בשל אהבתי לקולנוע ולסרטים, תיאטרון טושינסקי שבמרכז אמסטרדם משך אותי בקסמו, בארכיטקטורה המרהיבה שלו, לחקור ולהתעניין על אודותיו, ולגלות את הסיפור שמאחורי היופי. ככל שקראתי יותר, גיליתי סיפור מעניין ומרגש. סיפור חיים של אדם ומשפחתו, של אהבתו למסך הכסף ולבניית בתי קולנוע מפוארים, סיפור הצלחותיו והגשמת חלומותיו עד המלחמה ששינתה הכל.
אברהם אייזק טושינסקי
אברהם אייזק טושינסקי (1942-1868) בן למשפחה יהודית ענייה מפולין, הגיע בגיל 17 לרוטרדם כשבכוונתו להמשיך בהפלגה לאמריקה. אבל כפי שקורה לעתים, התוכניות השתנו, והבחור השתקע ברוטרדם, ואף הביא אליה את אשתו מניה (מרים ארליך) אשר נישאה לו בפולין. יחד הקימו את פונדק הדרכים “פולסקי”, שכפי שמעיד שמו, נתן שירותים בעיקר ליהודים שהגיעו ממזרח אירופה.
קולנוע במבנה של כנסייה קטנה
בתחילת המאה הקודמת העיר רוטרדם הלכה והתפתחה, ואיתה עסקיהם של הזוג טושינסקי. במקביל פרחה אז תעשיית הקולנוע. טושינסקי חובב התיאטרון והסינימה, שכר מבנה של כנסייה קטנה מעיריית רוטרדם, והמיר אותו לבית הקולנוע הראשון שלו, “טאליה”, ב-1911. הייתה זו תחילתה של אימפריה. במהלך 17 השנים הבאות הקים לא פחות מחמישה בתי קולנוע מפוארים ברוטרדם: “טאליה”, שעבר למבנה חדש ומפואר במרכז העיר, “סינמה רויאל”, “סקאלה”, “אולימפיה”, וה”גראנד תאטר” בשנת 1928.
משפחת טושינסקי מאזינה לקונצרט במסעדה באמסטרדם 1932
טושינסקי נשא עיניו גם לאמסטרדם וב- 1918 רכש קרקע בעיר באזור שבין מגדל המונט וכיכר רמברנדט (כיום). הוא תכנן לבנות אולם ברמה עולמית מהחומרים המשובחים ביותר. טושינסקי הצליח להביא ציוד יקר ומורכב לאמסטרדם, ובית הקולנוע נבנה בעלות של ארבעה מיליון גילדן. ב-28 באוקטובר 1921 נערכה הפתיחה החגיגית של בית הקולנוע המפואר, היחיד שנשא את שמו של היזם היהודי – “תאטר טושינסקי”.
המבנה המרשים, שעוצב על ידי האדריכל היימן לואיס דה יונג, משלב סגנונות רבים – ארט דקו, ארט נובו, אסכולת אמסטרדם, השפעות אסייתיות וכמובן עיצובים פרי דמיונו של טושינסקי. הלובי המרשים בכניסה תוכנן באופן שגורם לבאי הקולנוע לחוש שהם פוסעים לתוך עולם של פנטזיה ואשלייה. האולם המרכזי בעל שתי קומות ומרפסת ומכיל 1,200 מקומות ישיבה. אולמות נוספים שימשו למופעי קברט ולבית התה. התיאטרון היה חדשני לא רק בתחום האדריכלי והעיצובי, אלא גם מבחינת המערכות הטכנולוגיות שנחשבו אז למהפכניות ובזכות מערכת החימום והאוורור ששמרה על טמפרטורה קבועה בכל אולמות התיאטרון. בבית הקולנוע הוצגו לא רק סרטים מרחבי העולם, אלא גם הופעות תיאטרון ומוזיקה, ואמנים בין-לאומיים הופיעו בו.
קולנוע טוסינסקי אמסטרדם (צילום: אורי פורת)
[adrotate banner=”37″]
“לא אנטוש”
השחקן מוריס שבלייה בתחנה המרכזית באמסטרדם עם אברהם טושינסקי, שני משמאל (1932)
בעוד שהעסקים שגשגו, בתחום המשפחתי פקדו את בני הזוג שורה של טרגדיות. התאומים שנולדו להם ב-1908, מאייר ונתן, מתו בזה אחר זה תוך שלוש שנים. גם בנם הבכור, וילי, שנכנס לעסקי הקולנוע ועבד כמפיק, הלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 33, מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מצבתו בבית הקברות ברוטרדם נושאת כיתוב ארוך בעברית ועליה מתנוסס מגן דוד. זהו הקבר היחיד שנותר לבני משפחת טושינסקי.
הכיבוש הגרמני של הולנד הביא לקצה את האימפריה המשפחתית. בתי הקולנוע ברוטרדם לא שרדו את ההפצצה האכזרית על העיר. על המבנה המפואר באמסטרדם עוד הספיק טושינסקי להניף את דגלי הולנד ובריטניה ביום ההולדת של המלכה וילהלמינה, דבר שכמובן נאסר כליל תחת הכיבוש. בניגוד למלכה, שגלתה מארצה לאנגליה, טושינסקי סירב לעזוב את הולנד כשניתנה לו האפשרות, והצהיר: “בזמנים הטובים שגשגתי כאן, לא אנטוש בזמנים הרעים”.
21 שנה לאחר פתיחת התיאטרון באמסטרדם, ב-1 ביולי 1942, נעצר טושינסקי עם אשתו. הם נשלחו למחנה הריכוז וסטרבורק ואחר כך לאושוויץ, שם נרצחו.
במהלך מלחמת העולם השנייה שונה שמו ה”יהודי” של התיאטרון והוא קיבל את השם “טיבולי”. לאחר המלחמה הוחזר השם והוא מתנוסס עד היום מעל שער הכניסה. זהו בית הקולנוע היחיד מבית היוצר של טושינסקי שעדיין פועל, מואר באופן קבוע באנשים ובהקרנות בכורה, כפי שחלם וחזה איש העסקים היהודי.
החלום ממשיך להתגשם
חזית בית הקולנוע טושינסקי ב- 2019 (צילום:אורי פורת)
בתחילת המאה הנוכחית שופץ התיאטרון והורחב, אך שמר על סגנונו הייחודי והמקורי. נבנה בו אגף חדש ובו שלושה אולמות נוספים. מדי שנה מארח האולם פסטיבלים מקומיים ובין-לאומיים כמו פסטיבל “SERET” ליצירה ישראלית, ופסטיבל IDFA, הפסטיבל החשוב בעולם לקולנוע תיעודי. פרט לתיאטרון הנושא את שמם מונצחים טושינסקי ומשפחתו בעירם רוטרדם. בעיר רחוב הקרוי על שמו ובחזית הבית שהיה בית המשפחה ניתן למצוא את אבני הנגף המעידות על גירושם משם.
המהגר העני, בנו של חייט, הפך ליזם מצליח בזכות האנרגיה הבלתי נדלית שלו, והאמונה ששום דבר אינו בלתי אפשרי, גם כשאחרים אומרים אחרת, הכל אפשרי — ובענק. כך הפך למפעיל הקולנוע החשוב ביותר בהולנד. באוקטובר 2021 יחגוג בית הקולנוע 100 שנה להקמתו. בטוחה אני כי תהיה זו חגיגה גדולה לכל אוהבי הקולנוע ולכל מי שחולם ומאמין שחלומות לעתים הופכים למציאות.
בשבוע הבא יחול חג פורים, חג צבעוני ומשפחתי, והשנה הוא נחגג באירועים רבים בכל רחבי הולנד. רכזנו עבורכם את אירועי פורים, זה הזמן להכין את התחפושות! את כל הפרטים אפשר למצוא גם בלוח האירועים שלנו.
יום שבת 7 מרץ 2020
21:00 מסיבת פורים הולנד 2020 – אמסטרדם, Bell’s Club
עדלאידע – אמסטרדם 2020 – מארח זיו שלום בשנה שביעית ברציפות, מסיבת פורים כייפית עם מוזיקה, ריקודים ותחפושות.
בתוכנית: התקליטנים שי* TLV אונא ושי בניטה בליווי הפתעה גדולה מישראל, Club house, Funky Happy 90s , 80s, מוזיקה ישראלית. כיבוד קל, גם אוזני המן, שקיות גודי. תחרות תחפושות הזוכים יקבלו פרסים גדולים הפרס הראשון יזכה בכרטיס טיסה בבחירה בין יעדים שונים. פרט לפרס הראשון יינתנו עוד 4 פרסים יקרי ערך, הפתעות נוספות! קוד לבוש: מסכות או תחפושות חובה!
17:00 מסיבת פורים – חב”ד איינדהובן, בית חב”ד איינדהובן
17:00 – קריאת מגילה
17:30 – משתה פורים, משלוח מנות, הופעת קוסם, מוזיקה ועוד
עלות השתתפות:
אורחים 10 יורו, מקסימום למשפחה 30 יורו
הרשמה ופרטים: RabbijnSimca@gmail.com 0636268005
16:30 מסיבת פורים באיטליה – חב”ד אמסטלפיין, Aparthotel Adagio Amsterdam City South
פיצות, פסטות, לזניות, יינות משובחים ועוד מטעמים מהמטבח האיטלקי במסיcת פורים שאיטליה.מגוון הפעלות לילדים בסגנון איטלקי מדליק, תחרות תחפושות בשפה האיטלקית ועוד הרבה הפתעות שאי אפשר לגלות…
אנו שמחים וגאים לבשר לכם על שיתוף פעולה בין ארגון הספורט והתרבות מכבי הולנד לבין מגזין דאצ׳טאון, המגזין האינטרנטי לישראלים בהולנד. שני הארגונים הינם עצמאים עם מטרות משותפות, שני הארגונים מעונינים לחבר בין הקהילות וקהל היעד שלהם באמצעות אירועים תרבות וחינוך. מכבי הולנד התמקדו עד כה בקהילת היהודים בהולנד בעוד דצא׳טאון מתמקדים בקהילת הישראלים בהולנד.
המטרה המשותפת היא לחבר בין הקהילות באמצעות אירועים ופעילויות בתחומי הספורט, התרבות והחינוך.
תוכניות לעתיד:
אירועים משותפים לשני הארגונים כגון: מסיבת ראש השנה בה נשיק את המגזין השנתי במהדורה המודפסת, אירועי קהילה באזור רוטרדם והאג. עוד בתוכנית, הקמת מועדון השפה: ‘אולפן’. במסגרת זו יערכו שיעורים ללימודי הולנדית וכן לימודי עברית למבוגרים וגם ניצור סביבה תומכת להכנת שיעורי בית ושיעורי עזר לילדים לאחר שעות בית הספר. אנו נפרסם אודות האירועים שלנו בערוצי המדיה החברתית שלנו. אנו שמחים על החיבור המשמעותי.
It’s with great joy and pride that we announce the partnership between Maccabi NL and Dutchtown (Dutchtown – the Israeli magazine in NL). Maccabi NL and Dutchtown are two independent organizations with similar goals and priorities. Both strive to connect their communities through events, education and culture. Maccabi NL focusses primarily but not limited to sports within the Dutch Jewish community, whereas Dutchtown gets the Israeli community .together living in Holland through culture, events and in their online community
.Our common goal is to bridge the gap between the Dutch and Israeli Jewish community in a fun way so that we can build an even stronger network
Our future plans include organizing joint events, bringing together our members for events such as a Rosh Hashana party to launch the newest publication of the Dutchtown magazine, social and sports events in The Hague and Rotterdam to start with. We will set up an ulpan for Israeli’s to learn Dutch and vice versa and eventually we would like to create a homework environment for kids after school
.We will post about our events on our social media channels
.We are happy to start planning and communicating about our future together
Maccabi x Dutchtown
Met veel plezier en trots kondigen we de samenwerking aan tussen Maccabi NL en Dutchtown (Dutchtown – het Israëlische magazine in NL). Maccabi NL en Dutchtown zijn twee onafhankelijke organisaties met vergelijkbare doelen en prioriteiten. Beide streven ernaar hun communities te verbinden via evenementen, educatie en cultuur. Maccabi NL richt zich primair gezien, maar niet alleen maar, op sport binnen de Nederlandse Joodse gemeenschap, terwijl Dutchtown de Israëlische gemeenschap samenbrengt in Nederland door evenementen en op hun online platform
Ons gemeenschappelijke doel is om op een leuke manier de kloof tussen de Nederlandse en Israëlische Joodse gemeenschappen te overbruggen, zodat we een nog sterker netwerk kunnen opbouwen
Onze toekomstplannen zijn onder andere het organiseren van gezamenlijke evenementen; bijvoorbeeld een Rosj Hashanafeest om de nieuwste publicatie van de Dutchtown magazine te lanceren of om te starten met sociale- en sportevenementen in Den Haag en Rotterdam. We zullen een ulpan opzetten voor Israëliërs om Nederlands te leren en vice versa en uiteindelijk zouden we ook een huiswerkomgeving voor scholieren willen creëren na schooltijd
.We zullen over onze evenementen posten op onze social media-kanalen. We verheugen ons erop om onze plannen te gaan uitwerken en te communiceren over onze toekomst samen
קר בניכר. כל יומיים מגיע אלינו משלוח של עץ אשוח בשביל השכנים שלא בבית (איפה אתם? כבר אין לנו מקום), המרפסות מקושטות באורות צבעוניים, בובות סינטר קלאס ונעליים למתנות בכל מקום, ואני רק רוצה סופגניה ולא מוצאת. אין סופגניות מרולדין ואפילו סתם סופגניה, אחרונה בקופסת הקרטון, כבר יבשה מאתמול, בלי ריבה אפילו, גם זה אין. פה זה גולה, נס גדול היה שם. שבוע לפני חנוכה כבר הצטיידתי בחבילת נרונים צבעוניים מהמכולת של היהודים והצטערתי שלא קניתי עוד כמה. מי יודע מה יהיה פה שנה הבאה. אולי כולם יתבוללו ולא יהיו יותר נרונים? אין לדעת. הכנו חנוכיות מעיסה דמויית חימר שמתקשה באוויר, לקח לעיסה שבוע להתקשות כי האוויר פה קפוא ואחרי שבוע היא התקשתה קצת יותר מדי ונשברה. הלכנו לאקשן, קנינו דבק שלוש שניות, הדבקנו את החנוכיה, הילדים צבעו בגואש ורוד, יצא מכוער. הלכנו לאקשן, קנינו ספריי זהב, השפרצנו על הכל, יצא מהודר. זהב זה מהודר. הלכנו שוב לאקשן, קנינו ספריי לקה שקופה, לא יצא כלום. בא האיש, הביא מזלג, הוציא סוגר ביטחון, יצא מלא לקה מסריחה. שמנו בחוץ לאוורר ולייבש, בחוץ קפוא ורטוב, כלום לא התייבש, הכל מסריח ורטוב. אבל, מהודר כי זה זהב. הלכנו לאיקאה, קנינו צנצנת עם ידית לעששיות של כריסמס בחמש עשרה יורו, שמנו בפנים את החנוכייה המוזהבת, הוצאנו החוצה, שמנו משמאל לדלת. מימין מזוזה משמאל עששית כריסמס מאיקאה בחמש עשרה יורו ובתוכה חנוכייה מחומר מתקשה כלשהו, רטובה, מוזהבת ומסריחה מלקה. אבל אמיתית! כמעט כמו בבית.
שמונה פעמים כשמונת ימי החנוכה הסברנו לילדים שזה שאנחנו ככה מוציאים החוצה חנוכייה ומדליקים אותה בגלוי ושרים “הנרות הללו” בקולי קולות ברחוב שקט מדי באמסטלפיין, זה דבר שחבל על הזמן. בעיקר זה שהשכנים לא קראו למשטרה. ההם עם האשוח בכלל חייבים לנו. חנוכיה, לא מקליפות של תפוחי אדמה, לא מקליפות ביצים,לא בהחבא, בגלוי ובגדול. אנחנו פה שלושה חודשים ועדיין חזק בקטע של אנה פרנק.
חנוכיה בחומר מתקשה בעששית של איקאה
נשאר רק עניין הסופגניה. אף פעם לא הכנתי סופגניות בארץ. בשביל מה? הן מחייכות ישר לירכיים מכל פינה בירושלים, מלאות בריבה, בשוקולד, בוניל, בתות, בשטות, בקצפת, במיונז, בפיסטוק, בשבבים, ירוקות, ורודות, קטנות, גדולות, עם ציפוי, בלי ציפוי, עם פצפוצים, עם תותים אמיתיים, עם דובדבנים קפואים, ה’ ישמור ויציל. פה זה גולה. גולה זה מקום שבו אין להשיג סופגניות בקלות. אז הלכתי לסופר וחיפשתי ריבה, כשרה כמובן. עמדתי מול מדף הריבות עם רשימת הכשרות ההולנדית וניסיתי להבין מה אפשר להזריק לסופגניה. מצאתי. ארבעים דקות. עברתי שני מדפים ימינה וחיפשתי אבקת סוכר. זה היה קל כי E341 הוא אמנם רעל, אבל כשר. יש ריבה, יש אבקת סוכר, יהיו לנו סופגניות. השתיים הראשונות יצאו שחורות, הילדים אכלו. השתיים הבאות יצאו בצבע סלק, גם אותן אכלו. הבאות יצאו בול אבל הילדים כבר שמונה ואפילו בלי ריבה. איך באמת מכניסים את הריבה? המדען הפרטי שלי חשב וחשב ולא מצא פתרון. הפתרון הגיע מכיוון לא צפוי, כלומר ממני. כמה טוב שהבאנו מהארץ בקבוק נורופן עם מזרק.
אז מצאנו פיתרון יצירתי!
חנוכיה וסופגניות מעשה ידינו זו גאווה גדולה. למחרת הלכנו למסיבת חנוכה בבית הספר ראש פינה, להוסיף אור על צמידי סטיקלייטים. היו שם בעצם, שתי מסיבות אחת אחרי השניה, הראשונה לילדי הגן והשניה לכל בית הספר. לא ידעתי למה לצפות לא בזו ולא בזו. מסיבת החנוכה בגן עשתה לי נוסטלגיה לגן בירושלים, היו בה את אותם המרכיבים שאנחנו מכירים, ומוכר זה נוסטלגיה. היו שם ילדים עם כתרים של כדים על הראש, שירי חנוכה בעברית והמון הורים עם סמארטפונים. יובל נתבקש להדליק נר שני ואני נמלאתי גאווה. איזשהו ילד עמד לידו ועזר לו להדליק. שמעתי הורים מאחורינו אומרים ששניהם, יובל והילד, מאוד דומים. וזה מעניין כי הילד בוודאות לא שלנו.
היו גם כמה דקלומים דידקטיים בהולנדית, משם הבנתי רק מילים בינלאומיות כמו ‘מכבים’ ו’סביבון’. ציפיתי לשמוע שירי חנוכה מקומיים הולנדיים אבל כאלה לא היו. יש שירי חנוכה בהולנדית? מסיבת החנוכה הזו הייתה קצרה, תמציתית וקצת נוסטלגית. הדבר הגדול עוד היה לפנינו.
הזמר, אודי אולמן
על הבמה באולם האירועים הענק התמקמה תזמורת כלי הנשיפה של בית הספר למוזיקה ״קונצרטינו״. ילדים שמנגנים, ועוד בסקסופון, מרגשים אותי מאוד והם באמת ניגנו נפלא. גם הזמר אודי אולמן היה שם, מניף ידיים גבוה באוויר עם הרבה רצון לעשות לקהל חגיגת חנוכה ישראלית אוטנטית. הקהל ההולנדי לא הפשיר מיד ולא השיב לו בהנפות ידיים חוזרות. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, שבע מעלות בחוץ וההולנדים לא מנופפים בקלות אפילו כשחם. בינתיים עלו על הבמה קבוצות קבוצות של תלמידים והציגו מתכני החג. הייתה שם, למשל, הצגה רב לשונית של ממש. ילדים מכיתה ו’ דיברו בערבית, בהולנדית, בעברית ובאנגלית, במשחק תפקידים היסטורי שבו מודלקים נרות חנוכה במקומות ובזמנים שונים בעולם- במרוקו אחרי גירוש ספרד, בהולנד במאה השבע עשרה, בהולנד במלחמת העולם השניה, בישראל ערב מלחמת ששת הימים, בניו יורק לפני עשרים שנה, ובהולנד וישראל היום. זה היה קולע ויפה. אפילו, לא נעים לומר, שוב קצת התרגשתי.גם מקהלת בית הספר הופיעה שם במחרוזת שירי החג, גם סופגניות מדייויד’ס קורנר היו שם, ואפילו מופע אקרובטיקה מכובד, רב קומתי. פראפרזה לחנוכיה כנראה.
ובינתיים הזמר אודי לא התייאש. הוא שר וקיפץ והיה נחוש לעשות שמח. לקראת הסוף ההולנדים התחילו להפשיר ואודי החליטלפנות אל הלב שלהם, כלומר אל הסמארטפון. “תוציאו את הטלפונים, תדליקו פנסים! עם ישראל חי!” הסתכלתי סביבי, מצפה לראות מאות אורות מהבהבים באוויר, לפחות כמו במופע של שרית חדד בגני התערוכה. היו חמישה. עם ישראל לא חי חלילה? איפה הסולידריות היהודית? מילא לי אין בטריה, אבל מה אתכם? התזמורת ניגנה, אודי שר, הסופגניות התחסלו ואחרי כמה דקות האולם הבהב באופן יחסי, אודי הצליח לגייס שיתוף פעולה. הוא היה מבסוט ועם ישראל חי. כעבור שעתיים לערך מסיבת החנוכה השנייה שלנו בניכר הסתיימה ונמלטנו מהאולם בעודנו גוררים למטה במדרגות ילד עייף בן שנתיים ועוד שלושה אחים גדולים, נרגנים מאוד כי הם לא קיבלו סופגניה. אנחנו מתנצלים שלא נשארנו לסדר את הכיסאות , בדרך כלל אנחנו עוזבים אחרונים וגם מטאטאים. מסיבת החנוכה בבית ספר ראש פינה סוכמה כחוויה נעימה ומחברת, בגדול, וזה כשלעצמו לא מובן מאליו.
הופעה בראש פינה: CMO Junior band של בית הספר למוזיקה ״קונצרטינו״
אבל הדבר הגדול באמת קרה בנר רביעי, בבחינת מוסיף והולך. בנר רביעי של חנוכה שמתי פעמייאל אולם הקונצרטים הגדול, Het Concert Gebouw, לקונצרט חנוכה חגיגי שאורגן על ידי עמותת ״קונצרט חנוכה״ בשיתוף עם תנועת מכבי הולנד, בני ברית וארגונים נוספים.
על המדרכה כבר השתרך תור ארוך של גברות וגברים עטויי פרווה ועקבים דקיקים. על הבמה באולם הקונצרטים הגדול עמדה חנוכיה מהודרת, מזהב אמיתי ולא מוזהבת בספריי. האולם מכיל אלפיים בני אדם ומספיק רק לשבת בו ולהביט למעלה אל התקרה. אבל כשעלו הנגנים, והתייצבו זמרי המקהלה, ובמדרגות ירד החזן ישראל נחמן עטור שטריימל וטלית עם אבני סברובסקי, והמנחה בארי מעהלער פתח בנאום נרגש, הכל הפך להיות גדול באמת. מהלר סיפר שזו הפעם הראשונה שמתקיים באולם הזה קונצרט יהודי ציבורי גדול מאז מלחמת העולם השנייה.איכשהו נזכרתי בתמונה הזו, שצולמה במחנה המעבר וסטרבורק בהולנד בשנת 1943, בהדלקת נר שביעי של חנוכה. למי מהמצולמים זו הייתה הדלקת הנרות האחרונה בחייהם? מי מהם שרד? ואולי היו ששרדו וצאצאיהם יושבים הערב באולם הזה?
הדלקת נרות חנוכה במחנה וסטרבורק בהולנד, 1943, מתוך אוסף יד ושם
כך או כך, בארי המשיך וסיפר שהערב הוא כאן על הבמה גם כמנהל המוסיקלי, גם כמפיק והמייסד של הקונצרט, וגם שר וזרק בדיחות. אחרי הפתיחה החגיגית הוא שלף פתאום את הסמארטפון שלו, ככה על הבמה מול אלפיים איש, ואמר שהוא בדיוק קיבל הודעת טקסט מאלוהים,
״I’ve just got a message from God”, ובהודעה הוא מבקש שלא לשלוח הודעות טקסט. אלפיים איש שאגו מצחוק. ברוב פאר והדר הודלק נר רביעי של חנוכה על הבמה הגדולה, והמופע החל.
החזן ישראל נחמן, כוכב הערב, הוארק בן עשרים וחמש וכבר כובש את הבמות הגדולות של אירופה עם השטריימל והטלית המהודרת. יש לו פאות ארוכות וקול מפיל ובתכניה קראתי שהוא דובר אנגלית, עברית, צרפתית ויידיש וסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה לחזנות של פתח תקווה. בוגרי האקדמיה לחזנות של פתח תקווה מגיעים רחוק.
הופיעו שם גם מעין ליכט ודוד פלדמן, שני זמרי סופרן גבוה במיוחד (בתכניה קראו להםVery high voices, להבדיל מ – High voices סתם), ומקהלה של אחד עשר זמרים. גם רפאל מירילה היה שם, ב”לכה דודי” ובמכנס היפסטרי מנומר. חשבתי שדואט מגניב במיוחד היה מתקבל מצירוף של מירילה עם ישראל נחמן, ככה היפסטר מנומר עם שיער ארוך יחד עם חרדי ופאות ושטריימל. כל ישראל חבריםוכל זה. ומיד אחר כך חשבתי עוד שזו מחשבה מאוד ישראלית, כי רק בארץ זה אפנתי כל הקטע של חיבור בין המגזרים בעם, מפגשי גשר בין חרדים לחילונים ושאר קשקושים של אהבת חינם. אבל פה, זה יהודי וזה יהודי, ושכל אחד יעשה מה בראש שלו. תלבש מכנסי היפסטר עם אבני סברובסקי אם בא לך, או שטריימל על ראסטות, למי אכפת.
בארי מעהלער סיפר שבשנה הבאה חנוכה וכריסמס נופלים על אותו תאריך. איך תמיד יש מישהו ששולט בדברים האלה שנה מראש. כשחנוכה וכריסמס נופלים על אותו תאריך, זה אומרשיש תחרות קשה ביניהם, על הזכות לקיים קונצרט חגיגי באולם הקונצרטים הזה. מי יזכה לקיים את הקונצרט החגיגי שלו בקונסרט חבאו בשנה הבאה? חוגגי החנוכה או חוגגי הכריסמס? מבחינת מהלר התשובה הייתה ברורה. ישראל נחמן שר שהחיינו בשם ומלכות כלומר, עם השם המלא של ה’, וכיוון בשירתו-תפילתו לכך שבשנה הבאה יזכה לשיר באותו המקום באותו הזמן, בימים ההם בזמן הזה. לדעתי לנוצרים אין טריק כזה אז ברור שניפגש בקונסרט חבאו גםבשנה הבאה.
גם על הדבש ועל העוקץ שרו שם , גם שירי חנוכה, גם תפילה לשלום המדינה, גם ירושלים של זהב, גם יצירות מקוריות. הקהל הכיר את כל המילים של כל השירים, זה היה ממש כמו שירה בציבור על הדשא בקיבוץ רק עם סברובסקי ונברשות ענק.בהפסקה אפילו הוגש כיבוד כשר. מעהלער הסביר שהכיבוד המוגש הוא פרווה. מה זה פרווה למי שלא מכיר?פרווהזה גם צמחוני וגם ללא לקטוז ביחד. כמה פשוט. בהפסקה אנשים אכלו סופגניות ללא לקטוז, שתו מיץ תפוזים ועשו שמוזינג כמו שהמליצו להם בתכניה.שמוזינג יהודי.
ויחד עם כל זה, תקפו אותי געגועים עזים לרחובות ירושלים המוארים באור חנוכיות, לבתי הקפה במרכז העיר, לשוק, לסופגניות קלות להשגה. התגעגעתילקלות הבלתי נסבלת של הקיום היהודי שם בארץ. כשהכל זמין ולא צריך ‘להשיג’, לתכנן, לנסוע במיוחד. חנוכיות, נרות, סביבונים בכל סופר(אבל רק עם פ’), יין לקידוש, חלות, אוכל כשר. כל כך קל.
כאן זה משהו אחר. לא קל, קר ואפילו קצת מנוכר. אבלאתמול, כשאלפיים איש ישבו שם באולם הקונצרטים הגדול ושרו אדון עולם, האולם רעד, הקהל עמד על הרגליים. הייתה שם התרגשות גדולה באוויר, והרבה גאווה יהודית. הקונצרט הזה מיקם את היהדות במקום של תרבות גבוהה. למולו התבקשה, לצערי,ההשוואה לפסטיבלי חנוכה למיניהם בארץ, מסוג האירועים שמעולם לא נכחתי בהם. תרבות גבוהה זה לא, ההיפך הוא הנכון. למזלי הילדים שלי בכלל לא יודעים שזה קיים. הצטערתי שהם לא היו שם איתי אתמול, לשמוע את הקהל שר את התפילה לשלום המדינה ואת התקווה בחרדת קודש באולם הענק. היהדות שלך מתחזקת במקומות האלה. היא דורשת בחירה, הפניית תשומת לב, והחלטה. כל זה לא מובן מאליו. להיות יהודי בהולנד בסוף שנת 2018 זו גאווה. אחרי שעתיים האורחים עזבו את האולם כשחיוך גדול על פניהם.
בערב האחרון של חנוכה, נר שמיני, מצאנו את עצמנו, כל המשפחה, בהדלקת נרות מקומית בקניון חלדרלנדפליין. ככה זה חב״ד- יש קניון? יש כיכר? יש שוק? הם יהיו שם, בירושלים, באמסטרדם, במוסקבה או במכסיקו סיטי. ידליקו נרות, יקראו מגילה, יניחו תפילין או יחלקו נרות שבת. ויש מקום לכל אחד, וכולם שייכים. ושוב ניגנה על הבמה תזמורת נוער, ושוב שרו שירים ישראלים והדליקו נרות. גם סופגניות ומרק חם היו שם, וחניה חינם. היה קר ושמח ובמרחק מה ראיתי אנשים שהגיעו לקניון ככה סתם ביום ראשון בערב, רוקדים לצלילי העברית המקפיצה. חנוכה הוא חג טוב.
חנוכה בכיכר הקניון gelderlandplain צילום: יפה כהןחנוכה בכיכר הקניון gelderlandplain צילום: יפה כהן
לפני הרבה שנים הדרכתי סיורים בעיר העתיקה בירושלים. המוני בני אדם גדשו את העיר בחנוכה, מצפים לחוויה ירושלמית אוטנטית. ברחבת הכותל, התחנה האחרונה בסיור, היו המדריכים וגם אני ביניהם, מצביעים על הכותל, על הר הבית, ומכריזים בגאווה- נס גדול היה פה! פה ממש, מאחורינו, ממש ממש פה.סביבון עם האות ש’ – סביבון גלותי, היה חפץ נדיר, אטרקציה של ממש, מסוג הדברים שצריך ‘להשיג’. והנה היום, כאן בהולנד, הסביבון המקומי הוא סביבון עם ש’. מבחינה היסטורית, גיאוגרפית, הנס קרה שם, בישראל, בירושלים.אבל כשאני חושבת על ימי החנוכה האחרונים כאן, על מסיבות החנוכה השמחות בבית הספר ובעיר, על השמחה שלנו בהדלקת נרות בחנוכייה הביתית המאולתרת ובסופגניות מעשה ידינו, על אלפיים איש שמדליקים נרות חנוכה ושרים יחד אדון עולם באולם הקונצרטים הענק בגאווה גדולה כל כך , אני חושבת שגם פה היה, ועודנו מתקיים, נס גדול מאוד, שאנחנו חלק ממנו. בימים ההם ובזמן הזה נס גדול היה גם פה.
חגים, זמן מצוין לחפש את הישראלים והיהודים בסביבה שלכם, ליצור קשרים חדשים או לחדש כאלה ישנים. אתם מוזמנים לעיין ברשימת ארוחות החג והפעילויות בקהילות היהודיות השונות ולמצוא את מה שמתאים לכם מבחינה קהילתית או דתית. בנוסף לרשימה המובאת כאן, אנחנו מעדכנות את הפעילויות באופן שוטף בלוח האירועים לישראלים שלנו. ושיהיה חג שמח ושנה שלווה ומתוקה, לפחות כמו אפלפלאפ…
המילים ההולנדיות mazzel ו-tof מעלות חיוך על שפתיו של כל דובר עברית, אבל האם אתם יודעים מהו hoteldebotel, איך רוקדת המילה חבר ואיזו מילה עברית הגיעה לצמרת הממשלה ההולנדית?
כנראה שרוב ההולנדים שהשתתפו בבחירת המילה היפה ביותר בהולנדית בכלל לא ידעו שהם מצביעים עבור ביטוי עברי. לפני שנתיים ערך המילון Van Dale “השמן”, המילון ההולנדי המרכזי, תחרות לרגל 150 שנה להיווסדו. הוא ביקש מהקוראים להצביע עבור המילה היפה ביותר שנכנסה לשימוש בשפה ההולנדית בתקופה זו, כלומר מאמצע המאה ה-19 בערך. העם אמר את דברו והמילה הנבחרת הייתה אחת העתיקות ברשימה – “bolleboos”. משמעותה בהולנדית היא ילד נבון, אך נסו לדמיין זקן אשכנזי מפטיר אותה ותוכלו לשמוע את העברית המבצבצת מתוך ההגייה היידישאית – “בעל בית”.
זוהי איננה דוגמה יוצאת דופן. לפני עשר שנים יצא לאור המילון Koosjer Nederlands (“הולנדית כשרה”) שמתיימר לאגד בתוכו את כל המילים “היהודיות” בהולנדית. זהו פרי עבודה שנמשכה 13 שנים של המחברים יוסטוס ואן דה קמפ ויאקוב ואן דר ווייק, והוא כולל כ-2,600 ערכים, מילים שהגיעו להולנדית דרך יהודים או מונחים שמשמשים יהודים הולנדים לתיאור עניינים הקשורים ליהדות. אבל איך בדיוק נכנסו המילים הללו להולנדית? “לרוב אנחנו לא יודעים זאת”, אמר ואן דה קמפ בראיון, והדגיש כי יש צורך במחקר שיטתי של המקורות. אבל כמה נקודות בתהליך ברורות: בשלהי המאה ה-18 חיו באמסטרדם כ-3,000 יהודים ספרדים, וכ-20,000 יהודים אשכנזים, רובם עניים ודוברי יידיש מערבית. הם שיצרו בסופו של דבר את ה-Jodenhoek, “פינת היהודים”, ולימים הרובע היהודי של אמסטרדם. היהודים הללו השתמשו בניב שכונתי מקומי שנודע כ-Jodenhoeks, וכלל יידיש והשפעות של ספרדית ופורטוגזית. הם לא היו חריגים – היה זה רק אחד מ-19 ניבים שכונתיים שתועדו באמסטרדם באותה תקופה!
רוב היהודים הללו היו עניים וחיו בשולי החברה. רבים מהם עסקו בתגרנות ואחרים לא משכו ידיהם גם מעיסוקים מפוקפקים יותר והשתלבו בעסקי העולם התחתון. עד מהרה נוצרה “שפת גנבים” שנקראה Bargoens (ברחוּנס) ושימשה את העוסקים במלאכה כקוד סודי (אין זה מפליא אם כן שאחד המילונים הראשונים של העגה האמסטרדמית הזו נכתבו על ידי קצין משטרה). היווצרות של ז’רגון של קבוצות שוליים היא תופעה חברתית-לשונית ידועה, אבל מה שמעניין אותנו היא הנוכחות הדומיננטית של יידיש בשפה הזו. היידיש מכילה אלמנטים מכמה שפות אבל הדוברים היהודים השתמשו במילים עבריות שמשמעותן הייתה ידועה להם, בין היתר כדי לשמור על חשאיות. גם הסוחרים היהודים השתמשו מן הסתם בשפה המשותפת להם. כך נכנסו להולנדית מהעברית מילים רבות שעניינן כסף למשל, או סודיות.
רובנו מכירים את המילים Mokum (מקום, כינוי לאמסטרדם), tof (טוב) ו-mazzel (מזל), אבל אני מקווה שברשימה הבאה תמצאו כמה מילים וביטויים שיפתיעו אתכם, ושבעזרתן תוכלו להפתיע גם את מכריכם ההולנדים.
Bolleboos
ככתוב, מקור המילה מהביטוי העברי “בעל בית” ובהולנדית משמעותה ילד פיקח (שם עצם). דוגמה:
Het meisje van Gili, dat is een echte bolleboos – הבת של גילי, היא חכמה אמיתית.
מעניין שבברחוּנס, שפת הגנבים האמסטרדמית, ידועה המילה Bollebof במשמעות “בוס”. בסרטון הבא מכריזים אנשי המילון Dikke Van Dale על זכייתה של Bolleboos בתואר המילה היפה ביותר בהולנדית. גם מי שלא דובר הולנדית יתקשה להחמיץ את ההתלהבות של הדובר משמאל, בעל המבטא הבלגי הנפלא, מיופיה של המילה המתגלגלת על הלשון:
Lef
אומץ, בעיקר במובן של guts האנגלית, כלומר מסוג התעוזה שנהוג לומר על מי שניחן בה שיש לו או לה “ביצים” (שם עצם). מהמילה העברית “לב”, בדומה לביטוי “אומץ לב”. למשל, ארגון הולנדי בשם BID, שמטרתו לקדם יזמות וחדשנות בכלכלה הלאומית, נוהג לחלק מדי שנה פרס שנקרא LEF Award, לאיש ציבור או אשת עסקים ש”מעזים להיות יוצאי דופן, ממשיכים להפתיע ולא נותנים לשום דבר להפחיד אותם”.
Hij heeft lef – יש לו אומץ.
!Heb het lef niet – אל תעז לעשות את זה! מעניין לראות שבביטוי הזה ניתן להחליף את lef ב-hart, דבר שעשוי להעיד על הקשר למשמעות המקורית של המילה.
לף. אתה פשוט צריך שיהיה לך את זה
Meier
כאמור, מילים רבות שנכנסו להולנדית מעברית קשורות לכספים. Meier הוא שטר של מאה גילדן הולנדי, והיום לפעמים גם מאה יורו. האמת, התקשיתי להאמין להולנדי שלי כשסיפר לי על המילה הזו. אבל אז שמעתי במקרה כמה חבר’ה הולנדים שהתבטלו בכיכר העיירה הנידחת שבה עשינו קניות. הם לא נראו בדיוק כאילו הסבים שלהם הסבו לשולחן הסדר במוקום, ובכל זאת אחד מהם שאל את חבריו למי יש meier לתת לו והם החליפו ביניהם שטרות. בהקשר זה מעניין לציין מילים דומות נוספות: שטר של עשרה גילדן נקרא joet או joetje. מזהים? המקור הוא היו”ד העברית, האות העשירית בא”ב.
שטר של מאה גילדן
Jatten
ובהקשר דומה, הפועל jatten מגיע מהמילה jat – יד – ומשמעותו “לגנוב”. המילה יכולה גם לשמש כרבים של jat, בהוראת “ידיים”. דוגמאות שימושיות (שצריכות להיקרא בעצבים הולמים):
!Mijn fiets is gejat – האופניים שלי נגנבו!
!Blijf met je jatten van mijn fiets af – תוריד את הידיים שלך מהאופניים שלי!
!Hou je jatten thuis – תחזיק את הידיים שלך בבית, כלומר, אל תיגע בי!
שלט לרכב: “כאן אין שום דבר לגנוב”
Goochem
חוֹכם, מ”חכם” בעברית, שמרה על משמעותה המקורית – מישהו חכם. דוגמה:
De dochter van Gili is een echte goochemerd – הבת של גילי היא חכמה אמיתית (כן, אתם לא טועים, יש כאן מוטיב חוזר. בכל זאת יידישע מאמע).
עם זאת, כשבדקתי מה הגיסים שלי חושבים על המילה הזאת (כחלק מהמחקר הנרחב לקראת כתיבת המאמר) הייתה להם אסוציאציה שלילית משהו, והם סברו שהיא מתארת מישהו ערמומי. אולי תנסו על החברים ההולנדים שלכם ותראו מה הם חושבים?
Gabber
כאן אנחנו נכנסים לעולם ביזארי במקצת, של צלילים אלקטרוניים שדופקים על הראש, ובעיטות שלא ישאירו לכם הרבה מהתוחעס (עוד מילה שנכנסה להולנדית, אבל לא ניכנס לזה כאן). היא מגיעה כמובן מהמילה העברית “חבר” ומשמעותה זהה:
Hij is mijn gabber – הוא החבר שלי (במובן האחוּקי ולא הרומנטי), אחד מהחבר’ה. זה בעיקר אמסטרדמי וקצת מיושן, אבל עדיין בשימוש גם מחוץ לעיר. המילה גם הפכה לכינוי לסוג של מוזיקת הארדקור אלקטרונית אינטנסיבית שמעריציה יצרו תת-תרבות ייחודית (שבתורה התפצלה לזרמים שונים, ושחלק ממרכיביה אומצו גם על ידי קבוצות ניאו-פשיסטיות). אבל למה להכביר מילים כשאפשר להביט מהופנטים בסרטון הבא של מוזיקת חָבֶּר, היישר משנות ה-90:
https://www.youtube.com/watch?v=gkxGs4ETeg4
Hoteldebotel
ובקטגוריית המילים המוזרות, מילה שאף דובר עברית לא יכיר בה את שפתו ובכל זאת מקורה בביטוי שרובנו מכירים. הוֹטֶלדֶבּוֹטֶל הוא שיבוש של הביטוי המשנאי “עובר ובטל” (מתוך מסכת אבות, פרק חמישי, משנה כ”א). הביטוי מתאר מישהו בן מאה ש”כאילו מת ועבר ובטל מן העולם”. כלומר מישהו שכבר לא לגמרי איתנו, לפחות בראש, מישהו שאיבד את הראש. וזו בדיוק המשמעות בהולנדית, בעיקר ככל שהדבר נוגע לסיבה שבגלל רובנו מאבדים את הראש – התאהבות:
Hij is helemaal hoteldebotel van haar – הוא לגמרי משוגע עליה, מאוהב לגמרי, עד כדי שיגעון. הביטוי כל כך נפוץ, שניתן אפילו למצוא את כרטיס הברכה הזה:
“אני הוטלדבוטל לגמרי משוגע עליך”
Stiekem
אולי ראוי לסיים במילה שמבקשת לשתוק. מקורה של סטיקֶם במילה העברית שתיקה, והיא משמשת לתיאור דברים שנעשים בסוד, החל ממשחקי ילדים וכלה בממשלה. מי שעקב בתחילת השנה אחר האקטואליה ההולנדית שמע על חשד לדליפה מתוך Comissie Stiekem. זהו שמה הלא רשמי אך הנפוץ של הוועדה הממשלתית לענייני מודיעין וכוחות הביטחון (Commissie voor de Inlichtingen- en Veiligheidsdiensten) שדנה בעניינים סודיים שלא ראוי שיובאו אפילו לידיעת כלל הממשלה.
כך הגיעו היידיש והעברית, דרך בירא עמיקתא של העולם התחתון היהודי, עד לאגרא רמא של ממשלת הולנד.
אין לך מזל רע? זה כבר מספיק mazzel
*קרדיט תמונה ראשית: http://partyflock.nl/user/869170:GaBBeR
לקריאה נוספת ניתן לקרוא את המאמר הבא בחינם באתר jstor:
Justus van de Kamp, “Jodenhoeks: the Amsterdam Jewish Dialect and its Influence Upon the Dutch Language”. European Judaism: A Journal for the New Europe. Vol. 42, No. 2 (Autumn 2009), pp. 34-46.
חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה
בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.
מאייר ואן נורדן
מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.
“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.
מרתה ואן נורדן-ורדאון ובתה הבכורה חנה
“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.
חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.
“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.
אדלה טייבום. חדר מבצעים סודי
למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.
קשר חם
“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.
הכומר וסלדייק. “דאג לחנה כאילו הייתה בתו”
במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.
את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.
נמרוד, חר ואלישבע
“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.
מתנגדים ומשת”פים
וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.
הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
טקס נטיעת עץ על שם וסלדייק בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1970. השני מימין הוא וסלדייק. משמאלו חנה, אלישבע, ואשתו חר
אדלה ולואי טייבום ביד ושם, 1965
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.
סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.
את עדיין חיה?
חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.
מימין לשמאל: מרתה, חנה על האופניים, אחיותיה של מרתה, קלרה ומתילדה, שנספו אף הן, מאייר ואלישבע. התמונה צולמה בזמן המלחמה אך לפני שנגזר על היהודים למסור את אופניהם לידי הכובשים הגרמנים
אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.
נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.
“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.
החנוכיה שנמצאה בחצר הבית
“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.
בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.
משפחתו של נמרוד על רקע הבית ברחוב שפינוזסטראאט 3, בראש השנה. מימין לשמאל: נמרוד, אחייניתו עדי, מלפניה אשתו אמלי, גיסתו אודליה, חתנו אייל, אחיינו גיא (מאחור), בתו שני. בקדמת התמונה בנו אמיר עם אשתו דניאל, ובנו בן. בפתח הבית מרייטה ברינקמן
כמה ארגזי תמונות במרתף בית הביאו לגילוי מחדש של ההיסטוריה היהודית של סכוונינגן והאג בכלל. המוסד למורשת יהודית בעיר מציע סיורים במה שהיה השכונה היהודית, ולא פוסח גם על המסגד הטורקי עם הכיתוב בעברית.
במבט ראשון, רחוב הרסטנהוקווך (Harstenhoekweg) בסכוונינגן לא נראה יוצא דופן. עד שמגלים שבזמן הכיבוש הנאצי הוצאו יהודים מ-43 בתים ברחוב ונשלחו אל מותם. ואז יוצאים השדים החוצה.
רחוב הרסטנהוקווך, מתוך האתר האינטראקטיבי המבקש לתעד את סיפורן של המשפחות היהודיות שחיו כאן.
בין 1904 ל-1942 התגוררו בהרסטנהוקווך כ-450 משפחות יהודיות, ורובן נטמעו במקום ובתרבות לאורך השנים. על פניו עניין שגרתי, אבל כאשר מדביקים למשפחות האלה פנים אנושיים, צפים ועולים סיפורים מרתקים. הסיפורים האלה מסופרים בספר “כאן גרנו – איך גילתה העיר מחדש את עברה היהודי” (Hier Woonden Wij – Hoe een stad zijn Joodse verleden herondekt) מאת ההיסטוריונים וים וילמס והנקה ורבייק (Wim Willems en Hanneke Verbeek). הם התחילו את מחקרם לאחר שכמה ארגזים מלאים במסמכים ותמונות שנמצאו במרתף בית מספר 11 הגיעו לידיהם. היו אלה חפציהם של משפחות בוטליה (Boetelje), ברסם (Barsam) והאוסמן (Hausmann), שפתחו להם צוהר לסכוונינגן של לפני שנת 1940, שכונה שוקקת שחייה נעצרו עם כיבושה של הולנד על ידי הגרמנים.
לכאורה נראה שחייהם של היהודים בשכונה השוכנת לחופו של הים הצפוני לא השתנו באופן משמעותי בהשוואה לחייהם של יהודים במקומות אחרים בהולנד. אולם לאור העובדה שמאז סוף המאה ה-19 הייתה סכוונינגן עיירת נופש מפורסמת, מקבל הסיפור משמעות שונה לחלוטין. תיירים מכל העולם הגיעו לעיירה על מנת לבלות בה את חופשת הקיץ שלהם. רבים מהם היו יהודים אמידים מגרמניה ומהאימפריה ההבסבורגית. על פי רוב התגוררו התיירים היהודים במלונות יהודיים עם מטבחים כשרים ובתי כנסת שמוקמו בתוך בתי מגורים.
יהודים התגוררו בהאג מאז המאה ה-17, אולם מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה גדלה האוכלוסיה היהודית בסכוונינגן באופן ניכר. אל הולנד נמלטו 300 משפחות יהודיות חרדיות מגליציה (חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין) שהתגוררו שנים רבות באנטוורפן, דיברו יידיש ועסקו במסחר יהלומים. בבלגיה ראו בהם אויבים משום שהם נשאו אזרחות גליציאנית. בתחילה, ניסו הנמלטים את מזלם באמסטרדם, אולם מכיוון שהעיר הייתה מלוכלכת וצפופה מדי לטעמם, העתיקו המשפחות הללו את מקומן לסכוונינגן הקוסמופוליטית. בכל בוקר נסעו ברכבת לבורסת היהלומים באמסטרדם ובערבי הקיץ שכשכו רגליהם במימיו של הים הצפוני.
המוסד למורשת יהודית בהאג (Stichting Joods Erfgoed) הוקם ב-2013 במטרה לשמר את ההיסטוריה היהודית של האג ולחשוף את סיפורה לקהל הרחב. אנשיו מאירים לנו זווית נוספת על היהודים שהתגוררו בסכוונינגן: מרביתם התגוררו בגרמניה ובאוסטריה ונמלטו בסוף שנות ה-30 מאימת השלטון הנאצי. הם קיוו כי בהולנד חייהם יהיו בטוחים יותר. תקווה זו התפוגגה לחלוטין כאשר ב-4 בספטמבר, 1940, נקט השלטון הנאצי צעדים ראשונים נגד הפליטים היהודים – נאסר עליהם לפקוד את אזור החוף.
בסופו של דבר הועלו רבים מן היהודים הללו על רכבות ונשלחו אל מותם, וכך הגיעה אל קצה תקופת השגשוג של הקהילה היהודית בסכוונינגן. מתוך כ-17,000 יהודים שחיו בהאג לפני המלחמה נותרו בחיים רק 2,000. חלקם חזרו לעיר וחידשו את החיים היהודיים בה.
הקהילה הקטנה שחזרה לעיר לאחר המלחמה שיקמה שלושה בתי כנסת, אולם לא הצליחה להחזיק בשלושתם. בית הכנסת שהיה ממוקם בהרסטנהוקווך 44 שופץ אף הוא אך עם הקמתו של בית הכנסת “בית ישראל” ב-1944, הוא ננטש. “בית ישראל” פעיל עד היום, באחריות NIG. בית כנסת אחר שננטש שכן במבנה מרשים ברחוב Wagenstraat, שנבנה עבורו במיוחד במאה ה-19, בסגנון ניאו-קלאסי. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוא נסגר ועמד ריק, עד שנרכש על ידי מהגרים טורקים והפך למסגד ב-1982. בפינה התחתונה בחזית המבנה ניתן עדיין לראות לוח הקדשה בעברית.
וכך נשזרים להם סיפורי ההגירה של העיר אלה באלה – בית הכנסת ששכן בשכונה היהודית, הפך למסגד של מהגרים טורקים, ששוכן כיום בתוך צ’יינהטאון.
בית הכנסת הגדול ברחוב Wagenstraat בשנת 1844. סגנון ניאו-קלאסי מרשיםמסגד אקצה בשנת 1982. גם כיום ניתן לראות את לוח ההקדשה בפינת החזיתהמסגד כיום (Dienst Ruimtelijke en Economische Ontwikkeling)
רוצים לגלות סיפורים נוספים על הקהילה היהודית בהאג? בסניף VVV בספרייה המרכזית בעיר ניתן לרכוש כרטיסים ומידע על שני סיורים: “לגלות את צ’יינה טאון ואת השכונה היהודית” ו”סיור בשכונה היהודית הנעלמת”. לבעלי אייפון או טלפון/טאבלט אנדרואיד: ניתן להוריד אפליקציה המאפשרת סיור וירטואלי אינטראקטיבי.
בנוסף, המוסד למורשת יהודית בהאג עורך באופן קבוע סיורים בעיר במטרה להאיר את עברה היהודי. הסיור הבא ייערך ב-16 באפריל, “יום ההיסטוריה של האג”, בהדרכת ד”ר מייק דוראנד, חבר הנהלת הארגון. לפני הסיור תתקיים הרצאה מפי ד”ר קוריאן גלאודמנס, “שמחה ודמעות: ההיסטוריה של האג היהודית”. שני האירועים יתקיימו בהולנדית. הכניסה חופשית.
מגוון הפעלות לילדים בסגנון איטלקי מדליק, תחרות תחפושות בשפה האיטלקית ועוד הרבה הפתעות שאי אפשר לגלות…
