Category: ישראלנדים

מחר ליל סדר. לצערנו, הקורונה גרמה ללא מעט אנשים להסב לשולחן סדר יחיד. נשמע נורא, נכון? גם לי יצא לחוות ליל סדר כזה, הרבה לפני שהקורונה הגיחה לאוויר העולם. 

 

לפני עשר שנים בדיוק ילדתי את בני השני. ארבעה חודשים לאחר בואנו להולנד ויומיים לפני האירוע הגדול, הבומבסטי, הרציני והמשמעותי בשנה. האירוע אשר לקראתו עבדנו חודשים בהגיה ותכנון עד הפרטים הקטנים. האירוע, בטח ניחשתם – ליל הסדר.

 

מיד עם בואנו לשליחות נוכחנו לראות את הצורך בקיום ליל סדר ציבורי וגדול. זה הגיע משאלות של תיירים ובקשות של ישראלים מקומיים. בדקנו, בררנו והתרוצצנו בכל אמסטרדם בכדי למצוא אולם מתאים, שנענו מצות ויין הישר מישראל, לא הפסקנו לגייס תרומות לטובת הפרויקט, לנהל מערך הרשמה מסודר, למצוא קייטרינג מתאים ועוד אין ספור מטלות. וכך, בתוך מרתון העשיhה המטורף נולד לו אליהו שלנו.

אולי יעניין אותך גם:

פסח בהולנד: ארוחת חג ישראלנדית
נהיה בסדר גם בסגר – פסח התשפ״א
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים
הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

ליל הסדר התקיים כמתוכנן כשבעלי חוגג יחד עם 300 אורחים בדיוק כמו שתכננו וייחלנו, ואני מקיימת ליל סדר ביתי, אישי וקטן. את החוויה המרוממת מאותו ליל סדר פרטי לא אשכח לעולם. דווקא אז בעודי יושבת בפרטיות ביתי על כסא ילדים נמוך קומה עם ביתי בת השנתיים, כשבעגלה שוכב לו תינוק בן יומיים, חשתי את משמעות החג.

 

חג הפסח מכונה בשם “חג החירות”. על שום מה? משום שבו יצאו אבותינו ממצרים, מעבדות לחירות. אנו חוגגים את חג החירות כדי להיזכר בנס הגדול שעשה עמנו אלוקים.

אך מהי בעצם “חירות”? או מהו בעצם “חופש”? ובכן, למילה “חופש” שימושים רבים. זו יכולה להיות חופשה רגועה במלון, טיול מרתק והרפתקני, ואולי ישיבה בחוסר מעש. במילון מוגדר החופש כ”מצב שבו אדם הוא אדון לעצמו, והוא רשאי לפעול כרצונו ללא מגבלות”. זהו, אם כן החופש – היכולת והאפשרות לעשות מה שברצונך, ללא מגבלות, ללא אילוצים, ללא לחצים מבפנים או מבחוץ.

קראתי פעם השוואה מעניינת בין ילד עני ופשוט, ללא מותרות או פינוקים, החופשי ללכת, לאכול ולעשות כל מה שירצה, לעומת איש עשיר מפורסם, החושש ללכת לכל מקום שמא יתנקשו בו, לאכול משהו פן ירעילו אותו או לעזוב את ביתו שמא יגנבו את רכושו. הילד מתנהג כבן חורין אמיתי, הוא חופשי ומאושר ואילו התנהגותו של העשיר מזכירה יותר עבד נרצע.

לא לחינם אנו מציינים בכל שנה את יציאת מצרים ומספרים בגאולת עם ישראל. לא לחינם אנו חוגגים את חג הפסח, חג החירות. פסח הוא זמן מצוין לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי מה שמקובל בסביבה? האם אנו משוחררים לפעול או כבולים בפחדים וחששות? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות או לפי נורמות חברתיות?

חג הפסח הוא הזדמנות מצוינת לצאת ל”חופש”. חופש המאפשר להתקדם, לעשות, להתמקד במה שנכון עבורנו. חופש בו נהיה, סוף. סוף, אנחנו עצמנו.

 

[adrotate banner=”11″]

 

בתור ילד, חשבתי שלסיפור מגדל בבל בתנ”ך היה סוף מבאס. היתה שם הזדמנות שלא עלתה יפה ולא מומשה לאותו חיבור ומיזוג בין תרבויות. בשל הכישלון להגיע הכי קרוב שיש לאלוהים, קרה שאנחנו בני האנוש כנראה לא נזכה להבין אחד את השני, בעיקר בשל פערים תרבותיים. מאז, תרבויות תתעצבנה ותעלמנה בעיקר על פי קריטריון עיקרי אחד והוא חוד החנית. המורשת האנושית כולה תהיה מושפעת בעיקר מאותן מלחמות תרבות עקובות מדם. מי כמונו יודע, כיהודים וישראלים…אז מה, זהו? נו האפי אנדינג? איך לעזאזל יוצרים סוף טוב? או לפחות איזה המשך חיובי יותר לסיפור המבאס הזה? 

כשלוש שנים לאחר שהגעתי לאמסטרדם, חוויתי פרידה לא קלה מזוגיות. זוגיות שהייתה עמוקה ומלאת אהבה.
אין צורך לספר לכם על החיים בחו”ל בתקופות קשות, עם מזג אוויר מחורבן, ללא קרבה משפחתית ועם מעט מאוד חברים. מבחינה מקצועית דווקא הלך לי מצוין עם הופעות רבות בהולנד ובאירופה, אך חיי במישור האישי היו אנטיתזה לחיי במישור המקצועי. לחזור הביתה בלילה לבית ריק הרגיש לי בלב קר יותר מקרח. הרגשתי שאני טס ללא שליטה על רכבת הרים רגשית משוגעת. מחשבותיי נדדו אל תוך הנרטיב הידוע של ישראלים רבים כאן של ‘להיות או לא להיות’ בהולנד.

אולי יעניין אותך גם:

על רילוקיישן הולנדי וחילופי עונות 
יש על מי לסמוך בהולנד 
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

באחד מימי האביב הראשונים, התיישבתי לי לתומי בבית קפה קטן ברחוב הארלמרמרסטראט, לאחר חודשים ארוכים וחשוכים בהם כמעט ולא הרגשתי את ליטופה של השמש על עורי. אוכל מקרוביוטי, יוגה וויטמינים לא מהווים בשום צורה תחליף לרגע כזה של אושר פשוט. התמסרתי בכניעה לחום האביבי. זה הרגיש לי כמעט כמו חוויה מיסטית. יש אלוהים גם בהולנד! חייכתי.

השמש ואני היינו בשלנו, פלירטוט אפלטוני לחלוטין. תוך כדי שהיא נחה על פניי ברכות ולוחשת לי עם חיוך שרמנטי שיהיה בסדר, פונה אליי לפתע אישה קטנה וחייכנית. היא נראית אולי בתחילת שנות ה-60 לחייה, ובקול חביב אך אסרטיבי היא שואלת אם אכפת לי שהיא תשב איתי באותו שולחן מואר באור השמש.

״בשמחה״, עניתי.

המראה שלה היה עטוף באיזושהי הילה של נעימות ומשך את תשומת ליבי.

היא לא הולנדית, אמרתי לעצמי, זה בטוח. על פי המראה היא יכולה להיות ילידת דרום אמריקה, יהודייה, אולי ערביה.

התחלתי לבנות במוחי את סיפור חייה. ניסיתי לדמיין אותה צעירה, רומנטית, צוחקת, בחברת משפחתה, לנחש את המקצוע שלה ועוד. גם היא הביטה בי, אולי שאלה את עצמה את אותן השאלות?

חייכנו אחד אל השני מספר פעמים.

מהמבט שעל פניה ושפת גופה, ניתן היה לראות שהחיים לא היו קלים עבורה. מצד שני, המבט בעיניה השחורות היה מלא באיזו התלהבות נעורים טבעית, סקרנות וחום אנושי. 

התחלנו לדבר בשלב כלשהו. החיבור היה מיידי והדדי. המפגש ביננו גלש תוך זמן קצר אל מים עמוקים, מעבר לגיל, רקע גיאוגרפי או ניסיון חיים. ויקטוריה היתה מצ’ילה. היא סיפרה לי שהיא הגיעה להולנד כמבקשת מקלט מדיני בשנות ה-70, תוך שהיא בורחת לאירופה כל עוד נפשה בה ממשטרו של הרודן פינושה, יחד עם ילד קטן ותינוק. ויקטוריה היתה אז אישה צעירה, שאיבדה כל עקבות של בעלה, שככל הנראה נהרג בידי המשטר בצ’ילה. היא השאירה את משפחתה וחבריה מאחור, והגיעה רק עם מזוודה ו-2 ילדיה לאירופה.

היא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול, והזמינה עבורי עוד בטרם הספקתי לענות לה.

“בתיאבון!” אמרה לי בעברית. היא סיפרה שיש לה דם יהודי, ערבי ואינדיאני מדרום אמריקה. (צדקתי!)

היא אמרה לי שהיא ובנה הם הבעלים של בית הקפה הקטן הזה, שהוא בבחינת הגשמת חלום ישן עבורה. 

״אני רוצה ליצור כאן מרחב בו אנשים ממדינות, רקע ומוצאים שונים יוכלו לשבת ביחד ולנסות ולתקן את העולם. אין לי טיפת זמן לבזבז!״ 

״ומה אתה עושה פה בהולנד?״, היא שאלה אותי.

סיפרתי לה על הפרידה שלי, על שזו הייתה עבורי תקופה קשה וכמעט סכיזופרנית, על הלבטים של האם להישאר כאן באמסטרדם או לחזור לארץ. אמרתי לה שאני מוזיקאי.

‘אהה, מוזיקאי!’ היא חייכה ולפתע נראתה צעירה אולי ב-20 שנה. היא שאלה אותי אם אני מכיר את הפילוסוף הארגנטינאי פקונדו קברל. במקרה הכרתי אותו. דמות מאד לא שגרתית, צבעונית ומעניינת.

“מוזיקאי אחד יותר פירושו חייל אחד פחות!” – היה אחד הציטוטים שלו האהובים עליה.

היא מיד הציעה לי לנגן שם, בבית הקפה.

אמרתי שאשמח, תוך הסתייגות מסויימת שהמקום היה די קטן.

״אה, אל תדאג, אנחנו נפנה כאן מקום, כמה שצריך, בשבילך וההרכב שלך!״

סיכמנו על תאריך. התקשרתי לנגנים והם הסכימו לבוא לנגן.

היו לנו ערבי מוזיקה מדהימים במקום הקטן הזה! המקום אכן היה קטן אך הרגיש לי הכי גדול ומרווח שיש. היה שם כל כך הרבה מקום למוזיקה, אהבה, קבלה, הכלה ללא תנאים וגבולות.

לאחר הופעה ראשונה נפלאה, ויקטוריה בקשה ממני לארגן שם הופעות על בסיס חודשי ואמרה שאוכל להזמין איזה הרכב שרק ארצה.

ניגנו שם עם הרכבי ג’אז, מוזיקה ברזילאית, ערב מוזיקה ישראלית וגם פולקלור דרום אמריקאי. בהמשך ארגנתי שם גם ערבי סרטים ואחריהם הופעת מוזיקה או דיון. אלה היו מפגשים מרתקים ומרגשים.

תוך כדי ההופעות הסתכלתי פעמים רבות לעבר הקהל, שלעיתים עמד גם בחוץ, וראיתי פנים של אנשים מכל העולם. מפגשים בין-תרבותיים מדהימים. חברים, מוזיקאים, אמנים מתחומים שונים, סתם עוברי אורח אוהבי מוזיקה, מספרי סיפורים, מבקשי מקלט מדיני לשעבר ומי לא. היינו עוזבים את המקום בשעות הקטנות של הלילה.

ויקטוריה הצליחה להכיל את העולם כולו במקום הקטן הזה. זה היה מרחב פתוח לכולם והאנרגיות היו תמיד נעימות, מכילות ומחממות את הלב. זה היה החלום שלה. 

ידעתי שהיא לא מרוויחה כלכלית מכל זה. וכששאלתי אותה על כך היא ענתה לי בחיוך:

‘תשמע, אם לא נשקיע בתרבות, נפגש, נדבר ונכיר אחד את השני מקרוב, מי יעשה זאת במקומנו? אני כל כך שמחה שיש ביכולתי הצנועה לעשות זאת, אין לך מושג!’ היא ענתה לי. 

כך המשכנו כשנה וחצי עם הופעות.

מכוח נסיבות הקשורות בחוקים חדשים בעיר לגבי גובה הרעש ובשל קשיים בירוקרטיים אחרים שהעירייה הערימה עליהם, הפעילות הופסקה, וויקטוריה ובנה נאלצו למכור את המקום בסופו של דבר. כל הפניות, כולל עצומה שארגנו בכדי להשאיר את המקום פתוח, עלו בתוהו.

ויקטוריה ובנה כריס הפכו בשבילי למשפחה פה בהולנד ובית הקפה היה לי לבית שני באותה תקופה. ויקטוריה הייתה שואלת אודות הנגנים שהייתי מכיר לה ודרשה לשלומם. היא הייתה שואלת אותי בטון אימהי אם אני אוכל טוב ומזכירה לי שאדע תמיד שהיא כתובת בשבילי במקרה ואצטרך משהו.

ויקטוריה נשארה חתומה בליבי. היא הייתה עבורי אות ומלאך מלמעלה בתקופה לא פשוטה. היא היוותה בשבילי חלק מהשיקול וההחלטה שלקחתי בזמנו על עצמי להישאר זמן ממושך יותר באמסטרדם. 

באמסטרדם, שהיא בסך הכל אחת מערי הבירה הקטנות באירופה, חיים אנשים הבאים מכ-180 לאומים שונים (!). משום כך היא נחשבת לאחת הערים הכי רב-תרבותיות בעולם. המשמעות של זה עבורי היא שיש לנו כאן את ההזדמנות להפגש האחד עם השני, לשבת ולדבר, להתווכח ולהכיל, לראות שיש לנו בסופו של דבר יותר מן המשותף מאשר השונה. באמסטרדם הבנתי שרב-תרבותיות היא הפתרון, ולא הבעיה! ורק כך נשנה את העולם. הכוח המאחד שלנו לעשות זאת הוא בסך הכל רקמה עדינה של רצון טוב ושיתופיות. אולי כך אף נזכה יום אחד ולו במעט לשנות את סוף הסיפור המבאס של מגדל בבל.

ויקטוריה נפטרה בשנה האחרונה ממחלה. היא לא רצתה שמישהו יידע, כולל אותי, שהיא חולה, שאף אחד לא ידאג. בנה המקסים כריס התקשר אליי, דיבר איתי כמו אח וסיפר לי את הבשורה העצובה. הייתה לנו שיחה מרגשת.

ויקטוריה ביקשה מכריס שייתן לי נשיקה גדולה ממנה.

ואני עדיין כאן. 

לא התרגלתי לקור. 

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

מביקור במקום, דרך לחיות את המקום ועד לצמוח מהמקום

הולנד ארץ קסומה ויקרה, לפני עידן הקורונה היית יעד חם למשפחות ישראליות. לא סתם הן מצאו בך מושא אהוב לטיול בחו”ל. את כל כך יפה ונופייך המישוריים המוריקים, שופעים בתעלות, אגמים, טחנות רוח, אווזי בר, ברווזים ומירקוטים (הברווז החמוד בצבע שחור עם המקור הלבן, רק לפני שנה למדתי את שמו בהולנדית). את כל כך ידידותית להורים ולילדים ומלאה באטרקציות, אך בסופו של דבר מה שהכי קסום בך, זה לדמיין עד כמה נעים לחיות בך כמשפחה. לשבת לצד תעלה ולהתבונן בברווזים שטים. להיכנס לכל בית קפה קטן ולשבת בנחת כשהילדים משחקים להם בחדווה בפינת המשחקים. לשוטט ולמצוא בכל מקום גן שעשועים קטן או פינת חי מתוקה. להתבונן בהורים ההולנדים, כיצד הם יורדים לגובה הילד ומסתכלים לו בעיניים כשהם מדברים איתו. אולי למי שילדיו נולדו כאן זה מובן מאליו, אבל למי שמבקר כאורח בקרבך זו חוויה מכוננת ומאוד עוצמתית להיות בגן שעשועים ולא לשמוע צעקות של הורים, אלא להתבונן כיצד הם ניגשים לילדיהם.

הולנד אהובה תשמרי על עצמך, רגועה ומלאת השראה.

 

החוויה הקסומה הזו שייכת לא רק למבקרים, אלא גם למשפחות שחיות בהולנד במסגרת רילוקשיין. כשחיים כאן ולא רק מבקרים נחשפים גם לתרבות האחרת. מתחילים קצת או הרבה (תלוי בבן אדם) להיפתח ולהבין את השפה השונה, יש זמן לגלות בנחת עוד מקומות, להכיר את החינוך ההולנדי (שמאפשר לבחור בין מגוון בתי הספר), ולעיתים אף לזכות לראות את מנהלי בתי הספר ככתובת לפנות אליה לכל דבר (ולא רק לנזיפות), כשדלתם שקופה ובבוקר הם אלו שמברכים את הילדים וההורים בברכת goedemorgen (ולפני עידן הקורונה גם עם לחיצת יד שמחזקת עוד יותר את תחושת הקרבה).

לחיות כאן בהולנד כהורים ברילוקשיין זו חוויה מרחיבת לב, אבל (ואבל ענק) גם קשה וכואבת. היא מלאה בהתמודדויות ממושכות ומאתגרות בעקבות המעבר, מצריכה מכל אחד מבני המשפחה למצוא את מקומו מחדש, ואת הדרך שלו להתמודד עם הגעגוע העמוק למוכר – למשפחה, לחברים, לעברית, לתרבות המושרשת, לנופים הישראלים ועוד.

הילדים לא מתאקלמים צ’יק צ’אק וכך גם ההורים, למרות שהרבה פעמים יאמרו לכם אחרת. המחקרים מראים כי זהו תהליך שלוקח זמן ותלוי בהרבה גורמים אינדיבידואלים, הוא יכול לקחת גם שנתיים וחצי או יותר. מעבר לכך יש מקרים שבהם ההתמודדות קשה מנשוא ועלולה לגרום להשלכות שליליות משמעותיות על התא המשפחתי.

ישנן דרכים שעשויות לסייע בהתאקלמות. אחת מהן היא בחירה בבית ספר הולנדי (להבדיל מבינלאומי). בחירה זו  ״מכריחה״ את ההורים ואת הילדים להכיר את השפה ההולנדית, ודרכה להתחבר למקום, ולגבש תחושת שייכות (וזאת על אף שההולנדים אדיבים ורובם, כולל ילדים, מדברים באנגלית). לעיתים, בבתי הספר ההולנדים יש משפחות זרות נוספות (תלוי באזור המגורים), כך שלא פעם ימצאו הילדים חברים נוספים החווים יחד איתם את חוויית ההתאקלמות, ההתמודדות עם השפה ויצירת הקשרים החדשים. תחושת השייכות וההזדהות עשויה להקל בהתאקלמות, ולנטרל במעט את תחושת הבדידות במעבר.

אולי יעניין אותך גם:

“כל הגירה היא טראומה”. מה לגבי רילוקיישן? 
שישה דברים שכדאי לדעת על שפת-אם, ואחד שחשוב לנו במיוחד 
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

ומה באשר לקסם?

חווית הרילוקיישן ככלל, זוהי חוויה שיש בכוחה לגרום למשפחה הגרעינית חיבור חזק ומשמעותי, מתנה שתלווה את בני המשפחה כל החיים. המעבר להולנד בפרט מחזק עוד יותר את החיבור. מעבר לחיבור שנוצר באופן טבעי מעצם המרחק מהמשפחה המורחבת והחברים, בהולנד יש מודעות רבה וחשיבות לזמן משפחתי, הן באמצע שבוע והן בסופי שבוע. לדוגמא, במרבית בתי הספר היסודיים מוגדר יום רביעי כיום קצר, על מנת לאפשר לילדים זמן איכות עם אחד ההורים או שניהם (בהתאמה גם במקומות העבודה מאפשרים יום קצר או חופשי) .

 

לחיות בהולנד זה לפעמים כמו להתעורר לחלום, לפתוח את הדלת ולגלות שהולנד כאן, עם הרוגע, האדריכלות העתיקה והחדשה זו לצד זו, שבילי האופניים והטבע שמזמן חוויות אינסופיות ממש בקלות. כל יציאה מזמנת לבני המשפחה לבד או ביחד, להיפגש עם מה שנמצא כאן ועכשיו. ברווז שט, עץ בשלכת, תעלה קפואה, ניצן מלבלב, נרקיס פורח, אפרוחים שזה עתה בקעו. בעצם להיפגש עם מחזוריות החיים, החזקה מכל ולהתחבר לתהליכים מקבילים בחיים.

מי שלא חווה מגורים מחוץ לישראל, לא חווה עדיין את כל עונות השנה במלוא הדרן. זו חוויה עוצמתית המחברת לטבע ולכוחותיו. למשל עונת הסתיו, שבארץ היא עונה יחסית קצרה ומזוהה בעיקר עם פריחת החצבים המקסימים, הנחליאלים ורוחות נעימות. כאן בהולנד, ניתן להרגיש את מרחב הזמן של הסתיו באופן מופלא המאפשר להתבונן ולעקוב אחר העצים שמחליפים את צבעם מירוק, לצהוב, לכתום ואדום, עד שהם משילים לבסוף את כל עליהם ונשארים עירומים, מוכנים איתנים לימי החורף הקרים.

איך ניתן לצמוח מכל הקסם הזה כשברקע האתגרים?

ההתייחסות להתבוננות בטבע בהקשר רחב ואוניברסלי היא משמעותית מאוד לכולם, ובטח למשפחה ברילוקיישן. המגע הבלתי אמצעי באלמנטים הטבעיים הקיימים כאן בהולנד, ברוח, באדמה ובצומח מחבר את ההורים ואת הילדים לעצמם – לכוחות ולמשאבי ההתמודדות הטמונים תמיד, בכל אחד, גם בתקופה זו. החיבור הזה בא לידי ביטוי אפילו בחוויה בסיסית-טיפוסית הולנדית, רגע של רוח עוצמתית שלא נותנת לרכב על האופניים. לעיתים צריך לעצור ולחכות שהיא תירגע. בפעמים אחרות לרדת מהאופניים ולהוליך אותם לצידנו, אבל לבסוף הרוח תשקוט ונוכל לשוב לרכוב חזרה הביתה. בדומה לכך, החיבור לחוויה שכרגע קשה ומציפה. לדוגמא, רגע כזה שרואים את הילד מתקשה להתחבר חברתית ומעדיף להיות בודד. רגע כל כך כואב המרגיש כסכין המפלחת את הלב. לעיתים אף ניתן לחוש משב רוח עוצמתי של רגש האשמה שכה שכיח אצל הורים בכלל ואצל הורים ברילוקיישן בפרט (מאחר והמעבר מבוסס על החלטות שהם קיבלו עבור המשפחה כולה).

כאשר הורים מפנים את תשומת הלב לחוויה הקשה של סופה פנימית, ומתחברים גם לסופה החיצונית, הם יכולים לחוות את הקושי אבל גם את הסבלנות, הזמניות והאמונה בכוחות של הטבע ובכוחות שלהם, להשתקם ולצמוח מתוך הקושי. ניתן להבין שזו רק תקופה, שלא הכל בשליטתנו, לא הכל ידוע וודאי. יש הפתעות וגילויים כל הזמן במקום החדש שדורשים מההורים וגם מהילדים הרבה סבלנות, גמישות, יצירתיות ואמונה בכוחות שלהם.

הורים רילוקיישנים יקרים, זכרו שרילוקיישן היא סיטואציה מורכבת. יש לה צדדים מהנים ומלאים באושר ויש לה צדדים קשים וכואבים שיכולים לאתגר. אין ספק שכאשר אתם ערניים ונותנים מקום לכל הצדדים הללו, החוויה הזו משמעותית מאין כמוה ויש בכוחה לחבר ולחזק את המשפחה שלכם. מאחלת לכם להנות מהמסע הזה. תנו לעצמכם להתרגש מהחוויות ההולנדיות, ומהטבע המשתנה ולהיות סבלניים כלפי ההתמודדויות הנמצאות בדרך. זכרו שבזכותן אתם יכולים לגלות את הכוחות הטמונים בכם ובילדכם, ולכן הן מהוות מצע לגדילה והתחזקות פנימית של כל אחד מכם ושל כולכם יחד.

 

ולסיום קטע מתוך השיר “את לא צריכה להיות טובה” שכתבה מרי אוליבר ומדבר בעד עצמו.

“…את רק צריכה לתת לחיה הרכה של גופך

לאהוב את מה שהיא אוהבת.

ספרי לי על ייאוש שלך, ואני אספר לך על שלי.

בינתיים העולם ממשיך.

בינתיים השמש וחלוקי המים הצלולים

נעים דרך הנופים

מעל כרי הדשא והעצים העמוקים…”

 

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

 

לציון יום האישה הבינלאומי 2021, פנינו לארבע נשים שהקימו עסק עצמאי בהולנד. הן שמחו לחלוק מניסיונן ולתת עצות לעצמאיות המתחילות.
מה הסוד שלהן? כישרון, ניסיון ותשוקה למקצוע. כולן מביאות את הרגש בבניית העסק ובסוף גם מסכימות: ״פשוט צריך להעיז.״

 

“הרכבתי צוות מנצח של אנשי מקצוע, ונהנתי מכל רגע”

שרלי פאם לב, מעצבת פנים עצמאית

שם העסק: Fam Studios
מקום פעילות: אמסטרדם והסביבה
השירות המוצע: עיצוב פנים, השבחת נכסים, ייעוץ, הום סטיילינג

---

למה עיצוב פנים, מה משך אותך לתחום הזה?

״עיצוב מלווה אותנו בכל היבט בחיינו, גם אם לעיתים איננו מודעים לכך. כמעצבת רב תחומית, אני עוסקת באמנות פלסטית מילדות, בתיכון התמקדתי בפסיכולוגיה ואמנות חזותית. התקבלתי ללימודי אדריכלות באוניברסיטה וברגע האחרון החלטתי ללמוד תקשורת חזותית. במסגרת הלימודים התמחיתי בלימודי טלוויזיה וקולנוע (שגם כאן, האהבה לאדריכלות בערה בי ולכן בחרתי קורסים העוסקים בתאורה, חללים, תלת מימד, טקסטיל ותולדות האדריכלות). בתום לימודי עבדתי כ’ארט דיירקטור’ במשרדי פרסום מובילים. בהמשך דרכי עבדתי כמעצבת ממשק וחוויית משתמש בכירה בחברות הייטק מהבולטות בתחום.
כשבן זוגי ואני החלטנו לעבור להולנד, נחשפתי מחדש לאהבה הישנה שלי, האדריכלות. האסתטיקה והפונקציונאליות ההולנדית הקסימו ובו בעת אתגרו אותי:  החללים הקטנים ואופי הבנייה המקומי. מרגע שנחתנו, התחלתי לעסוק בבנייה, שיפוץ, תכנון ולמידת חומרים. הרכבתי צוות מנצח של אנשי מקצוע, ונהינתי מכל רגע. אחרי כ-6 שנים בתחום ואחרי לימודים מתקדמים בעיצוב פנים, הבנתי שזה הרגע הנכון לפתוח את הסטודיו שלי.״

נקודת המפנה/נקודת הפריצה בעסק

״נקודת המפנה קרתה השנה, אחרי דחיפה של הקרובים אליי. נתפסתי יותר מדי פעמים בוהה בבתים סביבי ומדמיינת איך הייתי משפרת ומשנה את החלל שלהם.  אחרי שנים של התעסקות בבנייה ועיצוב למכרים בלבד בהולנד, ארה”ב וישראל, כל סובבי ראו את התשוקה והיכולות שלי בתחום. זה היה ברור מאליו שהעסק יוקם – זה היה עניין של זמן. השנה ההחלטה הבשילה וזה קרה.״

האם היה לך מודל להשראה בהקמת העסק?

״אני מאמינה שכל אישה עצמאית היא מודל לחיקוי. האתגרים הינם אינסופיים ולפעמים קשה מאוד למצוא את האיזון בין קריירה, משפחה וזמן פרטי.״

כיצד השפיעה הקורונה על התפתחות העסק, ומה תוכניותייך לשנה הקרובה?

״הקורונה לא פגעה בהיקף העבודה, להיפך, הביקוש ונפח העבודה עלו. בעקבות הסגרים, הבית הפך להיות מרכז חיינו. אנשים מחפשים פתרונות נוחים ויעילים לעבוד מהבית וכן ליצור סביבה יותר נעימה ופונקציונאלית למשפחה. בעיניי לקוחות זוהי הזדמנות להרחבת/החלפת/שיפוץ הבית. אני נרגשת מכל פרויקט שיוצא לדרך ומצפה לאתגרים שיעמדו בפניי בשנה הקרובה.״

מה את מביאה כאישה לעסק שלך?

״אני מאמינה שכאישה, הראייה שלי מאוד רחבה ומכילה. אני רגישה לצרכי הלקוחות שלי וכאמא יש לי נסיון ותובנות שתורמים ומעשירים את הפרויקטים שלי. הרקע שלי בפסיכולוגיה עוזר לי להבין את צרכיו של הלקוח ובצורה זו לתכנן  את הפרויקט. התפקיד שלי הוא לענות על הצרכים, הרצונות והחלומות שלו.״

האם יש לך עצה לנשים שרוצות לפתוח עסק משלהן?

״תאמינו בעצמכן ולכו על זה!״

 

לאתר Fam Studios

לדף הפייסבוק של הסטודיו

שרלי יצרה מחשבון חינמי שעוזר ללקוחותיה לחדד את הטעם וההעדפות שלהם, אולי יעורר בכם השראה לפרויקט הבא

 

אולי יעניין אותך גם:

קהילות ישראליות נשיות בהולנד – יום האישה 2020
5 נשים ישראליות שהמציאו את עצמן מחדש בהולנד
באות מאהבה – אמניות ישראליות יוצרות בהולנד

 

״כשיש לך חלום – את מוצאת את הדרכים להגשים אותו״

נועה ברום המקימה ובעלת בית הספר לאימון אישי ICCI

שם העסק: ICCI – The International Coaching & Counselling Institute
בית ספר / מכון ללימודי מקצועות האימון והטיפול
מקום פעילות: כרגע אונליין מכל מקום בעולם, בית הספר נמצא בהאג
השירות המוצע: קורסים לאימון אישי, בקבוצות קטנות, להכשרת מאמנים חדשים שיהיו מאמנים עובדים בקהילה שלהם

---

ספרי לנו על העסק שלך

״את בית הספר הנוכחי הקמתי בשנת 2018. המטרה בסוג האימון שאנחנו מלמדים (אימון אישי / Life coaching), היא להביא את התלמיד לעסוק בסיום הקורס באימון המתמקד בכל אתגרי החיים. למשל: הסתגלות למקום חדש, אובדן, גירושין, רצון לשינוי, או כל חוויה שאנו חווים ומרגישים בה תקיעות מסוימת וצריכים עוד מישהו שילך איתנו, יחשוב איתנו וישאל שאלות מכוונות ומעצימות. המאמן הופך לאדם נוסף שיעזור לנו לטפל במחסומים שיש לנו, ולברר למה לא קורה לנו משהו בצורה טבעית. המטרה היא למעשה להבין את המצב כפי שהוא באמת (ולא רק כפי שאנו מספרים לעצמנו), לחפש יחד פתרונות מגוונים, להחליט על דרכי פעולה ולקבל כלים וכוחות להתיר את הקשרים, לפעול, ולהגיע לתוצאות הרצויות לנו. את כל זה אנחנו מלמדים את הסטודנטים לעשות עם המתאמנים בדרך מקבלת, חומלת וללא ביקורת, בשילוב עם דרכי פעולה בהן הם יכולים לקחת את המתאמן שלהם הרבה מאד צעדים קדימה ואף להגיע למטרות.״

מה הביא אותך לצאת לדרך עצמאית?

״עד שהגעתי להולנד הייתי שכירה, לימדתי בבתי ספר בלונדון ובאוניברסיטת אוקספורד. במקביל עברתי הסבה מקצועית והתחלתי לעבוד כמטפלת ומאמנת, בהולנד. זה מאוד הצליח, כי זה משהו שנמצא בתוכי, אני מאוד אוהבת את התחום הזה. החלום שלי תמיד היה לעבוד בארגונים בינלאומיים, לשם חתרתי והגעתי אני מאמינה, (וזה הוכח!). כשיש לך חלום – אתה מוצא את הדרכים להגשים אותו. לאט, עם המון עבודה עצמית ותודעתית. במקביל המשכתי ללמד באקדמיה בה למדתי בעצמי טיפול ואימון. בשלב מסוים החזקתי ברשיון לנהל את השלוחה הבינלאומית שלהם והשלוחה פרחה. לאחר תקופה הבנתי שהגיע הזמן לפרוש כנפיים ולפתוח בית ספר כזה בעצמי: להקים משהו שידעתי שאני טובה בו, שאני מומחית בו, ושיהיה מקום להגשמת הרבה רעיונות שהיו לי לגבי איך דברים צריכים להראות ולהעשות מבחינה מקצועית.״

האם היה לך מודל להשראה בהקמת העסק?

״אני עוקבת ונעזרת כבר הרבה שנים באשת שיווק ועסקים בשם מיטל צ׳סנר, המעבירה קורסים בשיווק. אני תמיד נמצאת באיזו שהיא תכנית שלה. היא מבחינתי השראה לאישה המקימה עסק לבד, אישה מחזקת אנשים ומעצימה הרבה נשים אחרות. מבחינתי היא ממש המודל לאישה שפתחה עסק, מריצה אותו כמעט לבד בצורה מעוררת השראה – היא התחילה מכלום ממש.״

איך הקורונה השפיעה על הפעילות של העסק?

״האמת? נפלא. ככה החלטתי שיהיה מהרגע הראשון וככה זה הפך להיות בפועל. וזו לא קלישאה. זו הייתה החלטה.
העסק פעל מעל חצי שנה לפני הקורונה ויצא שבקורונה היו 2 קורסים שרצו במקביל והיה לי ברור שהקורסים לא מפסיקים אלא מוצאים פתרון אחר. במקור הקורסים התקיימו פיזית בהאג. החיבור לזום לא היה לי קשה כי עבדתי בזום שנים קודם לכן, עם זאת היה צורך להתאים ולהעביר את הכל לאונליין, אז ישבתי והשקעתי במערכים חדשים ומותאמים, למדתי ונהייתי ‘ספצית’ בללמד אונליין (הדרכה שלי על זום קיבלה מעל 2000 שיתופים ונתתי יעוץ למכללות אחרות). הדינמיקה אחרת בזום. זה מחייב ההתבוננות על אדם במסך. נוצרו קשרים טובים והיה גם צורך של אנשים להתקרב בתקופה הזו של הריחוק הפיזי וזה עבד ממש טוב.״

מהן תכניות לשנה הקרובה?

״ממש השבוע נפתח כבר המחזור הרביעי בקורס הבסיס במתכונתו החדשה, והפעם לגמרי אונליין (ניתן עדיין להצטרף, נעשה לכם השלמה של היום הראשון). במקביל נפתח גם קורס ההמשך בו משולבת גם התמחות שנעשית יחד איתנו. מדובר ב- 100 שעות שבהן אנחנו הולכים עם התלמיד יד ביד עד שהוא מרגיש מסוגל לפרוץ אל העולם כמאמן עובד בקהילה. זה מדהים לראות כשזה קורה. בשביל לתמוך בתלמידים הטובים, פתחנו לוח מאמנים באתר שלנו, שבו מתמחים ותלמידים לשעבר, יכולים להציע שעות אימון ללא עלות, וזה מצב מנצח לכל הצדדים. הם מתנסים, הלקוח מקבל מאמן ברמה גבוהה ובכך מקבל תמורה, ואנחנו עוזרים לכולם בבניית קהילה של מאמנים איכותיים שאנחנו יודעים מי הם ומה טיבם (חשוב כל כך בעולם בו מקצוע האימון עדיין די פרוץ).
הפרויקט הבא שלנו הוא כניסה לארגונים. אנו מציעים השנה תכנית חדשה, קורסים המיועדים לארגונים, אשר יתמקדו יותר בכישורי חיים המגיעים מתחום האימון. אלו קורסים יותר קצרים שמעבירים כלי האימון לצוות או ארגון כישורים חשובים.״

מה את מביאה כאישה לעסק שלך?

״רכות, קבלה והקשבה. החלק הנשי שבי נכנס לעסק ולכן מתחברות אלי יותר נשים (אך יש בהחלט גם גברים…).
וגם את האישה שאני אחרי האובדן של בנינו הבכור. הבנתי דרכו איזה כוחות מטורפים יש לי כבן אדם להתמודד ולגדול מתוך שבר אישי עמוק. אני יכולה לתרגם את זה לעסק: הנחישות, הידיעה של מה שאני רוצה אך גם היכולת לגמישות וקבלה שלא הכל בידיים שלי. היכולת להתמודד. זה משהו פנימי. התודעה הזאת שאני יכולה ומסוגלת וככה יהיה. תמיד יש סביבי נשים אחרות, קהילה כזו או אחרת וזה עוזר לי בעסק. אני אוספת איתי נשים שכפי שאני מאמינה בהן, הן מאמינות במה שאני עושה ובי. ככה מורכב הצוות שלי וכל נותנ/ת שירותים לעסק. התמיכה הזו היא פשוט מדהימה.״

האם יש לך עצה לנשים שרוצות לפתוח עסק משלהן?

״להוות דוגמא אישית ולהנהיג את העסק שלך. להיות המנהיגה של העסק שלך וגם של הלקוחות שלך. להראות ללקוחות שאת אנושית וגם לך יש קשיים, לשתף את זה למשל במדיה החברתית, ומאידך לדעת מה את רוצה, לחתור לשם ולהראות שיש גם פתרונות. כמו כן לדבוק ב”אני מאמינה” שלך, בטוב שאת יודעת שאת מביאה לעולם. להנגיש את עצמך, את הידע שלך ואת כל היכולות הנפלאות שקיימות בתוכך דרך העסק שלך. כשאת מראה את זה בגלוי ובאופן פתוח, העולם רואה ומתחבר אליך ואל מה שהעסק עושה.״

 

www.TheICCI.com
לדף הפייסבוק של המכון לחצו כאן
להצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המכון בה עולות לדיון שאלות הקשורות לאימון ודרך חיים מיטיבה לחצו כאן.
למכון בלינקדין לחצו כאן

 

 

״המשפחה שלי, כולם היו יזמים ועצמאים. זה אצלי בדם״

חנה זוואף, מעצבת אירועים עצמאית

שם העסק: Accents
מקום פעילות: אמסטרדם והסביבה
השירות שאת מציעה: ייעוץ, תכנון ועיצוב אירועים

---

ספרי לנו על העסק שלך, איך התחלת ולמה עיצוב אירועים?

״תמיד הייתה בי תשוקה לאופנה. החלום שלי היה לפתוח עסק משל עצמי. את לימודי סיימתי כשהייתי בת 19, והתחלתי לעבוד עבור חברות גדולות בתחום האופנה. עבדתי במשך 10 שנים כסטייליסטית. העסק הראשון שלי שהקמתי יחד עם אימי, היה בתחום עיצוב ירידים. כשקיבלתי תגובות מפרגנות המשכתי לעבוד באופן עצמאי כסטייליסטית, ובמקביל עבדתי בעיצוב אירועים ללא תמורה בשביל חברים ואנשים שביקשו את עצתי. בהמשך התמקדתי יותר בתכנון אירועים. שהובילו אותי לפתיחת העסק הנוכחי. 

אני מתמחה בעיצוב ותכנון אירועים גם בתקציבים קטנים. אני מאמינה שאפשר להיות יצירתי ולתכנן אירועים בכל תקציב. נקודת המוצא בתכנון האירוע צריכה להיות בחשיבה חיובית מה אני רוצה לעשות ולמה אני שואפת, ולא- מה שאני לא יכולה. לקוחות מרוצים ואירועים מוצלחים נותנים לי את הדרייב להמשיך ולהצליח בעבודתי. התקשורת והמפגש עם האנשים הוא העיקר כאן. וזה סיפוק גדול. החיים מפתיעים אותנו, לדוגמא נגיף הקורונה. כולנו מושפעים ומוגבלים בשל המצב. אנחנו מוכרחים להמשיך לחשוב חיובי.״

האם היה לך מודל להשראה בהקמת העסק?

״המשפחה שלי. כולם היו יזמים ועצמאים. לאבי ודודי היה עסק משלהם, זה היה עסק משפחתי של סבי עוד משנת 1880. זה משהו בדם שלי. פשוט גדלתי איתו. כילדה גדלתי באזור כפרי ליד רוטרדם, אמא שלי רצתה שתהיה לנו סביבה ירוקה ושקטה. כשאחי ואני סיימנו תיכון עברנו לאמסטרדם כדי ללמוד. את חיי הבוגרים ביליתי בעיר.
כמי שגדלה ב״מדינה״ (מחוץ לאמסטרדם) אני מרגישה שיש בי פרספקטיבה רחבה יותר לחיים. אבי נסע הרבה בעולם לצרכי עבודתו, וזה השפיע גם עלינו, למדנו הרבה ממנו על תרבויות שונות. יחד עם הקושי של לגדול מחוץ לבועה של אמסטרדם, ללא יהודים בסביבתי, יכולתי ללמוד איך להסתכל על דברים מחוץ לקופסא. לא הייתה לנו קהילה יהודית חזקה כילדים. תמיד היו פה ושם יהודים וחברים יהודים בסביבתנו אבל זו אף פעם לא הייתה קהילה גדולה שמקיימת חיי קהילה חזקים. ההורים שלי התאמצו להנגיש לנו חוסרים כמו למשל, שיעורי יהדות מדי יום ראשון.״

זיכרון שהשאיר בך חותם בעבודתך במהלך השנים:

״עבדתי ביריד ארוטי פעם, הייתה זו ארוחת ערב מיוחדת walk in dinner. את המלצריות החלטתי להלביש רק בפרחים עם נורות לד, זה היה לפני הרבה שנים כשהסטייל של נורות הלד רק נכנס. משימה זו זכורה לי כאחת המאתגרות.״

איך הקורונה משפיעה על העסק שלך?

״השנתיים האחרונות דווקא היו טובות בעסק ואז הגיעה הקורונה, וזה מקשה על העבודה כמובן. לא היו אירועים יותר, הכל פסק. עכשיו זה קצת חוזר, אירועים בבתי כנסת למשל מותר לערוך ל- 30 איש וזו הזדמנות לחגיגה, גם אם היא קטנה. ניסיתי להציע ללקוחות לקיים אירועים בזום אבל זה לא תפס. אנשים אוהבים את הקשר האישי ואת החיבור שבמפגש פיזי. הם רוצים להרגיש מיוחדים שזה הרגע שלהם, וזה קשה להעביר באונליין.״

מהן התוכניות לעתיד?

״אני עסוקה בימים אלו בפרויקט גדול של עיצוב  שישה בתי ספר זה פרויקט שונה ומעניין, וגם אותו אני מעצבת באופן אישי ומיוחד לו. כל פרויקט אצלי הוא אחר, אני לא עובדת לפי שבלונות או נושאים. אני חושבת על כל לקוח על הרצונות שלו ומגשימה לו את החלום להצלחה.״

מה את מביאה לעסק כאישה?

״אמפטיה. אירוע זה משהו מלא ברגשות. כולם רוצים שהאירוע שלהם יהיה מוצלח. כאישה אני מרגישה שיש בי את היכולת הרגשית הזו, להבין ולהרגיש מה שהלקוח רוצה. חשיבה מחוץ לקופסא ואני עושה זאת עם הלב.״

את מתנדבת ב״מוקום סושיאל קלאב״, ספרי לנו על זה

״כמי שלא גדלה באמסטרדם, תמיד הרגשתי ‘אאוטסיידרית’. לא רציתי בזה אבל זו ההרגשה שקיבלתי. עד היום אני יכולה להרגיש את העקבות של התחושה הזו. כש’מוקום סושיאל קלאב’ הוקם, זה היה פתוח לכולם. ליהודים או לבעלי זיקה ליהדות. המוטו היה – שלא משנה מאיפה אתה מגיע גיאוגרפית או מה המין שלך, אתה מקובל. כמובן שזה על בסיס של זיקה ליהדות. סביב זה חיברו בין אנשים. זה עיקרון שאהבתי. כולנו בסופו של יום רוצים להיות יחד ולהכיר אנשים. ההרגשה הזו של להיות ‘אאוטסיידר’, מקננת בילדים ועלינו כהורים, כמבוגרים אחראים להוקיע זאת. אם אנחנו כמבוגרים לא נעשה משהו לא נוכל ללמד זאת את הילדים שלנו. לכן הצטרפתי ל’סושיאל קלאב’, הרגשתי ששם העיקרון הזה ברור.״

האם יש לך עצה לנשים שרוצות לפתוח עסק משלהן?

״אל תחשבי אף פעם שאת לא יכולה לעשות משהו, פשוט תעשי. אישה מסוגלת להרבה. עשי מה שאת חושבת ומה שאת רוצה ולמדי מהטעויות שלך.״

 

למידע נוסף תוכלו לבקר באתר Accents

דף הפייסבוק

אינסטגרם

channahzwaaf@gmail.com

מספר טלפון: 310650292979+

 

״אנחנו הנשים חדורות מטרה, ויכולות לעזור זו לזו״

נופר ואן פרנק, פסיכולוגית עצמאית

שם העסק: Van Frank Coaching
מקום פעילות: הארלם והסביבה, אמסטלפיין, אמסטרדם
השירות המוצע: פסיכולוגית ומטפלת רגשית בילדים, מדריכה הורית, ומלווה משפחות ברילוקיישן
הטיפול זמין בעברית, הולנדית ואנגלית.

---

ספרי לנו על המקצוע והעסק שלך

״אני מלווה ומדריכה ילדים והוריהם בנושאים משמעותיים כגון ביטחון עצמי, פחדים, שינויי התנהגות, הפרעות קשב וריכוז, חינוך, גירושין, רגישות יתר, בעיית שינה ועוד. מילת המפתח שלי היא הקשבה, הקשבה פעילה וללא שיפוט. המטרה שלי מושגת ברגע שהילד מרגיש בטוח בעצמו, ויכולת להמשיך בכוחות עצמו ולהורים יש את הכלים לעזור לו בכך. שיטת הטיפול שלי התנהגותית-קוגניטיבית. ואני מזהה את החוזקות של הילד והמקום שבו הוא מרגיש חזק ונוח כדי להגיע לתהליך פנימי משמעותי. כחלק מליווי משפחות ברילוקיישן, אנו מזהים יחד היכן הצורך בייעוץ והכוונה פסיכולוגי בתהליך הפרידה והתאקלמות במדינת היעד, כגון התאמת מסגרת חינוכית, מציאת איזור המגורים התואם את צרכי המשפחה וכדומה.״

למה פסיכולוגיה, מה משך אותך לתחום הזה?

״כבר כילדה הייתי מוצאת את עצמי אוזן קשבת לחברותיי. בכל שנות עבודתי נמשכתי לעבודה עם ילדים שהם יותר אמיתיים ונטולי מסכות. אני מאמינה בגישה המונעת לפני המתקנת: כדאי לכוון ולעזור לילד יש למצוא את החוזקות שלו, את המקומות בהן הוא מלא בטחון, ולתת לו (ולהוריו) כלים כיצד לזהותם ולהשתמש בהם, לפני שהוא נכנס למערבולת שיותר קשה לצאת ממנה. ההכוונה וטיפול רגשי זו מתנה שאני מייחלת לכל הורה וילד.״

האם היה לך מודל להשראה בהקמת העסק?

״אמא שלי שהייתה עובדת סוציאלית, היא ההשראה עבורי. היא תרמה ועזרה ודאגה להתנדב כל חייה כדי לעזור לאנשים חלשים. אימי אישה חזקה מלאת חן, הומור, נתינה ואהבה. שהאמינה בעבודה קשה, אהבת חינם ועזרה לזולת. גם אני מתנדבת מידי פעם, תורמת לעמותות ומציעה את שירותיי המקצועיים בעירייה למשפחות מעוטי  יכולת. אני מאמינה שכמה שאתה נותן יותר, כך הרגשת הסיפוק גדלה.״

מה את מביאה כאישה לעסק שלך?

״כאישה חזקה, שגדלה בבית המורכב משתי תרבויות (הולנדית וישראלית), וכן עברה  רילוקיישן כילדה וכאמא, אני יכולה להשתמש כמטפלת  בפן הנשי והרגשי מעבר לפן המקצועי. אני מכירה היטב את השפעות התרבות השונות על התפתחות הילד, ואת הדיסוננס שיכול להיווצר כתוצאה מכך.״

כיצד השפיעה הקורונה על התכניות, האם יש תכניות שתרצי לשתף לשנה הקרובה?

״הקורונה השפיעה ושינתה תוכניות גם אצלי. הרבה מהפעילות שלי עברה לטיפול באונליין בהורים, משפחות וילדים. זה היה בהחלט מאתגר אך גם גילה אפשרויות נוספות ויעילות בטיפול מרחוק. השנה אני מתכננת להרחיב את הפעילות בקליניקה לאמסטרדם (מעבר לזו בהארלם) כך שמטופלים מהאזור יוכלו לקבל זמינות נוספת.״ 

האם יש לך עצה לנשים שרוצות לפתוח עסק משלהן?

״לכל הנשים הנמצאות פה בהולנד וחושבות ומתלבטות כיצד ואיך להתחיל במשהו הזה שמדגדג אצלם, שתמיד עניין ומשך אותם – לכו על זה! לכו עם הלב והשתמשו בראש. אנחנו הנשים חדורות מטרה, עינייניות, רגישות וחזקות ויכולות גם כן לעזור אחת לשנייה.
Who run the world… Girls!״

 

למידע נוסף תוכלו לבקר באתר Van Frank Coaching, בעמוד הפייסבוק או בבלוג. 

לקבוצת הפייסבוק לחצו כאן

כתובת: Klein Heiligland 84, Haarlem

 

רוכבת על אופניי, בדרך לעבודה. עד לפני שנה – כשהעולם היה יותר פיזי ופחות וירטואלי – הדרך הזו יכלה להיקרא “הדרך היום-יומית שלי לעבודה”. תיכף הפניה שמאלה. אני מרימה את היד כדי לסמן שאני עוברת לצד של הנתיב, מתחילה להיצמד לשמאל ואז… רגע, ממתי אני לא מפנה מבט לאחור לפני ש”חותכת” את נתיב האופניים?

הרי בארץ, הריטואל אחר לגמרי. אם כבר עולים על אופניים כדי להגיע לעבודה (אם יש כזאת), ואם כבר נוסעים בנתיב לאופניים (אם יש כזה), ואם כבר מאותתים (אם זוכרים שיש דבר כזה) – אין מצב שזזים לרוחב הנתיב בלי לוודא שמי שנמצא מאחורה אכן זורם עם זה. כי בארץ שולחים מסר – “אני מתכנן לפנות שמאלה” – ואז מוודאים שהמסר הגיע ושאכן אפשר להוציא את תוכנית הפנייה לפועל.

בהולנד, לעומת זאת, פשוט שולחים מסר בצורת הנפת היד. וזהו.

אולי זה קשור לתרבות האופניים המפותחת, שבזכותה לרכב על אופניים זה דבר כל-כך שגרתי, עד שהוא מסתדר מעצמו. אז כמו שלא חושבים פעמיים כשזזים לרוחב המדרכה, כי זה לא ממש מסוכן “לחתוך” מישהו שצועד מאחור, כך גם לא צריך לבצע יותר מידי פעולות לפני שזזים שמאלה בנתיב האופניים.

אולי יעניין אותך גם:

מזיעה בעברית בסאונה הולנדית
ילדים מבשלים – גרסה עדכנית
ריקוד משותף: ליאת ואנט מתחברות על הבמה
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון

אבל זה לא רק זה. לדעתי, בהולנד, לצד התרבות המפותחת של רכיבה על אופניים, יש דבר נוסף שיותר מפותח פה. אמון. אמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה ובאנשים שאנחנו בקשר איתם וגם אמון שאנחנו נותנים באנשים אחרים, שלרוב זרים לנו.

אמון באחרים שזור בכל-כך הרבה פעולות שאנו עושים ביום-יום, עד שאנחנו לעתים קרובות לוקחים אותו כמובן מאליו. הרי לא היינו יכולים לחצות כביש כדי לקנות קרואסון במאפיה ממול אם לא היה לנו אמון במי שאחראי על כך שהמכוניות בכביש לא ידרסו אותנו ושהקרואסון שנקנה לא יהיה מורעל. מדובר על רשימה די ארוכה של אנשים: יצרני מכוניות ומשווקיהן, מתכנני כבישים ובוניהם, נהגי מכוניות, יצרני קרואסונים, מוכרים במאפיה, ועוד ועוד.

אמון באחרים שזור בכל-כך הרבה פעולות שאנו עושים ביום-יום, עד שאנחנו לרוב שמים לב אליו רק כשהוא מופר. קצת כמו הכלי שכתב עליו הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Heidegger, 1889-1976), הכלי שאנחנו לא שמים לב אליו כשמשתמשים בו והוא עובד כמו שצריך (חשבו לרגע על המכשיר שאתם משתמשים בו לקריאת שורות אלו) אבל מאוד שמים לב אליו כשמשתמשים בו והוא עושה בעיות. כך, גם אירועים בהם אמון מופר בצורה בוטה (ולעתים קרובות טראגית, כמו במקרה של דריסה מכוונת) תופסים את תשומת ליבנו. אם הכל בסדר – חצינו כביש, שילמנו, נגסנו, לעסנו ונשארנו בחיים – כנראה שלא נחשוב על האמון שהיה כרוך בביצוע כל הפעולות הללו.

 

 

אז לרוב אנחנו לא שמים לב לאמון שכרוך בביצוע פעולות יום-יומיות, עד ש… היום-יום משתנה. שזה בדיוק מה שקורה שעוברים מבית פרטי לרב-קומות, משכונה במזרח לשכונה במערב, מהעיר אל הכפר, או ממדינה אחת למדינה אחרת.

אחרי שעברתי אני ממדינה למדינה, גיליתי רמת אמון אחרת, שאני לא רגילה אליה. זה זימן לי הפתעות נעימות. כי נעים לי לחזור לגינה הציבורית ארבעה ימים אחרי ששכחתי שם אופניים של ילד, ולגלות שהם עדיין שם. ונעים לי להגיע לדוכן פירות שאינו מאויש, להשאיר כסף בקופסה שהונחה שם, לקחת עודף, וללכת. ונעים לי לדעת שאם יודיעו לי שאני אמורה להיות בבידוד, לא יבקשו ממני לספק כתובת ולא יתקשרו אלי – ובוודאי שלא ישלחו שוטר – כדי לוודא שאני באמת מקפידה להתבודד.

וזה לא שלנו, כישראלים, יש ציון ‘נכשל’ בכל מה שקשור באמון. יש סוג מסוים של אמון שבהקשר אליו אנחנו מפגינים יכולות מרשימות ויכולים לספק השראה. בזכותו, נעים לנחות בחו”ל במקום זר ולהרגיש שהעובדה שמישהו חיבר אותך לכמה ישראלים שגרים בו גורמת לאיזשהו שקט ומרככת את הרגשת הזרות. ונעים להרגיש קהילתיות בקבוצת פייסבוק שהדבר היחיד שמאחד אותה הוא העובדה שהיא מורכבת מישראלים שלא חיים כרגע בישראל. ונעים להרגיש בנוח לבקש טובה ממישהו וגם לסמוך עליו שהטובה תיעשה, למרות שתכלס מדובר בזר שלא יודעים עליו הרבה, מלבד העובדה שהוא גר בישראל.

אבל בעוד שלא נאכזב ישראלי (שבמעומעם אנחנו זוכרים את שמו) שסומך עלינו שנעביר איזה מסמך לאחותו שגרה באמסטרדם אם אנחנו במקרה נמצאים ליד הבית שלה, אנחנו עשויים שלא להקפיד במדויק על הנחיות הבידוד שחלות עלינו כשלמשל, אנחנו חוצים גבול בין מדינות. וזה לא בהכרח בגלל שאנחנו מצפצפים על החוק הכתוב אבל לוקחים מאוד ברצינות חוקים שאינם כתובים. זה יכול להיות פשוט בגלל שאנחנו לא רגילים שסומכים עלינו, בהקשר מסוים.

כדאי לשים לב לאמון שנותנים בנו ושאינו מוכר לנו. גם בגלל שזה יכול לגרום לנו להתפעל מדברים יום-יומיים, אבל גם בגלל שאמון “חדש” שכזה עלול להיות מופר ביתר קלות. ואמון הוא דבר שברירי שדורש תחזוקה יום-יומית שמתקיימת כאשר אותם יחידים שסומכים עליהם מצדיקים, פעם אחר פעם, את הקרדיט שניתן להם. אז הי, בואו נתרום לתחזוקה השוטפת. אם מישהו סומך עלינו – בין אם הקרדיט שהוא נותן לנו מוצדק ובין אם לא – בואו נשתדל לשים לזה לב, לעמוד בציפיות, ולהימנע מלהוכיח לו שהוא טועה.

ואני, אחרי שפניתי שמאלה, הגעתי לעבודה. המקום שומם, אין נפש חיה. מצאתי את המפתח בדיוק במקום שבו המזכירה אמרה שתשאיר לי אותו. אספתי צרכי-משרד למיניהם והוספתי אותם לרשימה המשותפת של צרכי-משרד שנלקחו הביתה. נעלתי, החזרתי את המפתח למחבוא וחשבתי: כיף שאנחנו סומכים אחד על השני, גם בעולם שהוא יותר וירטואלי ופחות פיזי מזה שהיה לפני כשנה. הלוואי שתמיד נרגיש שאנחנו יכולים לתת אמון באנשים. אמן.

לכל הכתבות של אפרת

 

ביידיש קוראים לה מַאמֵע-לוּשֵן: לשון האם, שפת-אם. כמו שכל מהגר כמונו יודע, שפת האם של אדם איננה סתם עוד שפה, ואיננה סתם אוסף של מילים, משפטים, חוקי תחביר וביטויים. היא לא בהכרח השפה שאנו משתמשים בה הכי הרבה, ואנחנו יודעים שיבוא יום ונגלה שחיינו יותר זמן בלעדיה מאשר איתה. אבל שפת-האם שלנו היא הבית, היא המרק-עוף, הגעגוע, הרחם, המאמעלושן שלנו, וכשאנחנו פוגשים אותה פתאום ברחוב, שומעים אותה בטלפון או ברדיו, אנחנו מרגישים בבית.

שלמה יידוב גילה לנו, שעד כמה שהוא אוהב את שפתו החדשה, העברית, הוא עדיין חולם בשפת-אמו, הספרדית (האמת היא שאהוד מנור כתב עבורו את השיר הזה), ביאליק אמר שקריאת שירה בשפה שאינה שפת-אמך זה כמו לנשק את אמך דרך מטפחת, וסמי מיכאל בשירו  ‘ערבית היא שפת אמי’ תאר כיצד מרגיש המיעוט, במדינה שבה הרוב דובר שפה אחרת:

 

אני כותב עברית אבל לעולם לא אשכח

כי ערבית היא השפה שינקתי עם חלב אמי,

כי ערבית היא שפת אהבתי הראשונה,

וכי בערבית דיברתי עם אמי עד אחרית ימיה,

שפת המולעקאת,

שפתו של סמאוואל היהודי בן ערב.

סופר עברי אני שבדמו זורמת גם הערבית

 

(השיר המלא פורסם בידיעות אחרונות 22.12.2019, כתגובה לחוק הלאום)

 

לפני כעשרים שנה, החליטו באו”ם להכריז על יום מיוחד, ה-21 לפברואר (היום!) לציין בו את חשיבותה של שפת-האם. מצד אחד זה נראה מוזר, הרי שפת-האם היא אחד הדברים היחידים כמעט שכלל אינם זקוקים לעזרה ולתמיכה. בניגוד לכל המיומנויות שאנו מנסים ללמוד בימי חיינו במאמץ ניכר ובהצלחה מוגבלת, ככל שמדובר בשפת-אם, כולנו תלמידים מצטיינים. בלי מאמץ, בלי תכנית לימודים מסודרת ובלי משמעת אימונים, כולנו רכשנו את שפת-אמנו בצורה מושלמת.

אבל מצד שני, בעולמנו החדש שמספר המהגרים בו גדל באופן קבוע, ואנשים רבים בו חיים כמיעוט במדינה שהשפה הרשמית בה אינה שפת-אימם, יש צורך אמיתי להדגיש ולחזק את חשיבותה של שפת-האם. מחקרים רבים מראים ששפת האם של אדם קשורה בקשר הדוק לביטחון העצמי שלו, בתחושת הגאווה האישית והקבוצתית שלו, ובאופן מפתיע, גם להצלחה שלו להשתלב בסביבה ובשפה חדשה.

אולי יעניין אותך גם:

סליחה, מה השפה?
נפלת מהמדרגות? ביטויים בהולנדית לכבוד יום העברית
למה שהילדים שלנו בהולנד בכלל ירצו לדבר עברית?

אז מה אנחנו יודעים על שפת-אם? הנה שישה דברים שלא ידעתם עליה, או שידעתם אך לא שמתם לב עד כמה הם יוצאי דופן:

תינוקות מזהים את שפת-אמם כבר ברחם

בלשנים השמיעו לתינוקות בני יום (ממש בני יום, הגיל הממוצע היה 36 שעות!) צירופי תנועות אשר אופייניים לשפת-אמם, ולאחר מכן תנועות אשר אופייניות לשפה זרה. המחקר הזה נעשה עם תינוקות שוודיים ועם תינוקות אמריקאים. בפיהם של התינוקות היה מוצץ שמחובר למחשב, אשר מדד את קצב המציצה. בשתי השפות, התינוקות החלו למצוץ בקצב מהיר יותר, כאשר התנועות היו לא אופייניות לשפת-אמם. מכאן הסיקו החוקרים שכבר ברחם למדו התינוקות לזהות את ה ‘מנגינה’ האופיינית לשפה שלהם.

 

שפת-אם אינה נלמדת, אלא ‘נרכשת’

שפת-אמו של אדם היא מאותם הדברים שמרב שהם מובנים מאליהם, קל לפספס אותם. כמו אמא, כמו האוויר שאנו נושמים, או כמו המלך ווילם אלכסנדר. היא כל-כך נוכחת, כל-כך בסיסית, ומוטמעת בכל כך הרבה רבדים של חיינו, עד שרב האנשים לא שמים אליה כלל לב, גם חוקרי השפה לאורך זמן רב התמקדו בחוקי וכללי השפה של ארצם אך התעלמו משאלת עצם קיומה ומהקלות שבה ילדים לומדים אותה. הבלשן נועם חומסקי הוא האדם המזוהה ביותר עם הבאתה של עובדה זו אל מרכז הבמה, בשנות השישים של המאה הקודמת, והצגתה כשאלה מדעית. כיצד ייתכן, שאל חומסקי, שכל ילד בעולם, גם הילד העצלן ביותר, גם זה שחי בחוסר כל, וגם זה שלא בורך באינטליגנציה גבוהה או אפילו לא באינטליגנציה בינונית, מגיע תוך זמן קצר ביותר לתוצאה חסרת תקדים של מאה אחוז הצלחה בלמידת שפת-האם שלו? וכל זאת ללא שיעור מסודר, או פיקוח על כמות ואיכות ההוראה. השאלה הזאת עוד יותר מפתיעה, כאשר מבינים עד כמה שפות הן דבר מורכב. איך זה ייתכן שבעוד שמעטים מאיתנו יוכלו להסביר ללומד עברית מתי ואיך משתמשים במילה ‘אֶת’ בעברית, ודוברי הולנדית יתקשו להסביר לנו מתי ואיפה בדיוק שמים ‘er’ במשפט בהולנדית, כל ילד בן שלוש שזוהי שפת-אמו משתמש במילים אלו בצורה מושלמת וללא טעויות. חומסקי עצמו הציע גם תשובה לשאלה זו, אשר עומדת בבסיסו של תחום המדעים הקוגניטיביים. שפת-אם, הוא טען, אינה נלמדת, אלא ‘נרכשת’. כל תינוק נולד עם בסיס ידע מולד, שיחד עם ה’דוגמאות’ שהוא מקבל מן הסביבה (המשפטים שהוא שומע), מאפשר לשפת האם להתפתח. כמו שציפורים ‘לומדות’ לשיר, עכבישים ‘לומדים’ לטוות קורים, וזברות ‘לומדות’ להיזהר מטורפים, כך גם ילדים ‘לומדים’ את שפת-אימם.

עכביש טווה קורים. מי לימד אותו לעשות את זה?

 

ישנה ‘תקופה קריטית’ אשר בה נרכשת שפת-האם

הבלשן האמריקאי אריק לנברג, שטען עוד לפני חומסקי כי לשפה יש בסיס ביולוגי, העלה גם את השערת התקופה הקריטית. על פי טענה זו שאומצה על ידי בלשנים רבים, ילד שלא נחשף לכמות מספקת של דוגמאות משפת-האם שלו עד גיל מסוים (יש הטוענים שהגיל הקריטי הוא ארבע, שבע, או גיל ההתבגרות), לא יוכל יותר לרכוש שפת-אם בצורה מושלמת. אחד ההסברים לתופעה זו היא שהמוח של ילד בתקופה הקריטית הוא הרבה יותר ‘גמיש’ ממוח של מבוגר או אפילו של ילד מתבגר, ולכן כבר אינו יכול ללמוד מיומנויות מסוימות אחרי אותה תקופה. כל מי שראה אירופאים בני שלוש טסים באתרי סקי, או כל מי שניסה ללמוד לעשות שפגט בגיל 40, ישמח לאשר את הטענה הזו. לשמחתנו, קשה לאשש את הטענה הזאת באופן אמפירי מובהק ומספר הילדים שגדלו בנסיבות חמורות שלא אפשרו להם מגע עם שפת אמם הוא מועט ביותר (והם באמת לא הצליחו לפתח שפת-אם באופן נורמלי). אבל יש לצערנו דוגמאות מילדים שנולדו חרשים ולא נחשפו לשפת סימנים בילדותם המוקדמת. מחקרים עם ילדים אלה הראו שהם באמת לא הגיעו לרמה של שפת אם בשפת הסימנים, גם אם נחשפו אליה בצורה מספקת לאחר התקופה הקריטית. מחקר נוסף שנעשה בישראל התבסס על מקרה עצוב שרבים מאיתנו זוכרים – פרשת המזון לתינוקות רמדיה בשנת 2003. בשנה זו, בעקבות טעות ביצור, תינוקות רבים בישראל קיבלו מזון שחסר בו הויטמין תיאמין. הבלשנית הישראלית נעמה פרידמן, הראתה שויטמין זה הינו קריטי להתפתחות השפה, ושתינוקות רבים שלא קיבלו אותו בשל הטעות ביצור המזון, לא הצליחו מאוחר יותר להגיע לרמת שפת אם, גם אחרי שהטעות תוקנה.

חשוב להדגיש שהשערת התקופה הקריטית אינה מדברת על רכישת שפה שניה, אשר גם אם יש בה משמעות רבה ללמידה בגיל מוקדם, יש בה גם גורמים רבים אחרים אשר יכולים להשפיע על הלמידה.

 

שפת האם נמצאת במוח שלנו – במקום ספציפי

שפת האם שלנו נמצאת בתוך המוח שלנו. אצל 95% מהאנשים היא נמצאת בצד שמאל (אצל השאר היא לא בהכרח בצד ימין, אלה בשני הצדדים). פרוצדורה נוירולוגית שנקראת מבחן WADA, מראה שכאשר מזריקים לאדם חומר הרדמה להמיספרה השמאלית של המוח, הוא מפסיק לדבר פתאום, ממש באמצע המשפט, אך כאשר מזריקים את החומר להמיספרה הימנית, יכולת הדיבור לא נפגעת. כבר במאה ה19 גילו מדענים שיש שני אזורים ספציפיים בצד שמאל של המוח שאם הם נפגעים, אובדת השפה. אזורים אלה נקראים אזור ברוקה ואזור וורניקה על שם המדענים שגילו אותם. היום אפשר להראות בקלות רבה בעזרת מכשירי הדמיה מוחית כמו fMRI, שאזורים אלה פעילים כאשר אנשים מדברים בשפת-האם שלהם. בואו נעשה הפסקה קלה, ולכבוד יום שפת האם נעניק עיסוי קטן לאזורי ברוקה ווורניקה.

 

והיכן במוח נמצאת השפה השנייה? במשך שנים היו שטענו ששפה שניה (או שפות נוספות) נמצאת בצד ימין אך זה הוכח כלא נכון. מכשירי ההדמיה מראים שכאשר אדם מדבר בשפה שאינה שפת-אמו, אזורים רבים במוח, גם בצד שמאל וגם בצד ימין לוקחים חלק בפעילות, וחוקרים שיערו לכן שהשפה השנייה יותר מפוזרת. אבל בשנים האחרונות חוקרי מוח טוענים שככל שהשליטה בשפה השנייה הולכת וגוברת, הפעילות מתמקדת באותם אזורי שפה ידועים – ברוקה וורניקה. חוקרים אלה טענים אם כן שגם שפה שניה (ושלישית) נמצאת באותם מקומות, אך כאשר הדוברים עדיין אינם מיומנים, הרבה אזורים אחרים מופעלים שאינם קשורים ישירות לשפה אלא לפעילויות קוגניטיביות כלליות יותר, שדרושות רק למי ש’מתאמץ’ לדבר נכון ולא לעשות טעויות.

 

קשה לאבד שפת-אם, אבל זה אפשרי, ולכן צריך לשמור עליה

 

שפת-אם היא אחד הדברים הראשונים שאנו לומדים והיציבים ביותר בחיינו. גם קשישים אשר מאבדים יכולות קוגניטיביות שונות כמו זיכרון, מהירות תגובה, מפתחות ומשקפיים, עדיין שולטים בכל חוקי השפה ולא מתחילים פתאום להגיד “בית גדולה”, “שמיים כחול”, ולדבר כמו עולים חדשים. גם אנשים שסובלים מאמנזיה ושוכחים היכן הם גרים ומהו שמם, עדיין זוכרים את חוקי התחביר של שפת-אמם. אבל למרות זאת, שפת-אם אינה חסינה לגמרי. ישנן שתי סכנות עיקריות שיכולות לפגוע בה. הראשונה היא כאשר בגיל צעיר מאד – ילד עובר למדינה אחרת ומנתק מגע עם שפת-אמו לחלוטין. חוקרים צרפתיים חקרו ילדים קוריאנים אשר אומצו בגיל צעיר (אך אחרי שהיו ללא ספק דוברים של השפה ברמת שפת-אם) על ידי משפחות צרפתיות, ולא באו במגע עם שפת-אמם בשום צורה אחרי האימוץ. החוקרים ערכו לילדים אלה (כאשר היו כבר בני עשרים) סדרה של מבחנים, ולהפתעתם הם לא מצאו כל זכר לשפת האם. אפילו מבחן של תגובת גלי מוח לגירויים שונים בקוראנית, לא הראה תוצאות שונות מתוצאות של צעירים צרפתים בני אותו גיל.

הסכנה השניה, וכאן זה מתחיל להיות רלוונטי עבורנו הישראלנדים, היא כאשר מהגרים לא באים במגע עם שפת האם שלהם למשך זמן רב. מחקר שערכה הבלשנית ההולנדית מרל קייזר על דוברי הולנדית שחיים בקנדה יותר מ30 שנה, הראה שההולנדית שלהם הידרדרה מאד. כאן לא מדובר על איבוד מוחלט של השפה, אבל כן על טעויות רבות שמאפיינות אנשים שלמדו הולנדית כשפה שניה. כמו טעויות של  het ו de, סדר מילים במשפט, וכל הטעויות שאנו מכירים מקרוב.

 

חשוב לשמור על שפת האם של מהגרים ומיעוטים, גם לטובת ההתאקלמות שלהם

כאן אנחנו חוזרים שוב לסיבה האמיתית והחשובה שבגללה אנו מציינים היום את יום שפת האם. במשך זמן רב טענו רשויות, מדינות, וגם חוקרים באקדמיה, ששימוש רב מדי בשפת האם, פוגע בלמידת השפה החדשה ובהתאקלמות החשובה כל-כל במדינה המארחת. לכן ביקשו מעולים חדשים בישראל שלא ידברו בבית מרוקאית, רוסית, אמהרית, וכו’. גם בהולנד דרשו מהמיעוטים המרוקאים, הטורקים והאנטליינים, שיזנחו את שפת אימם על מנת שילמדו הולנדית כמה שיותר מהר, ידברו בנימוס, יאכלו אוכל תפל, ירכבו על אופניים, ויהפכו לתושבים למופת. היום טוענים חוקרים רבים, ששמירה ושיפור של שפת-האם הם חשובים מאין כמותם. הם תורמים להרגשת גאווה ושייכות, לביטחון עצמי, ומשפרים ללא הכר את היכולת ללמוד ולהשתלב. שפת-האם של אדם היא חלק מהזהות שלו ולא ניתן לבטל אותה. אם מדכאים אותה ומנמיכים אותה – מדכאים ומנמיכים את האדם עצמו ואת היכולת שלו ללמוד ולהתפתח בכל התחומים, כולל למידת השפה החדשה. התגלית המפתיעה אם כן היא ששתי השפות, שפת האם והשפה החדשה אינן באות זו על חשבון זו, אלא דווקא מחזקות זו את זו!

 

נסיים אם כן בברכת יום שפת-אם שמח לכולם. אל תשכחו את המאמעלושן שלכם – אתם צריכים אותה כמו מרק עוף ביום סגריר.

 

תודה לחברי קבוצת הפייסבוק – ‘לא סופרים – מועדון הקריאה של “הארץ” ‘ , שעזרו לי למצוא שיר רלוונטי לכתבה

הגענו לחדר עם הלוקרים, ופתאום דאטצ’י התחיל להתפשט. “מה, פה באמצע?! לא נלך למלתחות?!”, חצי יצאתי עליו בטון ישראלי. הוא השיב לי מבט לא ברור וחיוך של “את צוחקת?”. לא הבנתי מה זה אומר, אבל הוא כבר היה כמעט עירום, אז התחלתי גם אני להתפשט. עשיתי את זה כמה שיותר מהר, מסתכלת לצדדים בפחד שעוד רגע יגיח עובד של המקום ויגרש אותנו. מדי פעם שלחתי אל דאטצ’י מבט חוקר, מנסה לפענח אם באמת אמורים להתפשט פה או שהוא מריץ עליי דחקה. ממש לא בא לי בושות בפעם הראשונה בסאונה. בעצם יצא לי להיות פעם בסאונה כילדה, במלתחה של הקאנטרי-קלאב, אבל בהולנד זאת פעם ראשונה. באופן כללי אני בסדר עם עירום, אולי יהיה לי קצת מוזר אבל הגעתי עם תחושת ציפייה גדולה והתרגשות של ילדה בדרך ללונה-פארק. 

לבושים בחלוק וחמושים במגבת, פתחנו את דלת הכניסה למתחם הסאונה. מבט ראשון פנימה והבנתי שהלונה-פארק הוא בעצם פורטל ואנחנו שוגרנו ליקום מקביל. נשים וגברים התהלכו אנה ואנה בחלוקים או בעירום  – לא רק בתוך הסאונות… במסדרונות, בחצר. דאטצ’י נזכר שאנחנו צריכים להתקלח לפני שנכנסים, ואני באוטומט התחלתי לחפש שלטים למלתחות. “נדמה לי שאני זוכר איפה זה”, הוא אמר. חייכתי ונתתי למדריך המקומי שלי להוביל. 

כעבור דקה בהיתי בגברים ונשים עוצרים להתקלח זו לצד זה כאילו כלום, במעין מתחם מקלחות לא ברור. כלומר לא היתה דלת למלתחות, כי אין מלתחות, אין הפרדה בין המקלחונים, אין וילונות. אנשים התקלחו כרגיל, הסתבנו טוב, חלק אפילו קרצפו את עצמם עם מעין חול כזה, “תנסי, זה נחמד”, המליץ דאטצ’י. אף אחד לא טרח להסתיר את עצמו בזמן שהוא מתנגב. “אולי אחר-כך”, סיננתי לו. הוא כנראה לא עבד עליי קודם. הפער בין מה שרואות עיניי לבין מה שאני תופסת כמציאות רק הלך והתעצם. תחושת הלם אפפה אותי ועוד לא נכנסנו לסאונה (!). 

[adrotate banner=”4″]

 

אחרי שישבנו בכמה סאונות, פגשנו זוג חברים. האישה אמרה שעוד כמה דקות מתחיל ה-opgietingen אז אולי נתקדם לשם. בדרך הם הסבירו שלסאונה הזו כולם נכנסים ביחד ואז יש איש שמניף באוויר מגבת ספוגה בריח אחר כל פעם וזה גם מגביר את החום. “אם זה יותר מדי לך”, היא הוסיפה, “את יכולה לצאת, הרבה עושים את זה”. נרגעתי. נשמע לי כמו סוג של טקס פגאני, אבל אם אני כבר ביקום מקביל, למה לא להתנהג כחייזר. בינתיים הצטופפנו כמה עשרות אנשים בחלוקים ליד הסאונה, אני כמעט חוטפת קורונה רק מלחשוב על זה עכשיו. כשהמאסטר אוף סרמוני פתח את הדלת, כולם פשטו חלוקים בטבעיות ונכנסו פנימה. 

התיישבתי ליד החברה והטקס התחיל. בסאונות הרגילות כולם מכונסים בעצמם. הממד הטקסי הפך את החוויה למשותפת: אנשים הסתכלו על המנחה, הביטו זה בזה, חייכו, צחקו, חלק עצמו עיניים. כל זה בעירום, נוטפים מזיעה ושיכורים מהריחות שמרעיף עלינו המאסטר. הנורמליות של העירום הכתה אותי בתדהמה. אנשים זרים, קרובי משפחה, חברים, כולנו יושבים ביחד עירומים להזיע. וייב סקסי: אפס. וייב מטריד או מציק: אפס. כולם מתנהגים כאילו הם לבושים. כמה נעים! איזה כיף לגדול במקום כזה, שבו עירום משותף נוח כל כך, שהוא בכלל אפשרי.

תם הטקס ויצאנו לחצר לשבת על בירה בקור, כי ההולנדים חושבים שזה כיף, וגם כי לכאורה צריך להוריד את טמפרטורת הגוף אחרי הסאונה. שלי ירדה אחרי 10 שניות. דאטצ’י קפץ רגע למקלחת קרה, ובינתיים החבר הוציא מקטרת והציע לי שאכטה. זה היה בול במקום. הסאטלה נתנה לי אתנחתא מתחושת הזרות, או לפחות היוותה איזה תירוץ לכל סיפור היקום המקביל. בהיתי סביב. הם מאוד זקופים, ההולנדים, כשהם מתהלכים בשיער בלונדי אפור בגופיהם השונים והעירומים. ביניהם הבחנתי בדאטצ’י שלי חוזר, אדים עדיין עולים מגופו, וזה החזיר אותי לכאן ועכשיו. כאן ועכשיו אני יושבת עם זוג חברים חצי עירומים בקור של ערב הולנדי. עדיין ביקום מקביל.

“אני קופאת, לא יכולה יותר בחוץ, זהו!” ההולנדים צחקו עליי קצת, אבל הציעו שנעבור למסעדה. פניתי לכיוון הלוקרים כדי להחליף את החלוק בבגדים, אבל הם אמרו שלא צריך. איך שאנחנו פותחים את הדלת, אחד המלצרים מעיר משהו בהולנדית, וכל הסועדים בטווח שמיעה מפנים אלינו את מבטם. בתגובה לפרצוף ההלום שלי דאטצ’י מסביר שאסור להיכנס עם מגבות. לא הבנתי. כולם היו עם חלוק. “עם המגבות”, הוא הבהיר, “החלוק בסדר, אבל את המגבות צריך לתלות בחוץ”. טוב. בולבול מתנדנד באוויר – סבבה, להיכנס עם מגבת ביד למסעדה – לא לעניין. 

אולי יעניין אותך גם:

הולנדים נהנים יותר
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים
ריקוד משותף: ליאת ואנט מתחברות על הבמה

 

תלינו את המגבות בחוץ ונכנסו בחלוק בלבד, כמצופה מאנשים נורמליים. המלצר הוביל אותנו לחדר עגול שבליבו אח מוקפת שולחנות וספסלי עץ. החבר’ה התחילו לעיין בתפריט, אבל בשלב הזה כבר הייתי בהלם מתקדם. סביבי גהרו אנשים מעל צלחות מלאות אוכל, ומדי פעם בצבצה להם מהחלוק איזו כתף או קווצת שיער חזה. כולם התנהגו רגיל. 

מעניין מה היה קורה אילו מישהו היה פותח סאונה מעורבת בארץ. הוא בטח היה מסיים בכלא או נאלץ לעזוב לחו”ל בשל איומים על חייו. אולי המקום כן היה מצליח… אבל אז החרדים היו מתעצבנים, הממשלה נופלת, הפגנות, מלחמת אחים. “מה תרצי להזמין?” השתהיתי לרגע. כשהבטתי לעבר מקור הקול ראיתי את המלצר עומד מעליי, ובמקום לענות השתחרר ממני פרץ צחוק, שגרר מבטים שואלים מהחבר’ה. 

איך אסביר להם שבמקום שממנו אני באה, לא רק שאין דבר כזה, אלא שהוא לא יכול היה להתקיים. שגם ב”עיר החטאים” שבה גרתי, לכאורה העיר הכי ליברלית בישראל, יש חוף ציבורי שאפשרות הרחצה בו תלויה בשאלה אם את/ה אישה או גבר ואיזה יום היום. שהסאונה שהייתי בה כילדה היתה בתוך מלתחות הנשים וגם אליה נכנסו רוב הנשים בבגד-ים. שלג’קוזי בשטח הבריכה המשותף חייבים להיכנס בבגד-ים. שאין בישראל אף שטח ציבורי שבו התפשטות אינה עבירה על החוק. שאם מישהו נתקל במקרה – בסיטואציה שקשה לי אפילו לדמיין – בקולגה או באיזו דודה בעירום, זו מבוכה לכל החיים. שהיום ראיתי במקום אחד יותר שקי אשכים מאשר סך כל שקי האשכים שראיתי בחיי, ושזה קרה בסיטואציה לחלוטין לא מינית. שבחוויה הישראלית עירום הוא תמיד מיני, גם אם אין מין. שהיום הרגשתי נוח יותר בעירום מאשר על החוף התל-אביבי בבגד-ים, אולי אפילו ברחוב הישראלי בבגדי קיץ.

ככל שחשבתי על כך יותר, כך התרחקה ממני האפשרות לגשר על הפער התרבותי הזה. ממילא הסברים לא יוכלו להעביר את התחושה השונה בגוף. ואז הגיע אחד מאותם רגעי חסד, כמו תזוזה של לוחות טקטוניים במוח, כשמגלים שה”ידיעה” שלנו את העולם, מה מקובל, מה אפשרי, יכולה להשתנות. השפלתי את עיניי וראיתי שאני יושבת כרגיל בישיבה מזרחית. אז מה אם אני בחלוק במסעדה של סאונה. 

“כוס יין לבן”, חייכתי למלצר, נשענתי לאחור והנחתי לברכיים להציץ מהחלוק, כמו בבית.

 

מתי מתחיל אצלכם הקיץ? אצלנו במרץ. זה לא שנלך פה בהולנד עם חולצה קצרה במרץ. גם לא נפסיק לחמם את הבית החל מהחודש הבא. פשוט סממן אחד של קיץ, מרכזי למדי ובלתי מעורער, מופיע אצלנו במרץ. מדובר בגלידה.

גלידריה בהולנד, כמו ברוב המקומות בעולם, היא מקום מלבב. אבל פה הלבביות לובשת צורה קצת שונה. אני רגילה לראות ילדים יוצאים מגדרם כשהם חושבים על גלידה, מדברים על גלידה, וכמובן – טועמים גלידה! אבל אצלנו, המבוגרים, גם אם גלידה היא עדיין הקינוח המנצח, יכול להיות שנשמור על ריסון בקשר אליה. לתחושתי, בהולנד המציאות הזאת לובשת צורה קצת שונה.

רק פה, בהולנד, אני רואה אנשים – בכל הגילאים – יוצאים מהגלידריה בנון-שלנטיות עם מנה של שלושה-כדורים-בוואפל-עם-קצפת-וסוכריות-צבעוניות. מה שמושך את עיניי הוא לא המנה, מנקרת עיניים ככל שתהיה, אלא המבט על פניהם. המבט הזה הוא פשוט… רגיל. לא מבט מתנצל, לא מבט של “מותר לי לחגוג מידי פעם”. גם לא של “באופן חד-פעמי מתחשק לי להרגיש כמו ילד”. פשוט מבט תמים של הנאה, נטולת עכבות.

אפשר לצקצק למראה זוג בני שבעים פלוס שעומד להכניס לקרבו כמות סוכר שלא היתה מביישת סטלן תל-אביבי במאנצ’יז. אפשר לתהות על הקורלציה, אם קיימת, בין מקרי סכרת או בעיות שיניים לבין מיקום גיאוגרפי. אבל אפשר גם לבחור לראות את זה כגישה בריאה לחיים. גישה בה אתוס ההישרדות, שכל-כך דומיננטי בישראל, לא מורגש, וסיפורים על מחסור ועל צמצום אינם נרטיב שמסרב להיעלם. גישה שנשענת על מציאות עכשווית יותר מאשר על היסטוריה כואבת שמנהלת את חיינו גם היום.

לפי הגישה הישראלית לחיים, דברים נעימים מגיעים רק כשכר על עבודה קשה או כתוצאה של מאבק מפרך, ואם זה לא כך – משהו פה לא בסדר. זה משתקף בפתגמים שאנחנו מלמדים את ילדינו (“מי שעובד בערב שבת…”), במשלים שאנחנו מספרים להם (“השועל והכרם”) ובברכות שאנחנו נוהגים לאחל, כמו הברכה האלמותית ‘רק בריאות’. למה לעזאזל רק בריאות? אפשר לחשוב שכל מה שאינו בריאות הוא מותרות.

 

[adrotate banner=”4″]

 

ההולנדים, לעומת זאת, אם לאמץ ז’רגון מעט רוחניקי, חיים בהווה. ואם בהווה של מישהו או מישהי מתעורר חשק לאכול משהו מתוק, הוא או היא פשוט יאכלו משהו מתוק. כשחיים בהולנד עשויה לחלחל ההבנה שההנאות של החיים הן חלק מהם ולא דבר שצריך לעשות משהו מיוחד כדי להיות ראויים לו. זה אומר שאין צורך לדבר בנימה מתנצלת כאשר אתם מספרים שאתם יוצאים לחופשה בת שלושה שבועות – כי מילוי מצברים הוא תנאי הכרחי להמשך החיים, ושאפשר להתייחס להנאה ממין בלי להתחכם – כי מיניות היא חלק אינטגרלי מהבריאות, כמו שכתבה פה לאחרונה רותי שלו. וזה אומר שאפשר לאחוז במנה גדולה של גלידה בלי להיראות אשמים – כי הנאה ממתוק היא חוויה שגרתית של אנשים רגילים.

הישראלי שמנהל תזמורת מרוקאית בהולנד
גיים אובר: מתי הילד שלנו מכור לגיימינג?
ריקוד משותף: ליאת ואנט מתחברות על הבמה
קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

כשאנחנו נותנים להנאה מקום מרכזי בחיינו, אנחנו כנראה מאושרים יותר וטובים יותר. כשמדברים היום על אושר, כבר לא צריך בהכרח להרגיש שעוסקים בדברים ערטילאיים וחמקמקים. אושר, נכון להיום, הוא דבר מדעי ומדיד. דוחות על אושר מספקים אינפורמציה שמקבלי החלטות במדינות מסוימות מתחשבים בה. ההנחה, באותן מדינות (הולנד ביניהן), היא שאם מסתכלים בצורה הוליסטית על החברה, הטבע, והסביבה ולוקחים בחשבון את רווחתם הנפשית של התושבים, בעתיד זה משתלם. כך לפי ענת פנטי, חוקרת מדיניות אושר.

 

 

אז עד כמה מאושרים ההולנדים, אתם שואלים? אז ככה, הולנד ממוקמת במקום השישי והמכובד בדו”ח האושר העולמי של ה-Sustainable Development Solutions Network. ואם מעניינת אותנו לא רק תחושת התושבים אלא גם איך הולנד תורמת לאנושות באופן כללי, אפשר להסתכל על מדד “המדינות הטובות”, קרי מדינות שתורמות לעולם, לאנושות, ולכדוה”א, שם הולנד מככבת בחמישייה הפותחת. נכון, עוד לא הוכח קשר בין כמות הקצפת שאתם שמים על הגלידה לבין רמת האושר שלכם והטוב שאתם מפיצים. אבל נסו לחשוב, מתי לאחרונה הרגשתם שאתם שבעי רצון ותורמים לסביבה? האם זה היה כשנאבקתם על משאבים במחסור או כשנהניתם מהשפע שיש לעולם להציע?

 

אני תוהה האם לעד ירגיש העם הנבחר, זה שבישראל וזה שבגולה, חובה לכרוך הצדקה (“יש לי היום יום-הולדת!”) בדיווח על פינוק או חוויה מענגת. מדובר בדיווח לסובבים אותנו אבל לא פחות – בדיווח לעצמנו. אני תוהה האם באמת חייבים לעבור כברת דרך כדי לסגל את היכולת להתפנן בלי להתנצל. גורי חתולים וכלבים, וגם גורי אדם, עושים זאת בטבעיות. מדוע אנחנו לא?

אולי זה פשוט עניין של זמן. אולי מתישהו – בעוד כמה שנים או כמה עשורים – נשתחרר גם אנחנו מהסיפור המיותר שאנחנו מספרים לעצמנו, על כך שמגיע לנו ליהנות – אבל במידה ורק עם סיבה טובה; אולי גם אנחנו נתייחס בכבוד לכמיהות שיש לנו, נשתחרר מדעות קדומות וממטענים, ופשוט נתענג על סיפוקן; אולי גם אנחנו נלמד להנות מהחיים. יכול להיות שזה תהליך שאין לדחוק בו. אבל אם בכל זאת תרצו לנסות לזרז אותו קצת, נסו בתור צעד ראשון לבלות בגלידריה ההולנדית הקרובה למקום מגוריכם. יתכן שתבחינו שאתם לא “מתפרעים” עם מנה “מושחתת” כמו זו של העומדים לפניכם בתור. יתכן שתיווכחו שמַשהו עומד ביניכם לבין היכולת לא לדפוק חשבון, בעיקר לעצמכם. יתכן שתשימו לב שהמשהו הזה, או שרידים שלו, הולך איתכם לכל מקום, לא רק לקנות גלידה. ויתכן גם שתצליחו לפרום קצת את המַשהו הזה וככה, בפשטות, לחוות עונג. תהנו.

 

לכל הכתבות של אפרת

להצטרפות לרשימת הדיוור של דאצ’טאון 

רוצים לקבל את כל העדכונים שלנו? לחצו ״לייק״ בעמוד של דאצ׳טאון וסמנו לקבלת התראות

 

 

אבישי דרש גדל בירושלים והתחיל בכלל עם מוזיקה פסיכדלית. היום הוא פסנתרן והמנהל האמנותי של קולקטיב נגנים ממזרח ומערב. “מנסים ליצור פיוז’ן ולא אפליה”

כשאבישי דרש מדבר על מוזיקה מרוקאית אפשר כמעט לשמוע את הלב שלו מתרחב: “מרוקו מיוחדת מאוד מבחינה מוזיקלית. בגלל הקרבה לספרד, אנדלוסיה, יש שם צליל שונה מזה שמגיע מהשכנות טוניס ואלג’יר”. מסלול החיים של הפסנתרן הישראלי הוביל אותו מירושלים לאמסטרדם דרך ניו-יורק, ומטראנס למוזיקה מרוקאית ואנדלוסית דרך מוזיקה קלאסית וג’אז. היום, בגיל 34, הוא המנהל האמנותי, פסנתרן, מלחין ומעבד של “קולקטיב מרמושה” (Marmoucha Collective), תזמורת של 35 נגנים הפועלת בהולנד, ומאגדת כלים, סגנונות, מסורות וכמובן אנשים ממזרח וממערב. 

להצטרף לרשימת הדיוור של דאצ’טאון

איך נולד הקולקטיב?

“בשנות ה-70 חיפשו בהולנד כוח עבודה זול. התחילו לבנות פה עיירות פועלים במטרה להביא עובדים זרים. כך הגיע לכאן הדור הראשון של המרוקאים, שחווה כמובן גזענות ואפליה. הילדים שלהם כבר מרוקאים-הולנדים. אלה אנשים שנולדו והתחנכו בהולנד, ובמובן הזה הם הולנדים, אבל גם הביאו איתם תרבות אחרת מהבית. גם הילדים חוו גזענות, אבל שונה מזו שחווה הדור הראשון. סעיד [סלחי, דירקטור עמותת מרמושה] הוא חלק מהדור הזה, הוא היגר עם הוריו מהכפר מרמושה שבמרוקו כילד (היום בן 53). את העמותה הוא הקים כדי לקדם את המוזיקה המרוקאית בהולנד, וכנראה שהמאמץ הזה השתלם. כיום מגיעים להופעות שלנו בעיקר הולנדים.”

 

אולי יעניין אותך גם:

השגריר החדש: הקשר עם הקהילה הישראלית חשוב
מאי בהולנד: פסטיבלים, מרתון, אוכל ותחנות רוח
״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם

מקצבים אמריקאים בהשפעה אנדלוסית

ומה הקשר שלך למוזיקה הזו?

“בשנת 2012 יצרו איתי קשר מהרביעייה של נגן העוד המרוקאי מוחמד אהדף. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם כפסנתרן. הייתי סקפטי, אבל ביקשתי מהם לשלוח לי מוזיקה, והתאהבתי. התחלנו לנגן יחד את המוזיקה שלו. מבחינה טכנית מוחמד וירטואוז. הוא בא מתוך המוזיקה האנדלוסית וגדל עליה, זה שורשי, אמיתי. הוא פתח לי את עולם המוזיקה האנדלוסית, והכיר לי מאסטרים נוספים, כמו הזמרת המרוקאית אביר אל-עבד, מוחמד אמין אל-אקרמי ומוחמד ל’ערבי תמסמני. התחלתי לחקור את המוזיקה האנדלוסית העתיקה. גיליתי שמקצבים שאנחנו תופסים כדרום-אמריקאיים או צפון-אמריקאיים הגיעו בעצם ממערב ומצפון אפריקה, שמוזיקת הבארוק התפתחה מהמוזיקה האנדלוסית. במקור זו היתה מוזיקה טקסית שעסקה בפולחן רוחני ולא בעצמי, כפי שאנו מורגלים היום. הרגשתי שיש שם חיבור שבין אדם למקום ולא רק ‘בואו תראו מה אני יכול לעשות’ וזה נגע בי במקום עמוק.”

כבן להורים ממוצא עירקי-טוניסאי, אבישי שמע בבית מוזיקה ערבית, אבל בארץ התעניין יותר במוזיקה מערבית. “בגיל 11 בן-דוד שלי השמיע לי טראנס פסיכדלי ונשביתי. חסכתי כסף, קניתי מחשב ועמדת עריכה והתחלתי להפיק טראנס. כילד עדיין לא חיברתי בין המוזיקה הזו לבין סמים. בפעם הראשונה שהגעתי למסיבה הייתי קצת בשוק. באיזשהו שלב שמתי לב שיש לי רעיונות בראש שאני לא מצליח להביא לידי ביטוי, כי חסרים לי כלים. הבנתי שאני צריך ללמוד תיאוריה של המוזיקה. בגיל 17, גם בעידודה של אמא שלי ז”ל, התחלתי ללמוד פסנתר, והלכתי לכיוון מוזיקה קלאסית.” 

מניו-יורק לאמסטרדם

אבישי הגיע להולנד בגיל 23 לאחר ניסיון קצר לכבוש את העיר הגדולה ניו יורק. במועדוני הג’אז המפורסמים הוא למד שהמוזיקה המיוחדת של כור ההיתוך הניו-יורקי נוצרת בחיבור בין תרבויות שונות, כשכל אחד מביא מעצמו. אבל בה בעת הוא חווה על בשרו את קשיי ההגירה באחת הערים המנוכרות בעולם, ללא מסגרת או חברים. לכן, כשהוא עבר לאמסטרדם זה כבר היה במסגרת של לימודים בקונסרבטוריון ודרך חברים מוזיקאים שלמדו פה. כך הוא יצר רשת חברתית ומקצועית שאפשרה לו להתחיל להיטמע בחברה ההולנדית ולעבוד כפסנתרן בסצנת הג’אז של אמסטרדם. לפני כארבע שנים הוא הכיר את מי שהיא היום ארוסתו ההולנדית, ולפני עשרה חודשים – שבוע לפני הסגר הראשון – הם הפכו להורים של אהרון דרש.

עבודת הקולקטיב התחילה גם היא זמן לא רב לפני שהגיעה הקורונה. איך זה השפיע עליכם?

“בספטמבר 2019 השקנו את הפרויקט ויצאנו לסיבוב הופעות שנקטע לאחר שש הופעות בעקבות הקורונה. די מהר סעיד הבין שזו תהיה תקופה ארוכה, שהקורונה תישאר. החלטנו שאנחנו חייבים להישאר אקטיביים, וכך נוצרו ה-Marmoucha Collective Sessions. כתבתי עיבודים, אנשים הקליטו בבית, ואז חיברנו – אולפן, מיקס, מאסטרינג, וידאו… הכול בעזרת הטכנולוגיה. החלטנו לתעד כל מה שאנחנו עושים באיכות גבוהה כדי שנוכל להשתמש בחומרים האלה אחר כך. קיבלנו סבסוד להופעת ענק של כל הקולקטיב במסגרת המאמץ של הולנד to keep people working, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו עם Modes of MaQamat.

ההופעה התקיימה ב-31.12 למרות קשיים רבים. בעקבות הסגר נוצרה מגבלה על מספר האנשים שיכולים לעבוד על הבמה. אז מצאנו אולפן בגודל 180 מ”ר והחלטנו לצלם שם את כל ההופעה בלייב, להקליט אותה לאלבום ולשדר אותה במקביל בפרדיסו. זה פתר חלק מהבעיות, אבל בתקופה הזו כל יום יש הפתעה חדשה: אנשים חטפו קורונה, פתאום מישהו תקוע בבידוד וצריך להחליף אותו. בזמן הקורונה כולם מוציאים אלבומים, אבל בעצם כולם רוצים לנגן לייב, זה חסר לכולם, גם לקהל וגם לנו הנגנים. אני מאמין שהפרויקטים שיצאו אחרי הקורונה יהיו הכי מדהימים, לא רק שלנו.”

כל נגן צריך לדבר בשפתו

מה החזון שלך כמנהל האמנותי של הקולקטיב?

“במשך שנתיים עבדתי בתזמורת האנדלוסית של אמסטרדם. זו היתה טירונות בעיבוד מוזיקה ערבית, אך שם גם הבנתי שאני רוצה לנהל תזמורת כדי לעשות דברים אחרת. החזון שלי עבור הקולקטיב הוא להקים תזמורת שלא הייתה כמוה באירופה. בדרך כלל גם בתזמורות שמשלבות או אפילו מתמקדות בז’אנרים מזרחיים, הלב הוא מערבי. אני חושב שעם כל נגן צריך לדבר בשפתו, עם אוצר המילים של הסגנון המוזיקלי שלו. מבחינת ניהול יש היררכיה מאוד נוקשה. אני כותב עם מריפפה [קונטררס, חבר מרמושה] את כל העיבודים המקצועיים, ברור מי הם מקבלי ההחלטות ומי המבצעים. מצד שני, יש כבוד לכל המסורות. אני עובד באופן שונה עם הנגנים השונים: עבור הנגנים המזרחיים אני יוצר במחשב את העיבוד כולו והם מקבלים הקלטות של מה שהם צריכים לנגן, כי הם לא קוראים תווים. למערביים אני שולח תווים, לנגן ג’אז אני אומר: פה הסולו ואז נגן מה שאתה רוצה. כך כולם מרגישים בבית – כל אחד עובד לפי המסורת שלו במקום שכולם יתיישרו לפי המסורת של המערב. אנחנו מנסים ליצור פיוז’ן ולא אפליה. כשכל אחד מנגן את שלו, ביחד עם חזון והנהגה, השילוב הוא שיוצר חיבורים חדשים ומעניינים.”

 

הרמוניה קלאסית עם מקצבים מזרחיים

מה אתה מביא לקולקטיב כישראלי?

“ישראל היא מקום מיוחד מאוד, כור היתוך מטורף, יש בה שורשיות מוזרה וחיבור בין מודרני וישן. מוזיקה ישראלית היא בעיניי הרמוניה קלאסית עם מקצבים מזרחיים. הגדולה של יוני רכטר, מתי כספי, שלמה יידוב ואחרים מגיעה בזכות החיבורים של כל המדינות האלה יחד. את זה אני מביא איתי לקולקטיב, אני רואה את הדבש שבכל אחד ומוציא אותו החוצה. הייתה לי שיחה עם ישי גליק [גיטריסט בקולקטיב והישראלי הנוסף בו] על מה זה הכבש ה-16 – ג’אז, ברזילאי, מרוקאי? זה בדיוק כמו האוכל בארץ, הוא כל כך טוב כי הוא פיוז’ן של כל המקומות האלה. מבחינתי הצד ה’חשוך’ בזהות הישראלית, שאין זהות אחת, זו בדיוק הזהות – הפיוז’ן הזה.”

לו יכולת לנגן עם כל אחד בעולם, עם מי היית רוצה לנגן?

“עם אום כולתום או עם פיירוז, הייתי מת לנגן איתן או לעבד להן. יש גם מוזיקאים עכשוויים שהייתי רוצה לנגן איתם, כמו איברהים מעלוף או אבישי כהן, אבל איתם אני מאמין שזה עוד יקרה, זה רק עניין של זמן.”

אם מדברים על עניין של זמן, מתי נוכל לראות אתכם בלייב?

“ההופעה הקרובה שלנו בפרדיסו תתקיים ב-22.2 ללא קהל, וכשבוע לאחר מכן ניתן יהיה לצפות בהופעה המצולמת, בחינם או בתרומה.”

 

קרדיט תמונת כותרת: Said Salhi

רוצים לקבל את כל העדכונים שלנו? לחצו ״לייק״ בעמוד של דאצ׳טאון וסמנו לקבלת התראות.

“כבר אחת בלילה. הבן שלי עוד יושב מול המחשב, נראה שהוא והחברים שלו נפגשים היום רק דרך הפורטנייט.  האם הוא מכור? או אולי זו סתם תקופה וזה יעבור? להיות מודאגת או ‘לשחרר’?”. מחשבות ותהיות שכאלה שמעתי לא מעט מאמהות בקבוצות און ליין בהן אני חברה. נשמע גם לכם מוכר? 

משחקי מחשב ווידאו הפכו לצורה הפופולרית ביותר של בידור לילדים ומתבגרים רבים ברחבי העולם, והם משפיעים עמוקות על חייהם של מיליוני אנשים על בסיס יומי. המטרה המרכזית של משחקי מחשב ווידאו היא לבדר ולספק למשתמשים תחושת הנאה. עם זאת, פיתוח אובססיה לצורה זו של בידור יכול לגרום לשיבושים חמורים בחייהם של שחקנים ומשפחותיהם. מתבגרים מסוימים  יכולים להפוך לשבויים בסביבות האינטראקטיביות האלה, דבר שיכול הוביל לשיבושים בעיסוקים האישיים, המשפחתיים או המקצועיים (לימודים). על כך בסקירה שלפניכם. 

אולי יעניין אותך גם:

>> לדבר גלויות: נוער, מיניות והדרך ההולנדית
>> ״המוזיקה משפרת אותנו״, בני נוער לומדים מוזיקה באמסטרדם
>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים 

האם תופתעו לשמוע כי תעשיית משחקי הוידאו מוערכת כעת בשווי של 159.3 מיליארד דולר? וכי בשנת 2020 חלה עלייה ניכרת של 9.3% בשווי לעומת שנת 2019? מהנתונים ברשת ניתן לראות שתחום זה נמצא בעליה מתמדת וכפועל יוצא מספר המשתמשים גדל כל הזמן.

 

 

גם בהולנד נחקר הנושא, על ידי ד״ר ירון למנס (Jeroen Lemmens) מהמחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אמסטרדם. במחקרו עסק למנס בסיבות ובתוצאות של התמכרות למשחקי מחשב (Causes and Consequences of Pathological Gaming). ד״ר למנס יצר כלי אשר מאפשר לבחון באופן אמפירי את הגורמים וההשלכות של התמכרות לגיימינג בקרב מתבגרים. כלי מדידה זה יכול לספק להורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים, אינדיקציה כלשהי לגבי טיפול או מניעה של מצב זה.

מה היא בעצם התמכרות לגיימינג?

במחקרו התבסס למנס על ההגדרה להימורים פתולוגיים, והגדיר את ההתמכרות למשחקי מחשב כשימוש מוגזם וכפייתי במשחקי מחשב או וידאו הגורמים לבעיות חברתיות ו/או רגשיות, כאשר על אף בעיות אלה, הגיימר אינו מסוגל לשלוט בשימוש מופרז זה. בשנת 2018, בעקבות מחקרים נוספים שנערכו בנושא, התמכרות למשחקי מחשב ווידאו נכנסה למדריך סיווג המחלות (ICD) וקיבלה אבחון של הפרעה נפשית לכל דבר ועניין בשם “הפרעת גיימינג“.

קבוצת סיכון

מרבית החוקרים ואנשי המקצוע בתחום מסכימים  כי מתבגרים באופן כללי ובמיוחד נערים מתבגרים, רגישים ביותר למעורבות פתולוגית במשחקים. סיבה ראשונה לכך היא כי אחוז גבוה מבין הגיימרים הם בני נוער, והסיבה השניה היא הנטייה להתמכרויות בגיל זה. קבוצת הסיכון כוללת גם אך לא רק, בני נוער (בנים) בעלי נטייה להתבודדות, על הספקטרום האוטיסטי, כאלה הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומגירוי חושי מוגבר. הסיכון יתקיים בעיקר אצל שחקנים (גיימרים) של משחקים מסוג upper, משחקים ממריצים.  

ובישראל? המרכז להתמכרויות בישראל מגדיר:

על פי הערכות שונות, כ-15-6 אחוזים מהגיימרים חווים תגובות ומצבים המזכירים את אלה של הסובלים מהתמכרות לחומרים מסוכנים (ממכרים). התמכרויות למשחקי מחשב נמצאו קשורות לעליה בשכיחות של הפרעות כגון  דיכאון, חרדה, פוביה חברתית, וכן של נטייה לחוש ולבטא כעס, אשמה וקנאה, התנהגות תוקפנית ועוד. הפרעת משחקי אינטרנט (IGD) הנה בעלת השלכות בריאותיות, בעיקר על ילדים ובני נוער, ובעלת השפעה על התפקוד הגופני, הפסיכולוגי, החברתי, התעסוקתי ועוד. שכיחות ה-IGD משתנה ברחבי העולם, והיא מוערכת בין 0.2% ל-8.5%. על פי המרכז הישראלי כ- 2.5 אחוזים מהישראלים סובלים מהתמכרות למשחקי מחשב שיכולה לגרום לנזק גופני והתנהגותי. בהולנד ישנם כמיליון גיימרים, מתוכם, על פי מחקר, כשני אחוזים מוגדרים מכורים. 

לא כל גיימר הוא מכור

אז בואו נעשה סדר. לא כל בן עשרה שמבלה לילה שלם מול משחק מחשב הוא מכור. כן, גם אם הוא לא סידר את החדר כשביקשתם או החליט לא לאכול אתכם ארוחת ערב ביום שישי. כדי לאבחן הפרעה, דפוס ההתנהגות חייב להיות חמור ולגרום לירידה משמעותית בתפקוד האישי, המשפחתי, החברתי, הלימודי והתעסוקתי במשך פרק זמן ממושך, ולבוא על חשבון פעילויות אחרות. 

 

 

לימור נבות, פסיכולוגית ישראלית המתגוררת בהולנד, מסבירה:

״יש הבדל בין התעניינות והנאה ממשחקי מחשב, לבין התמכרות לכל דבר ועניין. השאלה המהותית היא איפה עובר הגבול.

הנה כמה סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה: 

1. עיסוק מוגבר במשחקי מחשב, לצד אובדן עניין בתחביבים ובפעילויות אחרות. במילים אחרות, המשחק הופך אט אט להיות הפעילות העיקרית של הילד.
2. תסמיני גמילה (withdrawal) והסתגלות: עם הזמן הילד משחק יותר ויותר שעות, כשהוא לא משחק – מופיעים סימנים של מתח, אי שקט, עצבנות, או התפרצויות כעס.
3. ניסיונות כושלים לשלוט בהתנהגות (למשל, הילד מעוניין להפסיק ולא מצליח).
4. התנהגויות של שקרים, הסתרה, או מניפולציות.
5. פגיעה ביחסים עם ההורים, עם חברים, הידרדרות בלימודים.

כפי שניתן לראות, התמכרות לא נמדדת רק במספר השעות שהילד מקדיש למשחקי מחשב, אלא גם ביחס לתפקיד של המשחק בחייו של הילד; כמה הוא מרכזי, כמה הוא פוגע בתחומים אחרים, והאם אפשר להתנהל בלעדיו.  

לצד זאת, חשוב בעיניי לזהות גם מקרים בתחום האפור: למשל, כשהילד לאו דווקא עומד בכל הקריטריונים של התמכרות, אולם הגיימינג הפך להיות משהו שבעיני ההורים כבר עבר את גבול הטעם הטוב, או שמהווה מוקד לוויכוחים ומאבקי כוח. גם במקרים אלו, חשוב שלא נעלים עין. הרבה פעמים ילדים פונים למשחקי מחשב כדרך התמודדות עם  חרדה או קשיים חברתיים, ולפעמים מדובר ביטוי של דיכאון או מצוקה רגשית. כשלילד קשה – גם להורים קשה. המלצתי להורים: אל תישארו עם זה לבד. פנייה שלכם לשיחה עם איש מקצוע יכולה להאיר דרך חדשה.״ 

מחפשים אשמים

אז מי אשם? חברות המשחקים שרוצות להרוויח כסף? המפתחים שרוצים להצליח ולהתפרסם? הילד שלא מסוגל לשלוט בעצמו או אולי ההורה שלא מצליח להציב גבולות? לא מצאתי תשובה מוחלטת. 

נכון שמעצבי (מפתחי) המשחקים משלבים לעתים קרובות תובנות ותגליות מתחום מדעי המוח על מנת להגביר את תדירות ומשך  השימוש במשחקים. עוד נכון, שהם משתמשים באינגייג׳מנט (רמת השימוש,המעורבות והעניין) כמדד מרכזי לבחינת הצלחת המשחק בשוק, ויעשו הרבה אם לא הכל על מנת למשוך את השחקן להישאר זמן רב ככל האפשר בתוך העולם שהם טרחו ויצרו. אבל האם עצם זה שמוצר קיים הופך אותו בהכרח לפוגעני או ממכר? 

מה לגבי בני הנוער? 

ז’קלין קראוול (Jacqueline Krouwel) היא עובדת בכירה בתחום הטיפול בנוער בסיכון (Senior Jeugd Preventiewerker) בארגון המוכר – Jellinek. אירגון זה נחשב למוביל בהולנד בתחום המניעה והטיפול בהתמכרויות מבוגרים ובבני נוער. בשיחתי עמה, האירה גברת קראול את עיניי באומרה כי ״המוח של ילד בן 15-14 אינו מפותח דיו על מנת להבין את השלכות מעשיו לטווח הארוך״. ישנם מחקרים הטוענים כי גיל ההתבגרות הוא תקופה של צמיחה והתפתחות משמעותית בתוך מוחו של המתבגר. 

כיצד פועל מוחו של המתבגר?

השינוי העיקרי במוח בתקופת ההתבגרות מתייחס ליעילות פעילותו. קשרים שאין בהם שימוש באזורי החשיבה והעיבוד של המוח (שנקרא “החומר האפור”) “מקוצצים” ו”נגזמים”, ובו בזמן, קשרים אחרים מתחזקים. תהליך ה’גיזום’ מתחיל בחלק האחורי של המוח. החלק הקדמי של המוח, קליפת המוח הקדם-מצחית, הוא האחרון שמתעצב מחדש. קליפת המוח הקדם-מצחית היא החלק שבו  מתקבלות ההחלטות במוח, שאחראי על יכולתו של ילדכם לתכנן ולחשוב על תוצאות מעשיו, לפתור בעיות ולשלוט בדחפים. חלק זה ממשיך להשתנות עד תחילת שנות העשרים. כיוון שקליפת המוח הקדם-מצחית עדיין מתפתחת, בני נוער נוטים להשתמש בחלק של המוח שנקרא אמיגדלה לקבלת החלטות ולפתרון בעיות יותר מאשר מבוגרים. האמיגדלה קשורה לרגשות, דחפים, אגרסיות והתנהגות אינסטינקטיבית. נשמע למישהו מוכר? 

תהליך התפתחות זה מסביר מדוע החשיבה וההתנהגות של בני נוער נראות לעיתים בוגרות למדי, ולעיתים בלתי הגיוניות, אימפולסיביות או רגשיות.דבר זה לעיתים מתבטא בחשיבה ממוקדת בהווה ללא התחשבות בתוצאות עתידיות, ועלול להוביל למגוון התנהגויות בעלת אופן מסוכן כמו התנסות בסמים, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התנהגות מינית לא זהירה ועוד. למעשה מוחו של המתבגר אינו בשל דיו כדי להפעיל שיקול דעת בוגר ולכן החלטותיו בגיל זה יכולות להיות בעייתיות עד מסוכנות ודורשות פיקוח.

 מה לגבי ההורים? מה חלקם (חלקנו) בבעיה אם בכלל? 

נכון שגיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר להורים ולמתבגרים. כמה פעמים שאלנו את עצמנו כיצד לפנות אל הילד, מתי להגביל ואיפה לשחרר. יש רצון להיות חלק מהעולם של המתבגר תוך שמירה על כבוד וגבולות, ולא תמיד אנחנו כהורים יודעים מה נכון ורצוי. איפה מתחילים? צריך להבין שכל ילד הוא שונה, מיוחד ומגיב אחרת. סמכו על תחושת הבטן שלכם, גם אם זו אומרת לכם שצריך לפנות ולבקש עזרה, מחברים, משפחה או אנשי מקצוע. לפעמים קבוצות מקוונות של הורים או קמפיינים רלוונטים יכולים להיות מקור נגיש ונוח למידע. 

תפקידנו כהורים במצבים כאלה ובכלל הוא לקחת חלק. להיות מעורבים בחיי הילדים גם בתקופת גיל ההתבגרות. לנסות לבחון מדוע הילד בוחר במשחק המסוים הזה, האם המשחק תורם לביטחון העצמי שלו, מפתח אצלו כישורים מסוימים? אם המשחק יוצר אצלו תחושות דואליות, אפשר לנסות להגיע להסכמה על זמן וגבולות. בשיח משותף ניתן לפתור יותר מאשר בהגבלות חד צדדיות. 

 

הנורה האדומה נדלקה – בדרך לפיתרון

לעיתים שיחת טלפון אחת למטפל מוסמך או לחבר יוכלו לעזור, אבל לעיתים הנורות האדומות נדלקות בזו אחר זו ואנו עומדים מול סיטואציה שהחמירה ויצאה משליטתנו. מה עכשיו? “לעיתים אני מקבלת שיחות מהורה שאומר ׳הילד שלי מכור לגיימינג, הוא לא מפסיק לשחק ואין עם מי לדבר…׳ אבל כשאני מדברת עם הילד אני מבינה שסך הכל המחשב הוא הבריחה שלו ושמשהו אחר שההורה פספס נבלע בתוך שעות המשחק האלה״, אומרת ז’קלין מארגון ילינק.

״לפני הקביעה והקטלוג של הילד כמכור אני מייעצת להורים להסתכל על התמונה כולה – מה קורה בבית הספר? האם הילד נפגע בצורה כלשהי? מוחרם? האם ניתן לשוחח עם מורים/חברים/הורים של חברים כדי לקבל תמונה של מצבו מחוץ לבית. לעיתים הנושא ייפתר במציאת המקור האמיתי ומשם ניתן להתחיל במציאת פתרון. אם ההורה סבור שאכן זאת בעיה שמקורה בשעות משחק שמשבשות את אורח החיים של הילד ושל המשפחה, ניתן ליצור עימנו קשר לשיחה.מדובר בשיחה ללא תשלום שכן זה השלב המניעתי ולא הטיפולי״.

בשלב זה ילינק מאפשרים מספר פגישות עם ההורים ועם הילד על מנת לבחון את המצב. אם יש צורך בפרויקט טיפולי/ שיקומי  ניתן להסדיר את העלויות באמצעות ביטוח רפואי בסיסי (לילדים מתחת לגיל 18). ז׳קלין מבהירה כי מספר הנערים שיופנו לתהליך שיקומי הינו קטן מאד. בערך אחד מכל 80 מטופלים שפונים אליהם יעבור לשלב השיקומי (לצורך התחלת תהליך השיקום דרושה הפניה מרופא המשפחה). השיקום יכול להתבצע במרכזי ילינק הדוגלים בהישארות הילד בביתו במסגרת השיקום, אך קיימים גם מוסדות גמילה אשר במסגרתם נמצא הילד במוסד עצמו (דוגמת ארגון yes we can). 

אם אתם כהורים מרגישים צורך להתייעץ או לקבל הסבר, אנא פנו ל- Jelinek Advice line בטלפון – 088-505122. הקו מאויש על ידי אנשי מקצוע והשירות ניתן במגוון שפות לרבות באנגלית.  

שורה תחתונה

רבים מההורים, כמוני, גדלו בעולם שבו על מנת לייצר חברות היה צורך ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים אחרים, ומשחק היה באוויר הפתוח באמצעות חבל קפיצה או כדור. העולם מתפתח ומשתנה ואסור לנו לשכוח זאת.

ילדנו נולדו אל מציאות של שלטים, מסכים, אוזניות ומיקרופונים כחלק מעולם המשחק שלהם, מחווית היום-יום שלהם. משחקי מחשב הם לא צרה. גם בתקופה זו בה אנו נמצאים הרבה בבית (סגר/ בידוד/ קורונה או סתם חורף קשה), אין סיבה להרחיק את הילדים ולמנוע מהם הנאה וחיבור עם חברים אחרים בעולם הווירטואלי של המשחק (במיוחד כאשר הקשרים הפיזיים מוגבלים בכפייה). יחד עם זאת, יש לשים לב לצריכת התכנים של הילדים כמו בכל תחום, יש לבדוק את השפעת המשחק על חייהם וחיי המשפחה, ולוודא שהילד הוא השולט במשחק ולא המשחק שולט בילד.

 

לכל הכתבות של מיטל

 

בקרוב אצלך על המסך: