסטוריים בהם התרחשו האירועים, מקומות ׳אותנטיים׳ עם קשר היסטורי ישיר. בית אנה פרנק, חצר הקולג׳ למורים – המוזיאון, חצר התיאטרון היהודי – אתר ההנצחה. להיות שם ולראות את התמונות שצולמו מאותה נקודה ממנה צילמתי בעצמי, לדמיין את הילדים במעון, את ההורים שהופרדו מהם. ילדים קטנים, בלי הורים, במקום זר ורחוק, ורק מעבר לכביש, ולנצח.
את ביקורי אני חותמת באנדרטה קטנה ומוזנחת “לא עוד אושוויץ” בפארק עירוני מהמאה ה-17, בין מוזיאון השואה לבית הכנסת הפורטוגזי. ליד האנדרטה עוצרות קבוצות תיירים, מקשיבות להסברי המדריך, מצלמות מעט וממשיכות הלאה. וגם אני ממשיכה, חולפת על פני בית הכנסת המפואר שהוא עדות לעבר אחר, מתעכבת לרגע בכניסה למוזיאון היהודי הומה המבקרים, קונה קפה, עולה על הטראם, חוזרת אל הבועה שלי.
