מאז ומתמיד הייתה הִילדה פך (Hilde Pach) מוקסמת מהשפה העברית ומעולם ההגות היהודי, אף שאינה יהודיה. את “מיכאל שלי” של עמוס עוז קראה לראשונה בהיותה בת 16 וכבר אז התפעלה מיכולתו של הסופר הצעיר לדבר בקולה של הגיבורה חנה ומהאופן שבו יחסיה עם ירושלים, העיר שבה היא חיה, מושפעים מיחסיה עם בעלה. לאחר שסיימה תואר ראשון בהולנדית ובעברית באוניברסיטת אמסטרדם ובטרם השלימה את התואר השני כבר תירגמה פך שני ספרים של עוז וביססה לעצמה מקום בקבוצה המצומצמת של מתרגמים הולנדים מעברית.
מזה שנים רבות מתורגמת סיפורת עברית לשפה ההולנדית. המתרגמים, שלרוב נותרים “שקופים”, מביאים להולנדים את התרבות הישראלית והעברית ומתמודדים מדי יום עם מורכבותן של שתי השפות השונות. בניסיון להכיר מעט את התהליך ואת הנפשות הפועלות ולהבין את הקשיים והאתגרים פגשנו כמה מהעוסקים במלאכה העדינה והמסובכת הזו – ולעתים אף כפוית טובה.
פך. גם השכן נחלץ לעזרה
עד כמה כפוית טובה? חז”ל התייחסו למורכבות התרגום ואמרו: “הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק כְּצוּרָתוֹ – בַּדַּאי, וְהַמּוֹסִיף – מְחָרֵף וּמְגַדֵּף”.(קידושין מט,א). ומדוע מסובכת? לתרגום איכותי יש שתי מטרות: נאמנות למקור, כלומר הקפדה על מסירה מדויקת של התוכן בשפת המקור. אותנטיות, כלומר מסירת הטקסט בשפת היעד כאילו נכתב בשפה זו מלכתחילה. אבל המטרות הללו דורשות ידע נרחב והן אף עלולות להתנגש. על המתרגם להיות בקיא הן בשפת המקור והן בשפת היעד ולהכיר היטב את תרבות המקור ותרבות היעד. טעויות תרגום קורות כאשר המתרגם שולט בשפה אך אינו מצוי בנבכי התרבות. זו רמת בקיאות שקשה להגיע אליה.
האתגר הראשון שפך מתארת הוא מציאת פתרונות תרגום לביטויים או לרעיונות שהיא פוגשת בטקסט העברי ושאינם מוכרים לה. בתחילה נהגה להיעזר ב”מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה”, ובהמשך במילון של רוביק רוזנטל שעסק באותם חומרים. כשידם של המילונים קצרה מלהסביר ביטוי או רעיון נחלץ לעזרתה שכן ישראלי המתגורר בסמוך אליה. המוצא האחרון היה פנייה אל הסופר בבקשה ישירה להסבר וביאור. עם עמוס עוז נהגה עד לאחרונה להתכתב באמצעות הפקס. היא העבירה אליו שאלות והוא השיב במהרה. בשנים האחרונות החלה להיעזר במנועי חיפוש מקוונים ולבדוק את האפשרות עם מספר התוצאות הגדול ביותר של ביטוי בעייתי. ואחרי כל העניינים הטכניים יודעת פך לומר כי בעיניה חשוב יותר להשתדל שהסיפור המתורגם יזרום וייקרא בצורה שוטפת מאשר לעסוק בתרגום דקדקני של מילה במילה. היא מחפשת בספר מתורגם את תחושת הבטן הנכונה – זו שמזהה תרגום איכותי של רוח הדברים ומשמרת את תחושת הסיפור המקורית.
מסנני הספרים
לאחר שנים רבות של תרגום נוצרים קשרי עבודה פוריים וכך כל ספר חדש של עוז יגיע כנראה לשולחנה של פך, וסופרים אחרים יגיעו למתרגמים ה”קבועים” שלהם.
בפגישה עמה היה מונח על שולחנה של פך ספרה האחרון של אמונה אלון, “בית על מים רבים”, אשר עלילתו מתרחשת בחלקה באמסטרדם. פך עוסקת כעת בתרגום פרק אחד מתוכו, כדי לנסות לעניין את ההוצאה לאור בפרסומו. בהולנד עוברים ספרים מועמדים לתרגום הליך סינון קפדני וזאת מפני שעלויות התהליך ממומנות לרוב על ידי גוף ממשלתי בטרם העברת הספר לידי ההוצאה המקומית. הוצאות הספרים אינן ממהרות לתרגם בעצמן ספרים חדשים, ועשויות לעשות זאת רק כשמדובר בסופרים ותיקים ומוכרים. ספרים של כותבים מוכרים פחות נשלחים בידי הגוף הממשלתי לקריאה והערכה בידי שלושה מעריכים אשר כותבים אם כדאי יהיה לתרגם את הספר להולנדית על פי קריטריונים שונים. בין הקריטריונים: קושי צפוי בתרגום, כמות של מושגים בעייתיים לתרגום ורשימה שלמה של היבטים ומאפיינים נוספים של הספר, כמיטב המסורת הבירוקרטית המקומית…
הספר על שולחנה של פך. יתורגם או לא יתורגם?
שיקול נוסף נוגע לתזמון התרגום ועוסק בשאלה האם הספר כבר תורגם לאנגלית או האם הוא עומד להיות מתורגם בקרוב. לעתים תשתדל ההוצאה לאור להזדרז ולהוציא תרגום להולנדית לפני הגירסה האנגלית, מפני שהופעת הגירסה האנגלית עלולה להפחית את ההתעניינות בנוסח ההולנדי.
“יש לי את זה מתחת לברך”
מתרגם נוסף אשר בחר בשפה ובתרבות העברית לפני למעלה מ-30 שנה הוא רובן ורהסלט (Ruben Verhasselt). לאחר שנה אחת של לימודי כימיה באוניברסיטה הבין שהייעוד שלו נמצא בתחום אחר לגמרי ועשה הסבה ללימודי עברית ויידיש. ורהסייט העמיק את היכרותו עם התרבות הישראלית כהתנדב בקיבוץ וכשגר בירושלים בהמשך ללימודיו. בירושלים עבד בחנות ספרים מיתולוגית שבה הספיק לפגוש את פרופ’ ישעיהו לייבוביץ’ ואנשי רוח נוספים.
ורהסלט תרגם עשרות רבות של ספרי קריאה עבריים, בין היתר מאת דוד גרוסמן, א.ב. יהושע, מאיר שלו, חיים באר וסמי מיכאל, ואף סופרים צעירים יותר כמו דרור משעני, אתגר קרת וסייד קשוע. בשיחה עמו מסביר ורהסלט כי אחד המאפיינים של התרגום הוא עובי הספר – הגירסה ההולנדית בדרך כלל ארוכה יותר ב-40% עד 50% בשל מורכבות השפה. כך למשל המשפט העברי הקצרצר “מה בקופסה” יתורגם ל”wat zit er in de doos”.
ורהסלט ומאיר שלו. התרגום קלוקל “כשרואים את שפת המקור מבצבצת”
ורהסלט מזהה תרגום ירוד בעודף מלל או “כשרואים את שפת המקור מבצבצת”. לכן הוא ישתדל להשתמש במטבעות הלשון האותנטיים, ולא בתרגום מילולי. לדוגמה, את הביטוי העברי “מכיר את זה” מתרגם ורהסייט לביטוי ההולנדי “יש לי את זה מתחת לברך” (ik heb het onder de knie).
המתרגם עוזי חגי מוכר לדורות של סטודנטים הולנדים לומדי עברית. חגי הגיע להולנד לפני כ-30 שנה וכאן השלים את לימודיו האקדמיים. מאז הוא עוסק בהוראת עברית ויידיש באוניברסיטאות ליידן ואמסטרדם ובתרגום טקסטים קצרים בין שתי השפות. חגי מספר על ההתמודדות עם נוקשות התחביר ההולנדי המתבטאת בחשיבות העצומה הניתנת למיקומן של המילים במשפט ובדרך בה משתנה המשמעות בעקבות שינוי סדר המילים. אתגר נוסף לקוח מתחום אחר לחלוטין – האסוציאציות התנ”כיות הרבות בסיפורת הישראלית ועולם הדימויים המקראי אשר אינו מוכר להולנדי הממוצע. סיפורי התנ”ך אשר נלמדים במערכת החינוך בארץ אינם חלק מתוכנית הלימוד ולעתים רבות אינם כה ידועים לקורא ההולנדי החילוני הממוצע.
וכעת לסוגייה שבכותרת. כשעמד לצאת לאור התרגום ההולנדי ל”אש ידידותית” מאת א.ב. יהושע (2010) התגלע ויכוח בין המתרגמת, פך, לבין ההוצאה לאור, בעניין שמו של הספר. המו”ל טען שהמונח “אש ידידותית” לא קיים בשפה ההולנדית ולא יהיה מובן, ועל כן ביכר לקרוא לו Onder eigen vuur (“תחת אש עצמית” בתרגום חופשי). המתרגמת התרעמה וטענה מצדה שהשם הנכון טמון דווקא בתרגום המילולי, שמבטא במדויק ובחריפות את הקונפליקט המרכזי של הספר, ואף פרסמה מאמר נוקב ברוח זו. בשיחה עמה הסבירה פך כי הנוהג הוא שהמתרגם הוא שקובע גם את שם הספר. ואכן, בסופו של דבר חזר בו המו”ל מכוונתו והספר פורסם בשם “Vriendschappelijk vuur” .
בטח פגשתם אותם כבר, ההולנדים שיודעים לזהות שאתם מדברים Ivriet, שמתרגשים לשמוע שאתם ישראלים, שלוחצים לכם יד ואומרים שהיהודים לא לבד, אולי אפילו מתנצלים על השואה. רבבות הולנדים תומכים בציונות על בסיס דתי, ורבים מהם משתייכים ל”נוצרים למען ישראל”. שוחחנו עם מנהל הארגון ועם פעילה צעירה על מה שמניע אותם, איך הם מרגישים בארץ, ומה דעתם על נתניהו וההתנחלויות
יום אחד בא אליי לביקור אדם לא מוכר ואמר לי: ‘יש המון נוצרים שאוהבים יהודים מתים’. שאלתי אותו, ‘למה אתה מתכוון ביהודים מתים?’ והוא אמר “כן – משה, ישעיהו, פאולוס, לוקאס. היהודים מהתנ”ך שכבר מתו מזמן. אבל מי יראה את לבו של ישוע לאחינו ואחיותינו היהודים בימים אלו? מי יעמוד לצדם?
כך מתאר הכומר וילם גלסהאוור את פגישתו הראשונה עם קרל ואן אורדט, איש העסקים ההולנדי שהקים את ארגון “נוצרים למען ישראל”, Christenen voor Israel ב-1980. ואן אורדט נולד למשפחה נוצרית אדוקה מאמרספורט שנמנתה בעבר עם האצולה ההולנדית. הוא ירש מאביו חברת כמיקלים מצליחה, ובשנות ה-60 המאוחרות החל לייצג חברות ישראליות באירופה. אבל ב-1979 מכר ואן אורדט את העסק המשפחתי והקדיש את חייו למטרה רוחנית יותר. “אבי רצה לדבר בכנסיות על כך שאלוהי ישראל משיב את עמו לארץ כפי שהוא אמר ב-tenach, ועל כך שאנחנו כנוצרים לא יכולים לעמוד מנגד”, מספר רוג’ר ואן אורדט, בנו של קרל ומי שעומד זה כמה עשורים בראש “נוצרים למען ישראל” (להלן CvI).
ואן אורדט האב. “להראות קצת מהאהבה שאלוהים נתן בלבך”
הארגון, שמרכזו בנייקרק ורשום כעמותה ציבורית בהולנד, מעסיק כ-30 עובדים במשרה מלאה, מפעיל עשרות מתנדבים קבועים ועוד רבים זמניים, ובאמצעות הענף הבין-לאומי שלו, Christians for Israel International, שבראשו עומד הכומר גלסהאוור, הוא פעיל ב-32 מדינות, מרוסיה ועד ברזיל.
“המשימה שלנו לא מכוונת כלפי העם היהודי אלא כלפי הכנסייה”, מסביר ואן אורדט (הכוונה היא לכלל המאמינים הנוצרים ולא לכנסייה ספציפית. ג”ג). “הייעוד שלנו הוא לומר לכנסייה שהיא חייבת לעמוד לצד ישראל כי אלוהים מחזיר את עמו לארץ מכיוון שהמשיח עתיד לבוא. זה המסר שלנו”.
בהתאם לכך עורך CvI הרצאות, ימי לימוד, קורסים בעברית תנ”כית, מארגן טיולים והפגנות, ומוציא לאור כמה עיתונים וכתבי עת שמפיצים מידע על אודות ישראל ויהדות, ברוח ערכי הארגון. לדברי ואן אורדט, כ-65 אלף איש מנויים לעיתון המרכזי של הארגון, Israel aktueel, המחולק חינם, והם המהווים את בסיס התמיכה של הארגון, הנסמך על תרומות. התמיכה מורגשת בכיס – מדי שנה מגייס הארגון 5.5 מיליון יורו בהולנד.
ואן אורדט הבן. “13 ילדים, כמו רבי טוב”
תנ”ך או Tenach?
הבסיס לתמיכה היוקדת במדינת ישראל נעוץ בפרשנות מסוימת מאוד לכתבי הקודש, בעיקר לתנ”ך העברי. יהודים רבים נוטים להתעלם מהעובדה הפשוטה שכל הזרמים הנוצריים מתייחסים לתנ”ך “שלנו” כאל חלק אינטגרלי מכתבי הקודש “שלהם”. הם אמנם מסדרים את ספריו בסדר שונה, וכוללים לעתים ספרים נוספים, אבל סיפוריו ונבואותיו מהוות את הבסיס לאמונה ולתיאולוגיה הנוצריות. עם זאת, הפרשנות הנוצרית המרכזית רואה בו נדבך ראשון מתוך מכלול שכולל כמובן גם את “הברית החדשה” ומפרשת אותו בהתאם לכך.
הנוצרים שאיתם דיברתי אינם משתמשים במונח “הברית הישנה” ומעדיפים במקומו את המילה העברית Tenach. זו איננה העדפה אסתטית או סמנטית, אלא כזו שנוגעת באחת הסוגיות התיאולוגיות המהותיות מבחינת יחסה של הכנסייה כלפי העם היהודי ובמחלוקת דתית בין זרמים שונים בנצרות. במשך דורות, ובמידה רבה גם בימינו אנו, שלטה בכיפה תיאולוגיית החילופין (Replacement Theology) שלפיה הנוצרים החליפו את היהודים כעמו הנבחר של אלוהים. התומכים בהשקפה זו מאמינים שהברית “החדשה” שהביא אלוהים לעולם דרך ישוע החליפה את הברית “הישנה” שכרת אלוהים עם עם ישראל ושמתוארת בתנ”ך. מנגד ניצבת גישה נוצרית שרואה ביהודים עם נבחר שבריתו התנ”כית עם האל נצחית, שרירה וקיימת. עמדה זו צברה תאוצה לאחר השואה, והמחזיקים בה מאמינים שהברית החדשה רלבנטית לנוצרים בעוד תורתו של משה תקפה לגבי היהודים.
סרטון ההסברה של CvI (אנגלית):
אבל מדוע המחלוקת הזו חשובה בכלל לענייננו? פשוט מאוד, אם “הברית הישנה” בטלה, אזי הנבואות התנ”כיות לגבי עתידו של עם ישראל יכולות להתפרש בצורה אלגורית, למשל כנבואות שעתידות להתגשם לגבי הכנסייה הנוצרית, היורשת של עם ישראל לשיטתם. אבל אם הברית בין ישראל לאלוהים עדיין תקפה, הרי שגם הבטחות האל לעמו, כפי שהן באות לידי ביטוי בנבואה, תקפות ומחייבות, והוא עתיד להביא להגשמתן. למעשה, על פי תפישה זו, הוא כבר מממש אותן בימינו אלה:
בישראל קם לתחייה ספר התנ”ך שלך. כך מעידים אנשים רבים שביקרו בישראל. לנגד עיניך אתה רואה את סיפורי התנ”ך, אתה הולך במקומות שישוע הלך בהם, ומרגיש את האווירה מימי התנ”ך. אתה רואה את נבואות התנ”ך מתגשמות. את מה שהנביאים ישעיהו, ירמיהו וזכריה כתבו לפני אלפי שנים, אנחנו רואים מתממש בדורנו. דוגמה לכך היא הנבואה מזכריה פרק ח’. לאחר אלפיים שנים שבהן גר ברחבי העולם, העם היהודי חוזר לירושלים. כיכרות העיר שוב מלאות בזקנים וזקנות ובילדים וילדות משחקים*.
בפסוק ח’ אומר אלוהים שהוא בעצמו יחזיר את העם היהודי לירושלים: ‘וְהֵבֵאתִי אֹתָם, וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה’.
בימינו, לראשונה מאז שזכריה כתב את המילים הללו, חוזר העם היהודי בהמוניו לישראל. אין זה אלא שהנבואה הזו מתגשמת. ואנחנו בדורנו עדים לכך. אלוהים מוכיח את נאמנותו למה שהבטיח לעם היהודי לפני אלפי שנים. כך הוא מראה לנו בצורה ממשית שהוא אל נאמן! אבל זה לא הכל. אנחנו מצפים לחזרתו של ישוע. רגליו יעמדו ביום ההוא על הר הזיתים שליד ירושלים, כותב זכריה. עוד הבטחה שאין ספק שאלוהים יקיים.
הקטע הזה לקוח מתוך מגזין הצעירים של הארגון, Isreality, והוא משקף היטב את הקשר בין האמונה בתקפוּתה של הברית התנ”כית לבין ציונות נוצרית בת זמננו. נוצרים ציונים, כלומר כאלה שמבססים את תמיכתם בציונות על אמונתם הדתית הנוצרית, רואים בשיבת העם היהודי לארץ ישראל ובהקמת מדינת ישראל מימוש הבטחה אלוהית. אבל זה לא הכל כמובן. בדומה לרעיון ה”אתחלתא דגאולה” שחלקים מהציונות הדתית היהודית דוגלים בו, הצעד הבא לאחר כינון הריבונות היהודית הוא ביאתו של המשיח. מבחינתם זו תהיה ביאתו השנייה של ישוע, ותחילת מלכותו עלי אדמות, שתכלול גם הכרה של היהודים באלוהותו. אבל זהו קץ שלשיטתם אין לחשב ואין לדחוק, ומועדו ידוע רק לאל עצמו.
כתבה של מגזין Isreality שבה צעירים מתוודעים לסיפוריהם האישיים הדומים של קורבנות שואה בהולנד.כתבת השער מספקת טיפים לטיול דל תקציב בארץ, בין הכתבות האחרות – “האם ירושלים מוכנה לבואו של המשיח?”
ויש היבט נוסף ליחס המיוחד לעם ישראל – ההיסטוריה הכואבת של יחס הכנסייה ליהודים וההיסטוריה האכזרית של היהודים באירופה. “עלינו לא לשכוח את כל המאות שבהן גרמנו כל כך הרבה סבל”, אמר ואן אורדט האב בסרטון ההסברה לארגון, “מלחמת העולם השנייה, השואה, שישה מיליונים שהושמדו. אי אפשר לכפר על זה. אפשר רק להראות קצת מהאהבה שאלוהים נתן בלבך”.
mara esch
“כשאני בישראל אני מתביישת להגיד שאני נוצריה כי לרוב היו אלה נוצרים שרדפו יהודים והשמידו אותם. לכן אני מנסה להראות שזה יכול להיות אחרת”. כך מעידה מארה אש (Esch) בת 21, סטודנטית ליהדות ועברית באוניברסיטת ליידן, ונוצריה תומכת ישראל. אש גדלה במשפחה נוצרית אוהבת ישראל בכפר קטן ליד חאודה. לפני שש שנים הצטרפה למשלחת של CvI לסיוע ליהודים באוקראינה והיא כותבת בלוג במגזין הצעירים של הארגון. ב-2013 התנדבה בצה”ל במסגרת עמותת שר-אל, המאפשרת למתנדבים יהודים ולא-יהודים לחוות מעט מהצבא הישראלי. שנה לאחר מכן חזרה לארץ והתנדבה עם קשישים ניצולי שואה בבית אבות בחולון. “הייתה לי הזכות להיות חודש עם האנשים המקסימים האלה – וכמה שאני נהניתי איתם!” מספרת אש. “מצד שני היה גם קשה. הייתי בחולון בדיוק כשהמלחמה עם עזה (מבצע צוק איתן, ג”ג) הגיעה לשיאה. כל יום רצנו בגלל ה-azaka ולא יכולתי לחלוק את הפחד שלי עם איש. הזקנים דיברו בתקופה הזו רק על אושוויץ ולכן חשבתי, ‘אני לא אתחיל להתלונן עכשיו על הכמה רקטות האלה’. מאז אותו קיץ שמתי לב שאני סובלת יותר מסטרס ושהתחלתי לשנוא רעשים חזקים וזיקוקים. בחודשים הראשונים אחרי הקיץ כל אימון צופרים בהולנד גרם לי ממש לבכי. אני מבינה שלמדתי הרבה בקיץ הזה ולא הייתי מוותרת עליו, עכשיו אני מבינה טוב יותר את המשמעות של לגור בישראל”.
מה משך אותך לישראל וליהדות מלכתחילה?
“את האהבה לישראל קיבלתי מהוריי. בגיל 11 קיבלתי החלטה מודעת משלי להאמין במשיח והתחלתי לקרוא יותר במקרא. שם קראתי שישראל היא אהבתו הגדולה של אלוהים, שהמשיח הוא יהודי, ושבסופו של העולם הזה היהודים יוכלו להתגורר בבטחה בארצם ושלום יבוא מציון. אני חושבת שזה פנטסטי ואני מרגישה שזה כבוד גדול עבורי לקחת חלק בתוכנית האלוהית הזאת דרך האמונה שלי. בגלל האהבה שלי לישראל ולעם היהודי שנובעת מהתנ”ך היה בי רצון להראות לעם היהודי שהוא לא לבד ושיש הרבה אנשים שתומכים בו!”.
“התרחקנו מהתרבות היהודית”
ואן אורדט בן ה-58, מספר לי שהוא אב ללא פחות מ-13 ילדים. אני מבקשת לוודא ששמעתי נכון את המספר והוא צוחק: “13 ילדים, כמו רבי טוב”.
הבחירה ברב אינה מקרית. נוצרים רבים, גם כאלה שאינם ציונים, רואים ביהדות את המקור לאמונתם שלהם, והמסורות היהודיות מעוררות בהם התרגשות וסקרנות. “אני יודעת שכנוצרים איבדנו הרבה היבטים חשובים של השורשים שלנו משום שהתרחקנו מהתרבות היהודית”, מעידה אש, “אני מאוד מודעת לזה וזה קשה מאוד להתקרב לתרבות הזו בסביבה שבה היהדות לא כל כך נוכחת”. הפתרון טמון בנסיעות ארצה כמובן, אבל גם בלימוד על אודות המסורת היהודית. כך ניתן למצוא באתר של CvI מאמרים מאת רבנים, רשימת קריאה שבועית בתנ”ך על פי סדר קריאת פרשות השבוע, ובחנות המקוונת ניתן לקנות חפצי יודאיקה כמו טליתות, מזוזות ושופרים. במגזין הילדים של הארגון, !Tov, אפשר למצוא מידע צבעוני ומושך על חגי ישראל.
מדוע חשוב לכם ללמד ילדים על המנהגים היהודיים הללו כבר מגיל צעיר?
“אנחנו לא מעודדים אנשים לחגוג את החגים היהודיים אבל אנחנו מסבירים לילדים למה אלוהים כונן את החגים הללו וכיצד מקיימים אותם כיום. זה מיוחד מאוד. לאחר 2,000 שנים של ניתוק מיהודים יש גם המון בורות, כך שאנחנו רוצים להקנות לילדים הבנה של מהי יהדות, ושהיהודים הם עדיין עמו הנבחר של אלוהים שמקיימים את הכתוב בתנ”ך”.
שמן זית ושיחה על ישראל
CvI פועל בכמה תחומים, בהולנד ומחוצה לה. בראש ובראשונה מדגיש ואן אורדט את הפעילות הישירה בקהילה הנוצרית – “כ-400 מפגשים בשנה בכנסיות” – שמטרתם לקרוא לנוצרים מכל הזרמים לעמוד לצדה של ישראל.
פעילות חשובה נוספת היא זו של החנות Israel Producten Centrum (מרכז המוצרים מישראל) שהקים ואן אורדט האב מתוך רצון לתת מענה לחרם הערבי על ישראל ובמטרה לתמוך בחברות ישראליות. המרכז מנוהל היום על ידי בן אחר של ואן אורדט, פיטר. החנות מציעה יינות, מוצרי מזון, קוסמטיקה, מזכרות, תכשיטים ויודאיקה, המיוצרים בדרך כלל בקיבוצים או על ידי חברות קטנות. בנוסף לחנות המרכזית בנייקרק ולחנות המקוונת, המוצרים נמכרים גם על ידי מתנדבים נוצרים ברחבי הולנד שעורכים ימי מכירה בבתיהם ומנצלים את ההזדמנות לדבר על ישראל. ב-2009 CvI אף קיבל פרס מטעם איגוד התעשיינים הישראלי על תמיכתו המתמשכת בכלכלה הישראלית באמצעות מרכז המוצרים.
Israel Producten Centrum בנייקרק. עשרות מתנדבים ברחבי הולנד
תחת הכותרת “הביאו את היהודים הביתה” מעודד הארגון עלייה מאוקראינה, מסייע לעליית בני המנשה מהודו וליהודי צרפת המבקשים לעלות ארצה. הפעילות של הארגון באוקראינה עלתה לכותרות בהולנד באפריל האחרון, עם פרסום סרט תיעודי על מסע השכנועים והלחצים שמפעילים אנשיו על יהודים במדינה, ולנוכח ההתנגדות שהביע הרב הראשי לאוקראינה לפעילות זו (לכתבה בדאצ’טאון). אך אנשי הארגון נחושים לעזור ליהודים שם, על פי דרכם. השנה למשל הם מתכננים להוציא שמונה משלחות מתנדבים מהולנד לאוקראינה, שיעסקו בחלוקת חבילות מזון ליהודים עניים, בביקור באתרי השמדה ממלחמת העולם השנייה, ובעידוד יהודים לעלות ארצה, דרך הסוכנות היהודית.
“מתנגדים לכך שיהודה ושומרון יהיו יודנריין“
CvI מארגן כמה “מסעות סולידריות” לישראל. אלה הם טיולים מאורגנים במגוון נושאים, מסיורים שמרכזם התנ”ך או ירושלים, ועד לטיולי פריחה וצפרות. בתחילת דרכו לא פעל CvI כלל בישראל עצמה, אך כיום הוא תומך כספית במספר מיזמים בארץ, כגון בתי תמחוי, מוסדות לימוד תורניים, בתי אבות לניצולי שואה נזקקים, וגם – סיוע להתנחלויות ביהודה ושומרון. מדובר בתמיכה כספית כמובן, אבל גם מוראלית. למשל, החנות מוכרת גם מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק, וביקורים בהתנחלויות הם חלק שגרתי מהסיורים שעורך הארגון בארץ. כשוואן אורדט נשאל על כך, הוא משתדל בתחילה לשמור על דיפלומטיות מסוימת, אך הנושא מצליח להוציא ממנו ביטויים קשים.
אתם תומכים באופן נחרץ בהתנחלויות, שהן נושא שנוי במחלוקת בישראל עצמה, איך אתה מסביר את זה? מה תהיה עמדתכם אם תקום בישראל ממשלה שתחליט לסגת מהשטחים?
“אנחנו לעולם לא מבקרים או משבחים את ההחלטות של ממשלת ישראל. לישראל יש פרלמנט וממשלה וזוהי החלטה שלה. אנחנו רק אומרים שזהו לבה של ארץ ישראל התנ”כית ושיהודה ושומרון ניתנו גם הם ליהודים לחיות שם. אנחנו מתנגדים מאוד לכך שיהודים לא יורשו לחיות בארצם שלהם ושיהודה ושומרון יהיו יודנריין כי העולם רוצה בכך. אנחנו לא נוקטים עמדה פוליטית, אנחנו לא אומרים שהפתרון צריך להיות שתי מדינות או מדינה אחת, אבל אנחנו כן תומכים ביהודים שרוצים לחיות שם”.
ומה לגבי הפלסטינים?
“יש ערבים שחיים בישראל בגבולות 67′ לצד יהודים, כך שזה אפשרי. אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה הפתרון אלא רק שיהודים צריכים להיות מסוגלים לגור שם. בסופו של דבר, הפתרון יגיע כשהמשיח יגיע ויביא שלום מירושלים. הזמן הזה מתקרב, היהודים שבים הביתה ולא ייעקרו שוב. בינתיים השלום לא תלוי בנו, למרות שאנחנו מקווים לו ומתפללים להגעתו”.
הספר “יהודה ושומרון” שנמכר בחנות המקוונת. “מי שפותח את הספר הזה יוצא למסע גילויים לא צפוי בארץ התנ”ך”
אין זה מפליא שהעמדה הנחרצת הזו, המקובלת בקרב נוצרים ציונים בכלל, מעוררת התנגדות מצד קבוצות נוצריות מסוימות, בהן כנסיות במזרח התיכון, בארה”ב ובבריטניה. אלה רואות בה ביטוי להערצה עיוורת של ישראל, לחוסר ביקורתיות כלפי מדיניותה, או לפחות מכשול לקידום הבנה בין ישראלים לפלסטינים.
ואילו ישראל הרשמית משתדלת לטפח את יחסיה עם הלובי הנוצרי הבין-לאומי הזה. רק בחודש שעבר ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו ב”שגרירות הנוצרית הבין-לאומית בירושלים”, ארגון נוצרי ציוני שמרכזו בארץ, ושיגר משם את ברכתו לחג המולד. נתניהו אמנם לא הספיק להיפגש עם פעילי CvI בביקורו האחרון בהולנד, אך הוא הקפיד להתקשר לוואן אורדט ולהודות לו באופן אישי על פועלו. “אתם החברים הטובים ביותר של ישראל בעולם… חברותכם המתמשכת נוגעת ללבנו ומשמחת אותנו”, אמר נתניהו, וואן אורדט השיב: “יחד עם חיים דיבון (השגריר דאז) אנחנו השגרירים של ישראל, ונמשיך לשמש ככאלה עד שהמשיח יבוא”.
משרד העלייה והקליטה מפעיל באמצעות השגרירויות בחו”ל פרויקט ייחודי לשמירת הקשר עם הישראלים החיים מחוץ לישראל – “הבית הישראלי”. ייעודו העיקרי לספק ייעוץ והכוונה למתעניינים באפשרויות השיבה הביתה ולהעניק ליווי וייעוץ אישי בתכנון החזרה.
שגריר ישראל החדש קיים בשבוע שעבר פגישה עם נציגי ארגונים ישראליים הפועלים בהולנד ועם הקהל (הישראלי) הרחב. הוא שבר את הקרח בהולנדית, דיבר על התפקיד שהולנד רוצה למלא במזה”ת, על הסברה, על BDS, ועל איך הישראלים שחיים כאן יכולים לסייע
בתחילת אוקטובר נכנס לתפקידו שגריר ישראל החדש בהולנד, אביב שיר-און, ששימש בעבר כסמנכ”ל אירופה במשרד החוץ, וכשגריר באוסטריה ובשווייץ. ביום ראשון שעבר נפגש באמסטרדם עם פעילים בקהילה הישראלית המקומית, ולאחר מכן עם הקהל הישראלי הרחב.
רוב נשי מוחץ
השגריר שבר את הקרח והרשים את הקהל כשפתח במשפט בהולנדית, כולל gezellig ו-lekker כמובן. הוא אינו דובר הולנדית, אבל הגרמנית שבפיו בוודאי תעזור לו להבין את הנאמר סביבו. אגב גרמנית, שיר-און סיפר על גיחותיו להולנד בעת ששימש בשגרירות ישראל בגרמניה בשנות ה-80, כשהוא נוהג במכונית בעלת לוחית רישוי גרמנית. למרבה האירוניה, הוא זכה לקריאות “תחזירו לי את האופניים” מצד ההולנדים, והיו גם מי שגרמו נזק למכונית.
שיר-און נדרש לסוגיית מספר הישראלים החיים בהולנד והודה כי לשגרירות אין מידע חד-משמעי בנושא וכי למעשה איש אינו יודע לבטח. לדבריו, ההערכות הלא רשמיות נעות בין 5,000 ל-15,000. לשגרירות אסור למסור כמה ישראלים רשומים אצלה וממילא לא כולם נרשמים.
בפגישה המצומצמת, שהתקיימה ביוזמת ציפי הרסמן-ספי מארגון “צוותא”, נכחו מיכאל הס, שליח הסוכנות ותנועת הבונים דרור; אביחי מאיר מתנועת בני עקיבא; אמיר אביטל, אדמין קבוצת הפייסבוק “ישראלים בהולנד”; אילנה לנג-שומרוני, מקימת הספרייה העברית בהאג; רותי שלו וניר גבע, ממקימי “קהילה”; נציגות הצופים הילית סקוט-שני (ממקימות העמותה), שיר אייסמן השי”נשינית וליאת שושן, מרכזת השבט; וכמובן נציגות דאצ’טאון לימור לוי וגילי גוראל. כבר בתחילת הפגישה הבהיר השגריר כי “לשגרירות אין אמצעים מיוחדים לטפח את קשר עם הקהילה הישראלית המקומית, למרות שהמדינה אומרת שזה חשוב. לא הקשר עם הישראלים הוא שניצב בראש סדר העדיפויות של השגרירות, אלא הקשר עם ההולנדים. הקשר עם הישראלים הוא ‘על הדרך’ אבל הוא חשוב גם לנו”. הוא סיפר כי בחודשיים האחרונים התחלף כל צוות השגרירות, כולל הציר, הקונסול, והדיפלומטית הציבורית. בפגישה דנו בשיתוף פעולה אפשרי בין הארגונים לשגרירות, אולם אחת מתוצאותיה המיידיות היא דווקא הגברת שיתוף הפעולה וחיזוק הקשרים בין הארגונים עצמם. הדבר כבר בא לידי ביטוי ביוזמה לעריכת טקס משותף ביום הזיכרון ובהקמת מאגר מידע זמין על הארגונים הפועלים בהולנד.
בפגישה הפתוחה לקהל הרחב נכחו כ-30 אישה ואיש, בנוסף לנציגי הארגונים. מעניין לציין שרוב הנוכחים היו נשים (יותר מ-20). כמו כן, נראה שרובם מעל גיל 40 לפחות.
בפגישה הכללית. “אם שמעתם מישהו שאומר משהו שלא מוצא חן בעיניכם הגיבו מיד”
קשר מורכב ומתוח
השגריר שב והדגיש כי הקשר עם הקהילה הישראלית אינו בראש סדר העדיפויות של השגרירות, “אבל גם בהחלט לא בתחתית הרשימה”. הוא המשיך והתייחס למשימות העומדות בפני השגרירות: בראש ובראשונה השגרירות פועלת לקדם את האינטרסים המדיניים-כלכליים-ביטחוניים של מדינת ישראל בהולנד. השגרירות גם שואפת לחזק את תמיכת הולנד בעמדות ישראל בכל תחום, למשל בארגונים בינלאומיים. בהקשר זה ציין שיר-און כי הולנד תמכה בעמדת ישראל כשהצביעה נגד קבלת הרשות הפלסטינית לאינטרפול בחודש שעבר.
“היחסים שלנו עם אירופה היום הם אמביוולנטיים”, הסביר שיר-און. מצד אחד הוא הזכיר את הקשר ההיסטורי-מדיני-תרבותי ההדוק בין ישראל לאירופה, אך ציין כי “כיום הקשר מורכב ויש מתח מתמיד בנושאים המדיניים”. לדבריו, הולנד אינה יוצאת דופן מבחינה זו, ולמעשה היא שואפת למלא תפקיד משמעותי במזרח התיכון וביחסים בין ישראל לפלסטינים. ואמנם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוכח בכל סוגיה. שיר-און סיפר למשל כי באותו שבוע היה דיון שגרתי בפרלמנט על תקציב משרד החוץ ההולנדי. כחצי מהשאילתות בנושא היו קשורות למזרח התיכון, ומתוכן כחצי עסקו בישראל. בנוסף הזכיר השגריר כי לאחר החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרי התנחלויות היו ההולנדים הראשונים להצהיר כי יכבדו החלטה זו (וכאן הואיל מישהו מהקהל להסביר בקול כי “ההולנדים ממושמעים ואוהבים בירוקרטיה”). שיר-און אמר כי הולנד גם הייתה גם הראשונה להביע דרישה לפיצויים פוטנציאליים על הרס מבנים בשטחי C בגדה (דרישה שהוסרה מאז). השגריר התייחס גם לביקורו של בנימין נתניהו בהולנד בספטמבר ואמר, כפי שפורסם גם בתקשורת, כי נתניהו ומרק רוטה הגיעו להסכמה על פרויקטים לשיפור מצב הפלסטינים (הנחת צינור גז, ניהול מים, שיפור מעברי הגבול).
הסברה, ביקורת ופרופורציות
נראה שהנושא הבוער ביותר בקרב הנוכחים היה סוגיית ההסברה הישראלית. ניכר היה כי יש ציפייה בקרב הקהל שהשגרירות, כנציגת מדינת ישראל, תספק כלים זמינים ואפקטיביים שיאפשרו לאנשים החיים כאן להתמודד עם טענות אנטי ישראליות. בקרב הנוכחים הורגשה נכונות כללית להתגייס למטרה זו אולם לא לגמרי ברור מדוע דווקא על השגרירות לספק מענה לכך. ואמנם, אמיר אביטל קרא לנוכחים לפעול עצמאית – למשל לבדוק את ספרי הלימוד של הילדים, להתעדכן לגבי חוקי ההפגנות ולפנות למשטרה כאשר מפגינים נגד ישראל עוברים עליהם, לכתוב מכתבי מחאה וכו’. השגריר הדגיש אף הוא את החשיבות של פעולה פרטית: “כל דבר שאתם תעשו בתחום ההסברה הוא חשוב מאוד. אם שמעתם מישהו שאומר משהו שלא מוצא חן בעיניכם הגיבו מיד”. הוא הסביר כי לשגרירות נדרש זמן לבדוק את הדברים ולהגיב בצינורות המקובלים. לפיכך, התגובה המיידית והכנה של אנשים מן השורה יכולה להיות חשובה ומשפיעה.
שיר-און מגיש את כתב ההאמנה למלך וילם-אלכסנדר (Rotapool, Remko de Waal)
“צריך גם לשמור על פרופורציות”, אמר שיר-און כשעלתה סוגיית ההפגנה הדי קבועה נגד ישראל בכיכר דאם באמסטרדם. “יש דברים שקשורים לחופש הביטוי. אני יכול לחיות עם הפגנה של כמה אנשים מחוץ לתיאטרון שבו מועלית הצגה מישראל. אבל אם יש פעילות של האנשים האלה בניסיון למנוע את ההצגה כי היא מישראל, זה כבר לא חופש הביטוי. כאן יש לנו ויכוח עם ממשלת הולנד שרואה כל פעילות של BDS (תנועת החרם על ישראל) כקשורה לחופש הביטוי. זו פעילות פוליטית ולעתים גם גובלת באנטישמיות”. השגריר גם הדגיש את ההבדל, לפחות כפי שישראל רואה אותו, בין ביקורת לגיטימית על עמדותיה של ישראל לבין אנטישמיות. “לנו כיהודים וכישראלים יש נטייה לזרוק את כולם לסיר אחד כי זה נוח לנו, כי אז לא צריך להתמודד עם הביקורת”, אמר שיר-און, “אבל לצערנו הקו היטשטש ויש אנטישמים שמסתתרים מאחורי הביקורת. הדחייה של קיום מדינה יהודית היא אנטישמיות”.
יום הזיכרון
נושא שעלה שוב ושוב, הן בפגישה המצומצמת של נציגי הארגונים והן בפגישה הפתוחה לקהל, הוא הצורך בציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באופן משותף ורחב. כמה מהנוכחים קבלו על כך שבעבר ערכה השגרירות טקס שאליו הוזמנו ישראלים רבים אולם הטקס נערך כיום במתכונת מצומצמת. השגריר אמר כי יבדוק את הנושא. בינתיים החלו הארגונים הישראליים לשתף פעולה מתוך כוונה לקיים טקס זיכרון שיהיה פתוח לקהל הרחב. דאצ’טאון יעדכן בפרטים בהמשך.
דרושים: מידע וקשרים
לסיום, התבקש השגריר מהקהל להגיד חמישה תחומים שבהם יכולים הישראלים החיים כאן לסייע לשגרירות בפעילותה (חמישה דברים שחשוב לך לקבל מאיתנו”, כפי שניסחה זאת השואלת). שיר-און השיב:
מידע על פעילות שקשורה לישראל, הן חיובית והן שלילית.
מידע על אנשים שכדאי לשגרירות להיות בקשר איתם או שחשוב לדעת לעמוד מולם.
מידע על פעילות BDS בהולנד, בעיקר פעילות שקטה, מאחורי הקלעים.
קשרים שימושיים לקידום האינטרסים של מדינת ישראל, כגון אנשי קשר בתקשורת ובכלכלה.
הזמנות לפעילויות (אף ששיר-און הבהיר מראש כי אנשיו לא יוכלו להגיע לכל פעילות).
אביב שיר-און נולד ב-1952 בישראל, גדל והתחנך באשקלון. שירת כמ”מ שריון במלחמת יום כיפור. בעל תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה העברית. ב-1978 הצטרף למשרד החוץ ושירת מאז במגוון תפקידים. בין היתר היה יועץ, דובר וראש מחלקת תקשורת בשגרירות ישראל בגרמניה, ראש מערך המידע במשרד החוץ, חבר בצוות הדוברות בשיחות השלום במדריד, דובר המשלחת הישראלית לשיחות השלום עם ירדן, דובר המשלחת הישראלית לשיחות עם הרשות הפלסטינית (1997-1996), יועץ מדיני לשר יוסי ביילין (במשרד הכלכלה והתכנון), דובר משרד החוץ וראש מערך התקשורת במשרד, הממונה על ענייני הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, שגריר ישראל בשווייץ ושגריר ישראל באוסטריה. בתפקידו האחרון שימש כסמנכ”ל אירופה במשרד החוץ. דובר גרמנית וצרפתית. נשוי לארנונה ואב לשלושה.
לרגל היום הבין-לאומי למאבק באלימות נגד נשים מביאה נעה ברום סיפור של מטופלת ומבקשת: שימו את הכעס בצד ושימו לב להתנהגות מחשידה. ויש גם מידע שימושי לקבלת סיוע בהולנד
*הסיפור שמובא כאן נכתב באישורה של המטופלת ובשינוי פרטים*
עברו מעל 20 שנה, אבל החלק הזה של חייה עוד מלווה אותה בכל יום. היא מספרת על קורס צבאי. כמאה בנות, יותר מחודשיים בבסיס סגור. היו אלה שנות ה-90, לפני זמן הניידים. ארבעה טלפונים ציבוריים ניצבו בבניין הצבאי. היו להן בכל ערב 30 דקות בדיוק להתקשר הביתה. אז הן עשו חלוקה לפי ימים כדי שלכולן יהיה זמן להתקשר ולדבר כמה דקות עם הבית, כך שרוב השיחות היו בסגנון “היי, אני בסדר, כן/לא מגיעה לשבת, אוהבת אתכם, ביי”.
אבל הייתה גם היא עצמה. היא הייתה הבחורה המעצבנת ההיא שהייתה צריכה להתקשר כל ערב לחבר שלה, ולא רק לדקה או שתיים, אלא לחמש עד עשר דקות טובות. כל ערב! היא זוכרת את עצמה נלחמת על הטלפון כאילו אין מחר. היא זוכרת את הבנות האחרות בתור שהחל להיווצר אחריה, קוראות לה בשמות וצועקות עליה. השנאה כלפיה לא איחרה לבוא.
אבל לה לא היה אכפת. לא היה לה אכפת אפילו מקריאות ה”סוציומטית” והאיומים שיביאו את המפקדת ו”ינקנקו” אותה בסוציומטרי בסוף הקורס. והיא יודעת, ההתנהגות הזו הייתה מגעילה ובהחלט לא חברתית בלשון המעטה.
התחלנו לעבוד יחד דרך הסקייפ והפגישות חשפו אמת מרה, מרה וכואבת. אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים כי יש לנו סיבה לכך. ולה בהחלט הייתה סיבה להתנהג בצורה כה איומה. החבר שלה דאז, איתו היא דיברה כל ערב בטלפון כאילו היה הבחור המתוק ביותר עלי אדמות, היה אדם אלים באופן שקשה לתאר. אם היא לא התקשרה אליו בכל יום כדי לדווח כיצד עבר עליה היום, עם מי דיברה, מה למדה, ולומר לו שוב ושוב כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו, הוא פשוט היה מכה אותה ומתעלל בה נפשית כשחזרה הביתה בסופי השבוע. הוא אמר לה שהוויכוחים עם הבנות האחרות, הסיכון להיות שנואה על ידן ואפילו הסיכון שהיא תיתפס על ידי המפקדות (שכן היא הייתה חוזרת אל הטלפון גם אחרי כיבוי אורות) היו כולן דרכים שבהן היא מראה לו את אהבתה. פספוס של ערב אחד, והיא כבר הייתה יכולה לשער איך ייראה גופה החבול במוצאי שבת כשתחזור לבסיס ותתקלח ערומה מול כל הבנות.
במהלך הטיפול היא הגיעה לתובנה שזה יעזור לה לשים את הדברים בחוץ, שאחרים יראו, ידעו, ישמעו, ואמרה שהיא בחרה בי שאעזור לה וזו הסיבה שהיא מוכנה שאכתוב עליה. אולי מישהי מלפני 20 שנה תזהה את הסיפור ותבין. תבין מה קרה. תבין שאז, בגיל 18, לא הייתה לה ברירה.
…………………..
הן היו צעירות.
היא יודעת שבאותו הזמן הסיפור הזה היה נראה מוזר אבל לא מחשיד. היא משערת שלאף אחת מבנות הקורס, לא היה מושג. הן היו בחורות חדורות תחושת צדק, ובוודאי היו עוזרות לה לצאת מהמעגל האיום אליו נקלעה כנערה-ילדה אילו רק ידעו. אבל הן כנראה שהן לא ידעו כלום. לא היה להן שמץ של מושג. כנראה שכעסן עליה עיוור אותן. והיא הבינה. והיא יודעת שאז לא היו לה היכולת והכוחות להגיד את האמת. והיא לא כועסת. היא רק כואבת על שלא היה לה אומץ לספר.
אולי, אם רק אחת מהן הייתה חוששת, או אפילו רק שואלת: “הי, תגידי, למה את מתנהגת ככה? הכל בסדר? רוצה לדבר?”, אז אולי, אולי, אולי הן היו מצליחות לחדור למעגל האימים שבו הייתה נתונה ולתת לה יד. לעזור. אולי…
Amigos para siempre, Rakel Sanchez, Flickr, CC license
למזלה הגדול, היא הצליחה לצאת ממערכת היחסים המזוויעה הזאת אחרי שלוש שנים. היא רוצה שתדעו שיש לה עכשיו בעל אוהב ושני ילדים והיא בעלת מקצוע שעוזר בקהילה ושאולי קשה לה להסתכל אחורה אבל היא שרדה. ושהיא אולי צריכה לדבר על זה לפעמים ולהציף, ושזה בסדר שזה ככה. כי זה אף פעם לא באמת עוזב. והיא ביקשה ממני שאכתוב לכם מסר, כזה שכולנו נלמד ממנו, אז הנה הוא: האם אתם מכירים אדם שמתנהג באופן מוזר? באופן שהוא לא ממש מחשיד אבל הוא על סף הלא מקובל או לא “רגיל”? אולי עדיף לא להתעלם. אולי עדיף לא לכעוס. אולי עדיף לנסות למצוא את הרגע הנכון, ומתוך חמלה ואמפתיה אמיתיות לומר: “אני רואה שמשהו אצלך לא רגיל לאחרונה. בבקשה תדע/י שאת/ה יכול/ה לבוא לדבר איתי”. ואם לא נוח לכם, אז אתם יכולים לכתוב לו או לה. או לשתף מישהו בדיסקרטיות ולטכס עצה. או לשתף איש מקצוע שיכול לעזור לכם ולה להתמודד. העיקר לשתף ולא להיות לבד. אולי תצליחו להציל אותו או אותה.
ואני, שלמחייתי אני שומעת סיפורי חיים ומנסה להקל על הקושי, רוצה שתזכרו שאדם שנמצא במקום שבו הוא קורבן, במקום שאותו הוא צריך להסתיר כי הוא מתבייש והוא מפחד, ימצא כל תרוץ שבעולם וכל שקר כדי לכסות על האמת, כי הוא אלוף בלנסות להגן על עצמו. ואם הייתם שם או אתם שם עכשיו, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. העבודה שלנו לא תהיה קלה. ולכן עלינו להיות שם, ולהקשיב, ולתמוך. אנחנו חייבים להיות קשובים. כי זה שם יותר ממה שאנחנו חושבים. יותר ממה שאנחנו רוצים להאמין.
מידע שימושי – ארגוני סיוע בהולנד
בהולנד פועלים מספר ארגונים ממשלתיים ועמותות פרטיות במטרה לתת מענה לקורבות אלימות בכלל, ואלימות במשפחה בפרט, שממנה סובלות בעיקר נשים. כדאי להכיר את מוקדי הסיוע שאיתם ניתן ליצור קשר ולקבל עזרה חינם.
Arise-NL. זהו הארגון היחיד שהצלחנו למצוא שמספק תמיכה וסיוע באנגלית לקורבנות אלימות במשפחה בהולנד. הארגון מציע תמיכה נפשית, ייעוץ משפטי ושיעורי הגנה עצמית במיוחד לקהילת הזרים בהולנד באמצעות דוברי אנגלית. באתר ניתן למצוא גם קישורים שימושיים.
Veilig Thuis. הארגון מפעיל קו חם חינם שפועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ונותן מענה לקורבנות אלימות משפחתית, לעדים לאלימות ואפילו למי שאחראים לאלימות ומעוניינים לשנות את התנהגותם. המספר הוא 0800-2000. המתקשרת יכולה להתייעץ לגבי עצמה, לדווח על אלימות שהייתה עדה לה, ובאופן כללי לדבר עם מישהו או מישהי שיקשיבו, יענו על שאלות ויציעו דרכי פעולה והכוונה להמשך עזרה. בתחילת השיחה תתבקש המתקשרת לומר באיזה אזור בהולנד היא נמצאת, והיא תופנה לסניף הפעיל באזורה. למרבה הצער, באתר הארגון באנגלית מצוין כי הקו החם פועל בהולנדית בלבד, ומומלץ לבקש עזרה מחברה דוברת הולנדית.
Hulplijn Verbreek de Stilte. קו חם שנועד לספק אוזן קשובה וסיוע מעשי ומשפטי לקורבנות אלימות מינית ואלימות במשפחה. המספר הוא 0900-9999-001. ניתן גם להשאיר הודעה דרך האתר או לבקש שנציג יתקשר חזרה. העזרה ניתנת חינם ובקרבת מקום המגורים.
Blijf Groep. זהו ארגון פרטי שמטרתו למנוע ולשים קץ לאלימות במשפחה ולניצול במסגרת מערכת יחסים. הם מספקים עזרה מיידית שתפורה לפי צרכי המשפחה, הן בתוך הבית, במידת האפשר, והן במרכזי סיוע מחוץ לבית. הם מפעילים “בתים כתומים” (Oranje Huis) שמייצגים גישה חדשה לטיפול בבעיות אלימות במשפחה על ידי הקמת מרכזי סיוע בולטים לעין בתוך השכונות. הארגון מפעיל גם קו חם שניתן לפנות אליו.
Slachtofferhulp Nederland. זהו ארגון שעוזר לקורבנות פשיעה ואלימות, תאונות דרכים ואסונות טבע. ניתן ליצור איתם קשר בטלפון, במייל או בצ’אט בשעות העבודה המקובלות. הם מספקים ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית ועזרה מעשית – חינם. המספר: 0900-0101.
De Kinder Telefoon. ארגון שמפעיל קו חם טלפוני ומקוון לילדים ובני נוער בנושאי אלימות במשפחה, בריונות בבית הספר, סמים ואלכוהול וכו’. הארגון מפעיל שני אתרי אינטרנט, אחד המיועד לבני 8 עד 12, ואחר המיועד לבני 12 עד 18. ניתן ליצור קשר עם איש סיוע הן בטלפון במספר 0800-0432, והן באמצעות צ’אט באתר.
המלצה חמה לטיול מהדהד ומדהים. בסוף השבוע עדיין יהיה אפשר לשמוע את געיות הייחום של היחמורים האירופים בשמורות הטבע בהולנד, ולעתים נדירות אף לצפות בהם נלחמים זה בזה כדי לזכות בתשומת לב הנקבות. הלכתי השבוע לטיול בתקווה שאולי אוכל לשמוע או לראות משהו ויצאתי מאושרת והמומה מכמות היחמורים שראינו, מהגעיות ששמענו ומהצפצופים של נקבות היחמור. ראינו לפחות מאה נקבות ועשרות יחמורים מסתובבים ומחפשים בת זוג, ממש מחזה עוצר נשימה!
בשמורה אפשר להסתובב חופשי ולא מחויבים להישאר על השבילים (צילום: יריב סליטרניק)
היחמור האירופי (damhert) הוא סוג של אַיָּל (ולא צבי!) שהיה נפוץ בעבר גם בארץ ישראל והיום נעשה ניסיון להחזירו. בהולנד אפשר לצפות בפעילות של היחמורים בשמורות שונות וגם להשתתף בסיורים מאורגנים מיוחדים. אנחנו יצאנו לטיול בשמורת הטבע Amsterdamse Waterleidingduinen. זו שמורה נרחבת למדי, כ-3,400 דונם גודלה, באזור שבין זאנדפורט ונורדוויק. השמורה היא לא רק בית קבוע למאות יחמורים אלא מהווה מעין אגן טיהור מים (ומי הגשמים) עבור אזור אמסטרדם. כשני שלישים ממי השתייה של אמסטרדם מטוהרים בה. החיבור בין טבע לטיהור מים מתקיים כאן מאז 1853.
אחרי הכניסה לשמורה, מצד ימין, תראו שביל עץ מקסים המוביל למרכז המבקרים. זוהי למעשה תחנת טיהור ישנה בסגנון אר נובו (ויש שם גם שרותים וקפה). מכאן נתחיל את הטיול. פונים ימינה ולוקחים את המסלול הצהוב שאורכו 3.8 ק”מ, או את המסלול הכחול, שאורכו 6.8 ק”מ והוא מתחיל אחרי הגשר. שער הכניסה שלנו הוא Ingang Oase in Vogelenzang.
השמורה פתוחה מזריחת השמש ועד לשקיעתה. באתר שלה אפשר למצוא גם סיורים ופעילויות לילדים. הכניסה עולה 1.5 יורו לאדם ליום, וילדים עד גיל שמונה נכנסים חינם. עלות החנייה שני יורו ליום, ולידה אפשר למצוא מסעדת פנקייק מקסימה. למבקרים מותר להסתובב חופשי ואנחנו לא מחויבים להישאר על השבילים. הכניסה לכלבים ולאופניים אסורה.
התמונות הנהדרות באדיבות יריב סליטרניק, שטייל בשמורה בעקבות המלצתה של גילי. התמונה הראשית מאת מתוך אתר waternet.nl, מאת Jan Dirk Bol.
הוא כאן כדי להישאר. בשנה שעברה הגיע פסטיבל Seret International לראשונה לאמסטרדם לביקור קצר. השנה הוא מתרחב לשלוש ערים בהולנד, נערך במשך שישה ימים וכולל 14 סרטים וחמישה מפגשים עם במאים ישראלים. “אחרי המעבר שלי לאמסטרדם, חשתי שיש כאן צמא לתרבות ישראלית”, אומרת אודליה הרוש, מיוזמות הפסטיבל (וגם ממקימות דאצ’טאון שלנו). הרוש הגיעה להולנד לפני שלוש שנים, בעקבות העבודה של בעלה. את זמנה היא מחלקת בין אמסטרדם, תל-אביב ולונדון, שם נולד פסטיבל סרט.
“הייתי בצומת דרכים מבחינת הקריירה. מישהו העלה את הרעיון להעלות פסטיבל סרטים ישראלי בלונדון, ומיד נדלקתי”, מספרת הרוש, בוגרת תואר שני בתקשורת ומנהלת שיווק בעבר, “אנחנו משפחה של אוהבי קולנוע. בעלי אספן סרטים. יש לנו למעלה מ-2,000 סרטים בבית”. הרוש חברה לענת קורן, מו”ל ועורכת העיתון “עלונדון”, ולפטי הוכמן, חברת האקדמיה הישראלית לקולנוע. לפני חמש שנים ערכו לראשונה את הפסטיבל בלונדון.
מביאות את הקולנוע הישראלי לקהל הבינלאומי
“האמת שלא ידענו דבר על הקמת פסטיבלים כשהחלטנו לעשות את זה. פשוט למדנו תוך כדי עשייה”. הלמידה צלחה, הפסטיבל באנגליה התרחב, וכיום נערך הפסטיבל גם בהולנד, בברלין ואפילו בסנטיאגו, צ’ילה, ארץ הולדתה של הוכמן.
מי קהל היעד שלכן?
“כל מי שאוהב סרטים, לא בהכרח רק ישראלים או יהודים”, אומרת הרוש. “כפי שאני הולכת לראות סרט מצרפת, גם צרפתי, איטלקי, או הולנדי יכול לראות סרט ישראלי. ברור שלפחות בשנים הראשונות, הגרעין העיקרי של הצופים יהיה ישראלים ויהודים אבל המטרה שלנו היא להרחיב את היריעה ולהראות את התרבות הישראלית במיטבה”.
מימין: קורן, הרוש והוכמן, בפסטיבל בברלין
איך אתן בוחרות את הסרטים?
“מה שמנחה אותנו הוא להביא את מיטב הסרטים הישראלים שהופקו בשנה האחרונה”, מסבירה הוכמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, “סרטים שהשתתפו בהרבה פסטיבלים בינלאומיים מהדרגה הראשונה וזכו לפרסים והערכה בכל העולם. המטרה היא לשקף את החברה הישראלית על כל גווניה דרך יצירת הקולנוע והיוצרים שלה”.
מה בעתיד? האם Seret ימשיך ויתרחב?
“הפסטיבל באמסטרדם ובאמסטלפיין בשנה שעברה היה מאוד מוצלח ולכן החלטנו להתרחב לערים נוספות – מאסטריכט ואוטרכט. מאסטריכט נמצאת במיקום מעניין, נושקת לבלגיה וצרפת. היא מאוד בינלאומית וסצנת התרבות בה גדולה ומפותחת. אוטרכט היא עיר מתוקה להפליא עם המון סטודנטים, וחשבנו שזה יהיה מעניין לפנות לקהל צעיר. אנחנו בהחלט כאן כדי להישאר ולקיים את פסטיבל הסרטים כל שנה”, מבטיחה הרוש. זוהי בשורה משמחת לחובבי הקולנוע הישראלי כאן, שיוכלו ליהנות כעת גם מפסטיבל סרט וגם מפסטיבל Filmisreal שחזר השנה לאקרנים.
לסיום, המליצו לצופה המוגבל בזמן על סרט אחד או שניים שאסור להחמיץ במהלך הפסטיבל
הרוש: “אני הייתי בוחרת לראות את ‘ארץ פצועה’. בעיניי הוא הסרט החזק ביותר, סרט המעלה שאלות מוסריות ומסתכל בצורה חדה וריאלית על המציאות הישראלית הסבוכה. סרט נוסף שאני ממליצה עליו הוא הסרט הדוקומנטרי המדהים ‘פרינסס שואו’. סרט מוזיקלי מעניין, המדגיש צד אנושי במציאות הדיגיטלית שבה אנו חיים”.
קורן: “אלו הן גם הבחירות שלי. ‘פרינסס שואו’ ו’ארץ פצועה’. בעיקר בגלל האוניברסליות שלהם והרבדים השונים שהם נוגעים בהם”.
הוכמן: “הייתי בוחרת בסרט ‘סופת חול’ שהוא הסרט שנבחר על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג אותנו באוסקר. סרט רגיש ויפהפה. הסרט השני הוא על פי טעמי האישי – ‘תיקון’. סרט אומנותי, עמוק ולא מתפשר, עם המון ידע ואהבה לקולנוע בכלל. סרט לאוהבי קולנוע”.
סרטים שיוצגו בפסטיבל
ארץ פצועה Wounded Land
מותחן קצבי שעלילתו מתרחשת בחיפה. השוטר האידיאליסט קובי עמר (רועי אסף) ומפקדו המושחת יהודה ניומן (דביר בנדק) הם שותפים כבר שנים. היחסים ביניהם ובין משפחותיהם עומדים למבחן אישי ומוסרי בעקבות אירועי לילה אחד. בתחילת הסרט נראה כאילו פרשייה פלילית עומדת במרכז העלילה, אבל אז מחריש קול פיצוץ את העיר התחתית והשוטרים נקראים לזירת פיגוע. הן פצועי הפיגוע והן המחבל הפצוע מובהלים לבית החולים, שם עומדת להתפוצץ חבית אבק השריפה של החברה הישראלית.
הסרט זכה בשלושה פרסי אופיר: הבמאי הטוב ביותר (ארז תדמור), השחקן הטוב ביותר (רועי אסף) והאיפור הטוב ביותר (אורלי רונן ושירן כהן היימן). מבקר הקולנוע של וואלה!, אבנר שביט, אמר כי צפה בסרט פעמיים ולא השתעמם לשנייה. הוא שיבח את העריכה המדויקת ואת מיומנות הבימוי הגבוהה ביותר של תדמור. עם זאת, הוא לא חסך גם ביקורת על האמירה המרכזית של הסרט, דעה שלה היו שותפים מבקרים נוספים. אבל כדי שתוכלו לגבש דעה בעצמכם, אתם מוזמנים לבוא להקרנה וגם להשתתף במפגש של הבמאי עם הקהל לאחר מכן.
סיפור סינדרלה בעידן הניו מדיה. סמנתה מונטגומרי היא זמרת חובבת משכונת עוני בניו אורלינס. ביום היא עובדת קשה כמטפלת סיעודית, ובערב היא כותבת שירים, שרה ומעלה אותם ליוטיוב תחת הכינוי “פרינסס”. שוב ושוב היא מתמסרת למוזיקה אך לא מצליחה לפרוץ. בצד השני של העולם, בקיבוץ בנגב, המוזיקאי הישראלי קותימאן דוגם קטעים מוזיקליים שהועלו ליוטיוב ויוצר מהם יצירות אודיו-ויזואליות מקוריות שזיכו אותו בהכרה בינלאומית. מבלי שתדע זאת, הוא עומד לשנות את חייה של “פרינסס”.
הסרט, בבימויו של עידו הר, זכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר. מבקר הקולנוע של “הארץ”, אורי קליין, כתב כי זהו “הסרט הטוב ביותר, תיעודי או עלילתי, שיצא כאן בזמן האחרון… מרגש, מצחיק, סוחף מבחינה מוזיקלית ומלא בחדוות חיים גם כאשר הוא נוגע בנושאים כואבים”.
בכפר בדואי בדרום הארץ נערכת חתונה. סולימאן נושא אישה שנייה, צעירה, ועל אשתו הראשונה, ג’לילה, מוטל לנהל את החגיגות. במקביל לכך מתגלה כי הבת לילה מנהלת רומן אסור עם בחור משבט אחר שפגשה בלימודיה באוניברסיטה. לילה מבקשת לעצמה חיים שונים משל אמה, ומגלה תוך כדי כך את גבולות מערכת היחסים שלה עם בני משפחתה, במיוחד עם אביה, ועם הקהילה שאליה היא משתייכת.
זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של עילית זקצר, והוא נבחר לייצג את ישראל באוסקר האמריקני, לאחר שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. “הארץ” כתב כי כישרונה, תבונתה ובגרותה של זקצר מאפשרים לה ליצור סרט שמורכבותו הרגשית והרעיונית מעצימה את התוצאה קומה אחרי קומה”. ליאור אלפנט מאתר “המבקרות” כתבה כי זהו “סרט מעולה, גם אם לא מושלם. המשחק נהדר, הצילום והעריכה מצוינים, הכל עובד. אם לא הייתי יודעת שזה סרט ביכורים, בחיים לא הייתי מנחשת”.
חיים-אהרון הוא אברך ירושלמי אדוק שמתמוטט בעקבות צום שכפה על עצמו ומאבד את הכרתו. אביו השוחט מנשים אותו ומציל את חייו. לאחר התקרית חיים-אהרון חש התעוררות גופנית פתאומית ולא מצליח להתרכז בלימודיו. בינתיים, אביו מתייסר מהמחשבה שפעל נגד רצון האל כשהשיב את בנו לחיים. סרטו של אבישי סיוון עושה שימוש בדימויים אמנותיים סוריאליסטיים כדי לתאר את חייו החדשים, גדושי החלומות, של חיים-אהרון.
הסרט זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים הקודם, וכן בפרסי התסריט, הצילום (שי גולדמן), השחקן המצטיין (חליפה נאטור) וציון לשבח מטעם פורום מבקרי הקולנוע. הוא גרף גם את פרס חבר השופטים בפסטיבל לוקרנו היוקרתי. מבקר הקולנוע יאיר רווה כינה אותו “סרט אימה ירושלמי מלחיץ”, ואורון שמיר מ”עכבר העיר” כתב כי סיוון הוא “במאי בעל שפה קולנועית רהוטה, שימוש עז באמצעי המבע, ועלילות חידתיות בדיוק במידה הנכונה כדי שלא יפרשו את עצמן יותר מדי, אבל גם לא יהיו סתומות לחלוטין מאידך”.
סיפור התבגרותו של נער במושב מהגרים בנגב בשנות ה-80. מוטי בן ה-13 מסרב ללכת בדרכי אביו שמבקש להוריש לבנו את חוות תרנגולי ההודו שטיפח במו ידיו. הוא מעדיף לבנות מכוניות מגרוטאות. העלילה מסתבכת כשאחיו של האב נכנס לתמונה. סרטו של יובל דלשד הוא הסרט דובר הפרסית הראשון שנעשה בארץ. זוכה חמישה פרסי אופיר, בהם פרס הסרט הטוב ביותר, ומועמד ישראל לאוסקר בשנה שעברה.
נדיה היא פלסטינית מוסלמית שחיה בזהות בדויה בישראל. במשך 20 שנה היא מאיה גולדווסר, כוריאוגרפית פורצת דרך, רעיה ואמא יהודיה מסורה. ואז עברה שב לרדוף אותה. סרטה של טובה אשר.
סרטו הארוך הראשון של יונתן גבע הוא סרט מצחיק ומבדר לילדים ולכל המשפחה, ופורץ דרך בתעשיית הקולנוע הישראלית מבחינת האנימציה והאפקטים המיוחדים. אדם בן העשר מתחבר עם אבוללה, מפלצת עתיקה, ענקית וחברותית. כשיחידה מיוחדת מנסה ללכוד את היצור, אדם צריך לפעול בנחישות ובאהבה כדי להציל את חברו.
שתי ילדות נפגשות אונליין. סמר בת ה-12, שאמה ערבייה ישראלית ואביה פלסטיני מהשטחים, מתגוררת בלוד. לינור בת ה-11 נולדה בגוש קטיף ומתגוררת בתלמים, מושב דתי בחבל לכיש. רק 67 קילומטרים מפרידים בין לוד לתלמים, אבל תהום לאומית, תרבותית ואידיאולוגית פעורה ביניהן. מיזם החינוכי-טכנולוגי שתחילתו בהתכתבות תמימה ברשת, והמשכו במפגש פנים מול פנים, מוסיף אלמנט חדש – מרגש, מלחיץ ומפתיע – לחייהן של הגיבורות, וסוחף אותן ואת בני משפחתן לחוויה עמוקה ומורכבת. מבית היוצר של ברק ותומר היימן, היוצרים התיעודיים המובילים בארץ.
שתי אחיות, מירה ולני (יובל שרף-שבן ויערה פלציג) נפרדות כילדות בנסיבות טרגיות. כשהן נפגשות שוב הן נשים צעירות. המפגש המחודש מאלץ אותן להתמודד עם העבר ולהתגבר על תחושת האשמה שמלווה אותן.
חגית רוצה להתחתן. היא יפה וחביבה וסובלת מקשיי למידה. חגית עובדת במפעל לייצור נייר טואלט ובזמנה הפנוי יוצרת בובות כלה משיירי הנייר. אמא רוצה לגונן עליה מפני העולם אך חגית התמימה מבקשת עצמאות, ומנהלת מערכת יחסים עם בנו של מנהל המפעל. העלילה מסתבכת כשהדמויות מתבשרות שהמפעל עומד להיסגר.
כששרון בואנוס הגיעה להולנד אמרו לה שכאן אף אחד לא יתעניין בפעילות של “הבית הישראלי” שאותו היא מנהלת, אבל שנה וחצי של עבודה בשטח הוכיחו אחרת. “רוב הישראלים מדברים במונחים של ‘בינתיים’, בכל מקרה אנחנו לא מטיפים אלא מובילים שינוי בתפישה של המדינה לגבי ישראלים בחו”ל”
רוב הישראלים שהיא פוגשת מתייחסים אליה קודם כל בחשדנות רבה, אולי אפילו באיזושהי ציניות ששמורה אצלנו למי שמייצג את המדינה. אבל אחרי כמה דקות שיחה קשה לעמוד בפני האנרגיה החיובית, החפה משיפוטיות, שקורנת משרון בואנוס, מנהלת “הבית הישראלי” בבריטניה ובהולנד. בואנוס, 32, מוצבת בלונדון, אך אחראית גם על פעילות בקרב ישראלים שחיים בהולנד, בדנמרק, בשבדיה ובקרוב גם באיטליה. הבית הישראלי, מיזם ממשלתי שנועד להוות מקום מפגש לישראלים בחו”ל, הוא אחד מסימני ההיכר של שינוי המדיניות הרשמית כלפי מי שפעם נחשבו “יורדים” שראויים לבוז, והיום נתפשים כגורם שכדאי להשקיע בו.
“כשהגעתי להולנד אמרו לי שאין סיכוי שמישהו יתעניין בפעילות שלנו”, מספרת בואנוס.”לא, לא, פה אף אחד לא רוצה לחזור”, כך אמרו לי לפני שהגעתי. אבל מהמפגש שלי עם רוב הישראלים הם בדרך כלל מדברים במונחים של ‘בינתיים’, גם אם הבינתיים הזה יכול להימשך שנים. בכל מקרה אנחנו לא שופטים ולא אומרים לאף אחד איפה ואיך לחיות את חייו. משרד העלייה והקליטה מוביל את שינוי החשיבה לגבי החשיבות של שימור הקשר עם הישראלים בחו”ל”.
שמירת הקשר עם האזרחים הישראלים בחו”ל
הבית הישראלי הוא מודל לשמירה על קשר עם ישראלים בחו”ל, שפיתחה אופירה נבון ז”ל, רעייתו של נשיא המדינה החמישי, כבר בשנות ה-90 המוקדמות. כיום פועלים 14 “בתים ישראליים” מתוך שגרירויות ישראל בארה”ב ובאירופה. מה שהתחיל כמקום מפגש פיזי ממש, משלב היום פעילות במרחב וירטואלי עם תמיכה ביוזמות מקומיות.
“לבתים יש שתי מטרות עיקריות”, מסבירה בואנוס. “הראשונה היא לתת סיוע והכוונה לכל אזרח ישראלי שרוצה לחזור ארצה. חשוב להדגיש שאנחנו לא מחנכים ולא מטיפים. למי שרוצה בכך וחושב על כך ניתן את כל הסיוע והחיבור למקורות המידע והתמיכה. לפעמים מדובר רק בשיחת טלפון ומענה לכמה שאלות, ויש גם אנשים שאני מלווה כבר שנים בתהליך הזה”.
“מטרה שנייה היא שמירת הקשר עם האזרחים הישראלים בחו”ל. המדינה רואה חשיבות בקשר הזה, ורוצה לסייע גם בשמירה על זהות ישראלית. במסגרת הזאת אנחנו מקדמים אירועי תרבות ופעילויות חברתיות, ותומכים בארגונים ישראליים שפועלים בשטח, כמו הצופים למשל”. גם דאצ’טאון, כמגזין בעברית שפונה לקהל ישראלי ומבקש לקדם תרבות ישראלית, זכה לאחרונה לתמיכת הבית הישראלי.
“כמי שמייצגת את משרד העלייה והקליטה, מתייחסים אליי הרבה פעמים בחשש, עד שרואים שאני דווקא די נחמדה. בסופו של דבר הכל פרסונלי”. ואכן, בואנוס מכירה באופן פרסונלי את חיי הישראלים בחו”ל, כמי שנשואה לאנגלי ועבדה שנים רבות בארה”ב ובבריטניה. אחרי שירותה הצבאי עברה לניו יורק ועבדה במשרד הביטחון ובמשרד החוץ. אבל לאחר יותר מארבע שנים בתפוח הגדול בחרה להשתקע בעיר שונה מעט – באר שבע. בבירת הנגב עבדה ב”תנועת אור” שפועלת ליישוב ופיתוח הנגב והגליל, קנתה דירה והתאהבה במדבר. אבל אז הגיעה אהבה מסוג אחר.
בואנוס מכינה ערכות חג למשלוח. “עדיין מדברת כמו תושבת באר שבע”
“בביקור עם חברה בתל אביב הכרתי את גיא האנגלי וזה טרף את כל הקלפים”. הסיפור מוכר לרבים מאיתנו. כדי לבדוק את ההתאמה הזוגית החליטו השניים לחיות בלונדון, מתוך הבנה ש”אם הכל יהיה בסדר” גיא יעשה עלייה. “פניתי לשגרירות בלונדון למציאת עבודה כי לא רציתי להתנתק מעשייה שקשורה בישראל, וכך הגעתי לראיון במשרד העלייה והקליטה לתפקיד מנהלת הבית הישראלי. לאחרונה התחלתי את שנתי השישית והאחרונה בתפקיד”.
למעשה, את רוב חייך הבוגרים, למעט שנתיים וחצי בבאר שבע, בילית בחו”ל. איך זה מתיישב עם התפקיד שלך שמהותו לעזור לישראלים לשוב ארצה?
“האבסורד הוא שעזבתי את ניו יורק לטובת באר שבע כי רציתי חיים ישראליים ושהילד שלי יקרא לי אמא*. התקופה בבאר שבע ובתנועת אור הייתה מדהימה. עד היום אני בקשר עם כל מה שקורה שם ומדברת כמו תושבת העיר. אבל הכרתי את גיא והחיים קורים ומתגלגלים. עם זאת, לאורך כל השיח בינינו בשנה הראשונה דיברנו על כך שהוא יעשה עלייה, ואם זה לא היה מוסכם עליו מלכתחילה אני לא חושבת שהייתי עושה את הצעד שעשיתי איתו. ישראל היא אהבתי הגדולה ואני רוצה לחיות בה, וזה באמת מה שהולך לקרות כשאסיים את התפקיד. אנחנו נגיע לארץ במהלך 2017. מתוקף תפקידי אני גם יודעת בדיוק מה המעמד שלנו – ‘משפחת עולים מעורבת’”.
*אגב, מציינת בואנוס, הבן שלה, איתמר אוליבר, בן שנתיים ושלושה חודשים, קורא לאביו האנגלי “אבא” ולאמו “mummy”.
אילנה לנג-שומרוני, מקימת הספרייה בהאג, מדגישה כי הבית הישראלי מהווה גורם חשוב ותומך בפעילות המקום, הן כספרייה והן כמקום מפגש למבוגרים ולילדים דוברי עברית בהאג וסביבותיה. “מעבר לתמיכה החומרית שרון דואגת לעזרה בקידום הפעילויות השונות ואף מגיעה באופן אישי מדי פעם למפגשים. כל הפעילות בספרייה נערכת בהתנדבות מלאה וללא עלות למשתתפים כך שתמיכת הבית הישראלי חשובה מאוד”, אומרת לנג-שומרוני.
משמאל לימין: בואנוס, לנג-שומרוני, והעיתונאי והסופר אלדד בק באירוע בספרייה העברית בהאג. “מתחברים למתנדבים שכבר פועלים”בואנוס במפגש למתעניינים בחזרה ארצה. “אנחנו נותנים מידע, חיבור למוסדות הרלבנטיים, גם אוזן קשבת וכתף תומכת”
הקשר עם הספרייה מדגים היטב את הגישה של בואנוס, שמבקשת לתמוך ביוזמות מקומיות: “אנחנו רוצים לראות מה כבר קורה בשטח ואז להעצים את זה ולעזור לזה לקרות. אנחנו מתחברים למתנדבים שכבר עושים ונותנים להם כלים כדי שהדברים ייצאו לפועל”.
ומה אנחנו צפויים לראות בעתיד?
“לאחרונה הגיעה להולנד הקומונה השלישית של שינשיניות תנועת הצופים (מתנדבות שנת שירות) והן ימשיכו את הפעילות של שבט “שבשבת” שאנחנו תומכים בה, גם הספרייה העברית באמסטרדם נפתחה לא מזמן וכמובן שהספרייה העברית בהאג תמשיך לפעול ולערוך הרצאות. אני מקווה לקיים עוד ערב אינפורמטיבי למי שמעוניינים לקבל מידע על חזרה ארצה. נציין את ימי הזיכרון, נחגוג את יום העצמאות ונשתתף ביום המעשים הטובים. בתקווה נציין השנה גם את יום האישה הבין-לאומי. אני יכולה גם לגלות שמתבשל עוד מופע מוזיקלי ישראלי בסגנון של ‘להקת לייב’ המוצלח, אבל בינתיים אני לא יכולה לתת עוד פרטים”.
מתוך מופע הרוק הישראלי “לייב”, בתמיכת הבית הישראלי. “מתבשל מופע נוסף בסגנון” (צילום: עידן חמו)חגיגות יום העצמאות בבית הישראלי בלונדון. “המדינה רואה חשיבות בקשר הזה”
לסיום, שלושה דברים מעשיים שהבית הישראלי יכול לעשות למעני, כישראלית שגרה בהולנד
“ראשית, אם את מתעניינת בחזרה לארץ את מוזמנת ליצור קשר בפייסבוק או במייל, לשאול שאלות ולקבל מידע על הסיוע הניתן לתושבים חוזרים. אנחנו נדע גם לחבר אותך לכל המוסדות הממשלתיים הרלבנטיים (מכס, ביטוח לאומי, משרד החינוך) ובכלל לשמש אוזן קשבת ולתת כתף.
אם את רוצה ליהנות מתרבות ישראלית ועברית, את יכולה לבוא לאירועים הרבים שאנחנו תומכים בהם (הם מפורסמים באופן קבוע בעמוד הפייסבוק של דאצ’טאון ובלוח האירועים).
וברמה הפרקטית המיידית את מוזמנת להזמין פנקס-יומן לשנה החדשה, עם תאריכים עבריים ולועזיים, רעיונות לפעילויות, משחקים ועוד. אנחנו גם שולחות ערכות מקסימות לחגים, והכל – חינם”.
לכבוד ט”ו באב, כמה זוגות ישראלים-הולנדים נותנים לנו הצצה לחייהם הזוגיים הרב-תרבותיים ומגלים שהיעדר שפת אם משותפת הוא לפעמים דווקא יתרון. ואיך קשורים עומר אדם ואנדרה האזס.
“לא צריך לצעוק, אני יושב מולך”, הוא מסמן לי עם היד בעדינות להוריד את הווליום.
“אבל אני בכלל לא צועקת, מה אתה רוצה”, אני עונה ותוהה אם לכל ההולנדים יש בעיות שמיעה מוזרות כאלה, שגורמות להם לשמוע צלילים רמים, או רק ההולנדי שלי רגיש כל כך. ולמה הוא חושב שאני עצבנית כשאני בסך הכל מנסה להסביר משהו שחשוב לי, ולמה הטון שלי מלחיץ אותו, ולמה הוא חושב שאני חסרת סבלנות, ולמה הוא מחמיץ פנים כשאני מסננת כוסססאומו, ובכלל – זה בגלל שהוא הולנדי ואני ישראלית, או פשוט מפני שהוא זה הוא ואני זו אני?
מכיוון שכולנו תבנית נוף מולדתנו, כנראה שלעולם לא נוכל לעשות לחלוטין את ההפרדה בין האופי שלנו לתרבות שלנו. בני זוג רב-לאומיים/תרבותיים/לשוניים נדרשים, כמו כל זוג אחר, להתמודד עם החצי השני, על משוגותיו האישיות, ובו זמנית גם עם שפתו השונה, עם הרגליו התרבותיים המוזרים, ועם העובדה שהוא חושב שגבינת גאודה היא אב מזון ומחית תפוחי אדמה היא ארוחת ערב לגיטימית.
שני זוגות הולנדים-ישראלים הסכימו לחלוק איתנו כמה תובנות וסיפורים מחייהם הרב-תרבותיים. שירה גור-זאב, מהנדסת בניין בת 28, ודניס דה קונינג, בן 29 מנהל לקוחות בחברת IT, הכירו לפני שנתיים בנופש במקסיקו, והיום הם מאורסים. לפני שנה עברה שירה להולנד וכיום הם מתגוררים בווייכן שליד ניימכן. אבן הנגף הפוטנציאלית הראשונה היא כמובן סוגיית ה”אצלך או אצלי?”, כלומר, איפה לגור. באופן נוח למדי, שירה התעניינה עוד לפני ההיכרות עם דניס לגבי רילוקיישן ורואה רק בעתיד הרחוק שלה מגורים בישראל. דניס בדיוק להיפך – תמיד דמיין את העתיד הרחוק שלו במדינה חמה על שפת הים, אך כרגע מעוניין להישאר בהולנד. עם זאת, הם מציינים שהמעבר של שירה היה תלוי בכך שדניס יישאר פתוח לאפשרות העתידית שיום אחד הם יגורו ביחד בישראל.
שירה ודניס. פתוח לאפשרות של מגורים בישראל
במקרה של אביעד פז, 32, ומריין רנזיק-פז, 31, העניין היה פשוט אף יותר. אביעד חי כבר שמונה שנים בהולנד כשמריין הבנקאית נכנסה לבית הדפוס שאותו הוא מנהל באמסטרדם. אחרי המפגש הראשון הם מצאו זה את זה בטינדר, ולדבריהם, “מאותו יום הכל הלך כמו קסם”. לפני שלושה חודשים התחתנו.
אביעד ומריין בחתונתם. “הכל הלך כמו קסם”
לא דיברנו עוד על אהבה
הסוגייה האקוטית השנייה היא בדרך כלל השפה. שירה ודניס מדברים ביניהם הולנדית, “או לפחות משתדלים”. שירה למדה בשנה האחרונה הולנדית באוניברסיטה ודניס למד עברית באופן עצמאי ולא מזמן אף התחיל ללמוד אצל מורה פרטית. גם אביעד ומריין עושים מאמצים הדדיים בתחום הלשוני. “אנחנו מדברים בעיקר אנגלית בינינו, אבל אנחנו מנסים לשלב זאת עם מילים בהולנדית ובעברית”, הם אומרים. ומהן שיטות הלימוד המובילות? “אביעד מתאמן בהולנדית בהאזנה למוזיקה של אנדרה האזס, ומריין לקחה כמה שיעורים בעברית וחייבת להקשיב לעומר אדם…”.
למי שאיכשהו לא יודע, אנדרה האזס (Andre Hazes) היה זמר הולנדי פופולרי ביותר בשנות ה-70, שהתמחה בעיקר בז’אנר levenslied, “שירים מהחיים”, כלומר בלדות פולק קורעות לב על אהבה, געגועים וקשיי היומיום. בקיצור, מעין שלמה ארצי. הנה שיר אהבה מפורסם מאוד שכתב האזס לאשתו, “היא מאמינה בי”:
ולא נקפח גם את עומר אדם שלנו, שנוסע עד דימונה לאהובתו (שהרי יש ישראלים שדימונה עבורם רחוקה עוד יותר מהולנד…):
יש מי שחושבים שהיעדר שפת אם משותפת הוא מכשול בדרך להבנה הדדית תקינה וזורמת. אבל שירה מאירה זאת באור אחר וחושבת שהבדלי השפה דווקא עשויים לקרב בין בני הזוג: “אם אנחנו רבים או סתם עצובים אנחנו מדברים באנגלית ואז מסננת המילים צפופה יותר מאשר בשפות האם. מה שגורם למה שאומרים להיות יותר ענייני ומחושב”. כלומר, הצורך להשתמש בשפה זרה יוצר השהיה שיכולה לתרום להרגעת הרוחות ולברירת המילים. ולא רק בעידנא דריתחא. מנגנון ההשהיה הזה פועל גם כשרוצים להסביר זה לזה רעיונות ומנהגים שהתרגלנו אליהם מילדות. פתאום הדברים אינם כה מובנים מאליהם. מדוע בעצם לצום ביום כיפור אם בשאר השנה אפילו לא שומרים כשרות? אולי ברית מילה היא באמת מנהג שאבד עליו הכלח? האמנם הולנדים סובלנים כל כך? והאם יכול להיות שפפרנוטן (pepernoten) זה בעצם ממש מגעיל?
בקיצור, הצורך להסביר לאחר את שפתך ותרבותך מביא אותך עצמך לבחון מחדש את הידע והנחות היסוד שלך. וכאן נוצרת הזדמנות ליצירת תרבות זוגית ומשפחתית משותפת שלא נסמכת על הרגלים אוטומטיים. נוספת לכך העובדה שלפחות אחד מבני הזוג רחוק מהמשפחה ומהחברים, ומהמסורות שלהם. כך שביום שישי בערב לא הולכים לארוחה אצל ההורים ובשבת לא הולכים לים עם החבר’ה. צריך להחליט ביחד מה עושים.
שוק ב”על האש”
הבדלי הרקע והתרבות הם כמובן לא רק הזדמנות ליצירה אלא גם מקור לקשיים. האם השוני מפריע לפעמים לזוגיות או דווקא מקרב?
שירה ודניס: “דניס טוען שהאופי של שירה חזק מאוד, עצמאי ומושפע מהשירות הצבאי, מה שגרם לו להתחבר אליה יותר מלהולנדית הממוצעת. אבל לפעמים הוא חושב שזו גם הסיבה שהיא עקשנית. שירה חושבת שדניס לפעמים יותר מדי פוליטקלי קורקט וצריך לדבר קצת יותר בחופשיות עם אחרים, לרבות עם המשפחה שלו”.
אביעד ומריין: “אנחנו שונים מאוד ובו זמנית דומים מאוד. אולי זה מה שגורם לנו לאהוב. אנחנו לומדים זה על זה כל יום – ויש הרבה מה ללמוד. אנחנו מאמינים שהאתגר שמציבה התרבות השונה הופך את הכל למעניין הרבה יותר”.
מריין ואביעד. איך לצעוק כמו ישראלי ולשתות כמו הולנדי
יש כמובן גם מצבים משעשעים או מביכים. בפעם הראשונה שמריין באה לבקר בארץ חבריו של אביעד הכינו לשניים הפתעה ישראלית וערכו לכבודם “על האש” חגיגי, כולל מוזיקה רועשת וודקה בשפע. מריין הייתה בשוק. ואילו אביעד זכה לחוויה ברבנטית אמיתית – חגיגות הקרנבל. שירה התנסתה בשוני בשפת הגוף. היא הייתה מסמנת לדניס “חכה רגע” בתנועת היד המקובלת עם הצמדת האצבעות לאגודל, עד שהבינה שזה לא אומר כלום. דניס חווה אינטימיות ישראלית מהי כשהתקשה להבין מדוע המוכרת בחנות הבגדים בנתניה שואלת אותו שאלות על טיב מערכת היחסים שלו ואיך הוא מתמודד איתה.
ותמיד יהיו דברים שקשה להסביר. לשירה קשה להסביר לדניס מהי פטריוטיות ואהבת המדינה. לדניס קשה להסביר לשירה איך להיות אובייקטיבית בנושאים שקשורים לישראל או בסוגיות דומות. מריין מנסה להסביר לאביעד איך לצאת לפאב ולשתות עשר בירות כמו הולנדי אמיתי. אביעד מנסה להסביר למריין שאם ישראלים עונים בצעקות זה לא מפני שהם כועסים, אלא מפני שבישראל כולם צועקים…
אז כנראה זה לא רק ההולנדי שלי שרגיש לצעקות. מוזרים ההולנדים האלה. בכל זאת אני מחבבת אותו, בכל השפות.
ט”ו באב שמח, בעברית ובהולנדית, ואם יש לכם טיפים לזוגיות רב-תרבותית/לאומית/לשונית, כתבו לנו בתגובות.
הזרקת פסטורליה לווריד בכפר ציורי, שיט בסירה שקטה, נסיעה על סכר עצום ו-60 סוגי פנקוקן. אילה יפה עם יום טיול נעים בדרך לחוף הים
יצאה לפתע השמש? חוף הים קורא לכם אבל ממש בא לכם לשלב גם טיול? הפוסט הזה עבורכם! כמובן, כמו כל דבר בהולנד, המסלול לא תלוי מזג אוויר, אנחנו למשל עשינו אותו בחורף עם הבטחה אישית לבנותינו שנחזור גם בקיץ (לכשיגיע. אם יגיע). היעד הסופי הוא העיירה הקטנה Makkum, עם פיסת החוף המיוחדת שלה, אך בדרך אליה נדגום עוד כמה מקומות יפים.
נקודה ראשונה במערכת הניווט תהיה הכפר הציורי Broek in Waterland שכמו נלקח מתוך אגדת פיות, וממוקם רק 20 דקות נסיעה מאמסטרדם. זהו כפר מהמאה ה-15 שהיה אהוב במיוחד על ימאים, ובו כנסייה יפה שנבנתה במאה ה-17.
הכניסה הראשית אל הכפר אינה מרשימה, אך אל תתבלבלו, מדובר בפנינת חן אמיתית. כנסו פנימה אל תוך הכפר, נסו לחנות על רחוב Keerngouw, ומכאן פשוט חלצו עצמותיכם מהרכב ולכו לאיבוד בסימטאות.
השילוש המקודש של תעלות מים, דממת אלחוט ובתים ציוריים הופכים את המקום הזה לחומר נפלא – הזרקת פסטורליות ישירה לווריד.
הכפר מעוצב בצורה מיוחדת, ולפחות 80 מבתיו רשומים כמונומנט, ברובם עדיין גרים תושבים. כל בית צבוע בצבע אחר. תושבי הכפר מחויבים לצבוע את בתיהם באותו בסיס צבע שמן מיוחד, כזה שמעניק אפקט ציורי לכל בית, את הצבע הם יכולים לבחור מכל קשת צבעי הפסטל.
הקיפו את הכנסייה, חלפו ליד בית העירייה העתיק, המשיכו עוד קצת ופנו שמאלה לחצות את הגשרון הקטן. הציצו בעדינות פנימה אל תוך חלונות ה”ראווה” של הבתים (מנהג ישראלי ידוע). עיניי שלי קלטו כמעט בכל בית מטבחים סופר מודרניים.
במרכז הכפר אגם קטן שהבתים בנויים סביבו ותעלות קטנות יוצאות ממנו. ניתן לשכור קאנו או סירות מנוע שקט שנקראות Whisper boat. חל איסור לשוט בתוך הכפר עם מנוע גדול, וכך דממת האלחוט נשמרת היטב.
למי שנפתח התיאבון ומעוניין להתפנק ב-60 סוגים שונים של פנקייק חייב לדגום את המסעדה Pannenkoekenhuis de Witte Swaen. יש הטוענים שאכלו כאן את הפנקייק הכי טוב בהולנד…
הנקודה הבאה שלנו היא סכר אפסלאודייק (Afseluitdijk). כביש A7 הוא למעשה 31 קילומטרים של סכר עצום, 90 מטרים רוחבו, אחד ממערכת סכרים השומרים על אדמותיה של הולנד יבשות. הכביש מחבר בין מחוז פריזלנד לצפון המדינה ובנוסף מפריד בין הים הצפוני (המלוח) לבין אגם אילסמיר (עם מימיו המתוקים). לאן שלא תביטו תראו רק ים כחול (אם השמש בעדכם).
כביש A7 הוא למעשה 31 קילומטרים של סכר עצום, 90 מטרים רוחבו
באמצע הכביש גשר תצפית מרשים, לצדו מפרץ חניה ובית קפה קטן היושב ממש על המים (שוקו חם עם קצפת ואוושת הגלים – מושלם!). אל תפספסו את העלייה על הגשר, יש שם גם משקפות והמחזה מרהיב.
למעשה ברגע שעליתם על הכביש הזה ניתן להוסיף את נקודת היעד האחרונה במערכת הניווט:
De Skilbank 5-6
Makkum
זו למעשה כתובתו של בית הקפה Sopkafee שנמצא ממש צמוד אל רצועת החוף, יש לו מרפסת חיצונית נחמדה אבל גולת הכותרת היא החוף. על החוף עצמו פזורים כמה מתקני שעשועים והכי שוס זו רצועת המזח, לשון ארוכה ומסולעת שנכנסת פנימה אל הים (Ijsselmeer) וניתן ללכת עליה. שם גם צילמתי את התמונה שבראש הכתבה.
