לכאורה טיילתי לתומי עם הכלב שלי. למעשה – היום כבר מותר להתוודות – רוב שעות השיטוט שלי בשכונה, בעיקר בתל-אביב אבל לא רק, הוקדשו להצצות חטופות לבתים של אחרים. פה מישהו שרוע אל מול הטלוויזיה, שם זוג מנהל ויכוח… שאבתי הנאה רבה מצפייה אקראית בסצנות מחיי היום-יום של אנשים שאני לא מכירה. וזה ממכר. סוג של ‘ריאליטי’, אם תרצו.
קורבנותיי היו מגוונים. למשל, דיירי קומות הקרקע, אלה שהמודעות לכך שהם חולקים את אותו המפלס עם עוברים ושבים ברחוב לא גרמה להם להסתתר מאחורי וילונות או צמחייה. אבל גם דיירי הקומות הראשונות, אלה שהיותם מרוחקים מעט מהקרקע טיפחה אצלם את האשליה שהם מוגנים מפני מציצנים שכמותי. תמימים.
ואז עברתי להולנד… כמו ילד בחנות ממתקים, לא ידעתי מה לעשות עם כל השפע הזה שנקרה בדרכי. מיי גוד, כמעט לכל בית פה יש חלונות ענקיים בחזית! ואם זה לא מספיק, החפצים שמונחים על יד החלון בתוך הבית לא פונים פנימה, אל דיירי הבית, אלא החוצה, אל העוברים והשבים. פסלים, חפצי אמנות, אוספים למיניהם – כולם שם כדי להנעים לאלמוני ברחוב – לי! – את שהייתו במרחב הציבורי ולהזמין אותו להפנות מבט אל פנים הבית. מה צריך הבן-אדם יותר מזה?
כללי המשחק ברורים, אם כי יכול לקחת קצת זמן להתוודע אליהם, שלא לדבר על להתרגל. מותר להסתכל. מי שזה מפריע לו שם וילון או מכסה בטאפט חלבי (אפשר כזה עם דוגמה של בתים או ציפורים) את החלק בחלון שנמצא בגובה העיניים של הפוסע האלמוני. הצטלב מבטכם עם זה של הדייר בבית? לא קרה כלום, רק אל תפנו את הראש הצידה כאילו נתפסתם בקלקלתכם! זה נראה לא טוב. חייכו או הנהנו לשלום כאילו הצלבתם מבט אקראי עם זה שפוסע מולכם ברחוב. מדובר בשכן שאתם מכירים? יופי, מותר לחייך חיוך רחב או לנפנף לשלום.
כשאני הולכת ברחוב ומסתכלת על הבתים פה בהולנד, לפעמים אני מרגישה קצת כאילו אני מדפדפת בקטלוג של איקאה. לא בגלל הדומיננטיות של המותג – כן, יש איקאה, אבל לא רק – אלא כי אני מדמה שמישהו טרח ועיצב סצנות מחיי היום כך שינעמו לעיניי. זה כולל את הספר שהונח פתוח על השולחן באגביות אבל בזווית הנכונה, את קרש החיתוך ששימש להכנת ארוחת הערב ונשאר עליו לכלוך, אבל לא כזה מגעיל אלא לכלוך-בסדר שמעיד שמבשלים פה, ואת האבא עם המראה הטיפונת-מרושל-אבל-לא-יותר-מידי שמשתטה עם הבן שלו וכאילו לא מודע לחינניות שבסיטואציה. וכשאני מתהלכת ברחוב שאני לא מכירה, לא פעם אני חושבת בטעות שאני מסתכלת על חלונות ראווה, למרות שהם לא, הם חלונות רגילים. אבל הם כן קשורים לראווה. תכף נגיע לזה.
אב עם בתו במטבח הביתי. האם הוא מודע לזה שרואים אותו?
למה חלונות הבתים בהולנד כל-כך גדולים, אתם שואלים? יכול להיות שזה מסיבה פרקטית לגמרי (בכל זאת, הולנד). חזיתות הבתים צרות, ימי השמש מעטים. זה רק הגיוני למקסם את אור השמש. הסבר אחר, ג’וסי יותר, הוא שבעבר זה היה על מנת שאנשים יוכלו להציג את ביתם לַכל כדי לבנות אמון ולהוכיח לשלטונות המס (לפי אגדה אחת) או למוסדות הקבוצה החברתית-דתית שהם שייכים אליה (לפי אגדה אחרת) שהם לא מסתירים דבר. הסבר נוסף, ג’וסי לא פחות, הוא שמכיוון שהרבה הולנדים היו בעבר ימאים שנעדרו מהבית, זה איפשר לנשותיהם להפגין נאמנות לבעליהן. אחרים טוענים שזה כדי שיראו שלא מתבצע שום פשע בבית (או בניסוח אחר: כדי שאם מתבצע פשע בבית, מישהו יראה וידווח). כך או כך, אפשר לתהות האם היום, כשהחלונות הגדולים הם תופעה כל-כך רווחת במציאות ההולנדית, יש לכך השפעה על איך שהולנדי טיפוסי מתנהג.
הסביבה החומרית משפיעה על ההתנהגות שלנו. יעידו על כך הזבוב המצויר במשתנה בסכיפהול ובמשתנות ציבוריות אחרות, ומדרגות הפסנתר בסטוקהולם. ומה לגבי השפעה ארוכת טווח? האם הסביבה החומרית יכולה להשפיע על התנהגות ברירת-המחדל שלנו, על מערכת הערכים שלנו, על היחסים המתמשכים שלנו עם הסביבה?
ההשקפה שטכנולוגיה אינה מנותקת מערכים היא מרכזית בקרב חוקרים מתחום ה- STS (מדע, טכנולוגיה וחברה, Science, Technology and Society). חוקרי STS מציעים לבחון התפתחויות טכנולוגיות בקונטקסט החברתי שבו הן התפתחו. ברוח הגישה הזו, הסיבה שחזיתות הבתים בהולנד כוללות הרבה זכוכית ומעט אבן (יחסית לישראל, למשל) יכולה להיות פרקטית במקורה. יחד עם זאת, ההסבר לכך שהטכנולוגיה הזו “תפסה” בהולנד ושהרבה הולנדים “זורמים איתה” (כלומר, לא מכסים את הזכוכית בחומר אטום) יכולה להיות תרבותית לחלוטין.
כי תחשבו על זה רגע, נכון שאנחנו לא מתנהגים בחוץ כמו שאנחנו מתנהגים בבית? גם בחוץ אנחנו חווים לפעמים תסכול עמוק מההתנהגות המעצבנת של הילדה או הבעל, אבל רוב הסיכויים הם שבחוץ יותר “נחזיק את עצמנו” ונציג לראווה (הנה הגענו לזה) משהו יותר קרוב ל’אני’ שאנחנו שואפים להיות. זוכרים את אדם דרייבר עושה חור בקיר ב- Marriage Story? בחוץ זה לא היה קורה לו. אז מה קורה כאשר אחד מקירות הבית הוא כמעט שקוף? האם אנחנו עדיין בבית? אני לא חושבת.
לדעתי, הרבה הולנדים סוג של “מחזיקים את עצמם” ומפעילים את ה’אני’ הייצוגי שלהם גם כשהם נמצאים עם המשפחה בסלון, גם כשהם עובדים לבד במשרד, ואפילו כשהם המבוגר (היחיד שנמצא בכיתה) שמלמד ילדים בבי”ס, שגם הוא במקרים רבים מצוייד בחלונות גדולים שפונים לרחוב. והדבר הזה קורה, ובכן, בגלל שהם… הולנדים.
כי הפער בין ה’אני’ הייצוגי ל’אני’ שאני בדל”ת אמותיי מצטמצם אם אני בכל מקרה מאופק בכל מה שקשור להפגנת רגשות, ובוודאי לביטוי פיזי-ויזואלי שלהן; הפער מצטמצם כשאני באופן כללי די סובלני כלפי אחרים; הפער מצטמצם כשאני חושב שלהיות כמו השכנים שלי זה בסדר גמור, אולי זה אפילו ערך לשאוף אליו. אז איפה הקאץ’? אין קאץ’. או שאולי יש, תחליטו בעצמכם. אולי כשאנחנו רוב היום “מחזיקים את עצמנו”, בסוף, כשאף אחד באמת לא רואה, זה מתפרץ בעוצמה מוגזמת; אולי להיות בסדר עם כולם ובעיניי כולם זה לא ה-דבר הכי חשוב בעולם; אולי זה חיובי שיש בנו צד שקצת לא מתיישר עם ציפיות החברה מאיתנו, קצת לא-הולם, צד שלא נראה טוב מבחוץ.
חוץ משתי האפשרויות הללו, להיראות “כמו שצריך” או להיות אמיתי במסתור, יש גם אפשרות שלישית – להתנהג בחופשיות, באותנטיות, לא בהכרח כמו שמצופה מאיתנו, ועדיין להשאיר את הוילונות פתוחים. אפשרי? אתם מוזמנים לנסות. אבל קחו בחשבון שאולי אני אעבור שם במקרה. להציץ.
המסעדה האיטלקית הכשרה Pizza & Co נפתחת מחדש באמסטרדם, עם ניהול חדש, שף חדש, תפריט חדש ועיצוב חדש, אך מתברר שזהו בעצם מימוש של חלום ישן. שוחחנו עם עדן ברדה על התנאים שהובילו אותה אל הצעד הנועז דווקא בתקופה המאתגרת הזו.
שמש צהרי היום לוהטת מעל רחובותיה השקטים של שכונת באוטנפלדרט בדרום אמסטרדם. עדן ברדה, בעלת מסעדת Pizza & Co המחודשת, בוחנת את הטרסה הפנימית המוצלת: “בא לי להביא לכאן עציצים קטנים, חמודים כאלה. בשבוע שעבר ירד גשם סוער, עם רוח שהעיפה הכל.” היא שואלת אם אני יודעת מה התחזית להמשך השבוע כשמשפחה צעירה צועדת לתוך המסעדה ומביטה בתפריט. האב פונה אל עדן ומספר בהתלהבות: “כשהייתי ילד אכלתי כאן קבוע אחרי בית הספר. עכשיו הבאתי הבן שלי לפה”. עדן מתקשה להסתיר את התרגשותה, “הכי מרגשים אותי הלקוחות שמספרים איך היו אוכלים כאן בהפסקות מהלימודים, או בדרך הביתה”.
הסיפור של עדן ומסעדת Pizza & Co הוא חדש-ישן. זהו סיפור שמקפל בתוכו זכרונות משנים מורכבות וגם הזדמנות שהתבשלה זמן רב והגיעה לרתיחה בדיוק במועד. חלק מתושבי השכונה מכירים אותה משכבר, אך עבור רבים היא רוח חדשה וצבעונית, בעלת אנרגיה מדבקת.
Pizza & Co
[adrotate banner=”20″]
ההזדמנות הראשונה לבטא את הטבע השני
היא גדלה בנתניה והגיעה להולנד כבחורה צעירה בחיפוש אחר הזדמנות למימוש עצמי. “תמיד עבדתי בתחום המסעדנות, כחיילת, כסטודנטית וגם כעצמאית. במשך עשור ניהלתי בר סנוקר מצליח באלפן אן דן ריין (Alphen aan den Rijn), אבל כשהגיע הזמן לשלוח את הילדים לבית הספר עברנו לאזור באוטנפלדרט. אני מגיעה מבית מסורתי והיה לי חשוב שהילדים ילמדו בבית ספר יהודי וישתלבו בתנועות נוער”.
את מסעדת Pizza & Co הכשרה הקימה בשנת 2003. “אני שומרת כשרות וחסר לי בית קפה מדליק לשבת בו לקפה ומאפה עם חברה, או מסעדה טובה עם תפריט חלבי.” מתוך הצורך הזה נולד הרעיון להקים מסעדה, ו-Pizza & Co זכתה לפופולאריות רבה כבר מהרגע הראשון: “בשעות הבוקר תפקדנו כבית קפה שמשך אליו אמהות וצעירות, ובצהריים הגשנו פיצות ובורקסים שהיו להיט מיידי בקרב תלמידי בית הספר ומשפחות”. בחלוף שנה וחצי החליטה למכור את חלקה בעסק המצליח ופנתה לעבוד בחברה לפיתוח אפליקציות. “רציתי להתרחק מעסקי המסעדנות ולפרוץ אל תחום אחר, אבל אפילו בהיי-טק הייתי מן אם בית, כל הזמן דאגתי לאוכל ולאווירה. זה בדי.אנ.איי שלי. אני אוהבת אנשים, אוהבת לראות אותם מחייכים כשהאוכל טעים”.
ברבות השנים המסעדה שהקימה החלה מקבלת אופי אחר מזה שיעדה לה בתחילה, כשהאווירה הגברית הופכת לדומיננטית יותר. למרות זאת, עדן שמרה על קשר עם הבעלים וסייעה בניהול המסעדה מעת לעת, בעיקר בחופשות הקיץ. “אני יודעת שבמשך כל השנים הללו הגיעו אל הבעלים הרבה מאוד הצעות לקנות את המקום, אבל הקורונה כנראה עשתה את שלה. הוא פנה אליי עם הצעה לקנות ממנו את Pizza & Co – המסעדה שהקמתי לפני 18 שנים – וידעתי שזו ההזדמנות שלי”.
בחזרה ללב השכונה ואל ליבם של האנשים
“השקעתי ושיפצתי הכל מאפס יחד עם הבת שלי, דניאלה שושן, שהיא בוגרת לימודי עיצוב פנים. גם התחברתי לשף איטלקי, יליד רומא, לא פחות..!” היא צוחקת. “הוא אומר שלפעמים אני מצחיקה אותו ולפעמים משגעת אותו, כי הטמפרמנט שלנו דומה. פיתחנו תפריט שיש בו משהו בשביל כל אחד: הפיצות עדיין במרכז, אבל הוספנו מנות ראשונות כמו קפרזה ומרק, כריכים טובים, סלט טונה וסלט יווני, שני סוגי לזניה עם המון ירקות, ופסטה עם ארבעה רטבים ביתיים. אנשים מחפשים אופציות בריאות אז נתנו לזה מענה”. עדן שואלת אם אני רוצה לטעום ולא מחכה לתשובה. היא נעה במרחב בצעדים נמרצים אך חדי העין יבחינו מיד במבטה הביישני, שנדלק כשהיא מגישה לפני פיצה מרגריטה דקה וארומטית, עם תחתית פריכה היישר מתנור הלבנים. בצדו הרחוק של הדלפק נחה קערת הקצפה שכמעט עולה על גדותיה בעננים לבנים, שיהפכו בקרוב לטירמיסו. ילדים רכובים על אופניים חולפים על פנינו ומברכים את עדן בהולנדית ובעברית. היא מנופפת לכולם בחזרה. “זה לא פשוט לפתוח מסעדה בעיצומה של מגיפת הקורונה, אבל החלטתי שאני הולכת על זה כנגד כל הסיכויים.”
במהלך שיחתנו אני מתרשמת שעדן נקשרה לחיים בבאוטנפלדרט והמתינה לרגע הנכון להשתלב בה מחדש כבעלת עסק. “זה נכון. המשכתי לנהל את חיי, אבל צפיתי מהצד וקיוויתי לרגע כזה”. עדן מספרת שהספרית הקוריאנית בשכונה שמחה לשמוע שהיא עומדת לבלות זמן רב יותר באזור. גם רופא השיניים ההולנדי מהמרפאה הסמוכה היה מבין הראשונים לבקר ואפילו הביא עציץ מתנה. שתי אמהות צעירות מציצות פנימה בסקרנות ושואלות אם אפשר להגיע בבוקר כדי לשתות קפה. הן לא יודעות שפעם, לפני שמונה עשרה שנים, אמהות צעירות אחרות נהגו כאן בדיוק כמותן.
“אז מה את אומרת על אדניות?” עדן מחווה הפעם לשולחנות שפונים לרחוב, רוקחת במוחה את הדיוקים העיצוביים עליהם חלמה במשך זמן רב. “יש משהו ממכר בלהיות כאן שוב,” היא מחייכת לעצמה, “בסוף כל יום, אני חוזרת הביתה עם חיוך.”
בין שאר הדברים שחוללה הקורונה, היא שמטה את הקרקע תחת “אמיתות” מובנות מאליהן. עבורנו המהגרים לדוגמה, את ה”עובדה” שהעולם פתוח, הטיסות זולות, יש כפל דרכונים, אפשר לנסוע ולחזור כאוות נפשנו. הביקור הראשון שלי בארץ מאז פרוץ הקורונה היה ספוג רגשות מעורבים. בין הולנד לישראל, בין שגרה לשגרה, ביני לבין עצמי.
פרולוג
לפני שעזבתי את הארץ, המצב הביטחוני והפוליטי התדרדר מאוד. הוצפתי מחשבות בסגנון “ומה אם לא אוכל לחזור?!”. בזמנו הרגעתי את עצמי באגרסיביות, כפי שרק ישראלים יודעים: “טוב שלא! מינימום את אירן את עוזבת! יאללה, תנוחי”. וזה עבד, נחתי. השנה הסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.
הביקור המיוחל נדחה ונדחה, אבל התחלתי בכל זאת להתכונן. כדי שיעבור בנעימים וללא עצבים, הכרזתי בפני עצמי ובפני משפחתי וחבריי על חוק מספר 1 לביקור זה: בלי פוליטיקה. כלומר, אסור לדבר בנוכחותי על פוליטיקה. מי שנכשל יקבל תזכורת קטנה ויחליף נושא. זה עבד מעולה. מומלץ בחום לכל מי שנסחף לדיונים ומתרגז במקום להתרכז בבטן-גב.
סגירת שדה התעופה האריכה את ההמתנה והגדילה את חוסר הוודאות. כדי להתעדכן לגבי ההחלטות השרירותיות מהרגע-להרגע של ה(אין)ממשלה, הצטרפתי לקבוצת הווטסאפ (המצוינת!) “ישראלים תקועים באירופה”. משם הדרך ל”ישראלים תקועים בהולנד” היתה קצרה. כך, בעזרת שלל ישראלים תקועים אחרים, צלחתי את המשימות שבדרך: בדיקות קורונה במחיר מופקע, הצהרות, מי טס באמת ומי רק מוכר כרטיסים. בסכיפהול עיינו בתוצאות הבדיקה וגם מדדו לנו חום, מה שגרם לי להרגיש קצת יותר בנוח במטוס המלא כמעט עד אפס מקום.
מטוס מלא
נחיתה
מנתב”ג לקחתי מונית ישר לבידוד אצל ההורים. “מונה או מחיר?”, שאל אותי הנהג. “כמה זה מחיר?”, שאלתי למרות שידעתי בדיוק מה התעריף הקבוע לנסיעה. “נעשה לך ב-220”, הוא פרגן. “איך תעשה לי ב-220 אם המחיר הוא 190?!” הוא לא התבלבל לרגע: “טוב, יאללה, 200”. “אני לא מאמינה שכבר אני מתעצבנת…!”, “למה מתעצבנת?!”, הוא קוטע אותי. “כי רק הגעתי וכבר אני נאלצת להתמקח”. החלטתי לחסוך ממנו את המשפחה שזה עתה עקפה אותי בתור לבדיקת הקורונה. נתתי לו 200 ש”ח. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו, כדי שאזמין אותו לפרגן לי גם בחזור.
בידוד: שבוע ראשון
איזה כיף! אחרי כל כך הרבה זמן בלי להתראות עם המשפחה, ממש התענגנו. השתזפנו יחד בשמש הנעימה על המרפסת, עשיתי פילאטיס עם אמא, חברים מחוסנים באו לבקר, קראתי, עשיתי מדיטציה, אפילו ניצלתי את הבידוד להפסיק לעשן.
בידוד: שבוע שני, ברוכה הבאה לישראל
תם שבוע החסד. איכשהו יצא שעשרת ימי הבידוד שלי נחתו על התקופה הפטריוטית בשנה שבין יום השואה ליום העצמאות. צעדיו הקרבים של יום הזיכרון החלו לאיים על חוק מספר 1. הטלוויזיה (אותו מכשיר עינויים שמגיח לחיי בביקורים אצל ההורים) הפכה לבלנדר שטוחן את הבלילה הישראלית של מוות-אחווה-ערכים-שכול ללא הפסק. המסך התמלא בגיבורי קרבות, באליטה הקיבוצית, ברמטכ”לים לשעבר ובעוד דברים ואנשים שהיו ואינם. בעצם רק חצי מסך. בחצי התחתון צפינו בינתיים בפרומו לתוכנית אחרת. כשקוביית פרומו נוספת צצה גם בפינה השמאלית העליונה, כבר הרגשתי את הדופק עולה, מתאים את עצמו לקצב המולדת המוטרפת.
בדיקת הקורונה הבאה, הפעם כדי להקדים את היציאה מהבידוד, נחתה על ערב יום הזיכרון. כדי לא להיות בלחץ, עשיתי הכול בזמן וברוגע. בדקתי מספר פעמים איפה יש מוקדים של פיקוד העורף, מתי הם פעילים (זה משתנה ללא הרף), ותכננתי את יציאתי בהתאם. ביום המיועד, נכנסתי לאתר בשביל הלינק לווייז ו… חשכו עיניי. הם שינו הכול. במקום בערב, המוקד ייסגר היום ב-14:00! “נו, בטח, מה, ערב יום הזיכרון”, זרק לי אבא. “תגיד לי, מה זה הפתעה?! לפני יומיים הם לא ידעו שיהיה ערב יום הזיכרון?! אתמול בדקתי באתר!!!”. עכשיו הכול כבר היה בלחץ. יצאתי בריצה, לא מצאתי את המקום, צלצלתי לאמא שתחפש לי, אבל ב-13:55 המוקד נעלם מהמפה, אי אפשר לראות יותר את הכתובת. ב-14:03 הגעתי עם דופק במהירות של “ברוכה הבאה לישראל”. הבחור הסביר שהם כבר סגרו, אני התחננתי על נפשי, הוא נענה, עשו לי בדיקה, חזרתי הביתה מובסת ושלילית, תרתי משמע.
אבל אחרי תהומות יום הזיכרון תמיד מגיע השיא: ערב יום העצמאות. הכנתי אוכל במטבח, לצלילי צהלות הטלוויזיה מהסלון. סטנדאפיסטים מריצים דאחקות בפריים טיים על הטראומות שלהם מהשירות הצבאי. מפקדים משפילים, הטרדות מיניות, עונשים קולקטיביים, כאלה. לא משהו כבד מדי, רק ההשפלות הרגילות, שכולנו חווינו ועיצבו אותנו להיות המבוגרים שאנחנו היום. ההורים שלי צחקו, ואיתם צחק כל עם ישראל. ניסיתי להתכנס, אבל מעיתוני הבוקר המונחים על השולחן נורו לעברי מטחים של זיקוקי דינור ופלאשבקים של הלומי-קרב.
היציאה לאוויר העולם
יום העצמאות חלף, יצאתי מבידוד ונסעתי לעיר הגדולה. כולם הכינו אותי שאין קורונה, שהכול פתוח ושצפוי לי שוק. התרגשתי. לולה לקחה אותי ל”תדר”. בכניסה איש לא בדק דבר. בפנים מלא עד אפס מקום, כולל אנשים בעמידה, בלי רווחים, בלי מסיכות. נעצרתי. לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במקום אחד כבר שנה וחצי. אחרי סיבוב קצר החלטתי שזה יותר מדי לי. לולה ציינה שדווקא ממש לא מלא בהתחשב בכך שזה סופשבוע ארוך. הזכרתי לה שהגעתי הרגע מסגר ושמותר לי להזמין הביתה בנאדם אחד ביום. הלכנו למקום קטן יותר.
ב”אוגנדה” היה יותר סביר. אבל בתור לשירותים, כשכמות האנשים במסדרון נטול החלונות הלכה וגדלה, שוב כמעט חטפתי התקף חרדה. למרבה המזל ההלם עבר די מהר, ושאר הביקור היה ממש חופשה: מהולנד, מהקור ומהקורונה.
קורונה מישהו?
אירופה-ישראל: כמה-כמה
החברים והמשפחה צוחקים עליי כבר כמה שנים ש”נהיית אירופאית” ומחשבים לי באחוזים כמה-כמה. הפעם, אחרי פאוזה של שנה וחצי, לראשונה הבחנתי בכך גם אני. כשנהגתי לדוגמה, שמתי לב כמה אנשים עוקפים מימין. זה הזכיר לי את הפעם ההיא, כשרק הגעתי להולנד, והסברתי לדאטצ’י ההמום שאם לא זזתי מהנתיב הימני זה בכלל לא נחשב עקיפה, וגם מה זו אשמתי שהאידיוט בנתיב השמאלי לא זז?!
שמתי לב לחוסר אורך רוח, חוסר הכבוד לזולת, השימוש המסיבי בלשון צבאית. חוסר הכבוד לחוק בלט יותר מתמיד. מרגע שהחלו לפתוח, לקח כשבועיים עד שכולם שחררו את “הסיפור הזה של הקורונה”. לאנשים אפילו יצאו משפטים שהתחילו ב”בתקופת הקורונה”, בלשון עבר. ברוב המקומות לא שואלים שאלות, לא על תו ירוק, לא על תו סגול ולא על מי במול. עמדתי בתור בחנות, היחידה עם מסכה, ותהיתי: מתי נהייתי הולנדית כל כך?
אין כמו בארץ
נסעתי לצפון, למדבר, לים המלח. שלחתי לדאטצ’י תמונות שלי מכוסה בבוץ והוא שלח לי בחזרה תמונות של הגינה מכוסה בשלג. הזעתי ב-40 מעלות. כשרק שקלתי להתחסן, צורפתי מייד לקבוצת הפייסבוק “חיסונים קורונה בין חברים” – עדכונים חמים על הקומבינה הלוהטת האחרונה ללא-זכאים. ביליתי עם משפחה וחברים בבתי קפה, בים, ברחובות, בבית. דיברנו על הכול (חוץ ממה שאסור לפי חוק מספר 1), התחבקנו מלא, שיחקנו, צחקנו, התמלאנו אהבה.
השיבה הביתה
מתנות: צ’ק. בדיקת קורונה: צ’ק. כרטיס טיסה על חשבון הוואוצ’ר של הביטול של שנה שעברה: צ’ק. מילוי חצי מזוודה באוכל: צ’ק. העברת ציוד מהמזוודה לתיק ובחזרה עד שהמשקל עובר “רק” בקילו: צ’ק. במטוס היינו 25 אנשים. התרווחתי על שלושת המושבים. כוס יין בחמישה אירו: צ’ק. ספר: צ’ק. רגשות מעורבים: צ’ק, צ’ק, צ’ק. את הבמבה פתחתי עוד לפני שהגעתי הביתה.
אפילוג
למחרת היום התמלא הווטסאפ המשפחתי בתמונות של אחותי והילדים בחדר המדרגות. נתב”ג נסגר שוב. לולה כתבה לי שהאזעקות בשלוש לפנות בוקר הוציאו אותה לגמרי מתחושת הנורמליות. דקה אחרי עוד הודעה: “זה חוקי לדבר איתך על זה? או שאנחנו עוד עם חוק מספר 1?”
“החוק עף על טיל”, עניתי. הוספתי סמיילי. בחלק העליון של המסך הופיעה נוטיפיקציה עם המם החדש: “כולם עדיין נלחמים בקורונה, רק אנחנו חזרנו לשגרה!”
שואל אותי החייזר שנחת בכדור הארץ בדיוק בשבוע בו ביקרתי בישראל.
“ברור. מה, לא רואים?”
“שכחת שאני חייזר?”
אני לא זוכרת מתי, אם בכלל, נשאלתי אם אני יהודייה בישראל. אבל אם נשאלתי, בוודאי עניתי מיד. כי בארץ התשובה לשאלה הזאת היא חד-משמעית ברמה של שחור על גבי תעודת זהות. האמת שרוב הזמן, למרות הקושי שלי עם הביטוי הספציפי של הצביון היהודי של ישראל כמדינה, בישראל התשובה לשאלה הזאת תואמת לזהות שלי כפי שאני תופסת אותה, עם התוספת המשמעותית ‘חילונית’.
שואלת אותי רֵבֵּקָה, מגאנה. עם שמץ של ניצוץ של התרגשות בעיניים. אולי כי זה מרגש לפגוש מישהו מה”הולי לנד” ורוצים לדעת עליו הכל. אולי כי היא שמעה משהו על סגולותיו של העם הנבחר.
“כן,” אני עונה, למרות שאני לא בטוחה שאני ראויה להערכה שהתשובה הזו מקנה לי אצלה. אבל אין לי חשק לפתוח איתה את הנושא. אולי הרווחתי הרגע כמה נקודות אצלה, בחינם.
“את יהודייה?”
שואל אותי מוחמד, קולגה שלי, מאינדונזיה.
לפני שאני עונה את ה’כן’ שלי, אני מבחינה שהסיטואציה של מוסלמי (אני מנחשת, על-פי השם וארץ המוצא) ששואל אותי על שיוכי הדתי מעוררת אצלי אסוציאציות לא נוחות. כי בקונטקסט אחר, מוחמד שרוצה לדעת אם אני יהודייה עלול להיגמר לא טוב.
“את יהודייה?”
שואל אותי בארט, השכן ההולנדי.
מתמהמהת. מהרהרת בלְמה הוא מתכוון בשאלה.
“כעיקרון כן, אבל למעשה, לא ממש.”
כי אמנם יש לי מסמך רשמי שאומר שאני יהודייה, אבל אם לשפוט לפי הפעם האחרונה שביקרתי בבית-כנסת, או הדלקתי נרות שבת (רמז: מעולם לא), או נמנעתי מלאכול בשר עם חלב שלא מטעמי צמחונות, אז לא בטוח שאני עונה להגדרה שלו של ‘יהודייה’. הרי כששאלתי אותו אם הוא נוצרי הוא ענה את ה’לא’ שלו בלי להתבלבל כי מבחינתו, אם הוא לא נוהג לבקר בכנסיה אז הוא לא נוצרי. עכשיו לכי תסבירי לו שמקורה של הסכיזופרניה שלי היא בעובדה ש’יהודי’ הוא גם שיוך אתני וגם דתי. ובעוד השיוך האתני שלי הוא חד-משמעי (בעיניי, וגם בעיניי הרבנות. אבל לא אצל כולם זה ככה), השיוך הדתי שלי הוא רופף למדי. והרי אני בכלל מגדירה עצמי כאתאיסטית.
אפשר להיות יהודי אתאיסטי? לפי חוקי מדינת ישראל, שבה ההגדרה המשפטית ל’יהודי’ מתייחסת לשיוך האתני, אין עם זה שום בעיה. ואם מתייחסים ל’יהודי’ כאל שיוך דתי? לא בטוח. ואם ‘יהודי’ בכלל מתייחס לתרבות ולמנהגים? אז אולי בעצם כן. מבולבלים? גם אנחנו, בארט ההולנדי ואני.
כי רוב חיי חגגתי את החגים היהודיים, בצורה זו או אחרת. המסורת היהודית היא חלק ממני. אני גם מרגישה שהזיכרון הקולקטיבי של היהודים כאומה הוא גם הזיכרון שלי, וזו עובדה משמעותית בעיניי.
אבל כמישהי שבילתה את רוב חייה בישראל, הזהות היהודית הפרטית שלי מתערבבת עם זו הקולקטיבית, של מדינת ישראל. וכשהמדינה שהיתה ביתי במשך הרבה שנים מאזנת בצורה לא נכונה – בעיניי – ‘יהודית’ ו’דמוקרטית’, לא מפתיע שהיהדות שלי ואני הגענו לשיחת “יחסינו לאן”.
באופן בלתי נמנע יהדות מתקשרת אצלי, לצערי, גם לפגיעה בשוויון ולאי-קבלה של האחר. הרי זה לא ממש שוויוני לדחות לנצח את השירות הצבאי לאלו ש”תורתם אמונתם”, ולא לאלו שרוצים ללמוד לימודים חילוניים באוניברסיטה. וזה לא ממש שוויוני לאשר חוקים כמו חוק הלאום. וזה מבאס לשמוע נבחרי ציבור שקושרים צביון יהודי עם פגיעה בזכויותיהם של להט”בים, במקרה אחד, או הסתה לגזענות, במקרה אחר. ובכלל, כשתופסים קצת מרחק מהארץ קשה לפספס את הכפייה דתית ששזורה יפה-יפה בחיי היום-יום בישראל. כמה אבסורד הוא הרעיון, למשל, כמעט ולא לספק תחבורה ציבורית בשבת למרות שרוב הציבור מעוניין בכך.
נכון, כמישהי שבילתה את רוב חייה בישראל פגשתי, לשמחתי, לא מעט אנשים מעוררי השראה שהם גם במקרה – ואולי דווקא לא במקרה – שומרי מצוות. זה לא מתיר את התסבוך היהודי שלי, רק מוסיף לתחושת ההחמצה שמתגברת מאז שאני חיה במדינה שיש בה חופש דת. אני חושבת על זה בכל פעם שאני עולה על רכבת של NS ביום המנוחה של ההולנדים – יום ראשון.
“את יהודייה?”
אני שואלת את עצמי.
מסתבר שתלוי איך מפרשים את השאלה.
ובעצם, אולי אין עם הגמישות הזאת שום בעיה? אם העיצוב של זהות אתנית-דתית-תרבותית תלוי, בין השאר, במדינה שבה היא מתעצבת, אולי אין פלא שאצלי, כ”ישראלנדית”, היא (עדיין) גמישה. אולי זה בסדר, להרגיש לפעמים יותר יהודייה, ולפעמים פחות. הרי אנחנו כבר לא בעידן האו-או, נכון? אנחנו בעידן של גמישות זהותית.
הנה, זהות מגדרית, למשל, לא חייבת להיות בהכרח של גבר או של אישה, אלא אדם יכול לבקש שיתייחסו אליו בכינוי גוף חסר מגדר (כמו ‘הם’). אז למה שזהות אתנית-דתית-תרבותית לא תהיה גם היא גמישה?
יש אנשים שרוב התפריט שלהם הוא צמחוני אבל מידי פעם, מסיבות מגוונות, הוא כולל גם בשר. אנשים כאלה קוראים לעצמם flexitarians. באופן דומה, אולי יש אנשים שרוב הזמן מתהלכים בעולם כיהודים אבל מידי פעם, מסיבות מגוונות, מרגישים שהרכיב הזה אינו חלק מהזהות שלהם?
“האם למישהו ידוע על לימוד גמרא באמסטרדם”? הייתה זו שאלה באחת הקבוצות לישראלים בפייסבוק. השואל הדגיש כי אינו דתי כלל, אך מתעניין בלימוד גמרא. מפה לשם ומתיוג לתיוג, בעלי והשואל בפייסבוק לומדים יחד גמרא מדי שבוע באופן קבוע כבר יותר משנה. לפעמים זה קורה במפגש פנים אל פנים ולפעמים חוצה יבשות בשיחת זום, סקייפ או וואטסאפ. הפורמט משתנה אך אינו משנה, הלימוד הוא אותו הלימוד.
יש לי חברה קרובה שאוהבת ללמוד ולדעת. היא יודעת המון על תורת הנפש ואף לומדת מדע ופיזיקה. אחת כזו מלומדת. לאחר כמה שנים בהולנד, פנתה אליה חברה הולנדית בתמיהה מדוע אינה פונה להתעמק בלימוד תורת ישראל, “שם יש את הכל, ואת הרי יהודיה?!”. כך נוצר השיעור המשותף שלנו על פרשות השבוע.
כשהגענו להולנד פגשתי את אחת הישראליות שסיפרה לי שכצעירה אחרי צבא היא טיילה תקופה ממושכת בהודו. בחורה ישראלית שמחפשת ומתעניינת ורוצה לתפוס את העולם. במהלך הטיול היא פגשה בכתות מסוימות במזרח והתחברה אל אחת מהן. באחד המסעות היא הגיעה אל גורו מוכר ורצתה לשמוע ולקבל ממנו. כשנכנסה אל החדר שאל אותה לשמה ומאין היא מגיעה. בו ברגע ששמע כי היא מישראל התפלא: “מה יש לך לחפש כאן? הכל אצלכם בתורה. אין זה מקום עבורך”.
ישנה תחושה לעיתים כי תורת ישראל שייכת לאנשים מסוימים, לזרם כזה או אחר, לא לכולם. יש משהו שמרתיע מעט להתעסק בה וללמוד אותה. את שיעורי התנ”ך מבית הספר אנחנו זוכרים רק בערך’ וכמה טוב שעברנו את הבגרות. התנ”ך ואנחנו לא מוצאים חיבור ממשי, או אקטואלי, התחושה היא שזה לא באמת קשור אלינו…
ערב חג השבועות, חג מתן תורה. רגע לפני שנשקע בים הגבינות ונצלול אל עומק המתכונים הלבנים, הרשו לי לחשוף אתכם לנקודה מעניינת.
חשבתם פעם מדוע ניתנה התורה במדבר? איזה מן מקום זה? התורה הקדושה, התורה האלוקית, זו שניתנה במעמד נשגב ומלא עוצמה, זו שקיימת ונלמדת עד היום, זו שתורגמה לשבעים שפות ומוכרת בכל מקום. מדוע במקום שומם, חם ומחניק, ולא במקום ישוב, אזור קדוש או אתר מיוחד?
מסתבר כי לא במקרה ניתנה התורה במדבר. תארו לעצמכם לו הייתה ניתנת בעיר מרכזית, היה אז על אלוקים להחליט איזו עיר זו תהיה, האם בירושלים הדתית או בכיכר דיזינגוף הצבעונית. אולי בכפר פסטורלי בצפון הארץ או דווקא על שפת הכינרת. לו היה אלוקים נותן את התורה במקום יישוב היו מתחילים חילוקי הדעות למי היא שייכת, מיהו ראש העיר במקום ותחת איזו רשות מקומית היא נמצאת. מעבר לכך, המיקום היה מצביע באופן טבעי על השתייכות למגזר מסוים ולציבור ספציפי.
על כן ניתנה התורה במדבר. שם אין בעלות או השתייכות קבוצתית. המדבר הוא מדבר. מקום פתוח, שטח הפקר. המדבר אינו שלי או שלך, הוא גם וגם, של כולנו..
כמו המדבר, כך גם התורה. היא של כולנו באותה מידה. אין עליה בעלות או אחראי, היא שייכת לכל אחד באופן הכי אישי. לא צריך להיות דתי או בעל יכולת לימודית גבוהה, אין תנאי קבלה לאוניברסיטה של התורה!
לחבר בין כוונת הלב למעשה בפועל
עוד רגע המיקסר נשלף והתנור מחומם בדרך לעוגת הגבינה. אבל לפני, רציתי לגלות לכם משהו על התורה הזו שלנו שתיכף נחגוג את חג קבלתה.
התורה היא לא רק ספר היסטורי מטלטל ומלא מהמורות או רק מקבץ של חוקים ודרישות. התורה יצרה חיבור עצום שלא היה קיים קודם לכן, כזה שלא היה ניתן לחשוב עליו לפני שניתנה.
במעמד מתן תורה נוצר לראשונה החיבור בין גשמיות ורוחניות, בין שמים וארץ. עד שניתנה תורה לא היתה האפשרות לקדש חפץ גשמי, השמים היו למלאכים והארץ לבני אדם. מסופר על שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שקיימו את מצוות התורה עוד לפני מתן תורה, אך הם עשו זאת על ידי כוונות רוחניות ועבודה עצמית בלבד, לא הייתה אז אחיזה גשמית וממשית.
רק לאחר שניתנה תורה משמים, מלמעלה, אל בני האדם למטה, ניתנה אפשרות השילוב. לחבר בין כוונת הלב למעשה בפועל, לקדש את המילים ולטהר את המעשים, לגרום לעולם שלנו החומרי להיות מלא באור רוחני.
ואיפה החיבור הממשי תשאלו? בלקחת מטבע מתכת קר ולהעניק אותו לנזקק, לקחת דף ודיו ולכתוב בהם מילות תפילה קדושות, להכין עוגת גבינה ולברך ברכה לפני האכילה.
אלו החיבורים שיצרה התורה ולכן גם אחרי אלפי שנה אנחנו חוגגים את היום שבו קיבלנו אותה.
ועכשיו נתפנה לעוגת הגבינה, מקווה שיצאה לכם טובה, וכשתטעמו אותה תרגישו בנח לקחת חלק בלימוד התורה, מבטיחה שהיא לא פחות טעימה!
“אתמול התקשרה אלי המיילדת שלי, עברו שישה שבועות מהלידה של לוטם. זה בעצם הרגע בו אני נפרדת מצוות מרכז ההריון והלידה, שליווה אותי בתשעת + החודשים האחרונים, ודיוושתי אליו לאורך התעלה עד שבוע 41. בלינדה שאלה לשלומינו, בעיקר לשלומי והזכירה לי בקצב ובנימת הדיבור שלה את הביטחון, השמחה והאמון שהרגשתי לכל אורך ההריון והלידה כאן בדלפט שבהולנד.” (מורן)
הפרחים מכסים כל כר דשא פנוי, הגוזלים בוקעים מהביצים, זוהי תקופה של התחדשות. והסיפור שלי גם הוא כזה. סיפור על הריון ולידה. כאן ושם. חוויית הלידה ההולנדית שלי היא מיוחדת בשבילי כישראלית, אך היא שכיחה כאן בהולנד.
בחרתי לשתף אתכן בשלושה סיפורי לידה, שלי ושל שתיים מחברותיי הישראליות שילדו כאן: מורן ורוני היקרות. שלושתנו ילדנו לפני כן בארץ בבתי חולים שונים, וכאן ילדנו באותו בית חולים (בדלפט), שלושה תינוקות מתוקים ונראה כי שלושתנו גילנו עולם חדש שאנו מעריכות אותו מאוד.
אפשר ללדת אחרת – שלושה סיפורי לידה בהולנד
הטקסט נכתב בלשון נקבה ומוקדש לכן, יולדות אמיצות, וגם אתם הגברים הנמצאים לצידנו מוזמנים לקרוא ולהנות מנקודת המבט הנשית.
החוויה של מורן היא אישית, אבל ככל שאני מסתכלת סביבי אני מגלה שהיא איננה היחידה. מוכר לכן סיפור כזה? התחושה הזו? השיחה האישית הזו עם המיילדת? אני חושבת שמורן הצליחה בשורות אלה לתמצת את מהות החוויה המדהימה של ללדת בהולנד.
כל אישה שנזכרת בלידת ילדיה נפתח בה עולם שלם, עוצמתי ואין סופי שאין ביכולתן של המילים לתאר עד הסוף. בכל תרפיה הנקודה הבסיסית היא לתת לך את היכולת לנהל את הסיפור שלך. כן, כל כך חשוב לתת לסיפור מקום. בעצם כל החיים שלנו תלויים באיך שאנחנו מספרות לעצמנו את הסיפור שלנו, לאיזה סיפור אנחנו רוצות לתת מקום ולהקשיב? כמה אנחנו חשות שהסיפור הוא מקרי או שאנו אלה המכוונות והמנהלות שלו?
הרגעים המשמעותיים של הריון ולידה נושאים בחובם כל כך הרבה ציפיות, חלומות, חששות, קשיים, אכזבות, התרגשויות, דברים שקשה להבין עד שלא נפגשים בהם. זוהי תקופה מרגשת, קסומה, כואבת, מפחידה ועדינה, בה חוסר הוודאות והחששות צפים ועולים הרבה פעמים יותר מבשיגרה, בטח ובטח בארץ זרה.
מלידה ללידה הבנתי יותר ויותר עד כמה חשוב להיות קשובות לעצמנו. כחלק מתהליך ההקשבה שלי בחרתי ללדת את הלידה הרביעית שלי בחו”ל, וכך להעניק לעצמי חופשת לידה ארוכה, מה שבארץ לא הצלחתי. לא ידעתי איזו מתנה אני נותנת לעצמי כשבחרתי ללדת בהולנד, ואם להיות יותר ספציפית ללדת בעיר דלפט. כאן הבנתי שיש אפשרות ללדת אחרת ולהיות יותר פעילה בסיפור שלי.
מורן היתה היחידה מבינינו שחוותה את השלכות הקורונה על הליווי ההריוני, אך נראה כי למעט ההנחיות להגיע לרוב הבדיקות לבדה, היא חשה שנשמרה תחושת הליווי הקרובה. “סביר להניח שאם הייתי בהריון ראשון זה היה הרבה פחות נעים לעבור את רוב הבדיקות ללא בן זוג”, היא מציינת. למזלה זה לא היה המקרה שלה…
הריון בהולנד שונה מהריון בישראל. התהליך אחר והוא נעוץ בבסיס התפיסה שהריון הוא טבעי ובריא, ולכן אין צורך בבדיקות רבות. אני מודעת לכך שיש נשים שמאוד קשה להן שאין את כל הבדיקות שמתבצעות בארץ. לכן אני ממליצה לקרוא ולהכיר את התהליך, כך תוכלו לראות, למה אתן מתחברות בחוויה ועל מה אתן לא רוצות לוותר. טוב לדעת שניתן לעשות גם בדיקות נוספות באופן פרטי. (מידע אינפורמטיבי על לידה בהולנד ניתן לקרוא בכתבה שפורסמה בעבר כאן https://dutchtown.nl/מזל-טוב-נולד-לכם-ילד/ ).
נחתתי בהולנד בחודש השביעי להריוני, ללא רקע מוקדם איך הדברים מתנהלים כאן. הייתי עסוקה בעיקר במעבר עצמו ובמחשבות על ההתאקלמות של ילדי הגדולים. ככל שהזמן עבר והתקרבתי לתאריך הלידה המשוער, הייתי בלחץ בעיקר סביב הילדים: איך נתנהל איתם? מי יהיה איתם בשעת הלידה? ועוד חששות נוספות, כמו איך אדבר בשפה שהיא לא עברית בשעת הלידה?
הדבר היחיד שבאמת רציתי היה כדור פיזיו בגודל הנכון לי (רק הגעתי מהארץ כמעט ללא ציוד). בהתחלה טעיתי בתרגום ההולנדית וקניתי כדור שהתברר שהוא קטנטן (הילדים שלי מאוד נהנו ממנו), אח”כ התלהבתי שמצאתי בחנות יד שנייה כדור פזיו ענק (שכנראה מתאים לגובה של הולנדית ממוצעת) וחששתי שאעוף ממנו. רק ממש סמוך ללידה, אחרי רכיבה נגד הרוח בסוף חודש שמיני כשאני מרכיבה את הבן הקטן שלי מאחור, סוף סוף מצאתי את הכדור המיוחל.
עכשיו שהכדור בידי, תרתי משמע, ניסיתי להבין מה עלי לעשות. הבנתי שבהולנד לא הולכים לרופא נשים, אלא אם כן מדובר במצב רפואי מיוחד. כאן מתייחסים להריון כתהליך בריא, ולכן ליווי חודשי ההיריון נעשה במרכז מיילדות/ הריון ולידה (verloskundige).
“רופא הנשים שלי בישראל היה באותה מרפאה של רופא המשפחה שלנו. לאורך כל ההיריון ה״ענן״ של רפואה-מחלה-טיפול ריחף לעומת התחושה של להגיע למרכז הריון ולידה שמופרד מהמערכת הרפואית הרגילה אליה פונים כשמשהו לא מרגיש טוב. היה משהו כל כך נעים בלהגיע כל פעם למרכז הזה של המיילדות בו הרגשתי אנרגיה חמה ושמחה של גדילה וצמיחה.” (מורן)
וזה רק המקום עצמו, עוד לא דיברנו על הנפשות הפועלות בו…לאורך ההיריון היולדת יכולה להיפגש עם כל המיילדות במרכז ולהכיר אותן (מאחר ולא בטוח מי תהיה במשמרת בעת הלידה שלך). אני לא הספקתי לבקר ולהכיר את כל המיילדות במרכז, כי התחלתי את תהליך הליווי ממש לקראת סוף ההיריון, אבל המפגשים עם המיילדות היו מאוד נעימים, הן בדקו את העוברית שלי, התעניינו בי, שאלו על חוויות הלידות האחרות וממש עיבדו איתי את הלידות הקודמות ובדקו איתי מה יתאים לי הפעם.
אתן זוכרות כמה חשוב לייצר לעצמנו את הסיפור? אז ממש בטבעיות נותנים לכך מקום כל הזמן, אפילו ישנה פגישה משותפת של שני בני הזוג שמטרתה להבין ביחד לקראת מה הולכים. בשיחה הזו, שלא הייתה לי פשוטה כי דרשה ממני להביע דברים כל כך אמוציונליים בשפה זרה, ציינתי כבדרך אגב שמהלידה הראשונה אני חולמת ללדת במים (המשך יבוא…). המיילדות פשוט היו שם – קשובות, מכילות ופתוחות לקבל את המחשבות.
“הרגשתי עטופה במעגל נשים-מיילדות (מגילאים שונים. היה משמעותי ומעניין כל פעם לפגוש מיילדת בשלב אחר בחיים) כאשר הידיעה שאחת מהן תהיה איתי בלידה שמחה אותי .בעצם הכרתי את המיילדת שהייתה איתי בלידה של לוטם ממש מתחילת ההריון וזו מתנה גדולה.” (מורן)
התחושה ששלושתנו שותפות לה היא שהליווי הוא בלי בדיקות מיותרות, בלי הפחדות. גם מורן וגם רוני שעברו את שבוע 40 שמחו לגלות שהמושג “הריון עודף” שבארץ כה שגור ומלחיץ, איננו קיים כאן. רוני מספרת:
“בארץ הלידות שלי אופיינו בהתנהלות לא נעימה בבית החולים בבדיקות של “הריון עודף” אחרי שבוע 40 ועד ההגעה ללידה. בהולנד יולדים כשמוכנים, אין היסטריה, אין לחץ, אני המחליטה, הצוות הרפואי רק נמצא כדי לייעץ ולעזור ומאוד מכבד.”
מורן בדרך למרכז מיילדות בשבוע 40
פרק שני: בחירה איפה ללדת
משום שהלידה הינה תהליך טבעי, המיילדת מעלה את השאלה האם תרצי ללדת בבית? מצד אחד זה מדהים, כי בישראל רק מי שתיקח רופא או מיילדת פרטית יכולה לעשות זאת וכאן זו פתאום שאלה טריוויאלית ואופציה ריאלית.
אני תהיתי לגביה ולבסוף חשבתי שנכון לי ללדת בבית חולים, בעיקר כי לא הרגשתי שזה נכון לי ולילדים שלי שהם יהיו חשופים ללידה עצמה. מעניין שהרבה זרות מעדיפות ללדת בבית חולים. גם רוני וגם מורן בחרו כך. מורן מסבירה:
“שתי חוויות הלידה שהיו לי בבית חולים הדסה עין כרם, היו נפלאות וטבעיות עם תקשורת טובה עם המערכת הרפואית. לכן החלטתי גם כאן בהולנד ללדת בבית חולים. הרגשתי שיש לי ולשותף שלי מספיק כלים וניסיון על מנת לעבור לידה פעילה וקשובה. הייתה לי תחושה שבארץ זרה, כשהכל חדש, כדאי ללדת בבית חולים למקרה שדברים מסתבכים בלידה”.
ורוני מוסיפה:
“ידעתי שאני רוצה ללדת בבית חולים, כי אם משהו מסתבך כדאי להיות במקום שבו ניתן לקבל סיוע רפואי מיידי.”
אפשרות הבחירה מאפשרת ליולדת את היכולת להיות אקטיבית ובעלת השפעה על קבלת ההחלטות. מורן מספרת:
“העובדה שיכולתי לבחור עד הרגע האחרון איפה אני רוצה ללדת והידיעה שהמיילדות במרכז הריון והלידה מוכנות לכל תרחיש ומנוסות בכל תרחיש, מאוד הרגיעה ושחררה אותי להעביר את הצירים בבית, בקצב שלי ולייצר לי אקלים מיטיב ללידה פעילה.
הצלחתי ״למשוך״ הרבה זמן בבית, כי לא פחדתי להתקדם יותר מידי, גם כי בית החולים ממש קרוב לבית שלנו וגם כי האפשרות ללדת בבית נכחה כאופציה לכל דבר”.
פרק שלישי: לידה פעילה
מורן שגרה סמוך לבית החולים העבירה את שעות הצירים בבית וכבר החלה לדמיין לידת בית, אך ברגע האמת החליטה ללכת לבית חולים:
“בדרך בהליכה לבית החולים היו שני צירים מאוד חזקים שאחריהם תום ביקש מהמיילדת להתקדם לעברנו עם כסא גלגלים, כי כבר לא יכולתי ללכת. בילנדה המיילדת הגיעה והתגלגלנו לחדר לידה. אחרי עשרים דקות לוטם הגיח לעולם.”
לידת המים של יערה – חלום שהתגשם
בסיפור שלי כשהצירים החלו להיות תכופים, לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלה שבשלושת הלידות בארץ תמיד הלחיצה אותי, מתי הזמן “הנכון” לצאת לבית החולים? הפעם פשוט התקשרנו למיילדת. היא הגיעה תוך כמה דקות, באמצע הלילה, בדקה אותי ונתנה לי להעביר עוד שעתיים בבית. היא הדגישה שאם אני מרגישה צורך ללכת לפני פשוט להתקשר אליה, ונחליט לאור ההתפתחויות. באמת, כמו שהיא צפתה כעבור שעתיים הצירים התחזקו ויצאתי לעבר בית החולים.
בית חולים בכלל לא זכור לי, כי לא עברתי שום מיון או טופסיאדה. ישר הגעתי לחדר פרטי מרווח ונעים, למעט האינקובטור שהלחיץ אותי כשסימן בעיני בעיות שיכולות להתרחש (הבנתי מנשים אחרות שדווקא זה נתן להן תחושת ביטחון). במקלחת חיכתה לי בריכת מים חמים. כן! התגשם לי החלום ללדת במים. לא הכרתי את המיילדת בבית החולים אבל היא הכירה את הסיפור שלי מהמיילדות שנפגשו איתי. מדהים, לא?
בישראל נהוג להעביר שעות רבות בבית החולים. ברוב בתי החולים החלו לתת את הדעת למרחב הלידה וניתן למצוא יותר מחלקות יולדות עם חדרים נעימים ומאובזרים. סך הכל חוויית הלידה שלי בשלושת הלידות בארץ, הייתה טובה עם מיילדות נעימות.
לעומתי רוני מתארת תחושה מאוד קשה, ממש טראומטית של התערבות יתר:
“בלידה הראשונה הגעתי עם מיעוט מי שפיר לבדיקה בבית חולים שבוע 41 פלוס 5. הרופא הסתכל על הניירת ואמר לאחות: “תכניסי בלון ותחברי אותה לפיטוצין” כאילו שאני לא נמצאת בחדר בכלל. כשביקשתי שיסביר מה הוא מתכנן לי ולמה הוא היה גס רוח, הוא אמר לי:”אחרי שבוע 40 אין סיבה להיות בהריון, אנחנו מיילדים אותך”. סרבתי וביקשתי להשתחרר, אז הוא אמר לי שאם אגיע לבית חולים אחר עם עובר מת שלא אתפלא…”
רוני פנתה לבית חולים אחר:
“הגעתי לבית חולים והרופאים במיון במשמרות של 26 שעות התנהגו בהתאם, תשושים וחסרי סבלנות. רופא בדק לי פתיחה ותוך כדי שהיד שלו בתוך הגוף שלי היה לו צלצול בטלפון והוא ענה לשיחה עם היד השניה”.
רוני גם מתארת לידות אחרות בארץ, אך מדגישה שהתנאים שחוותה בהולנד היו ממש מדהימים “הצוות לא עזב אותי לרגע., הם הכינו לי תה, לבן זוג שלי הגישו אוכל, התעניינו איך אני מרגישה כל הזמן”. הלידה בהולנד גם לא הייתה קלה לרוני:
“התינוק לא רצה לצאת, והגעתי לבית חולים בגלל מיעוט מים, ואז היו לי מים מקוניאלים וקיבלתי פיטוצין והתהליך היה ארוך וכואב. אבל הליווי והדרך שבה נתנו לי לקבל כל החלטה נתן לי כוח. התלבטתי אם כדאי לקחת אפידורל, בהיסטוריה שלי היו 2 לידות עם ולידה אחת בלי. האחיות חיזקו אותי שאין צורך ושאני לגמרי מסוגלת בלי, היו לי מים מקוניאלים ואפידורל יכול היה לעכב את הלידה, לכן האחיות המליצו על עירוי עם מורפיום ופיטוצין. הלכתי איתן והן איתי.”
שלושתנו הופתענו שלמרות החשש שהמיילדת תלווה אותנו בשפה שהיא לא שפת האם, אצל כולנו נוצרה תחושת קרבה. המיילדות הצליחו בכמה משפטים מאוד קצרים ומדוייקים לכוון את האנרגייה והפעולה למקום טוב.
מורן מספרת “המיילדת כאן פשוט הייתה לידי, אמרה לי מידי פעם מילות עידוד ונתנה ללידה לקרות.”
מסורת מקומית – צנימים עם זרעי שומר מצופים ליולדת ובן-הזוג (Beschuit met muisjes)
פרק רביעי: אפס הפרדה
אחד הקשיים שלי בחוויית הלידה בארץ היא שממש לא רציתי להhפרד מהתינוק שזה עתה נולד. למרות שחתמתי על אפס הפרדה, יש נהלים ובדיקות, והתינוק לבד בחדר עם עוד הרבה תינוקות חסרי ישע שרק נולדו. אפילו שהמיילדת המדהימה בישראל לחשה לי באוזן כשנפרדתי ממנה לעבר מחלקת יילודים: “אל תשכחי שאת האמא תעשי מה שאת מאמינה”, הרגשתי שאין לי יותר מדי ברירות. כאן בהולנד, אחרי הלידה פשוט נתנו לי להיות עם התינוקת שלי. מעט הבדיקות שלה נעשו לצידי באותו החדר בו ילדתי, ללא מעברים.
כשרציתי אחרי שעה ללכת הביתה, פשוט הלכתי. בלי לחתום על מכתב שאני לוקחת על עצמי אחריות או יותר נכון שאני חותמת שאני חסרת אחריות, מה שהיה לי בכל הלידות בארץ.
מורן משתפת עד כמה נעימה הייתה לה החוויה:
“מיד כשלוטם יצא הניחו אותו עליי למשך שעה או אפילו יותר. נתנו לנו להיות עור לעור וללוטם לינוק כמה שהוא רוצה ורק אחר כך שקלו אותו והלבישו אותו. בשעתיים שאחרי הייתה אחות שדאגה שאתקלח ואוכל ואשתה, ושגם תום יאכל וישתה. הייתה תחושה מאוד חגיגית ושמחה. לוטם נולד בשעה 10:15 וב-12:30 התחלנו להתהלך עם העגלה לכיוון הבית. השחרור היה כל כך פשוט ונעים. הייתה לי תחושה חזקה שסומכים עליי. אני זוכרת את שעות ההמתנה לשחרור בהדסה עין כרם כי צריך לחכות לרופא יאשר, או תוצאות של בדיקה מסוימת או כל דבר אחר שמעכב.”
מורן והתינוק מלווים בקרני השמש בדרך הביתה – הרגשתי שסומכים עליי
רוני חששה מהשחרור המוקדם, בגלל טראומות מהעבר. היא מספרת:
“יומיים אחרי הלידה (הנפלאה אמנם) בישראל של איתן במיטת בית החולים חלמתי שאני טובעת, פתחתי עיניים ומצאתי את עצמי בבריכה של דם, כמויות… קמתי למקלחת ובדרך נפלו ממני שני גושים בגודל כף יד, מסתבר שאלו היו שאריות שליה, לחצתי על כפתור ותוך שניה היה לי בחדר צוות רפואי שלם שבדק לי לחץ דם, הכניס עירוי וטיפל בי. דאגתי שאם דבר כזה קורה חלילה בבית מה אני עושה?!”
פרק חמישי: בבית
איסקין המהממת עוזרת עם האמבטיה של התינוקת
בבית, הילדים קיבלו את פנינו, עם אמא שלי ששמרה עליהם (כן זה עוד היה לפני עידן הקורונה, השמיים היו פתוחים). כעבור שעתיים הגיעה הקרמזורך (kraamzorg), איסקין המהממת, שבמשך כשבועיים הגיעה אליי הביתה יום יום למשך 2-4 שעות. שקלה את התינוקת, נתנה לי לישון איתה עור לעור, הכינה תה לאמא שלי, שייקים של בריאות לי, למדה מהבן זוג שלי להכין חומוס, הלכה עם הבן שלי לקניות, קיפלה כביסה, ניקתה את השירותים והכל ברוגע ובנעימות. ובכל יום כתבה במחברת מעקב משקל, טמפרטורה, קקי, פיפי.
פעם ראשונה שבאמת הרגשתי מה זה “משכב לידה” וכמה הגוף באמת משתקם בצורה מיטיבה כשאיפשרתי לו. הרגשתי מה זה אפס הפרדה עם המון עזרה ודאגה בבית. ממש מדהים ולא מובן מאליו בעיניי הטיפול המקצועי והרגיש הזה של הקרמזורך לדאוג לשלום התינוק/ת והיולדת. זו באמת הייתה חוויה עוצמתית בשבילי, עד כמה שחשבתי שיהיה לי קשה שמישהי זרה תכנס אלי הביתה, ותהיה איתי אחרי הלידה, היא פשוט ידעה לעשות זאת באופן כל כך מותאם לכל אחד מבני המשפחה.
רוני שכאמור חששה מהשחרור המוקדם מצאה שבית החולים דאג לתקשר עם מרכז הלידה ועם חברת הביטוח וווידא בשיחרור, שהקרמזורך בדרך אליה. היא מדגישה כי זה הנוהל כדי שהיולדת לא תגיע הביתה ולא תהיה שם קרמזורך. להפתעתה:
“הקרמזורך שווה פי אלף מכל אשפוז, היא נמצאת 8 שעות בבית ובחריצות מופלאה מטפלת, מסדרת, מביאה ומארגנת – פשוט להתאהב! אפילו בדיקות דם לילוד בבית, איזו גאונות. היה תענוג לחזור.”
הקרמזוח שוקלת את התינוק של רוני בבית – שווה פי אלף מכל אשפוז
מורן ביקשה מהקרמזורך שתגיע יום אחרי הלידה כי הרגישה שהיא ובן זוגה רוצים עוד רגע לבד, להתמקם בבית. בגלל שזה לא ילד ראשון אז לא הייתה בעיה.
“בבוקר שאחרי הלידה התייצבה אצלנו קרולין, אחות-פיה במקצועה שהגיעה במשך שמונה ימים כל יום למשך 5 שעות לעזור בכל מה שהיינו צריכים. קודם כל היא הייתה בודקת את לוטם, ואז אותי, ואז מסייעת בכל עבודת בית שצריך ועשויה להקל עלינו. השירותים שלנו מעולם לא היו כאלה מצוחצחים, הר כביסה אחד לא הספיק להיערם בשבוע הזה, ומי הייתה מאמינה שאתפנק כל בוקר במקלחת חמה וארוכה + מריחת קרם בכפות הרגליים. מהר מאוד הבנתי למה מתכוונות כשאומרות שהדכאון אחרי לידה כאן מגיעה אחרי שהקרמזורך (אחות- פיה, תרגום חופשי) מסיימת את תפקידה. זו לא פריבלגיה, כן? כולן זוכות כאן לאותו הקסם. ובמציאות הרילוקיישנית + קורונה (בלי סבים ומשפחה מסביב ועם המון געגועים) חווית ההריון והלידה כאן הייתה עוטפת ותומכת באופן מעורר השראה והודיה.”
הליווי של הקרמזורך מאפשר משהו כל כך נקי ממטענים קודמים, כאשר מגיעה מישהי שהיא לא קרובת משפחה או חברה, אלא אשת מקצוע בתפקיד שבאה לסייע, וכל כולה מכווננת לכך שיהיה לנו יותר קל ונעים. הדאגה במקביל גם לרך הנולד, גם לאם המתאוששת וגם לבית כולו זו חשיבה הוליסטית, מיטיבה ומרפאה. במקרה של הלידות של שלושתנו רוב הדברים והתחושות היו מוכרים לנו, ועדיין זו הייתה חוויה מכילה, מדהימה ומבורכת שקצת-הרבה מסירה מהפחדים והדאגות שכל כך אופייניים לתקופה לבד אחרי הלידה, מדהימה ומבורכת. כמובן שהיא עוד יותר משמעותית כשזהו ילד ראשון שנוחתים איתו בבית.
באחד הימים הגיעה לבקר אותי המיילדת שלי. היא בדקה איך אני מרגישה ואיך התינוקת. זה היה ממש מרגש לראות אותה, ולשמוע שהתרגשה גם היא מהלידת מים של יובל, כי מסתבר שזו הייתה הפעם הראשונה שלה. זה היה רגע כל כך נעים בשבילי לראות אותה לספר ביחד את הסיפור המופלא של הלידה, שהרי היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו ביחד איתי, בן זוג שלי ויובל-התינוקת.
פרק שישי: סיכום הסיפור
מורן מסכמת “תהליך ההריון והלידה כאן בהולנד מרגשים אותי מאוד במיוחד לאור העובדה שאני זרה כאן, שזו לא המולדת שלי ולא שפת האם שלי ובכל זאת התחושה לאורך כל הדרך הייתה כל כך ביתית עם המון הקשבה, תמיכה ואמונה באמא, בגוף שלה ובעובר שעושה את דרכו לעולם.”
רוני מאשרת ומוסיפה כי “הלידה הראשונה בארץ הייתה לא נעימה במילים עדינות ושתי הלידות שלאחריה היו בהחלט תיקון, אבל חוויית הלידה בהולנד הייתה כמו לטוס במחלקה ראשונה לעומת מחלקת תיירים”.
תודה לרוני זוסמן ולמורן אביב דביר האהובות ששיתפו בחוויותיהן.
מאיסוף הסיפורים והחוויות אני מבינה עוד יותר שחוויית הלידה ההולנדית היא כל כך מיוחדת. נראה כי לאורך התקופה המשמעותית הזו, בעיקר כאשר את בארץ זרה, מערכת שעוטפת ומכילה את היולדת היא כה חשובה. מערכת שמתייחסת לפרטים הגדולים והקטנים ומאפשרת ליולדת להיות פעילה בסיפור שלה, מחוברת לגוף שלה ולאמונה שלה בעצמה וביכולותיו. תודה לך הולנד על חווית לידה אחרת.
*לידה היא פלא. אני מכירה גם סיפורים כואבים על הפלות ולידות שקטות. אני מאוד מקווה שגם במקרים אלו המערכת נותנת מענה מיטיב ומכיל.
מאחלת לכל ההריוניות ידיים מלאות באהבה ללא תנאים, וסיפור לידה מותאם לכל אחת בדרך שלה ומעצים.
לא הבנתי מה הוא מחפש שם מתחת לבלטות. זה כבר היום השלישי ברציפות שאני רואה את השכן שלי, גבר בשנות השישים או אולי השבעים לחייו, כורע ברך על המדרכה שלפני הבית שלו. במסירות ובסבלנות אין קץ הוא מוציא ממקומה בלטה אחרי בלטה, עושה מה שעושה, ומחזיר אותה אחר כבוד למקומה. סקרנית, אני מתקרבת למקום הארוע, ורואה שהפעילות שהשכן לי עוסק בה קשורה בטיפוח. לא אישי, אלא טיפוח של המדרכה, וליתר דיוק – ניכוש, עם כלי ייעודי כמובן, של העשבים שצמחו סביב הבלטות. כן, הוא מוציא את הירוק הזה שלפעמים גדל בין הבלטות, שעד לאותו הרגע לא שמתי לב בכלל שהוא קיים.
בישראל, מי שהתרגלתי לראות עובד על טיפוח המרחב הציבורי הם לרוב עובדי קבלן של העיריה, בדרך כלל קצת יותר צעירים מהשכן שלי.
בישראל, כשראיתי מישהו מבצע עבודה שכזו, לרוב לא היתה לו הבעה של סיפוק והנאה, כמו שהיתה לשכן שלי. וזה למרות שיש מצב שבדומה לעובדי הקבלן של העירייה, גם עליו מישהו הפיל איזה תיק (החשודה המיידית: אשתו, שהתחרדנה להנאתה על ספת השיזוף לא הרחק משם…).
אבל גם העבודה עצמה, העשבים שהוא ניכש… ובכן, לא בטוח שבישראל הם נתפסים כמפגע אסתטי שיש להיפטר ממנו. במח שלי, למשל, אף פעם לא חלפה המחשבה שמדובר באובייקט שמצדיק איזושהי פעולה. מאחר ומעולם לא הבחנתי בהם, בעשבים הללו, מן הסתם הם לא פגמו בחוויה האסתטית העירונית הפרטית שלי, בכל השנים בהן שוטטתי על מדרכות ברחבי ישראל.
מפגע אסתטי
אסתטיקה היא תלוית מקום. קצות הציפורניים הנאות של אהובך נראות קצת פחות יפות כשהן פזורות על המיטה; השערות על ראשה של אהובתך נראות קצת פחות אטרקטיביות כשהן סותמות את חור הניקוז של המקלחת. ויותר רלוונטי לענייננו: מה שבאזור גיאוגרפי אחד נחשב ליפה, עשוי להיחשב לפחות יפה, או אפילו למכוער או דוחה – באזור אחר. הכל תלוי בתרבות ובהקשר. קוראים לזה רלטיביזם אסתטי.
רלטיביזם אסתטי קיים בכל מקום, גם במרחב הציבורי. כך, ציור על קיר, גרפיטי, יכול להיתפס כמשהו עם ערך ויזואלי, אומנות אם תרצו, או כוונדליזם טהור, תלוי על איזה קיר בדיוק מדובר. גם שערות על גוף נשי או גברי: הכמות שלהן, צורתן, נתפסות אחרת במערב אירופה, במזרח אסיה ובישראל. וזה גם משתנה עם הזמן, כמו שמדגים האיור החינני הזה.
אסתטיקה קשורה גם לנדירוּת. או אולי אנחנו פשוט מתבלבלים בין השניים. נסו להיזכר בסיטואציה בה ראיתם משהו “מדהים ביופיו”: יצירת אמנות, אדם, או חיה. נכון שלא חשבתם על משהו שנמצא בשפע בסביבה שלכם?
אז אנחנו לא נולדים עם הידע של מה אסתטי ומה לא, אלא הסביבה שאנחנו גדלים לתוכה “מלמדת אותנו” להכריע מה יפה, על פי אמות מידה ספציפיות, נכונות לאותו המקום ולאותה התקופה. הרי אף אחד לא נולד עם הידיעה שעטיפה של ארטיק שנעזבה על החול בים היא דבר מכוער, אלא זו מחשבה שלמדנו לסגל.
אבל רגע, לפני שאתם מחליטים לעשות רילוקיישן למקום שבו אתם סבורים שתיחשבו ליפים או למושכים יותר, כולל רילוקיישן באמצעות מכונת-זמן, כדאי לדעת שיש מדענים שסבורים שיש העדפות אסתטיות שאנחנו נולדים איתן. זו המסקנה של מחקר שנערך בעבר בארה”ב, שמראה שתינוקות מעדיפים להסתכל זמן ממושך יותר על פנים שנחשבות בעינינו, המבוגרים, כמושכות.
משמעותית יותר או פחות, אותי הרלטיביסטיות שבאסתטיקה פגשה במדרכה שליד הבית שלי. ולמדתי כמה דברים במפגש הזה, לא כולם קשורים לאסתטיקה. אל”ף, שאדם שעובד בחדווה מייצר הזמנה להצטרף אליו, ובמיוחד מרגישים בזה בגיל שבו עבודות כפיים מכל סוג הן מסקרנות, שזה הגיל של הבן שלי (שאכן הצטרף). בי”ת, שלנכש עשבים מהרווחים שבין הבלטות לוקח ממש הרבה זמן. וגימ”ל, שמהרגע שתשומת ליבי הוסבה לפרט הזה שנמצא תחת סוליות הנעליים שלי, אין דרך חזרה. כמו שאחרי שלומדים לזהות ציפור מסוימת פתאום רואים אותה בכל מקום, וכמו שאחרי שלומדים מיומנות מסוימת – נגיד, תפירה – כבר לא מסתכלים באותה צורה על כל מה שקשור במומחיות שרכשנו (פתאום הבדים שמהם נתפרו הבגדים שלנו לא סתם מחוברים האחד לשני, אלא במלא אופנים…). אז אני, לאור ה”מומחיות” שרכשתי, לא מפסיקה לראות עשבים ברווחים שבין הבלטות. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים, כש”תהליך החינוך” יושלם וה”מומחיות” הזאת כבר תהיה חלק ממני, גם אחשוב – אולי אפילו אסנן – שאויש, ממש חייבים לעשות עם זה משהו…
“לְמה את הכי לא מתגעגעת בארץ?” שאלתי אותה, תוך כדי נגיסה בכריך גבינה מאופק, שההולנדים משום מה נוהגים לכנות ארוחת צהריים.
“לכל מיני. אבל אם חייבים לבחור אחד, הכי אני לא מתגעגעת לזה שכל אחד מרגיש שמותר לו לחנך אותי.”
“למה את מתכוונת?”
“לזה שאנשים רגילים לפנות אחד לשני במרחב הציבורי (או האינטרנטי) כדי להסביר (ועדיף בצעקות) למה משהו לא בסדר אצלנו ואיך כן צריך לעשות את זה. לדוגמה, מונית משדה התעופה היא מרחב לגיטימי להס(ג)ביר לי למה זה גרוע שאין לי ילדים, ושכדאי שאזדרז, רגע, בת כמה את אמרנו? אוטוטו את כבר תתחרטי על זה כל החיים.”
“נכון! ואחרי שכבר יש לך תינוק (שמה לעשות, בוכה לפעמים, גם במרחב הציבורי), כולם מרגישים חופש – שלא לומר צורך – להגיד לך שקר לו, או אולי חם לו, או שכדאי שתאכילי אותו כי הוא רעב, אבל לא כאן בבית קפה, בחייאת, תכסי את עצמך קצת. כי הרי מי אם לא איש זר ברחוב יודע בביטחון מה צריך התינוק שלך, בכל רגע נתון, ומה כדאי או לא כדאי שתעשי כדי לענות על צרכיו.”
“וגם, בצורה עקיפה, מכתיבים לנו עם מי בכלל זה בסדר להקים משפחה,” הוספתי, נזכרת בפרסומת למזרנים של HEMA, שהציגה באגביות זוגות של אנשים מכל מיני סוגים חולקים מזרן משותף. לא מצליחה לדמיין את זה קורה בישראל, שבה חתונה של זוג מעורב אחד מסעירה את הרוחות עד לעיתונות הבינלאומית.
“בצורה עקיפה? הצחקת אותי!” היא קראה. “זה עקיף כשאת ממילא בתוך הנורמה. כשהיה לי בן זוג גרמני, שמעתי בצורה הכי ישירה שיש כמה זה לא בסדר. אבל הוא יתגייר, נכון? בסדר, העיקר שאת יהודייה, בכל מקרה זה הולך לפי האמא, למזלך, הפוך זה יותר מסובך. ומה הוא עושה פה בכלל? מה, יש לו רגשות אשם? את יודעת מה סבא וסבתא שלו עשו בשואה? אבל קבלי את השאלה שהכי אהבתי בכל התקופה הזו: ‘הוא נימול?’ כלומר, במקום לחשוף את הציצי שלך כדי להאכיל את הילד, בואי ספרי לי איך הזין של חבר שלך נראה.”
איזה הזוי זה, חשבתי, מהרהרת על איזה לוקסוס זה לא לספק תשובות והסברים לאף אחד, ועל איך הזמן שעובר מאז שחייתי במציאות שבה כן ציפו ממני לספק הסברים, הפך את הלוקסוס הזה למובן מאליו.
“תראי מה זה”, אמרתי, מכניסה לפה את מה שנשאר מהכריך, וכבר חושבת מה עוד אוכל להזמין כדי להרגיע את הבטן, שכאילו לא היגרה יחד איתי להולנד, ועכשיו היא מסבירה לי שסנדוויץ’ זה ממש לא ארוחת צהריים. “דווקא לקראת יום ההולדת של ישראל, שהוא הזדמנות להיזכר במה שאנחנו אוהבות בה, עולים הצדדים היותר מבאסים שלה.”
וכדי לשבור את הכיוון המדכדך שאליו מתקדמת השיחה הצהרתי, לאחר סקירה מהירה של התפריט, “אני נכנסת להזמין עוגת בננה שנראית לי. רוצה משהו?”
“תביאי עוד קפה,” אמרה, ואני נעלמתי לתוך בית הקפה ששינמך את עצמו, לאור המצב, לקופי-טו-גו.
“וואו, את רעבה היום…” זרקה לי המלצרית תוך תקתוק ההזמנה בקופה. רק דיברנו… חשבתי שכבר יש לי דוקטורט בכל הקשור להתערבות זרים בחיי הפרטיים ונותרתי לעמוד שם בלסת שמוטה. איך זה שהיא מרגישה בנוח לשפוט את הרגלי האכילה שלי, או את הגחמות הגסטרונומיות שלי, ועוד בתור נציגה של העסק שמרוויח מהן?
בדיוק כשאני מתיישבת בחזרה על הספסל לידה, תוך שאני מעבירה לה את הקפה ביד אחת ושולחת את השנייה להסיר את המסכה מהפנים, נשמע רטט מהטלפון הנייד. הצצתי. “שיט”, אני מנסה לשחרר את המסכה מהאוזן, “לא אישרו מהבצ’פר יום חופש לילד.”
“מה?!” היא מופתעת, “מה זאת אומרת לא אישרו?”
“זאת אומרת שחשבנו לנסוע לחופשה לא בדיוק בימים של החופשה הפורמאלית של מרכז הולנד, אבל לא אישרו לנו שהילד יחסיר יום לימודים. מסתבר שפה לא ההורה הוא שמחליט אם ‘פעם ב-‘ הפסד של יום לימודים הוא הפרה של חוק חינוך חובה (שנשמר פה – כמו חוקים אחרים – ביתר קנאות). המנהלת מחליטה בשבילך.”
“אני בהלם.”
“כן, גם אני הייתי. בהתחלה. אבל את יודעת מה? עכשיו כשאני חושבת על זה, זה לא המקרה היחיד שבו הרגשתי מוזר שמחליטים בשבילי.”
“באמת?”
“כן. כשהגענו לפה וחיפשנו בית להשכיר, בסוכנויות הנדל”ן הראו לנו רק בתים שלפי דעתם אנחנו מסוגלים לעמוד בתשלומי שכר הדירה שלהם. הרגשתי כמו ילדה שההורים קובעים לה על מה להוציא את דמי הכיס.”
“טוב, את יודעת, פה בהולנד, יש חוקים שמגנים על דיירים. לא יהיה כל כך פשוט להעיף אותך, גם אם מזמן הפסקת לשלם. אפשר להבין למה בודקים לך את הכיסים לפני שמשכירים לך משהו. אבל עכשיו כשאת מספרת, אני נזכרת ששמעתי מזוג חברים משהו דומה לא על כסף: כל מיני בעלי-בתים הודיעו להם שהבית שלהם לא מתאים להם כמשפחה עם ילדים, כי אין בו מספיק חדרים, או כי אין בו חצר. הייתי בהלם, הם מספיק גדולים לעשות ילדים, אבל לא לקבוע בעצמם איך הם רוצים לגדל אותם?!”
“מן הסתם הם לא תאמו למי שבעל-הבית דמיין כשוכרים המושלמים שישארו בדירה להרבה זמן…”
“כנראה יש גם תמונה מדומיינת של בעל-כלב מושלם. חברה שלי לא הצליחה לאמץ כלב גדול כי בעיני ההולנדים זה ‘לא מתאים למשפחה עם ילדים’. בסוף היא ייבאה כלבה מפורטוגל!”
“דואגים פה לכלב. הסטטיסטיקה מראה שהרבה כלבים גדולים שמגיעים למשפחות עם ילדים, מוצאים את עצמם אחרי זמן קצר שוב במקלט.”
“את יודעת מה אומרים. שבעים אחוז מהסטטיסטיקות לא נכונות.”
אז בכל זאת חזרנו לחייך. וצחקנו על איך ההולנדים אוהבים לתת לסטטיסטיקה לנהל אותם, וכמה זה הולנדי להסתמך על נתונים בקבלת החלטות. לפני שפנינו כל אחת לדרכה, חלקנו את החתיכה האחרונה של עוגת הבננה, שבניגוד לכריך, דווקא הרשתה לעצמה להתפרע.
כל הדרך הביתה המשכתי לחשוב על הפנים השונים של עצמאות שעלו מהשיחה שלנו. עצמאות להחליט לגבי הרחם שלי, הילד שלי, מערכות היחסים, חשבון הבנק, הבית, הכלב.
בישראל, שמתנהלת כמו משפחה, או ליתר דיוק כמו חמולה, הכל עניין של כולם. בחמולה, עצמאות הפרט היא לא בהכרח דבר שרומסים מתוך חוסר התחשבות, לעתים קרובות פשוט לא מודעים לקיומה. כי אין אני, יש אנחנו, ואם יש עצמאות היא שלנו כקבוצה ולא כפרטים. אולי זה קשור לזה שיהודים תמיד חיו בקהילות בגולה, ובעצם עד לא מזמן לא ידעו בכלל עצמאות מהי. או אולי זה דווקא עניין ישראלי ולא יהודי, נרטיב שהתגבש בקיבוץ אבל גם מחוצה לו, ב”כור ההיתוך הישראלי”. והרי השאיפה שלנו ממילא לא הייתה להיות אנשים חופשיים, אלא להיות עם חופשי בארצנו. אמה מה, בחיים עצמם, לא כל בוקר אני קמה ומרגישה שאני עַם. ובבקרים האישיים האלה, כן חשובה לי העצמאות שלי כאינדיבידואל.
אז מה נעשה עם הכעס הזה / מה יהיה עם הקנאה / כולם רוצים להיות חופשיים / אבל ממה אלוהים ממה…
אולי השאיפה התמידית לעצמאות מוחלטת היא דבר אנושי, אבל כמו שכבר אמרו חכמינו: חופשי זה לגמרי לבד. כי הנה, אפילו פה, בהולנד הליברלית, פוגעים בעצמאות שלי. אמנם בצורה פחות בוטה מאשר בישראל, אבל פוגעים. ואולי זה לא תמיד לרעה. למעשה, צורת הקיום הבסיסית שלנו לא באמת עצמאית: עם הגיענו לעולם אנחנו תלויים לחלוטין בחסדי אחרים לאורך כמה שנים טובות, וגם בהמשך, לטוב ולרע, אנחנו יצורים חברתיים שזקוקים לאנשים סביבנו.
במהלך השנה האחרונה, בין ריחוק חברתי מצד אחד והצורך בשיתוף פעולה בקנה מידה עולמי מצד שני, ענייני עצמאות מול לכידות חברתית הפכו לשיחת השעה. הקורונה גם הזכירה לנו שלכידות חברתית לא רק לוכדת אותנו, לפעמים היא ממש עניין של הישרדות. כך, גם חיבוק הדב הישראלי המעיק, הוא לפעמים גם מציל. כמה קל להתחיל חיים במקום חדש כשזרים מוחלטים נעתרים לעזור לך למצוא דירה ועבודה, ומסבירים לך על אורחות החיים במדינה החדשה. אותו חיבוק הוא גם זה שמאפשר ליוזמות ברוכות כמו “מישהי ערה?” לעבוד יפה כל-כך בישראל.
וברמה האישית, אני חיה עם מי שבחרתי באופן עצמאי, ולרוב מתעסקת ביום-יום במה שבחרתי לעשות. אני אפילו גרה במקום בעולם שבו בחרתי לגור, בחירה אקטיבית ועצמאית לחלוטין. אולי לא צריך יותר מזה. אנחנו רגילים לחשוב על חגיגות עצמאות מלוות במשואות ובזיקוקי דינור, אבל עצמאות היא גם דבר אינטימי, שלא צריך הרבה כדי לחגוג. בסך הכל שיחה טובה, ארוחת צהריים הולנדית, ספסל, קפה, ועוגת בננה שמרשה לעצמה.
אתמול, בערב יום השואה, אירחנו בפעם השנייה בדאצ’טאון את אירוע זיכרון בסלון. השנה, עדיין תחת מגבלות הקורונה, היה לנו את הכבוד לשמוע במפגש זום את עדותו המרגשת של אברהם רות, אשר עבר את ימי המלחמה בהולנד וחי היום בישראל. כ- 100 משתתפים נכחו באירוע מבתיהם. מיטל בויום למל, רכזת הכותבים של דאצ’טאון, הנחתה את האירוע וקיימה ראיון עם אברהם מביתו בישראל. הערב נפתח בקטע מוזיקלי של דוד גולק, ישראלי החי בהולנד, אשר ניגן ושר יצירה פרי עטו, שנכתבה בהשראת אביו ניצול השואה. לאחר דברי פתיחה של מיטל, שכללו ציטוטים מיומנים של ילדים ממדינות שונות בתקופת השואה, צפינו יחד בעדות המצולמת של אברהם, יליד אמסטרדם.
העדות:
בסיפורו המפורט והקולח לקח אותנו אברהם אל ילדותו בתקופת השואה. הוא היטיב לתאר את האווירה הרגועה והתמימה טרם הכיבוש הנאצי ואת החיים שהיו עבורו נטולי איומים או יחס מפלה. אברהם שיתף איתנו גם תמונות של חופשת קיץ בזאנדפורט ותמונה מבית הספר שבו למדו ילדים ממוצאים שונים ללא כל חיכוך. הוא סיפר כיצד רובם של היהודים בהולנד לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד ואפילו כאשר הסימנים הלכו והתרבו, ואפילו לאחר הכיבוש, רבים האמינו שלא יאונה להם רע. במשך זמן רב למדי חיו אברהם ומשפחתו בהיירנחראחט בלב אמסטרדם, תחת חשש קבוע, אך בנסיון לשמור על נורמליות ככל שניתן. אך החיים הפכו קשים יותר ויותר, ילדים ומורים מבית הספר היו נעלמים פתאום ללא הודעה מוקדמת ובסוף 1942 נלקח גם אחיו המאומץ של אברהם ונשלח לדכאו. כעבור זמן לא רב קיבלה המשפחה הודעה שהוא נספה.
ב-1943 הועברו בני המשפחה לגטו באמסטרדם-אוסט. סבו של אברהם ושתיים מאחיותיו נתפשו ונשלחו למחנה ווסטרבורק, ומשם לאושוויץ. אחיו הוסתרו על ידי משפחות הולנדיות. גם אברהם עצמו הוסתר אצל משפחה בעיר אוסט-חייסט. הוא נאלץ לעבור בכ- 13 משפחות שונות ולהסתתר, מפחד הלשנות וחיפושים שנערכו באופן תדיר על ידי הגרמנים. כך הגיע לליידן, לאוטרכט, לדן-בוס, ולמקומות רבים אחרים ולבסוף הגיע לכפר ווחל (Veghel), שם היה כאשר בנות הברית שחררו את העיר.
אברהם ביקש לציין מספר דברים לגבי תקופת המלחמה וההסתתרות, בנוגע לשיתוף הפעולה של העם ההולנדי עם הכובשים, שהיה רב לדעתו. דוגמא לכך היה בית יתומים יפהפה באמסטרדם שנתרם ותוחזק על ידי יהודים, וביום אחד הגיעה המשטרה ולקחה את כל 170 הילדים אשר יחד עם המטפלים נשלחו לווסטרבורק ולאחר מכן למחנות ריכוז מהם איש לא חזר. כל זאת נעשה על ידי המשטרה ההולנדית. דבר דומה קרה עם בית החולים לחולי נפש באפלדורן, בו עבד בן דודו של אברהם כמטפל, שכל דייריו נשלחו לאושוויץ.
דוגמא נוספת לשיתוף הפעולה היא שילדים רבים שהסתתרו מצאו עצמם לפתע ברחוב ללא הגנה, אם מפני שלא היה בידם לשלם להולנדים שהסתירו אותם או מפני שהמשפחות שהסתירו אותם פחדו שיענשו (אברהם מציין שאכן פעמים רבות נשלחו אבות המשפחות שהסתירו יהודים גם הם למחנות הריכוז). כך הגיעו כ600 ילדים מתחת לגיל שש למחנה בעיר פוחט, ומשם לווסטרבורק ולאשוויץ. המעבר מפוחט לווסטרבורק, מספר אברהם, לא רק שבוצע על ידי חברת הרכבות ההולנדית בשיתוף פעולה מלא, אלא שההולנדים אף התעקשו שהעברת הילדים היהודים בקרונות משא לא תפריע לתנועת הרכבות היומית הרגילה, וכך הנסיעה שאמורה להיות כשעה וחצי התארכה ליום שלם. כמו כן, הוא מדגיש, מחצית מהשומרים בווסטרבורק היו הולנדים מתנדבים.
אברהם לא דיבר מעולם עם הוריו על תקופת השואה, דבר שהוא מצטער עליו ולא מבין אותו עד היום. כמעט כל קרוביו נספו ואיש מהם לא נשאר בהולנד. כבר בזמן המלחמה ידע אברהם בבירור שאיננו רוצה לגור בהולנד יותר לאחר שהמלחמה תסתיים, וכך עשה. לאחר שהסתיימה המלחמה, כנער בן 17 עלה אברהם לישראל. היום יש לאברהם ארבעה בנים ואחד עשר נכדים והוא שומר על קשר עם אחיו שגם הוא בישראל עם משפחה גדולה. הקשר היחיד של אברהם עם הולנד הוא בכך שהוא שותף למאמצים לדרוש שיעשה צדק לגבי פעולותיהם של ההולנדים בשואה. מאז שנת 2000 לוקח אברהם חלק פעיל מטעם ארגונים שונים אשר עורכים משא ומתן עם הרשויות ההולנדיות ועם חברת הרכבות ההולנדית. הם דורשים הן פיצויים והן הכרה בחלקם של ארגונים אלה בפשעים ונטילת אחריות על מעשיהם. הקהילה היהודית בהולנד התקשתה לעשות את המשא ומתן בעצמה, הוא מספר, וביקשה את עזרתו על תקן ‘הישראלי החצוף’. לפני שנה פגש אברהם את המלך ווילם-אלכסנדר בביקורו בישראל. אל המלך הנוכחי אין לאברהם טענות והוא מרוצה מכך שסוף סוף הוא הביע התנצלות ולקיחת אחריות – דבר שסבתו המלכה לא עשתה.
אברהם מרגיש שהדור השלישי של ההולנדים, הרבה יותר פתוח, קשוב והגון, ותחושותיו כלפיהם טובות יותר. הוא חושב שכדאי שהישראלים החיים בהולנד ישמרו על קשר טוב עם הקהילה היהודית.
כאשר אברהם מגיע לביקור באמסטרדם ורואה את כל התושבים והילדים רוכבים בוקר על האופניים לבית הספר ונהנים מהחיים, הוא אינו יכול שלא לחשוב על עשרים אלף הילדים היהודים שנרצחו בעיר הזו. כך אמר גם לראשת העיר פמקה הלסמה כאשר נפגש איתה בשנה שעברה, וחשוב לו שגם אנחנו הישראלים החיים בהולנד לא נשכח זאת.
מיטל הודתה לאברהם על עדותו והביעה את תקוותה שאירועים כאלה, כמו גם התארגנויות אחרות של ישראלים בהולנד, יקיימו את בקשתו שלא נשכח את אותם הילדים.
לאחר העדות צפינו בהקלטה של הזמרת ניקי יעקובס אשר ביצעה שיר מרגש פרי עטה שהוקלט בבית הכנסת בעיר Weesp. ניקי יעקובס היא זמרת הולנדית המתמחה בשירה יידית ובמוזיקה עממית יהודית.
לאחר מכן קרא ניר גבע, תושב אמסטרדם, יו״ר מכון קהילות, את השיר ‘נזכור’ שכתב אבא קובנר, סופר יהודי שהיה חבר המחתרת ומנהיג פרטיזנים מגטו וילנה.
חלקו הראשון של הערב הסתיים במופע מוזיקלי של הרכב מטעם עמותת מוקה (בביצועה של פרויקה ארווטמן, בליווי גיטרה וחצוצרה של אייל מרגלית ורועי שבת) עם השיר ‘שיר ללא שם’ שכתב והלחין שלום חנוך.
לאחר סיום החלק הראשון עברנו אל חדרי הדיון. המשתתפים שוחחו, בהדרכת המנחים: ניר גבע, מיכל מדר-פורת ונועה ברום על משמעותו של יום השואה עבורם. השיחות נסובו על נושאים שונים. הדיונים יצרו חיבור אנושי עם משמעות ומרחב בטוח לביטוי רגשי ומחשבתי עם הקשבה אמפטית ומכילה.
תודות:
אברהם רות, ניצול השואה על העדות
מיטל בויום-למל על הנחיית האירוע
צילום ועריכה:
קארו מדיה
החלק המוזיקלי:
דויד גולק ניקי יעקובס
פרויקה ארווטמן, איל מרגלית ורועי שבת מעמותת ״מוקה״
קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטע הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית קבוצת דיון
לפני חודשיים החלטתי שזהו, נמאס לי לחכות. בין וריאנטים חדשים לחיסונים מדשדשים, נדמה ש”אחרי הקורונה” רק הולך ומתרחק. אז אחרי יותר משנה בלי ביקור בארץ נכנעתי – אני אעשה 3-5 בדיקות קורונה, אשב במטוס מלא באנשים שיורידו את המסכה יחדיו כדי לאכול, בלי אנדרהאלבמייטר, אחר כך אשב בבידוד 10-14 ימים, כל זאת כדי לבלות שבועיים וחצי עם המשפחה והחברים, רגע לפני שאחזור למטוס ובידוד נוספים. הרגשתי טוב עם ההחלטה, סיפרתי למשפחה ולחברים, וכולנו התרגשנו. יומיים. ואז סגרו את נתב”ג.
עכשיו, כמו ישראלים רבים אחרים אני מנסה שוב. אלא שאחרי הסיבוב הזה ברכבת הרים, זה קצת פחות מרגש ויותר מלחיץ, אבל בסדר, זו הכנה טובה לסטרס-לנד. לחלקנו עדיין אין את הפריבילגיה לטוס לארץ, ועד שימציאו את הטלפורט ונוכל לשגר את עצמנו לארוחת שישי אצל ההורים (נו כבר!), האמצעי המהיר ביותר להשתגר למקום אחר הוא מוזיקה. לכן, הכנתי לנו פלייליסט מהגרים שיעביר אותנו בין ישראל להולנד בשעה אחת בלבד.
המסע ממריא – איך לא – מהמולדת, ועובר מייד לאמסטרדם, מקום מושבם של רובנו. לאורך הדרך האקלקטית לחלוטין מבחינה מוזיקלית, מתווספים אספקטים שונים של חיינו: געגועים לשפה ולבית מול משיכה אל הזר והלא-מוכר, טחנות רוח ואהובים רחוקים, וכמובן, אי אפשר בלי אלמנט ההגירה הנוכח ביותר בחיינו: מזג האוויר החורפי. כמו שאומרים, “כל זאת ועוד” בשעה שמתחילה רגוע ומסתיימת במסיבה.
עם השיר “אנאבל” של הנס די בוי יש לי סיפור אישי. זה השיר ההולנדי הראשון שלי, ושמעתי אותו אינספור פעמים מאז שהגעתי לכאן. עוד לפני שעברתי, במהלך סופשבוע אצל חבר באמסטרדם, אחד מהחבר’ה שאל אותי אם אני מכירה אותו. לשמע תגובתי השלילית, מייד עלה השיר על מסך היוטיוב, וכל חבורת ההולנדים פצחה בשירת ליווי שלא היתה מביישת אצטדיון. מאז כבר התרגלתי לשמוע את המשפט “מכירה את השיר?” רגע אחרי שאני מציגה את עצמי.
שני שירים ישראליים מופיעים פה בגרסאות כיסוי: “קשר הירח”, במקור של קורין אלאל, בביצוע מקסים של מירי מסיקה, ו”רוח רוח” מאת מרים ילן-שטקליס בביצוע כיפי של ברי סחרוף ומארש דונדורמה. התגנבו לכאן גם שתי זכיות של הולנד בתחרות האירוויזיון, שביחד עם ליגת הכדורגל האירופית גרמו לנו להרגיש חלק מאירופה עוד בישראל. הראשונה היא Een beetje של טדי סכולטן משנת 1959 והשנייה היא Ding-A-Dong של Teach-In, שזכה במקום הראשון באירוויזיון של 1975. אלא שבמקום את גרסת המקור באנגלית, תמצאו פה את גרסת הקאבר של להקת הבנות 4Girlz בהולנדית. השיר, שנכתב במקור בהולנדית, תורגם והושר באנגלית בתחרות, עושה פליק-פלאק לאחור וחוזר בהפוך על הפוך למקורותיו כ-Dinge-Dong.
השיר “ברלין” של שממל אמנם לא בדיוק מוקדש להולנד, אבל למילותיו יכולים להתחבר בקלות גם רבים מהישראלנדים. מספר ערים בהולנד אף זכו לייצוג גאה בקליפ על ידי חלק מחברינו כאן, ומחברו התראיין לכתבה ממש פה בדאצ’טאון. את “פה זה לא אירופה” של מרגול וליין מסיבות הגייז אריסה לא הכרתי. נתקלתי בו במהלך הכנת הפלייליסט, וחשבתי שהוא כל כך אדיר ומצחיק, שמיד שלחתי למשפחה. אחותי אמרה בתגובה שכולם מכירים ושזה רק מעיד על כמה שנים אני כבר לא בארץ. שני השירים, המסיימים את הרשימה, יצאו בסוף שנת 2014. דרך מילות השירים, הלחנים ונכסי התרבות שהם מאזכרים, הם מהווים יחד שיעור מקיף בתרבות ההגירה ובענייני מזרח ומערב בחברה הישראלית. בעוד ש”ברלין” מבטא את הכמיהה לעזוב את ישראל, לתרבות אירופאית, לרווחה כלכלית, “פה זה לא אירופה” חוגג את התרבות המזרחית ואת החיבור למקום, ל”מזרח תיכון ישן”.
שממל עושה שימוש ציני וביקורתי באזכורים מהיהדות ומהתנ”ך (“גם אם אשכח את יד ימין”, “אפילו יעקב אבינו ירד למצריים”), משירי ארץ ישראל היפה ומהמנון המדינה (“רייכסטאג של שלום ושל יורו ושל אור”, “אומרת כדאי שתעצום את העין הצופייה”) ועושה כבוד לאריק איינשטיין. השיר משתמש בנכסי צאן ברזל של היהדות, הציונות והישראליות, כדי לבקר את המצב הכלכלי והפוליטי בישראל, יוקר המחיה, הכמיהה לחיים נוחים יותר והיחס למי שבוחר לעזוב.
“פה זה לא אירופה” פונה ישירות לחבר’ה האלה (“גברת היפסטר, נו איך בברלין?”) עם שיר מסיבות פופי שחוגג את המזרחיות בגאווה (תרתי-משמע. “כפרה, הופה, פה זה לא אירופה, פה זה בלגן, מזרח תיכון ישן”). הוא מתייחס לתרבויות וההשפעות הלא-אירופיות על פניה של ישראל (“אמריקאים עם כבוד של ערבים”) וקורא לשממל וחבריו לשחרר כבר את אירופה (“פה זה ישראל, תתחיל להתרגל”). מוזיקלית, הוא עושה כבוד גדול למוזיקה מזרחית ולניגון החסידי “אני מאמין”, שכבר מזמן הפך גם הוא להמנון מסיבות.
ואם צלחתם את כל זה, עוד בונוס אחרון למיטיבי לכת בני 40 ומעלה: “שלום לישראל“, שיר התמיכה ששיגרה הולנד לישראל בימי מלחמת המפרץ. אני עדיין זוכרת איך התרגשתי מול ערוץ 1 כשההורים הסבירו שהולנד הכינה לנו שיר… למעשה, מדובר בהפקה רבת-משתתפים ביוזמתו ובבימויו של ה-ישראלנדי ראלף ענבר.
“השקעתי ושיפצתי הכל מאפס יחד עם הבת שלי, דניאלה שושן, שהיא בוגרת לימודי עיצוב פנים. גם התחברתי לשף איטלקי, יליד רומא, לא פחות..!” היא צוחקת. “הוא אומר שלפעמים אני מצחיקה אותו ולפעמים משגעת אותו, כי הטמפרמנט שלנו דומה. פיתחנו תפריט שיש בו משהו בשביל כל אחד: הפיצות עדיין במרכז, אבל הוספנו מנות ראשונות כמו קפרזה ומרק, כריכים טובים, סלט טונה וסלט יווני, שני סוגי לזניה עם המון ירקות, ופסטה עם ארבעה רטבים ביתיים. אנשים מחפשים אופציות בריאות אז נתנו לזה מענה”. עדן שואלת אם אני רוצה לטעום ולא מחכה לתשובה. היא נעה במרחב בצעדים נמרצים אך חדי העין יבחינו מיד במבטה הביישני, שנדלק כשהיא מגישה לפני פיצה מרגריטה דקה וארומטית, עם תחתית פריכה היישר מתנור הלבנים. בצדו הרחוק של הדלפק נחה קערת הקצפה שכמעט עולה על גדותיה בעננים לבנים, שיהפכו בקרוב לטירמיסו. ילדים רכובים על אופניים חולפים על פנינו ומברכים את עדן בהולנדית ובעברית. היא מנופפת לכולם בחזרה. “זה לא פשוט לפתוח מסעדה בעיצומה של מגיפת הקורונה, אבל החלטתי שאני הולכת על זה כנגד כל הסיכויים.”
