76 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נחנכה היום (יום ראשון) באמסטרדם האנדרטה לזכר יותר מ-102,000 יהודים, הולנדים וצוענים, תושבי הולנד שנספו בשואה. הטקס התקיים במעמד מלך הולנד וראשת עיריית אמסטרדם. את הקהילה היהודית ייצג ז’אק גרישאבר, יו”ר ועדת אושוויץ ההולנדית.
האנדרטה שתוכננה ע”י האדריכל היהודי-פולני דניאל ליבסקינד ייחודית בכך שהיא מנציחה את כל שמות הנספים, בצירוף תאריך לידתם וגיל ביום פטירתם, כך שהיא מהווה מצבה עבור השארים. כל שם נחרט על גבי לבנה, כשהלבנים מרכיבות מבוך קירות בגובה שני מטרים. הקירות מהווים בסיס לאותיות ענק עשויות נרוסטה רפלקטיבית המרכיבות את המילה “לזכר” בעברית. הניגוד שבין קירות עשויים לבנים המאפיינות את הבניה האירופאית לבין הנירוסטה מהווים חיבור בין העבר להווה. חלל צר בנקודה שבה קירות הלבנים פוגשים את צורות המתכת גורם לכך שאותיות הפלדה צפות ומסמלות את ההפרעה בהיסטוריה ובתרבות של העם ההולנדי. גם מיקום האנדרטה לא מקרי והיא נבנתה ברחוב Weesperstraat, בלב הרובע היהודי באמסטרדם, שלפני מלחמת העולם השניה.
מקס ספאייר (Max Speijer) (בן 68) שקרובי משפחתו נספו בשואה, מדבר על המשמעות העצומה שיש לאנדרטה עבורו:
״אבי הסתתר ושרד את המלחמה. הודות להתנגדותו אני כאן כדי לספר. לצערי שמותיהם של אמו, אחיו ואחותו, שלא שרדו הם חלק מ-102,000 אלף השמות המרכיבים את האנדרטה. סוף סוף ישנן לבנים בהן אני יכול לגעת, מקום בו אני יכול לבקר את משפחתי. סוף סוף משהו מוחשי. הכוונה הייתה להעלים את היהודים, להפכם לעשן. לכן האנדרטה הזו כה חשובה. האנשים הללו היו פה. שמותיהם שייכים לכאן. מקומם כאן בעיר, בשכונה הזו שהייתה כמעט לגמרי יהודית לפני המלחמה. אסור למחוק אותם. לכן אני אסיר תודה ליוזם האנדרטה, Jacques Grishaver.״
חשש מעצב תהומי
סבתו של מקס, Elisabeth Speijer-Gerritse, דודו, Siegfried Hein Speijer ודודתו Rudi Tilly Speijer, נרצחו במחנות הריכוז אשוויץ וסוביבור. כמו קורבנות שואה רבים הם מעולם לא הובאו לקבורה ולכן מקס השתוקק כל כך לאנדרטה הזו. הוא השתתף בתביעות המשפטיות השונות סביב ההיתרים להקמתה כדי לתמוך בהקמה. הדחיה הקשתה עליו. הוא מדבר בהיסוס, סוטה כל פעם מהנושא. לב העניין כואב מדי מכדי להגיע אליו ישירות, הצער גדול מדי. הכאב גדול לא רק בגלל האובדן אלא גם בגלל ההבנה שלמלחמה יש השלכות עד היום. הקף ההשמדה גדול מדי מכדי לבטאו במילים, ״אף פעם לא סיפרתי כך את הסיפור. חושש שאלכד בתהומות העצב.״ הוא מראה תמונת ילדות של דודתו רודי טילי עם גור אריות מארטיס על ברכיה. היא נרצחה בגיל 14.
השתיקה הגדולה שאחרי המלחמה
בכל זאת יש לספר את הסיפור. ״אבי לא היה מסוגל לדבר על כך מעולם. כמו רבים אחרים מדורו. להתמודד עם מה שקרה ולהכיר בכך פשוט לא היה אפשרי. הוא ברח אל עבודתו. היה תמיד עסוק. הוא ניסה להיות חלק מהחברה, בזמן שהוא היה גמור מהטראומה. הוא לא יכול היה לסבול רעשים חזקים ולכן כילדים היינו חייבים להיות שקטים, לא להסתובב בין הרגליים. היינו תמיד בחוץ בשכונת הפלאנטאג׳, ליד ארטיס, היכן שצילמו את התמונה של רודי טילי.״
בזמן שהוא מדבר , הרוח מעיפה משהו על החלון והוא נבהל, ״קיבלתי את זה מאבי. אני תמיד חייב לשבת במקום שבו הגב שלי מוגן.״
מדור לדור
ספאייר גילה שהאבל והטראומה לא עצרו בדור של הוריו. כשאשתו נפטרה, הוא בקושי עמד בכך. ״אז למדתי שיש כזה דבר כמו העברת אבל. אבי לא היה מסוגל להתאבל מעולם, לא הצליח לעבד את האובדן. משהו כזה עובר בבית. הדור השני התמודד הרבה עם הטראומה, עם השאלות ועם השתיקה. איבדתי הרבה.״
בוא לפסל
״כפי שאמרתי, אבי לא שיתף כלום על המלחמה. אבל הוא כן לקח אותי פעם למקום מסתור בדלפט, היכן שחורי הכדורים עדיין בקירות. הוא לקח אותי ואת אחי התאום מספר פעמים לפסל של עובד הנמל (Dokwerker), מאחר והוא סמל להתנגדות הפומבית היחידה של האוכלוסיה כנגד הפגיעה ביהודים. הוא הוא קרא לפסל ׳פסל הבואו׳, במובן שנותן לאנשים את האומץ הנדרש להם: ׳בואו, אני אתמוך בכם׳״
אבני נגף
ספאייר מקווה שפתיחת האנדרטה תיתן לו קצת שלווה, ״בדיוק כמו שאבי לא יכל להתמודד עם המלחמה, אני לא יכול לעזוב אותה. אני חש שאני חייב לעשות את זה, כדי לכבד את משפחתי. נשאר לי רק לדאוג שיושמו אבני נגף לפני בית המגורים של משפחת אבי. למשפחת סבי כבר יש. גם הוא שרד את המלחמה. הכנתי מגן דוד משאריות המשולשים שנשארו מאבני הנגף. אנשים לא תמיד אוהבים לראות את אבני הנגף לפני ביתם, רק שלפעמים חייבים ׳להתקל׳ בעבר. יהודים חיו שם, שייכים לשם. הגרמנים ניסו להעלים אותם מהעולם. אמסטרדם איבדה 75% מהאוכלוסיה היהודית שלה. קבוצה שהייתה לה משמעות רבה עבור העיר.״
הוא מסכם ואומר, ״אסור לשתוק יותר. אולי רק שתי דקות ב-4 במאי. אבל שאר הזמן חייבים תמיד לשמוע את שמות האנשים הללו. אנשי החינוך מוכרחים להמשיך וללמד את ההיסטוריה – בואו!״
איזה חודש אתם שואלים? כל אחד והחודש שלו הרי. לאחד זה החודש בו חל יום הולדתו, לשני החודש בו הפך להורה, לאחר החודש בעונה המועדפת בשנה ואולי סתם חודש שעושה טוב בלב.
האם יש חודש אחד שהוא ה-חודש של כולנו?
לפני שניגע בעניין החיבור לאותו חודש ובכלל באיזה חודש מדובר, אשאל אתכם שאלה: לו הייתם מקבלים לידכם תיבה גדולה אשר במשך חודש ימים היא צוברת לתוכה אוצרות יקרים, מוצרים משובחים, הפתעות שאתם הכי אוהבים ודברים שמשמחים אתכם, כל האוצרות נכנסים אל תוך התיבה ונשארים שם רק בשבילכם, נכון שזה היה החודש שלכם? חודש המזל שלכם. ה-חודש.
כך בדיוק הוא חודש תשרי, החודש הראשון בלוח השנה העברי. חודש של אוצרות.
זוכרת את עצמי כתלמידת בית ספר בישראל כשאך מתחילה לה שנת הלימודים ומיד נעצרת בחופשת חג ועוד אחת ועוד חופשה, בעיני זה התפרש כאוצרות של ממש. היה משהו מרגיע בהדרגה הזו בצלילה אל תוך הלימודים, כאילו מישהו פעל לטובת התלמידים ותיאם בין ספטמבר לתשרי. טוב, אתם וודאי מבינים שלא לאוצרות כאלו אני מתכוונת.
ובכן, חודש תשרי, חודש החגים, לא נוצר סתם כך בטעות. הלא בהשוואה לשאר חודשי השנה הוא עמוס עד מאד. קחו את חודש ניסן לדוגמה, יש בו חג אחד – פסח, ואנחנו עסוקים לקראתו ואיתו כל כך. כך גם חודש סיוון עם חג שבועות, כסלו עם חנוכה וכו’. חודש תשרי כולל ארבעה חגים כשכל אחד מהם הוא חג חג, עם סימנים, מצוות ושאר הכנות. אז מה ההיגיון? לא דחוס מדי?
מסתבר שלפתוח שנה זה לא עניין של מה בכך. שנה חדשה, על כל המשתמע מכך, דורשת הכנה מתאימה שתשפיע על ההתנהלות במשך השנה כולה. בדיוק כמו הנחת יסודות בבניית בניין חדש, בלי יסודות הבניין לא יעמוד, וככל שהבניין גבוה יותר כך יש צורך ביסודות חזקים יותר. בכדי שתהיה זו שנה טובה ומוצלחת, יש צורך להשקיע כבר בבסיס.
אז מה הם אותם יסודות חזקים? ואיך זה קשור לאוצרות?
בתורת החסידות מוסבר כי כל חג מחגי תשרי מגיע בכדי לסייע לנו להניח את אותם יסודות. כל חג הוא אוצר של ממש שמאיר בהארה מיוחדת על העולם ככלל ועל כל אחד מאיתנו כפרט, אנחנו רק צריכים לעשות את השימוש הנכון.
בואו נצא להצצה זריזה אל תוך תיבת האוצרות ונראה מה יש שם.
המלכת הבורא
נתחיל עם ראש השנה, יום א’ בתשרי, היום הראשון בלוח השנה העברי. עניינו העיקרי של ראש השנה הוא המלכת אלוקים עלינו כמלך. הכרה שיש מנהיג ובורא לעולם. ביום זה מאיר בעולם אור חדש שלא היה כמוהו באף אחת מהשנים הקודמות ומשפיע על השנה כולה. משום כך ביום זה אנו מברכים זה את זה לשנה טובה, אוכלים מאכלים המסמלים ברכה ושפע, מרבים בתפילה ושומעים תקיעת שופר (קול פנימי ופשוט המגיע מעומק הנשמה).
קירבה אלוקית
לאחר מכן בתאריך י’ בתשרי מגיע היום הקדוש, יום כיפור. ביום זה מתגלה אצל כל אחד מאיתנו הנקודה הכי אלוקית ועמוקה בנפש. זהו יום של חיבור, ניקיון וחישוב מסלול מחדש. ביום זה אלוקים רוצה אותנו איתו, קרובים קרובים וזכים כמו מלאכים.
שמחה
בהסתיים יום כיפור מתחיל חלקו השני של החודש, החלק השמח. חג סוכות, המתחיל ביום ט”ו בתשרי, נקרא ‘זמן שמחתנו’ ובכל אחד משבעת ימי החג ישנו אור אלוקי שעוטף ומקיף אותנו, ממש כמו הסוכה עצמה שעוטפת ומקיפה את יושביה.
אחדות העם
בסוכות ישנם גם ארבעת המינים שמצווה לברך עליהם. הם מסמלים ארבעה סוגים בעם אשר למרות השוני הם מתחברים יחד ורק כשהם כרוכים זה בזה מברכים עליהם. זהו מסר של אחדות ואהבה בעם, למרות השוני נדרשת אחדות.
לא להיפרד
ביום האחרון של חג הסוכות, היום השמיני, ישנו חג נוסף- ‘שמיני עצרת’. חג זה מבטא במיוחד את אהבתו הגדולה של אלוקים אלינו. השם ‘עצרת’ הוא מלשון עצירה ועיכוב. אלוקים עוצר אותנו יום נוסף לחגוג ביחד, בטרם נשוב לימי החולין ונרוץ במירוץ החיים.
חיבור פנימי
בחג זה אף חוגגים את סיום קריאת פרשיות התורה במשך השנה החולפת, חג ‘שמחת תורה’. בחג רוקדים עם ספר התורה כשהוא סגור ועטוף במעילו, ובריקוד משתתפים כל שכבות העם, צעירים ומבוגרים כאחד, ללא הבדל ברמת הלימוד והידע בתורה כאות לקשר פנימי של העם כולו לתורה.
אם הצלחתם עד פה להציץ יחד איתי באוצרות ולטעום במעט את מה שטומן בחובו החודש הקרוב, תאמרו לי אתם: זה לא ה-חודש שלנו?
מאחלת לכולנו שנצליח להתמלא באוצרות היקרים ולבסס בעזרתם יסודות איתנים לשנה טובה ומתוקה באמת!
חשוב לשים לב בכל אירוע מה דרישות הרישום ולפעול לפיהן, זה חשוב שבעתיים בשל מגבלות הקורונה. שימו לב בשל מגבלות בטחון חלק מהמקומות יודיעו על מקום האירוע המדויק רק לאחר הרישום.
אירועי ראש השנה
אירוע ראש השנה של קהילה וקטיף תפוחים
אירוע ראש השנה של קהילה בשילוב קטיף התפוחים המסורתי.
האירוע יתקיים ביום ראשון ה-5 בספטמבר 2021, בין השעות 14:00 ו-17:00, ובמהלכו יתקיימו פעילויות לכל המשפחה, תפוחים בדבש ועוגות דבש, שירי חג.
מקום המפגש יישלח לנרשמים. האירוע יתקיים באוויר הפתוח, בהתאם להנחיות הקורונה.
לפרטים והרשמה: ניר גבע 06.2122.4468
אירועי ראש השנה לסטודנטים וצעירים באמסטרדם
בית חב”ד באמסטרדם מקיים אירוע מיוחד לצעירים וסטודנטים באמסטרדם:
כשאבי (53) עבר להולנד לפני יותר מ-20 שנה, עוד לא היו רשתות חברתיות, מרק צוקרברג חגג בר מצווה, ואפילו האימייל עוד היה בחיתוליו. “גרתי בעיר שלא היו בה כמעט ישראלים וחיפשתי ליצור קשרים חדשים”, הוא מספר, “די מהר הגעתי אל הקהילה היהודית. נוצרו קצת קשרים נחמדים, לימדתי עברית, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הכדורגל שלהם שנקראה ‘דה מאצה-באלן’ (כדורי המצה, כלומר קניידלעך) והשתתפה כל שנה ב’יום הפוטבאל’ – תחרות הכדורגל הידועה של הקבוצות היהודיות בהולנד, אבל קשה להגיד שנוצרו שם קשרי חברות, השונה היה רב על המשותף. כעבור כמה שנים נולדו לי ילדים, גרנו כבר בעיר אחרת וגם שם יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הרפורמית. הלכנו למסיבת פורים והיה להם גם חוג ללימוד עברית. כולם היו נחמדים מאד ומכניסי אורחים והיה ברור שהם שמחים מאוד על כל מי שמגיע ומתעניין. אבל בכל זאת אחרי מספר ביקורים לא המשכנו עם העניין. הילדים שלי לא מתו על זה ולא הרגיש לי נכון להכריח אותם, סביר מאד שהם חשו שגם אני לא ממש מרגיש בבית שם. כשביקרנו בחדר שבו מתקיים החוג לעברית, היה על הקיר לוח עם אותיות הא”ב, כל אות עם ציור מתאים: אל”ף אתרוג, מ”ם מצה… הכל בהקשרים דתיים. זה לא ממש התאים לי ובאותו רגע פחות או יותר החלטתי שאמשיך לבדי בינתיים בעניין העברית, ואעשה כמיטב יכולתי”.
אצל קריסטינה טלי סלמאן (41) חווית הקשר עם הקהילה היהודית הייתה שונה. “המפגש הראשוני שלי עם הקהילה היהודית היה בבית הכנסת הרפורמי בטילבורג”, היא מספרת, “זהו בית הכנסת שבן זוגי ומשפחתו הולכים אליו. הקבלה הייתה מאוד טובה, חמה ונעימה. לקח לי קצת זמן להתאקלם אבל בסופו של דבר, הצלחתי לא רק ליצור קשר עם הקהילה, אלא אני גם משמשת בה כחזנית ושליחת ציבור. במסגרת קורס שאני מעבירה לבעלי תפילה פגשתי אנשים נפלאים ועם כמה מהם אני בקשר והם מדהימים.”
סביר להניח שמשהו מהסיפורים האלה נשמע לכם מוכר, בין אם מהצד היהודי-ישראלי, החילוני לרוב, המבקש למצוא מחדש איזו תחושת שייכות שאבדה עם ההגירה; או מהצד היהודי-הולנדי, שמרגיש קרוב לישראל, אבל גדל עם תפיסה שונה של יהדות מזו המאפיינת יהודים חילונים בארץ הקודש. שוחחנו עם ישראלים יהודים ועם יהודים הולנדים כדי לנסות להבין האם נוצר קשר אמיתי בין שתי הקבוצות האלה, או שאולי, למרות הקרבה הגיאוגרפית והשייכות הדתית והלאומית, הן מתקיימות כשני קווים מקבילים המנופפים זה לזה לשלום, אך אינם נפגשים?
קריסטינה הגיעה להולנד לפני כעשר שנים בעקבות האהבה, והיא חיה בדרום הולנד עם בן זוגה היהודי-הולנדי.
איך את רואה את היהודים ההולנדים? ואת הקשר בין הקהילות?
“כמו שאני רואה את ההולנדים הלא-יהודים. עם אחר, תפיסות אחרות, הם הרבה יותר רגועים ממני, מקובעים קצת. אלו שאני מכירה מאוד קשורים למסורת היהודית וישראל מאוד מעניינת אותם אבל אני לא רואה שיש להם חברים ישראלים”.
“הקשר בין הקהילות מאוד מאוד חשוב, אבל אין קשר. זו תעלומה שלדעתי קשה לפצח. אני חושבת שהישראלים פחות מעיזים כי איפה הם יפגשו את הקהילה היהודית ההולנדית? בבתי הכנסת, ולרוב הישראלים שאני מכירה יש מן אלרגיה לבתי כנסת וליהדות, פה גם טמונה חלק מהסיבה לכך שאין מפגש. אני חושבת שכדאי לקיים פעילויות משותפות כמו טיולים, משהו שמחבר אנשים, לקהילה היהודית בהולנד יש הרבה מה לספר, ואני חושבת שיש גם לנו הרבה מה לספר להם”.
הבעיה שקריסטינה מצביעה עליה, אותה “אלרגיה” ישראלית חילונית לדת, מורגשת גם בצד ההולנדי. סטפני (39) היא בת למשפחה יהודית מסורתית מאמסטרדם-זאוד. “הייתי בישראל כמה פעמים כשעבדתי בחברה בין-לאומית לפני כמה שנים. יותר מפעם אחת אנשים הופתעו שאני אוכלת כשר, והעירו על כך. הרי אני לא נראית דתייה במושגים שלהם”, סיפרה, “קשה לי עם זה שאני צריכה להצדיק את האופן שבו אני חווה את היהדות שלי. אני מבינה שלישראלים קשה להבין שמשפחות יהודיות-הולנדיות כמו שלי רואות חשיבות רבה במסורות דתיות. גם אם הם עצמם לא סופר-דתיים, יהודים הולנדים מקפידים קצת יותר על סמלים דתיים”.
הפער הדתי-תרבותי הזה עולה גם ממחקר שנעשה ב-2017 בקרב ישראלים החיים באירופה, ובו נבחן בין היתר הקשר בינם לבין הקהילות היהודיות במקומות מושבם. המחקר נערך על ידי מכון המחקר של ארגון הג’וינט JDC, בשיתוף מכון ‘קהילות’, שנולד באמסטרדם. המחקר כלל 890 ישראלים שחיים ב-27 מדינות באירופה, רובם בגרמניה ובהולנד.
ממצאי המחקר מאששים במידה מסוימת את התפיסה הרווחת: ישראלים באירופה נוטים להתחבר זה עם זה, ליצור רשתות ישראליות ולהעדיף פעילות בשפה העברית. עם זאת, רבים מהישראלים דווקא יוצרים קשרים ומשתתפים גם בפעילויות של הקהילה היהודית.
כמחצית מהנשאלים השיבו שהם לוקחים לעתים חלק בפעילויות של הקהילה היהודית המקומית. “אך הנתון הזה מטעה”, טוען ניר גבע (45) מאמסטרדם, יו”ר הועד המנהל של מכון ‘קהילות’, שהיה שותף לעריכת המחקר. “המספר הזה כולל בתוכו ישראלים שמגיעים פעם בשנה למסיבה של חב”ד בחנוכה, או שמשתתפים לעתים רחוקות באירוע כלשהו, באופן שאינו רציף ואינו מחייב. רוב-רובם של הישראלים באירופה, וזה גם המצב כאן בהולנד, לוקח חלק מועט בלבד בפעילויות של קהילות יהודיות”.
מדוע זה כך? כ-62% ענו שהסיבה למיעוט ההשתתפות היא שהפעילויות מבוססות ברובן על מסורת מן הפן הדתי-אמוני, בעוד שהם עצמם מזהים עצמם כחילונים, ולכן פעילויות אלה רחוקות מעולמם התרבותי. בתשובה לשאלה מה יעודד אותם להשתתף, ענו כ-68%: “פעילויות המיועדות לחילונים”.
“אחת המסקנות הברורות מן המחקר”, אומר ניר, “שגם תואמת את חוויותיי שלי בהולנד, היא שאם יש יחסים עם הקהילות היהודיות, הם במטרה לצרוך שירותים או להיות נוכח באירועים מסוימים, אך ברוב המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה אמיתי”.
“החזרנו את תחושת השייכות והמשמעות”
אחד האירועים המכוננים עבור ניר התרחש ביום כיפור הראשון שלו באמסטרדם, כשהלך לתפילת “כל נדרי” באחד מבתי הכנסת בעיר. “הרגשתי לא קשור, לא שייך, לא מחובר. באופן פרדוקסלי, המקום שבו הרגשתי הכי פחות שייך בהולנד באותן שנים, היה בבית הכנסת בערב יום כיפור. כל מה שראיתי ומה שחשתי שם, לא היה קשור בכלל לעולם שממנו באתי”.
נקודת המפנה עבור ניר ומשפחתו, הייתה ב-2012. “חברתנו רותי שלו מהארלם כינסה אותנו ואמרה, או יותר נכון הזהירה, שאם לא ניקח את גורלנו בידינו אז הילדים שלנו לא יכירו אותנו באמת ולא נוכל לחיות את חיינו באופן שנותן ביטוי לזהות שלנו. רותי קראה להקמתה של קהילה תומכת ומאורגנת שבאמצעותה ניטע ונטפח בילדינו את הזהות היהודית-ישראלית-חילונית שלנו”.
כך קמה ‘קהילה’ באמסטרדם. עמוד התווך שלה הוא בית החינוך, המתכנס בימי ראשון אחת לשבועיים, ומטרתו היא להעצים את הזיקה של הילדים לשפה העברית ולשורשיהם היהודיים. פעילויות הקהילה למשפחות ולמבוגרים כוללות אירועים בחגי ישראל, טיולים, ערבי שיח, ומפגשים נוספים המספקים לחברים תחושת שייכות תוך עיסוק בתכנים היקרים ללבם – וכל זאת בעברית.
בעצם יצרתם בעצמכם את מה שחיפשתם ולא מצאתם אצל הקהילות היהודיות.
“בדיוק, וזה עבד מעולה. הקהילה שלנו באמסטרדם קיימת כבר כמעט תשע שנים, וכולנו מרגישים שתחושת השייכות ותחושת המשמעות חזרו אלינו. ההצלחה של הקהילה שלנו הייתה כל כך גדולה, שהבנו שאת נוסחת הקסם שלה אסור לנו לשמור רק לעצמנו. וכך הקמנו לפני כשש שנים את מכון ‘קהילות’, שמטרתו היא לסייע להקמתן ולביסוסן של קהילות חילוניות בקרב ישראלים בתפוצות. בינתיים הוקמו קהילות דומות ב-12 ערים באירופה, ובכללן ‘קהילה רוטרדם-האג-ברדה’ ו’קהילה לימבורג’ לישראלים החיים במאסטריכט, ליאז’ והסביבה”.
האם לא מדובר ביצירת בועה שעלולה דווקא להעמיק את הפער בין הקהילות, ואולי למשל לפגוע במוטיבציה ללמוד הולנדית ולהכיר את המסורות של יהודי הולנד?
“חשוב להבהיר שהקהילה שלנו כלל אינה בועה סגורה, ושעריה פתוחים באהבה לכל המעוניינים להצטרף אליה. מטבע הדברים, פעילותנו בשפה העברית מייחדת אותנו וגורמת לכך שישראלים חילונים ירצו להצטרף אלינו וירגישו איתנו בבית, וזאת בשונה ממה שחלקם הרגישו כשניסו להתחבר לארגונים אחרים של יהודים בהולנד. העברית היא שפת האם וגם שפת העם שלנו, ואנחנו לא מתנצלים על השימוש בה, שמגדיר אותנו ושהוא חלק מהווייתנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור שלנו לתרבות היהודית-ישראלית-חילונית החיה והמתחדשת, וגם לא מרגישים צורך לאמץ תרבות יהודית אחרת, של קהילה הולנדית כלשהי.
רוב-רובם של החברים אצלנו לא היו משתייכים לאף קהילה יהודית אילו הקהילה שלנו לא הייתה קיימת. ולכן אנחנו לא יוצרים שום פער, אלא להיפך: אנחנו מחברים את הבלתי-מחוברים, והופכים אותם לחלק מקהילה, שהיא חלק מיהדות התפוצות המגוונת ורבת הפנים. בזכות הקהילה מתאפשר לנו לטפח את מרכיבי הזהות היהודית בפסיפס הזהותי המורכב שלנו ושל ילדינו, ולהנחיל להם ערכים חשובים, יהודיים ואוניברסליים, שגדלנו עליהם. וכך אנחנו גורמים לילדים שלנו לאהוב את מי שהם, וכתוצאה הם גם יותר גאים בנו, הוריהם, ובמוצאם היהודי-ישראלי”.
להתחבר, לא להיטמע
ניר גבע. ניתוק דווקא ביום כיפור
ניר, איך אתה רואה את שיתוף הפעולה הרצוי ביניכם לבין הקהילות היהודיות?
“לפני כשנתיים התקיים בפראג כנס של מועצת הקהילות היהודיות באירופה (ECJC) ונציגי ‘קהילות’ הישראלים הוזמנו להשתתף בו. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורנו משום שלראשונה ניתנה לקהילות של הישראלים הכרה רשמית מצד אחד המוסדות היהודיים החשובים ביבשת, והם הביעו הערכה עצומה למפעל שהקמנו. הם רואים בנו זרם ביהדות לכל דבר”.
אז האוטונומיה היא חלק מהפתרון?
“נכון, במקום שהקהילות היהודיות יגידו ‘הצטרפו אלינו והיו כמונו’, הייתי רוצה שהם יבינו שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם, אלא לשמר ולטפח את מה שאנחנו. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה ולמצוא חיבורים, אבל לא להיטמע”.
לדעתו של ניר, קיים בהולנד צורך בקהילות ישראליות, חילוניות ודוברות עברית, לצד הקהילות היהודיות הוותיקות. הוא צופה שהקהילות הללו יהפכו בהמשך דרכן לעמודי תווך ביהדות הולנד, ויפעלו לצדן תוך שיתוף של רעיונות ותפיסות. “בסך הכל לכולנו, בכל הקהילות, יש עניין שהיהדות תמשיך להתקיים, בזרמים השונים, ושהסיפור שלנו כעם יהודי ימשיך להיות מסופר מדור לדור”.
“חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?”
שרון (53) נולדה וגדלה באמסטרדם. היא עברה את מה שהיא מכנה “המסלול של ילדה-טובה-הולנדית-יהודיה”: ילדות בשכונת באוטנפלדרט, “גן שמחה” היהודי, בית הספר היסודי ראש פינה ובית הספר התיכון מיימונידס. “היו ילדים ישראלים גם בגן”, היא נזכרת, “אבל המפגש הראשון שאני זוכרת היה עם המורה הישראלי בראש פינה, טיפוס כאוטי ומלא חיים יחסית למורים ההולנדים שהכרתי. דיבר הרבה עם הידיים וצחק הרבה”. היום יש לשרון קשרים חברתיים רבים עם ישראלים, גם בהולנד וגם בישראל. “דינה הייתה הישראלית הראשונה שהיו לי איתה ממש קשרי חברות. היא נשואה ליהודי הולנדי שהוא חבר טוב שלי ואחרי תקופה בישראל הם עברו לגור בהולנד. לא קשה לאהוב את דינה – יש לה צחוק מדבק ומנטליות ישראלית שמשדרת ‘אני נותנת את עצמי ב-100 אחוז’. אבל זה לא אומר שלא היינו צריכות להתרגל אחת לשנייה. דינה הייתה הרבה יותר ישירה מחברים אחרים, לא רק בדעתנות ובנחרצות שבהן ייעצה לי איך כדאי לי לחיות את חיי, אלא גם למשל באופן שבו ביקשה לשתות: ‘תני לי מים!’, ואני באופן קבוע הגבתי-תיקנתי בחיוך – ‘בבקשה’. גם היום בביקורים בישראל כשאני מברכת באופן אוטומטי נהג אוטובוס בבוקר טוב, או אומרת תודה, אני צוחקת לעצמי, כי אני יודעת שזה קצת מגוחך, אבל צריך להודות על האמת – את הצד המנומס של ההולנדיות אני אוהבת ומעדיפה”.
ביקורה הראשון של שרון בישראל היה בטיול בת-המצווה. “כבר בהכנות לנסיעה הייתה התרגשות גדולה, כאילו מדובר באיזה מסע עולמי”, היא נזכרת. ישראל שאותה ראו הייתה בעיניה מדהימה ואקזוטית, שונה מכל מה שהכירה כאן. רבים מהאנשים ברחוב נראו לה מוכרים ודומים יותר לה ולמשפחתה, בהשוואה להולנדים שהכירה.
בשנים שעברו מאז הביקור ההוא, שרון מתארת את ישראל כמקום שהפך להיות חלק ממנה וממי שהיא. היא הקפידה לבקר באופן קבוע ולשמור על קשר עם חברים ומשפחה, למדה קצת עברית. יש לה חברים ישראלים רבים שאיתם היא מדברת על הכל, “רק עם פוליטיקה אני נזהרת קצת יותר. מובן לי שלחלק מהאנשים זה מפריע כשאני מביעה את דעתי כמישהי מבחוץ”.
אחד ההבדלים שהפתיעו את שרון היה שרבים מהישראלים שהכירה הם חילונים והיא מרגישה שהיא מחוברת לסמלי היהדות יותר מהם. “אני חושבת שעבור היהודים בהולנד לסמלים יש חשיבות מסוג אחר, כי בלעדיהם אין הרגשה של שבת למשל. אני לא דתייה, אבל שומרת כשרות מסוימת ומדליקה נרות שבת. עם הזמן גם זה נראה לי קצת תלוש, אבל זה כבר חלק ממני ולא הייתי רוצה לשנות את זה”.
לגבי היחסים בין יהודים וישראלים בהולנד, שרון חושבת שיש מקום לשיפור: “אני מרגישה שיש פער גדול. ההרגשה שלי היא שישראלים בהולנד לא מעורים ולא מעוניינים כל כך להכיר או להיות חלק מהפעילות המאורגנת של יהודים בהולנד. וזה מצער כי מבחינתי זה יכול להוסיף הרבה חיות, צבעוניות ועכשוויות לקהילה היהודית. כשאני הולכת להופעה של עידן רייכל או יוני רכטר, פתאום אני רואה את כל הישראלים וחושבת – ‘חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?’”.
יהדות שצריך ליצור
אשר ואטרמן. קשר מיוחד עם ישראל
אשר ואטרמן (28) מאמסטרדם מצייר תמונה חיובית יותר של היחסים בין שתי קבוצות היהודים. הוא עובד סוציאלי בארגון JMW העוסק בעזרה סוציאלית ופעילויות רווחה ותרבות ליהודים בהולנד. “אני מעורב למדי בחיי הקהילה היהודית בהולנד” הוא אומר”, בעיקר בעבודתי, אך גם כחבר ב- LJG אמסטרדם (הקהילה הליברלית היהודית באמסטרדם) וכחבר הנהלת קרן הנוער היהודית. בנוסף לכך, התחלתי לאחרונה הכשרה לרבנות במכון לויסון. הרבה ממה שאני עושה מתרחש בתוך הקהילה היהודית”.
האם יש לך קשר אישי עם ישראלים בהולנד?
“בהחלט. בעבודה ובבית הכנסת, ובעבר כשהייתי פעיל בתנועת הבונים ובפדרציה של ציוני הולנד. אנחנו גם נפגשים בכל מיני אירועים שלעתים מכוונים לקהילה היהודית, ולעיתים בפעילויות בעלות אופי תרבותי ישראלי, כמו פסטיבל הקולנוע הישראלי. ככלל, הקשרים שחוויתי בישראל ועם ישראלים בהולנד היו טובים ומהנים, ואני מרגיש בבית בחברתם. גרתי תקופה מסוימת בישראל ואני מדבר עברית, ומכיר את התרבות. יש לי חברים ישראלים, ולרוב החברים היהודים הלא ישראלים שלי יש קשר מיוחד עם ישראל”.
“נראה שיש קהילה ישראלית תוססת בהולנד, שלרוב נפרדת מהקהילה היהודית ההולנדית. אני חושב שהשפה משחקת כאן תפקיד מאוד חשוב. ישראלים נהנים מטבע הדברים לדבר עברית במהלך מפגשים, וזה יכול להוות בעיה עבור יהודים רבים. אבל אני חושב שלנסות להפגיש את שתי הקבוצות האלה מדי פעם זה בהחלט רעיון לא רע”.
פרט לשפה, אשר מציין גורמים נוספים שמקשים על חיבור בין שתי הקבוצות: “אני חושב שתפיסת הזהות היהודית גם היא שונה מאוד. עבור הישראלים החיים היהודיים מובנים מאליהם. החגים הלאומיים בישראל הם יהודיים ואתה חי על פי לוח השנה היהודי. היהדות קיימת בכל מקום. בהולנד זה לא כך. היהדות אינה מובנת מאליה, אתה צריך לצאת ולחפש אותה – וליצור אותה. עבור ישראלים רבים היהדות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהישראליות. שמעתי גם ישראלים שמגדירים את עצמם לא כיהודים אלא רק כישראלים. אני חושב שזה אומר הכל על ההבדל. ויש כמובן גם הבדלים תרבותיים, כמו למשל ההבדל במנטליות. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי שנה של לימודים בירושלים, ואנשים סוף סוף חיכו שתרד מהאוטובוס לפני שנדחפו פנימה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה”.
האם לדעתך חשוב שיהיה קשר בין יהודים ישראלים להולנדים בהולנד?
“זה תמיד כיף וגם חשוב, בעיקר כשמדובר בקהילות קטנות כמו בהולנד. חשוב שהקשר יישמר. הישראלים בהולנד הם קבוצה חשובה, ואולי הקבוצה הצומחת ביותר של יהודי הולנד. אני שם לב שישראל הופכת מרכיב חשוב יותר ויותר בזהות של יהודים הולנדים. וזה לא מפתיע לדעתי – ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שבה היהדות היא דבר מובן מאליו ושבה התרבות היהודית מתפתחת ופורחת. זה המקום שבו התפתחה העברית, שם נוצרת מוזיקה ישראלית ויהודית חדשה, נכתבת ספרות ישראלית ויהודית חדשה. התפתחויות אלה יכולות להוות מקור השראה לחיים יהודיים במדינות אחרות. לכן, מגע בין הקהילות מעשיר את הקהילה היהודית בהולנד. אך גם עבור הישראלים בהולנד, מפגש כזה יכול להיות מעשיר. למרות ההבדלים, הם ימצאו הכרה בקרב יהודים בהולנד בגלל ההיכרות עם החגים, שמירת השבת וכו’. עבור ישראלים שהגיעו זה עתה להולנד, למשל, הקהילה היהודית יכולה להיות קצת בית, ואולי לעזור בהתאקלמות, למרות ההבדלים”.
איך נסכם את כל העמדות השונות והחוויות השונות ששמענו מישראלים ויהודים החיים בהולנד? מבחינת הקהילות, נראה שמתגבשת תופעה חדשה של קהילות ישראליות מאורגנות. ייתכן שהכרה בישראלים כקבוצה בעלת זהות מגובשת אך נפרדת יכולה לעזור ליצור יחסים של שיתוף פעולה תוך מודעות לשוני.
במקביל, נראה שיש קבוצה הולכת וגדלה בהולנד גם של ישראלים וגם של הולנדים המגדירים עצמם כחילונים, שמרגישים שהם מפספסים אלה את אלה, והיו רוצים להכיר זה את זה יותר. האם יש מקום לקהילה חדשה נוספת, של ישראלים והולנדים, אשר מבוססת על תרבות משותפת שאינה דתית גרידא?
היום (חמישי) אחר הצהרים התקיימה עצרת תמיכה בישראל במרכז העיר האג. העצרת אורגנה על ידי הארגונים CIDI, CIJO וארגון הנוצרים למען ישראל. זאת בהמשך לדיון שהתקיים היום בפרלמנט ההולנדי ביחס למצב הביטחוני בישראל. באירוע נכחו מאות אנשים והוא התנהל בצורה נעימה ורגועה ללא הפרעות או מחאות נגדיות. המשטרה שנכחה במקום פיקחה על המתרחש.
צילום: נופי ילוז
חברי פרלמנט הגיעו לתמוך
ראשונת הנואמים היתה הגבת חנה לודן יושבת ראש ארגון CIDI שהודתה לנוכחים על התמיכה והביעה דאגה רבה בנוגע למתרחש בישראל ובאירופה. בנאומה (אשר נערך בהולנדית לטובת מרבית הנוכחים) הצהירה לודן על דאגתה הרבה למתרחש סביבנו. ״אנחנו מודאגים ממה שקורה בישראל, אך גם ממה שקורה כאן באירופה. התמיכה הרבה בארגון הטרור חמאס והפצת השנאה״. היא ציינה עוד את החשש הרב מהתמיכה והשנאה העיוורת כנגד ישראל וכנגד יהודים בעולם כולו. ״אנשים לא מבינים את הסכנה שבעידוד ארגון טרור והאדרת מעשיו. זה מתחיל בהנפת דגלים ואמירת סיסמאות אבל אנחנו לא יודעים איפה זה יסתיים״/
עוד השתתפו במסכת הנאומים נציג ארגון הנוצרים למען ישראל, Frank van Oordt, רוני נפתיאל יו״ר CIJO, הרב בנימין יעקבס, ושגריר ישראל בהולנד, נאור גילון.
בעצרת נכחו גם חבר הפרלמנט גידי מרקוסהובר ממפלגת PVV אשר נולד בת״א וחברי פרלמנט נוספים התומכים בזכות של ישראל להגן על אזרחיה.
כל הרוג הוא אחד יותר מידיי
״התייחסות פרופורציונלית בכמות ההרוגים אינה רלוונטית. לישראל הזכות להגן על עצמה, וכל הרוג, משני הצדדים, הוא הרוג אחד יותר מידי״ אמר נפתיאל. דאגה רבה נשמעה ממנו לגבי המשך הלחימה העתידית. הוא ציין כי מגיע מימון רב לחמאס מקאטר ואירן, אשר באמצעותו הם מחדשים את מלאי הרקטות ובניית המנהרות במקום אלו שנהרסו על ידי צה״ל. ״לפלסטינים יש הנהגה שתמיד תבחר בהרס על פני בניה והקמה. זאת המטרה של חמאס. לכן אנחנו קוראים- עזרו לעזה להשתחרר מחמאס. הדרך היחידה היא למצוא פיתרון קבוע ומתמשך המושתת על שלום בין הצדדים״.
הרב בניימין יעקובס, בחר להדגיש את הקריאות בלונדון לאונס נשים, את השנאה ליהודים שהתגברה, ואת החשש הקיים ליהודים שנושאים סממנים חיצוניים בלבושם להסתובב ברחוב. ״בפרלמנט יודעים שהמנהיגים המוסלמים קוראים לאחיהם ברחבי העולם לפעול כנגד יהודים, כולל כאן בהולנד, והם לא עושים דבר. התפיסה האנטי ישראלית שלכם מבעירה את אש המלחמה במקום להרגיע אותה. אני רוצה להזכיר את העזרה שנתנו ערביי ישראל לניצולים באסון הר מירון עד לא מזמן. מדובר במשפחה. החופש לא יגיע כל עוד בספרי הלימוד, הממומנים גם מכספי המיסים שלנו, יופיעו טקסטים המעודדים שנאת יהודים״.
שגריר ישראל: תודה על התמיכה
שגריר ישראל בהולנד, נאור גילון ביקש להודות לראש ממשלת הולנד, מארק רוטה על תמיכתו בישראל. הוא ציין שקשה לו להבין כיצד בזמן שישראל מותקפת על ידי למעלה מ-4,000 טילים, שמשוגרים מעזה, עדין קיימים גורמים אשר רוצים להגביל את הזכות של ישראל להגן על עצמה. הוא הודה לפרלמנט ההולנדי על כך שדחה היום בקשות רבות לפעולות כנגד ישראל, והודה למשתתפים הרבים שהגיעו במיוחד לתמוך בישראל ולתושבי הכפר הנוצרי URK שתלו דגלי תמיכה.
עורך הדין רוני אייזנמן, המכהן כיו״ר בארגון CIDI אמר כי זה לא פופולרי לעמוד היום לצד ישראל, ״אבל הנה חברים אתם כאן ואנחנו כאן אחד לצד השני לטובת ישראל! לטובת מדינה דמוקרטית מוקפת אויבים, שמאז ומתמיד נמצאת במלחמה. ישראל צריכה את התמיכה שלו עכשיו יותר מתמיד, בעיקר כשברקע אנו שומעים, מוות ליהודים, מוות לציונים. כל יהודי הוא ציוני, כל חבר של מדינת ישראל הוא ציוני. בקריאותיהם הם מדברים עלינו!״
שליח ארגון בני עקיבא, פדיה הלפרין, שהשתתף בעצרת מסר לדאצ׳טאון שהוא שמח מאוד שנכח במקום. ״העצרת הייתה עצרת של שלום באווירה טובה. שרנו שירים ביחד, זה נתן לי כוח.״
העצרת הסתיימה בשירה משותפת של התקווה ושירת ״עם ישראל חי״.
תמיד מעניין לראות כיצד עיתוני העולם מסקרים התרחשויות בישראל כמו אלה להם אנו עדים בימים האחרונים. עבורנו כמובן, האתרים ההולנדים הם המעניינים ביותר. בכתבה זו הכנו עבורכם סקירה קצרה של אתרי החדשות ההולנדים, ונתנו להם ציונים.
באתר הפופולרי NU.nl הופיעה בין השאר הכותרת הבאה: “בעקבות האלימות (geweld) בין ישראל לפלסטינים נהרגו 33 בני אדם… הפצצות ישראליות על מטרות פלסטיניות הובילו למותם של שלושים פלסטינים, ביניהם עשרה ילדים. במתקפת תגובה ירו הפלסטינים טילים שהובילו למותם של שלושה ישראלים” .
בכתבה מאוחרת יותר נעשה הדיווח מאוזן יותר ונאמר: “חברי ארגון הטרור חמאס שיגרו מאות רקטות מעזה למטרות בדרומה ובמרכזה של ישראל, וביניהם ירושלים תל אביב, ולוד… הצבא הישראלי מדווח שמאז יום שני בערב שוגרו יותר מאלף טילים לכיוון ישראל… ישראל מכה בחוזקה בתגובה להפצצות הפלסטיניות. עד כה נפגעו בוודאות כארבעים פלסטינים ביניהם עשרה ילדים”
האתר מדווח גם על המהומות בלוד ועל אובדן השליטה שם, ומצטט את ראש העיריה שאומר: “כל ישראל צריכה לדעת שיש כאן אובדן שליטה מוחלט… זוהי מלחמת אזרחים”
באופן כללי האתר נראה מאוזן למדי תוך שהוא משתדל להציג את טענות שני הצדדים והכתבות על ישראל אינן בעדיפות גבוהה. אתמול (שלישי) דווח בעמוד הראשי על ההתפתחויות, אך היום הדיווחים נדחקו אחורה.
האתר NRC פרסם ביום שלישי בערב את הכותרת הבאה: “חמאס שיגר 130 טילים לעבר תל אביב כנקמה על תקיפה אווירית הישראלית”. גם בגוף הכתבה מוצגים האירועים כאילו ישראל היתה הראשונה לשגר טילים: “התנועה הפלסטינית המיליטנטית חמאס פתחה ביום שלישי בערב בהתקפת טילים על תל אביב כנקמה על התקפה אווירית ישראלית על רצועת עזה. לפי סוכנות הידיעות רויטרס, עשרות בני אדם נהרגו בהתקפות: לפחות 28 בעזה ושלושה בישראל.
המתקפה הישראלית מוקדם יותר שלשום ברצועת עזה כללה שמונים מטוסים, ומוטטה מגדל שבו שכן משרד חמאס. חמאס אומר כי ירה בתגובה 130 טילים”
העיתון Algemene Dagblad מציין בכותרת “שליח האו”ם: ישראל וחמאס בדרך למלחמה מסיבית”. המאמר מציג תמונה מאוזנת למדי המתארת את המצב באופן שקול בשני הצדדים:
“בלילה שבין שלישי לרביעי, תושבי עזה הרגישו את בתיהם רועדים והשמיים נדלקים מטילים מעופפים וירי נגד מטוסים. יחד עם זאת, ישראלים נאלצו לברוח למקומות בטוחים כדי להסתתר מפני התקפות.על פי הדיווחים נשמעו פיצוצים בתל אביב לאחר שהעיר הייתה מטרה להתקפות טילים ביום שלישי.
בהתקפת הרקטות ביום שלישי בין ישראל לעזה מתו 40 בני אדם, בהם 35 פלסטינים. על פי נתוני משרד הבריאות בעזה, 12 מהם ילדים. לפחות שלושה אנשים מתו בצד הישראלי.
כמה עיתונים דיווחו כי גבר בן 52 ובתו בת ה-16 נהרגו בפיגוע רקטה אמש. אמש שלוש נשים מתו.”
העיתון מציין ממקורות ישראלים כי נורו כ-1,050 רקטות.
עפ”י העיתון, הסיבה לפרוץ האירועים הייתה “בעקבות ימים של פרעות בירושלים. היה חשש מגירוש מתוכנן של משפחות פלסטיניות במזרח העיר. עליהם היה לפנות את מקומם למתנחלים יהודים. מאות בני אדם נפצעו כאשר מפגינים פלסטינים התעמתו עם משטרת ישראל במסגד אל-אקצה”.
הכתבה מסתיימת בציון התגובה של נתניהו לאירועים ואיומו להגביר את תדירות ההתקפות, ומאידך, קריאה מצד האו”ם לשני הצדדים להפסיק את ההסלמה.
יום לאחר האירועים, הכתבה ממוקמת במקום לא בולט במיוחד בדף האינטרנט הראשי של העיתון. האירוויזיון יותר חשוב!
הטלחראף מציג את האירוע כולו מהזווית הישראלית’ ומתאר את אימת התושבים במקומות שונים במדינה: תל אביב, “הבירה המסחרית של ישראל”, ראשון לציון, לוד וחולון.
בפער ניכר לעומת AD, מציין הטלחראף 130 רקטות בלבד. הוידאו במרכז הכתבה מציג תמונה מאוזנת, אך אין לעומת זאת כל התייחסות לתגובה הבינלאומית.
הכתבה מסתיימת בשני סיפורים אישיים, האחד על שתי נשים שלא הצליחו להינצל מהתופת באשקלון משום שבבינייני המגורים שלהן לא היו מקלטים. השני בתיאור מקלט ציבורי שלמרות מצבו העלוב, סיפק לאישה בכיסא גלגלים ולמטפלת שלה מחסה שבזכותו ניצלו חייהן. לבסוף מתוארת התגובה הישראלית.
באתר החדשות של NOS, בדומה ל-AD, מוצגת תמונה עניינית ומאוזנת לגבי הפגיעות בשני צידי המתרס. האתר אף מציין כי ישראל הזהירה את יושבי הבניין שאותו עמדה להפציץ שעליהם לעזוב, ורק אז ירתה עליו.
בשונה מהטלחראף, אין כלל התייחסות לזווית האישית של ההתרחשויות. אם כי כאן מצטיירת תמונה מדאיגה של מלחמת אזרחים, שהתפשטה אף לחיפה. “לדברי הכתבת אנקי רכס, חמאס חוגג את שבעת הטילים הפלסטינים שפגעו בישראל כניצחון. בינתיים, האלימות התפשטה גם למקומות בישראל שבהם מתגוררים פלסטינים רבים. ערים כמו חיפה, נצרת, יפו ולוד, עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים ופלסטינים, הוצתו”. רכסמוסיפה יש גם הפגנות ופציעות: “זה למעשה חסר תקדים ואולי אפילו מדאיג יותר מההפגזה עצמה”.
הידיעה באתר מרחיבה מעט יותר באשר לגורם להתרחשויות, אך הגורם מוצנע בסוף הכתבה. אחרי תיאור תגובת האו”ם, שאינה מזכירה כל קריאה לצדדים להרגיע את הרוחות: “העימותים התעוררו תחילה בגלל מגבלות חופש של פלסטינים במהלך הרמדאן בעיר העתיקה, ואז על פינוי משפחות פלסטיניות במזרח ירושלים.”
הנושא כולו מסוקר בראש העמוד הראשי של האתר.
מסקנות
לסיכום, כל מקור מדווח תמונה שונה מעט של ההתרחשויות, ושם דגשים על אספקטים שונים של הקונפליקט. חלק מציירים את זה כמלחמה בין ישראל לחמאס, וחלק משרטטים תמונה של מלחמת אזרחים.
בסך הכל לא ניתן לדבר כאן על סיקור מוטה מצד רוב האתרים, מלבד ה-NRC הפרו פלסטיני, והטלחראף שפרסם כתבה יותר מוטית לטובת הצד הישראלי. כל אחד מאיתנו (ומההולנדים) רשאי להחליט בעצמו כמובן מי מהאתרים מייצג עבורו את התמונה המהימנה ביותר, אולם בינתיים לא ניתן לומר שההולנדים כולם נגדנו.
ראיתם דיווחים אשר נטו מאוד לטובת אחד הצדדים? כתבו לנו בתגובות (וצרפו לינק לכתבה).
״האנטישמיות היא מפלצת רבת ראשים, אשר בזמן האחרון מתחילה שוב להתעורר״, כך אמר שר המשפטים ובטחון הפנים, פרדיננד חרפרהאוס ביום שני האחרון, במפגש זום מיוחד לקהילה היהודית.
השר מוכר לכולנו בעיקר בזכות תפקידו בקבינט הקורונה והופעותיו במסיבות העיתונאים בנושא. אתמול (ראשון) התפנה חרפרהאוס מעיסוקיו הדחופים לטובת פגישת זום עם הקהילה היהודית בנושא האנטישמיות. הפגישה היתה יוזמה של השר עצמו שפנה לארגון ‘מכבי הולנד’ וביקש לאפשר לו לשוחח ישירות עם יהודים על נושא האנטישמיות כפי שהם חווים אותו באופן אישי.אנשי מכבי שמחו להרים את הכפפה ואירגנו מפגש זום, אשר היה פתוח לקהל. כ-100 משתתפים לקחו חלק באירוע וחלקם שלחו שאלות מראש. פולטיקאים רבים נוהגים להתבטא בנושא האנטישמיות, אולם זו הפעם הראשונה זה זמן רב שבכיר בממשלה מכהנת מבקש לפנות ישירות אל חברי הקהילה היהודית.
השר פתח את דבריו בברכות לחג החנוכה ואמר כי למרות שחנוכה הוא חג המציין ניצחון יהודי, מטרת הפגישה הזו היא לדבר דווקא על נושא האנטישמיות, שלצערנו עדיין לא הוכרע ואינו יורד מסדר היום. לדבריו המלחמה באנטישמיות צריכה להיות תקיפה, גם אם מדובר במקומות מסויימים רק בהערות ולא בהכרח במעשים. הוא תאר את האנטישמיות כ’מפלצת רבת ראשים’ אשר לעולם אינה ישנה. בימים אלה אנחנו רואים עדויות רבות שהיא שוב מתעוררת ו’מעיזה’ יותר, גם לנוכח הקורונה והמצב הכלכלי. אנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנשים בהולנד (יהודים ולא יהודים) אוזרים עוז להגיב במהירות ובתקיפות אל מול מקרים של הערות אנטישמיות, אפליה ואיומים, גם ברשתות החברתיות ובמדיה הדיגיטלית.
כבר בפתיחת דבריו היה חראפרהאוס איש בשורה: ״הממשלה החליטה להגדיר תפקיד חדש של מתאם ארצי לענייני אנטישמיות, שיתחיל לפעול בתחילת שנת 2021״ (Nationaal Coördinator Antisemitismebestrijding).הצופים ברכו על הצעד הזה שיאפשר מעקב מאורגן ומלא אחרי תופעות בעלות אופי אנטישמי ואולי יציע תגובה אפקטיבית ומהירה יותר לכל מקרה.
המשתתפים הציגו מספר שאלות בפני השר:
ישנה הגדרה מקיפה של אנטישמיות אשר מקובלת (כמעט) על כל הקהילות באירופה ואומצה גם על ידי מספר ממשלות באירופה. האם לא ראוי שגם הפרלמנט ההולנדי יאמץ הגדרה ברורה וייתן לה מעמד חוקי, כך שלא יהיו יותר דיוני סרק לגבי כל אירוע (כמו לדוגמא הפגיעה במסעדת הכרמל באמסטרדם לא מזמן), האם מדובר באנטישמיות או לא?
התשובה: השר תומך בהחלט בהצעה כזו וינסה לקדם אותה. אולי לא בהכרח במעמד של חוק, אבל באופן שיאפשר אכיפה מהירה של עבירות על רקע אנטישמי.
אחת הצופות הצעירות שאלה אלו כלים עומדים לרשות הצעירים, למשל ברשתות החברתיות, כדי להתריע על התבטאויות אנטישמיות?
התשובה: זהו נושא חשוב ביותר. הרשתות והמדיה החברתית הן במקרים רבים רעילות ביותר ומאפשרות ביטויים קיצוניים ביותר, אך הן יכולות להיות גם חלק מהפתרון במלחמה הכללית נגד ביטויי שנאה (hate speech). צריך ללמד את הצעירים להיות ביקורתיים אל מול המסרים הרבים ברשת.
האם בכוונתך להכריז (לנוכח הבחירות הקרבות) שלא תשתף פעולה עם מפלגות אשר מאפשרות או מעבירות מסרים אנטישמיים?
התשובה: השר אומר שעל כך יש לו תשובה קצרה – כן!
מהי תגובתך לגבי מקרים כמו של חברת הפרלמנט בוחאליקט ממפלגת חרונלינקס שהשתתפה (בעבר) בהפגנה שהיו בה שלטים ומסרים אנטישמיים?
התשובה:כאשר דגלי ישראל מופעים בצורה פוגענית בהפגנות, אין לזה מקום. אך צריך לשפוט כל מקרה לגופו. העובדה שהיא התנצלה ושראש המפלגה שלה (קלאבר) היה ברור בעניין היא מספקת בעיניו.
לאחר שענה על השאלות, התנצל השר שעליו לסיים ולמהר לפגישה דחופה בנושא הקורונה.
ביום שבת צפיתי עם בני הצעיר בהגעתו של סינטרקלאס להולנד, הפעם בטלוויזיה. זו הייתה חוויה שונה לגמרי מהעמידה הנרגשת ברחוב בהמתנה לסינטרקלאס במצעד באמסטלווין ואיסוף ממתקים מהפיטים. יחד עם זאת, בשנים הקודמות, כשצפיתי במצעד, הרגשתי לא בנוח עם הפיטים שחלקם נראו לי כקריקטורה של עבדים. אך כמי שחיה פה רק שנים ספורות חשבתי שאולי אני לא מבינה מספיק לעומק את סוגיית פיט השחור, אשר מעוררת דיונים סוערים בהולנד בשנים האחרונות. כדי להבין טוב יותר את הנושא צלצלתי לרוברט פאושייה, סופר הולנדי יהודי מוערך וידוע, שפרסם מספר ספרים בנושאים של רב תרבותיות, התבטא בעבר בתקשורת בנושא פיט וגם כתב ספר ילדים בנושא.
״אני סופר שכותב בעיקר ספרי מבוגרים וזו אחת הפעמים הראשונות שפונים אלי בגלל ספר הילדים שכתבתי״ רוברט פאושייה
“אני חוגג את סינטרקלאס כל חיי. למרות שסינטרקלאס לבוש כבישופ, בעיני הוא חלק מהמסורת ההולנדית שכל הולנדי יכול לחגוג. אצלינו במשפחה, אני ואבי כותבים למחייתינו וגם שני אחיו של אבי כותבים. השירים שאנחנו כותבים אחד לשני בחמישי לדצמבר היו תמיד מתוחכמים. הם היו דרך לומר למישהו מה חושבים עליהם בשנה שחלפה בדרך משעשעת וקלילה. המבוגרים גם כותבים את השירים הללו ולפעמים במשך שנה שלמה צוחקים על מישהו שמעשה שעשה ייכנס לשיר שלו בסינטרקלאס.”
מיהו פיט?
“פיט הוא העוזר של סינטרקלאס. כשגדלתי בשנות ה-70 וה-80 פניו היו שחורות, הייתה לו פאה עם תלתלים שחורים, אודם אדום, עגיל מזהב, הוא דיבר במבטא סורינמי והתנהג בצורה מטופשת. כילד לא שמתי לב למבטא, לא עשיתי את ההקשר בין זה שהוא בעל עור שחור לבין אנשים בעלי עור שחור סביבי.”
מה הבעיה סביב פיט?
“בהולנד חיים כחצי מיליון עד מיליון אנשים שאבותיהם היו עבדים ששועבדו על ידי הולנד והובאו מאפריקה לקולוניות כמו סורינם והאנטילים ההולנדים. הם אמנם מיעוט אבל עדיין הרבה אנשים עם היסטוריה קשה של עבדות וכואב להם, גם כמה מאות שנים אחר כך שיש אנשים שצובעים את פניהם בשחור ומתחפשים לפיט, העוזר של סינטרקלאס שהוא לבן והם מגיעים יחד להולנד בספינה. אשתי היא הולנדית ממוצא סורינמי, צאצאית למשפחת עבדים. בדרך כלל היא לא נוטה להתייחס לגזענות, אך בנושא הזה היא סיפרה לי, כששוחננו על כך לראשונה, שכילדה היא תמיד הרגישה לא נעים כשהפיטים נכנסו לכיתה בבית הספר, הם התנהגו באופן מטופש, דיברו כמו הוריה (במבטא סורינמי) והיו העוזרים של איש זקן לבן. היא הרגישה שהם צוחקים עליה. כילד גדלתי באמסטרדם זאוד (Zuid) ובבית הספר היסודי ישב לידי במשך שנים ילד שחור (היחיד בכיתה של לבנים). לאחר השיחה עם אשתי צלצלתי לשאול אותו איך הוא חווה כילד את סינטרקלאס ופיט והוא אמר שחש כמו אשתי. אני ישבתי לידו שנים וחוויתי את החג אחרת לגמרי ממנו, בלי לדעת על החוויה השלילית שלו.
רוברט ומשפחתו
מבחינתי הדיון הוא לא החוויה של הלבנים ההולנדים בחג, זה לא נוגע לחוויה שלי, כי לא צוחקים עלי. זה נוגע לאנשים שכל חייהם, מדי שנה למשך מספר שבועות בנובמבר ובדצמבר מרגישים שצוחקים עליהם, שמתעלמים מרגשותיהם. הדיון סביב פיט השחור לא קשור בעיני לחג בכללותו אלא הוא פרט אחד בחג שניתן לשנות מבלי לפגוע בחג עצמו. פרט שלא מתאים לתקופתינו, צריך לעדכן את הפרט הזה. אם מטרת הצבע היא שהילדים לא יזהו את המבוגר שהתחפש לפיט אז אפשר פשוט להסתתר מאחורי צבע אחר, צבע שלא נקשר להיסטוריה כזו פוגענית ושיאפשר לכל מי שחי פה ליהנות מהחג ללא פגיעה. מה שנראה לי כפרט קטן אחד בחג, הפך פה למלחמת תרבות בה אנשים מגינים בלהט על זכותם לצבוע את פניהם בשחור ואומרים שזו הארץ שלנו ולא יגידו לנו מה לעשות פה. זה נושא ילדותי שהפך לנושא של מבוגרים. לדיון למי שייך העבר של המדינה הזו. בעיני זו מטאפורה לדיון בשנים האחרונות לגבי ילדי מהגרים שנולדו בהולנד, שהם הולנדים ועדיין מתייחסים אליהם כמהגרים שאין להם זכות להביע דעה.”
אחת הסיבות שבגללה בחרתי לפנות לרוברט, היא שלפני מספר שנים, הוא כתב ספר ילדים בשם Alleen maar stoute kinderen ובו הילדים מתחפשים לפיטים וצובעים את פניהם בהרבה צבעים צבעוניים ירוק, כחול, אדום וצהוב ומקשטים בנקודות צבעוניות.
״אני סופר שכותב בעיקר ספרי מבוגרים וזו אחת הפעמים הראשונות שפונים אלי בגלל ספר הילדים שכתבתי.״
למה פיטים צבעוניים ולא פיטים מרוחים בפחמים?
״הפיטים המרוחים בפחם יכולים להיות פשרה אבל לטעמי, הצבעים השונים זו ממש התרחקות מהפרצוף השחור ובעיני צריך להשאיר מאחור את השחור, אני חושב שלילדים לא יהיה אכפת. למי שמתעקש על פיט מרוח בפחם כדי להיצמד לסיפור שפיט יורד בארובה ומתלכלך, הכל מומצא אז מה זה משנה? הרי לרב הבתים אין ארובה וגם אם יש זה לא אמין שאדם מבוגר יכול לרדת בה ולתת מתנות. כל הסיפור מלא בפרטים מומצאים אז מה הבעיה לשנות את הצבע של פיט?״
איך הגעת לרעיון של פיטים צבעוניים?
״חשבתי שזה יהיה כיף, זה חג של ילדים ואם ילדים בתקופה הזו של השנה יצבעו אחד לשני את הפנים בצבעים שונים זה יהיה כיף ולגמרי יתנתק מכל הדיון על הצבע השחור.״
האם אתה מרגיש שההולנדים נוטים לסטראוטיפים ולגזענות?
״אני גדלתי בהולנד 25 שנים אחרי שמלחמת העולם השניה הסתיימה. אמא שלי אמריקאית ואבא שלי יהודי הולנדי, שמשפחתו חוותה כאן את השואה, וחלק מבני משפחתו לא שרדו את השואה. בשבילי זה לא סיפור מספרי ההיסטוריה. בני משפחתי סיפרו שהם התחבאו ועברו בין מקומות מחבוא, שהאוכלוסייה ההולנדית והרשויות ההולנדית עזרו לגרמנים למצוא יהודים. אני גדלתי במדינה בה הממשלה שיתפה פעולה עם הגרמנים ולא הרבה אנשים התנגדו לזה. תמיד חשבתי על זה, שמתייחסים אלינו אחרת. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו בשואה וההרגשה שזה יכול לקרות לא נעלמה. גם פיט השחור והיסטוריית העבדות היא היסטוריה אלימה וברוטאלית. התחושה שלי היא שזה מובנה פה בתרבות להסתכל על חלק מהאנשים אחרת. הדיון על הפיט, הוא דיון על מי הבוס פה, מי יעצב את התרבות. אי אפשר לומר למשפחה שחיה פה כבר כמה דורות “זו הארץ שלנו וככה אנחנו עושים את זה פה, אתם רק אורחים”. נושא העבדות אולי נשמע כהיסטוריה עתיקה וחלק מהאנשים אומרים, למה אתם עוד מדברים על זה, זה היה מזמן. אבל זה חלק חשוב וכואב מההיסטוריה. בשנים האחרונות עצם הדיון בסוגיית פיט מהווה שיפור. כשהתחיל הדיון רב האנשים לא היו מוכנים לחשוב על שינוי במנהג של פיט. רוב המדינה לא הייתה מודעת לרגשות שיש לחלק מהאנשים לגבי פיט. רוב ההולנדים לא גרים בערים גדולות, אלא ביישובים קטנים בהם רוב האנשים הולנדים לבנים שלא שמעו על הנושא ולא דנו בו. הפתיע אותם שחיים פה אנשים שמרגישים ככה. כיום, במיוחד בחצי השנה האחרונה, אין כבר אנשים שלא מודעים לרגשות השליליים לגבי פיט, לפחות יש מודעות ודיון בנושא. זה כבר שיפור.”
לבסוף, כדי לעזור לנו הישראלים החיים פה להבין טוב יותר את תחושות היהודים והמיעוטים החיים בהולנד, על אילו ספרים אתה ממליץ לנו?
“יש ספר שלי שיצא לאחרונה ועוסק בכך Salomons oordeel (זהו המשך לספרו המצליח שגם הוא עוסק באותם נושאים: Alleen maar nette mensen שגם הופק כסרט).
ספר מעניין נוסף הוא Wees onzichtbaar (הֵיֵה בלתי נראה) שנכתב על ידי Murat Isik ומספר את סיפורו של מהגר מטורקיה שגדל בביילמר, בקרב ה״שחורים״, הוא היה הטורקי היחיד בקרב השחורים וגם סבל מאפליה על ידם.
הסופרת Cynthia Mcloed כתבה מספר ספרים על העבדות בסורינם, אחד מהם שמומלץ (וגם הופק כסרט) הוא Hoe duur was de suiker.”
פמקה הלסמה (Femke Halsema), ראשת העיר של אמסטרדם מזה שנתיים, ערכה בשבוע שעבר מפגש מקוון עם אנשי הקהילה היהודית והצהירה כי “יהודים אמורים לא רק להרגיש בטוחים – אלא להרגיש גאים כשהם הולכים עם כיפה באמסטרדם”. כמו ראשי עיר שקדמו לה, מקפידה גם הלסמה לשמור על קשר רציף עם הקהילה היהודית בעיר. ביום שני שעבר (9.11.20), השתתפה הלסמהבמפגש שארגנו ארבעה ארגונים יהודיים (NIHS, LJG, PIG, Jonet.nl) באמסטרדם. כ-130 איש ואישה השתתפו במפגש ורבים מהם שלחו שאלות מראש. גם נציג דאצ’טאון הצטרף למפגש. מסקירה אקראית של תמונות המשתתפים, נראה כי מרבית המשתתפים היו קהל מבוגר. נצפו גם כמה ילדים שהצטרפו להוריהם, או לסבא וסבתא. קיימל רייקן (Kemal Rijken)מארגון Jonet, הקריא שאלות נבחרות.
האווירה במפגש הייתה נינוחה, והלסמה, אשר היתה במשך שנים רבות חברה ויושבת ראש מפלגת השמאל Groen Links (שמאל ירוק), ענתה באדיבות ובחיוך על כל השאלות. “היהדות והתרבות היהודית הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של אמסטרדם” היא אומרת, “וצריך לעשות הכל כדי לוודא שכך זה גם ימשיך להיות”. כאשר היא נשאלת לגבי חששם של יהודים ללכת עם כיפה ברחובות העיר, היא עונה: “זה נורא ואיום שיהודים לא מרגישים בטוחים ללכת עם כיפה. יהודים אמורים לא רק להרגיש בטוחים – אלא להרגיש גאים כשהם הולכים עם כיפה באמסטרדם”. היא מפצירה באנשים שחווים אנטישמיות בצורות שונות להגיש מיד תלונה במשטרה כדי שיוכלו לטפל בעניין. בתשובה לשאלות נוספות בנושא תחושת הביטחון של היהודים, הלסמה חוזרת ומדגישה שבכל מקום שמדוווחים בו מקרים של איום או פגיעה, העירייה תעשה הכל כדי לגרום לתושביה לחוש בטוחים בעיר. בשנה שעברה הגישה הלסמה עצמה תלונה רשמית נגד אוהדי מועדון הכדורגל של אדו דן האח אשר קראו קריאות אנטישמיות והשחיתו מספר אתרים בעלי הקשר יהודי באמסטרדם. עוד בנושא ביטחון היא מעדכנת כי לאחר הפיגועים האחרונים בפריז ובווינה היא התייעצה ועודכנה מספר פעמים על ידי גורמי ביטחון – אך מסבירה כי אינה יכולה לפרט לגבי התרעות ספציפיות אם היו כאלה.
יחס שווה לכל הצדדים
לצד היחס החם שהלסמה מפגינה בתשובותיה, היא מקפידה להדגיש שזהו היחס שכל מיעוט וכל אזרח זוכה לו באמסטרדם. כאשר היא נשאלת אם העירייה מציעה תמיכה ליהודים מבוגרים בזמן הקורונה, היא עונה “כמובן, אך לאו דווקא ספיציפית ליהודים או על בסיס שייכות למגזר כלשהו אלא על בסיס צורך סוציאלי ורפואי”. היא מזכירה את המקרה של בית שלום, בית הקשישים היהודי בשכונת באוטנפלדרט שהיו בו מקרים רבים של קורונה בגל הראשון וזכה לתשומת לב מיוחדת של העירייה.גם כשהיא מדברת על מאמציה של העירייה להעניק לתושביה היהודים תחושת ביטחון, היא מזכירה מיד שזוהי גם המדיניות לגבי להט”בים וכל מגזר אחר בעיר. כאשר היא נשאלת לגבי ההפגנות הבעייתיות בכיכר הדאם היא מקפידה לשמור על נייטרליות: “חופש ההפגנה חשוב מאד באמסטרדם” היא אומרת, “בעבר היו בעיות עם ההתנהגות של שני ההצדדים. נקבעו הוראות לגבי הפגנות לסירוגין בעד ונגד – אבל משני הצדדים לא כולם עמדו בהסכמים. אחרי הקורונה המפגינים משני הצדדים יוכלו לחזור להפגין, כל עוד הם עומדים בכללים. אם לא יעמדו, יאסר עליהם להפגין”
המראיין שואל האם העירייה תתערב במקרים של הערות אנטישמיות בהפגנות. “כן”, עונה הלסמה “אבל לגבי דגל פלסטין נקבע על ידי בית המשפט שלא מדובר באנטישמיות. אם יש צלבי קרס עם דגל ישראל, או השוואה של יהודים לג’וקים וכדומה (אלה מקרים שהיו בעבר) – זה נאסר על ידי בית המשפט וייאכף”. גם בתשובתה לשאלה מה היא חושבת על תנועת ‘בי די אס’ , הלסמה נשארת זהירה ולא סוטה מעמדתה על פי הקהל איתו היא מדברת. “אני מתעסקת רק בענייני אמסטרדם” היא אומרת, “את הבעיות במזרח התיכון אני משאירה למזרח התיכון. כל עוד החוקים כאן נשמרים, אני לא מתערבת”. היא מספרת שבמערכת החינוך של אמסטרדם יש הוראה ברורה, בנוסף לתכנית הלימוד הארצית, לחנך לסובלנות ולחופש דעה.
לקראת סיום, המנחה שואל האם בעקבות ההתנצלויות הרשמיות של מלך הולנד ושל ראש הממשלה מוקדם יותר השנה, גם עיריית אמסטרדם מתכננת התנצלות שכזו על שיתוף הפעולה של המערכת עם שלטון הכיבוש הנאצי. “ככל הידוע לי היתה התנצלות כזו בעבר” אומרת הלסמה, “אך בכל מקרה נערך עכשיו מחקר היסטורי מקיף מאד מטעם העירייה לגבי תיפקודה במלחמת העולם השנייה. במידה ויעלה מן המחקר שיש מקום להתנצלות ולקיחת אחריות אני כמובן אעשה זאת ללא היסוס”.
המפגש הסתיים בחיטוט קצר באילן היוחסין האישי של ראשת העיר, בחיפוש אחר שורשים יהודיים. לאמסטרדם היו כבר כמה וכמה ראשי עיר יהודים, אך ראשת העיר הנוכחית איננה אחת מהם. “רבים חושבים שיש לי שורשים יהודיים” היא מחייכת, “אולי בגלל התלתלים והשיער הכהה. אבל זה לא כך. נעשה מחקר שורשים של משפחתי, ואם יש שם עקבות יהודיים, הם לא מגיעים לצד המשפחתי שלי.״
דניאלה בן יוסף, שנולדה בהופדורפ (Hoofddorp) לאב ישראלי ולאם הולנדית, מרגישה שהזהות שלה חצויה. “הילדים בבית ספר לא הבינו את המנהגים שלי, למה אני לא יכולה לאכול כל דבר, למה בכיפור אני לא מגיעה לבית ספר”
דניאלה בן יוסף (44), משתפת אותנו בסיפור ילדותה מתוך הסלון הפרטי שבדירתה המוארת באמסטלפיין. שעת בוקר, הילדים בבית הספר, לצידה המחשב. ״זה היום שבו אני עובדת מהבית, פעם בשבוע, מסדרת את כל עניני האדמיניסטרציה של העסק״. בן יוסף היא בעלת עסק לקייטרינג בשם Daan’s Kitchen ובימים אלו גם מציעה מכירת מוצרי מזון בחנות שלה באסמטלפיין. בזהותה המורכבת של דניאלה לא ניתן להבחין בקלות. בחברת ישראלים היא מרגישה הכי ישראלית, מדברת את השפה, מבינה את הסלנג ומאוהבת באוכל הישראלי ובחוף הים התל אביבי. כשהחברות ההולנדיות מזמינות ל’בורל’, היא תגיע ותשתה איתן כוס פרוסקו לצד ביטרבל מסורתי. כי בעצם היא מכאן ומשם. כהגדרתה: ״אני חצי ישראלית חצי הולנדית״.
ילדותה ושנות נעוריה עברו עליה בעיר הופדורפ. אביה ישראלי שהכיר את אמה ההולנדית בבר אמסטרדמי בשם ״תל אביב״. דניאלה היא הצעירה בבית, ויש לה אח בכור. זכרונות הילדות שלה מתובלים בתערובת הזו של ישראליות והולנדיות.
״בגיל ארבע, ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר קתולי כי הוא נחשב לטוב. לנסוע מדי יום לאמסטרדם ללמוד בבית הספר היהודי לא היה מעשי, למרות שזה מה שאבא שלי היה רוצה בשבילנו. אבא שומר מסורת, עם השנים הקשר שלו אל הדת אפילו התחזק. הוא מבקר מדי שבת בבית הכנסת.בהופדורפ לא היו כמעט ישראליים בזמנו. היינו בין הראשונים, ולגדול כך כאשר המנהגים שלנו היו שונים זה גרם לאנשים להסתכל עלי גם בצורה אחרת. בכל שישי היינו עושים קידוש, ארוחת ערב חגיגית וזה היה טקס שלא ויתרנו עליו. אבא אף פעם לא נתן לי לקבוע תוכניות אחרות ליום שישי. ואמא שגם לה חשוב לשמור על המסורת עד היום ככה, לא מתכננת תוכניות בילוי אחרות בשישי. וזה הרגע המשפחתי שלנו ביחד, שאני אוהבת.״
הילדה של אבא
ניכר כי דניאלה היא ״הילדה של אבא״. אביה שזור לכל אורך השיחה במשפטים, בסיטואציות שהיא מספרת. החיבור הישראלי של אבא למקום בו היא גדלה כילדה מעורבת מאוד דומיננטי. כשהיא מדברת על ישראל היא קורנת, מבלי לשים לב הכל נאמר בחיוך ונראה שיש שם אהבה גדולה. אביה דאג במהלך השנים שהם יטוסו לפחות שלוש פעמים בשנה לחופשות משפחתיות בישראל וזה מה שחיבר אותה מאוד לשורשים הישראלים, ולמשפחה בארץ. הקרבה לתקופת החגים מובילה אותנו לשוחח לא מעט על עברה. אני מסוקרנת לשמוע איך היא גדלה במקום בו היא בעצם מרגישה זרה. משהו מחבר אותנו כאן ועכשיו לאותו המקום. ואני מוצאת את עצמי דרוכה ומקשיבה.
״רק בבית הרגשתי את החג. אבא שלי דאג לזה שכל חג יתנהל לפי הספר, הוא דאג לכל הפרטים הקטנים. אני חושבת שמשמעותו של החג זה להיות עם משפחה או חברים טובים. אני מאוד אוהבת שהשולחן מלא באוכל והבית מלא באנשים. זה היה הרבה פעמים קשה שאנחנו לבד בהולנד וכל המשפחה הייתה בארץ. בתקופה של התיכון לא יכולנו לטוס הרבה, בית הספר הגביל אותנו. היו חגים שדודה שלי הייתה באה לכאן, אני זוכרת את זה ממש כרגעים משמעותיים. היה לנו ממש כיף.״
סבא וסבתא של דניאלה מצד אימה (ההולנדים) לא חגגו איתם אף פעם את החגים. הם לא הבינו מה זה ולא ניסו להתחבר לזה, מספרת דניאלה, ״אחרי שסבתי נפטרה, סבא שלי היה מבלה הרבה אצלנו בארוחות שישי. הצלחנו ליהנות ממנו מאוד לפחות 10 שנים עד שנפטר. הייתי מביאה אותו לארוחות שישי, הוא אהב את זה מאוד, וגם אנחנו נהננו ממנו״
היו לך חברים יהודים במשך הילדות/בגרות?
״תמיד הייתי ילדה מוזרה״, לא הייתי אף פעם חלק מהקהילה היהודית, עד שגדלתי והייתה לי חברה שלקחה אותי למסיבות של חבר׳ה יהודים באמסטרדם. שם הכרתי פתאום הרבה נערות ונערים כמוני. עוד יהודים. ההרגשה של הילדה המוזרה, זו שצריכה להפסיד בית ספר ביום כיפור, זו שלא אוכלת נקניק עם גבינה בימי הולדת, נעלמה. שם הרגשתי שווה בין שווים. אני מרגישה שאני בין שתי מדינות, שתי זהויות. אני מתרחקת מהדת כיום, אבל אני אף פעם לא אתרחק מהמסורת. מהמשפחה, החגיגה של חגים בבית היהודי כמו שגדלתי הוטמעה בי, זה חלק ממני.״
דור ההמשך
את הילדים שלה, שלחה דניאלה למוסד החינוכי היהודי; בית הספר ״ראש פינה״ שבאמסטרדם. היא התלבטה אם לבחור במוסד חינוך יהודי, ואולי אם לא הייתה נשואה לבחור ישראלי, הייתה בוחרת אחרת. אך היא שמחה עם ההחלטה, ונראה שזה טבעי ונכון לבית בו גדלה. בזכות הילדים היא הכירה עוד הורים אחרים, מכל הגוונים ונפתחה בפניה קהילה נוספת. ״כשהילדים למדו ב״ראש פינה״, היה לי קשר טוב עם ההורים האחרים. הרגשתי שם בנוח, קיבלו אותי שם. עם חלק נשארתי בקשר. הילדים היום לומדים בבית ספר תיכון שאינו יהודי, הם מאושרים וגם אני. בראש פינה הסתדרתי עם ההולנדים היהודים וגם עם הישראלים. אני זוכרת שהייתה תקופה בה היו ממש שני מחנות, שתי קהילות נפרדות וחיבור חברתי ביניהן לא היה מקובל. חברה אמרה לי פעם ״כן, את מסתדרת עם כולם, אין לך בעיה״. אני תמיד באמצע, ממש חצויה. מצד שני זה הטוב שבשני העולמות, אני מחוברת לשתי התרבויות. אני מכירה מבפנים את המנטליות ההולנדית וגם את הישראלית, וכנראה שזה כבר כל כך טבעי אצלי שאני יודעת בדיוק עם מי להתנהג באיזו דרך. אני זוכרת שהייתי נכנסת כאמא לבית הספר של הילדים בסמוך לזמן חגי תשרי והייתי מרגישה את האווירה המיוחדת של החגים בבקרים היה נהוג לתקוע בשופר בחצר הכניסה, הייתה טקסיות מיוחדת, שהבנתי עד כמה לי הייתה חסרה כילדה. אני למדתי הכל מהבית, אם ההורים שלי לא היו מלמדים, אם אבא שלי לא היה מספר לי היסטוריה ומדבר איתי עברית פשוט לא הייתי יודעת. למשל, כשהחברים ההולנדים (לא יהודים) שלי שמעו איך אני מתכוונת להתחתן ברבנות הם לא הבינו, הייתי ממש עוף מוזר עבורם. ״
דניאלה, בטוחה בעצמה ובזהותה, לא מתביישת ותמיד מספרת מי היא, מאיפה באה ולמה היא עושה את מה שהיא עושה. ״אני מעדיפה תמיד לומר את האמת מי אני ומה אני.״
לילדים שלך קל יותר היום ממה שלך היה? “כן, הילדים שלי מאוד פתוחים, יש להם הרבה חברים ועצם זה שהם התחנכו בבסיס עם עוד ילדים כמוהם זה מאוד עזר לגיבוש הזהות שלהם ולביטחון שלהם. כיום, בבית הספר התיכון, הם רכשו חברים הולנדים נוספים ועם זאת שמרו על קשר עם חברים יהודים. המגוון שלהם גדול ויש להם אפשרות בחירה, שלי לא הייתה. כשמישהו פעם התבטא בצורה שלילית כלפי הבת שלי, היא פשוט פתחה את הפה והסבירה מה זה להיות יהודי.”
אני מבשלת הכל – מסטמפוט ועד סושי
“אמא שלי אוהבת לבשל והייתה מכינה אוכל מסורתי לחגים, כמו אורז פרסי למשל. אנחנו גדלנו על עדת הספרדים ואלו ההשפעות שלי, אוכל מזרח תיכוני.” בשמונה שנים האחרונות דניאלה הפכה את אהבתה לבישול למקצוע ממש. היא הקימה את העסק שלה שמציע שירותי קייטרינג לכל אירוע, חברות וגם לפרטיים. בשנה האחרונה לפני הקורונה, היא אף עברה למקום משלה עם מטבח גדול ששם גם היא מקיימת אירועים קטנים. בעקבות הגבלות הקורונה לעסקים מסוגה, דניאלה חושבת בצורה יצירתית על מנת למצוא רעיונות נוספים לתחזוק העסק. כיום אפשר למצוא בחנות מוצרי מזון מגוונים למכירה, שלה ושל בעלי עסקים דומים שהיא מקדמת.
מאיפה כישרון הבישול שלך? “קצת מאמא שלי כנראה, כילדה הייתי מסתכלת על איך אמא מבשלת, רציתי לעזור תמיד. הייתה לנו גם שכנה עיראקית שלימדה אותי להכין קובה. בימי הולדת תמיד חיפשתי להוסיף משהו מיוחד, שיהיה משהו ממני. אני יודעת להכין הכל, מסטמפוט עד סושי, אבל החתימה האישית שלי היא מזרח תיכונית. זה מה שאני הכי אוהבת ולזה אני מתחברת. אני תמיד מכניסה את הטוויסט האישי שלי למתכונים. אני מחפשת את הטעם המדויק שיהפוך את המנה למשהו קצת יותר ישראלי.”
אז מה זה אוכל ישראלי בעיניך? “אוכל פיקנטי עם תבלינים, כמו למשל: כמון. בניגוד להולנדים שמכירים בעיקר את תבלין הקרי, מלח ופלפל, לישראלים יש המון תבלינים, מגוון רחב. היום בהולנד זה באמת כבר שונה, אוהבים לנסות יותר טעמים חדשים, ועדיין אני לא רואה את המטבח ההולנדי מתקרב ולו במעט למטבח הישראלי.”
לכבוד החג, ביקשתי מדניאלה לבחור במתכון הולנדי שהיא אוהבת עם החותם האישי שלה ולשתף את קהל הקוראים של דאצ׳טאון. המתכון שדניאלה בחרה הוא טאג׳ין מרוקאי. היא מסבירה שהטאג׳ין שהיא מכינה מבוסס על מתכון הולנדי המורכב מבשר טלה שמתבשל במשך שעות ארוכות על הגז, והוא נקרא: סטופפוט (Stoofpot). מבשלים אותו עם בירה יחד עם התבלינים: זנגוייל וציפורן. בסיום הבישול מגישים את המנה על מצע של פירה. צורת ההגשה הולנדית מאוד.
״זה תבשיל נהדר, הבשר יוצא רך וטעים. אני לקחתי את הסטופפוט ושילבתי תבלינים אחרים המזוהים עם הטאג׳ין המרוקאי. בישול של טאג׳ין הוא בישול ארוך בכלי חרס מיוחד. אני לא משתמשת בטאג׳ין המקורי, אני משתמשת בסיר עם תחתית מאוד עבה שנועד לבישול הסטופפוט. אבל תהליך הבישול דומה. אני נוהגת להשאיר את התבשיל על הגז כ- 5 או 6 שעות.
טאג׳ין מרוקאי עם נגיעות הולנדיות
מצרכים ל 4-5 מנות:
1 קילו כתף טלה, חתוך לקוביות 3 בצלים אדומים חתוכים גס 1 קישוא חתוך לקוביות 4 שיני שום קצוצות גס כף אבקת כוסברה מעט ג’ינג’ר, מגורר 10 תמרים ״מגה’ול״, ללא גרעין 2 מקלות הקינמון כוסברה טרייה (לפיזור וקישוט) זרעי רימון
אופן ההכנה:
בסיר רחב עם תחתית עבה מחממים שמן זית, מוסיפים את קוביות הבשר ומטגנים על אש גבוהה כדקה, עד שכל הקוביות משחימות. חשוב שלא לחרוך את הבשר. מעבירים את הבשר לצלחת ומניחים בצד. מחממים עוד קצת שמן ומטגנים בצל, שום, אבקת כוסברה וג’ינג’ר. מוסיפים את הבשר ומקלות הקינמון. ממלאים שכבה של מים בסיר ונותנים לזה להתבשל על אש נמוכה. מערבבים לחיבור כל הטעמים. במחבת, מטגנים את קוביות הקישואים. בודקים מדי פעם אם יש צורך להוסיף מים. הבישול אורך בין 4-5 שעות. לאחר 4 שעות מוסיפים את קוביות הקישואים המטוגנים ואת התמרים, ומרתיחים כ- 30 דקות. מתבלים את הטאג׳ין במעט מלח, לפי הטעם. הבשר מוכן כשהוא רך מאוד ומתפרק.
מגישים על מצע אורז או קוסקוס. אני מגישה את התבשיל על פירה, כנראה שזו ההשפעה של הצד ההולנדי שבי. מפזרים מלמעלה קצת כוסברה טרייה וזרעי רימון.
טיפים:
אני ממליצה שלא לוותר על הכוסברה בתבשיל הזה. היא משדרגת את התבשיל לגמרי. ומי שבכל זאת לא אוהב כוסברה, אפשר להשתמש בפטרוזיליה.
תנו לבישול זמן, לפחות 5 שעות, זה מה שיוצר את הרכות של הבשר והטעם נפלא.
בזמן שניחוחות מטעמי החג באויר נאחל לכולנו ברכת שנה טובה ומתוקה, מלאה במטעמים שנותנים תחושה טובה של בית.
