Category: ישראלנדים

כל חובב ספורט בכלל וכדורגל בפרט מצא עצמו בחודשים האחרונים במצב מוזר ולא מוכר ובעיקר עם הרבה זמן פנוי בלי אפשרות לצפות במיטב אירועי הספורט, במיוחד במהלך חודש מאי שבו כידוע מתרכזים עיקר משחקי הספורט הטובים ביותר של סוף השנה. ההנחיות של הממשלות לגבי המשך קיום פעילויות הספורט בעולם בעקבות נגיף הקורונה שונות ממדינה למדינה; בשונה מאנגליה, גרמניה וספרד, בהן ליגות הכדורגל (הנחשבות לטובות בעולם) חזרו לשחק תחת מגבלות וללא קהל, בהולנד בחרה הממשלה לסיים את הליגות השנה בלי משחקים נוספים וללא החלטות על זהות האלופה, היורדות או העולות מהליגות הנמוכות יותר וכד. איאקס, מכורח היותה ראשונה בליגה עד לסיום המאולץ של הליגה במרץ, נבחרה לשחק ב(מוקדמות) ליגת האלופות בשנה הבאה.
העדכון האחרון שהתקבל, נכון להיום, ההנחיות הן שמה- 1 בספטמבר, הליגה תחזור לשחק עם קהל לפי ההנחיות של הממשלה למצב הקורונה, תוך כדי שמירת מרחק של 1.5 מטר בין הצופים.

אולי יעניין אותך גם:

קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
האם ידעתם? אדריכלות פנים זו המצאה הולנדית

כשירות מיוחד לקהל קוראינו, הצלחנו לראיין את אחד השחקנים הישראלים שמשחקים בליגה ההולנדית. את אריאל הרוש אין צורך להציג בפני חובבי הספורט שבינינו, לאלו שלא מכירים אותו נספר בקצרה שאריאל, ירושלמי במקור, הוא שוער בנבחרת ישראל עם נסיון רב בקרב הקבוצות המובילות בישראל, העיקרית שבהן ביתר ירושלים בה גדל ועימה זכה בתארים עוד כשחקן נוער, אך גם מכבי נתניה, הפועל תל אביב והפועל באר שבע בהמשך הקריירה. בהמשך שיחק גם בליגה הקפריסאית ובשנה שעברה עבר אריאל לשחק במועדון ספארטה רוטרדאם ולצורך כך עבר להתגורר בעיר עם אשתו.

את הראיון עם אריאל ערכנו כשהוא בישראל, אליה חזר לאחרונה לאור לידת בתו ויום לאחר יום הולדתו ה-32, סיבה טובה לאחל לו מזל טוב. ברקע נשמעים קולות התינוקת, מה שמעלה את השאלה הראשונה שהפנינו לאריאל לגבי הורותו הטרייה והחזרה לארץ לשם כך.

“היה כמובן קשה לראות את אשתי והתינוקת דרך הוידאו בלבד במשך השבועיים הראשונים ששהיתי בבידוד, אבל כאחד שהמשפחה מאוד חשובה לו ותמיד עודדה אותי ותמכה בי מגיל צעיר, היה לי ברור שאגיע לארץ בכל מחיר ואקבל את התמיכה והעזרה שהייתי צריך כדי לעבור את תקופת הבידוד. אני רואה אותה גדלה ומתפתחת ונהנה מכל רגע לידה”.

למה בחרת להיות דווקא שוער?

” אומרים שמי ששוער נולד שוער. אני תמיד הרגשתי התפקיד הזה מתאים לי ולאופי שלי. לשוער יש תכונות ויכולות מיוחדות, אומץ רב (לקפוץ ישר לרגליים של שחקן תוקף) אבל גם סוג של “שריטה”, כי למרות שזה תפקיד מאוד חשוב בקבוצה,הוא עלול להיות גם מאוד אכזרי כי אתה יכול לשחק טוב מאוד כל המשחק אבל אם תעשה טעות אחת קטנה בסופו, כולם עלולים לזכור לך אותה. וזה בדיוק הפוך מחלוץ, שיכול להחטיא במשך כל המשחק אבל לתת את הגול החשוב בדקה האחרונה ולהיזכר כווינר. אבל אני אוהב להיות שוער ונהנה מהאחריות ומהייחוד של התפקיד שלי בקבוצה”.

איך החל הקשר עם הולנד?

“קבלתי הצעה לשחק בספארטה לשנה ומכיוון שהליגה ההולנדית ידועה כטובה ואיכותית, החלטתי לעבור עם אשתי. די מהר התחברנו למדינה ולמקומות הרבים בהם אפשר להנות בה. אשתי בחרה לחזור לקראת הלידה לארץ כדי ללדת בה את הילדה”.

היית מרוצה מקצועית בעונה שחלפה?

“התחלתי כשוער שני על הספסל כי הצטרפתי באיחור אבל חיכיתי להזדמנות שלי. לאחר מספר משחקים השוער הראשון קבל כרטיס אדום, הורחק למספר משחקים ואני קבלתי את אפודת השוער הראשון. היתה לנו עונה די מוצלחת, סיימנו במקום ה-11 מתוך 18 קבוצות והמטרה העיקרית של הקבוצה, שהיתה לא לרדת חזרה לליגה השניה ממנה המועדון העפיל בשנה שלפני כן, הושגה. 

איך היתה ההתאקלמות החברתית שלך בקבוצה?

“מבחינה חברתית, כל השחקנים והצוות המקצועי קיבלו אותי בצורה מאוד יפה ותומכת. כמעט כל השחקנים היו הולנדים וחוץ ממני היה שחקן זר נוסף אחד מפורטוגל, אבל למרות קשיי השפה בהתחלה, יצרתי איתם די מהר קשר טוב מאוד וגם הצלחנו לתקשר בצורה טובה על המגרש. הקשר עם שחקני ההגנה היה ממש טוב ועזר לי מאוד לנצל במהירות את ההזדמנות שקבלתי ולהתאקלם בקבוצה במהירות”.

האם אתה אמור לחזור להולנד בקרוב?

“לצערי לא. התוכנית שלי היתה לחזור לביקור בארץ לקראת הלידה אבל אז התפרץ הוירוס, הליגה הוקפאה והחוזה שלי, שהיה לעונה אחת, התבטל. אני מאמין בעצמי ויודע שבגלל שאני שומר על כושר, אוכל להישאר שוער ברמות הגבוהות ולמצוא קבוצה טובה אחרת”.

לסיום ולאחר שאחלנו לאריאל בהצלחה בהמשך הקריירה ובתקווה שנראה אותו חוזר להולנד, הפנינו לאריאל מספר שאלות קצרות:

• שוערים מוערצים שהפיעו עליו – בופון האיטלקי, קאסייאס הספרדי ופטר שמייכל הדני.
• שחקן אהוב – ליונל מסי (הערת המערכת – ברורררר…)
• שחקן מוערך – בעולם רונאלדו; בארץ ערן זהבי (“מודל לחיקוי לכל שחקן”).
• משחקים זכורים – “בעיקר בנבחרת, נגד אטליה, ספרד ואוסטריה במוקדמות גביע אירופה”
•  

  

ארבע אמניות וציירות ישראליות הפועלות באמסטלפיין מציגות בימים אלה את עבודותיהן בטריאנלה של מוזיאון “קוברה” באמסטלפיין. מלי קליין, ענבר חסון, תמר רוזנבלט ותמר שילו מילוא גדלו כולן בארץ ועברו להולנד מהסיבות שכולנו מכירים – אהבה, לימודים, קריירה ועבודה. נפגשתי איתן לשיחה מהלב על אמן אוניברסלי ועל אמנות כתבנית נוף מולדתה של האמנית ועל מה אפשר ללמוד מתוך התבוננות ביצירה.

>>> קורונה בהולנד: עדכון יומי
>>> הנורמלי החדש – ממשלת הולנד בחוקים חדשים למצב הקורונה

אמנית מארץ אקזוטית

בארץ עסקה ענבר חסון באומנות כתחביב לצד קריירה בעיצוב ואדריכלות פנים. את העיסוק המקצועי בציור החלה כשעברה להולנד. “החלטתי שזו ההזדמנות שלי להגשים חלום, לפתח את האמנות בכיוון מקצועי. לפני שלוש שנים סיימתי תוכנית חמש שנתית ב Wackers Academie תחת ההנחיה של הצייר Sam Drukker (הולנדי ממוצא יהודי), כיום אני ‘אמנית במשרה מלאה’. מעניינת אותי פעולת החיבור בין אלמנטים שונים שלא מתיישבים זה עם זה באופן טבעי ושגרתי, פעולה שמולידה דימויים שיש בהם מן הסוד והחידה. מצבים אשר נמצאים בתחום האפל, בין האסור למותר ובין הנורמטיבי לחריג. לעתים קרובות העבודות עוסקות בתחושה אל-ביתית, מאיימת, באופן המקשה עלינו לפרש את הסיטואציה, כטובה או כרעה, כמענגת או כמטרידה, כמצחיקה או כגרוטסקית”.

בתערוכה יוצגו שתי עבודות מתוך סדרה מורחבת של עבודות שנקראת planted. ענבר אומרת בחיוך כי שתי העבודות עוסקות במצב האישה ומקומה בחברה, נושא שחוזר אצלה בעבודות ובסדרות נוספות, “אני רואה את עצמי כאמנית “פמיניסטית שלא מבחירה”. ההשראה לדימויים מגיעה ממקורות שונים: חומרים יומיומיים, חוויות אישיות, נושאים שעל סדר היום, ובתוך כך עולות על פני השטח סוגיות חברתיות ופוליטיות. “אני רואה בפלטפורמה שמציע עולם האמנות, הזדמנות ייחודית להעלאת סוגיות ושאלות מטרידות מבלי להתיימר להציע תשובות”.

ענבר מתגוררת עם משפחתה בהולנד מזה תשע שנים וכשאני שואלת אותה לגבי תחושותיה כאמנית ישראלית בהולנד עולה קשת של רגשות. “יש לכך יתרונות לצד אתגרים. היתרון הוא שכאמנית שחיה בהולנד יש ניחוח של ‘חוצלארץ’ כשמציגים בישראל, ואילו בהולנד אני נהנית מסטטוס של אמן מארץ ‘אקזוטית’. האתגר מנגד הוא היעדר network ענף בהולנד לצד הקושי להיות פעילה ורלוונטית בקהילת האמנים בישראל”.

אמן מוערך: “Adrian Ghenie, רומני במקור, אחד מבין האמנים הכי מעניינים לטעמי שפועלים היום. אמן בעל יכולות טכניות מעולות בשילוב עם אמירה משמעותית ומעניינת. כמו כן, אמן שמשפיע ומלווה אותי מקצועית בשנים האחרונות הוא נחום טבת, ישראלי בעל שם עולמי, לו אני חבה חלק מהותי מההתפתחות המקצועית שלי”.

איך השפיעה הקורונה עלייך ועל עולם האמנות: התבטלו ירידי אמנות שעבדתי לקראתם חודשים רבים. אני מאמינה שעולם האמנות יעבור שינויים. כיום ירידי האמנות הם הזירה העיקרית שבה מתרחשות המכירות. זה מודל שעובד על השקעה כספית משמעותית מצד הגלריות, בתמורה לחשיפה לכמות מבקרים גדולה. אני מניחה שגלריות יתפתחו לכיוון של “סלון אמנות” במתכונת של “private viewing” ומכירות באינטרנט בהיעדר יכולת לקיים תערוכות וירידים רבי משתתפים”.

כתובת המייל של ענבר hassoninbar@gmail.com

אתר האינטרנט של ענבר

כאשר אנחנו נוגעים באדמה

תמר רוזנבלט יוצרת ומציירת כ-30 שנים בהולנד ומציגה בתערוכות ברחבי העולם. היא אמנם הייתה אלופת הארץ בשייט קיאקים אולימפיים, וייצגה את ישראל בתחרויות בין-לאומיות, אך לדבריה החיבור לציור ולאמנות היה עמה עוד בילדות. בביקורים עם אמה במוזיאון בתל-אביב היא הרגישה כאילו הציורים והפסלים מדברים אליה ומספרים סיפור. “זה תמיד משך אותי ועניין אותי, לעשות אמנות זה הכרח לחיים עבורי, דברים נוגעים בי ועולמות נולדים. זה משהו שלא מתחיל ולא נגמר”. בעבודותיה יש משהו אימפרסיוניסטי ואקספרסיוניסטי.

“הציורים שלי אשר נבחרו להיות מוצגים בתערוכה השנה הם מהסדרה שאני קוראת לה ‘כאשר אנחנו נוגעים באדמה’. הכוונה היא למשמעות שמלווה את צעדינו על פני האדמה. אני רוצה להיות יותר מודעת במעשיי, יותר מודעת לכוונותיי ולהשפעות שיש להן על העולם ועל אנשים אחרים. אני מקווה לעורר את המודעות הזו גם בקרב הצופים ובאי התערוכה”. 

ציירים שמעריכה ומתעניינת בעבודותיהם: גויה, הילמה אף קלינט, ביל ויולה ואדוארד מונש.

ובנושא ההשפעה של הארץ על הציורים “מעניין אותי התהליך שעוברים, כשעוברים מהארץ לארץ אחרת, הרגשות משתנים ומתפתחים כמו גלים שעוברים דרכם. מעניין אותי לגלות איזה חלק קשור בהשפעה של החיים בארץ ואיזה חלק קשור בחיים כאן והיכן החלק שזה אתה נקי יותר, ללא השפעות”.

אתר האינטרנט של תמר

פרופיל הפייסבוק של תמר

מכניסה את הישראלית שבי לציורים

החיבור של תמר שילו מילוא לציור נבע מהצורך למצוא קצת זמן ושקט לעצמה, בין האימהות, לבין קריירה. “מצאתי את הרוגע שהציור נוסך בי יחד עם חדוות היצירה. את הרוגע הזה אשר עטף אותי אז בזמן הציור, מצאתי גם ביומיום של הולנד, שאליה עברנו בשל עבודתו של בעלי. האווירה פה בהולנד איפשרה לי להתמסר לציור, יחד עם גידול ארבעת ילדינו. מספר שנים של לימודי ציור במסגרות שונות גרמו לי להבין שהיצירה שלי לוקחת אותי לכיוון חדש ואני עוברת מטיפוח פרחים לציור”.

אבל הפרחים נשארו חלק ממנה ומהיצירה. “החיבור שלי לטבע חזק ומתבטא בציורים. הוא נובע מלימודי התואר הראשון והשני שלי במדעי הצמח ועבודתי כאגרונומית ומטפחת פרחים, כך שהקשר מוטבע בציורים”. 

ציוריה של תמר אשר נבחרו לתערוכה מביעים את ההמשכיות והקשר שלה בין לימודיה בישראל ויצירותיה בהולנד,”שלוש העבודות אשר נבחרו לתערוכה הן חלק מסדרה של 27 עבודות שנקראת Flora Reacrylica. העבודות הן על דפי מגדיר הצמחים שלי מהתיכון בארץ, שהתגלגל והגיע איתי להולנד. הצבעים שהשתמשתי בהם הם שאריות הצבעים מחוגי הציור שאני מעבירה, צבעי אקריליק שהתייבשו על פלטות הציור, שגירדתי ויצרתי איתם פרחים חדשים, אבל לא כאלו שאנחנו מוצאים בטבע. הבחירה בצבעי אקריליק יבשים היתה מושכלת, היות וזהו צבע פלסטי והאמירה שלי בסדרה היא לעורר מודעות לשימוש המופרז בפלסטיק ואיך הוא משפיע על צמחי הבר. בנוסף השימוש בדפים ממוחזרים ובשאריות הצבעים מאפשר גם הוא להראות שניתן ליצור אומנות מחומרים ממוחזרים”.

“להיות ציירת ישראלית בהולנד מאפשר לי להכניס את הישראליות שבי לציורים, אם זה בצבעים, בחום, בזכרונות הילדות וצמחיית הארץ. ב-2016 נבחר ציור שלי לתערוכה שנושאה ׳שינוי׳ במוזיאון Opsterland. בציור ששמו ׳הדרך הביתה׳ רואים את מכונית הסוסיתא, כמו זו שהייתה לאבי, עם שדרת הברושים הצמודה לבית הוריי והחום של הארץ עולה מהצבעים. כתבתי טקסט קצר על השינוי שעברתי עם המעבר למדינה חדשה. להפתעתי הרבה, הטקסט, שנכתב בהולנדית בסיסית, הוקרא בפתיחה החגיגית לתערוכה. זה היה רגע מרגש ומחבק מאוד מבחינתי”. תמר חברה בארגון אמני האמסטל לנד (Vereniging Amstelland Kunst) מזה שש שנים. יחד מציגים בתערוכות משותפות ובפרויקטים אומנותיים, כמו פרוייקט Sustainability art תערוכה שנדדה ברחבי הולנד ותגיע בשנה הבאה לרוסיה.

אמן מוערך? “הצייר שהשפיע עליי בתחילת הדרך הוא מאטיס. פשטות הקו, הצבעים העזים והשמחים בהם צייר, אוריינטליות (שנבעה מהבדים ששימשו לו רקע) גרמו לי לחיבור מיידי”.

איך השפיעה עלייך הקורונה? “לא יכולתי להמשיך בהעברת חוגי הציור בסטודיו, ועל מנת לשמור על שגרת הציור של המשתתפות בחוגים יזמתי מפגשי זום עם הרצאות בנושא ציירים ותנועות, יחד עם תרגילי ציור. עם ההקלות חזרנו להיפגש לשיעורי ציור בטבע, עם שמירה על מרחק. שמחתי לגלות שהמשתתפות מצאו חיבור ומעט רוגע בתרגילי הציור השבועיים וההרצאות. כך למדתי שאפשר ליצור גם במצבי לחץ ואי ודאות והיצירות משפיעות ומושפעות. כמו כן ציירתי ציור ששמו ׳מחוץ לכוורת׳ שעוסק בתקופת הסגר, לתערוכת אונליין בנושא, שנקראת ׳In or Out of the Box׳. בתחילת הסגר השתתפתי במיזם אומנותי של ציירת הולנדית, שבו אלפי אומנים מרחבי הולנד, הציגו עבודה שלהם בחלון ביתם עם ההאשטג KUNSTVOORJERAAM#. המטרה הייתה להקל על האנשים שעוברים ברחוב ולתת לאמנות מקום גם בימים קשים. ראיתי אנשים פוסעים בשביל ליד ביתי, נעצרים, מתבוננים בציור ומדי שבוע החלפתי ציור. במקביל נפתחה קבוצה בפייסבוק של האמנים המשתתפים. הם צילמו את חלון ביתם עם היצירה שהציגו. זו היתה דרך יפה להכיר אמנים ועבודות שלהם בכל הולנד”. 

אתר האינטרנט של תמר

אמנים הם בני מזל

מלי קליין מתגוררת באמסטלפיין ויוצרת בהולנד מעל 30 שנים, “הגעתי לכאן בעקבות האהבה ומזה שנים רבות אני מתעסקת באומנות ויזואלית אשר מושפעת מהסובב אותי. עיקר עבודתי מתמקדת בחומר – הנייר. הנייר הינו  סיפור בפני עצמו כי גם הוא עובר תהליך עוד לפני שיש לי אפשרות לבטא את הרצונות שלי. מתנהל לכאורה מן דו-שיח עם הנייר ותכונותיו, שהן שונות ומגוונות. 

העבודות שמלי מציגה הן חלק מפרויקט שנקרא “Unconditional Nature”. מטרת הפרויקט היא ליצור מודעות, כיצד אנו יכולים להשתמש בחומרים טבעיים ואורגניים. אוסף הטפטים הידידותיים לסביבה שיצרתי זו דוגמה, כיצד ניתן להשיג מטרה זו, על ידי שימוש בחומר פשוט, קל ונגיש כמו דשא. “Green Green Grass of Home” הינו שילוב נוסטלגי בין אוסף הרשמים בזמן עבר, הבית, הגינה, הירוק, ריח הגשם הראשון, שהיה כה אהוב עליי, לבין ההסתכלות שלי ‘כאן ועכשיו’ כלפי הטבע. המפגש הזה בן שני הזמנים, עבר והווה, ותרגומם לפרויקט, משרת אלמנטים רגשיים ופרקטיים כאחד”.  

מלי חברה באיגוד הבין-לאומי לאומני נייר. בשנים האחרונות השתתפתה בתערוכות בינלאומיות ותצוגות אופנה במדינות שונות באירופה, אוסטרליה, קוריאה, וסין. מלבד השימוש בנייר הקיים היא גם מייצרת נייר מקליפות עץ  ומצמחים אורגניים. “חשוב לי לא להפריע לתהליך הטבעי של היצירה ולכן אני משתדלת להשתמש בפיגמנטים טבעיים במקרה הצורך. החלק שלי בכל התהליך הוא יותר במגע והבנתו של החומר על מנת ליצור את הטקסטורה שתשרת את הרעיונות שלי, אך אני עדיין נשארת נאמנה לשינוים הטבעייים של הנייר (כי כל חומר גלם מתנהג אחרת) כמו לדוגמא שלבי התייבשות שהוא תהליך מרתק, לראות איך הנייר משנה את צורתו ואופיו”. 

בנושא השפעת תקופת הקורונה, משיבה מלי בישירות: “זה אתגר לא פשוט, לא אומר שלא חלפו בי מחשבות בנושא, אך הן היו מחשבות של הרגע שהן חולפות וחוזרות כיוון שיש מציאות חדשה. לא פשוט להיות סגור ולנהל שיחות ומחשבות אישיות עם עצמך ולא משנה במה אתה עוסק. תמיד אמרתי שאמנים הם בני מזל, יש להם את היכולת לחיות בתוך חלום ולתרגם אותו ביצירה, שזה לוקסוס”. 

אתר האינטרנט של מלי

כתובת סטודיו:  Max Havelaarlaan 87 1183 LM Amstelveen

טלפון: 14937039 06

הטריאנלה נערכת השנה בפעם השמינית. היא נפתחה ב-19 ביוני ותוצג למשך חודש ימים עד ה-19 ביולי 2020. תמר, מלי, תמר וענבר ישמחו להיות בקשר עם המבקרים והמבקרות בתערוכה. ניתן ליצור עימן קשר ולתאם פגישות במוזיאון, לשוחח, להכיר וליהנות מהחוויה של מפגש עם האמניות במוזיאון לצד עבודותיהן ועבודות רבות נוספות. 

אתר התערוכה

אתר המוזיאון

החיים כמשל – איתמר גלבוע מפסל את מרכיבי חייו

אתמול היה יום מעונן. הבוקר, סוף סוף, פתחתי וילון לשמיים בהירים. ריח רטוב של גשם וים מלווים אותי כשאני יורדת במדרגות אל החוף. מתיישבת על כיסא מתכת עם כרית רחבה, מנגבת גרגירי חול מהלפטופ, ולרגע מוצאת את עצמי מהופנטת מריקוד בועות ה’אפרול שפריץ’ בין קוביות הקרח. אני שמה לב איך קולות הגלים מצליחים לשטוף עמם את כל הלחץ שהצטבר בשלושת החודשים האחרונים. את תחושת הסטרס שליוותה את הסגר בבית, את הדאגה לבריאות המשפחה, את רגעי התסכול והכאב אל מול המבט של הילדה, שמתגעגעת לחברים, לגן ובעיקר לסבא וסבתא שלה. עוצמת עיניים ונותנת לזיכרונות להישטף בין הגלים…

אוקיי. אפשר לחזור למציאות עכשיו. למשרדון הקטן בקומה השנייה בביתי, שהפך בחודשים האחרונים למן חצי חדר עבודה וחצי קליניקה אונליין. הריח היחיד שמורגש פה זה ריח הקפה של הבוקר. ואני חושבת כמה היינו צריכים את החופש הזה, בדיוק ככה, בדיוק עכשיו. בכל זאת, מאי-יוני זה הזמן שבו אנחנו בדרך כלל מזמינים טיסות, מפנטזים על יעדים אקזוטיים, ולהורים שביננו – מבררים באדיקות שהקייטנות לילדים עדיין מתקיימות. 

>>> קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, יום אחרי יום
>>> לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

>>>גבולות לא מה שחשבת – כך מנסחים מחדש הורות מעצימה

ומה עכשיו? מה עושים עם כל זה? הרי יצאנו מהסגר כדי לנשום אוויר, אולם האוויר הוא לא בדיוק מה שציפינו. אוויר של מהומות בארה”ב, של הפגנות ברחבי העולם, של ביטולי חופשות, של הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, פחד מפני התפרצות חדשה, וחרדה מפני חודשים על גבי חודשים של חוסר ודאות. אז אין ספק, עוד לא התאוששנו לגמרי. 

ובכל זאת, אני אופטימית. ולשם כך אני רוצה להתמקד בחופשת הקיץ. איך בכל זאת אפשר להיערך לחודשים הבאים כאשר המציאות משתנה ללא הרף? איך אפשר להתמודד עם מה שקורה ובכל זאת להצליח לשמר “איים של שפיות” בתוך פרק הזמן הזה שנקרא “חופשה”? דווקא עכשיו. ודווקא עבורנו, כהורים. 

נתחיל מהצרכים שלנו

אז כדי לענות על שאלות אלו, בואו נדבר על המונח “צרכים”. כן, הצרכים שלנו כבני אדם, לא רק הפיזיים, אלא גם הנפשיים. ומבלי להיכנס לשלל תיאוריות בנושא, אזכיר רק תיאוריה אחת של הפסיכולוג ג’פרי יאנג משנות ה-90, המבוססת על ההנחה שבני אדם נולדים עם חמישה “צרכים” בסיסיים ואוניברסליים: 

1. התקשרות בטוחה.
2. אוטונומיה.
3. חופש לבטא רגשות וצרכים. 
4. ספונטניות ומשחק. 
5. גבולות. 

על קצה קיצו של המזלג, ההנחה הבסיסית היא שההתפתחות שלנו, לצד הבריאות הנפשית שלנו, קשורות בין השאר גם לאופן בו צרכים אלו סופקו על ידי הסביבה כשהיינו ילדים. עד כאן תיאוריה. 

ובחזרה לחופשת הקיץ. הרי אנחנו יודעים שילדים צריכים שגרה, ופעילות, וחברים, וגבולות, אבל רגע! הפעם אני רוצה להפנות את הזרקור אלינו – ההורים. מהם הצרכים העיקריים שלנו כעת? ואיך אפשר לדאוג לסיפוקם גם במציאות בלתי ודאית בה כללי המשחק השתנו?

המקום הוא אמצעי

נתחיל דווקא בצורך בספונטניות ומשחק. ברגעי היומיום בהם אנחנו מצליחים לספק צורך זה, המחשבה על “מה אני חייב לעשות” מתנדפת לה, ובמקומה מתפנה מרחב בו אפשר לרגע לנשום, לצחוק, להירגע, ולהשתחרר מעכבות ומלחצים. שם דרך אגב, טמונה גם היצירתיות שלנו. חופשת הקיץ היא בדיוק הזמן בו צורך זה מקבל מקום יותר רחב יותר, וארוך יותר. פרק זמן בו אנחנו יכולים להרגיש ש”המצברים שלנו התמלאו”. חלק מאיתנו יחפשו את השקט הנפשי והשחרור דרך יציאה לטבע, חלקנו יחפשו ערים שוקקות חיים וברים הומי אדם, אחרים יטפסו על הר מושלג בקצה העולם. אז מה עושים כעת, כשלא ברור אם ובכלל נוכל לנסוע? קודם כל, הכירו בצורך. הוא לגיטימי, במיוחד כעת. ונסו לחשוב על מה הם המאפיינים של הסביבה שבה בדרך כלל אתם מרגישים שאתם יכולים להירגע ולהתפרק. האם אתם צריכים להיות לבד? עם אחרים? האם אפשר לעשות זאת גם עם הילדים? האם אפשר למלא את המצברים ב”מנות קטנות” יותר? למשל, לאפשר לעצמנו להתפרק ולצחוק, או ‘לשבור שגרה’, גם כשאנחנו סגורים בבית עם כולם. בסופו של דבר, חשוב לזכור – היכולת שלנו לספק את הצורך בספונטניות ומשחק לא תלויה רק בסביבה חיצונית. מדובר ביכולת הפנימית שלנו להסיר לרגע את הלחצים והציפיות הנוקשות שלנו מעצמנו ולתת דרור לרגשות של חיות, משחקיות וחוויה של חופש. המקום הוא רק האמצעי.   

לתדלק את האוטונומיה

ומה לגבי אוטונומיה והיכולת לבטא רצונות וצרכים? אוטונומיה מתייחסת לחוויה שכוללת בתוכה תחושה של ‘זהות’, של עצמאות, וגם של מסוגלות עצמית. היינו, מי אני? מהם הצרכים שלי? הרצונות שלי? המטרות שלי? עד כמה אני יכול להשיג אותם? אין ספק שמשימת ההורות (ובעיקר בהתחלה) דורשת הקרבה זמנית של צרכי האוטונומיה שלנו, בה המיקוד הוא לא במה שאני רוצה, אלא במה שהילד צריך. אבל בהמשך, אנחנו זקוקים ליותר תחושה של איזון: איזון בין היכולת להיות לבד לבין היכולת להיות ביחד; איזון בין הזהות שלי כ”אמא” לבין הזהות שלי כ”אישה” (כנ”ל לגבי גברים); איזון בין היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים לבין היכולת לשים את רצונותינו בצד לטובת הקשר עם האדם האחר. 

אבל אז הגיע הסגר, ובמהלך שלושה חודשים בהם היינו כולנו בבית יחד ללא הפסקה ייתכן וצרכי האוטונומיה שלנו לא “תודלקו” באופן מלא. אז איך מתחילים להחזיר את שיווי המשקל במהלך הקיץ? קודם כל, אחזור ואדגיש: כשהצרכים על השולחן יותר קל לדאוג לסיפוקם. אפשרו לעצמכם למשל לקחת זמן נפרד לעצמכם, אם אתם צריכים זאת. זמן שהוא רק שלכם, בו אתם מאפשרים למישהו אחר לקחת מכם באופן זמני את שאר המטלות ואת הדאגות לצרכים המיידיים של אחרים. זה נשמע אמנם פשוט, אולם זו בהחלט משימה מורכבת. ולצד השגרה שבחופש, נסו לעודד אוטונומיה ועצמאות גם אצל ילדיכם, דבר שיאפשר גם לכם יותר מרחב (גם ילדים גדולים יכולים לסדר את הבית ולהכין ארוחת ערב). 

ואם בתכנון חופשה עסקינן, אין ספק שחופשה אחת אף פעם לא תוכל לספק את הצרכים של כ-ו-ל-ם במאה אחוז כל הזמן. אבל גם זו השלמה בריאה עם המציאות. כי בסופו של דבר, אוטונומיה היא לא תלוית חופשה, בדיוק כפי ש’ספונטניות ומשחק’ הם לא בהכרח עניין של מקום. היציאה מהסגר היא רק האמצעי. 

איפה עובר הגבול

צורך בגבולות ושליטה עצמית. כל עוד הקורונה עדיין כאן, גבולות ואיסורים ימשיכו לנחות עלינו כרעם ביום בהיר. אסור לצאת מהבית. אסור לחבק. אסור להתקרב לאנשים. אסור לחצות גבולות. אסור ואסור ואסור. רציתם לתכנן מראש את הקיץ כמו שאתם רגילים? לא! אז אמנם אנחנו יודעים כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, אבל אולי כבר שכחנו כמה שלא פשוט להתמודד עם המילה “לא”. לפעמים היא מעוררת כעס, זעם, בלבול, עצב, או תחושה שמשהו שנורא רצינו אבד. לפעמים אנחנו נתמודד עם רגשות אלו דרך ניסיון למצוא ‘פשרות’, ולפעמים אנחנו נילחם בכל דרך ובכל זאת נעבור את הגבול. ופה נעוץ ההבדל: הרגשות שלנו סביב הגבולות ומה שהם מעוררים הם כולם רגשות לגיטימיים, אבל לכל אחד מאיתנו יש גבול פנימי אחר שיכווין את התנהגותו ואת ההתמודדות שלו. אז הסתגלות היא שם המשחק. אפשרו לעצמכם לקחת את הזמן להסתגלות, להיות מודעים למורכבות שמתעוררת ביחס לגבולות, עוד לפני שבכלל מחליטים מה עושים.   

רשת ביטחון

אחרון חביב, ואולי אחד הצרכים הבסיסים והחשובים שלנו שסופג מהלומה קשה ביותר בחודשים האחרונים – התחום שנקרא “צרכי ההתקשרות”, שאליו נכנסים גם צרכים של ביטחון, יציבות, אמפתיה, קבלה ועוד. חופשת הקיץ היא בדרך כלל הזמן בו צרכים אלו מקבלים מקום דומיננטי, שכן בחודשים אלה אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה כדי לשמר את תחושת הקרבה לאחר, כדי “להרגיש ביחד” (עם המשפחה, בזוגיות, או עם חברים). אבל לצערנו הקורונה יצרה התנגשות בין הצורך שלנו בקרבה לבין הצורך שלנו גם בתחושת ביטחון (אפרופו מרחק חברתי). אז מה עושים כאשר החופשה היא בדיוק הזמן שבו אנחנו בדרך כלל – בתור ישראלים שחיים בחו”ל – נוסעים לארץ כדי לשמר את אותם קשרים ולהרגיש יחד? האם אנחנו לוקחים את הסיכון שבביטול, בידוד, נטל כלכלי, הידבקות\הדבקה של אחרים? ובכן, ההחלטה היא מאוד אישית. נקודת האיזון בין הצרכים משתנה בין משפחה למשפחה, במיוחד בתקופה זו. יש משפחות בהן הצורך בביטחון פיזי (או כלכלי) מקבל חשיבות גדולה יותר, ויש משפחות שעבורן הנסיעה לארץ היא יותר מהותית כעת, ועל כן יפעלו בכל דרך לממשה.

אבל מה אם אנחנו לא יודעים כעת איזו החלטה לקבל? ובכן, פה לרוב התשובה שלי היא כזו: מניסיוני, כשאנחנו מבולבלים ומרגישים שאנחנו “לא יודעים מה להחליט”, בדרך כלל יש בנו צד שכבר קיבל החלטה אבל לא תמיד פשוט לשים את ההחלטה על השולחן ולהתמודד עם ההשלכות שלה. לפעמים אנחנו מרגישים שאולי היה קל יותר אם מישהו אחר היה מחליט עבורנו וחוסך מאיתנו את ההתמודדות עם המחירים הנפשיים שבהחלטותינו. אז דווקא לקראת קיץ כשזה, שגם ככה רווי באי וודאות, אפשרו לעצמכם יותר להקשיב לאינטואיציות שלכם. עם קצת יותר חמלה גם עבור עצמכם (תמיד מומלץ!). ולסיכום הנושא של צרכי התקשרות: כאן המקום להזכיר את הייחודיות שלנו כישראלים, כחברה שלקחה את צרכי ההתקשרות גם צעד אחד קדימה, לרמת תרבותית. כוונתי היא לעצם החוויה שישראלים הם מאין ‘משפחה גדולה שכזו’: לא משנה לאן נלך, וכמה רחוק ניסע, בשלב כלשהו נחפש את תחושת ה’ביחד’. את אותה חוויה של ‘שבטיות’ ארכאית, המספקת גם תחושה של מעין “רשת ביטחון” (ובולטת במיוחד על רקע התרבות ההולנדית, ששמה יותר דגש על אוטונומיה). בכל זאת, איפה עוד נמצא מישהו שיקפיץ לנו טחינה בשמונה בערב? אז לצד הגעגועים ואי הוודאות; לצד הפחדים, הלחץ, הבדידות, ואי הידיעה, נסו למצוא נחמה בכך שאנחנו פה.אתם לא לבד.  

ובנימה זו, חופשה מהנה לכולם!

הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

אירופה מתחילה להתאושש מעט ממצב הקורונה בתקופה האחרונה, ארגון מכבי האירופאי מנסה לחזור לשגרת פעילות במצב הנוכחי ומקיים אירועי ספורט אונליין. אתמול התקיים אירוע שנקרא Fun Run ברחבי אירופה, בארגוני מכבי השונים. מכבי אנגליה יזמה את הפעילות וסחפה אחריה את שאר מדינות אירופה באירוע ספורטיבי שמטרתו לקדם אורח חיים בריא באמצעות הספורט.  #maccabifunrunonline

הפעילות ביקשה לחבר את חברי מכבי באירופה באמצעות פעילות ספורט שכל אחד בוחר לעשות באותו היום. הליכה, ריצה, משחקי כדור, אימון כושר וכדומה. החברים התבקשו לצלם את עצמם בפעילות ולשלוח למכבי אירופה תוך כדי דגש על ארגון להם ירצו לתרום צדקה.

באירוע זה השתתפו אלפי חברי מכבי וקהילותיהם המקומיות מ -31 מדינות אירופאיות, התומכות ביותר מ- 50 ארגוני צדקה שונים, ובכך יצרו את האירוע היהודי הגדול ביותר באירופה.
האירוע התקיים באופן מקוון. מדי שנה מתקיים אירוע זה בפארק ספורט כלשהו, וחברי כל ארגון נפגשים לפעילות מהנה לכל המשפחה כאשר ההכנסות מיום זה מועברות לצדקה.
מכבי אירופה, ארגון הגג, קידמה את האירוע לרשת שלוחות מכבי ברחבי אירופה בתמיכת גוף האם שלה מכבי העולמי והמועצה האירופית לקהילות יהודיות.

דייויד ביסמר, יו”ר מכבי אירופה (ומכבי הולנד) אמר: ״רצינו לאחד את הקהילות שלנו בזמן הכי קשה, והפעילות של אירוע זה נתנה לנו את האפשרות הראויה. לקחו חלק בפעילות הספורטיבית, בין אם זה בבתים, בצחר או בפארק מגוון אנשים רחב. צעירים ומבוגרים. כל אחד ואחת בחרו בפעילות המתאימה להם, אפילו אישה בת 92 הלכה 2 ק״מ!״  

דייוויד המשיך, “החיים היו קשים עבור כל כך הרבה אנשים ורצינו לתת תקווה והשראה תוך כדי עיסוק בכיף לקהילות שלנו; פעילות גופנית עושה בדיוק את זה. אפילו במהלך ההגבלות האחרונות בכל מדינה,  ממשלות רבות אפשרו פעילות גופנית, זה חיוני לבריאותנו הגופנית והנפשית וזה מה שהארגון שלנו מספק באמצעות מגוון רחב של פרויקטים, תכניות ואירועים. אני רוצה להודות לכל הארגונים שלנו שהשתתפו, עשינו שינוי היום וזה מה שמכבי שואפת לעשות כל יום.”

 דייוויד סיכם, “אנו ארגון קהילתי ספורט, בריאות ורווחה ואני גאה שיכולנו לגייס את העם היהודי באירופה בדרך זו, אך אני גם מצפה שכולנו נהיה יחד פיזית בעתיד הקרוב.
maccabifunrunonline#

את מגוון הפעילויות הפסורטיביות שהתבצעו אתמול אפשר לראות בדף הפייסבוק מכבי אירופה, כאן

קבוצת ה bootcamp של מכבי הולנד, מתאמנים גם כשגשום:

כשנכנסים לסטודיו של איתמר גלבוע קשה שלא להבחין בסדר ובארגון המופתי של סך כל חלקיו של האומן, פרוסים לפני, סדורים על מדפים, מדפים. כרוביות שאכל במשך שנה מחייו, מונחות לצד חלקים של מוחו הפורה. מדובר כמובן ביציקות עשויות פורצלן, או פסלי כרום כסופים ומנצנצים שהודפסו בתלת מימד, וצופו בטכניקות מורכבות. שנים של רישום, איסוף, תיעוד ומחקר נאספו לכדי מספר לא מבוטל של פרוייקטים, שמכל אחד מהם נולדו תערוכות בישראל, בהולנד ובעולם. בימים אלו בהם תערוכות, גלריות ומוזיאונים ברחבי העולם סגורים, זכיתי לבלות בוקר אחד שימשי במיוחד במחיצת האומן בשיחה מרתקת על סיפור חייו, בשנים שעברו מאז סיים את התואר באמנות, ועד היום. אשמח לשתף אתכם בסיפור ההצלחה, דרכו האומנותית, וחיים ויצירה כאן בהולנד.

איתמר גלבוע, בכמה מילים 

איתמר בן 46, נולד וגדל בתל אביב למשפחה של אנשי רוח וספר. אימו, הסופרת שולמית גלבוע, אביו, אלי גלבוע, היה ראש החוג לפילוסופיה של החינוך במכללת לוינסקי, ואחיו, ניב גלבוע, עיתונאי, ומגיש טלוויזיה. ולמרות כל זאת את חייו הבוגרים החל בכלל בלימודי מנהל עסקים, וב-7 שנים לאחריהם הקים וניהל חברות סטארט-אפ בתחום ההייטק. תוך כדי החל לצייר. נדמה שכבר אז האינטנסיביות בה צייר, היתה רמז עבה לבאות. בשנת 2001 קריסת שוק ההון הייתה הנקודה בזמן בו עשה חשב מסלול מחדש, ובגיל 28 החליט איתמר לקחת את עצמו-האומן ברצינות, ארז מזוודות ועזב ללימודי אומנות באמסטרדם, שם נשאר עד עצם היום הזה.

הקוד הגנטי של העיצוב ההולנדי 

קורונה בהולנד: כל העדכונים
לערוץ היוטיוב של דאצ׳טאון

דיאגרמות של החיים

ובכל זאת נדמה שמשהו נשאר מהתקופה האנליטית, בגלגול הבא של חייו. למשל, את הפרויקט הכה מדובר  The Food Chain Project התחיל גלבוע שנים לפני שהציג אותו. במהלך שנה תמימה רשם ביומן את כל מה שאכל ושתה. באופן גורף החליט בינו לבינו לא לחזור אל הרשימות עד שתסתיים שנת הרישום, בכדי לא לבקר את הרגלי התזונה שלו, ולמעשה לשמור על האותנטיות של המחקר. כעבור שנה העלה את הממצאים לטבלת אקסל. 16 ליטרים של בקבוקי ויסקי לעומת 3 תאנים שאכל באותה השנה היו בין הממצאים שהצחיקו אותי ממש. הררים של ביטר-בולן, בשר טחון וגבינות קשות הדיחו הצידה את התזונה הים תיכונית של חומוס ושאר ירקות, אליה היה מורגל מישראל. בזכות המחקר שניהל במשך שנה זו, וללא כל התכווננות מיוחדת, גילה עוד צד לזהות ההולנדית שלו.  

“ואז חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות עם זה, והחלטתי לנסות לעשות מזה פסלים… וסופרמרקט. בחרתי לעבוד עם פיסול, מדיום שלא נגעתי בו קודם, והתחלתי תהליך ארוך של כמה שנים של מחקר ופיתוח… המזל הכי גדול שהיה לי אז, שתוך כדי שאני מתעסק בזה,  פנתה אלי במקביל משפחת Van den Broek, בעלים של רשת הסופרמקים Dirk שביקשו באותם הימים לפתוח מוזיאון שיתעסק במזון וצרכנות, והם שמעו על העבודה שלי. מהון להון תוך כדי שאני עובד על הפרויקט הם קנו ממני את כל התערוכה, וזה למעשה נתן לי את הפוש לסיים את כל העבודה על סך 8,000 חלקיה, פרויקט שלקח 5 שנים והציב אותי במקום אחר” .

התוצאה מרהיבה. פסלים בגודל אמיתי, יציקות פורצלן המתארות בעדינות ובפואטיות את כל אותם אבות המזון שהרכיבו את התפריט באותה שנה. עם סיום הקורונה אתם מוזמנים לביקור מרתק בספורמרקט שיצר איתמר במיוחד לתערוכת הקבע של מוזיאון LAM, שנמצא בסמוך לגני קוקנהוף.

זהות וזרות

את איתמר הכרתי למעשה לפני 15 שנה, בסיבוב הראשון שלי בהולנד, כששניינו היינו כאן סטודנטים, ואף לקחתי חלק בפרויקט הגמר שלו. I Want To Be Green הוא פרויקט מרתק שסלל את הדרך אותה עבר מאז שוב ושוב בקונסטלציה זו או אחרת: העיסוק, הבדיקה והנסיון להגדיר את זהותו והייצוג שלה. בזמנו, הרעיון היה להביא למרכז הבמה האומנותית את השיח סביב זהותו של זר במדינה חדשה. בעבודת הוידאו אפשר היה להקשיב לאסופה של הרהורים, תחושות ומחשבות של ישראלים שעברו להתגורר זה מכבר בהולנד. איך זה להיות זר בהולנד? מה מרגיש פה בבית? איך אנחנו חושבים שההולנדים רואים אותנו? בדקות הראשונות לצפייה בוידאו לוקח לצופה זמן להבין שהגבר והאישה בעלי החזות ההולנדית המובהקת, מדברים למעשה בסינק מופלא את קולותיהם של אותם הישראלים. תחושת הבלבול שמלווה את הצופה בוידאו, מייצרת רגע מדויק בו סחף גלבוע גם את הצופה לתוך תחושת הבילבול שמרגיש זר במקום חדש, בעודו מנסה להבין את השפה המקומית. 

מרגש ומעניין לצפות בעבודה הזאת כל כך הרבה שנים אחרי, ובעיקר לגלות את הרלוונטיות שלה היום. הולנד, המדינה הצפופה ביותר באירופה, מונה 16 מיליון תושבים, מתוכם כ-3 מיליון מהם בעלי רקע לא הולנדי, ומתוך אלו קרוב ל- 2 מיליון איש, הם ממוצא לא מערבי.  

 “לא תמיד הזדהיתי עם הדברים שנאמרו, וחלקם היו קיצוניים מאד. אבל רציתי כן להראות להולנדים מה זרים חושבים… ובעיקר ההבנה הזאת שאנחנו מחפשים בית כל הזמן, שזה לא פה ולא שם, היה למעשה המסר העיקרי. התלישות של הישראלים, והאי שקט של לחפש כל הזמן משהו. וזה גרם לי להבחין שבכל הראיונות יש הרבה ביקורת על הארץ, אבל גם הרבה ביקורת על הולנד, ושכולם עדיין מחפשים את הבית”.

 

בית

העבודה הבאה עסקה למעשה בשיקוף של המצב ההפוך. הייאנג של היין. הפעם אסף גלבוע כ- 20 משפחות הולנדיות, שעברו להתגורר בישראל. יש לציין שלמשפחות לא היתה שום זיקה קודמת לישראל ו/או ליהדות, כלומר מדובר בזרים של ממש. הללו נתבקשו להגיב מנקודת מבטם לאותה רשימה של שאלות שהוצגה לישראלים בעבודת האומנות הקודמת, שנה קודם לכן. סיפורה של כל משפחה הוקרן על מסך טלוויזיה בתוך סלון קטן שהותקן בתוך בית קטן, מיניאטורי. כך עבר הצופה בין הבתים הקטנים, והציץ פנימה ללב ליבה של המשפחה ההולנדית. בקסם רב שוב גייס האומן את הצופה להיות חלק מעבודת האומנות, משחזר את יצר המציצנות של כולנו, בעודנו עוברים על פני החלונות ההולנדיים החשופים. Rijtjeshuizen Rijtjeshuizen – בתי שורות, היתה עבודת האמנות שהצליחה להפתיע הפעם גם את האומן.   

“הסיבה שבחרתי להציג את העבודה ככה, נובעת למעשה מהעובדה שכמעט כולם ללא יוצאים מן הכלל ברגע שהצליחו למצוא בית עם גינה קטנה וזה שלהם, הם הרגישו בבית… כל הדיסונאנס הזה שהיה קיים אצל הישראלים לא היה קיים אצל ההולנדים”.

הדבר הבא

במהלך חודש מרץ היתה אמורה להיפתח התערוכה Body of Work, בגלריית אלון שגב התל אביבית. שנה קודם, במאי 2019 נחשפה התערוכה לראשונה במוזיאון הפסלים Museum Beelden aan zee חלל גדול מוקף במראות, ובמרכזו מוצגים פסלי כרום כסופים המתארים בדיוק רב חלקים מגופו של איתמר: מוחו, ליבו, הריאות, הצלעות… כאילו שפך בפני הצופים את ה- GUTS שלו, תרתי משמע. 

הפסלים יפים כל כך, עשויים ללא רבב, תוצאה של שנים של מחקר, פיתוח ושיתוף פעולה עם חברות מהתחום הרפואי, אותן גייס לפרויקט וחיבר ל- Stratasys, חברה ישראלית שעוסקת בהדפסות בתלת מימד. לצורך כך, בילה 70 שעות בתוך מכשיר MRI. העבודה על המוח היתה מרגשת במיוחד, בעיקר משום שזה האיבר שמשקף באופן הפעיל ביותר את התהליכים הפנימיים בראשו הקודח של האומן. ניכר כי איתמר הצליח להרכיב פורטרט עצמי מבריק, תוך כדי יצירה של שפה ויזואלית חדשה. 

בימים אלה, כשכולם היו בבית, בישלנו, שתלנו, קראנו, ישנו, חלמנו, ובעיקר מצאנו דרכים לבטא את עצמנו כמו שלא הצלחנו שנים, סתם כי לא תמיד היה לנו את הזמן והפניות. להתבונן ביצירות של איתמר, נידמה כי לפעמים הוא עושה זאת בשבילנו, במקומנו. מקדיש לנו זמן כדי שנכיר את עצמנו, נבין את עצמנו טוב יותר. 

לכל הכתבות של מיקי

המהגר היהודי שהפך להיות "מלך הקולנוע מרוטרדם"   

בשנה שעברה ציינו את יום המלך הראשון שלנו כרילוקיישנים בהולנד. מזג האויר לא התאים לחגיגות, הולנדי טיפוסי, גשם עדין ירד ללא הפסקה והרטיב את החוגגים בעקביות ואיטיות. מטרים חזקים יותר הפציעו מפעם לפעם וההולנדים ששום דבר לא יעצור אותם מלחגוג המתינו תחת מחסות מאולתרים עד יעבור זעם.

עדיין, בתוך מזג האויר הזה שעוד לא הורגלנו אליו, טיילנו בין האנשים ודוכני המזון ויד שניה, נחושים לחוש את החוויה במלואה ולנהוג כמקומיים. אנשים שלבשו כתום ופניהם מאופרים בצבעי הדגל, שתו בירה ואכלו צ’יפס והאוירה מדהימה וסוחפת ולמרות הגשם המרגיז נהננו מהאווירה המדהימה.

שנה עברה ומזג האויר יפהפה, משווע לאנשים ברחובות, אפילו ילדות בבגדים כתומים שיחקו בגינה הציבורית. 

הילדים הצטרפו לרכיבה עם חברים, לבושים בבגדים כתומים, בשטחים פתוחים כמובן, כי היום כל כך יפה ומחר כבר יחזור הגשם.

לשכנה שלי איחלתי יום המלך שמח והיא שמחה לראות את בנותיי לובשות כתום.

ואני, נשארתי בבית. מדפדפת בפייסבוק ומתעדכנת מה חדש בקרב חבריי. את הפיד שלי מציפות תמונות מעורבות וקיצוניות בתוכנן.

תמונות וברכות למלך וילם-אלכסנדר, המון צבע כתום, שירים ממרפסות לכבוד המלך והשוואות בין תמונות ביום המלך משנים קודמות.

ובצד השני, ההפך הגמור, סיפורי נופלים, נרות וירטואליים שהודלקו לזכר מכרים שנפלו במערכות ישראל, שיר של אמני ישראל בפרויקט מיוחד ששרים ש”אין לי ארץ אחרת”.

השמעתי את השיר והמילים החלו זורמות בי. מעבדת כל משפט ומשפט “רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי אל נשמתי” ממש ככה.

היום אחר הצהריים נסיים את החגיגות לכבוד המלך ונקבל את פני יום הזכרון. אזכור את חבריי לשירות הצבאי שאיבדתי ואיבדה משפחתם, חבריהם והארץ. נדליק את הטלוויזיה ונצפה בסיפורי נופלים ומחר בערב, נשמח על תקומתנו כי אין לנו ארץ אחרת.

יום הולדת שמח וילם אלכסנדר ויום המלך שמח לחבריי ושכניי ההולנדים!

יהי זכר הנופלים ברוך.

לֹא הָיִינוּ שָם. לֹא עָבַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ
וְעִם זֹאת ובשל כך – רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ
אֶת הָאַחְרָיוּת לִזְכּוֹר, וְלִזְכּוֹר בְּאַחְרָיוּת.
וְגַם אִם אֵין לִי מִלִּים, וְגַם אִם יֵש לָךְ מְעַט,
גַם אִם אֲנִי רחוֹקה, וְגַם אִם אתה קְרוֹב,
וְגַם אִם אֲנַחְנוּ שַיָּכִים, וְגַם אִם אֵינֶנּוּ מַרְגִישִים שַיָּכוּת –
נִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ עַצְמֵנוּ, נִתְכַּנֵּס בֵּינֵינוּ, נְנַסּה לְהִתכָּנֵּס יַחַד, גם בנסיבות המורכבות האלה.

ערב יום השואה תש״פ היה מרגש במיוחד השנה בקהילה הישראלית בהולנד. אמנם אלו ימי קורונה ומפגשים וההתקהלויות אסורים לצערנו ואנו לא יכולים לשבת פיזית יחד ולקיים מפגש כפי שהיינו רגילים בשנים קודמות ויחד עם זאת ואולי בעקבות זאת, החלטנו יחד בדאצ׳טאון שבימים אלה יש משמעות נוספת וחשיבות לחיבור הקבוצות והארגונים השונים בקהילה וקיימנו אירוע ״זיכרון בסלון״ שהועבר בשידור Live  בדף הפייסבוק. הרבה אנשים עסקו במלאכה והרבה מאחורי הקלעים והתודות ניתנות ויכתבו בהמשך בהרחבה.

>> בית הכנסת הפך למסגד. העבר היהודי של האג
>> מה שקרה אז בקופי שופ, מה שקרה אז בחנות הספרים
>> ״אחרי המלחמה״ נותנים עדות בבתי הספר בהולנד 
>> התמונה שצולמה מחלון הבית שלי

חיבור הקהילות הישראליות  

הערב ברבדיו המגוונים, עסק בנושא החיבור והקשר – חיבור בין קהילות, בין משפחות, בין אנשים ובין מדינות ומעל הכל החיבור שלנו עם עצמנו ברמה האישית וכל חיבור הינו בעל משמעות ומשפיע על חיינו. את השידור פתח גד לב הוירטואוז בנגינת כינור, עם נעימת הסרט ‘רשימת שינדלר’ מאת ג’ון וויליאמס. נגינתו המרגשת נגעה בלבבות.
גילי גוראל, עורכת דאצ׳טאון שהנחתה את הערב ופתחה במילותיה המרגשות, ״כל אחד ואחת מאיתנו הינו חוליה בשרשרת הזיכרון, ואת התפקיד החשוב של להיות חוליה בשרשרת נקיים יחד במפגש הזה, נתחבר לעצמנו, לעברנו ולעתידנו.״ הקשבנו כולנו למתן עדות מאת ניצול השואה מר אריה “לוקי” טימנס, שריגש את כולנו במילותיו ובציוריו.

פרק העדות במיפגש

מר טימנס, צייר אומן, מתגורר כיום בישראל, חלק איתנו את סיפור ההצלה המרתק שלו כתינוק בהולנד, תוך כדי שהוא משלב בצורה רהוטה את ציורי השמן שלו, המבטאים בדרכו את חוויותיו מהילדות ונותנים מבט נוסף לנושא השואה ובפרט לסיפור חייו בזמן המלחמה. המפגש עם מר טימנס היה עוצמתי ומרגש כאחד. היכולת שלו להעביר לקהל שיושב בבית מול מסך את סיפור חייו יחד עם שזירת ציוריו בצורה סכמתית, גרפה תשבוחות וחיזוקים רבים מצד קהל הגולשים, וניתן לראות זאת בתגובות שקיבל.

טימנס נולד ב־22 בנובמבר 1943, בעיצומה של המלחמה בעיר זוטפן שבצפון הולנד. לדבריו, האזור היה פחות פעיל מבחינת הפלישה של הנאצים, ואולי היה זה מזלו, שיכול היה לחיות במסתור הודות למחתרת ההולנדית, שנאבקה בכיבוש הנאצי. אמו גרטיה הייתה אחות בבית החולים בעיירה הורן, ושם הרשו לה ללדת ולהישאר עם התינוק כחודש ימים. איש לא ידע שהיא יהודייה. אביו היה במסתור במקום אחר, ואת אמו ואותו, הסתירו במחלקה למחלות מידבקות בבית החולים בו אמו עבדה כאחות. ״הגרמנים מאוד פחדו להדבק במחלות, ולכן לא נכנסו למחלקה״, רחוק מעיניים חושדות העלולות לשאול מה עושים יולדת ותינוק בבית החולים חודש ימים לאחר הלידה. חברת אחת המחתרות, שפעלו בתקופה זו בהולנד, הוציאה את טימנס מבית החולים, ודאגה להעבירו למחבוא הישר לביתם של זוג מורים שהכירה, אשר התגוררו אצל משפחת ואן־דן־ברגה. לאחר חמישה שבועות, גילו הגרמנים על המצאותו של התינוק ובני הזוג שמידט בבית, הם עצרו את אב המשפחה ובני הזוג, והודיעו לגברת ואן-גן-ברגה, שאם היא רוצה לשחרר את בעלה עליה להביא את התינוק בבוקר לתחנת המשטרה. היא החליטה לא להענות לדרישת השוטרים, אך הבינה שאין ביכולתה להמשיך להחזיק בתינוק. בעזרת פעילי המחתרת הועבר אריה הקטן, באמצעות עגלת דואר, כחבילה למשפחת לאאן. “הם פתחו את החבילה וראו שזה תינוק. אבי המשפחה, הבין מיד במה מדובר. לילדיו הסביר שהתינוק הוא בנו של דודו מדרום הולנד, מכיוון ששערו של התינוק היה שחור, כמו של הקתולים בדרום-הולנד. וכך כולם קיבלו אותו למשפחתם. מספר טימנס כי אף אחד מבני משפחתו האמיתית לא ידעו כלל שהוא נולד. מר ואן-גה-ברגה לא שב אל משפחתו, הוא נותר במעצר וניפטר במחנה ‘בוכנוולד’ מדלקת ריאות, לקראת סוף המלחמה. 

טימנס מתחיל את המפגש ומראה לקהל את הציור של הוריו מיום חתונתם בו הם עונדים את התלאי הצהוב. לאחר מכן עובר לציור של אמו בהיותה בהריון, עובדת כאחות בבית חולים בהולנד. אביו לא ראה את טימנס למעשה מיום היוולדו ועד לאחר המלחמה. הוריו, בשל המצב המסוכן נאלצו להסתתר. את סצנת המסירה של התינוק לידיים זרות צייר טימנס בצורה מעוררת השתאות. הידיים הגדולות שמקבלות את התינוק הרך, ללא פנים ללא חלקי גוף נוספים. תוך כדי שמיעת סיפורו של טימנס, הציור לכד את ליבנו מיד. ״אישה בת 24 עם תינוק ראשון, חודש מהלידה נאלצה למסור את בנה לידיים זרות כאשר היא אינה יודעת אם תוכל לראותו שוב”. טימנס  מספר כי הוא מצא מכתבים מאימו, שכתבה לו את כל מהלך הדברים שקרו בזמן המלחמה, היה חשוב לה מאוד לספר לו מהם שורשיו, היכן נולד, ומדוע נאלצה למסור אותו לידי אנשים זרים, כיוון שדאגה שלא יפגשו שוב.

לשמחתנו סיפורו של טימנס מסתיים בטוב. המלחמה נגמרה וטימנס ילד בן שנה ושמונה חודשים שב לחיק הוריו. טימנס מספר לקראת סוף המפגש על הקשר המיוחד שהיה לו בשנותיו הראשונות עם המשפחה המאמצת והוריו. “הרגשתי שם בבית, כל פעם שנולד לי אח או אחות חדשים הורי מסרו אותי למשפחה המאמצת לתקופה קצרה, כך היה להם יותר נוח״ את הקשר המיוחד ניתן לראות בציור נוסף בו טימנס עומד באמצע בין שני זוגות ההורים. הוריו וההורים המאמצים שהצילו את חייו. נקודת מבטו החיובית ואף האופטימית ניכרת בדבריו ומשתף אותנו בצורה קולחת ומרשימה את סיפורו האישי ותחושותיו.
הציור האחרון שהוא מציג לדבריו ״הוא כבר אחר, הצבע לא כל כך קודר״. זהו הציור של אחרי המלחמה. אביו עומד בכיכר העיר הורן ונואם מטעם יהודי המקום להולנדים העוברים ושבים, לאנשי המחתרת, לאלו שעזרו ליהודים, ומספר כי אביו הודה לאותם אנשים על העזרה שהושיטו לניצולים. ניכר כי חשוב לו לציין זאת.

בסיפור העדות של מר טימנס, היינו עדים לקשת מאוד גדולה ורחבה של אנשים שיכלו להגיב, משתפי הפעולה עם הנאצים, האנשים אשר בעל כורחם נראו כאילו הם משתפי פעולה אבל בעצם זה היה כדי להציל אחרים, וכמובן האנשים והמשפחות אשר סיכנו את חייהם והצילו יהודים. לשתי המשפחות אשר היו מעורבות בסיפור הצלתו של אריה-לוקי, הוענק אות חסידי אומות העולם. 

טימנס משתהה קמעה…ושואל גם היום אחרי כל השנים, כיצד הוא הצליח למרות הכל להנצל ולחיות ולעלות לישראל, לעבור את כל שלבי הישראליות כולל הצבא, להקים בית ומשפחה עם אשה ושלושה ילדים ועשרה נכדים. ״בזכות כל האנשים הטובים האלה יש המשכיות״, הוא אומר בגאווה. סיום אופטימי עם חיוך, ולנו נשאר להתרגש ולהודות על כך שעוד יש ניצולים שיכולים לספר את סיפורם גם לדור הבא.

את סיפור חייו המלא אפשר לקרוא בכתבה המצורפת מעיתון ״מקור ראשון״. 

לאחר סיום חלק העדות המשכנו בקטעי שירה מרגשים פרי עבודתם של ישראלים החיים בהולנד. עלו לשידור רועי שבת ובתו הדר בנגינת פסנתר ובשירה עם השיר ״לאורך הים״, מאת: איילה אשרוב. החיבור בין אב ובתו שהם דור שלישי ורביעי לשואה, בנגינה ושירה הוסיפו למימד הקשר המשפחתי והחיבורים המרגשים. אחריהם הופיעה להקת Ocean, עמי לוי ויסמין קדר, בשיר “אלוהים” שנכתב והולחן על-ידם. היצירה המקורית התאימה לערב מיוחד זה. 

בתום החלק הראשון עברנו למליאה הזום, שם התחלקנו לקבוצות בהם התנהל דיון אינטימי בקבוצות. בדיונים השתתפו משתתפים מהולנד, ומישראל, משתתפים מכל הגילאים, אשר שיתפו במחשבות וחוויות. עלו נושאים מרתקים, אפשר היה לראות את ההתמודדות של דור שני ושלישי לשואה מנקודת מבט ישראלית בהולנד מול נקודת מבט של הולנדים בישראל.

הרגע בו שגרירות ישראל בהולנד מעניקה אות חסידי אומות עולם למשפחת ואן־דן־ברגה שהצילה את טימנס בזמן המלחמה

תודות:

אריה (לוקי) טימנס, ניצול השואה על העדות
נירה סטרץ, עובדת משרד החוץ, לשעבר מנהלת המחלקה לדיפלומטיה ציבורית, שגרירות ישראל בהולנד
גילי גוראל על הנחיית האירוע

החלק המוזיקלי:
גד לב הוירטואוז
רועי והדר שבת לעמותת ״מוקה״
עמי לוי ויסמין קידר, צוות Ocean
קריסטינה סלמאן על השיר ״אלי אלי״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטעי הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית  קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר, הפקה טכנית

הפקה:
קריסטינה סלמאן
מיכל מדר-פורת
גילי גוראל
לימור לוי

בהולנד פועלים אומנים ישראלים רבים. ערכנו סקירה של מוזיקאים הפעילים כיום. החלק השני של הכתבה מובא כאן.

כותבות: קריסטינה סלמן ולימור לוי

מוזיקאים ישראלים בהולנד: צליל מכוון, מישראל להולנד – חלק א’

>>> הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות חינם 

קובי ארדיטי

בן 38, נשוי ואב לילד. נגן טרומבון, מוביל בחמישיית הנשפנים בהרכב K.O brass, מורה לטרומבון ומנהל את תזמורת ה-Big Band של בית הספר למוזיקה ״קונצרטינו״. אוהב את הביטלס, מתגעגע לחומוס טוב, מעיד על עצמו שהוא ״חנון״ ומתרגש ממוזיקה טובה. 

הפעם הראשונה שקובי ארדיטי ראה טרומבון היה כשהיה בן שמונה אצל בן הדוד שלו, שניגן על הכלי, ומיד הוא החליט שזה כלי הנגינה בשבילו. כשניגש לבחינות הקבלה לבית הספר למוזיקה, המליצו לו בכלל לנגן בכינור בטענה שהוא קטן מדי, אבל הוא התעקש, תכונה שתביא אותו בעתיד להשיג עוד כמה יעדים. כשהיה בן תשע, הוא ניגש שוב לבחינות והתקבל. שנתיים אחר כך הוא התקבל לתזמורת ״הד״ והיה לנגן הצעיר שבה. אחר כך התקבל לתיכון ״תלמה ילין״ במגמת ג׳אז. “כנער הג׳אז משך אותי. תלמה ילין זה היה המקום לפתוח את הראש מבחינת המידע שקיבלתי. ככה עברו ארבע שנים נהדרות מלאות בידע ועניין. משם המשכתי לתזמורת צה״ל״.

תזמורת צה”ל היתה המשך טבעי עבורך?

״כן, כל מי שרוצה ויכול לעסוק במוזיקה בצבא ממשיך לתזמורת צה״ל. המורה שלי לטרומבון (צבי אוסטרובסקי, שאגב הנכד שלו, תומר משקובסי, עושה חיל בהולנד) היה נגן קלאסי, והיה לו קשר הדוק לבוחנים של תזמורת צה״ל. הוא ממש הפציר בי ללכת לבחינות, ודאג לציין גם שאני לא אביך אותו… לתזמורת צה״ל צריך להגיע ברמה מסוימת, אתה לומד לנגן די בעצמך. מגיעים בעיקר למשימות, הופעות, מסדרים וכדומה.”

התזמורת גם פותחת דלתות אחרי הצבא? יש מעין פרסטיז׳?

״לא ממש… אני לא מאמין בזה. מי שלא מכיר את הנושא חושב שיש פרסטיז’ת אבל תאכלס רוב הנגנים בתזמורת לא ממשיכים לעסוק במוזיקה אחרי השירות.”

איך הגעת להולנד?

״הגעתי להולנד כדי ללמוד בקונסרבטוריון. יש הרבה מורים מחו״ל, וסטודנטים מכל העולם, והרב-תרבותיות הזו מאוד משכה אותי. כשהגעתי להולנד היה חסר לי מאוד מה שניגנתי בארץ: רגאיי, פאנק ופופ. רק אחרי תקופה זה קרה. בארץ ניגנתי בהופעות והיה פידבק מיידי מהקהל, אתה מקבל אנרגיה חזקה בחזרה, וכשהגעתי לפה וניגנתי בקונצרטים התגעגעתי מאוד להופעות.”

מה היה הפרויקט המוזיקלי הראשון שלך בהולנד?

״הפרויקט הראשון שלי בהולנד היה מוזיקה לבלט ומשחק ואחר כך ליום הזיכרון ההולנדי. זו הייתה קפיצה עמוקה למים. כיום אני כותב מוזיקה גם להרכב שלי, K.O brass, הרכב רב-תרבותי של חמישיית נשפנים. התחלנו עם חלטורות, וכשראינו שאנחנו טובים יחד ומאוד נהנים החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה. עד היום היו לנו בעיקר שיתופי פעולה, עכשיו אנחנו מעוניינים לעשות הופעות שלנו בלבד. אנחנו בשלב בניית המיתוג שלנו כהרכב עצמאי. המוזיקה שלנו יכולה להיות מקורית, שאנחנו כותבים או עיבודים לשירים קיימים בסגנון שלנו, שהוא שילוב של קצת מכל דבר: קלאסי, ג׳אז, פופ ועוד. המופע שלנו הוא אינסטרומנטלי ולדעתי מאוד מעניין.”

יש מוזיקאי שהיית רוצה לנגן איתו?

״לי אישית מפורסמים לא עושים את זה, אבל כן יצא לי לנגן עם יוני רכטר כשהוא היה בהולנד לפני כשנתיים. נחשפתי למוזיקאי שלא ממש הכרתי את המוזיקה שלו. כילד אהבתי את מתי כספי ושלמה גרוניך, אבל כשהקשבתי למוזיקה של רכטר מאד אהבתי, מה גם שיצא לי לעבוד ולהכיר את יוני באופן אישי, והוא אדם מדהים ומקצועי כל כך שזה משנה את התמונה. ניגנתי פעם גם עם נואל גליגר (אואזיס) בהופעה, ממש במקרה.”

אתה הולך להופעות של מוזיקאים אחרים?

״כן, אבל ההנאה שלי שונה מההנאה שלך משמיעת מוזיקה. אני מקשיב לפרטים ומנתח את היצירה. אני יכול מאוד להעריך את ההלחנה והעיבודים. אני לא הולך להרבה הופעות, משעמם לי בקלות וגם זמן זה משהו שקשה למצוא מאז שהבן שלי נולד. אם אני הולך להופעה אני בדרך כלל מכיר את מי שמופיע, ואז אני מקבל כרטיס. בסופו של דבר, מוזיקאים לא יוצרים מוזיקה בשביל מוזיקאים אחרים. הם יוצרים מוזיקה בשביל הקהל הרחב.”

>>איך ולמה כבשה הולנד את הסצנה האלקטרונית העולמית
>>> קורונה בהולנד – כל העדכונים 
>>> לערוץ יוטיוב של דאצ׳טאון 

גלעד נזר

ישראלי, בוגר הטכניון כמהנדס מכונות והקונסרבטוריון הממלכתי בהאג כמאסטר באופרה. מאמין ש“איפה שיש חיים– יש תנועה!” ומעיד על עצמו כאחד שזרם עם החיים כדי להגיע למקום הטוב בו הוא נמצא כיום.

איך נחשפת למוזיקה לראשונה?

כבר בגיל 5 התחלתי לנגן על חלילית, בגיל 7 על פסנתר, שנה אחר כך על טרומבון, בו ניגנתי עד גיל 18. במקביל בגיל 16 התחלתי ללמוד ניצוח מקהלות ומשם השירה הפכה לחלק המשמעותי בחיי. בערבי שישי בהרכב מלא של המשפחה עם אבא, אמא, אחותי ואחי הקטנים, אהבנו להתיישב יחד מול הטלויזיה ולצפות בתכניות בעיקר של מוזיקה. עוד בילדותי אבא שלי היה מזמזם שירים ומחלל וזה השפיע עלי. הוא השקיע בהתפתחות המוזיקאית שלי, לדוגמא במקום לישון שנ“צ היה מסיע אותי לשיעורי מוזיקה. מתחילת דרכי המוזיקלית ,ההורים שלי הזכירו לי כי מוזיקה היא לא קריירה ושצריך לרכוש מקצוע אמיתי. כך התגלגלתי לטכניון כעתודאי, ואחר כך כקצין בצבא קבע כמהנדס מכונות. במשך 6 וחצי שנים של השירות בצבא קבע, הייתי חוזר הביתה למוזיקה שלי ומאלתר סופי שבוע שלמים של מוזיקה, להוציא תסכולים. באחד מסופי השבוע יצא לי להקשיב לצ׳יצ׳יליה ברטוֹלי ושם זה פשוט קרה, דמעות החלו לזלוג. שם הבנתי שאני צריך לקחת החלטה ולעשות מוזיקה. 

איך הגעת להולנד?

בגיל 28, כקצין מהנדס שאחראי על פרוייקטים חשובים בצה״ל, החלטתי לפרוש כדי להקדיש את חיי למוזיקה והתחלתי בחיפושים אחר לימודי מוזיקה בחו”ל. הגעתי להולנד בעקבות המלצת חברים שלמדו פה, וגם כי בארה“ב היה יקר מאוד וגרמניה לא באה בחשבון בגלל סבתי ניצולת השואה, לא רציתי להעציב אותה. התקבלתי למסלול תואר שני בקונסרבטוריון הממלכתי של האג כשאין לי תואר ראשון. התעקשתי לעשות גם את התואר הראשון ותוך שנתיים סיימתי. בזמן לימודי המוזיקה, נתקלתי במודעה על לוח המודעות לגיוס זמרים למקהלה הקאמרית ההולנדית. ניגשתי למבחנים והתקבלתי. אני שר שם משנת 2004.

איך התפתחה הקריירה המקצועית שלך בהולנד?

באחד הימים של שנת 2005 קיבלתי טלפון מהרב הליברלי הראשי של הולנד והוא הזמין אותי לשיר את ״הימים הנוראים״. כך התחלתי את הקריירה שלי בתחום החזנות בהולנד ומאז אני מחזן בבית הכנסת הליברלי באמסטרדם. בגלל שכבר כילד תמיד אהבתי את המוזיקה הישראלית, מתי כספי ויוני רכטר השפיעו עליי רבות כילד, היא תמיד חסרה לי כמבוגר בחיי היום יום. בימי הזכרון הכל היה צף פשוט והייתי נכנס עם בת זוגתי לחדר ומקשיב לשירים בלי סוף. לפני שש שנים קיבלתי הזמנה מהארגון ״נוצרים למען ישראל״ להשתתף במסע הופעות לפרובינציות ההולנדיות. הקלטתי דיסק “Voice message” עם השירים העבריים שאני הכי אוהב ומעט שירי חזנות. לפני מספר שנים נתבקשתי לעשות עיבודים לקונצרט הגדול של חנוכה באמסטרדם ועם השנים התחלתי להשתתף בו גם כזמר. בשנים האלו הכרתי הרבה יותר ישראלים, שלכולם המוזיקה הישראלית היתה השפה המשותפת. פגשתי אנשים סופר מקצועיים, חיות במה שמבינים קצב וגרוב וכך קמה להקת ״זן נדיר״ בדצמבר האחרון. ב“זן נדיר” אנחנו ארבעה חברי להקה שנותנים במה מרכזית למוזיקה ישראלית שאפשר לשיר ולרקוד אותה בהופעות. אנחנו משלבים גם שקפים עם עיצובים פונטיים בהולנדית, לקהל שלא דובר עברית, ורוצה להנות מהמוזיקה שלנו. 

חוויה מוזיקלית זכורה?

אחד הפרויקטים במקהלה הקאמרית שאני היהודי היחיד בה (שזו כבר סוג של חוויה) השתתפנו בפרוייקט ששילב ל מקהלות מתל אביב ונצרת, בזמנים שעוד דיברו על שלום… זו הייתה חוויה מטורפת של אנשים שהתאספו במטרה אחת שהיא רק לשיר. החוויה הזו, וחוויה אחרת מאחת ההופעות הראשונות של זן נדיר שבה כל הקהל פשוט שר איתנו, זכורות לי כיוון שהן דוגמא לחשיבות והייחודיות של עשייה מוזיקלית. 

ישי גליק

קצת ג׳זיסט, קצת רוקיסט, ישי גליק הוא Jessy Hay, גיטריסט שגדל באפרת בבית דתי וגר היום באמסטרדם.

ישי נולד וגדל בבית דתי ביישוב אפרת, בן זקונים לחמישה אחים ואחיות. לאחותו היתה גיטרה, וכשניסה לפרוט עליה יום אחד הבין מהר מאוד שזה מושך אותו. לבר המצווה קיבל גיטרה חשמלית ובעוד כולם סביבו ראו במוזיקה תחביב בלבד, הוא כבר ידע שיהיה מוזיקאי כשיגדל. בסוף כיתה ט׳ התקבל ישי לתוכנית מיוחדת של מגמת מוזיקה שנפתחה באולפן הקלטות מפורסם בירושלים.

מאיזו מוזיקה הושפעת כנער?

״אהבתי רוק והושפעתי מלהקות כמו מטאליקה, רד הוט צילי פפרס, אבל גם מגיסטריסטים ידועים כמו סטיב וייל, ג׳ו סיטריאני וג׳ייסון בקר. בתיכון אהבתי מאוד פאנק ובסיום התיכון עברתי לתחום הג׳אז, בעיקר כי רציתי מאוד להתקבל לימודים גבוהים למוזיקה שנחלקים לשני תחומים: גאז וקלאסי.” 

מה הביא אותך דווקא לאמסטרדם? 

“הקונסרבטוריון. זה אחד ממוסדות החינוך המוזיקלי הטובים באירופה והיתרון הגדול שלו הוא הלימודים באנגלית. יש תוכנית מעולה ללימוד ג׳אז או קלאסי וכשמוסיפים את הרב-תרבותיות של סטודנטים מכ-70 מדינות, הלימודים הם ממש כיף חיים. ברוב הלימודים בקונסרבטוריון התעמקתי בעיקר בג׳אז ורק בשנה האחרונה התחלתי לחזור למקורות, לקצת יותר רוק ופאנק. זה משהו שאני מתחבר אליו עד היום. אני מנגן גם וגם.”

לישי ברור שלמרות הזיקה והחיבור הרגשי לישראל, להישאר בארץ אף פעם לא הייתה אופציה מקצועית מבחינתו. “לצערי אין מספיק אמנים גדולים שניתן להופיע איתם בארץ, ואי אפשר לפתח ככה קריירה. בהולנד לעומת זאת מאוד נוח כמוזיקאי מבחינה כלכלית.”

יש מעין מיתוס שמוזיקאים לא הולכים לראות הופעות של מוזיקאים אחרים, זה נכון? 

״אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל כן, יש בזה משהו. אני כל הזמן מוקף במוזיקה. בערבים אני בעצמי עובד כל הזמן סביב השעון. כך כשאני בערב פנוי לפעמים מעדיף להירגע בבית או עם חברים. המוזיקה שם תמיד בכל מקרה, והאוזן מפענחת, מנתחת… לפעמים אני שומע גם שירים ישנים, גם ישראלים, יוני רכטר, כוורת, גזוז וכו’. הכבש השישה עשר אגב, הוא אחד האלבומים האהובים עלי אי פעם״. 

ניגנת עם מספר אומנים מוכרים אבל גם הוצאת אלבום בשנה האחרונה.

״נכון. זה התחיל בביקור בלונדון. כתבתי שיר וקולגה שלי מאוד התלהב ממנו. מפה לשם זה התגלגל והתחלתי לכתוב עוד שירים שמרכיבים את האלבום הזה. צילמנו כמה קליפים ושילבנו גם זמרת באחד השירים. בשנה האחרונה הבנתי שעם כל ההתרגשות שמלווה את ההפקה הזו, זה גם מאוד קשה. המעבר מגיטריסט לזמר שכותב ומנגן זה לא דבר קל וֿאם לומר בכנות, אני פחות נהנה מלהיות זמר שכותב ושר את השירים שלו, כי על הבמה אני פחות מרוכז בגיטרה. אני מרגיש הרבה יותר נוח רק עם הגיטרה. אני אוהב לכתוב מוזיקה לאחרים ולנגן אותה ובזה אני מתמקד עכשיו.״

איזו מוזיקה מרגשת אותך?

״שירי יום הזיכרון. אם יש הלוויה של חיל וברקע מתנגן השיר ‘מה אברך’ זה משהו שיכול להציף אותי בדמעות. אני חושב שתמיד הייתי ככה. אני תמיד סוג של מייצג, אם זה דיון בין חברים או אפילו יותר מזה. שגריר ישראלי קצת. יש בי פטריוטיות מסוימת. אני מאוד סקרן ואוהב היסטוריה שקשורה בארץ ישראל. זה בא לי טבעי.״

חלוקת ערכות פסח בקהילה היהודית

את חג הפסח השנה נחגוג בביתנו עם משפחתנו הקטנה, בצורה שונה בוודאי ממה שאנו רגילים כמדי שנה. לאור המצב, כפי שרובנו כבר יודעים, ראשי הקהילות היהודיות בהולנד (NIHS, PIG, LJG) איחדו כוחות ובשל משבר הקורונה החליטו לפנות לקרן ״מרור״ בבקשת תרומה עבור ערכות חג מיוחדות לפסח. את הערכות ניתן היה להזמין בכל קהילה יהודית ברחבי הולנד, גם ארגון מכבי שבימים אלו הקים מיזם לעזרה ותמיכה בשיתוף עם דאצ׳טאון עבור קהילות ישראלים ויהודים בהולנד, הצטרף למיזם.
מאות ערכות חולקו (בחינם) ברחבי המדינה לכל מי שביקש. ביניהם סטודנטים, קשישים, רווקים, משפחות עם ילדים. בפנייה של ראשי הקהילות נכתב כי:

 פסח זה אינו דומה לשום דבר אחר. מגיפת הקורונה לא מאפשרת לחגוג את ליל הסדר כפי שאנו רגילים, עם משפחה, חברים ואורחים אחרים. ההכנות לחג מסובכות יותר מאשר בשנים אחרות. זו הסיבה שעשינו (…) כל מה שיכולנו בכדי להעניק לכם ערב חג בלתי נשכח.

קורונה בהולנד – סיקור נרחב:

• דאצ’ניוז קורונה: כתבה מתעדכנת עם המספרים והחדשות
• קפה משפטי: זכויות העסקים העצמאיים במשבר הקורונה בהולנד
• משבר הקורונה: יינתן פיצוי כספי על גני ילדים
• הצעות לפעילויות אונליין – בעברית ובהולנדית
• חיזוק המערכת החיסונית: שלושה מתכונים
• הקול המרפא של גליתה – טיפול התנסות מיוחד

ואכן בשבוע האחרון פעל לו חמ״ל שלם כדי להכין, לארוז, להעמיס ולהוביל את הערכות הללו לכל בית ובית כדי שכולנו נרגיש שיש פה קהילה שדואגת ומחבקת. גם הרב עקיבא וטייבי קמיסר עמלו קשה בזמנים לחוצים אלו כדי להגיע לכלל הישראלים בהולנד. מצות שמורות עם פרחים לחג הגיעו לפתח כל דלת בזכות המתנדבים המקסימים שעזרו ושינעו את המיזם.  התגובות היו נרגשות ומרגשות כאחד. 

זה כל כך יפה. אנו מרגישים שי שמי שדואג לנו, הפסח הזה יהיה שונה אבל מיוחד.  

קהילה גדולה בזמן משבר – עזרה ותמיכה 

בחודש האחרון, מאז החלה להתפשט בהולנד מגפת הקורונה, צוותי מכבי ודאצ׳טאון פועלים יחד עם ארגונים נוספים לטובת כל עזרה אשר נדרשת. נרשמו מעל 180 מתנדבים שתורמים מזמנם ומתחום מומחיותם לטובת הקהילה.  מתנדבים גוייסו לטובת המונים ברחבי הולנד שאינם יכלים לצאת מהבית ולערוך קניות, צוותי הקניות פועלים מדי יום, מנות אוכל רבות סופקו לקשישים וחולים שאינם יכלו לצאת מביתם, תרופות נאספות ומגיעות ליעדן, צוות של 12 רופאים מומחים מתחומים שונים כולל פיזיוטרפיסטים הוקם כחלק ממערך המתנדבים, ציורים של ילדי הקהילה נשלחו לבית האבות ״בית שלום״, עזרה בשיעורי הבית מוצעת על ידי ארגון הבונים, סלסלאות עם פירות נשלחו לחולים סופניים בהוספיס ״עמנואל״, גייסנו תרומה של מסך ומחשב עבור ילד להכנת שיעורי הבית, עובדים סוציאלים ופסיכולוגים מציעים שיחות על בסיס יומי או שבועי לאנשים שזקוקים לעידוד נפשי.

הקמנו את הפינה ״קפה משפטי״ יחד עם משרד עו״ד  Eisenmann & Ravestijn, דרכה אנו מציעים שידורים חיים עם המשפטן רועי בנט בנושאים מגוונים הדורשים את תשומת הלב בתקופה זו והקהל מקבל מידע חיוני ומהימן.

היוזמה הזו פורשת כנפיים ומגיעה גם לישראלים ולמדינות שכנות נוספות באירופה, הגיעו מספר פניות של אנשים מישראל ואנגליה לקריאות עזרה. ואפילו יצרה איתנו קשר אישה מישראל שאביה בן ה 85 מתגורר לבד באמסטרדם וביקשה שנעזור ונשלח לו עוגת יומולדת ואם אפשר לשוחח איתו פעם בשבוע טלפונית כי הוא ממש לבד. 

זה מחמם את הלב להיות חלק מההתגייסות הרחבה הזו, חלק מקהילה גדולה בזמן משבר. אנו גאות לקחת חלק בכך ומאחלות לכל קוראינו, חג פסח שמח מלא בתחושה טובה של ביחד, בריאות ועשיית טוב איש לרעהו. אנו חלק משרשרת של עבר הווה ועתיד ונמשיך להרגיש כך במיוחד בימים אלה – *רקמה אנושית אחת חיה.  חג חירות שמח.

*משירה של חוה אלברשטיין. מילים: מוטי המר.