לפני שנה ארגון צוותא פתח במסורת של שיתוף פעולה בין כל הארגונים הישראלים בהולנד: מוקום עברי, הסוכנות (שינשנים ושליחים), המועדון העסקי, קהילה, תנועות הנוער הצופים, הבונים ונצר. יום צוותא המחודש מתקיים גם השנה באמסטרדם עם מגוון פעילויות לכל המשפחה.
בתוכנית:
דוכני מכירה – תכשיטים בעבודת יד, צילומים, אופנה, מוצרי אהבה, מתנות, עבודות יד, מידע על כל מיני פעילויות וארגונים בקהילה
דוכני אוכל ישראלי – פלאפל, חומוס, מאפים מלוחים ומתוקים, אוכל כשר ועוד…
סדנאות, דיונים והרצאות בנושאים מגוונים ומעניינים – ראו פירוט למטה
שוק ספרים – בעברית
פעילויות לילדים– בכל הגילאים בשיתוף מתנדבי שנת שרות בהולנד (שינשנים) מטעם הצופים, בונים ונצר
מוסיקה ישראלית – חיה לכל אורך היום
תמונה מיום צוותא הקודם, פעילות ילדים
תוכנית מפורטת:
שוק ספרים ביום צוותא
13:00 פתיחת דלתות
13:30 פתיחת היום אולם ראשי
13:40 חנה לודן – תספר על סידי לישראלים, באולם ראשי
בקומת כניסה:
14:00 מוסיקה ישראלית חיה (ימין לכניסה)
14:00 פעילות הצופים והשינשינים לילדים מגיל 6 באולם הדיאלוג (משמאל לכניסה)
14:00 פעילות יצירתית לילדים עד גיל 6 באולם משמאל לכניסה
15:15 היפ-הופ.. מזיזים רגליים ומשחררים שרירים עם מאמן הכושר טל אסא
שוק הספרים של “סוף סיפור” – שם תוכלו לשבת בניחותא לעיין ולקנות ספרים
בקומה 2:
14:00-15:30 – סדנאות:
1.אימאkom! : הורים בשפה שלנו! איך עושים את זה? סדנה מעשית להורים דו לשוניים. מנחות- מורן ברנס ורותי שלו חדר מספר 203
2.תזונה בריאה בארץ הפטאט: רשת האינטרנט מפוצצת במידע, כן/לא חלב, כן/לא משמין, כן/לא לחם וכו’ מנחה- נעמי דה יונג חדרים 213 ,214
דוכני אוכל ביום צוותא
15:45 עד 17:15 סדנאות:
Beweeg je brein- Geheugentraining met Laura Kerszenbalt- .1. : סדנה לאימון המוח בעזרת תרגילים ומשחקים למען שיפור הזיכרון וכושר הריכוז. הסדנה בהולנדית
2. תקשורת רבת עוצמה: סודות השפה הלא מדוברת לצמיחה מיידית בעסק או בקריירה. מנחה- איציק עמיאל
הרצאות ביום צוותא
בקומה 3:
“שיר בכיף”, חדר 306:
נטע ידיד, “שיר בכיף” להורים וילדים (חצי שעה לבני 6 חודשים עד שלוש וחצי שעה לבני שלוש עד/כולל חמש)
בדרך ממצפה רמון לשדה בוקר יש בעיקר קילומטרים על קילומטרים של ישימון מצהיב. כך, ככל שמדרימים על כביש 40, הציביליזציה פוחתת והנגב מתגלה במלוא הדרו השומם. מישוריו הצהובים והסדוקים נפרשים עד קצה האופק ובמרחק הצוקים המרשימים והקירחים של המכתש. אולם דווקא שם, לצד תחנת אוטובוס גלמודה באמצע הלא כלום, הוקם כפר הנוער של בית השנטי. המדובר בקומפלקס יפהפה המשתרע על פני 540 דונם של מבנים צבעוניים ונעימים בעיצוב אוריינטלי, מגרשים ירוקים ומים זורמים. נווה מדבר של ממש שלא רק מפיח חיים בשממה, אלא גם בנפשותיהם הצעירות והדואבות של בני נוער בסיכון שברחו מבתיהם ודווקא בלב המדבר מצאו בית, משפחה ומעל הכל תקווה.
אחת מילדיה הרבים של משפחת בית השנטי היא אלכס. אלכס (בת 20.5) הגיעה לבית השנטי בגיל 15, ילדה עדינה ושברירית. היא הייתה בין חמשת הילדים הראשונים שהגיעו לבית השנטי במדבר, ושהתה בו כשלוש שנים. אלכס נולדה למשפחה חרדית, ומגיל 3 עד גיל 12 עברה פגיעה מינית על ידי אביה וגילוי עריות בתוך המשפחה עם אחיה, כל זאת בזמן שאימה צופה מהצד ולא עושה דבר. בגיל 12 הגישה אלכס יחד עם אחיותיה תלונה נגד אביה. אחיותיה חזרו בן, אך היא דבקה בגרסתה ואביה נדון ל-12 שנות מאסר. בעקבות זאת נשלחה אלכס להוסטלים ומעונות שונים לילדים בסיכון, בהם שהתה מספר שנים. בתקופה זו הרבתה אלכס לשוטט ברחובות ועד היום היא לא חשפה את כל מה שאירע לה. בסופו של דבר, הגיעה אלכס לבית השנטי במדבר. במהלך שהותה שם הראתה אלכס רצון לגדול, לצמוח, להצליח ולעמוד בקצב החיים כמו שאר בני גילה ולהגשים את חלומה לחיות ולנהל חיים עצמאיים. ואכן, עם הזמן היא הצליחה להשתלב בחברה ואף השלימה בגרויות בצורה עצמאית. בפברואר 2013 אלכס התגייסה לצה”ל והביאה גאווה רבה לצוות בית השנטי וחבריה. כיאה למסורת בית השנטי שתומכת בקבלה ונתינה חזרה לזולת, את החודשים האחרונים לפני גיוסה העבירה אלכס בעבודה ובסיוע בקבלת בני נוער חדשים לבית השנטי במדבר. כיום היא משרתת בבסיס מחו”ה אלון כמפקדת מחלקת טירונים. זהו בסיס שמקבל גם חיילים שמגיעים מרקע קשה, חלקם ילדי בית השנטי, ובמסגרת תפקידה היא משמשת גם כאוזן קשבת לחיילים אלה.
זהו סיפור אחד מיני רבבות אחרים. במהלך 31 שנות פעילותו טיפל בית השנטי בעשרות צעירים וצעירות בסיכון. לפעמים מדובר בצעירים שגורשו מבתיהם, נגד מעטים הוצא צו הרחקה וחלקם פשוט ברחו מבתיהם עם תיק קטן בו מעט בגדים, חפיסת שוקולד ולב שבור. רובם סבלו במהלך חייהם מהתעללות, הזנחה, אלימות פיזית, מינית או נפשית מצד בני משפחותיהם ובית השנטי היווה עבורם חבל הצלה אחרון בטרם יתדרדרו לחיי רחוב, פשע, זנות וסמים.
קבלות שבת בנווה צדק
בית השנטי נוסד בשנת 1984 על ידי מריומה בן יוסף ובן זוגה דאז בשכונת נווה צדק שבתל אביב. מדי ערב שישי היו בני הזוג פותחים את שערי ביתם ומארחים דיירי רחוב לקבלות שבת צנועות. לדברי מריומה, הכל החל מ”ק”ג כנפי עוף, 1 ק”ג אורז ו-2 ק”ג של עגבניות רקובות למחצה שמהן הוכנה מטבוחה. היו שם 3 סירים וצורך עצום להעניק לאורחים חוויה משפחתית” היא נזכרת. “בדרך קסם, מעט האוכל הצליח להשביע את כולם – נוער חסר בית, דיירי רחוב וחברים ומשבת לשבת הקסם נשמר. הכנסת האורחים והאוכל הביתי עשו את שלהם ולאט לאט נוצרה הרקמה האנושית שנקראת בית השנטי”
מריומה, שבעצמה הגיעה מבית הרוס, חוותה את חיי הרחוב ועברה בנערותה תקיפה מינית, הבינה לליבם של הצעירים האבודים וביקשה להעניק להם קורת גג ואווירה ביתית. באותו זמן לא הייתה אף מסגרת אחרת שתיתן להם מענה זה ולכן עד מהרה התמלא ביתם בבני נוער שכל שביקשו היה מיטה חמה, ארוחה ביתית ויד מלטפת. היו אלה הנערים והנערות שגרו בבית שהעניקו לו את שמו.
הסיפור הוא שבאותה תקופה נערה שגרה בבית אמרה: “אני מרגישה פה ממש שנטי”, כשנשאלה לפשר המילה הסבירה שמשמעותה היא אהבה ושלווה בשפה ההודית. לשמע דבריה, נטל אחד מנערי הבית ספריי שחור וריסס בגדול על הקיר “ברוכים הבאים לבית השנטי” וכל השאר היסטוריה.
בשנת 1992, הקימה מריומה את עמותת בית השנטי. עד הכרת משרד הרווחה בשנת 2000, התקיימה העמותה רק מתרומות ומהתנדבותה של מריומה. כיום העמותה מקבלת תקציב שמהווה 25% מהעלות הדרושה להפעלתה, אך עדיין נשענת ברובה על תרומות. בית השנטי מספק מענה לבני נוער בסיכון בגילאי 14-21 והוא היחיד שמיועד גם לנוער מעל גיל 18. כל צעיר במצוקה, יכול להיכנס בשערים ולזכות בבית אם זה לתקופה ארוכה או רק כמקלט זמני עד לקליטתו במסגרת אחרת. בשונה ממוסדות אחרים, בית השנטי פתוח 24/7 במשך כל השנה ואינו דורש הפניה רשמית או תקופת המתנה. הוא מספק לבני הנוער מענה מידי לצד יצירת סביבה מוכרת וחמה וביטחון של בית, משום שאינו נסגר בסופי שבוע וחגים ולא מאלצם לעבור ממשפחה אומנת אחת לשנייה. למעשה כל שדרוש להתקבל לבית השנטי הוא רצון חופשי. משמע, נער החפץ להיות בבית השנטי חייב לבחור זאת בעצמו ולהתחייב לכללי הבית ולערכיו. בנוסף, בית השנטי אינו מנתק קשר עם בוגריו וממשיך לסייע להם בחייהם העצמאיים ולהעניק ייעוץ ותמיכה אף בזמן שירותם הצבאי ואחריו. רבים מבוגריו ממשיכים לבוא לארוחות שבת וחג וחלקם אף חוזרים לבית השנטי כמדריכים וממשיכים את מעגל הנתינה.
סוסים במדבר
בשנת 2009 נחנך בית השנטי במדבר – כפר נוער טיפולי שהוקם בהשראת הבית בתל אביב, אך מהווה גם מודל
ראשון מסוגו בארץ ובעולם. הכפר נועד להרחיב את היקף פעילותו של בית השנטי לאזור הדרום הפריפריאלי ולהציע לבני הנוער מגוון שיטות טיפול חדשניות שלא היו אפשריות קודם לכן בעיר הצפופה כגון: תרפיה בחקלאות ורכיבה טיפולית. מדי שנה כפר הנוער מעניק מענה מידי ותמיכה לכאלף בני נוער בסיכון לצד היותו מקום מגורים זמני וקבוע לכ-35 עד 50 בני נוער בסיכון. בכפר היצע בלתי נדלה של פעילויות, ביניהן: חוגי נגינה, כתיבה, ריקוד, תיאטרון ואף דיג, זאת כדי להבטיח שהצעירים המחויבים לשתי פעילויות בשבוע ימצאו את התחביב המדבר לליבם. ישנם גם אירועי תרבות, הרצאות, טיולים, טיפולים אלטרנטיביים כגון: הידרותרפיה וכן טיפול רפואי ופסיכולוגי במידת הצורך.
אחד ממקורות הגאווה של כפר הנוער הוא חוות הסוסים הטיפולית. החווה שנפתחה ב-2013, ולפי מקורותינו נתרמה על ידי זוג הולנדי אנונימי ולכן היא נקראת “החווה ההולנדית” כל דיירי הכפר מגיעים פעם בשבוע לטיפול רכיבה בן שעה, במסגרתו הם עובדים על שיפור מיומנויות פיזיות בנוסף לחיזוק ביטחונם העצמי, הקניית תחושת מסוגלות ושליטה והתגברות על פחדים. בחווה מטופלים גם ילדי חוץ מהאזור, שסובלים למשל מהפרעות קשב וריכוז, וילדי בית השנטי עוזרים בתפעול שלה ומסייעים למדריכים.
מריומה – האם המיתולוגית
גם עכשיו לאחר התרחבות העמותה, עדיין הרוח החיה מאחורי המיזם והדמות המרכזית בחייהם של בני ובנות בית השנטי היא מריומה, מנכ”לית ומייסדת העמותה. אישה נמרצת וחייכנית, בעלת שיער בגון האש ולב רחב שרואה בעבודתה ובחייה שליחות ונלחמת על קיומה של העמותה ופיתוחה.
מה מייחד את בית השנטי מעמותות אחרות?
מריומה: “אנחנו א-פוליטיים, מקבלים אלינו נערים ונערות ללא הבדל דת, מגזר, מגדר, ומטפלים בצורה מאוד מעמיקה בנושא של נוער במצוקה במדינה. השיטה שלנו פותחה מהשטח וצמחה מהשטח, דבר חדש בארץ ובעולם. זו ישראל היפה. לא משנה מאיפה אתה ומה עשית, אנחנו עוזרים לילדים שעברו חוויה של קורבנות והחליטו לצאת לדרך חדשה”.
האם המודל מועתק גם למקומות אחרים מחוץ לישראל?
מריומה: “יש התעניינות להעתקת המודל בחו”ל, בין היתר בעקבות מחקרים של האוניברסיטה העברית ובר אילן. אבל המטרה שלנו כרגע היא לסיים את הפריסה בישראל. כלומר להקים בתי שנטי בירושלים ובצפון, בנוסף על אלו הקיימים במרכז ובדרום, שמקבלים נוער מכל הארץ. בנוסף אנחנו ניצבים בפני פרויקט של ייסוד בית קבע לילדי בית השנטי בתל-אביב”.
כיצד ישראלים שגרים בחו”ל יכולים לסייע?
מריומה: האמת הפשוטה היא שהתרומה הכספית היא החשובה ביותר לפעילות שלנו, ממש קריטית. יש כמה פרויקטים מיוחדים באתר שאפשר לתמוך בהם, למשל ‘אמץ חייל/ת’, ‘אמץ נער/ה’, מלגות לימודים או תמיכה בקבלות השבת שלנו. אנשים בחו”ל יכולים לאמץ את בית השנטי דרך בתי ספר או ארגונים יהודיים, לארגן אירוע התרמה שאליו אפשר להזמין גם בוגרים שלנו לספר על המקום או לתרום במסגרת מתנת בר/בת מצווה. גם קנייה בחנות שלנו היא דרך לתרום ואנחנו כמובן שולחים לכל העולם. מי שמעוניין לארגן משהו מוזמן לפנות אלינו ואפשר כמובן גם לארגן ביקור באחד מבתי השנטי, אם זה רלבנטי”.
עד היום בית השנטי גידל וטיפח אלפי צעירים שהפכו לאזרחים תורמים לחברה המקיימים אורח חיים בריא. אולם מלאכתו עודנה רחוקה מסיום. בית השנטי תמיד יהיה שם למען כל אותם צעירים המחפשים חיים חדשים, בית חם ומשפחה ואולי גם מישהו שיחבק ויגיד פעם אחת את המשפט שלעולם לא זכו לשמוע – אני אוהב אותך.
לאחר שכבשו את לונדון ורגע לפני שהן מסתערות על סנטיאגו, נשות פסטיבל Seret International מביאות לאמסטרדם סרטים ישראלים עטורי פרסים ויוצרים מוערכים שלא כדאי להחמיץ
הרגע הזה, כשהמסך הגדול עולה, ועל הבד עולות דמויות מוכרות, דמויות שמדברות בשפה שלי, במחוות שלי, שמסתובבות ברחובות המוכרים של ירושלים או תל אביב שכמו הופכים גם הם לדמות בסרט, דמויות שנושמות אוויר מדברי שלא קיים כאן, לובשות את המדים שאני כבר פשטתי ומספרות בדיחה טובה. בעברית. בקיצור, לראות סרט ישראלי על המסך הגדול, בארץ אחרת, לאחר חודשים שלא הייתה לי הזדמנות לכך – פשוט תענוג. ואת התענוג הזה מביאות כעת להולנד שלוש נשים שכבר הוכיחו את עצמן בזירת הקולנוע הבינלאומית. ענת קורן, פטי הוכמן ואודליה הרוש (הפעילה גם בצוות דאצ’טאון) הפכו את “Seret International“, פסטיבל הקולנוע והטלוויזיה הישראלי, לשם דבר בלונדון, ועתה מסמנות את היעד הבא – אמסטרדם.
בחודש הבא (16-14 בנובמבר) נוכל ליהנות מהקרנות של שישה סרטים ישראליים עכשוויים על המסך הגדול באמסטרדם, ומשיחות עם יוצרים מוערכים ומסקרנים. ואפשר יהיה גם להביא את החברים ההולנדים, שכן כל הסרטים מלווים בכתוביות באנגלית. הפסטיבל, שמגיע לראשונה להולנד לאחר ארבע שנים מוצלחות באנגליה, עדיין אינו נרחב כמו מקבילו הלונדוני, המונה עשרות הקרנות, אך הוא מציג קשת נאה של ז’אנרים, נושאים ויוצרים.
“הסרטים הישראלים משקפים כור היתוך של תרבויות, דתות ורקעים חברתיים, ומעודדים את הקהל לבחון מחדש את דעותיהם”, אומרות מארגנות הפסטיבל. ואכן על המסך עולה דמות מגוונת של החברה הישראלית, ובאופן מרענן ומסקרן, דמות נשית למדי. רבים מהסרטים בפסטיבל מעמידים במרכזם דמויות נשיות: מחיילות השלישות ב”אפס ביחסי אנוש”, סרט שגם בוים ונכתב על ידי אישה, טליה לביא, שמציג את החוויה הצבאית הישראלית המוכרת כל כך מזווית אחרת; עבור בצעירה החרדית ואמה ב”תפוחים מן המדבר”, פרי עטה של סביון ליברכט; וכלה ב”גננת”, שבמרכזו אישה בתפקיד “נשי” שהופך אפל, וב”יונה”, שמציג את חייה של המשוררת יונה וולך, דמות נשית נועזת ויוצאת דופן.
מימין לשמאל: הרוש, קורן והוכמן בפסטיבל בלונדון (רעיה קוטרל)
הפסטיבל נפתח בסרט עטור כוכבים ישראלים מוכרים וחדשים ובאירוע גאלה חגיגי. “זינוק בעלייה” (Hill Start) הוא קומדיה-טרגית משפחתית שבמרכזה משפחת גבע הירושלמית המבוססת – והמתפרקת. האב, מיכה (שלמה בראבא) הוא מנתח פלסטי רודני ומצליח שאינו שלם עם בחירתו של בנו, ארי (איתי טיראן), מנתח פלסטי אף הוא, להינשא לרלי (רותם זיסמן כהן). אם המשפחה היא אורה (עידית טפרסון), מורה להתעמלות בבית ספר תיכון, שמשתתפת מדי שנה במרתון המיועד למורים ומנצחת בו. באותו בית ספר עובדת גם בת המשפחה שלומית (מלי לוי גרשון) חסרת המחזרים. שלומית היא מורה לערבית שסוגדת לתרבות הערבית, ובמיוחד לשחקן הקולנוע הנערץ עליה (יוסי סוויד). מוטי (יוסי מרשק) הוא נכה צה”ל שמתאהב בה, אך שלומית מאוהבת בזמר שאליו היא עורגת בזמן שיעורי הערבית. ביום החתונה נקלעת המשפחה לתאונת דרכים, האם אורה נכנסת לתרדמת ממושכת, האב מיכה נאלץ לקחת שיעורי נהיגה מליאת (רומי אבולעפיה), שלומית ניצבת בפני משולש אהבים יהודי-ערבי, וכל המשפחה נאלצת להתמודד עם המציאות החדשה, להעיר את האמא וגם להוציא לפועל את החתונה. זהו סרט הביכורים של הבמאי אורן שטרן (על פי תסריט שלו ושל ריקי שולמן).
כוכבת הסרט, השחקנית רותם זיסמן כהן, היא אורחת פסטיבל “סרט” ותענה על שאלות הקהל בתום ההקרנה החגיגית.
הפסטיבל ממשיך עם הקרנת בכורה הולנדית של “אפס ביחסי אנוש” (Zero Motivation), הקומדיה השחורה שהייתה הזוכה המרכזית בטקס פרסי אופיר האחרון (תסריט ובימוי, שחקנית ראשית, עריכה, מוזיקה וליהוק) וזכתה גם בפרס תא המבקרים הישראלי (הסרט הטוב ביותר) ובפסטיבל טרייבקה (הסרט הטוב ביותר, במאית מצטיינת). הוא הפך לאחד הסרטים הנצפים והרווחיים ביותר בישראל בשנים האחרונות, וחלק מן המבקרים זיכו אותו בתואר “סרט פולחן”.
עלילת הסרט מחולקת לשלושה פרקים שמתייחסים זה לזה, ויחדיו יוצרים תמונת מצב מצחיקה ועגומה של משרד שלישות בבסיס מדברי מרוחק. הסיפור הראשון מגולל את קורותיה של דפי הנואשת (נלי תגר) שעושה הכל כדי לעבור לשרת בקריה בתל אביב. כאשר היא נתקלת בחיילת חדשה שהגיעה לבסיס (יונית טובי), דפי בטוחה שמדובר במחליפה שלה, אלא שטוויסט בלתי צפוי משנה את התוכנית. הסיפור השני עוקב אחר ניסיונותיה של זוהר (דאנה אבגי), חברתה המרדנית של דפי למשרד המכורה למשחק המחשב “שולה מוקשים”, לאבד את בתוליה. ואילו במרכז הפרק השלישי עומדת המפקדת הישירה שלהן, קצינת השלישות רמה (שני קליין), שרצונה לזכות בקידום מאותגר על ידי שתי החיילות נטולות המוטיבציה.
גם במקרה זה השחקנית הראשית, נלי תגר, היא אורחת פסטיבל “סרט” ותענה על שאלות הצופים בתום ההקרנה.
הקרנת בכורה נוספת היא של “תפוחים מן המדבר” (Apples from the Desert) המבוסס על הנובלה מאת סביון ליברכט, שגם חתומה על התסריט. רבקה אברבאנל (מורן רוזנבלט) היא בת צעירה למשפחה חרדית, המתגוררת עם הוריה בשכונת נחלאות בירושלים. כשאביה (שלומי קוריאט) מורה לה להתחתן עם אלמן מבוגר שיביא לה פרנסה טובה, היא מסרבת לקבל את רוע הגזירה. דודתה (עירית קפלן) מסייעת לה בחשאי והיא חומקת לחוג ריקודי עם. שם היא פוגשת את דובי הקיבוצניק (אלישע בנאי) ובורחת איתו למדבר. אמה (ריימונד אמסלם) נשלחת להחזירה מחיי ההפקר החילוניים, אך המפגש עם הזוג הצעיר בקיבוץ הדרומי מביא אותה לחשבון נפש בעצמה. זהו סרטם של צמד הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי.
והפתעה קטנה – לפני ההקרנה השנייה של הסרט, יוקרן הסרט הקצר “חרדת שחקים“ של אלון נוימן, מוקומנטרי שצולם כולו בתוך מטוס. ליורם יש 24 שעות כדי לטוס ללונדון ולהשיג את כספי הירושה שהשאירה לו דודתו. אם לו יגיע בזמן יועבר הכסף לצדקה, רק שלפני כן עליו להתגבר על הפחד שלו מפני טיסה.
לא רק שחקנים יתארחו בפסטיבל, אלא גם הבמאי המוערך ניר ברגמן (“כנפיים שבורות”, “הדקדוק הפנימי”) עם סרטו “יונה” (Yona), סרט עלילתי על חייה של המשוררת החד-פעמית יונה וולך. “יונה” נפתח בהצגתה של וולך (נעמי לבוב) כבת כפר צעירה המבקשת לפרוץ ולפלס את דרכה בסצנת השירה העברית, הנשלטת בעיקר על ידי גברים. הסרט ממשיך בתיאור מערכות יחסיה עם המשורר יאיר הורביץ (מיכאל מושונוב) והעורך הספרותי גבריאל מוקד (שלום מיכאלשווילי) תוך התמקדות במחלת הנפש שלה. אנחנו מלווים את וולך במהלך שני אשפוזים בבית החולים לחולי נפש בטלביה, הראשון – במחלקה הפתוחה, השני – בסגורה. במהלך האשפוז הראשון וולך משתוקקת להתנסות במסע LSD, וזוכה בכך, בשני היא נאבקת במשבר כתיבה.
הבמאי ניר ברגמן יתארח בסוף ההקרנה ויענה על שאלות הקהל.
סרט נוסף שנוגע בשירה ומציב במרכזו אישה הוא “הגננת” (The Kindergarden Teacher), שגרף שבחים בישראל ובעולם. “אחד הסרטים הישראליים הייחודיים, המקוריים, המורכבים ואף המרגשים ביותר”, תיאר אותו המבקר אורי קליין, עמיתו שמוליק דובדבני כינה אותו “נדיר ונהדר”, והמבקר אבנר שביט כתב כי הוא “מרתק ומעורר מחשבה”. עלילתו התמציתית של הסרט מביאה את סיפורה של גננת (שרית לארי) המזהה בגן ילד בעל כישרון נדיר לשירה שאמו נטשה אותו, ומטפחת עמו קשר ייחודי. נירה נפעמת מיכולתו הספונטנית של יואב (אבי שניידרמן) לחבר שירים תוך כדי הליכה מונוטונית אנה ואנה שבסופה הוא מכריז “יש לי שיר”. היא לוקחת אותו תחת חסותה ויוצרת עמו קשר אימהי-אינטימי, אך גם מקריאה את שיריו בסדנה, כאילו היו שלה. אביו המסעדן (יחזקאל לזרוב) מעוניין בחיים נורמליים עבור בנו ולא רוצה לפתח את הנטיות האמנותיות שלו ואפילו דודו (דן תורן) משורר בעצמו, מסרב לעזור. בהדרגה מפתחת נירה אובססיה לכישרון הצעיר ול”הצלתו”, אך האם היא דווקא מסוכנת לו? בתפקיד המטפלת של יואב מופיעה הזמרת אסתר רדא, שגם מבצעת את אחד משיריו של הבמאי נדב לפיד, שכתב כילד. זהו סרטו השני באורך מלא של לפיד (“השוטר”).
ולבסוף, כמובן שמקומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נפקד מהפסטיבל, והוא זוכה ליייצוג יוצא דופן בדמות סרטו התיעודי של נדב שירמן, “הנסיך הירוק” (The Green Prince). זהו כינויו של אחד מהמקורות המודיעיניים החשובים ביותר של ישראל בשנות ה-90 וה-2000, מסעב חסן יוסף – לא אחר מבנו של אחד מבכירי חמאס. הסרט מבוסס על ספרו המצליח של חסן יוסף, “בן החמאס”, שבו הוא מגולל את השינוי האידיאולוגי והאישי שעבר לאחר שישב בכלא הישראלי. בנוסף להפיכתו לסוכן עבור ישראל, חסן יוסף גם המיר את דתו לנצרות. הסרט מסופר משתי נקודות מבט, זו של חסן יוסף עצמו, השוטח את קורותיו כנער ואז כיד ימינו של אביו וכסוכן סמוי; וזו של איש השב״כ לשעבר גונן בן יצחק, מפעילו של חסן יוסף במשך שנים ארוכות והאיש שגייס אותו לעבודה. מדובר בדוקומנטרי שנחווה כסוג של מותחן ריגול, וכולל ראיונות לצד שחזורים מבוימים.
זהו סרטו השלישי של שירמן, שעוסק באופן קבוע בריגול, טרור, וחיים כפולים. סרטו התיעודי הראשון, “מרגל השמפניה” (2007), הביא את סיפורו של וולפגנג לוץ, מרגל ישראלי שפעל במצרים בשנות ה-60. סרטו השני, “חדר חושך” (2013), סיפק ראיון אינטימי עם מאהבתו הגרמניה של הטרוריסט הבינלאומי קרלוס. “הנסיך הירוק” זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון.
בנוסף לפן האמנותי ולחשיפה של התרבות הישראלית, פסטיבל Seret הוא גם עמותה רשומה העוסקת בצדקה, והשנה היא תומכת בארגון הישראלי “חיבוק ראשון – העמותה לטיפול בתינוקות נטושים“. מתנדבות ומתנדבי “חיבוק ראשון” מעניקים חום ומגע אנושי לתינוקות שננטשו בבתי חולים, מתוך הכרה בחשיבות החיבוק, המגע, השירה והמשחק להתפתחות התקינה של תינוקות אלה.
הם ילמדו את ילדיכם עברית ויקימו שבטים חדשים, הם צעירים וחדורי מוטיבציה, ועכשיו הם רק צריכים להתרגל לאופניים ולהתנשקויות ההולנדיות. הכירו את הש”שינים של הצופים והסוכנות בהולנד.
תמיר מרדכי לוי, תל מונד
“רציתי לעשות הפסקה מ’המירוץ של החיים’ ולהשקיע שנה שלמה בנתינה ועזרה לחברה ותוך כדי לפתח את עצמי. בנוסף היה חשוב לי להכיר את יהדות העולם ואת הקהילות הישראליות בחו”ל ואני שמח להיות במשך שנה חלק מקהילה כזאת. אני אוהב פה את החום של האנשים ואת הקהילה היחסית מצומצמת ומגובשת, ואת תחושת הראשוניות שבהיותנו קומונה חדשה יחסית (ב’)”.
תכלס, במה תעסוק השנה?
אני nרכז מפעלים של השבט, כלומר אחראי על ההוצאה לפועל של כל הפרויקטים הגדולים, וגם אחראי להקים שבט צופים בבלגיה, מדריך בתנועת הנוער נצ״ר וב’קהילה עברית’, ומלמד עברית במסגרות שונות.
אילו קשרים היית רוצה ליצור עם הקהילות הישראלית והיהודית?
“חשוב לי ליצור קשר שיתבטא בכך שהקהילה תתמוך בפרויקטים שננסה להרים ותרצה לקחת חלק בהם. מעבר לכך הייתי רוצה לפתח קשרי חברות שיבואו לידי ביטוי בכך שרבים יכירו את פעילותנו וירגישו חופשי לפנות אליי לתת עצה או לבקש, לשאול שאלה, לבקש עזרה או סתם לשבת לדבר”.
“החוויה ההולנדית שלי”
“הייתי מופתע מכמה מסודר ונוח כאן עניין האופניים וכמה כיף לדווש בנוחות בכבישים המיועדים לכך. אבל בהתחלה לא שמתי לב שיש תמרורים מיוחדים לאופניים ולכן בימים הראשונים שלי בהולנד נסעתי רוב הזמן נגד התנועה… הדבר השני שהייתי מופתע ממנו הוא כמות הפעמים שהצליל ח’ מופיע בשפה ההולנדית. עדיין לפעמים כשמישהו מדבר לידי בהולנדית אני בהתחלה חושב שהוא מדבר עברית”.
“הרגשתי שיש לי המון רצון לתרום, לתת מעצמי, לשתף אחרים ובאותו הזמן ללמוד מהם. ברגע שנפתחה ההזדמנות לצאת לשנת שירות בחו”ל והרגשתי שזה מתאים לי ולאישיות שלי. ראיתי בכך הזדמנות לשתף את הישראליות שבי, ובאותו הזמן ללמוד ולהכיר את חיי הקהילה ואורח החיים בחו”ל. הייתי רוצה להכיר את התרבות והאנשים ההולנדים, ליהנות מהאנשים איתם אני חייה, להסתדר במשך שנה מחוץ לבית ולדעת שאני מסוגלת לאתגר את עצמי ולהצליח לתת מעצמי גם במקום שהוא לא המקום הטבעי שלי”.
תכלס, במה תעסקי השנה?
אני אעבוד בבתי הספר היהודיים. אצטרף למורות ליהדות ולעברית בשיעורים, אעביר שיעורים פרטיים בעברית לילדים מבית הספר, ויחד עם איתי, עמיתי לקומונה, ניקח חלק גדול בארגון אירועים וחגים בבית הספר. אני גם מרכזת הדרכה של שבט שבשבת באמסטלפיין. בימי ראשון אעביר פעולות ביחד עם חבריי הש”שנים לילדים מגיל 6 עד 18 במשך שעתיים, וכמובן נצא לטיולים ולמחנות.
אילו קשרים היית רוצה ליצור עם הקהילות הישראלית והיהודית?
“הייתי רוצה ליצור קשרים חבריים ומשפחתיים. הייתי רוצה לדעת שגם כשהשנה הזאת תסתיים, אותם אנשים שנכנסו לי לחיים ימשיכו להיות משמעותיים בשבילי ואני אמשיך להיות משמעותית בשבילם גם מרחוק”.
“החוויה ההולנדית שלי”
“נפלא לגלות שכולם כל כך נחמדים ומחייכים אלייך גם אם לא מכירים אותך! לוקח לי זמן להתרגל לעובדה שכשמכירים מישהו לוחצים לו את היד, אבל אני מתחילה לאהוב את זה. ואני במיוחד אוהבת את האפשרות ללמוד שפה חדשה ומסובכת”.
“רציתי לתרום, לעשות פסק זמן מהחיים, לחוות תרבות וקהילה חדשות”. נרין, תמיר, נועה ואיתי בהכנה בארץ
נרין נג’אט, אודים
“כמישהי שעד לפני חמש שנים גרה מחוץ לישראל וחיה בקהילה יהודית (בסקוטלנד) אני מכירה את הרצון להרגיש קרבה לזהות הישראלית והיהודית שלי. עכשיו אני מרגישה שעליי לתרום את חלקי לקהילה שלא מזמן הייתי חלק ממנה. לא ביקרתי בהולנד לפני שהגעתי לשליחות. רציתי להכיר תרבות שונה ממה שאני מכירה ולאתגר את עצמי. בינתיים ממה שיצא לי להכיר אני מאוד מתרשמת מהולנד ומהאנשים שחיים בה”.
תכלס, מה תעשי במהלך השנה?
“אעבוד עם מספר תנועות נוער – הצופים, השומר הצעיר והבונים דרור, בפעולות שבועיות, טיולים, מחנות, טקסים ועוד. אעסוק גם בשיעורי עברית ובמפגשים של ‘קהילה עברית’, ואעבוד עם הארגונים ‘מסע’ ו’הבית הישראלי’”.
“החוויה ההולנדית שלי”
“גיליתי שיש פה מודעות גבוהה לבריאות ולכושר. כל מי שפגשתי עד כה משתתף בחוג ספורטיבי כלשהו, או נוסע באופניים לכל מקום, לא משנה מה מצב מזג האוויר. עוד דבר שהפתיע אותי מאוד היה המנהג לתת שלוש נשיקות בלחי כשנפגשים. לא הייתי מודעת לזה עד לרגע שבו הכרתי לראשונה אישה הולנדית”.
איתי עינת, אבן יהודה
“היה לי ברור שאני הולך לתרום שנה לקהילה אחרי הצופים. כשעברתי על כל המסגרות האפשריות הבנתי ששנת שירות דרך הסוכנות היהודית בחו”ל היא חשובה ביותר משום שיש לטפח ולחזק את הקשר בין יהודי התפוצות למדינת ישראל. הגעתי להולנד משום שבהולנד יש קהילה יהודית חזקה וחשוב לי מאוד לחזק ולשמר את הקשר בינה לבין העם היהודי היושב בציון”.
תכלס, במה תעסוק השנה?
“השנה אעבוד בעיקר בבתי הספר היהודיים, שם אתלווה לצוות מורי עברית ויהדות, אפעיל שיעורי ספורט מיוחדים שישלבו את השפה העברית, ואארגן ביחד עם נועה אירועים לכבוד החגים. חוץ מזה אני מדריך את השכבה הבוגרת והשכבה הצעירה ביותר בשבט שבשבת, ואני מקים שלוחת צופים בהאג יחד עם נרין”.
מטרות וציפיות משנת השירות:
“אני מצפה לחוות חוויה מיוחדת ביותר ולתת משהו מעצמי לקהילה המתגוררת בהולנד. אני רוצה לתת את כל כולי לשנה הזאת ולהשקיע בו את מיטבי. בנוסף, מטרתי להכיר כמה שיותר אנשים וליצור קשרים שיחזיקו מעמד למשך זמן רב”.
“החוויה ההולנדית שלי”
“ההולנדים מנשקים זה את זה שלוש פעמים כשהם נפגשים, זה לפעמים קצת מביך אותי וגורם לתחושת אי נוחות ומצבים שקצת מביכים לשני הצדדים. אבל לא נורא, אני אתרגל גם לזה!”
קומונה ב’. מעוניינים בקשרים חברתיים ומשפחתיים לאורך זמן
מהם ראשי התיבות נצ”ר? כמה זמן פועלת בהולנד תנועת בני עקיבא? איפה נהנים ההורים ממועדון בזמן פעילות הילדים? ארבע תנועות הנוער הציוניות בהולנד פתחו שנה. קומונה ב’ מדווחת
את השנה המשוגעת של הצופים בשבט שבשבת פתחנו בפסטיבל פתיחת שנה שכלל הרבה הפעלות לילדים, היכרות עם המדריכים החדשים מישראל (הש”שנים, מתנדבי שנת השירות, שעליהם עוד תשמעו בהמשך), מתקנים מתנפחים והמון עוגות ואוכל מעולה שהכינו ההורים התומכים של החניכים בשבט (תודה רבה!!!). נראה היה שכולם נהנו, ולראיה – גם בפעולה הראשונה שלנו בשבט שבוע לאחר מכן הייתה נוכחות גדולה של חניכים ובני משפחה. בזמן הפעולה לילדים נהנו הורי החניכים מהרצאה במועדון ההורים של השבט, שלוותה בכיבוד ושתייה חמה. בהחלט ניתן להגיד שהייתה פתיחת שנה מוצלחת ונראה שהחניכים והמשפחות נהנו מאוד מהקבוצות החדשות, המדריכים החדשים, והפעילות המגוונת והכיפית שעשינו ביחד.
מצפים לכיף של השנה הקרובה, למסיבות ולמחנות, וכמובן, מחכים לראות עוד חניכים חדשים שיצטרפו אלינו.
הפנינג פתיחת שנה בשבט שבשבת (צילום: קומונת אמסטרדם)הורי החניכים הכינו אוכל מצוין, אבל גם זכו ליהנות מהרצאה במועדון ההורים (צילום: קומונת אמסטרדם)
נצ”ר (נוער ציוני רפורמי, Netzer Olami) היא תנועת נוער בינלאומית של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (WUPJ).
החודש היו לנו שתי פעילויות פנטסטיות: לימוד וארוחת צהריים של שבת ב-LJG באמסטרדם (Shabbat Lunch & Learn), ובשנייה ערכנו ארוחת ערב משותפת בשבת ב-LJG בהאג (Shabbos diner). היה זה שילוב של אוכל טעים ודיונים תוססים. בפעולה הראשונה עסקנו ביום כיפור, דנו במשמעותו, בחוקים ובמנהגים, ובהזדמנות שהוא נותן לנו לעשות הפסקה ולחשוב על מה שאנחנו רוצים לשנות בעצמנו וביחסינו עם אחרים. בארוחת הערב של שבת דיברנו על זמן וחגים יהודיים – המשמעות של חגים יהודיים בחיים ואיך לחגוג אותם עם חיבור למסורות הישנות, תוך שמירה על הדרך שלך (ותודה מיוחדת לטניה, לורה, אשלי ויורם על סידור הכול).
ומה מתוכנן להמשך? ל-Lunch&Learn הקרוב הוזמן הרב מנו לדבר איתנו על חג סוכות. נדון בתקופת ארבעים השנה שבמהלכה נדדו בני ישראל נדדו והתגוררו במקלטים זמניים, ואיך זה קשור לחדשות שאנו שומעים היום על הפליטים שעזבו את בתיהם וחיים במקלטים זמניים.
וכמובן שכבר חושבים על הטיול הצפוי לפראג של קבוצת גילאי 17-12, אחרי הטיול המוצלח לפריז בשנה שעברה.
טיול נצ”ר לפריז בשנה שעברהארוחת ערב שבת בנצ”ר. אוכל טוב ודיונים מעניינים
תנועת בני עקיבא פעילה בהולנד מאז 1948. עיקר העבודה שלנו היא סביב תורה, עבודה ועלייה. התחלנו את השנה במחווה יפה של חסד – הלכנו לבית האבות היהודי “בית שלום” באמסטרדם בראש השנה, חילקנו פרחים לקשישים ובירכנו אותם בשנה טובה. הייתה זו פעילות משמעותית הן עבור החניכים והן עבור הקשישים.
אחד הדברים החשובים מאוד שאנחנו עושים, הוא שליחת החברים שלנו לישראל. כבר בתחילת השנה הייתה לנו הזכות להיפרד מאחד מחברי המזכירות שלנו שהולך להשתתף בתוכנית הכשרה של תנועת בני עקיבא העולמית בארץ, ולאחל לו הצלחה. הפעילות החשובה ביותר שלנו היא כמובן הפעילות השבועית עם החניכים, כ-80 במספר. בשבת יש פעילות מהנה וחינוכית שמעבירים מדריכים מסורים.
אלו לא הדברים היחידים שאנחנו מארגנים. יש לנו פעילויות לקהילה היהודית. בכל שנה, אנו מנסים להביא קצת מישראל להולנד על ידי ארגון הקפות שניות, מסיבת ריקודים ענקית, וחגיגה כמו שרק בישראל … ובהולנד!
פעילות בני עקיבא בבית האבות “בית שלום”פעילי בני עקיבא יוצאים להכשרות בישראל.
עוד לפני פעולות פתיחת השנה בהאג ובאמסטרדם ערכנו ועידה מוצלחת של חברי תנועת הבונים שבה נכחו 60 חברים ונבחרה המזכירות החדשה. רוב חברי המזכירות החדשה סיימו שנת הכשרה בארץ ולמדו הרבה, וכולם כמובן נלהבים לקראת השנה החדשה.
פתחנו את השנה עם 40 חניכים, וביום שישי האחרון של ספטמבר אירחנו קבוצה מהכפר הירוק במסגרת חילופי תלמידים. הסברנו להם על הקהילה היהודית בהולנד ועל תנועות הנוער.
מה מתוכנן השנה? כמובן פעולות שוטפות רבות ומהנות, סופשבוע מיוחד לחניכים ייערך ב-13 עד 15 בנובמבר.
המאמר הזה מיועד רק להורים המעוניינים לעזור לילדיהם להעלות את ההערכה העצמית שלהם, לפתח את תחושת המסוגלות, וללמוד איך להגשים לעצמם חלומות. הנבונים יבינו שהילדים פה הם רק סיפור כיסוי… ויש גם מתנה שווה לקוראי דאצ’טאון.
הילד/ה שאני השנה
שנה חדשה בפתח, הילדים כבר הולכים אל בתי הספר ואנחנו כהורים נרגשים עבורם אך גם מעט חוששים ומקווים בכל לבנו כי תהיה זו שנת לימודים מוצלחת וכי הם ילמדו ויגשימו חלומות. ומכיוון שזהו רצון גלובלי, החלטתי לחשוף בפניכם את הכלי הפשוט ביותר אך גם המשמעותי ביותר שאני משתמשת בו גם עם ילדיי כדי ליצור עבורם לא רק את כל התחושות שציינתי למעלה, אלא גם עתיד טוב יותר. ממש ככה.
אני קוראת לזה “הילד/ה שאני השנה”, ואני משתמשת בו החל מהגיל בו ניתן לפתח שיחה עמוקה מספיק בנושא, מניסיוני בסביבות גיל ארבע. ומאז שאני משתמשת בכלי הזה עם ילדיי אני מופתעת שוב ושוב כמה זה עובד גם עליהם (למרות שאני לא מבינה למה זה מפליא אותי אם אני רואה את זה עובד גם על מבוגרים וגם על עצמי. אבל כן, זה מדהים כמה שזה עובד, ובהמשך אני גם אסביר למה).
והנה מה שאנחנו עושים:
אנחנו קובעים פגישה: עם כל אחד מילדיי אני קובעת פגישה לבד, בבית או בבית קפה שאהוב עליו, ואנחנו דנים באיזה ילד/ה הוא/היא רוצה להיות בעוד כשנה.
באווירה הנינוחה הזו אני שואלת אותם שאלות בכל מיני תחומים, שכן אני מאמינה שהצלחה בבית הספר היא חלק ממכלול של הצלחה גם בתחומי חיים אחרים: משפחה, חברים, חוגים – הכל קשור והכל נכנס.
אני כותבת את כל מה שהם אומרים במחברת המיוחדת שלי (זו שעוזרת לי לא לאבד את הראש), והם מרגישים מאד מיוחדים!
אני מתמצתת את הדברים לכדי משפטים קצרים שאותם אנחנו מנסחים בזמן הווה (ילדים גדולים יכולים לעשות את זה לבד).
למשל: “אני רוצה שיהיו לי יותר חברים” יהפוך ל”יש לי הרבה חברים”.
ו”אני ממש רוצה שכבר תרשו לי להישאר בבית לבד” יהפוך ל”הוריי סומכים עליי ואני נשאר בבית לבד”.
למה בלשון הווה?
כי כך המוח שלנו עובד. המוח לא “מאמין” לדברים שאינם ברורים, למשאלות או ל”אולי”. המוח מאמין רק לדברים שהם קונקרטיים. ולכן לשון ההווה משכנעת את המוח שהדבר כבר קורה, וכך נוח לו להסתדר עם זה. במילים אחרות, המוח מסתדר עם הוויה שהיא עכשווית, שמתרחשת עכשיו. ולכן יש לעשות מה שאני קוראת “הבאת העתיד אל ההווה”, כי העתיד כבר כאן.
זה מה שנקרא באנגלית Mind Setting. השפעה על התודעה שלנו. אנחנו בעצם אומרים להוויה שלנו שהנה היא כבר מתרחשת. ואני אגלה לכם שאת תרגיל הדמיון הזה עושים האנשים המצליחים ביותר בעולם. הם רואים את עצמם משיגים את המטרות שלהם בעיני רוחם. הם חשים את זה. ואם זה הסוד שלהם, אז למה שאנחנו, כהורים, לא נעזור לילדינו להשתמש גם הם בכלי הזה? הם הרי דור העתיד של האנשים המצליחים? לא?!
השלב האחרון הוא למקם את כל המידע שבידכם על לוח או תמונה, לתלות או להניח במקום שהילד רואה מדי יום כמו על הקיר ליד המיטה או בסמוך לשולחן הכתיבה (אם עוד יש ילדים שעושים שיעורי בית כמו שאנחנו היינו עושים…).
מדי פעם, במשך השנה, דברו עם הילדים על ה”ילד/ה שהוא/היא השנה”. בדקו:
מה קרה או השתנה?
האם הם עדיין שמחים בבחירות שעשו?
האם יש משהו שהם כבר השיגו והם רוצים להוסיף מטרה להגיע אליה? (אני באופן אישי מאוד לא אוהבת “מטרות” ומלמדת אנשים איך להשיג את מבוקשם גם בלי המילה הזו שהיא מבחינתי גורמת לאנשים לפספס בדיוק את המטרה, אבל על כך בפעם אחרת).
הקטנה אכן לימדה את עצמה לרכוב על אופניים: יום אחד הגעתי אל בית הספר בשעת הפסקת הצהריים ולא האמנתי למראה עיני – הילדה רוכבת על אופניים למרות שלא הסכימה לנסות את זה לבד בבית!הגדולה שלי אכן התקבלה להיות הנציגה הצעירה ביותר במועצת התלמידים
עכשיו בואו נבין: למה זה עובד כל כך טוב?
כי אנחנו עוזרים להם לכייל בדיוק את אותה תודעה להצלחה – וכשאנחנו עושים את זה, כל ההוויה שלנו מכוונת להצלחה הזו.
כי ברגע שהתודעה שלנו מכוונת על משהו, וביטאנו את זה במילים, בכתיבה ואז גם מסתכלים על זה בכל יום ויום, גם המעשים שלנו יהיו מכוונים לשם, בלי שבכלל נתכוון.
ואני מקווה שאתם כבר יודעים שרק המעשים שלכם יגשימו לכם חלומות.
ואחרון ומאוד חביב: הדרך הזו מלמדת אותם להשתמש בתודעה של צמיחה.
ואם זה לא מספיק יש עוד!
חשבו על הרגשת המסוגלות שזה נותן להם.
חשבו על ההערכה העצמית שלהם כשהם ייווכחו שהם מסוגלים להגדיר משימות ולעמוד בהן!
חשבו כמה בטחון עצמי זה יכול להעניק להם כי הם לומדים שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל היכולות שלהם.
ההזדמנות להעניק את כל הטוב הזה לילדים שלכם נמצאת בידיים שלכם! האם תנצלו אותה?
שתהיה לכולנו שנה טובה, כי אנחנו נעשה אותה טובה.
נעה
וכמה הערות מעשיות
היו יצירתיים בלוחות שלכם. אך אם בכל זאת תרצו לקבל ממני במתנה את התבנית לבניית הלוח שאתם רואים פה בתמונות, שלחו לי מייל ל- noa@nbmove.com
אני אשמח מאד לקבל מכם תמונות או קבצים של הלוחות שלכם ואם זה בסדר אז גם לקבל את אישורכם לפרסם אותם (לא חייבים). אז שלחו אותם לאותו המייל.
חמישה קוראי “דאצ’טאון” שישלחו אליי לוחות יקבלו מתנה: שתי שיחות אימון טלפוניות איתי לגבי הלוחות. האחת עכשיו והשנייה בעוד כמה חודשים כדי לראות מה קרה בינתיים (החמישה יוגרלו מבין מי שישלחו את הקבצים שלהם עד מוצאי שמחת תורה, 5 באוקטובר).
קל להיכנע להימנעות, אך ככדור שלג היא רק מגבירה את החרדה. דנה שלומאי מציעה דרכים יעילות להילחם בפחד בשלוש הזירות שבהן הוא תוקף אותנו. חלק ב’
מהי חרדה?
חרדה היא תחושה מאוד לא נעימה, לכן רק טבעי לנסות ולהימנע ממנה אם אפשר. אתם מקבלים פיק ברכיים וסחרחורת במקומות גבוהים? פשוט אל תעלו. ללכת למסיבה, לעשות “מינגלינג” עם אנשים אחרים ולהשתתף בשיחה גורם לכם למבוכה עד שאתם מזיעים וכל הגוף מתכווץ? פשוט אל תלכו ותישארו בבית עם חברים טובים. מחשבה מסוימת מדאיגה ומטרידה אתכם עד כדי כך שאינכם נרדמים בלילה? פשוט תחשבו על משהו אחר. לכאורה, פתרון “פשוט”. אבל יש בעיה עם הפתרון הזה, עם הימנעות. היא לא נותנת הזדמנות להתגבר על הפחד והחרדה. יותר מזה – היא לאט לאט גוברת, וככדור שלג היא מגבירה את החרדה.
אז איך מטפלים בחרדה? הטיפול השכיח ביותר כיום הוא טיפול התנהגותי-קוגנטיבי (CBT). המטרה שלי היא לקחת אלמנטים מהטיפול ולהראות כיצד ניתן ליישם אותם בכוחות עצמנו ביום יום.
אז מה בעצם עושים בטיפול?
מנסים לטפל בחרדה בכל אחת מאותן זירות שבהן היא מופיעה:
הראשונה היא הזירה הקוגניטיבית, כלומר המחשבות. ההנחה בטיפול היא שהמחשבות שלנו – ולא אירועים חיצוניים – הן שמשפיעות על איך שאנחנו מרגישים. במילים אחרות, לא המצב הוא שקובע איך נרגיש, אלא איך שאנחנו תופסים אותו. לכן, בטיפול מזהים את המחשבות שמייצרות את החרדה ומאתגרים אותן. אדם שמתמודד עם חרדה מתמודד למעשה עם מחשבות שלאחרים לא נשמעות הגיוניות. “אם אכשל בבחינה כל החיים שלי נגמרו”, “אם אגמגם כשאני מרצה כולם יצחקו ויחשבו שאני טיפש”. המחשבות של מי שמתמודדים עם חרדה תופסות את הסיטואציה כמסוכנת יותר ממה שהיא באמת. העיקרון בטיפול הוא לזהות את המחשבות ולנסח אותן, לבדוק עד כמה הן נכונות, ואז להחליף אותן במחשבות אחרות, מציאותיות יותר.
הזירה השנייה היא זירת ההתנהגות. המחשבות והרגשות שלנו מובילות אותנו להימנע מאותם דברים שנדמים לנו נוראים. בזירה זו הטיפול עושה שימוש רב בחשיפה. כלומר, עוזר להיחשף באופן הדרגתי ומבוקר לכל אותם מצבים או דברים שמעוררים בנו חרדה ופחד. לאט לאט, עם החשיפה, אנחנו משיגים תחושת שליטה וגם נותנים לעצמנו הזדמנות לבדוק מהי המציאות. אדם שנמנע מאירועים חברתיים כי הוא מפחד ממה יקרה אם “ייתקע” ולא יהיה לו מה להגיד, מעודדים אותו בטיפול להגיע לאירוע חברתי. זו ההזדמנות לראות לראות האם המציאות באמת כל כך גרועה כמו שחשש. האם באמת אין לו מה לומר וכל שיחה מלאה בשתיקות מביכות? האם באמת זה כל כך נורא אם הוא באמת נתקע?
הזירה השלישית היא הזירה הגופנית. החרדה מפעילה את כל הסירנות בגוף, והוא נדרך ומוכן לקרב. התחושות הגופניות שמלוות את החרדה – דפיקות לב, הזעה, כאבי בטן – מגבירות את החרדה. כאשר לומדים לווסת את התגובה הגופנית, את הדריכות של כל המערכות בגוף, החרדה יורדת גם אם עדיין לא טיפלנו במחשבות ובמקור שלה. לכן, בטיפול לומדים אמצעים להרפייה ולהרגעה של הגוף.
ועכשיו לעבודה
אז איך אפשר להשתמש בעקרונות הללו לעזרה עצמית? להתמודדות ביומיום? כמובן שלעתים דרושה התערבות של איש מקצוע בהתמודדות עם החרדה, ועדיין, יש דברים רבים שאפשר לעשות גם בכוחות עצמנו.
התמודדות קוגנטיבית: הרבה פעמים חרדה מתחילה ממחשבה קטסטרופלית בסגנון “מה יקרה אם…?”: “מה יקרה אם אכשל בבחינה”, “מה יקרה אם אגיד משהו לא במקום”, “מה יקרה אם עשיתי משהו אסור”, “מה יקרה אם לא נסתדר כלכלית”. המחשבות הקטסטרופליות הן חסרות גבול, מתגלגלות ותופסות תאוצה ככל שהן ממשיכות. הדרך שלהן לצבור כוח היא על ידי הגזמה של הסיכוי שמשהו יקרה או של המשמעות שלו. למה הכוונה? קחו לדוגמה אדם הסובל מפחד סומטי ולפתע כואב לו הגב. המחשבה הקטסטרופלית תגזים בסיכויים – “כואב לי הגב, וגם אתמול הייתי עייף מאוד, בטוח זה סרטן”, או במשמעות – “יש לי בטוח סרטן ואין מה לעשות עם זה. אני אמות”. בטיפול מזהים את המחשבה הקטסטרופלית, ומתוך ההבנה שהיא מייצרת הגזמה של המציאות, מתחילים לאתגר אותה, להתדיין איתה: מה הסבירות שההסבר לכאב הגב הוא סרטן?, אילו עוד הסברים יש? האם ייתכן שנתפס לי הגב? מה הגורם השכיח ביותר לכאבי גב? האם קרה בעבר שחששתי מסימפטום כלשהו והתברר שדאגתי לחינם? המטרה היא להתווכח עם ה”מציאות” שהמחשבה הקטסטרופלית מנסה לשכנע בה, ולהציע הסברים חלופיים, או מחשבות חלופיות.
Andreh Santos. I Hope My Turn
התמודדות התנהגותית: מרכיב נוסף בטיפול הוא חשיפה, כלומר ההתמודדות המעשית עם המצבים שמעוררים את החרדה. מבצעים את החשיפה באופן איטי והדרגתי. כל פעם מאתגרים את האדם בעוד שלב כך שמחשיפה לחשיפה הביטחון גובר. ההנחה שעומדת בבסיס החשיפות זהה לזו שהתייחסתי אליה קודם. דפוס החשיבה החרדתי מעצים את הקטסטרופה. האדם, באופן טבעי, נמנע מלהתמודד עם אותם מצבים ולכן גם אינו מאפשר לעצמו לגלות האם המציאות באמת כה נוראית. אם אטפס לקומה עשירית/ אגע בכלב/ אצא לדייט תקרה באמת הקטסטרופה שממנה אני חוששת? אני מאמינה שהדרך הנכונה לבצע חשיפות במקרים של חרדה משמעותית היא בליווי של איש מקצוע, ועדיין, כלל מנחה ליום יום בהתמודדות עם חרדה הוא לזהות מתי היא מונעת מכם לבצע פעולות או להתמודד עם מצבים, ולכוון עצמכם דווקא להתמודדות איתם וליציאה מאזורי הנוחות שלכם.
התמודדות גופנית: ההיבטים הגופניים של החרדה הם לא רק התוצאה של החרדה, אלא גם מגבירים ומתדלקים אותה. בהתחלה הופתעתי לראות שישנן פעמים שבהן אנשים לומדים להרגיע את הגוף, והחרדה פוחתת בצורה דרמטית, גם אם לא התייחסו למחשבות המטרידות באותו הרגע. העבודה על הגוף דורשת תרגול. לא רק בזמן של חרדה אלא גם ביום יום. חשוב לציין שאין טכניקת הרפייה אחת שעדיפה על פני האחרות. כל אחד מתחבר לטכניקה אחרת, והרבה פעמים שילוב ביניהן הוא האופטימלי.
הרפיית שרירים (שיטת ג’ייקובסון) – כיוון שהחרדה מייצרת מתח רב בשרירים, הרפייה של השרירים מעבירה גם לנפש מסר מרגיע. מכווצים באופן חזק ומכוון קבוצות שרירים שונות, ואז מרפים בבת אחת. כך למשל מכווצים לכמה שניות את כפות הרגליים, כפות הידיים, השוקיים, הבטן, העיניים, הפה וכו’. מקפידים בכל פעם לכווץ רק את אותו האזור ויתר הגוף נשאר רפוי. כאשר משחררים בבת אחת מורגשת לפתע הקלה בשריר.
עבודה על נשימה – החרדה מייצרת קוצר נשימה כיוון שבמצב כוננות הנשימה הופכת קצרה ומהירה. כאשר מצליחים להסדיר את הנשימה ולהרגיעה, גם החרדה פוחתת. מתחילים בנשימה איטית ועמוקה דרך האף. מרגישים את הבטן מתמלאת באוויר. סופרים עד שלוש, ואז משחררים את האוויר דרך הפה באיטיות.
דמיון מודרך – עוצמים את העיניים ומדמיינים מקום רגוע ושלו. מדמיינים אותו בצורה החיה ביותר שניתן (מה הריח במקום, מהם הרעשים ששומעים, אילו תחושות יש, מרגישים רוח מלטפת את פנים). כאשר מרגישים רגועים, פוקחים באיטיות את העיניים.
מיינדפולנס – מושג שלאחרונה מופיע בכל מקום. זו היכולת להישאר ממוקדים בכאן ובעכשיו, בחוויה שמתרחשת ברגע הזה ללא שיפוט שלה. יש מי שמעדיפים לבצע מדיטצית מיינדפולנס, שבה יושבים במקום שקט ומתמקדים בבהייה בנקודה, או בחזרה על משפט, והמטרה היא להתמקד בחוויה של אותו הרגע. אחרים מעדיפים לתרגל מיינדפולנס תוך כדי ביצוע פעולות אחרות כגון הליכה, ריצה, אכילה. גם כאן המטרה היא למקד את המודעות ברגע העכשווי. בפעולות שאנו מבצעים, במה שקורה לנו בגוף. העיקרון המנחה הוא של התבוננות במה שקורה כרגע ולא במחשבות מאומצות. כאשר עולות תחושות, גם אם אינן נעימות, המיינדפולנס מלמד אותנו להתבונן בהן אך לא לשפוט אותן או להילחם בהן.
מילת סיום:
חרדה היא דבר שכיח מאוד, והיא לא תמיד דבר רע. לפעמים אנחנו צריכים רמה מסוימת של מתח וחרדה כדי להישאר בפוקוס, כדי שתהיה לנו מוטיבציה, כדי להיות יצירתיים, כדי להתעקש על שלנו או להתמודד עם מצבי לחץ. אבל לפעמים החרדה מוגזמת והופכת להיות כמו צל שמרים את ראשו כשלוחצים על כפתורים מסוימים. צל מפריע, שמנסה להכתיב את החיים. ולפעמים נראה שזה חזק מאיתנו, או שפשוט ככה אנחנו. אך לא כך היא. היה לי חשוב לכתוב דווקא על הטכניקות לעזרה עצמית כדי להראות שלכל אחד יש בידיים כלים להתמודדות עם “המפלצת”.
החזרה ארצה לאחר תקופה של רילוקיישן בחו”ל טומנת בחובה את כל האלמנטים של הגירה, על ריגושיה וקשייה. נעה ברום קיבצה שלל עצות ממאומנים ומחברים שעשו את זה.
לפני יותר מ-20 שנה, בהיותי בת 17, חזרתי לארץ לאחר שליחות שלנו כמשפחה בפריז. זכורה לי חוויה מטלטלת שהייתה אחת החוויות המגבשות ביותר של אישיותי והייתי רוצה לחלוק חלק מהתובנות עמכם הקוראים, בעיקר אלה שחוזרים ארצה עם ילדים.
לצורך השלמת התמונה (כי בואו ונודה שמבט של נערה בת 17 אינו מראה את התמונה כולה), גייסתי חברים ומאומנים לשעבר שחזרו “הביתה” מרחבי העולם בשנתיים האחרונות.
שאלתי אותם את שתי השאלות הבאות: מה היה יעיל בהתנהלות שלהם לקראת ועם החזרה הביתה?
ומה היו עושים אחרת?
מהתשובות עלו כמה עניינים מאד ברורים:
הרבה מאוד נכתב ונאמר על היציאה לרילוקיישן, והרשת מוצפת בטיפים להסתגלות במקום החדש. חברות המכבדות את עצמן מצמידות למשפחות איש לווי לפני היציאה ובמהלך ההתאקלמות, אך על החזרה ארצה ישנו הרבה פחות מידע והחוזרים זוכים למעט מאוד תמיכה, אם בכלל, כי אחרי הכל, הם חוזרים “הביתה”, ולמה שנעזור להם?
כשאתה יוצא לחו”ל רוב האנשים סביבך הם בדרך כלל באותה הקלחת: אנו נוטים להתחבר עם expats אחרים, ישראלים או זרים אחרים במקום החדש. אמנם עליך להתחיל לבנות חיי חברה חדשים לחלוטין ולהיות מעורב באופן מאוד פעיל בבניית המעגל חברתי החדש, אך העובדה שכולם סביבך עושים זאת מקלה מאוד, ואינך מרגיש כה שונה או מוזר.
לעומת זאת, כשחוזרים הביתה, אנחנו לרוב היחידים במצב הזה והרגשת הבדידות יכולה להיות עמוקה.
יש נטייה להאדיר את המקום שבו היינו ברילוקיישן (הולנד לצורך עניינינו) ולהשוות בינו לבין ה”בית” שאליו חוזרים. אחרי שחוזרים, גם אם מאוד רצינו לחזור, חו”ל נראית הרבה פעמים האופציה המועדפת. מה שברור הוא שאנשים ב”בית” מאד לא אוהבים לשמוע את זה או לשמוע אותך מתגעגע ככה ואין לזה הרבה אמפתיה.
ה”בית” שאליו אנחנו חוזרים הוא לרוב כבר לא אותו הבית שעזבנו. גם אם חזרנו לאותה השכונה ואל אותם החברים, אנחנו השתנינו הרבה מעבר למה שנדמה לנו, וכמובן שגם מי שנשאר בבית התקדם והשתנה. גם אם נשארתם בקשר הדוק עם המשפחה והחברים וביקרתם הרבה בחופשות, השוני במציאות מתברר כגדול מכפי שמשוער.
משהבנו את ארבע הנקודות האלה, נסתכל עליהן כעוגן לתכנון שלנו, וכעת ניתן לעבור לטיפים היעילים ששמעתי וריכזתי עבורכם. כמו כל דבר ישראלי, אחלק את הטיפים לשלושה חלקים: השבועות שלפני החזרה, ימי החזרה עצמם והחודשים שאחרי.
בשבועות לפני:
תכננו
פתחו מחברת וכתבו בה הכל.
הכינו רשימות של משימות לפי בני המשפחה השונים. טבלת אקסל היא אופציה מצוינת כי אפשר לצבוע אותה בצבעים שונים ונעים לראות איך היא הופכת ירוקה עם כל משימה שנעשתה.
היפרדו כמו שצריך
היריעה הזו קצרה מלהסביר מדוע, אבל טקסי פרידה לא נוצרו ללא סיבה. חשוב ביותר להיפרד מחברים ומקומות בטקסיות הראויה להם. אני לא מדברת על שום דבר רוחני (אלא אם כן זה הקטע שלכם כמובן), כוונתי היא לאותן ארוחות פרידה, מסיבות פרידה ומסיבות סיום שבהן אתם נפרדים ונפרדים מכם.
ברוב המקרים האלה תקבלו מתנות למזכרת ותוכלו גם לתת משהו שיזכיר אתכם, ולדבר הזה יש משמעות רבה אחר כך. אמירת ה”להתראות” באופן רשמי וחוזר עוזרת לנו להתרגל לרעיון הפרידה והשינוי.
אחת מהמאומנות שלי שנמנעה כל כך מ”הפרידות האלו” שעשו לה רע לטענתה, גילתה לי בסוד של חדר הטיפולים שמרוב שהיא אמרה לכולם שהיא שונאת פרידות, אף אחד לא ארגן לה שום דבר והיא נעלבה והיה לה קשה. אז הנה משהו ללמוד מזה: אם אתם שונאי פרידות כמוה, או שאתם חושבים שלילדים יהיה קשה עם זה, כוונו את החברים הטובים להיפרד מכם בדרך שאתם אוהבים. זו יכולה להיות פרידה אינטימית בין מספר חברים מצומצם, או לבקש שרק יכתבו לכם משהו בספר פרידה שתעבירו בין חברים, ממש כמו ספרי הזכרונות שפעם היו לנו כילדים.
אני מציעה מאד גם לערוך טיולי פרידה אחרונים ממקומות אהובים: ממקומות בשכונה ובכלל, וכמובן לעבור בין חדרי הבית הנעזב, להציף זכרונות נעימים יחד מכל חדר וחדר, לצחוק ולבכות. זה בריא, זה משחרר וזה מקל מאוד.
הביאו את חו”ל אתכם
ממש כפי שאנחנו מתגעגעים לדברים מהבית כשאנחנו עוברים לחו”ל, יש לשים לב שתוך כדי השהות בחו”ל התרגלנו לפרטים קטנים וגדולים כאחד המאפיינים ושייכים למקום. להביא חלק מהם הביתה הוא מעשה המקל מאד על שמירת הזהות החדשה שיצרנו בחו”ל. הרי אם רצינו אם לאו, התרגלנו לאכול בסגנון אחר, להתלבש אחרת ולהשתמש בפריטים שאולי אין בארץ ושעכשיו מייצגים את חיינו החדשים.
אז תחביאו במזוודות ובמכולה פינוקים כאלה לעצמכם ולילדים, ומהולנד לא חסר: קישוטי גינה הולנדיים, האופניים ההולנדיים, עוגיות וסוכריות, או בקיצור, אם היה אפשר – חנות ממוצעת של HEMA.
קחו אתכם קצת הולנד בקלומפן
ודאו מקומות עבודה ובתי ספר נכון, זה לא תמיד אפשרי, אבל כל דבר שמאפשר נחיתה מוצקה על הקרקע וצמצום חוסר הוודאות הוא רצוי ואפילו חובה. חשוב לבדוק אם יש עזרה בחזרה מטעם מקום העבודה.
חשוב להבהיר לצוות בית הספר שהילדים החדשים חוזרים משהות בחו”ל. ישנם בתי ספר שיש בהם תמיכה מיוחדת לילדים שחזרו מרילוקיישן (זה כבר לא דבר נדיר כל כך) למשל בתוכניות לחיזוק העברית שבפעמים רבות אינה ברמה מספקת לעומת הרמה בכיתה (הפער העיקרי קיים בכתיבה וקריאה).
אם אין תוכנית כזאת, חשוב לדעת מי יהיה זה שיקלוט את הילדים בבית הספר ולהיערך לקליטה שלהם מבחינה לימודית וחברתית.
בימי החזרה עצמם:
בקשו עזרה
הרבה פעמים השהות בחו”ל ללא משפחה קרובה הרגילה אותנו לפעול לבד בלי עזרה, אבל בארץ לרוב יש עזרה והרבה רצון לעזור לכם. אז זכרו לבקש סיוע, למשל בשמירה על הילדים. כך אולי תצליחו לבצע את כל הבירוקרטיה ביומיים שלושה מרוכזים. בנוסף, הפעילו בני משפחה וחברים בהכנת הקרקע לפני חזרתכם. למשל: אם אתם חוזרים לבית שאותו עזבתם לפני הרילוקיישן, בקשו שיעזרו לכם בניקיון שלו ואפילו במילוי המקרר.
במקביל, נסו לשמור על “מרחב נשימה”: הסבירו לחברים ולמשפחה המורחבת שזה יקל עליכם אם לא תיפגשו מיד ושייתנו לכם זמן לנשימה והתארגנות. זכרו שאין עכשיו את הלחץ של ביקורי המולדת הקצרים ושעדיף להיפגש כשתסתדרו ותוכלו לעשות זאת יותר בנחת.
“חגגו” את המקום החדש
גם אם חזרתם בדיוק לאותו הבית, אתם לא אותם אנשים ודברים השתנו:
צאו לסיורים בשכונה להכיר את הניואנסים הקטנים שהתחדשו.
צאו לטיולים כאילו אתם מבקרים במקום בפעם הראשונה: בקרו במוזיאון המקומי, עלו אל מקום או בניין גבוה להכיר את העיר מ”למעלה”, צאו לסיורים בסביבה ובעיקר עם ילדים – הכירו להם את הבית החדש כאילו לא גרתם שם מעולם. בשבילם, גם אם שהו בחו”ל שנה או שנתיים בלבד, הדברים מורגשים כחדשים ולפעמים לא מוכרים. הכרת המקום מקלה על הפחדים והחששות, גם אלה הלא מדוברים.
בחודשים שאחרי:
המשיכו באורח החיים מהרילוקיישן
טוב, לא הכל אפשרי ורצוי, אבל בהחלט כדאי לוודא שכמה מהדברים שהייתם נוהגים לעשות ימשיכו. והדבר חשוב בעיקר לילדים, ובמיוחד כשמדובר בתחביבים ופעילויות. אם הילדים הולכים לחוגים מסוימים שהם אוהבים, כמו בלט או ג’ודו, נסו למצוא להם את הפעילויות האלה גם בארץ, לפחות לתקופת ההתחלה. השינויים סביב רבים כל כך וזו דרך פשוטה ויעילה לתת להם הרגשה של משהו מוכר, עם מילים מוכרות וריטואלים קבועים.
גם אתם זקוקים לזה לא פחות מהם: אתם רצים? חפשו שוב קבוצת ריצה, או חוג יוגה, או קרמיקה. ואם אין – צרו זאת לעצמכם. אני מכירה מישהי שפתחה את מועדון הספר הטוב שהיה לה כל כך חסר מהרילוקיישן בארה”ב עם חברותיה בארץ וכולן נהנות אחת לחודש מקריאת ספר משותף, דיון ויין טוב. חברתי הטובה וונדי, החליטה שלמרות המחיר המופקע של פרחים בקנדה, היא תמשיך לקנות פרחים טריים הביתה כל שבוע כפי שעשתה פה בהולנד. כמי שמכירה אותה ויודעת כמה פרחים עושים לה טוב, אני יודעת שזו הייתה החלטה נבונה מאוד.
הכירו חברים חדשים
נשמע מוזר, נכון? אבל תתפלאו שזה משהו שעבר כחוט השני בתשובות. אנשים סביבכם השתנו, אתם השתנתם, וזו הזדמנות נהדרת להרחיב את מעגל החברים. תתפלאו למצוא שחברים ישנים לא תמיד קולעים לטעמכם, ופתחו עצמכם לשינויים גם בתחום הזה.
הציגו את עצמכם לאנשי הסביבה החדשה
ממש כפי שעשיתם בתחילת הרילוקיישן: דברו עם האנשים במכולת השכונתית, הזמינו את השכנים הישנים-חדשים לקפה או הגיעו אליהם עם מגש עוגיות. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אין לכם מה להפסיד ויש הרבה מה להרוויח.
שמרו על השפה שרכשתם
נכון שאין דבר יותר נחמד מלקשקש בהולנדית בארץ כשכמעט איש לא מבין?
ככה גם עם הילדים. הולנדית או אנגלית: השתדלו להמשיך לחשוף אותם לשפה. זו מתנה שלא תסולא בפז. סקרים מראים שילדים, גם אם דברו את השפה המקומית במקום השליחות, שוכחים אותה אפילו כליל במהירות אם היא לא “מתוחזקת”. באופן אישי ראיתי ילדים ששכחו אותה תוך חודשים בודדים, וחבל.
קניות רחוקות-קרובות
ערכו מדי פעם קניות בחנות שמייבאת את מוצרי המקום שבו שהיתם. למי שלא יודע, יש חנות ומעדניה הולנדית בתל-אביב (ביאטריס). לחלופין, בקשו מחברים שנשארו בחו”ל שישלחו חבילות.
הייתי במסיבת פרידה שבה מישהי הגיעה עם ארגז ריק ועם המילים: “אני מבטיחה למלא לך דברים הולנדיים ולשלוח לך אחת כזאת כל כמה חודשים”. מיותר להגיד שכל הנוכחים עשו “אווווו” ארוך והתלהבו מאד מהרעיון. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות זה אכן מיושם והשמחה רבה.
קצת צניעות
השתדלו לא להפליג כל הזמן בשבחו של הרילוקיישן ובשבח המקום שממנו חזרתם, גם אם אתם מרגישים ככה. אנשים בארץ לא אוהבים לשמוע כמה טוב היה שם וכמה רע בארץ. זה טבעי וזה מובן ויש לשים לב לזה כדי לא להיחשב “השחצנים המתנשאים האלה”.
הבנתם את כוונתי, נכון?
מי שהיה שם
בהמשך לסעיף הקודם – חפשו חברים (אולי גם חברים חדשים, זוכרים?) שהיו שם, במקום שממנו חזרתם. נעים לחלוק את החוויות האלה וכשהאנשים שנשארו בארץ כבר יהיו שבעים מהסיפורים שלכם, סביר שאלה ישמחו להמשיך לשמוע ולהשמיע, להשוות ולהתרפק.
כמובן שאם יש כאלה שמתעניינים, חלקו חוויות חופשי.
ואחרון ובהחלט חביב: גלו מחדש את יופייה של הארץ, טיילו ותיהנו מהאוכל שאליו התגעגעתם בשליחות, מהאווירה של יום שישי, מהקצב ומהחוצפה הישראליים, או בקיצור: הזכירו לעצמכם את כל הדברים שאליהם כל כך התגעגעתם כששהיתם רחוק מהארץ הנהדרת (באמת) שאליה חזרתם.
זכרו כי המעבר חזרה לארץ הוא מעבר לכל דבר, הטומן בחובו את כל האלמנטים של הגירה, על הריגושים והקשיים. יש תקופת אופוריה, שלאחריה תקופת אבלות מסוימת, והשאלה היא תמיד כמה מהר מתרגלים לשגרה ומטפסים חזרה למעלה.
כשהאדם הקדמון חש פחד מפני סכנה, הוא נמלט על נפשו. מדוע חרדת מבחנים או חרדה חברתית שונות מכך? ומה צריך להבין כדי להתמודד איתן? הפסיכולוגית דנה שלומאי נלחמת במפלצת
חרדה. התחושה הזו של מתח, כשהבטן מתהפכת, המחשבות מתרוצצות במהירות, הלב דופק ואנחנו בכוננות. רובנו מכירים את ההרגשה הזאת לפני מבחן חשוב, ראיון עבודה, החלטה משמעותית או בשורה שמחכים לה. אני מאמינה שמעטים האנשים שלא חוו חרדה מעולם כיוון שזהו רגש אנושי נורמלי. למעשה, אנשים רבים גם מגיעים אליי מסיבות שקשורות בדרך זו או אחרת בחרדה וזו גם הסיבה שבחרתי לכתוב את המאמר הזה ואת המאמר הבא שיעסוק בנושא. לעומת חרדה עצמה, שהינה אחד מהרגשות הטבעיים שכל אחד חש, הפרעות חרדה הן דבר אחר. החרדה בהן עברה איזשהו גבול, והיא כבר מפריעה לסובלים ממנה לחיות כמו שהיו רוצים, מונעת מהם לחוות, ליהנות, לתפקד בעולם.
לפעמים אנשים לא מזהים את החרדה שלהם ככזו. הם חושבים שמשהו איתם “לא בסדר”, או שהם מאוד עסוקים בסימפטומים עצמם (דפיקות לב, דאגות לגבי העתיד וכו’). פעמים רבות, גם כשאנשים מקבלים את העובדה שיש להם הפרעת חרדה, הם ביקורתיים מאוד כלפי עצמם. הם רואים את החרדה כסימן לחולשה או אפילו לשיגעון. הביקורת העצמית הזו, המודעות העצמית המוגברת והעיסוק המוגזם בחרדה רק מגבירים אותה. לכן, הצעד הראשון להתמודד עם החרדה היא הבנה שלה.
עיסוק מוגזם בחרדה רק מגביר אותהSavannah is raising awareness about social anxiety, https://creativecommons.org/licenses/by-nd/2.0/
חרדת מבחנים, חרדה חברתית, פחד מוות, פחד גבהים, חרדה גופנית. בכל אלו אנחנו מרגישים תחושות דומות: הבטן מתהפכת, יש סערה וחוסר שקט בפנים, דפיקות לב, הידיים מזיעות, אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר באותו הרגע. כל אלו הם למעשה תגובת חירום טבעית של הגוף לסכנה. אבל למה לחלקם אנחנו קוראים פחד ולאחרים חרדה? והאם זה בכלל משנה?
אז קודם כל זה משנה. זה משנה כי בהבדל ביניהם טמונה גם האפשרות לשינוי ולטיפול. פחד הוא תגובה רגשית וגופנית לדבר אשר באופן ברור ומפורש מאיים על ביטחוני ועל חיי. פחד גבהים, פחד ממים, פחד מדם – כל אלו התפתחו באופן אבולוציוני כתגובה לסכנות פוטנציאליות. האדם הקדמון הולך ביער, לפתע נתקל בדם – הגוף נכנס לכוננות כי ייתכן שיש טורף בסביבה. לעומת הפחד, החרדה היא בדיוק אותה התגובה של הגוף לדבר שנחווה כמסוכן, אבל הסכנה היא עמומה, לא מיידית ובדרך כלל קשורה לציפיות לסכנה בעתיד. לא מבחן ולא הרצאה בפני קהל יכולים באמת לפגוע בי, אבל הסכנה שבביקורת או בכישלון נחווים כאיום על עולמי הפסיכולוגי: “אם אכשל במבחן, לא אתקבל לתואר השני וחיי יהרסו”. באותו הרגע הגוף נכנס לכוננות והתגובה הגופנית שקשורה ל”הילחם או ברח” (fight or flight) דומה. הדריכות הזו גם מייצרת את ההימנעות – ההסתגרות, ההתרחקות ממצבים שאינם נעימים ומעוררים מתח.
במקרה הראשון, האדם הקדמון הולך ביער ושומע נהמה. טוב יעשה אם יסתובב לצד השני ויימנע מהסיטואציה. לעומת זאת, בהפרעות חרדה ההימנעות, לתפיסתי, היא הדלק והשמן. היא זו שבטווח הארוך מגבירה את החרדה, תורמת להיווצרות ההפרעה ומייצרת סבל.
עוד על “הילחם או ברח” fight or flight: תגובת הילחם או ברח היא למעשה מערכת האזעקה הטבעית של הגוף שלנו. היא מופעלת כאשר הגוף נתקל באיום: מכונית דוהרת מולנו, דוב ביער. זו המערכת שמאפשרת את ההישרדות שלנו לאורך האבולוציה כך שאנו יכולים להילחם באיום (לתפוס ענף ולנופף בו) או לברוח ממנו. לשם כך הגוף נכנס לכוננות – מעביר במהירות את הדם מאזורים פחות חשובים בגוף אל הגפיים, מגביר את הקשב וכו’, מה שמוביל לסימפטומים הפיזיים של דפיקות לב והזעה מוגברת. בהקשר של חרדה תגובת “הילחם או ברח” מתחוללת גם לנוכח איום על העולם הפסיכולוגי. אל מול מבחן, אדם עם חרדת בחינות עלול לחוות בדיוק את אותה מערכת אזעקה.
“החרדה אינה מבטלת את צער העתיד, אלא רק את שמחת ההווה”. Explaining Anxiety by Sensus Capit, flickr, https://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/2
לצ’ארלס ספרג’ון, מטיף בריטי, ישנו ציטוט מוכר אודות חרדה: “החרדה אינה מבטלת את צער העתיד, אלא רק את שמחת ההווה”. צודק בעיני. זו אשליה לחשוב שאם נדאג מאוד, נחשוב על הדברים ונתכננם לפרטי פרטים, לא יהיה יותר ממה לחשוש, ממה “לחרוד”. יתרה מזאת, כאשר אנחנו מונעים על ידי פחדים, הימנעות ממצבים מלחיצים היא אך טבעית. אותו אדם קדמון ביער סביר שיסתובב אחורה ויילך לכיוון השני אם הוא רוצה להגדיל את סיכוייו לשרוד. המנגנון הזה מסתבך כשמדובר בחרדה. למשל, הימנעות ממצבים חברתיים, כדי לא להרגיש מבוכה או בושה, הימנעות ממבחנים או ממחשבות על נושאים מסוימים, לא רק שאינן עוזרות לנו, אלא מחזקות את החרדה בסופו של דבר. כשאנחנו נמנעים ממשהו שמלחיץ אותנו, אנחנו בעצם לא מאפשרים לעצמנו לבדוק מה באמת היה קורה “אילו”. נוצרת התחושה ש”ניצלנו” בזכות זה שנמנענו, וכך גם נשמרת תחושת הסכנה. בטווח הארוך החרדה גוברת, ההימנעות גוברת בעקבותיה, וחוזר חלילה עד להיווצרות מעגל שמחזק את עצמו.
במאמר הבא אכתוב יותר על הטיפול בחרדה ועל שיטות לעזרה, אבל בהמשך למה שכתבתי, אחד העקרונות הבסיסיים בכל הטיפולים הוא ההבנה שהחרדה יוצרת אצל האדם את התחושה שמעבר לפינה אורבת הקטסטרופה הפרטית שלו, ושההימנעות לכאורה הצילה אותו מפניה. כלומר, שהימנעות כתוצאה מחרדה, מגבירה אותה בסופו של דבר ומגבילה את האדם מלפעול באופן חופשי בזירות השונות בחייו.
אתם בטח מכירים את זה – הייתם בביקור בארץ, פגשתם חברים ומשפחה, נהניתם, אכלתם… וכשחזרתם לבית שכאן נתקפתם דכדוך. נעה ברום מציעה לכם חמש שיטות בדוקות שעוזרות לה להתמודד.
עליי תמיד שורה דיכאון מסוים אחרי ביקור בארץ, ובעלי כבר יודע שבשבוע שאחרי החזרה קשה לי מאוד. אבל השנה קרה לי משהו אחר. השנה הדיכאון הזה שציפיתי לו כמעט כמובן מאליו כמעט שלא היה.
מכיוון שאפילו אני הופתעתי, ניסיתי להסתכל על כל התהליך מהצד כדי ללמוד ממה שקרה לי.
ובכן, הנה אני כאן כדי לחלוק עמכם כמה תובנות.
לפני שאנחנו מתחילים אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לדבר מה שעלה דווקא בשיחה עם מאומנת שלי שעמה חלקתי ראשונה את תחושת האי-דיכאון לאחר ששאלה אותי את השאלה הנצחית: “איך היה לך בארץ?”
על תשובתי היא אמרה: “את מדברת הרבה על תכנון, והנה את בעצמך עושה את מה שאת מדברת עליו”. והיא צדקה. מבלי לשים לב היה זה התכנון שעבד בשבילי הפעם ועליו אני רוצה לדבר.
אז תודה לך מאומנת נפלאה, אני יודעת שיש סיכוי טוב שאת קוראת כאן.
אז ככה, התכנון היה בחמישה תחומים שונים שהשפיעו כל אחד בדרכו, והנה הם:
1. עבודה
עוד לפני החופשה, ובעיקר כעצמאית, נזקקתי לתכנן את שבוע העבודה של אחרי החזרה מהארץ. אני זוכרת שתכננתי לי רק דברים שיעשו לי כיף (כי הרי חשבתי שאהיה בדיכאון) כמו פגישות עם קולגות שנעים לי בחברתם. בנוסף היו שם דברים שאין ברירה אלא לקום מהכיסא ולעשות, כאלה שלא תלויים רק בי, כאלה שהייתי חייבת להופיע אליהם, וזה עזר מאוד.
2. חברים
במקרה קרה שלמחרת החזרה נחתה פה חברה טובה מאוד שגרה כאן בעבר ובאה לביקור של סופשבוע.
התכנונים סביב הביקור שלה – סידור הבית, לאן ללכת, מה להכין, מה לבשל – עזרו מאוד.
כמובן שנוכחותה הייתה הדבר הכי מעודד ומוציא מדיכאון.
אז עכשיו למדתי: דווקא בימים לחוצים כאלה של אחרי חזרה, כשיש עוד מזוודות לפרוק ואולי גם אי-אילו כביסות לכבס, זה הזמן להזמין חברים טובים, כי הם טעם החיים גם פה. זה לא חייב להיות לסופשבוע שלם, גם כמה שעות פה ושם יועילו.
3. מזוודות
ציינתי מזוודות וכביסות אז אמשיך עם זה. למזלי אנחנו מתארחים אצל הוריי אז יש מכונת כביסה והכבסים חוזרים עם “הריח של הכביסה של סבתא” (הריח של המרכך של “סוד” עושה את זה לילדים שלי גם שבועות אחרי שחוזרים) ולפחות את כאב הראש הזה אני חוסכת לעצמי.
אבל המזוודות, הו המזוודות…
תמיד אני מתמהמהת עם הפירוק שלהן, והן יושבות בחדר השינה עוד שבוע לפחות במחשבה שככה החופשה תימשך עוד קצת… מסתבר שזו טעות!
העובדה שהגיעו אורחים להתארח בבית גרמה לי לפרוק את המזוודות ולהעלותן למחסן עוד ביום החזרה.
וראה זה פלא – הסתבר לי שהסברה שלי שהן עוזרות לי להתרפק עוד מעט על הביקור בארץ שגויה ממש.
דווקא העובדה שהכול היה מסודר בארונות בצ’יק צ’ק הקנתה תחושת קלילות נפלאה, כאילו זהו – המשכנו הלאה והחיים זורמים במקום עוד למרוח ולמרוח ולהתבאס.
אני בטח לא היחידה שמביאה תקרובות מהארץ, כי אף שניתן למצוא פה דברים רבים, אני גרה בהאג, כך שאין לנו פה את היכולת לקפוץ לרגע לסופר שמחזיק מצרכי יסוד ישראליים.
אז הפעם הבאתי טחינה משומשום מלא, פקאנים סיניים וקמח מצות, כי הילדים שלי אוהבים קניידלעך גם אחרי הפסח ואת השניצל שלהם הם הכי אוהבים מצופה בקמח מצה, ואני יכולה להבין לליבם – זה טעים.
בזכות האורחים מצאתי את עצמי מבשלת המון אוכל ישראלי, כזה שאכלתי בארץ אצל חברים או במסעדות (הקולינריה הישראלית באמת שלא מפסיקה להפתיע).
מה אני אגיד לכם? לראות אנשים זרים מתלקקים מהמגוון של סלטים שונים, תבשיל בקר מעולה של פסח וכמובן שניצלים מעוף בקמח מצה, פשוט העלה חיוך על פני והמון גאווה לאומית.
מסקנה: אחרי החזרה מהארץ בפעם הבאה, להזמין חברים לא ישראלים לטעום את המטעמים שלנו. אוכל זה דבר כל כך מנחם וביתי, אז הנה, הכנסנו גם אותו לתפריט.
הקולינריה הישראלית לא מפסיקה להפתיע, אבל אין כמו שניצל בקמח מצה (נעה ברום)
5. תמונות לפייסבוק
כאן אני ממש חושבת שפיצחתי משהו ואני ממליצה גם לכם לעשות כך. לא תצטערו:
לאחרונה יותר מתמיד, יצא לי לדבר על “להיות נוכח ב-100%”. זוהי פילוסופיה שקשורה לחשיבה חיובית ומיינדפולנס והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף בכל מה שקשור בהנאה שלנו בחופשה.
כמובן שבנוסף להיותי נוכחת דאגתי שגם המצלמה תנכח וצילמתי על ימין ועל שמאל כל מיני מקומות יפים שהיינו בהם, אבל באותו הרגע הייתי בהם ורק בהם מבלי לשתף את כל העולם ולבדוק כל העת כמה לייקים קיבלתי.
אחר כך, כשכבר חזרתי להולנד, העליתי בכל יום כמה תמונות שאין ספק שהיה בהם את אפקט ה”וואו” שהארץ היפה שלנו מייצרת.
ביום הראשון לחזרתנו: שיתוף של תמונות מראש הנקרה – וואו.
למחרת: שיתוף של תמונות מטיול בים של חוף השרון – וואו.
עובר עוד יום ושיתוף של אוכל ישראלי – וואו.
ולקינוח שיתוף של הכנת מצות ביתיות על הטאבון – וואו נוסף ואחרון לסדרה.
ככה בכל יום הראיתי לעולם כמה מהמם ויפה בארץ ונמלאתי גאווה בכל פעם שקיבלתי עוד “לייק”, בעיקר כשחבריי הלא-ישראלים התלהבו מאד.
וזה מסתבר, בניגוד למזוודות מלאות, עזר לי מאוד להאריך את החופשה באופן מודע (מה גם שהיו כאלה שבאמת חשבו שאני עוד שם… ).
ראש הנקרה. כל שיתוף מאריך את החופשה (Yehoshua Derovan)
לסיכום, מי ששם לב לרעיון המרכזי שהצגתי בתחילת המאמר, תכנון, ראה שגם לתכנון הזמן שלאחר החופשה, ולא רק לזה שבזמן החופשה, יש השפעה רבה על ההתנהלות, בעיקר הנפשית, של החזרה לשגרה ועל הפחתת תחושת העצבות הטבעית שעלולה להופיע כשאנו חוזרים מכל חופשה, ועל אחת כמה וכמה מחופשה בארץ.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים והאם יש לכם “טריקים” שעוזרים לכם להתגבר על התחושות המעיבות האלה.
אני למשל מכירה אנשים שמיד עם חזרתם מחופשה אחת, הם כבר משריינים מקומות לחופשה הבאה שלהם. נחמד, לא?
ומה אתם עושים?
