Author: dutchtown_8qn2ph

זה לא שאני איזו מדריכת חוגי סיור ציוניים או שאי פעם הייתי מיטיבת לכת, ממש ההפך הגמור.

בילדותי טיילתי, עם המשפחה, בעיקר באירופה, וטיולים בארץ היו רק במסגרת בצפר שגם שם, בוא נגיד, לא הייתי החמוצים הכי שמורים בצידנית. בכל טיול שנתי הייתי תמיד במאחורה של האוטובוס, עושה דאחקות של מפגרים, כמו למשל בחטיבה, סיפור אמיתי, כשניסיתי לשתות שוקו בשקית דרך האף, עם קש, וגיליתי שיש לזה טעם של מוקה. אלוהים יודע מה עבר לי בראש ובטח גם הוא היה מופתע. אולי בגלל זה אני מבינה ילדים היום ולעולם ככל הנראה לא אתבגר עד הסוף.

ידיעת הארץ זה לא הנושא שהכי מעניין אותי, אבל לעשות צחוקים כן, וכשמדריך הטיולים היה מתעכב על איזו אבן היסטורית בדרך ומספר לנו לפרטים כיצד היא הגיעה לשם, אני המשכתי להסתחבק עם המלווה בנשק, שמאסף את כל הקבוצה מאחורה. בתיכון יצא שלמדתי בבצפר של מושבניקים, ואז ממש סבלתי מהטיולים השנתיים. היינו יוצאים לשטח, לחמישה ימים, בלי מקלחות ובלי שירותים. היו כאלה שמרוב התלהבות לקחו איתם כסא בצפר ועשו בו חור עגול באמצע כדי שהם יוכלו לשבת עליו ולהרגיש על אסלה בשטח. פחות הדליק אותי הקטע הזה. אבל מה, שם למדתי שאסור להשאיר נייר טואלט בטבע וחייבים לשרוף אותו עם מצת, משהו שימושי שאני לוקחת איתי עד היום. היינו צועדים עם מוצ׳ילות ומקימים אוהלים במדבר, אפרופו חור, בזמן שכל החבר׳ה שלי מהעיר היו נוסעים לאילת, שורצים בים, עושים קניות וישנים במלונות. אני לא אשכח את הלילה שבו הייתי צריכה להחזיק את דפנות האוהל שלי, כדי שלא יעופו, מהרוחות המדבריות ולא עצמתי עין לדקה. כשהשמש עלתה, אחרי לילה בלי שינה, כבר ממש שנאתי את המדבר ונשבעתי שזו הפעם האחרונה בהחלט שאני שם. אחר-כך חזרתי הביתה וחשבתי שלפחות דבר אחד טוב יצא מזה, שיזוף בצבע חום יפייפה שכיסה את הגוף הלבנבן שלי, איזה כיף לי. אבל אחרי המקלחת הבנתי שהיו אלו רק שכבות של חול ואבק שנדבקו לי לגוף והפנים במשך ימים, כמו מייקאפ עבה של עובדת סופר-פארם מוגזמת ולקח לי יומיים בערך רק להסיר אותו.

בקיצור לטייל בארץ לא היה הקטע שלי בגיל שש-עשרה ובטח שלא בדרום.

הדבר היחיד שאהבתי היה לרדת לכנרת, בלילות קיץ חמים. לשבת על גדות האגם הקסום הזה עם החברים, הגיטרות ולהעביר בזולה את החופש הגדול של השנים היפות בחיי.

כשהכרתי את עמית, בן-זוגי העירוני בעליל, טסנו בעיקר ליעדים טרופיים במטרה להכיר תרבויות חדשות, להתנתק מהציוויליזציה ולהתרחק כמה שאפשר מישראל, ישראלים, חומוס, עברית וכל מה, שחשבנו, שאנחנו מכירים כבר.
טיילנו בגאורגיה המושלמת, הרחקנו לאיי-אנדמן הבתוליים, צללנו בפיליפינים, הגענו עד לקובה, מאוריצ׳יוס ובהחלט יש לנו עוד המון יעדים ברשימה שאנחנו חייבים להיות בהם על הכדור. לטוס לטייל בחו״ל אנחנו מאוד אוהבים מסתבר.

אבל מאז שעברנו להולנד משהו השתנה בתפיסה שלי לגבי ישראל גם בנושא התיירות. המעבר למדינה אחרת גרם לנו לטייל בארץ דיי הרבה. את רוב החופשות שלנו אנחנו מעבירים בישראל. טסים כמה פעמים בשנה לביקור, מגלים את המדינה מנקודת מבטו של תייר אירופאי מעונן ונהנים מכל מה שיש לטבע, לקולינריה ולחום שלה להציע. מהרגע שאנחנו נוחתים בנתב״ג אנחנו מכויילים ישר לנ.צ. חומוס. אם זה ההוא שנמצא בשדה, חליל או כל דבר פתוח וקרוב שינפח לנו את הקיבה במשך ימים, כאילו הטיסה לא עשתה מספיק. משם הלו״ז הוא די צפוף, מלא במשפחה, חברים ואנחנו מנסים את כל המקומות החדשים כדי לצמצם את הפער. מסתובבים בשוק הכרמל העשיר, אותו שוק שיצא לי מכל החורים כשגרתי שם, וטועמים את העיר כאילו היינו ילד בחנות ממתקים. מתרגשים מהאותנטיות, ריחות התבלינים, הצעקות וחוזרים הביתה עם כמויות של טחינה גולמית משם. אין על תל-אביב.

ואם החומוס זה אקט לא מספיק תיירותי, תמיד נשתדל גם לבקר באיזה כפר ערבי, קרוב לבית, ולשמן את הגרון באיזה בקלאווה או כנאפה מפוצצת בסוכר. זה מסביר למה בכל פעם שאני נכנסת לסופר-מרקט של התורכים בהולנד, אני מרגישה בבית. יש להם ויטרינה עצומה של בקלאוות וכל חתיכה עולה איזה יורו. כשבמג׳ד-אל-כרום האגדית מגש כזה עדיין עולה לירה וחצי.

ואיך אפשר בלי הים. בכל ביקור אנחנו בים, בין אם זה אכזיב או תל-אביב. כשגרנו בבזל, במרחק הליכה מהים, היינו שם אפילו פחות. והרי אין באמת עונות בארץ. חורף, קיף, סתיו, אביב, הכל נראה דומה ואין מצב שאין לנו פליפ-פלופ במזוודה. ב-״עלק״ חורף האחרון אפילו ירדנו לאילת. לא הייתי באילת שמונה שנים וכמוני גם היא השתנתה. חוץ מהמאנקיז, שנתקע במקום, גילינו בעיר מקום מעולה לאכול בו הכל, טעים ולא יקר בכלל .Omer’s – מסעדת שף עם אוכל סוף, לצמחונים או אוהבי בשר, ואווירה היפסטרית כייפית. אפילו המדבר הצהוב שכל-כך שנאתי מהתיכון, נראה לי היום כל כך עוצמתי. הימים בדרום השומם היו הכי מושלמים וחמימים. בדרך עברנו גם ב״חולות הצבעוניים״, שנראים כמו קשת-בענן מדברית. פשוט מקום יפייפה, פוטוגני, שומם וצבעוני להפליא. בדיוק כמו שאני אוהבת. כמובן שאספנו לנו חול בבקבוק קטן, לא בצורת גמל, להביא לגן של מל למזכרת.

זו חופשה משפחתית אדירה והמרחק גרם לי להעריך ולאהוב את הארץ הרבה יותר. אפילו שאני מרגישה KAPOT אחרי שבוע מטורף בארץ, עם אוברדוז משפחתי ואני רוצה כבר לחזור הביתה להולנד, לשקט, לברווזים ולשגרה. אבל אני תמיד תמיד נהנית מהחופשה בישראל וגם אם אתלונן זה רק כי אני ישראלית וזה מה שאנחנו עושים. משחררים קיטור וממשיכים הלאה.

ועבודות השיווק, פרו בונו, שאני עושה כדי לקדם את ישראל ולספר לחברים האירופאים שלנו כמה המקום חובה לביקור, רק על זה מגיע לי פרס נובל לשלום. בכל הזדמנות שהם שומעים על ישראל הם אומרים ״איך היינו רוצים לטייל שם. שמענו שתל-אביב מדהימה אבל אנחנו מפחדים.״ ובאותו הרגע אני נכנסת לפעולה, מסירה מליבם כל דאגה ואומרת ״איזה בולשיט. פשוט תטוסו!״ מי כמונו יודע כמה ישראל מדינה מהממת ובת״א, אם נרצה או לא, אף אחד בכלל לא מרגיש כלום. האוכל מדהים, הים מלוח, השמש אמיתית והכי כיף בעולם להיות שם. אז למרות שעכשיו רק חזרתי מישראל מחר הייתי טסה שוב. ונסיים עם משפט שדיוויד בואי (זכרונו לברכה) אמר פעם כשביקר בישראל ונשאל האם הוא מודאג מבחינה בטחונית?  – ״בשבוע שעבר ביקרתי באיסלנד. ויצאתי להביט בצוקים ובגייזרים. ובזמן שהבטתי מעדתי וכמעט איבדתי את רגלי. זה הדבר הכי קרוב לפטאליות, זה יכול לקרות כל הזמן, למי אכפת?״

מה? לא ככה?

בכל פעם שאני מגיעה לביקור בארץ ישראל אני שומעת שהכל נראה מזה מדהים ומושלם אצלנו בהולנד, איך שגם הם היו רוצים לעשות את הרילוקיישן, הזה וחבל שלא ניסו את זה לפני שהיו להם ילדים, כי עכשיו זה יותר קשה. אני תוהה האם באמת מדהים פה? ואיך זה שאני לא מרגישה תמיד מדהים פה?

מה שבטוח זה שעם הטכנולוגיה של היום אין מקום שהוא רחוק מדי. ולא משנה העובדה ששום דבר באמת לא נהיה קל יותר אחרי שיש ילדים.

כבר מהרגע הראשון שמל הגיחה לעולם היה בינינו אפס הפרדה, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי איפה להשאיר אותה. היא הלכה איתי לכל מקום כאילו חבל הטבור עדיין לא נותק. כל חופשת הלידה הסתובבתי כמו איזה אמא קנגורו עם תינוקת קטנה בתוך הכיס. היא קפצה איתי לפגישות בעירייה, חתימות חוזים אצל עורכי-דין, סידורים במשרד הפנים ואפילו קפצנו לקניות באיקאה, פעם בשבוע, במהלך תקופות הגזים הארורה. השיא היה כשמל היתה בת שנה וחצי, והתלוותה אלי לבדיקת אולטרסאונד. היא עמדה שם, באמצע החדר של המידוויף, המומה ולא הבינה מה עושים לבטן הגדולה של אמא ומזה הקשקוש המרצד הזה, שלימים הפך לאחותה הקטנה, שהוקרן על מסך הטלוויזיה.

באסה שהיא לא תזכור את כל זה כי מבחינתי היה לנו חתיכת בונדינג שמה.

את חופשת הלידה הראשונה שלי העברתי בפינטוז על קפה עם חברות בשדרות רוטשילד. חלמתי על טיולים בפארק הירקון, דיאדה בנמל וכל מיני פינוקים תל-אביבים כאלה. בפועל הייתי הכי אבודה בעולם בתוך כל הדבר הזה שנקרא אמהות ברילו׳. זה היה קריסטמס אירופאי טיפוסי ועברתי את הכל ממש לבד, אף אחד לא הכין אותי שאני צריכה ללמוד להתארגן מהר כי עד שנהיה מוכנות ליציאה נצטרך כבר לחזור בגלל שהתחיל לרדת גשם, ובחוץ החורף הארור לא ממש הזמין אותי לצאת לטייל עם העגלה בפארק. אז רק חיכיתי כבר שעמית יחזור הביתה להציל אותי וחשבתי שזהו, מהיום ועד גיל 18 אני אקפץ ככה על הכדור יוגה, כשהיא בזרועותיי, כי ככה הרגלתי אותה ורק ככה היא תוכל להירגע ולהירדם. מה שהיה זמני הרגיש כמו נצח ויום אחד נראה כמו תקופה. פתאום העצמאות וכל מה שהיה שלי נעלם כלא היה, השתגעתי שאני לא מצליחה להתקדם בחיים, וכל שלושה צעדים שאני עושה קדימה עם העסק שלי אני חוזרת אחורה שנים וקנאתי בעמית שהוא יוצא לעבודה ומטפח את הקריירה שלו. בין השאר נכנסתי ממש לטפשת הריון, שאגב לא עוברת גם הרבה אחרי שיולדים מסתבר. הסתובבתי בתוך ערפל סמיך של הורמונים במשך בערך שנה, מחלה כזאת, חשוכת מרפא. אני לא אשכח את הרגע הזה שבו הסתיימה תקופה הריבים והשגעון בבית נרגע. מצבי הרוח שלי נעלמו ואיתם נחתה עלי הארה שמיימית כזאת. חיבקתי את עמית ואמרתי לו: ״תקשיב אתה ממש חזרת לעצמך! בזמן האחרון אתה מזה מתוק.״ והוא כזה נעצר, הסתכל עליי במבט מבולבל של – מה את אמיתית?! ואמר: ״לא בבין, זאת את שחזרת לעצמך!״ תכלס, צודק. להגנתי ובדיעבד, אני יכולה להגיד שמה שעבר עלי היה נורמלי, ושהמגורים במדינה זרה לא מקלים על העניין הזה, טפשת זאת טפשת גם מעבר לים.

מפה לשם, באותה תקופת החל״ד, הייצר ההישרדותי שלי עזר לי למצוא שתי חברות ספרדיות, שהיו באותו מצב כמוני, והצילו אותי מסטטיסטיקת הדיכאון. בימים יפים היינו הולכות יחד לבתי קפה, מפצות את הייאוש בקניות, ואז גם נחשפתי למונח ״קומפורט פוד״, כנראה בגלל זה לכל ההורים יש כרס. היינו אמהות מבולבלות המנסות להמשיך בחיים ותוך כדי לשמור על התינוקות ה״ממזרים״ שלנו מפני חנק מצעצועים, נפילה מגובה תוך כדי טיפוס, פציעות באזור הפנים בניסיון ללכת או פיגוע קקי שלא היה מבייש אף ״קינדר-בודראי״ (חוות חיות). עם הזמן הקפה שהתקרר הפך לפליי-דייטים מנחמים, ואנחנו התרגלנו למצב, לביחד וגם קצת למדנו לשחרר. ככה אני והספרדיות עברנו את הצעדים הראשונים של האמהות, ותוך כמה חודשים היינו כבר משפחה. הבנות שלנו גדלות לצד הילדים שלהם, ויש לנו יום בשבוע קבוע שאנחנו מבלים יחד גם היום. לילדים יש קשר של בני דודים עם אופי בינלאומי וזו חוויה מעולה בשבילם. הם סופגים כל כך הרבה שפות ומנהגים ומסוגלים לג’נגל בין התרבויות. אנחנו מדברים עם החברים באנגלית, הילדים ביניהם מדברים הולנדית וכל משפחה מדברת שפה נוספת עם הילדים שלה, ספרדית (קטלאנית) או עברית, במקרה שלנו. אנחנו עושים ארוחות שבת וימי הולדת יחד והילדים ישנים אחד אצל השני לפעמים. החברים פה לגמרי ממלאים את הצורך הזה במשפחה ומזל שיש לנו אותם. הלוואי והיו אלה החברים או המשפחות מהארץ אבל זה חלק מהחבילה שנקראת רילוקיישן. יש המון דברים שויתרנו עליהם בלית ברירה או שנחסכו מאיתנו מלבד מהשמש ואחד הקשים זה בעיקר סבא וסבתא.

אף פעם לא הייתי אמא בישראל, אבל אני מדמיינת שזה היה לי יותר קל. ממש מקנאה באמהות בארץ, יש להן את סבתא, כפרה עליה, שתציל אותן מעצמן ומהתינוק שלהן. נכון שהיא יכולה לחפור אבל איזה חלום זה שאפשר פשוט לצלצל למישהו והוא בא עם זוג ידיים מיומנות כדי להחליף אותך? קסם ובייחוד בשנה הראשונה זה נחוץ. לפעמים אפילו יש להם את השכנה ממול שתעזור עם התינוק בזמן שהאמא הולכת לדפוק את הראש בקיר רק לרגע. אין מה לומר, זו אחריות מפחידה להיות המבוגר האחראי היחיד בסביבה ולעצמאות האבסולוטית הזאת יש מחיר. כדי לשמור על שפיות, בימים שאני לבד בבית עם תינוקת חולה, אנחנו מדברות שעה במסנג׳ר עם ההורים שלנו בישראל. שעה שבה אין לי מה לחדש להם כי רק ניתקנו לפני שעתיים. והם מעבר למסך הטלפון פשוט מכילים אותנו בלי לומר מילה. מדהימים, פשוט עוצרים את החיים שלהם, נותנים לשטויות שלי ושל הבנות, במה ארוכה ותשומת לב ללא תנאים. הם גם מבקרים פה יחסית הרבה, עוזרים לנו בלי סוף ואפשר לומר שהקשר המשפחתי הזה מעבר לים בהחלט התהדק. חוצמזה אם נחשוב על הצדדים החיוביים ברילו׳ יש משהו אולי טוב שהם רחוקים. זה בונה, משחרר עצמאות ואפשר לומר שגם אנחנו מאוד נהנים שאף אחד לא אמר לנו פה איך לגדל את הבנות שלנו. כנראה שכל בחירה שעשינו פה ב-איך לגדל את הילדים שלנו היתה לגמרי שלנו.

בגלל החסך המשפחתי באיזה שהוא שלב עמית ואני התחלנו למלא את החסכים אחד של השני. עמית הפך להיות החברה הכי טובה שלי, הורה מלווה, ועוד כל מיני תפקידים של אנשים שחסרים בחיי. אפילו מל, התינוקת הקטנה שלי, מילאה גם היא המון חסכים אצלי בחיים, בחברויות ובמשפחה ועד היום היא החברה הכי טובה שלי, וליל הדובי שאני הכי אוהבת להתכרבל איתו בעולם. כולנו מודעים לזה שאנחנו צריכים זה את זו, אנחנו הדבר היחיד שיש לנו וכל הזמן יחד. המסע הזה מאוד מאוד מגבש נהיינו חבורה כזאת שלומדת איך לחיות בפורמט חדש של חיים. אנחנו לומדים לא להיקשר לבית שבנינו פה, לחפצים, לשכונה שלנו, לאנשים (עד כמה שאפשר) כי ברילוקיישן הכל זמני. וכמו בחיים המצב-רוח שלי תלוי באיזה שבוע תתפסו אותי, בשבוע שהייתי כל היום בבית עם ליל ואבעבועות-רוח או בשבוע שבו אני מייצרת, מתפתחת ומתקדמת עם העשייה שלי.

ולסיום דמיינו שיש לכם מטרה, מקום שאליו אתם רוצים ממש להגיע ותשאלו את עצמכם האם העובדה שיש לכם ילדים תמנע מכם להגיע לשם? אני בטוחה שלא.

מסקנה, אם אתם רוצים להגיע למקומות נפלאים ולהמשיך להגשים תארזו את הילדים, הם רק ירוויחו מזה. הם יתרגלו למקומות חדשים, לטיולים ארוכים באוטו, לטיסות, לשיחות וידאו עם המשפחה, לקמפינג בד, ״איר בי אנד בי״, לארוז ולפרוק כל הזמן לחיות על הקו.

אז אין זמן יותר טוב לעשות את זה מאשר עכשיו. כי כשהילדים יהיו גדולים זה יהיה יותר קשה. ואולי בעצם לא?