לפני כמה חודשים לכד את תשומת לבי פוסט נוגע ללב באחת מקבוצות הפייסבוק המיועדות לישראלים בהולנד:
“אני נמצאת כבר תקופה ארוכה ומתישה בחיפוש אחר עבודה ומנסה נואשות כבר להתחיל את הקריירה שלי. הגעתי להולנד בדיוק בשלב הקריטי בו הייתי אמורה להשתלב בשוק העבודה. כמובן שהדברים זזים קצת בקצב אחר כשמהגרים למדינה חדשה, וכשיש צורך ללמוד שפה חדשה (ומעיקה). על מנת להתקדם פה המשכתי מיד ללימודי תואר שני, מה שניתן דחיפה קלה בהתקדמות אבל לא באמת. אני מוצאת את עצמי קוראת את הפוסטים שלכן ומקבלת את הרושם שרבות מכן נאלצו ‘להמציא’ את עצמן מחדש מבחינה מקצועית כשהגיעו להולנד. יש אמת בזה? או שאני סתם מניחה הנחות? שמתי לב שלא מעט נשים כאן עובדות כעצמאיות בכל מיני תחומים שונים ויצירתיים. ואני תוהה – האם זאת הדרך להתקדם? איך מישהי שהייתה בעברה עורכת דין/ עיתונאית/ מנהלת יח”צ הופכת להיות מורה ליוגה או מדריכת טיולים? האם באמת מציאות ההגירה מאלצת אותנו לבחור כיוונים חדשים ומשונים שעליהם לא חשבנו מעולם בעבר? אני חווה תסכול קשה מהמצב הזה, אני מרגישה כמו איזה פוטנציאל מבוזבז. מרגישה שהשנים עוברות ואני לא מצליחה להתרומם מקצועית ושוקלת האם באמת שווה לחפש כיוון אחר לגמרי??”
עשרות תגובות הביעו הזדהות וביקשו לעודד ולהביע תמיכה. הרי רבות כל כך מאיתנו נמצאות במצב הזה או במצב דומה. עזבנו קריירה מצליחה בארץ, או לפחות אפשרות לעבודה מספקת, ואנו נאלצות להתמודד עם מחסומי שפה ותרבות. חמש נשים ישראליות שעברו להולנד חולקות איתנו את ההתמודדות שלהן עם האתגר המקצועי והשינוי שהביא עמו. יש מי שנאלצו להתפשר כדי להתפרנס, ואחרות יכלו להישען על המשכורת של בן הזוג, חלקן יכלו להמשיך במקצוע (בערך) ויש מי ששינו כיוון לחלוטין. אבל לכולן הרילוקיישן/מעבר/הגירה היווה זרז למסע של חיפוש עצמי, מתסכל, מהנה, מאכזב, מעשיר.
עוד בנושא בדאצ’טאון:
- שש נשים ישראליות מעוררות השראה בהולנד
- נשים הולנדיות שאתן חייבות להכיר
- אלימות נגד נשים בהולנד: נתונים וארגוני הסיוע
“מוּכנוּת נפשית לנסות כיוון אחר”
הגר שפריר, בת 42, מתגוררת באוטרכט. במערכת יחסים. הגיעה להולנד בעקבות מערכת יחסים קודמת עם הולנדי. חיה בהולנד 12 שנים.
“בארץ הייתי מזכירה רפואית בבית החולים רמב”ם. כיום אני Safety Specialist בחברה בינלאומית גדולה לייצור מערכות רפואיות מושתלות כגון משאבות אינסולין, קוצבי לב, מסתמי לב וכו’. אני אחראית לנושא האיסוף, המעקב והדיווח של תופעות לוואי במוצרי החברה ומייעצת לצוותי מחקר קליני בתחום בטיחות המוצר. קורות החיים שלי רצופים מעברים חדים, רובם לא ממש מתוכננים. סיימתי לימודים במגמת אדריכלות בבי”ס תיכון לאמנויות, ואז תואר ראשון במדעי המדינה וקרימינולוגיה. במהלך הלימודים באוניברסיטה עבדתי בתמלול טקסטים רפואיים. הניסיון הלא שגרתי הזה עזר לי להתקבל למשרת מזכירה רפואית שכללה תמלול טקסטים רפואיים באנגלית ברמב”ם.
המעבר להולנד וניסיוני כמזכירה רפואית פתחו בפניי דלת לקריירה מרתקת בתחום שהיה אז חדש ומתפתח, תחום המעקב אחר תופעות לוואי בתרופות, אליו הגעתי דרך חברים במקומות הנכונים. לפני כחמש שנים האיר לי המזל פנים שנית, וכשהטלפון ההולנדי שלי צלצל בזמן ביקור בארץ, ובצד השני הציע לי מגייס כוח אדם עבודה במאסטריכט, שעתיים וחצי לכל כיוון ברכבת, קצת נבהלתי, אבל משהו בפנים אמר לי שזו תהיה טעות לסרב. אני עובדת בחברה הזו כיום.
אני חושבת שאילולא הייתי הולכת בעקבות הלב, הנתיב המקצועי שלי כנראה לא היה מגיע למקומות שאליהם הגיע. כנראה שלא הייתי זוכה כלל להכיר את התחום שבו אני עוסקת כעת. ואולי השינוי המקצועי לא קשור כל כך למעבר להולנד; הוא חלק ממכלול שלם של שינויים בחיים האישיים שהייתי מוכנה אליהם נפשית. רציתי מאוד להתנסות בחוויה של חיים בארץ אחרת. מערכת היחסים שהביאה אותי להולנד דווקא, יחד עם המוכנות הנפשית לנסות כיוון אחר, היא שאפשרה לי להיפתח ולקבל את מה שנקרה בדרכי ולמצוא בתוך כך את הכיוון שלי”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
זמן קצר מאוד אחרי שעברתי להתגורר עם בן הזוג ההולנדי, הבנתי שזו לא הולכת להיות מערכת היחסים לה קיוויתי. אחד הפערים התרבותיים הגדולים ביותר בין הולנד לישראל הוא בכך שבישראל אנחנו גדלים בנתיב מאוד מוגדר: תיכון, צבא, טיול ארוך בחו”ל, אוניברסיטה, מערכת יחסים של שנה, שאחריה ברור לכולם שאם היא עדיין פועמת, אז היא חייבת להוביל לחתונה. בהולנד, אין דבר כזה. זוגות יכולים לחיות שנים על גבי שנים זה לצד זה מבלי למסד את הקשר בטבעת. זה לא מה שחיפשתי. ולמרות זאת, נשארתי שנים במערכת היחסים. מחד, בגלל החשש מהלבד במדינה זרה ומאידך, מתוך תקווה שאם אתמקד בהתפתחות האישית שלי, שותפי דאז לחיים יבחין וילך בדרכי. תקוות לחוד ומציאות לחוד – השינוי המיוחל לא קרה. בנקודת הזמן הזו, כשהבנתי שתהליך ההתאקלמות במדינה, שכולל את ידיעת השפה, יצירת מעגלים חברתיים והתפתחות מקצועית מתנהל בהצלחה, ואילו מערכת היחסים עדיין באותו מקום, נמצאתי בצומת החלטות: לחזור ארצה או להישאר בהולנד. להתחיל שוב מכלום בארץ לא הייתה מבחינתי אפשרות ריאלית, אז נשארתי והשתקעתי.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
ההחלטה האמיצה השתלמה: בתוך שבוע מהיום שבו הגיעה מערכת היחסים שלי לסופה, אנשים מופלאים באמצע הדרך, הולנדים וישראלים, התייצבו לצדי. בתוך שבוע מצאתי דירה יפהפייה בשכונה צעירה באוטרכט ואושרה לי משכנתא שיכולתי לממן בכוחות עצמי ועוד להשאיר קצת כסף בצד. וכשהדירה הייתה מוכנה לקבל את פניי, האנשים המתאימים והכלבה המשותפת שעברה יחד איתי, היו שם כדי לסייע לי במעבר ובהתאקלמות.
מה הצעד הבא?
זה לקח הרבה זמן, וקרה לגמרי במקרה, אבל האביר על הסוס נמצא בסוף 🙂 And it’s looking good so far
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
ידיעת השפה והיטמעות בתרבות המקומית היא אחד הדברים החשובים ביותר. אחריה פתיחות מתמדת לנסות ולהתנסות בחוויות חדשות. אני מאמינה באמת ובתמים שלכל מכשול טכני יש פתרון טכני ושאם ניסינו וראינו שהדרך שבחרנו לא עובדת, לא לחשוש לבחור דרך חדשה ושונה לחלוטין. הניסיון האישי שלי הפך אותי לאישה עצמאית ולימד אותי להציב גבולות ברורים על מה אני מוכנה להתפשר ומהם הדברים שעליהם לא אסכים בשום אופן לוותר.
“ההתנדבות השתלטה על לוח הזמנים”
ריקי נודלר, בת 46, מתגוררת במאסטריכט. נשואה לאורי ואמא לאלון (19), יערה (16), שירה (12) ואמיר (8). הגיעה להולנד בעקבות העבודה של בן הזוג, “לשנתיים, גג שלוש”. חיה בהולנד כמעט 14 שנים.
“בארץ עבדתי בחברת הייטק שעוסקת בניהול מסמכים ותהליכים בארגונים, בתפקיד מנהלת לקוחות. ניהלתי כעשרה לקוחות בתחום הביטוח והבנקאות. היום אני בעלת עסק להפקת אירועים (PartycoolR) פעילה בקהילה הבינלאומית בעיר ושליחה של “השומר הצעיר” במאסטריכט”.
המעבר והשינוי
לפני המעבר להולנד הגעתי לרוויה ושמחתי על פסק הזמן שניתן לי מהלחץ והאינטנסיביות שבהם עבדתי. הייתי בתחום מעל עשר שנים, ורוב הזמן העבודה הייתה תובענית מאוד. היו אפשרויות להצטרף לחברה ישראלית פה, אך אפילו לא שקלתי אותן, רצית הפסקה וחשבתי שעם הזמן אמצא את דרכי. אחרי מספר חודשי התארגנות מצאתי את עצמי חסרת מנוחה וזקוקה לתעסוקה. התחלתי לארגן פעילות בחגים ישראלים, ולהתנדב בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיי. עם הזמן הפעילות ההתנדבותית השתלטה על לוח הזמנים, הייתי מעורבת בהפקת אירועים קטנים וגדולים, ופעילויות שונות בקהילה הישראלית והבינלאומית. אחרי עשר שנים של עשייה, ובעקבות משובים שקיבלתי, החלטתי להפוך את העיסוק הזה למקצוע. פתחתי עסק והיום אני מארגנת אירועים מכל סוג ומעבירה סדנאות, בעיקר מגשימה לאנשים חלומות. קשה לי לדעת אם השינוי היה מתרחש גם ללא המעבר. בארץ סגנון החיים ויוקר המחייה היה מחייב שתי משכורות ולא בטוחה שהיו לי האפשרות או היכולת לבצע את השינוי. אהבתי את העבודה שלי והייתי מאוד טובה בה, אז באמת שקשה לדעת.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
כמו בכל מסע גם פה היו עליות וירידות, לא תמיד הקהילה שבה פועלים היא תומכת ומשתפת פעולה, מכשול שעדיין לא הצלחתי לפצח. מה שעזר לי להתגבר הוא האמונה שאני עושה את מה שאני יכולה בצורה הטובה ביותר, וזה מה שחשוב. עם הזמן אנשים מצטרפים ועוזבים וזה בסדר. דבר נוסף הוא לפעול עם אנשים שמעוניינים בעשייה כמוני, היחד הזה הוא כוח.
מכשול נוסף הוא השיווק העצמי שלי כעסק, לא קל לי לבצע אותו, ואני לומדת כל יום לשחרר את המחסומים והמעצורים ולהתקדם קדימה.
מה שבטוח שבכל מכשול ואכזבה עזרו לי האנשים הקרובים אליי (בבית אבל גם מעבר לים) שתמיד יש להם אוזן קשבת ועצה טובה, ויכולים להסתכל על הדברים מרחוק ולתת לי שיקוף אובייקטיבי של המצב.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלי הוא האירוע הבינלאומי בבית הספר הבינלאומי. זה פסטיבל של תרבות, אוכל, צבע ומוזיקה. הפקתי את האירוע לראשונה לפני 11 שנה, כשעוד היה קטן וחמוד. עכשיו זה אירוע ענק בהשתתפות של כאלפיים מבקרים, עם דוכנים מכל העולם. המדהים הוא שהכל נעשה בהתנדבות של כל הצוות שמונה עשרות אנשים. נתינה עצומה של קהילה עבור הקהילה. השנה דרך אגב לקחתי שנת שבתון והאירוע יופק על ידי מישהי אחרת. אני מתכוונת לבוא כאורחת וליהנות מכל הטוב שיהיה שם.
מה הצעד הבא?
הרחבת הפעילות של העסק שלי, לעוד אירועים מכל הסוגים שרק אפשר. הרחבת פעילות קן מאסטריכט של השומר הצעיר, ופעילות הקהילה הישראלית במאסטריכט, שמונה כ-40 משפחות.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
בהתחלה לקחת כל יום ביומו. המעבר הוא לא קל אבל צריך לדעת ליהנות מהדברים הקטנים. בימים הראשונים שלי פה, צלצול פעמוני הכנסייה וכוס קפה עם חברה ליד הנהר היו הדבר הקטנים ששימחו אותי גם בימים קשים. אם את רוצה לנסות דברים חדשים לכי על זה, מקסימום תצליחי. זה בסדר גם אם לא הכל מצליח מיד, הרי גם ללכת לקח לנו זמן ללמוד.
וגם – תשמרו את העברית בבית שלכן. זו לא רק שפה, זה הרבה מעבר לזה, לא סתם קוראים לזה שפת אם, וגם אם הילדים מעדיפים שפה אחרת, תתמידו. בסוף זה ישתלם.
“בישראל סביר שהייתי נשאבת לשגרה בתור שכירה”
לירון סנדלר, בת 37, מתגוררת באמסטלפיין. נשואה לליאור ואמא לעומר (6 וחצי), רומי (4 וחצי) ועלמה (שנתיים). הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. חיה בהולנד שנה ושמונה חודשים.
“בארץ עבדתי כעורכת דין ובמשך כעשר שנים הייתי שכירה בחברת ביטוח בתחום נזיקין וביטוח. לפני כחודשיים הקמתי עסק חדש, Fruitfeest. אני מכינה מגשי פירות מעוצבים, זרי פירות ופרושי (סושי פירות) לכל אירוע. בהמשך אני מתכננת גם סדנאות לילדים”.
המעבר והשינוי
כשהחלטנו לעבור הייתי בחופשת לידה. בתחום שלי לא קיימת אפשרות לעבוד מרחוק ולכן היה ברור שלא אוכל לחזור למקום העבודה. היה ברור לי גם שעל מנת להמשיך לעסוק במקצוע בהולנד תחילה יהיה עליי ללמוד את השפה על בוריה ולעשות את ההשלמות המתאימות. לאחר שנים של עבודה ועשייה מצאתי את עצמי רוב הזמן בבית עם תינוקת כמעט בת שנה, כאשר בישראל סביר להניח שהיא כבר הייתה הולכת לגן.
חוסר העשייה בתחום המקצועי הביא אותי להחלטה לצאת לדרך חדשה. חיפשתי מה עושה לי טוב, במה אני סבורה שאני טובה ויכולה לתרום. לאור העובדה שקיימת כיום מודעות הולכת וגוברת למזון בריא, ראיתי הזדמנות להנגיש זאת באמצעות מגשי וזרי הפירות כתחליף לממתקים ושוקולדים באירועים. כמו כן גיליתי שבניגוד לישראל, יש מחסור בעסקים מסוג זה בהולנד. אם הייתי נשארת בישראל סביר להניח שהייתי חוזרת לחברת הביטוח לאחר חופשת הלידה ונשאבת לתוך השגרה היומיומית.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
העסק עדיין בחיתוליו. כמובן שיש צפי כבר לראות הזמנות רבות שזורמות וכרגע זה עדיין לא קורה ולכן קצת מאכזב אבל ברור לי שזה עניין של זמן. כרגע אני עוסקת יותר בפן הפרסומי ובניסיון להגיע למודעות של האנשים. אני מאמינה שיש לעסק שלי חשיבות רבה ופוטנציאל להתפתח.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אני נהנית מהפידבקים של לקוחות שהזמינו מוצרים והיו מרוצים וכמו כן מתגובות של אנשים שעוקבים אחר עמוד הפייסבוק ואוהבים את המוצרים והרעיונות. זה נותן לי הרבה אנרגיה חיובית ורצון רב לעשייה.
מה הצעד הבא?
פנייה לבתי עסק כגון חברות הייטק להציע את מוצריי לאירועי חברה, ישיבות, מתנות לעובדים בחגים, ובמקרי מחלה, לידה וכדומה. אני סבורה שחשוב שמעסיק ידאג לאורח חיים בריא לעובדים בזמן העבודה. כמו כן אני מתכננת לערוך סדנאות לילדים להכנת סושי פירות, שיפודי פירות וכו’.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
עצה באנגלית – follow your dreams. אל תהססי לבצע את השינוי כי הרבה פעמים הוא נדרש והוא יביא איתו רק טוב. תעשי מה שאת אוהבת ואם זה תורם בצורה כלשהי לקהילה, מה טוב.
“להמשיך בעשייה ולא לשקוע בגלל נוחות”
סיון וינשטיין, בת 44, מתגוררת בהאג. נשואה ואם לשלושה (16, 13, 9). הגיעה להולנד לאחר 15 שנים באסיה, מתוכן 13 בסינגפור, לשם הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. החיים בסינגפור קלים יותר אבל אפשרויות ההתפתחות האישית מוגבלות, גם לילדים. חיה בהולנד חצי שנה.
“הרילוקיישן הראשון שלנו היה להודו, בעקבות עבודה של בעלי. יצאנו מהארץ עם תינוקת בת שמונה חודשים. לא היה קל להסתגל לתנאים שם. לכן כשהבן השני היה בן חודשיים עברנו לסינגפור. שם יכולתי להיות במשך שנה אמא טוטלית כמו שרציתי, ואז ללמוד ולעבוד. בסינגפור סיימתי תואר שני בתרפיה באומנות ועבדתי בבתי חולים, בתי ספר ובקליניקה פרטית מצליחה. עבדתי עם ילדים, משפחות, זוגות ומבוגרים עם משברי זהות. משמעות המעבר היא לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. בתואר חקרתי השלכות של רילוקיישן על ילדים. עבדתי עם בני ארבע עד 18 שהתקשו בהשתלבות, חוו חרדות ואבל בעקבות מעבר ועוד. משם הגעתי למחקר על זוגיות ברילוקיישן. כשבני השלישי היה בן שש התחלתי את הדוקטורט שעוסק בזוגות ברילוקיישן. רילוקיישן מצריך זוגיות חזקה, פתיחות רגשית, הבנה וסבלנות ועל זה תמיד אפשר לעבוד. כיום, שישה חודשים אחרי המעבר הגדול שלנו, פתחתי את הקליניקה בהאג. אני עדיין מטפלת במטופלים מסינגפור, ישראל ואוסטרליה דרך הסקייפ וזה עובד מצוין.
ההחלטה לסגור את הקליניקה המצליחה בסינגפור לא הייתה קלה. אבל זו הייתה החלטה בשביל הילדים וגם לי לא היה שם מספיק מקום להתפתחות. עבורי, ההסתגלות לחיים פה כרוכה גם בהסתגלות לעבודות בית. בסינגפור יש עזרה זמינה בבית כל הזמן, ופתאום אני צריכה שוב לבשל, לעשות כביסה ואפילו להוציא את הכלבה. לא חשבתי שכל כך מהר אפתח כאן קליניקה אבל היה לי חשוב להמשיך לעשות משהו מעבר לילדים ולבית. ידעתי שזה יהיה לי יותר בריא. בשבילי המעבר לכאן הוא קצת הליכה אחורה. אבל יש פה המון פוטנציאל לשינוי וגדילה”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא השפה. אני לא דוברת הולנדית. במוסדות הציבוריים לא תמיד יש להם סבלנות. לכן אני נעזרת בחברים הולנדים שהכרנו פה לתרגום. כמו כן חשובה להולנדים ההכרה מבחינה מקצועית. בהולנד יש המון בירוקרטיה בתחום הפסיכולוגיה וצריך הרבה סבלנות. תרפיה באומנות נלמדת פה בצורה אחרת והיא לא ברמה של מאסטר. בסינגפור כשיצאתי לעבוד היו מי ששאלו אותי למה אני עושה את זה, הרי בעלי מרוויח מספיק והחיים נוחים. אבל אני רוצה להמשיך לגדול. בכל המעברים היה לי חשוב לשמור על הזהות שלי כאמא, כאשת איש וכאשת מקצוע וזה דחף אותי באמת להמשיך בעשייה, בלמידה ובהתפתחות אישית ולא לשקוע בגלל נוחות.
מה הצעד הבא?
ממחקר ראשוני תחום התרפיה באומנות עדיין לא מפותח פה כמו בארץ ולכן אני מקווה לקדם, להסביר ולהרחיב את התחום פה.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
סבלנות! לא לשכוח שאת אמא ואשת איש אבל גם אישה עצמאית שחשובה לעצמה. לא לוותר על עצמך. בתור אמא את המודל לחיקוי של ילדייך. האתגרים שאת מציבה לעצמך ואופן ההתמודדות שלך חשובים לילדך כדי לגדול ולשאוף. חשוב ללמוד, להקשיב, לגדול ולהתפתח. לפעמיים זה נוח להיות בתפקיד האמא בלבד (שזה תפקיד מאוד חשוב, מאתגר ועבודה במשרה מלאה) אבל כדאי להמשיך לאתגר את עצמך כאישה עצמאית, לחפש ולפרוח.
“רחלי של עכשיו מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע”
רחלי לביא דגן, בת 47, מתגוררת בניימכן. נשואה לעדי ואמא לגל (21) ויניב (17). הגיעה להולנד בעקבות עבודה של בן הזוג, “לאחר שתקופת העבודה הסתיימה החלטנו להישאר”. חיה בהולנד 12 שנים
“בישראל סיימתי תואר ראשון בכלכלה ועבדתי מספר שנים בבנק. לאחר שתי לידות החלטתי לפנות לתחום החינוך המיוחד ועשיתי הסבה במכללת הקיבוצים. עבדתי במקצוע רק כשנה לפני המעבר להולנד. כיום אני בעלת עסק פרטי, “רק-עתיק”, Raqatiq, מארגנת ומלווה טיולי וינטג’ בעברית באזורים הכפריים בהולנד (אינסטגרם)”.
המעבר והשינוי
המעבר גרם לי לנתק מחיי המקצועיים בישראל. הייתי למעשה בתחילתה של קריירה שניה במקצוע קרוב מאוד ללבי שעליו חלמתי שנים רבות. הקריירה הזו נגדעה באיבה וכך מצאתי את עצמי בתהליך של חיפוש זהות עצמית חדשה. מערכת החינוך בהולנד שונה מאד מזו בארץ והדבר חייב לימודים גבוהים מן היסוד. לאחר התלבטויות התחלתי בלימודי תואר בעבודה סוציאלית. לאחר שנה הפסקתי את הלימודים מסיבות שונות ונאלצתי להתפשר על עבודה שאינה תואמת את כישוריי ויכולותיי. כבר כחמש שנים שאני עובדת בחברה סיעודית, מבקרת אצל קשישים בבתיהם ועוזרת להם במטלות הבית.
היכולת להתפשר ולקבל את המציאות כמות שהיא, הוויתור על חלומות ועל חלק מ”רחלי של פעם”, הקשר המתמשך עם אנשים והערכתם לרחלי “החדשה”, הצורך במציאת אתגר חדש – כל אלה הביאו אותי לדרכי החדשה, שכמו הרבה דברים בחיים, נפתחה לגמרי במקרה. אפשר לומר שהדרך בחרה אותי ולאחר שהבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה וצריכה, הלכתי על זה כל כולי. העסק החדש גורם לי להרחיב את גבולות הזהות שלי ונותן מענה על הרבה מאד צרכים. אין לי ספק שהשינוי קשור למעבר, לקשיים, לאתגרים שהוא הציב ולצורך לעצב לעצמי זהות חדשה שמתאימה לכאן ולעכשיו. נפתחתי לעולם, אני מעזה יותר מאי פעם וששה אלי כל אתגר.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא שלא יכולתי לעסוק במקצוע שאהבתי ושנאלצתי לעבוד בעבודה שאינה תואמת את כישוריי. בהתגברות על הקשיים בדרך עזרו לי חשיבה חיובית ואופטימיות זהירה. בכל דבר אני מוצאת את הטוב, משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה. גם האוזן הקשבת של בן הזוג והתמיכה שלו בכל מה שאני עושה עוזרות מאד. למדנו לתמוך זה בזה ולחזק זה את זה בבחירותיו.
עשיתי כמה ניסיונות שלא צלחו להפוך תחביבים למקור הכנסה. במבט לאחור אני חושבת שהמכשול הגדול היה אני. רחלי של פעם הסתתרה. רחלי של היום מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
כרגע ההצלחות קטנות. אני עובדת באינטנסיביות על יצירת מוכּרוּת בקרב קהל היעד שלי והגדלת החשיפה של העסק ברשתות החברתיות. כל פנייה היא הישג, כל טיול מוצלח הוא הצלחה.
מה הצעד הבא?
שמתי לב שאם אני דבקה בדרך שלי ועושה דברים בקצב שלי ולא מקשיבה לעצות של אנשים טובים, המון דלתות נפתחות, הרבה דברים ששמתי לי כמטרה פשוט מתרחשים. יש לי תוכניות רבות אבל הדבר הכי מרגש הוא פתיחת הבלוג שלי (שנמצא בתוך האתר שלי) והפיכתי לבלוגרית. עולם הבלוגינג הוא עולם נרחב ומעניין ואני כבלוגרית מתחילה עדיין לומדת איך לרתום את הבלוג לטובת קידום העסק שלי.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
אני כאן כדי להישאר ולכן הטיפים שלי הם לנשים שרואות את עתידן מחוץ לישראל. הכי חשוב – ללמוד את השפה וליצור קשרים עם נשים מקומיות, להתערות בתרבות המקומית ולאמץ את הדברים שמתאימים לך. זה מרחיב את האופקים, מעשיר ושומר עלייך צעירה.
