שלום מראיין את בתו בת ה-17 יעל, אשר לפני שנה וחצי יצאה מהארון, וסיפרה לו שהיא נמשכת לבנות, ושיש לה חברה. ומיד לאחר מכן היא ראיינה אותו בחזרה.

בשנת 1988 החליטו בארה”ב לבחור יום מיוחד בשנה, 11 באוקטובר, שבו יצוין יום היציאה מהארון. בהולנד אימצו את המנהג הזה החל משנת 2009. ביום הזה, באופן מובחן מימי הגאווה המוכרים יותר, מוקדשת תשומת הלב לאקט האמיץ והמפחיד הזה. מעשה שעבור רבים מחברי קהילת הלהט”ב מציין את השחרור שלהם וההחלטה לא להסתתר יותר, ולהרשות לעצמם להיות מי שהם באמת.

לכבוד היום המיוחד הזה, ראיינתי את בתי יעל, שלפני שנה וחצי יצאה מהארון.

יעל בת 17 (וחצי!), היא נולדה וגדלה בהולנד. יש לה שתי אחיות גדולות ממנה. יעל אוהבת מוזיקה – היא מתופפת, מנגנת בגיטרה ושרה. היא לומדת עכשיו בבית הספר למוזיקה על שם הרמן ברוד באוטרכט.

ראיון אבהי – שלום שואל את יעל

בוקר טוב יעל, ותודה שהסכמת להתראיין!

בוקר טוב אבא! אחרי זה גם יש לי כמה שאלות אליך.

מתי ידעת שאת אוהבת בנות?

היה לי חשד מגיל 10, אבל רק אחרי שהתאהבתי בחברה שלי (היום כבר חברה לשעבר) כשהייתי בת 16, ידעתי בוודאות. זה הגיע בשלבים. זה התחיל כשמישהי אמרה לי פעם כשהייתי בת תשע: יעל בטח תהיה לסבית כשהיא תהיה גדולה. הייתי די בהלם מזה, וחשבתי אז שזה מאוד מוזר שהיא אמרה את זה, אבל המשכתי לחשוב על זה. עם הזמן זה עבר ולא הרגשתי צורך להקדיש לזה יותר מדי מחשבה.

מי היה/היתה הראשון/ה שסיפרת להם?

הראשון שסיפרתי לו היה חבר טוב שלי. הייתי בת 13 ולא ממש העזתי לדבר על זה בעצמי. כתבתי לו בוואטסאפ. הוא הגיב בצורה נורמלית מאוד, ועזר לי בזה שהוא התייחס לזה כמשהו שהוא לא ביג דיל. בשבילי זה היה צעד ממש גדול. זה היה סוד ששמרתי איתי במשך כמה שנים, וחוץ מזה, לא הייתי בטוחה בכלל. הרגשתי טוב שסוף סוף יכולתי לדבר על זה עם מישהו, והיה בזה גם משהו כיפי, כי עכשיו יכולנו להסתודד על זה ביחד, ולצחוק על זה בבית הספר, בזמן שאף אחד אחר לא ידע על מה מדובר. אחרי שנה התחלתי לספר לאנשים נוספים.

אולי יעניין אותך גם:

הכיף הכי גדול בטיפול היה לגלות שאני לא משוגע
אוקטובר בהולנד: פסטיבלים, פנטזיה, קוקטיילים וסרטים
יום המורה: האם דמות המורה “הקלאסית” עדיין רלוונטית בימינו?

היה לך קשה לספר את זה לחברים ולמשפחה?

מאד קשה. למרות שידעתי שכמעט כולם יקבלו את זה, זה עדיין מפחיד מאוד. אני חושבת שבעיקר זה מפחיד כי בכל פעם זה צעד נוסף של לקבל את זה בעצמי. עדיין מפחיד לגלות לאחרים סוד על עצמך שהוא לא “הנורמה”.

כל פעם זה היה מפחיד מחדש. כל הזמן הייתי דוחה את זה, קיוויתי שעם הזמן זה יהיה קל יותר, אבל זה לא היה קל בכלל. החלטתי ביני לבין עצמי שאספר למשפחה רק כשזה כבר לא יהיה סוד יותר, כשארצה שכולם ידעו. מהחברים ביקשתי תמיד שישמרו את זה בסוד, אבל לא רציתי לספר למשפחה משהו שהם צריכים לשמור בסוד. אני לא ממש יודעת למה, אבל זה לא הרגיש נכון. לכן סיפרתי לכם רק לפני שנה וחצי כשהייתה לי חברה.

ספרי על היום שבו סיפרת לנו

בהתחלה שלחתי הודעה לאחותי הגדולה בווטסאפ, וביקשתי שתבוא אלי לחדר שלי כי אני צריכה לספר לה משהו. זה היה הצעד הראשון. ואז בחדר שלי סיפרתי לה והיא הגיבה בצורה ממש טובה ונעימה. זה מיד הרגיע אותי מאד ועזר לי להמשיך – ירדנו ביחד למטה וסיפרנו לכם. היה לי חשוב אז לא להגדיר את עצמי כלסבית, או בי, או משהו מסויים, אלא פשוט לצאת מהארון כמישהי שכרגע יש לה חברה.

היו גם תגובות שליליות, או אנשים שפגעו בך?

מאנשים שמכירים אותי כמעט שלא. היו כמה בביה”ס שלי שזה היה נראה להם מוזר, אבל לא היו ממש תגובות פוגעניות. אבל כשהייתי הולכת יד ביד עם החברה שלי ברחוב, היו לפעמים תגובות. רוב האנשים סתם נועצים מבטים אבל לפעמים גם צועקים משהו. הכי קשה לי זה כשאנשים שואלים אותי – “אז מה את בדיוק?”. זה קורה הרבה, או ששואלים אותי “אז את לסבית או בי?”. גם אני בעצמי לא יודעת מה אני בדיוק. אני יודעת שבמשך הרבה זמן הייתי מאוהבת בחברה שלי. אולי בהמשך אתאהב בבן, או מה שזה לא יהיה!

מה חשבת על להט”בים לפני שידעת את זה על עצמך?

לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב. בבית התייחסנו לזה כמשהו נורמלי, אז בעצם לא היה בזה שום דבר מיוחד. רק כשהבנתי את זה על עצמי התחלתי לשים לב לזה יותר גם אצל אחרים. מאוד אהבתי לראות שתי נשים הולכות יד ביד. ראיתי שאני לא לבד. עזר לי מאוד גם לראות סרטים וסדרות. כבה למדתי יותר על הנושא הזה, וככה זה הפך נורמלי. במיוחד הסדרה +ANNE הייתה סדרה שאהבתי מאד. מסופר בה על נערה שקוראים לה אנה שהיא סטודנטית באמסטרדם, ובמקרה נמשכת לנשים. זו סדרה רגילה לגמרי על מערכות יחסים ובעיות של צעירים, עם הבדל קטן שהיא על נערה לסבית. הרבה סרטים מתרכזים דווקא בדברים שליליים, למשל שתי נשים שמתאהבות בזמן שהן נשואות לגברים, או שהסביבה שלהן לא מקבלת את זה, או שהן סטריאוטיפיות מאוד.

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

תורה של הבת – יעל שואלת את שלום

ועכשיו נחליף תפקידים ויש לי כמה שאלות אליך:

קדימה

איך זה להיות אבא לבת שאוהבת בנות?

תמיד ידעתי שאני בסדר גמור עם זה, אבל להפתעתי – כשסיפרת לנו גיליתי שאני אפילו מרוצה מזה. הייתי מאד גאה באיך שסיפרת לנו ואיך שאת מתמודדת עם זה, וביני לבין עצמי חשבתי שיש בזה משהו מרגיע. הרי ידוע שבנים הם טיפוסים מפוקפקים! אני חושב שנשים הן פרטנריות יותר טובות מגברים – זה אמנם גם מאד סטראוטיפי כמובן אבל בתוכי מסתבר שאני מרגיש שגברים יכולים להיות יותר פוגעניים או אגואיסטים ולכן היה בזה משהו מרגיע.

חשבת פעם שיהיה לך ילד או ילדה שנמשכים לבני אותו מין?

כשהיית קטנה לא חשבתי על זה במיוחד. כשהתבגרת היו רגעים שהיה נראה לי שאת הולכת אולי בכיוון הזה. אבל העדפתי לא להגיד כלום, כי חשבתי שהחלטות כאלה צריך לקבל לבד ושדברים שההורים אומרים יכולים אולי להפריע ולהפוך את זה לפחות טבעי. אני חושב לכן שאולי הכי טוב עבור הורים זה לנסות לגרום לילדים להבין שכל מה שיבחרו זה בסדר ומקובל, אבל בלי ליצור איזו ציפייה לכאן או לכאן.

אתה חושב שהתיחסת אלי אחרת אחרי שיצאתי מהארון?

באופן כללי אני חושב שלא. אולי כן בזה שאני בודק יותר שאת בטוחה בעצמך ומרגישה טוב עם עצמך, ולא נפגעת מהערות או מעשים של אנשים אחרים או מהחברה באופן כללי.

איך היו התגובות של המשפחה המורחבת והחברים שלך?

במשפחה ואצל החברים שלי כל התגובות היו טובות ונורמליות וחלק אפילו שמחו לשמוע על זה

אתה מרגיש לפעמים שקשה לי עם זה?

לפעמים את מספרת לי על תגובות שאת מקבלת ברחוב שפוגעות בך. אני חושב שאת מתמודדת עם זה יפה, אבל אני בטוח שזה תמיד לא נעים ויודע שזה תמיד כואב. אבל באופן כללי אני חושב שאת חזקה ובטוחה בעצמך, הרבה יותר מנערות ונערים אחרים בגילך, והרבה יותר ממני כשהייתי בגילך.

הכרת את הנושא הזה של הורים לילדים שיוצאים מהארון?

תמיד התעניינתי בנושא הזה, אבל כשאני חושב על זה, אף פעם לא הכרתי אישית או דיברתי עם הורים לנערים או נערות שיצאו מהארון. לכן אהבתי את הפודקאסט שהמלצת לי עליו שנקרא uit de podkast שבו מראיינים הורים ונערים שיצאו מהארון ושואלים אותם איך זה היה ואיך הם הרגישו.

אוקיי – שאלה אחרונה: מה אוכלים היום?

הממממממ…

 

לכל הכתבות של שלום

כתבה: תמר רובין סטר

לכבוד יום בריאות הנפש העולמי אשר מצויין היום בכל העולם. פנינו לתמר רובין סטר, מטפלת ישראלית החיה בהולנד, שתספר לנו על עבודתה, ועל הדבר הזה שנקרא ‘בריאות נפשית’. 

אלכימאית של קקי

“תודה שהגעתם לכאן הערב כדי לתת תוקף לגיטימי לחוסר שפיותי הזמנית! ואפילו שילמתם בשביל זה!”

זהו משפט שאני נוהגת לפתוח בו את הופעות הסטנדאפ שלי. מזה עשור ויותר אני עולה על במת הסטנדאפ בהודיה אמיתית על כך שלמדתי להיות אלכימאית של קקי. כמו לכולנו, החיים מביאים לי אתגרים אינסופיים שכמעט סיימו לי את החיים כמה פעמים והביאו איתם הרבה סבל ומסע ארוך באיזורים חשוכים בגיהנום עלי אדמות.

נולדתי בשם תמר סטרוביניץ. היום ידועה בציבור בשם הבמה שלי כסטנדאפיסטית “תמר רובין סטר”, ועוד יותר בשמי :”אמא, נו די כבר!”.

קיבלתי את הכבוד לכתוב לכם קצת לאור ציון יום בריאות הנפש העולמי שחל ב-10 באוקטובר. יום חשוב כל כך, אך אינו מוכר לכולנו. אפילו אני הייתי צריכה תזכורת. זה לא מצב שפוי במיוחד למישהי שעסוקה כל היום בשפיות.

אולי יעניין אותך גם:

“כל הגירה היא טראומה”. מה לגבי רילוקיישן?
יום המורה 2021: האם דמות המורה “הקלאסית” עדיין רלוונטית בימינו?
עושים קונצים: קרן אור על דורון הירש 

החבלן שהצליח לנטרל את הפצצה הפנימית

את המשפט שמופיע בכותרת הכתבה הזאת, שמעתי לראשונה מניר (שם בדוי). חבלן משטרתי שבמשך עשור, אחרי כל פיגוע טרור, נכנס לזירת המוות עוד לפני הצוותים הרפואיים. תפקידו היה לוודא שאין עוד פצצה בגיהנום סביבו, כאשר הוא שומע את קול הקורבנות מתחננים לעברו שיעזור להם. מריח את ריח הבשר החרוך, הוא רואה את הפנים המרוטשות, ונשאר מפוקס במשימתו, למרות האינסטיקט הצועק לו לרוץ אליהם. עד שיום אחד, זמן מה, אחרי אירוע ההתאבדות של המחבלת במסעדת מקסים בחיפה, שבה נהרגו 21 איש, בהם לא מעט משפחות שלמות וילדים, הכל השתנה.

חושך מילא את כל הוויתו והציף את מוחו עד כדי שיתוק פיזי ומנטלי. הצווחות,המראות, ואפילו הריחות הופיעו שוב ושוב בלילות ובימים. בכל פינה שהלך, ובכל רגע נתון נחטף חזרה לשם. הוא לא ידע מנוח. לא משנה מה עשה ומה ניסה, הם היו שם. הוא חשב שהשתגע. המשותף לכל חוויותיו היתה תחושת החוסר האונים, החידלון, הרצון להציל שלא בא על סיפוקו.

ההתפרקות הפיזית והמנטלית שלו ושל עוד שניים מהיחידה התקבלו בחוסר הבנה ונתקלו בדחייה והתעלמות. גם הם בעצמם חשבו שאם יקחו חופש, זה יעבור, אבל מצבם רק החמיר. המערכת הביטחונית פלטה אותו בבעיטה משפילה, ולקחה ממנו ומחבריו את כבודם האחרון, דבר שהחמיר את התהום שנוצרה בהבנת המצב ושיקומם. בזמנו המונח פוסט-טראומה לא היה שגור בשפה ובתודעה. מה שכן היה זה: תתנהג כמו גבר, תתמודד.

אחרי שניר, אבא לילדים, מצא את עצמו משחק יומם וליל בנשקו האישי כמבקש להרוג את הכאב, הוא הבין שהוא בסכנת חיים וחיפש עזרה מחוץ למסגרת המקובלת. שני חבריו היו פחות בני מזל – אחד מהם לקח את חייו בידיו והשני התגרש ושקע בדיכאון עמוק.

לשמחתי, הוא מצא בישראל את טיפול (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) EMDR, שנבחר ע”י יוניסף העולמי כטיפול האפקטיבי ביותר בהלומי קרב ומלחמה. הטיפול שיחרר אותו מכבלי הטראומה. ניר הפך למטפל הוליסטי בעצמו. ובמקום תחושת הכישלון והחידלון התעגנה תחושה של אהבת החיים והודייה.

את המשפט “הכי כיף לגלות שאני לא משוגע” אמר אחרי ששאלתי אותו מה היה הכי כיף בטיפול. הרבה אנשים סביבנו התפלאו לשמוע שטיפול בפוסט-טראומה יכול להעלות חיוך. אפילו הרבה חיוכים.

מה הסוד שמסתירים מאיתנו?

מהו הדבר הכי מהותי, אשר מסתירים מכולנו? מסתירים מאיתנו שבריאות הנפש שווה לבריאות הגוף, וגורמים לנו לחשוב שמשהו לא בסדר איתנו והכל תלוי בנו.

כמו שלכל גוף בריא יש גבול והוא אינו חסין ממחלות, כך גם לנפש יש גבול. במשך חיינו תחבל, תיפגע או תדמם. אבל איך חובשים דימום לב שבור? או אובדן?

אין לדעת היכן עובר הגבול. גם ניר חברי החבלן לא יכול היה לדעת בשום שלב מתי ישבר.

הבעיה המרכזית בתרבות המערבית שלנו היא שלחבלה בנפש לא ניתן מענה מספק מענה. רבים מתייחסים אל הגוף והנפש כאילו אין קשר סימביוטי בינהם. לא סיפרו לנו למשל, שכל זיכרון שבו הנפש נפגעה, שמור באיזור אחר במוח משאר הזכרונות. מאיזור זה נשלחים תאי עצב לכל החושים – ראיה, שמיעה, ריח, טעם, ומגע. ולכן כל אירוע דומה, אפילו במעט, יזמן מיד תחושה השרדותית קיומית, והאדם יקפא או יברח.

לכן רבים מאיתנו הישראלים פה בהולנד לא נהנים בערב יום השנה האזרחית החדשה כשזיקוקי הדינור ממלאים את שמי הולנד. היתרון שלנו פה כישראלים בהולנד הרחוקה, הוא שאנחנו יכולים להתבונן על עצמנו ועל התוכנות שהגענו איתם. להתחיל לבחור לאלו מהירושות שהבאנו אנחנו זקוקים, ועל אלו אנחנו רוצים להזדכות.

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

להחטף במכונת הזמן

כדי להבין איך טראומה עובדת ואיך האיזור במוח הנקרא אמיגדלה פועל, דמיינו הלום קרב, הולך ברחוב בתל אביב ליד חנות של קצב שבדיוק שורף את הנוצות של העוף לשם נקיונו. תאי חוש הריח באפו מחוברים לתאי העצב באמיגדלה, וקושרים אותם לזיכרון הגוף החרוך של הנפגעים. בתוך פחות משניה ההלום ייחטף במנהרת הזמן, ולא יהיה יותר נוכח ברחוב בתל אביב אלא בקרב בעזה כמה שנים קודם. כל חושיו יעורפלו וישכנעו אותו שהוא בסכנת נפשות, ויציפו אותו באינפורמציה כאילו הוא במשחק מציאות מדומה. לעוברי אורח הוא ייראה כמשוגע, אך למעשה הוא עובר התקף פוסט טראומתי.

כך גם קורה לכל נפגעת אונס. כל מה שהיא רוצה לקיים חיי אהבה ויחסי מין בריאים, אך כל מגע באיזורים הרגישים מחובר לתאי עצב באיזור האמיגדלה ומחזיר אותה לאונס. אין זה בכלל משנה אם היא נמצאת עם הגבר הכי אוהב ומתחשב.

הטרגדיה היא שאותו איזור במוח שלנו חוטף אותנו מהכאן והעכשיו, לוקח פיקוד על חיינו ומקבל החלטות בשבילנו. כל נפגע בטראומה ברמה כזו או אחרת מאשים את עצמו בהתנהגות הלא מתאימה והלא נשלטת הזו, שיום אחד מופיעה. כולם מתאכזבים מעצמם שוב ושוב. מערכת היחסים הפנימית נכנסת למשבר אלים של ביקורת עצמית ונטישה פנימית.

גם אני, בעזרת טיפולים, התעוררתי מסיוט ארוך שנים. סוף סוף ישנתי בלילות. סוף סוף נכחתי בגוף. סוף סוף אור השמש שהאיר מבחוץ נפגש עם אור הנפש שהאיר חזרה מבפנים. תחושת חיפוש הבית הסתיימה. כמו צב מאושר נשאתי את ביתי איתי לאן שאלך. אנשים ומצבים חדלו להפחיד אותי. טעויות הצחיקו אותי ושמשו לי מדרגה. ההחלטות שלי נעשו ממצפן פנימי מדויק. וסוף סוף נחתי בתוך עצמי מחובקת.

אז מה היא בריאות נפשית?

בשביל תשובה עם חותמת של מרכז הבריאות העולמית תוכלו לעשות גוגל, פה אני אענה על כך מהמקום שלי:

ללמוד להיות. פשוט להיות, כאן ועכשיו. להרגיש דרך החושים המווסתים את המציאות, ולהנות ממנה. להבין שמקור הסבל הוא הפער בין הנוכחות הפיזית לנוכחות הפנימית. ללמוד להשתמש בקומפלקס השלם שקיבלנו כבני אדם בתוך הקומפלקס המושלם של הבריאה סביבנו. לדעת שכששני אלה בחיבור מתמיד, ההחלטות שנקבל הן פועל יוצא של נפש בריאה שתביא אותנו לצמיחה, אשר מחוברת כל הזמן לאש התמיד שלנו, שקיבלנו מהבריאה. כמו כל עץ או יצור חי אחר, שתמיד תמיד ירצה לנוע קדימה לצמיחה אין סופית.

להכיר שההבדל ביננו לשאר החי בעולמנו הוא מתנת ההכרה. מה שנשאר לנו זה לוודא שאנחנו יודעים לנוח בתוך עצמנו. באותו הזמן שנשתמש בחיים הנפלאים האלה, שקיבלנו בתוך גוף מושלם שיעשה הכל למעננו. הנפש היחידה במינה שקיבלנו רוצה בתוך הגוף שקיבלה בעיקר לקיים את זכותה המולדת לאהוב ולהיות נאהבים.

אז נשאר לי לאחל לכם מסע מעניין, מופלא ומחוייך.

 

ליצירת קשר גם תמר:

במייל info@actuallycoaching.com

טלפון: 31-621531705+

אינסטגרם

פייסבוק

אתרי אינטרנט

www.actuallycoaching.com

www.tamarrobinstar.com

 

מחשבות על קיומנו הפיזי והוירטואלי ועל העולם שמשתנה

“איפה אני?” – אני שואלת תוך כדי משחק מחבואים עם הבן שלי, מספקת רמז קולי למקום המחבוא שלי. אבל באמת, איפה אני?

תאי האורגניזם שאני נוהגת לכנות ‘אני’ ממוקמים כרגע מאחורי עץ בחורשה שנמצאת בשטחה הגיאוגרפי של הולנד. זה אומר שאני בהולנד. יש לי שלושה סוגים של מעילי גשם ובכלל, מלתחת החורף שלי הרבה יותר משוכללת ממלתחת הקיץ – סימן לכך שאני חיה באקלים הולנדי. והשכונה שלי, היא בטוח הולנדית. יעידו על כך החסידה עם הסרט הורוד שתלו אלה שנולדה להם תינוקת והבובה המוזרה עם בלון ’60’ ששמו אלה שחגגו יומולדת לסבתא. אני גם משלמת מסים בהולנד, מקבלת הטבות מהממשלה ההולנדית, ומתַקשרת בהולנדית בסיסית עם הקופאית בסופר (לא תודה, אני לא אוספת בולים) והמלצר במסעדה (כן, אשלם עם pin). אז אני בטוח בהולנד.

עם זאת, אני קוראת חדשות, באינטרנט, בעברית. אני מעורה במה שמתרחש בזירה הפוליטית והמדינית בישראל יותר מאשר בהולנד. הפייסבוק משלים לי פערים כשחושף אותי לשיח שמתקיים בארץ לגבי חיסונים, הגבלות, חוקים, והטרדות. כיאה לפייסבוק, זה נעשה בצורה מעוותת שמהדהדת את ההשקפה שממילא היא השקפתי, אבל זה עדיין נותן לי מושג לגבי הלך הרוח בישראל. הוואטסאפ המשפחתי הוא ישראלי לגמרי וכך גם קבוצת הוואטסאפ של החברים מישראל. אז פיזית אני בטוח בהולנד, אבל אם לשפוט על-פי הפעילות האונליינית שלי – אני בישראל.

אולי יעניין אותך גם:

יום המורה 2021: האם דמות המורה “הקלאסית” עדיין רלוונטית בימינו?
צמחונות – זה בטבע שלנו
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך

כאן שם ובכל מקום

מה קובע יותר, מקום הימצאו של ה’אני’ הפיזי, או של זה המקוון? בטח שהפיזי. הפיזי זה מה שבאמת. נוכחות פיזית במקום מסוים היא חד-משמעית. נוכחות פיזית אומרת שמישהו נמצא בהכרח פה ולא שם. אפשר לתפוס את זה באמצעות החושים: לראות, למשש, לפעמים גם להריח. והרי להסיק מסקנה על סמך החושים זה רעיון מרכזי בנאורות והבסיס של החשיבה המדעית. לעומת זאת, מקוון, שנקרא גם וירטואלי, כשמו כן הוא. זה משהו “מדומה, המחפש לחקות את המציאות, למראית עין” (לפי ויקימילון). לא ייתכן שמיקום של מישהו ייקבע על סמך משהו מדומה. אז הפיזי הוא הקובע.

באמת? אז למה כשאומרים “לחפש” מתכוונים לרוב לחיפוש באינטרנט? “חיפשתי לנו במשך שעה פעילות למחר, עד שמצאתי”. נכון שלפעמים הכוונה היא לאשכרה כיתות רגליים אבל בדרך-כלל לא. ולמה כשמזהירים מפני גניבת זהות לרוב מתכוונים לכך שמישהו יחשוף בזדון נתונים שמאפשרים להיכנס לפלטפורמה מקוונת כלשהי (נגיד, האפליקציה של חשבון הבנק) ולבצע פעולות כאילו הוא את או אתה? ב”משימה בלתי אפשרית” לפעמים גונבים זהות בצורה פיזית יותר והגנב אכן מסתובב בעולם כאילו הוא מישהו אחר, אבל בשפה היומיומית לרוב זו לא הכוונה.

להיות במקום אחד ולהרגיש באחר

טווח הפעולות אותן ניתן לבצע בצורה מקוונת, בלי להימצא פיזית במקום מסוים, הולך ומתרחב ועומד ביחס הפוך לחשיבות שאנחנו מייחסים למקום שבו הגוף שלנו נמצא. אם בבוקר קראתי ב”הארץ” על המתווה לפתיחת שנת הלימודים, בצהריים הגבתי בפייסבוק על פוסט בנוגע לתקנות הקורונה העדכניות בישראל, ובערב חתמתי (רק נניח) על עצומה להחזרת ניל קלארק למכבי חיפה, וכל זה תוך האזנה רציפה לרדיו 88, לא פלא שאני מרגישה שאני קצת בישראל. ובעתיד יהיו רק יותר ויותר אפשרויות להיות במקום אחד ולהרגיש באחר.

כבר היום, יש פעולות שלא דורשות נוכחות פיזית למרות שעד לא מזמן היא נתפסה כהכרחית. למשל, ביצוע של ניתוח רפואי. אני בטוחה שהמנתח או המנתחת שנמצאים במקום מרוחק ומבצעים את הניתוח (באמצעות רובוט) מרגישים כאילו הם נמצאים בחדר הניתוח. אז אם אפשר לנתח ממקום מרוחק, אולי בעתיד שני אנשים יוכלו להתחבק בלי להימצא באותו המקום, תוך שהם חווים את מכלול החוויות שכרוכות בחיבוק, כמו להרגיש את מגע העור או להריח את הגוף? חיבוק כזה יהיה, עבור המתחבקים, חוויה ממשית. והיא תחדד את שאלת החשיבות של המיקום הפיזי של הגוף שלנו.

 

אולי החוק יוכל לשפוך אור על השאלה מה חשוב יותר, מקום הימצאו של ה’אני’ הפיזי, או של זה המקוון? בדקתי, ומסתבר שלא ממש. בישראל למשל, כדי להיחשב תושב, לא חייבים בהכרח לגור בארץ הקודש. אזרח ישראלי שמתגורר בחו”ל אבל “מרכז החיים” שלו בישראל – יכול להיחשב כתושב. והפרשנות ל”מרכז החיים” היא ממש לא חד-משמעית. אז יוצא שגם החוק לא מייחס חשיבות עילאית למגבלות הפיזיקה הנוקשות אלא נמנע מלהצהיר שהפיזי הוא הקובע, באמצעות הגדרה עמומה למושג ‘תושב’.

האווטאר במזרח ואני בסוף מערב

הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני. לא סתם גיימרים קשורים מאוד לנוכחות הוירטואלית שלהם, לאווטאר. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם בבעיות שהחברה שלנו מתמודדת איתן שמתקיימות (בעיקר) באינטרנט או ברשתות החברתיות, אך הביטוי שלהן הוא פיזי להחריד. “פייק ניוז” הוא אחת מהן. למרות שזו תופעה שחיה ברשת וניזונה מפעילות אונליין ומאלגוריתמים שהופכים את אותה פעילות למפלצת (‘תיבות התהודה’ שהוזכרו מעלה), זו בעיה ממשית לגמרי, שיכולה להשפיע מאוד על הגוף שלנו. חישבו מה היה קורה אם אנשים באמת היו שותים מים כשיש להם תסמיני קורונה ובטוחים שהם הרגו את הוירוס. הקשר ההדוק בין הפיזי למקוון בא לידי ביטוי גם, לצערנו, בזה שלשיימינג מקוון או תוכן אינסטגרמי עלולות להיות השלכות טראגיות – הם יכולים לגרום למישהו לשים קץ לחייו. גם אם זו למעשה היתה רק הדחיפה הקטנה שגרמה לאותו אדם ליפול מהצוק, זה הרבה.

 

הפיזי והמקוון שזורים האחד בשני, וכשהגוף הפיזי והקיום האונלייני נמצאים בשתי מדינות שונות – המממ… זה יכול ליצור אי-נוחות מסוימת, או לכל הפחות להיות מעניין.

אז איפה אני?

“הנה את!” אומר הבן שלי, מגלה את המחבוא ומזכיר לי שבסופו של דבר, למרות שהמחשבות שלי במקום אחר, כרגע אני נמצאת בהולנד, מאחורי עץ בחורשה. אני רצה למקום של “העומד”, כמעט מקדימה אותו. “אחת, שתיים, שלוש, אמא!” – שוב הפסדתי. אולי נתתי רמז עבה מידי למקום הימצאי. אולי לא הייתי צריכה לשאול “איפה אני?”

 

לכל הכתבות של אפרת 

---

הסתיו כבר כאן וחגי תשרי מאחורינו. כמה טוב שהשמש ההולנדית ליטפה אותנו בחודש הזה. תקופה מיוחדת  שבין התחלה, לסליחה, לנדודים ואירוח. כמיטב המסורת של חג הסוכות, נסעתי להתארח. הפעם (בניגוד למסע מהכתבה הקודמת) נסיעת הרכבת מדלפט לעיר הגדולה עברה חלק, אני שמרתי על ריכוז גבוה, והגעתי בהתרגשות לביתו של דורון הירש, עושה הקונצים האסטרדמי. 

ממחול בוטו דרך תיאטרון ומיצג אינטראקטיבי ועד למשחק מחשב ליצירת ציור חוצה יבשות.

נעניתי בשמחה להצעה של  דורון להיפגש לקפה אצלו בבית (הוא הזמין גם לארוחת צהריים אבל היה לי יום מלא מפגשים, בכל זאת לא כל יום אני מגיעה לעיר הגדולה). להרגיש מקרוב בית והווית חיים מוסיפה תמיד שכבה מעניינת ומעמיקה בפגישה עם יוצר. גיליתי בית שנוצר ביחד, באהבה, עם הרבה מחשבה על הפרטים הקטנים והגדולים. ליד דלת הכניסה, במסדרון בו חולצים נעליים, תלויה תמונה המורכבת מהמון צילומים קטנים של תהליך השיפוץ והיצירה של הבית. בין שיחות על יצירה בהולנד לבין חוויות מירושלים ומבית הספר לתיאטרון חזותי בו שנינו למדנו במרחק עשור אחד מהשנייה, זכיתי לראות על המדף את החתולים מקרטון שפלא (בת החמש) מכינה (לאט לאט, חתול חתול, כבר עוד מעט חודש) לכל ילדי הכיתה לכבוד יום הולדתה.

אולי יעניין אותך גם:

מה הקטע של ההולנדים עם כל המבטאים והדיאלקטים?
קפה הולנדי: ממים שחורים לקפה הפוך
יהודים וישראלים בהולנד – האם קווים מקבילים יכולים להיפגש?

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

מי ומאיפה?

דורון הירש, מעצב משחקים ואומן בין תחומי.
בזוגיות עם יוסטה רובי אונייל ואבא לילדה בת חמש (עוד רגע שש כפי שאתם כבר יודעים מהחתולים שעל המדף). גדלתי בירושלים, זו עיר מאוד מיוחדת שתמיד יהיה לה מקום חם אצלי בלב בשל הויברציה הייחודית שלה. רק אחרי שעזבתי אותה קלטתי גם כמה האנרגיה שלה יכולה גם להיות כבדה.

מתי ולמה הגעת להולנד?

בסוף שנת 2015 הגעתי להולנד כדי לעשות תואר שני בכוריאוגרפיה ומדיה חדשה ב-Theater School Amsterdam.

האם עסקת בישראל באמנות?

לאחר שסיימתי את לימודי בבית-הספר לתיאטרון חזותי, נסעתי לארה״ב, מקסיקו, קנדה ויפן כדי להעמיק את לימודי בבוטו, (תיאטרון מחול יפני). לאחר מכן חזרתי לארץ לתקופה של שנה וחצי שבה העלתי כמה עבודות במסגרת הזירה הבין תחומית (ירושלים). באותה תקופה גם הייתי חלק מליין מסיבות הטכנו Pacotek. בהם הייתי מעצב תאורה וויזואל, בשימוש מקרני שקופיות.

האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?

לא באופן ישיר, אבל יש משהו באידיאלים של חברה וקהילה ישראלית, שבהחלט מלווים את תהליך היצירה שלי. היצירה לרוב כוללת בתוכה השתתפות אקטיבית של הקהל. מה שנותן ליצירה חיים משלה, ואפשרות להתפתח בדרכים לא צפויות.

דוגמה לכך היא מפרויקט שלי בשם LaLaLand (השם ניתן לעבודה לפני שזו היתה סדרת טלוויזיה וסרט זוכה אוסקר). העבודה באה ליצור סביבה אידיאלית למשחק. היא מפוצצת בצעצועים מכל הסוגים ועם ארמון ענק מסוכריות (במקום קוביות עץ) שבהתחלה בונים ובסוף שוברים ואוכלים.
הרעיון מאחורי העבודה היה לחבר מחדש את המבוגרים לתחושה של איך זה להיות שוב ילד. רציתי להפוך את התפקידים המסורתיים של מבוגרים וילדים וליצור ארכיון של זכרונות ילדות.
היצירה נפרסה לאורך סדרה של שישה אירועים שהתרחשו בכיתה בבית הספר הנטוש Nelson Mandela School Amsterdam Oost. בכל מפגש היו סדנאות יצירה של אמנים שונים, הרצאות שילדים העבירו על נושאים שונים, ו׳שעות סיפור׳ בהם מבוגרים חלקו זכרונות ילדות שלהם, לדוגמה על איך משחקי וידאו נראו לפני 30 שנה.

 

האם ואיך החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

בעיקר באפשרות לקבל תמיכה כלכלית עבור מחקר ויצירה. כמו כן, יש בהולנד מגוון הרבה יותר רחב של אפשרויות חשיפה של עבודות אמנות לקהל מקומי ובינלאומי. מעבר לכמות של מוסדות תרבות, הרבה יותר פשוט לנייד עבודות ממקום למקום בתוך אירופה.

בלימודי לתואר שני התקבלתי לתכנית בה היו רק ארבעה סטודנטים, כל אחד מאיתנו קיבל ליווי אמנותי אישי בנוסף לתקציב להפיק את העבודה שהיה יותר גבוה משכר הלימוד.

בשש השנים האחרונות התחלתי לנגן גמלאן (מוסיקה אינדונזית מסורתית מאיי יאווה) כחלק מאנסמבל Mugi Rahayu. הקבוצה מאוד רב תרבותית עם חברים מהולנד, אינדונזיה, אנגליה, ספרד ואיטליה ולעיתים גם אורחים ממחוזות יותר רחוקים. ההיכרות עם המוזיקה הזו והקבוצה שנוצרה סביבה התאפשרו בזכות החיים כאן בהולנד.

 

מה חסר לך ולמה אתה מתגעגע בעולם האמנות והתרבות הישראלי? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות של ישראל לזה של הולנד?

אני מרגיש שלעומת ישראל, עולם האמנות באירופה הרבה יותר שכלתני והרבה פחות נובע מהרגש או מהבטן. אני מתגעגע לעבודה עם אמנים ישראלים שנוטים הרבה יותר מהר לקפוץ למים בלי פחד. אמנים אירופאים/הולנדים (בהכללה גסה) נוטים לתכנן ולחשוב הרבה יותר לפני שהם מתחילים ליצור. להרגשתי בישראל נושבת עדיין רוח של האפשרות והצורך לחידוש ושינוי. בהולנד ישנה מסורת הרבה יותר ארוכה שמאוד קשה לערער אותה ולהציע לה אלטרנטיבה.
ברמה הפרקטית, תהליך הגשת בקשה למימון של פרוייקט אמנות באירופה דורש קונספט וכתיבת תקציב מאוד מדויק מראש. אני חושב שיש לכך השלכות שעלולות להזיק לאפשרות לגילוי משהו חדש במהלך תהליך היצירה. אם רוצים לשנות כיוון במהלך העבודה, זה תהליך לא כל-כך פשוט אל מול הגוף המממן.

 

מקום בהולנד שמעורר בך השראה? למה?

עיגולי המים ב-Westergasfabriek. זה מקום מאוד קסום שכל פעם שאני מבקר בו הוא נראה שונה. ניתן לחוות בו שקט ולרוב בידוד. בגדול אני מאוד אוהב להסתכל על גופי מים שקטים ולראות בהם את השתקפויות שתנודות המים משנות את נראותם.

 

מקום שתקח אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

אני מאוד אוהב את אוסף המודלים של הספינות ב-Rijksmuseum. מלבד כל הפרטים שניתן לראות אך ורק דרך הפרספקטיבה וקנה המידה של מודלים, זה מדהים לראות כמה יצירתיות היתה בשימוש בטכנולוגיה אנלוגית. צמוד למודלים של הספינות יש גם אוסף מקסים של מפתחות, ומנעולים עתיקים. ואולי הכי קרוב לליבי, תצוגה של האבולוציה של מקרני שקופיות ומה שקרוי בעברית פנסי קסם (magic lantern).

 

אמן מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

Dadara הוא אומן מיצג ומאייר שעובד גם עם VR – virtual reality. ראיתי עבודות שלו לראשונה בגלריה Koch x Bos Gallery.

אני מאוד אוהב את החוש האסתטי שלו. למרות שהעבודות שלו הרבה יותר פוליטיות משלי, הן גם רב תחומיות, מלאות בהומור ולעיתים גם מערבות אינטראקציה עם הקהל. אני משער שיהיה לנו חיבור מעניין.

אם לא היית עוסק באמנות, מה היית עושה?

כנראה שהייתי טבח או עוסק בחינוך. אני מאוד אוהב לבשל, יש משהו מדהים בלהגיש אוכל פרי ידך לאחרים. בצעירותי עבדתי כטבח ולרוב מאוד נהנתי מהעבודה. מה שבעיקר מרתיע אותי בתחום המטבח המקצועי זה מהירות העבודה הנדרשת שעלולה להכניס אותך למוד של טייס אוטומטי, אוכל טעים צריך זמן ואהבה. לגבי חינוך, עסקתי מספר שנים בהנחיית סדנאות יצירה בין תחומית לילדים ובני נוער. אני מאמין שזו מערכת שניתן וחשוב לשנות ולשפר בשביל ליצור עולם טוב יותר. עשיתי גם קורס חד שנתי שנקרא BIK – אמנים מקצועיים בכיתה (Beroepskunstenaars in de klas), שבו מלמדים איך לעבוד מול בתי ספר במתן סדנאות יצירה.

 

אם לא הולנד, איפה היית גר ולמה?

כנראה שהייתי בוחר לגור ביפן. מלבד אהבתי לתרבות ואמנות יפנית, אבא ואח שלי גרים שם. זה מקום שכל הזמן מזכיר לך שהעולם מלא בדברים שטרם גילית. כל דבר שם הכי קטן מלווה בסיפור או טקס. והכי חשוב, האוכל היפני הכי מיוחד וטעים בעולם.

איפה תהיה בעוד עשר שנים?

סביר להניח שבהולנד, למרות שהאפשרות להתחיל מחדש במקום יותר חם לפעמים קורצת לי. בת זוגתי הולנדית ויש לנו בת שזה עתה התחילה כיתה א׳ (למרות שפה קוראים לזה כיתה ג’). מה עוד שהמחשבה לחזור למקום שמצריך התניידות ברכב מאוד חורה לי.

טיפ לאמנים שרק נחתו?

לטוב ולרע, אמנות בהולנד כרוכה בים בירוקרטיה. לי אישית זה היה תהליך די מורכב ללמוד איך להסתגל לשיטת העבודה הזו. אני חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא להדגיש שעבודת המחקר היא חלק אינטגרלי מהעבודה. כך לתת מקום לקצת גמישות בשימוש בתקציב. חשוב גם לחקור מראש את הגוף הממן ומומלץ ליצור איתם  קשר מראש. ברגע שמכירים מישהו באופן אישי, הרבה יותר קל להבין מהם הדרישות לקבלת תמיכה.

הורות, אמנות והעיר הגדולה, איך כל אלה משתלבים ביחד?

מאז שהפכתי לאבא גדל העיסוק שלי באפשרות של אמנות להוביל להשפעה חברתית ולבנייה וחיזוק קשרים בין משפחות ואנשים. חלק גדול מההסבה של העבודות שלי לפלטפורמות דיגיטליות היא האפשרות המדהימה ליצור עבודות אשר משתפות אנשים מכל העולם. סיבה נוספת הינה העובדה שהיצירה יכולה להמשיך להתקיים ללא תלות במקום פיזי וצורך לאחסון ושימור תפאורות, חומרים ותלבושות. בעניין העיר הגדולה, גרתי שנה בטוקיו וגם לכמה חודשים בניו-יורק, והגעתי למסקנה שלבלות בממוצע שעתיים כל יום ברכבות רק כדי להגיע ממקום למקום זה לא בשבילי. אמסטרדם מהבחינה הזאת היא עיר אידיאלית וסופר קומפקטית עם יכולת להגיע לכל מקום באופניים בחצי שעה גג ועדיין מקיימת את כל היתרונות של עיר גדולה, רב תרבותית עם נגישות לכל רחבי אירופה.

 

איפה אפשר לראות יצירות/עבודות/הופעות שלך?

כרגע בשל הקורונה לרוב און-ליין. בשנים האחרונות עיקר הפוקוס שלי הוא בפיתוח פרויקט בשם MiSH MASH, המשלב משחק ופלטפורמה יצירתית. המטרה היא להביא אנשים ליצור יחד ציורים סוריאליסטיים בקנה מידה גדול. אתם מוזמנים לשחק על ידי הצטרפות לקהילת ה Discord של המשחק דרך האתר: https://www.kwaqua.com

 

פרויקט נוסף שאני מפתח עם Improvive נקרא Body Echoes, המשלב מחול ו-VR. הפרוייקט מאפשר לכמות אנשים לחוות התגלמות משותפת בגוף אחד. העבודה משתמשת בטכניקה שמזכירה את התיאטרון הבובות היפני בונראקו, שבה על כל בובה ישנם שלושה בובנאים, שאחד שולט על הרגלים, השני על הידיים והשלישי על הפנים. על ידי שימוש ב-VR המשתתפים רואים כמו במראה את ההשתקפות של הגוף המדומה, ושולטים עליו יחדיו באופן ישיר על על ידי מיפוי של הגוף שלהם ביחס לגוף הווירטואלי.

 

 

אז למה בעצם אתה עושה קונצים?

אין דבר שמשמח אותי יותר מתהליך של גילוי ומחקר. אני חושב שבני אדם הם הכי מאושרים כשהם שרויים באופן טוטאלי עם כל חושיהם במה שמוגדר באנגלית ׳state of play׳. מעניין שגם בעברית המילה משחק וגם באנגלית המילה play קשורה גם לעולם התיאטרון.

הבחירה בתיאטרון ועיצוב משחקים, מקנה לי את החופש המוחלט לשלב טכניקות, מדיות וטכנולוגיה לכדי יצירה וגילוי של עולמות חדשים בכל עבודה, כל פעם מחדש. עם השנים הסקרנות שלי הלכה יותר ויותר לבניית פלטפורמות שמאפשרות יצירה משותפת, שנותנת בו זמנית לקהל גם את האפשרות לשחק וגם להיות חלק אינטגרלי מהיצירה, ובכך מקנים ליצירה חיים משלה ואת האפשרות להתפתח בדרכים שלא ניתן לחזות מראש. ברקע של כל זה נמצאת אחותי הגדולה (חצי אחות מצד אבא), ג’ולי הירש, שלדאבוני כבר לא איתנו. היא חשפה אותי בגיל חמש לעולם התיאטרון. היא עסקה בעיקר בתיאטרון בובות. סביר להניח שההחלטה ללכת בעקבותיה בצעירותי, נובעת מהצורך למלא את אובדנה עבור אבא שלי ועבורי.

 

רוצים לעקוב אחרי עבודותיו של דורון?

אתר: https://www.doronhirsch.com/

אינסטגרם: https://www.instagram.com/kwa_qua/

פייסבוק: https://www.facebook.com/playmishmash

 

לכל הכתבות של עושים קונצים

החיים לצד הקורונה הזכירו לנו את הטבע מחדש. חלקנו הבאנו את הטבע הביתה: גידלנו אבוקדואים, הפכנו לטבעוניים, התאהבנו בתמנונה של נטפליקס, הנבטנו, שתלנו, קצרנו, תיעדנו, שיתפנו, גילינו קהילות, הרגשנו שייכים. מהבית. אבל גם יצאנו החוצה. עשינו הליכות. גילינו את הריצה. את האוזניות. ספסלים. עצרנו להינות מהשמש. חגגנו טבע באופן הכי ספונטני שאפשר. טבע קל”ב. טבע לא מתאמץ. כזה של שרפרף מחוץ לדלת, קפה, שמש, חברה, עציץ. את הרנדומליות החביבה הזאת שחילחלה לחיינו בחן גילו כבר מזמן האדריכלים ליאור שטיינברג ואהוד נדל, והפכו אותה לנדל”ן ממשי.

צוות ההוגים

הרשו לי להציג את צוות המוחות שפועל מאחורי הרעיון המבריק הזה. ליאור, מתגורר ברוטרדם, בעלים של המשרד Humankind. כפי שניתן ללמוד במרומז משם המשרד, המשרד עוסק בעיצוב המרחב הציבורי מתוך מחשבה על המשתמשים במרחב הזה –  אנשים. השותף שלו לעשייה הוא אהוד, בעלים של המשרד נדל-רויזין אדריכלים (אהוד ונטלי, הם זוג בחיים וגם שותפים למשרד), חיים ועובדים בישראל. גם הם עוסקים במגוון רחב של פרויקטים במרחב הציבורי. יחד הם חוצים אוקיינוסים ומנגישים לנו עיצוב בקטנה על הדרך. תרתי משמע.

את ליאור ואוהד הכרתי בהרצאת זום מרתקת, והחלטתי ששווה לשתף. מעצבים שחושבים בגובה העיניים ומצליחים לעשות קסמים קטנים. יומיומיים. כאלה שנאמר עליהם: איך לא חשבו על זה קודם…

אולי יעניין אותך גם:

Prinsjesdag 2021 – תקציב חדש בצל הקורונה והמשבר הפוליטי
הגיגי סתיו ישראלנדי
איך להפ(ר)יח חיים בבית – סדרת כתבות

אז מהי בעצם עירוניות טקטית

עירוניות טקטית היא למעשה יצירה של מיני פרויקט זריז של עיצוב עירוני: כמו פינת ישיבה נהדרת, או שביל אופניים חדש שעושה את ההבדל. כל פרויקט כזה משמש אחר כך כדוגמא טובה להמשך פיתוח האזור. כאילו מדובר בטעימה, השראה, התחלה אמיתית לרעיון טוב, שיצא מגבולות המצגת – לחיים האמיתיים.

לפרויקטים מהסוג הזה יש כמה יתרונות: יישום הפרויקט זריז בעיקר כי הוא לא מצריך רישוי, עלותו מופתחתת, בעיקר כי הוא נקודתי, ללא שינוי תשתיות מקיף. בנוסף, מדובר בעיצוב שמח, מרגש, מזמין לגשת ונעים בעין.

אז איך עושים את זה בעצם?

פרקלטים Parklets

פרקלטים הם כמו פארקים קטנטנים. כאלה שנקרים לדרכנו, מאפשרים לנו לשבת לרגע אחד עם הקפה, לבהות בעוברים ובשבים, לסדר את התיק, לסדר את הראש. איים של שקט.

הפרקלט בתמונה עוצב בשיתוף עריית רוטרדם, ובית קפה וחנות הצמודים אליו. למעשה על שטח של 4 מקומות חנייה, עוצב מקום לשהייה. במקום רחוב עם מדרכה צרה, שמציע הליכה מהירה לאורך חלונות הראווה, כמו נפתח לרגע חלון הזדמנויות לעצור, לחנות את האופניים (ולא לקשור אותם לעץ, ולחסום את המעבר), להזמין קפה, ולנוח.

 

בשנת 2018 השיקו יוזמה של עירוניות טקטית, המשפרת את המרחב הציבורי סביב בתי הספר. החניון המודולרי החדש שעיצבו, ה- PRKLT, מוסיף ישיבה וירוק ליד בתי ספר. ילדים מטפסים, הורים יושבים לפטפט. פינת המתנה, מגרש משחקים, פסל סביבתי, פינה ירוקה; כל זאת ועוד בארבעה מטרים רבועים.

ברוטרדם ילדים רבים אינם רוכבים או הולכים לבית הספר אלא נלקחים ברכב. אז נוצרים סביב בית הספר מצבים מסוכנים של חניות כפולות בזמן ההורדה והאיסוף. לכן ביקשה העירייה לעודד הליכה או רכיבה על אופניים. העירייה השקיעה בתשתית אופניים טובה יותר, אבל גם בשידרוג הרחוב עצמו, בין השאר החלפה של חניות לרכבים במיני פארקים.

 

ליאור ואהוד שוב עשו קסם, והצליחו לייצר תחושה של מקום, גם אם מדובר למעשה במרחב מאד קטן.  הדיאגרמה בתמונה ממחישה את סוד הקסם: משחק בקוביות! הקוביות כמו עשו סטראצ’ לשטח שהוקצה לשיפוץ, ובמקום דו מימד קיבלנו חוויה מעניינת בתלת מימד. ה-PRKLT שפיתחו הוא חניון מודולרי: בכל מיקום ניתן לעצב אותו בהתאם לצרכים ולרצונות השכונה.

צמד המעצבים עיצב למעשה סדרה של פרקלטים, והציבור מוזמן לזהות מקומות בעיר שיכולים להינות מ”מתקן” שכזה, וליצור קשר עם Humankind. הנדסת האנוש של המוצר, יחד עם הוראות המצורפות הופכות את ה”מוצר” לזמין ונוח להרכבה. רוטרדם, אמסטרדם האג ועוד ערים הולנדיות כבר נישבו בקסם.

אמנות רחוב

 

בשנים האחרונות אנו חווים פריחה מחודשת של גרפיטי. סיורים ברחבי העיר חושפים קירות צבעוניים עם אמירה בועטת המייצרים עניין, ואפילו תיירות גרפיטי של ממש. בשנת 2017 התבקשו ליאור ואהוד להתערבות עירונית באחד הצמתים העמוסים ביותר בעיר. הם החליטו להפוך את הצומת ליצירת אמנות. בשיתוף פעולה עם Opperclaes, קולקטיב אמנות מקומי, הותקנה יצירת אמנות גדולה על פני הכביש. התוצאה היא יצירה צבעונית המחברת בין חלקי הצומת השונים, באמצעות אלמנטים גרפיים. שימוש משעשע בסימנים ואותיות המשמשים בדרך כלל עובדי כביש, הופכו לאלמנטים שמכוונים את הולכי הרגל להליכה בטוחה, מאפשרים תפיסה טובה יותר של המרחב העמוס תחבורתית, ובעיקר חוגג את הולכי הרגל בעיר!

שיתוף ציבור

 

פרויקט נוסף שהצליח לשנות את פני העיר, הוא יצירה של תווי חדש של שבילי אופניים. בשיתוף הציבור זוהו כבישים המיועדים לכלי רכב בלבד, כנתיבים שמשמשים בפועל גם רוכבי אופניים. בפעולה מהירה, האופיינית לעירוניות טקטית, סומנו נתיבי אפניים בעזרת נקודות גרפיות לאורך הנתיב, בגודל כזה שניתן לזהות מרחוק. הציבור בחר דרך הגלגלים. נתיבים שנמצאו בשימוש גבוה על ידי רוכבי האפניים, הפכו לנתיבים קבועים. בכך הפך הציבור למעשה לשותף פעיל בתכנון המרחב, ועזר במתן מענה מיידי לצרכים אמיתיים.

פלייסמייקינג placemaking

מושג אחרון שמסכם את כל הוויב המגניב הזה, נקרא פלייסמייקינג. כלומר, הפעילות העיצובית ליצירת חוויות המחברות בין אנשים למקום. הבחנה של מקום או מרחב באמצעות אלמנטים גרפיים כגון צבע, דפוס, וחומר. פלייסמקינג מאפשרת שינוי ושיפור מרחבים עירוניים בעזרתם של בעלי האינטרסים: בעלי עסקים בקרבת מקום, הורים לילדים שמחפשים מרחב בטוח, הולכי רגל שישמחו בפינה מוצלת לנוח בה, רוכבי אופניים שהיו שמחים לעוד נתיבים של תחבורה ירוקה, העירייה, והמעצבים.

מקווה שהכתבה פתחה לכם את הראש, עודדה אתכם לקחת אחריות על המרחב של חיינו, כי לנו יש את הכוח לחולל שינוי! אני מזמינה אתכם לצאת החוצה, לטיול רגלי, להרהר במרחב סביבכם… ולגלות מה אתם אוהבים, מה הייתם משנים, ואיך.

לכל הכתבות של מיקי

 

היום, עשרים ואחד בספטמבר, הוא היום הראשון של הסתיו, גם כאן בהולנד וגם בישראל. הסתיו הוא זמן טוב להגיגים והרהורים, והרהור הראשון שעשוי לעלות בראשנו הוא זה: 

האם הסתיו באמת קיים?

באחת הקומדיות הנשכחות של שנות ה-90 מנסה רוב ריינר לשכנע את בני שיחו שהישבן/התחת/הטוסיק לא באמת קיים. “אין באמת דבר כזה שנקרא ‘תחת’ “, הוא מסביר, “אלה הן עדיין הרגליים אשר בהדרגה מתחברות זו לזו”. טענה דומה ניתן לטעון גם לגבי הסתיו – האם זוהי אינה פשוט תחילתו של החורף בהולנד, או תחילת דעיכתו של הקיץ בישראל? בישראל טוענים רבים כי יש למעשה רק שתי עונות תוך שהם מביטים בקנאה על שלל הגוונים של העצים באירופה ובצפון אמריקה. אבל האמת היא שגם כאן יש מקום לספקנות – הרי גשם יורד בכל השנה, בקיץ אפילו יותר מאשר בחורף. והשנה האחרונה היתה ללא ספק מבלבלת במיוחד עם 28 מעלות בפברואר וימים קרים מאד ביולי באוגוסט.

 

אולי יעניין אותך גם:

קטיף תפוחים ומתכון לעוגה בגרסה בריאה
על רילוקיישן הולנדי וחילופי עונות
חשיפה לצפון: חרונינגן

מקור השם

מקורה של המילה העברית – סתיו, מחזק את הספקות לגבי קיומה של העונה הזו. המילה סתיו מופיעה רק פעם אחת בתנך בפסוק ”כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.“ (שיר השירים ב, פסוק יא), אבל במשמעות מקבילה לחורף, כי הרי סופו של הסתיו מצביע כיום על תחילתם של הגשמים ולא על סופם. בערבית, הסתיו נקרא  “ח’ריף” – מזכיר לכם משהו? המילה ‘סתוא’ קיימת גם היא בערבית, כשם נוסף לחורף!

בהולנדית, מקורה של המילה הֵרֵפסט (Herfst) הוא בשפות גרמאניות עתיקות, ולפניהן בשפה הקדומה שמכונה אינדו-ארופית, ופירושה קציר – כמו גם harvest באנגלית. ואכן בהולנד חודשי הקציר/קטיף/אסיף של גידולים רבים הם בספטמבר ובאוקטובר ובאיזורים שונים נחגג oogstfeest, חג קציר מקומי, בתאריכים שונים בהתאם לגידולים האופייניים לאותו איזור.

חגיגות קציר באזור אוטרכט

סתיו נוּגֶה

למרות שבארץ הסתיו מבשר דווקא הקלה בחום והרגשה ששוב אפשר לנשום, גם בעברית, כמו גם בהולנדית ובשפות אחרות,  הסתיו מתקשר לעצבות, תוגה, והרגשה נוגה. כמו שאמר המשורר: “כבר הסתיו עכשיו, את לא צריכה סיבה להיות עצובה”, ובמקום אחר: “תעירו אותי כשספטמבר נגמר”. אולי בגלל שאנחנו מזדהים עם העצים והצמחים שיודעים שהשיא מאחוריהם ומתחילים להתכונן לסוף, הסתיו משמש פעמים רבות כמטאפורה להזדקנות. בהולנד בכל מקרה ההרגשה השלטת היא שהמסיבה, שהיתה כרגיל קצרה מדי, נגמרה, ושתיכף ניזכר איך החורף כאן מבאס. האפרוריות והגשם מחזקים כמובן את ההרגשה הזאת.

גם הלהקה ההולנדית בלוף (Blof) מנסחת בשירה Het is wennen aan september (צריך להתרגל שוב לספטמבר) את התוגה הסתווית של סוף הקיץ וההתכוננות לחורף, בתרגום חופשי (מאד):

כשהערב מתחיל לרדת

ליבה צונח לאיטו

היא רוצה לחזור, אך ממשיכה

היא בטוחה

האם היא אי-פעם הכירה אותו?

האם הם באמת היו ביחד?

צריך להתרגל שוב לספטמבר

שהגיע כל כך מוקדם השנה

תרימו את הראש – הסתיו הוא עונה נפלאה!

אבל למעשה, הישראלנדים הותיקים שבינינו, שכבר עברו כמה מחזורי עונות, יודעים שהסתיו ההולנדי יכול להיות גם עונה נפלאה, הצבעים המקסימים, האוויר הריחני ביערות, וההנאה מכל יום שמש שמגיע בהפתעה ומתקבל כמו אהוב שכרגע עזב, אך מסתובב וחוזר לרגע לעוד חיבוק אחרון. אז תרימו את הראש ותיפסו מה שאפשר ממה שנשאר – כי עוד מעט יתחיל להיות כבר באמת קר.

 

עוד כתבות של שלום

 

[adrotate banner=”58″]

“וואי, הולנד, אדיר! שמעתי שממש כיף באמסטרדם.”

“אני לא גרה באמסטרדם.”

“אה, וואלה? אז איפה?”

“בחרונינגן.”

“איפה?!”

שיחות כאלה הן תזכורת משעשעת לעובדה שאני גרה בפריפריה. גם אני לא שמעתי מעולם על המקום הזה לפני שהגעתי לכאן. אולי השם היה מוכר לי בגלל האוניברסיטה, אבל מעבר לזה לא ידעתי דבר על העיר, על האזור, או על היחסים בין מרכז לפריפריה בהולנד.
שלוש שנים ב”חור” הזה לימדו אותי דבר או שניים על כל אלה, אבל בעיקר על עצמי ועל מה באמת חשוב לי בבית.

סוף העולם שמאלה

אחרי ילדות ונעורים באזור השרון, ה”פריפריה” של גוש דן, עברתי ל”צנטרום של הפַּיילה” כמו שאמא נהגה לקרוא לתל-אביב.
בישראל גוש דן הוא המרכז, והשאר – צפון ודרום – הם הפריפריה.
בעיניים תל-אביביות הפריפריה רחוקה יותר מחו”ל. אפילו ירושלים, שממוקמת פחות משעה נסיעה מתל אביב, נמצאת עבור התל אביבי המצוי מעבר להרי החושך.

את תל-אביב עזבתי לטובת פריז, שהיא עוד יותר מרכז: זו הבירה הפוליטית, תרבותית, כלכלית, ומסחרית של צרפת. פריז לבדה היא המרכז, שאר צרפת הפריפריה. במדינה גדולה כל כך, המצב הזה אבסורדי בהרבה מהמצב בישראל, והריכוזיות של צרפת עולה כבעייתית לעתים קרובות ומסיבות שונות. הפריזאים, כמו התל-אביבים, חושבים גם הם שברלין קרובה יותר הביתה מהפרבר השכן, ויש בכך מידה של אמת.
לאחרונה הייתי במסיבה באמסטרדם, שם הסביר לי מכר יליד-אמסטרדם, שחרונינגן תמיד נדמתה לו בסוף העולם. אז גם כאן המרחקים מתעוותים, אלא שהפעם, לראשונה בחיי אני זו שגרה בסוף העולם שמאלה.

אולי יעניין אותך גם:

שירים מכאן: היא מאמינה בי
קורסים להולנדית, לומדים הולנדית ב״אולפן״ – לחצו כאן
ללוח האירועים – כל אירועי החודש כאן

הצפון של הצפון

צפון מדינת הולנד כולל שלוש פרובינציות: חרונינגן, פריסלנד ודרנטה. המרכז הכלכלי והתרבותי, ממנו יוצאת נקודת המבט, הוא ה-Randstad, שגם הוא מחולק לצפון (אמסטרדם והארלם) ודרום (האג ורוטרדם). אנחנו בחרונינגן נמצאים בצפון של הצפון. כשמדברים עלינו בתחזית מזג האוויר, מספרים שב-Het uiterste noorden, בצפון החיצון, יהיה מעונן. אנחנו כל כך בצפון, שלחצי מהדברים פה קוראים צפון משהו:
לפסטיבל המוזיקה קוראים Noordezon, לפסטיבל הצילום Noordelicht, לתחנת הרדיו RTV Noord וכך הלאה.

בעודי כותבת שורות אלה, מחשבתי נקטעת על ידי צליל הודעה מהעורכת. “היי, רק רציתי לשאול אם תבואי למפגש שלנו באמסטלפיין.” שעתיים נסיעה לכל כיוון. קצת כבד לערב אחד… אולי אהפוך את זה כבר לסופשבוע? “לא נראה לי שאגיע, רחוק לי”… חרונינגן אכן שוכנת אי-שם מעבר לחומת הקרח.
אמסטרדם: שעתיים נסיעה, ניימייכן: 3 שעות, האג: 3 שעות. וזה בלי לדבר על הדרום בכלל, וגם לא על זה שנסיעה לארץ לוקחת לי 12 שעות מדלת לדלת. אפילו אם נשארים בצפון ונוסעים לליאוורדן השכנה זה לוקח שעה. לכן, עם כל אהבתי לאופניים, שהיו כלי התחבורה היחיד שלי עד שהגעתי להולנד, אני מתוודה שדווקא בחרונינגן קניתי רכב.

 

המטרופוליס של הצפון

אז איפה הייתי? אה כן, בפריפריה.

לאמסטרדם אין מעמד יחיד כמו לפריז, ויש בהולנד עוד ערים נחשבות וחשובות. אבל אם עושים קצת זום-אאוט, מגלים שה-Randstad הוא הגרסה ההולנדית לגוש דן, מה שהופך את העיר חרונינגן לסוג של באר שבע. “בירת הנגב והדרום” ממוקמת בצפון הנגב, ממש כפי שחרונינגן, “המטרופוליס של הצפון” ממוקמת בדרום הפרובינציה. שתיהן ערים גדולות יחסית, חרונינגן היא העיר השישית בגודלה בהולנד ומתגוררים בה כ-230,000 תושבים. בשתיהן יש אוניברסיטה (בחרונינגן שתיים), ששומרת על אוכלוסייה צעירה וחיי תרבות ענפים, בית חולים גדול ומפורסם, וכמובן קבוצת כדורגל.

גיאוגרפית מרכז הולנד נמצא איפשהו באזור Appeldoorn שבחלדרלנד, והפריפריה מורכבת מחתיכות שפזורות על פני הים או מתנדנדות בין הולנד לבלגיה. אולם כשמדברים על מרכז ופריפריה לא מדברים רק על מרחקים וגאוגרפיה. ההפרדה הזו מייצגת גם יחסי כוח והיררכיה. כמו בתחזית מזג-האוויר, המרכז מגדיר את עצמו, וביחס אליו את כל ה”אחרים”.
ייצוג הפריפריה במדיה והדימוי הלאומי-קולקטיבי שלה נפרשים בין אקזוטיקה לסטריאוטיפים ודעות קדומות – צדדים שונים של התייחסות לאחר, הלא-מוכר.

עיר נשכחת

בשנה שעברה, לקראת תקופת החגים ההולנדית, צפינו בשקיקה במסיבת העיתונאים כדי לשמוע על גזרות הקורונה לכבוד החג. רוטה דיבר על כך שההולנדים צריכים להיות אחראים ולהישאר בהולנד, לנהוג משנה זהירות כשתתחיל החופשה… “אבל כולם כבר בחופשה! מה הקטע?”, “רק בצפון החופשה כבר התחילה”, הסביר דאטצ’י. זה היה הרגע שבו הבנתי את המשמעות האמיתית של לגור בפריפריה.
אף אחד לא באמת לוקח אותך בחשבון. זה לא מרוע לב, אנחנו פשוט לא בתודעה, גם כשמדובר בענייני חיים ומוות. זה רחוק מדי. בדיוק כמו המרחק בין טילים על תל אביב לטילים על שדרות.

על מנת לשפר את הדימוי של העיר והפרובינציה ולמשוך אליהן תיירות ומסחר, בשנת 1989 יצרו הפרובינציה, בשיתוף עם עיריות, משרד פרסום וגופים נוספים את הסלוגן Er gaat niets boven Groningen.
לטובת אלה מביננו שאינם דוברים הולנדית, מדובר במשפט דו-משמעי המבוסס על הביטוי Er gaat niets boven X: דבר לא עולה על X (“אין כמו X”), במקרה הזה, “אין על חרונינגן” או “חרונינגן מעל כולם”, כשהמילה boven (מעל) משמשת גם כביטוי גיאוגרפי: לא קורה כלום צפונית לחרונינגן.

ממש כמו “עיר ללא הפסקה” התל-אביבי, הצלחת הקמפיין הייתה כל כך גדולה, שעד היום – יותר משלושים שנה אחרי – הוא עדיין מוכר ובשימוש. מאמצי קידום המותג אינם פוסקים, וב-2019, לכבוד חגיגות ה-30 לסלוגן, הוא עבר רענון, שינה צבעים והתווסף לו גם פונט מקומי חדש: Gronika.

חרונינגנים בנשמה

כיאה למי שגרים מעבר לחומה, תושבי הצפון ידועים כ-Stugge Groningers; אנשים נוקשים, פרקטיים למדי, שתקנים ואיתנים. גם בזה יש מן האמת. כישראלית בחרונינגן, הבחנתי די מהר עד כמה אנחנו בכלל ואני בפרט לא סותמים את הפה. דווקא יש משהו נעים בצמצום הזה, הרבה פחות חפירות ויותר עשייה.
בעיקר אני אוהבת את הפשטות. אל מול התחכום של המרכז, מציב הצפון את הפשטות כאלטרנטיבה, ולא מעמדת נחיתות. לפי סקרים חוזרים ונשנים, רוב תושבי חרונינגן גאים במוצאם וסך הכל שמחים לגדול ולחיות פה. הדימוי שיש לחרונינגן בשאר המדינה אמנם עדיין לא מדהים, אבל גם לא עד כדי כך גרוע כפי שנדמה למקומיים.

סטודנטים בחרונינגן

כ-25% מתושבי העיר הם סטודנטים, מה שהופך את גילה הממוצע לצעיר ביותר במדינה (ובמקביל גם מחמיר את משבר הנדל”ן).
יותר מחמישית מהסטודנטים מגיעים מחו”ל, כך שהעיר היא בינלאומית, ואנגלית נשמעת בה כל הזמן.
אנשים רגילים להחליף מהולנדית לאנגלית ובחזרה כדבר שבשגרה – לא בדיוק מה שמצפים מ”חור”.
למעשה, כבר קרה לי מספר פעמים שההולנדית של המלצר הייתה רצוצה יותר משלי.
הרבה סטודנטים שמגיעים מחו”ל או מפרובינציות אחרות חושבים ללמוד פה שנה-שנתיים, מתאהבים בעיר, ו-12 שנים אחרי הם עדיין כאן.
גם אני התאהבתי בעיר המפתיעה הזו, למרות מזג האוויר הגרוע ולמרות שֽמה, שלאוזן הישראלית נשמע יותר כמו שם של מחלה.

 

חרונינגן, ליהנות מכל העולמות

יש כאן איזון די מושלם בין אווירת עיר לכפר.
בצד האורבני, לא חסרה פה תרבות מכל הסוגים והמינים: תערוכות, הופעות מוזיקה, מסיבות, מחול, מה שתבקשו.
לצד תרבות המיינסטרים יש גם תרבות אלטרנטיבית ותרבות-נגד, הכוללת צורות מגורים וחיים שונות, כמו סקוואטינג בין היתר.
עד הקורונה ברים יכלו להישאר פתוחים כל הלילה, דבר נדיר אפילו בערים הגדולות של אירופה, ובמרכז העיר בצהריים תמיד יהיו טיפוסים צבעוניים ומעניינים לבהות בהם ממרפסות בית הקפה.

בצד הכפרי, בטוח פה כמו בקיבוץ. מרכז העיר הקטן יחסית והמעגלים החברתיים שבה יוצרים תחושה שכולם מכירים את כולם, ותמיד חולפים על פני איזה מכר או נתקלים במקרה בחברה טובה.
הרעש והלחץ שמאפיינים בדרך כלל את המרחב האורבני כמעט לא מורגשים פה. אנשים רגועים, נחמדים, מסבירי פנים ומשוחררים מפוזה.

אתמול עצר אותי בחור כדי להסיר לי מהגב חיפושית משה רבנו. הוא הראה לי אותה ושנינו חייכנו. כשהמשכנו בדרך, החבר הפריזאי שהיה איתי אמר שהוא מרגיש כמו במופע של טרומן: הכל זורם חלק, תנועת האופניים והמכוניות, הסירות ובתי הקפה, אנשים עוצרים אותך בשביל להציל חיפושית במקום לבקש ממך כסף.

איכשהו נדמה שבחרונינגן אפשר ליהנות מהטוב שבשני העולמות.
הצד הכפרי יוצר תחושה של בית, אבל לא של מחנק, האווירה מוכרת אך תמיד יש אנשים ודברים חדשים לגלות. לא בחרתי לחיות פה, כמו הסטודנטים האלה שנתקעו, נקלעתי לכאן נסיבתית. אך כל זה רק הופך את הסיפור למופלא עוד יותר.
איזה כיף לגלות שהמסע לצפון של הצפון, מעבר לקשת בענן, קבע את ביתי בארץ דובוני אכפת-לי.

לכל הכתבות של אנאבל

קבלו את החודש שלנו!

איזה חודש אתם שואלים? כל אחד והחודש שלו הרי. לאחד זה החודש בו חל יום הולדתו, לשני החודש בו הפך להורה, לאחר החודש בעונה המועדפת בשנה ואולי סתם חודש שעושה טוב בלב.

האם יש חודש אחד שהוא ה-חודש של כולנו?

לפני שניגע בעניין החיבור לאותו חודש ובכלל באיזה חודש מדובר, אשאל אתכם שאלה: לו הייתם מקבלים לידכם תיבה גדולה אשר במשך חודש ימים היא צוברת לתוכה אוצרות יקרים, מוצרים משובחים, הפתעות שאתם הכי אוהבים ודברים שמשמחים אתכם, כל האוצרות נכנסים אל תוך התיבה ונשארים שם רק בשבילכם, נכון שזה היה החודש שלכם? חודש המזל שלכם. ה-חודש.

כך בדיוק הוא חודש תשרי, החודש הראשון בלוח השנה העברי. חודש של אוצרות.

זוכרת את עצמי כתלמידת בית ספר בישראל כשאך מתחילה לה שנת הלימודים ומיד נעצרת בחופשת חג ועוד אחת ועוד חופשה, בעיני זה התפרש כאוצרות של ממש. היה משהו מרגיע בהדרגה הזו בצלילה אל תוך הלימודים, כאילו מישהו פעל לטובת התלמידים ותיאם בין ספטמבר לתשרי. טוב, אתם וודאי מבינים שלא לאוצרות כאלו אני מתכוונת.

אולי יעניין אותך גם:

זרימת אנרגיה טובה בביתנו לכבוד ראש השנה 
אם לא עכשיו אז מתי? תובנות ויעדים לשנה החדשה
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

כוונת מכוון

ובכן, חודש תשרי, חודש החגים, לא נוצר סתם כך בטעות. הלא בהשוואה לשאר חודשי השנה הוא עמוס עד מאד. קחו את חודש ניסן לדוגמה, יש בו חג אחד – פסח, ואנחנו עסוקים לקראתו ואיתו כל כך. כך גם חודש סיוון עם חג שבועות, כסלו עם חנוכה וכו’. חודש תשרי כולל ארבעה חגים כשכל אחד מהם הוא חג חג, עם סימנים, מצוות ושאר הכנות. אז מה ההיגיון? לא דחוס מדי?

מסתבר שלפתוח שנה זה לא עניין של מה בכך. שנה חדשה, על כל המשתמע מכך, דורשת הכנה מתאימה שתשפיע על ההתנהלות במשך השנה כולה. בדיוק כמו הנחת יסודות בבניית בניין חדש, בלי יסודות הבניין לא יעמוד, וככל שהבניין גבוה יותר כך יש צורך ביסודות חזקים יותר. בכדי שתהיה זו שנה טובה ומוצלחת, יש צורך להשקיע כבר בבסיס.

אז מה הם אותם יסודות חזקים? ואיך זה קשור לאוצרות?

בתורת החסידות מוסבר כי כל חג מחגי תשרי מגיע בכדי לסייע לנו להניח את אותם יסודות. כל חג הוא אוצר של ממש שמאיר בהארה מיוחדת על העולם ככלל ועל כל אחד מאיתנו כפרט, אנחנו רק צריכים לעשות את השימוש הנכון. 

בואו נצא להצצה זריזה אל תוך תיבת האוצרות ונראה מה יש שם.

המלכת הבורא

נתחיל עם ראש השנה, יום א’ בתשרי, היום הראשון בלוח השנה העברי. עניינו העיקרי של ראש השנה הוא המלכת אלוקים עלינו כמלך. הכרה שיש מנהיג ובורא לעולם. ביום זה מאיר בעולם אור חדש שלא היה כמוהו באף אחת מהשנים הקודמות ומשפיע על השנה כולה. משום כך ביום זה אנו מברכים זה את זה לשנה טובה, אוכלים מאכלים המסמלים ברכה ושפע, מרבים בתפילה ושומעים תקיעת שופר (קול פנימי ופשוט המגיע מעומק הנשמה).

קירבה אלוקית

לאחר מכן בתאריך י’ בתשרי מגיע היום הקדוש, יום כיפור. ביום זה מתגלה אצל כל אחד מאיתנו הנקודה הכי אלוקית ועמוקה בנפש. זהו יום של חיבור, ניקיון וחישוב מסלול מחדש. ביום זה אלוקים רוצה אותנו איתו, קרובים קרובים וזכים כמו מלאכים. 

שמחה

בהסתיים יום כיפור מתחיל חלקו השני של החודש, החלק השמח. חג סוכות, המתחיל ביום ט”ו בתשרי, נקרא ‘זמן שמחתנו’ ובכל אחד משבעת ימי החג ישנו אור אלוקי שעוטף ומקיף אותנו, ממש כמו הסוכה עצמה שעוטפת ומקיפה את יושביה.

אחדות העם

בסוכות ישנם גם ארבעת המינים שמצווה לברך עליהם. הם מסמלים ארבעה סוגים בעם אשר למרות השוני הם מתחברים יחד ורק כשהם כרוכים זה בזה מברכים עליהם. זהו מסר של אחדות ואהבה בעם, למרות השוני נדרשת אחדות.

לא להיפרד

ביום האחרון של חג הסוכות, היום השמיני, ישנו חג נוסף- ‘שמיני עצרת’. חג זה מבטא במיוחד את אהבתו הגדולה של אלוקים אלינו. השם ‘עצרת’ הוא מלשון עצירה ועיכוב. אלוקים עוצר אותנו יום נוסף לחגוג ביחד, בטרם נשוב לימי החולין ונרוץ במירוץ החיים.

חיבור פנימי

בחג זה אף חוגגים את סיום קריאת פרשיות התורה במשך השנה החולפת, חג ‘שמחת תורה’. בחג רוקדים עם ספר התורה כשהוא סגור ועטוף במעילו, ובריקוד משתתפים כל שכבות העם, צעירים ומבוגרים כאחד, ללא הבדל ברמת הלימוד והידע בתורה כאות לקשר פנימי של העם כולו לתורה.

אם הצלחתם עד פה להציץ יחד איתי באוצרות ולטעום במעט את מה שטומן בחובו החודש הקרוב, תאמרו לי אתם: זה לא ה-חודש שלנו?

מאחלת לכולנו שנצליח להתמלא באוצרות היקרים ולבסס בעזרתם יסודות איתנים לשנה טובה ומתוקה באמת!

 

שוב חגי תשרי בתקופת קורונה הולכים ובאים בכל רחבי הולנד, והם יערכו בהתאם להנחיות הקורונה. למרות המגיפה, אנשים רבים יפקדו את האירועים ובתי הכנסת.

בלוח האירועים של דאצ’טאון מופיעים כל האירועים שאנחנו יודעים עליהם. רוצים שגם אירוע החג שלכם יופיע בלוח שלנו? שלחו לנו את הפרטים במייל.

חשוב לשים לב בכל אירוע מה דרישות הרישום ולפעול לפיהן, זה חשוב שבעתיים בשל מגבלות הקורונה. שימו לב בשל מגבלות בטחון חלק מהמקומות יודיעו על מקום האירוע המדויק רק לאחר הרישום.

אירועי ראש השנה

אירוע ראש השנה של קהילה וקטיף תפוחים

אירוע ראש השנה של קהילה בשילוב קטיף התפוחים המסורתי.

האירוע יתקיים ביום ראשון ה-5 בספטמבר 2021, בין השעות 14:00 ו-17:00, ובמהלכו יתקיימו פעילויות לכל המשפחה, תפוחים בדבש ועוגות דבש, שירי חג.

מקום המפגש יישלח לנרשמים. האירוע יתקיים באוויר הפתוח, בהתאם להנחיות הקורונה.

לפרטים והרשמה: ניר גבע 06.2122.4468

אירועי ראש השנה לסטודנטים וצעירים באמסטרדם

בית חב”ד באמסטרדם מקיים אירוע מיוחד לצעירים וסטודנטים באמסטרדם:

יום שני, 6 בספטמבר – ארוחת חג בשעה 19:00

יום שלישי, 7 בספטמבר – 9:00-13:00 תפילה

16:00 תכנית ילדים

17:00 תפילה ותקיעת שופר

להרשמה ופרטים

ערב ראש השנה במאסטריכט

הקהילה היהודית במאסטריכט מקיימת ארוחת ערב ותפילות, להלן הלו”ז:

ערב ראש השנה יום שני – 6 בספטמבר:

19:25 תפילת יום טוב ותפילת מנחה

20:25 תפילת מעריב והדלקת נרות לראש השנה

בשעה 20:00 תתקיים ארוחת ערב, יש להזמין מקום דרך האימייל בכתובת:  beheerder@joodsmaastricht.nl

מחירי הארוחה: 40 יורו לאורחים, 20 יורו לחברים בקהילה ותורמים, 5 יורו לסטודנטים.

את התשלום לארוחה יש להעביר לחשבון בנק: IBAN NL58 04652105 46

יום שלישי – ראש השנה א, 7 בספטמבר:

10:00 שחרית

11:00 קריאה בתורה

11:40 תקיעה בשופר

12:00 מוסף

13:00 קידוש ותשליך

יום רביעי – ראש השנה ב, 8 בספטמבר:

10:00 שחרית

11:00 קריאה בתורה

11:30 תקיעה בשופר

12:00 מוסף

20:48 הבדלה

ארוחת חג – בית חב”ד אמסטרדם

סעודת חג בערב החג בשעה 19:15, הרשמה

אירוע “פתיחת השנה לישראלים”

יתקיים באמסטלפיין בתאריך 7/9, פרטים והרשמה:

 תפילות ראש השנה השנה

התפילות יתקיימו באמסטפליין לפרטים והרשמה

פיקניק ראש השנה של ארגון “לביא עולמי”

בתאריך 8 בספטמבר בשעה 17:30 יתקיים פיקניק  לכבוד Toolsהשנה החדשה של ארגון לביא עולמי.

בתוכנית כיבוד קל, הרמת כוסית ותקיעת שופר.

פרטים על המיקום יימסרו אחרי ההרשמה.

הרשמה במייל: bendigamosNL@gmail.com או בווטסאפ למספר +972528623460

אולי יעניין אותך גם:

קסם של חודש  
ראש השנה: השנה מתמידים, ויהי מה 
להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

אירועי יום כיפור

אומנם להבדיל מישראל בהולנד התנועה ברחובות מתקיימת כרגיל ביום כיפור, אבל זה לא מונע קיום אירועים ותפילות לחג:

תפילות יום כיפור לסטודנטים ולצעירים באמסרדם

15 בספטמבר –

18:30 ארוחה מפסקת

20:00 קול נדרי

16 ספטמבר:

18:15 מנחה

19:30 נעילה

20:30 שבירת הצום

להרשמה ופרטים

תפילות יום כיפור במאסטריכט

להרשמה ופרטים במייל: beheerder@joodsmaastricht.nl

ערב יום כיפור 15 בספטמבר:

19:30 , תחילת הצום

19:40 עטיית הטלית וברכה

20:30 קול נדרי

יום כיפור: 16 בספטמבר:

10:00 שחרית

12:30 קריאה בתורה

13:30 מוסף

-הפסקה-

16:15 קריאה בתורה

17:25 מנחה

18:25 דרשה

18:35 נעילה

20:30 הבדלה, סוף הצום

תפילות יום כיפור לקהילה הישראלית באמסטלפיין

ערב יום כיפור: 15 בספטמבר:

בשעה 19:25 ייכנס הצום.

בשעה 20:00 תתקיים תפילת כל נדרי

יום כיפור: 16 בספטמבר

09:30 שחרית

12:30 יזכור

18:00 מנחה

19:15 נעילה

חדר פעילויות לילדים.

הרשמה מראש

ולסיום נעדכן שאירוע פתיחת השנה של דאצ’טאון יידחה מתאריך 12 בספטמבר לתאריך 10 באוקטובר וזאת בשל מגבלות הקורונה בהולנד. כל הפרטים כאן. מקווים לראותכם!