Tag: ישראלים בהולנד

בסוף השבוע משטרת הולנד הייתה עסוקה מאד בהתמודדות עם מעשי אלימות רבים. ביום שישי בלילה הוצתה דירה באמסטרדם, אזור west והמשטרה חושדת שההצתה קשורה לדגל הגאווה המתנוסס מהדירה. זהו אינו ניסיון ההצתה הראשון בבתים בהם תלוי דגל הגאווה. הדירה פונתה כמשנה זהירות. אחד הדיירים סיפר, ״העשן נכנס לחדר שלי, שמעתי אנשים צועקים הצילו, יש שריפה וברחתי החוצה.״ הדיירים ואורחיהם פונו למסגד הסמוך.

אולי יעניין אותך גם:

להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם
יהודים וישראלים בהולנד – האם קווים מקבילים יכולים להפגש?
מה הקטע של ההולנדים עם כל הדיאלקטים?

 

המבנה בו נמצאת הדירה מאכלס ברובו סטודנטים. בעלי המבנה, ארגון DUWO היו המומים. בעבר הם כבר הפיצו מכתבים בבניין בהם נכתב: ״היו פה מספר אירועי חוסר סובלנות מביכים. אנחנו מדגישים שנטיל סנקציות על דיירים האחראים לביטויי חוסר הסובלנות הללו.״ 

במקביל הם אסרו על תליית דגלי הגאווה במסדרונות, בלובי ובמעליות המבנה, לדבריהם משיקולי בטיחות אש. מכתבם לדיירים התייחס לדגלי הגאווה בלבד אך דובר מטעמם מסר לNOS שההחלטה אינה קשורה לדגלי הגאווה בלבד ונוגעת לכל דגל שיוצג במבנה. ״זה באמת בגלל בטיחות אש. אי אפשר לתלות דפים במעלית כי ניתן להצית אותם. אנחנו תומכים בפעילות לטובת הקהילה הגאה ומי שתומך יכול לתלות דגל גאווה בחלון חדרו. אנחנו בבעיה כי אנחנו רוצים לתמוך בביטוי עצמי אך גם להיות אחראים על הבטיחות.״

ארגון COC (ארגון תמיכה בקהילה הגאה) גינה את האלימות ודרש שיינקטו צעדים הולמים, ״החשד הוא שההצתה קשורה לתליית דגל הגאווה כמובן. הגיע הזמן שיטפלו באיומים ובאלימות נגד חברי הקהילה. המשטרה חייבת לרדת לחקר האמת כדי לאתר את האשמים.״ כך מסרה יו״ר הארגון אסטריד אוסנברוך.

הצתה: חשד לביצוע של אוהדי קבוצת אוהדי פיינורד

ביום שבת אירע פשע שנאה נוסף נגד חברי הקהילה הגאה. חדר כושר השייך לפול ואן דורסט הוצת (יו״ר של ארגון הלהט״ב ‘החברים הורודים’, אוהדי קבוצת הכדורגל פיינורד – De Roze Kameraden).

מחוץ למבנה רוססו כתובות שנאה וסיסמאות נגד הקהילה הגאה ונשמע פיצוץ. 

בעלי חדר הכושר היה המום וסיפר, ״זה מצער שחברינו נאלצים להתמודד גם עם זה.״

אסטריד אאוסנברוך, יו״ר COC הולנד ואוהדת של פיינורד בעצמה, קראה לפיינורד לגנות את ההצתה והגרפיטי ואמרה, ״מה לעשות עם הטיפוסים הללו ששינאתם כל כך קיצונית עד שהם פוגעים בתומכי המועדון שלהם? אם המעשה הפחדני הזה אכן בוצע על ידי אוהדי פיינורד, על פיינורד להעביר מסר ברור, על ידי הרחקה מהאצטדיון, שאין במועדון שלהם מקום להומופוביה.״

פיינורד אכן מרחיקים עצמם מאלימות ומאיומים. דובר המועדון הצהיר, ״ראשית, זה אירוע עצוב ומצער ואני מניח שכל אדם שפוי חושב כך. עמדתינו ברורה, פיינורד פה בשביל כולם. יש לנו 2 מיליון אוהדים, אי אפשר להיות יותר מכילים מזה. אנחנו כוללים את כולם וכולם רצויים פה.״

במועדון מדגישים שהם ממתינים לתוצאות חקירת המשטרה כדי להבין מי המעורבים באירוע.

דקירות ונשיכות באמסטרדם

בנוסף לאירועים האלה הייתה משטרת הולנד עסוקה מאד בסוף השבוע גם בתקריות אלימות רבות נוספות. בהאג נדקר אדם בויכוח ברחוב ושני בני אדם נעצרו. במרכז ונלו נפגעו מספר אנשים בקטטה המונית במרכז העיר, אחד מהם, בן 32, נפצע קשה ואושפז בבית החולים. בכפר הדייגים קאטוייק נפגע אדם מבעיטה בפניו ואושפז בבית החולים. לפי העדויות הוא הלך במרכז הכפר עם חבריו כשהוא הופל לרצפה ונבעט בפניו על ידי אדם שנמלט מיד מהמקום. המשטרה עדיין מחפשת אחר החשוד. גם באמסטרדם לא היה שקט בסוף השבוע ובקטטה המונית בכיכר ביילמר היו פצועים מדקירות ונשיכות. במקרה הזה נעצרו שלושה חשודים.

לכל הכתבות של לילך

כשאבי (53) עבר להולנד לפני יותר מ-20 שנה, עוד לא היו רשתות חברתיות, מרק צוקרברג חגג בר מצווה, ואפילו האימייל עוד היה בחיתוליו. “גרתי בעיר שלא היו בה כמעט ישראלים וחיפשתי ליצור קשרים חדשים”, הוא מספר, “די מהר הגעתי אל הקהילה היהודית. נוצרו קצת קשרים נחמדים, לימדתי עברית, ואפילו הצטרפתי לקבוצת הכדורגל שלהם שנקראה ‘דה מאצה-באלן’ (כדורי המצה, כלומר קניידלעך) והשתתפה כל שנה ב’יום הפוטבאל’ – תחרות הכדורגל הידועה של הקבוצות היהודיות בהולנד, אבל קשה להגיד שנוצרו שם קשרי חברות, השונה היה רב על המשותף. כעבור כמה שנים נולדו לי ילדים, גרנו כבר בעיר אחרת וגם שם יצרתי קשר עם הקהילה היהודית הרפורמית. הלכנו למסיבת פורים והיה להם גם חוג ללימוד עברית. כולם היו נחמדים מאד ומכניסי אורחים והיה ברור שהם שמחים מאוד על כל מי שמגיע ומתעניין. אבל בכל זאת אחרי מספר ביקורים לא המשכנו עם העניין. הילדים שלי לא מתו על זה ולא הרגיש לי נכון להכריח אותם, סביר מאד שהם חשו שגם אני לא ממש מרגיש בבית שם. כשביקרנו בחדר שבו מתקיים החוג לעברית, היה על הקיר לוח עם אותיות הא”ב, כל אות עם ציור מתאים: אל”ף אתרוג, מ”ם מצה… הכל בהקשרים דתיים. זה לא ממש התאים לי ובאותו רגע פחות או יותר החלטתי שאמשיך לבדי בינתיים בעניין העברית, ואעשה כמיטב יכולתי”.

אצל קריסטינה טלי סלמאן (41) חווית הקשר עם הקהילה היהודית הייתה שונה. “המפגש הראשוני שלי עם הקהילה היהודית היה בבית הכנסת הרפורמי בטילבורג”, היא מספרת, “זהו בית הכנסת שבן זוגי ומשפחתו הולכים אליו. הקבלה הייתה מאוד טובה, חמה ונעימה. לקח לי קצת זמן להתאקלם אבל בסופו של דבר, הצלחתי לא רק ליצור קשר עם הקהילה, אלא אני גם משמשת בה כחזנית ושליחת ציבור. במסגרת קורס שאני מעבירה לבעלי תפילה פגשתי אנשים נפלאים ועם כמה מהם אני בקשר והם מדהימים.”

סביר להניח שמשהו מהסיפורים האלה נשמע לכם מוכר, בין אם מהצד היהודי-ישראלי, החילוני לרוב, המבקש למצוא מחדש איזו תחושת שייכות שאבדה עם ההגירה; או מהצד היהודי-הולנדי, שמרגיש קרוב לישראל, אבל גדל עם תפיסה שונה של יהדות מזו המאפיינת יהודים חילונים בארץ הקודש. שוחחנו עם ישראלים יהודים ועם יהודים הולנדים כדי לנסות להבין האם נוצר קשר אמיתי בין שתי הקבוצות האלה, או שאולי, למרות הקרבה הגיאוגרפית והשייכות הדתית והלאומית, הן מתקיימות כשני קווים מקבילים המנופפים זה לזה לשלום, אך אינם נפגשים?

אולי יעניין אותך גם:

ישראלים בפוליטיקה ההולנדית: שמאל, ימין ומרכז אירופי
על המגרש עם מכבי הולנד
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלת כל העדכונים אליכם

אלרגיה לבית הכנסת

קריסטינה הגיעה להולנד לפני כעשר שנים בעקבות האהבה, והיא חיה בדרום הולנד עם בן זוגה היהודי-הולנדי.

איך את רואה את היהודים ההולנדים? ואת הקשר בין הקהילות?

“כמו שאני רואה את ההולנדים הלא-יהודים. עם אחר, תפיסות אחרות, הם הרבה יותר רגועים ממני, מקובעים קצת. אלו שאני מכירה מאוד קשורים למסורת היהודית וישראל מאוד מעניינת אותם אבל אני לא רואה שיש להם חברים ישראלים”.

“הקשר בין הקהילות מאוד מאוד חשוב, אבל אין קשר. זו תעלומה שלדעתי קשה לפצח. אני חושבת שהישראלים פחות מעיזים כי איפה הם יפגשו את הקהילה היהודית ההולנדית? בבתי הכנסת, ולרוב הישראלים שאני מכירה יש מן אלרגיה לבתי כנסת וליהדות, פה גם טמונה חלק מהסיבה לכך שאין מפגש. אני חושבת שכדאי לקיים פעילויות משותפות כמו טיולים, משהו שמחבר אנשים, לקהילה היהודית בהולנד יש הרבה מה לספר, ואני חושבת שיש גם לנו הרבה מה לספר להם”.

הבעיה שקריסטינה מצביעה עליה, אותה “אלרגיה” ישראלית חילונית לדת, מורגשת גם בצד ההולנדי. סטפני (39) היא בת למשפחה יהודית מסורתית מאמסטרדם-זאוד. “הייתי בישראל כמה פעמים כשעבדתי בחברה בין-לאומית לפני כמה שנים. יותר מפעם אחת אנשים הופתעו שאני אוכלת כשר, והעירו על כך. הרי אני לא נראית דתייה במושגים שלהם”, סיפרה, “קשה לי עם זה שאני צריכה להצדיק את האופן שבו אני חווה את היהדות שלי. אני מבינה שלישראלים קשה להבין שמשפחות יהודיות-הולנדיות כמו שלי רואות חשיבות רבה במסורות דתיות. גם אם הם עצמם לא סופר-דתיים, יהודים הולנדים מקפידים קצת יותר על סמלים דתיים”.

הפער הדתי-תרבותי הזה עולה גם ממחקר שנעשה ב-2017 בקרב ישראלים החיים באירופה, ובו נבחן בין היתר הקשר בינם לבין הקהילות היהודיות במקומות מושבם. המחקר נערך על ידי מכון המחקר של ארגון הג’וינט JDC, בשיתוף מכון ‘קהילות’, שנולד באמסטרדם. המחקר כלל 890 ישראלים שחיים ב-27 מדינות באירופה, רובם בגרמניה ובהולנד.

ממצאי המחקר מאששים במידה מסוימת את התפיסה הרווחת: ישראלים באירופה נוטים להתחבר זה עם זה, ליצור רשתות ישראליות ולהעדיף פעילות בשפה העברית. עם זאת, רבים מהישראלים דווקא יוצרים קשרים ומשתתפים גם בפעילויות של הקהילה היהודית.

כמחצית מהנשאלים השיבו שהם לוקחים לעתים חלק בפעילויות של הקהילה היהודית המקומית. “אך הנתון הזה מטעה”, טוען ניר גבע (45) מאמסטרדם, יו”ר הועד המנהל של מכון ‘קהילות’, שהיה שותף לעריכת המחקר. “המספר הזה כולל בתוכו ישראלים שמגיעים פעם בשנה למסיבה של חב”ד בחנוכה, או שמשתתפים לעתים רחוקות באירוע כלשהו, באופן שאינו רציף ואינו מחייב. רוב-רובם של הישראלים באירופה, וזה גם המצב כאן בהולנד, לוקח חלק מועט בלבד בפעילויות של קהילות יהודיות”.

מדוע זה כך? כ-62% ענו שהסיבה למיעוט ההשתתפות היא שהפעילויות מבוססות ברובן על מסורת מן הפן הדתי-אמוני, בעוד שהם עצמם מזהים עצמם כחילונים, ולכן פעילויות אלה רחוקות מעולמם התרבותי. בתשובה לשאלה מה יעודד אותם להשתתף, ענו כ-68%: “פעילויות המיועדות לחילונים”.

“אחת המסקנות הברורות מן המחקר”, אומר ניר, “שגם תואמת את חוויותיי שלי בהולנד, היא שאם יש יחסים עם הקהילות היהודיות, הם במטרה לצרוך שירותים או להיות נוכח באירועים מסוימים, אך ברוב המקרים לא מתקיים שיתוף פעולה אמיתי”.

“החזרנו את תחושת השייכות והמשמעות”

אחד האירועים המכוננים עבור ניר התרחש ביום כיפור הראשון שלו באמסטרדם, כשהלך לתפילת “כל נדרי” באחד מבתי הכנסת בעיר. “הרגשתי לא קשור, לא שייך, לא מחובר. באופן פרדוקסלי, המקום שבו הרגשתי הכי פחות שייך בהולנד באותן שנים, היה בבית הכנסת בערב יום כיפור. כל מה שראיתי ומה שחשתי שם, לא היה קשור בכלל לעולם שממנו באתי”.

נקודת המפנה עבור ניר ומשפחתו, הייתה ב-2012. “חברתנו רותי שלו מהארלם כינסה אותנו ואמרה, או יותר נכון הזהירה, שאם לא ניקח את גורלנו בידינו אז הילדים שלנו לא יכירו אותנו באמת ולא נוכל לחיות את חיינו באופן שנותן ביטוי לזהות שלנו. רותי קראה להקמתה של קהילה תומכת ומאורגנת שבאמצעותה ניטע ונטפח בילדינו את הזהות היהודית-ישראלית-חילונית שלנו”.

כך קמה ‘קהילה’ באמסטרדם. עמוד התווך שלה הוא בית החינוך, המתכנס בימי ראשון אחת לשבועיים, ומטרתו היא להעצים את הזיקה של הילדים לשפה העברית ולשורשיהם היהודיים. פעילויות הקהילה למשפחות ולמבוגרים כוללות אירועים בחגי ישראל, טיולים, ערבי שיח, ומפגשים נוספים המספקים לחברים תחושת שייכות תוך עיסוק בתכנים היקרים ללבם – וכל זאת בעברית.

בעצם יצרתם בעצמכם את מה שחיפשתם ולא מצאתם אצל הקהילות היהודיות.

“בדיוק, וזה עבד מעולה. הקהילה שלנו באמסטרדם קיימת כבר כמעט תשע שנים, וכולנו מרגישים שתחושת השייכות ותחושת המשמעות חזרו אלינו. ההצלחה של הקהילה שלנו הייתה כל כך גדולה, שהבנו שאת נוסחת הקסם שלה אסור לנו לשמור רק לעצמנו. וכך הקמנו לפני כשש שנים את מכון ‘קהילות’, שמטרתו היא לסייע להקמתן ולביסוסן של קהילות חילוניות בקרב ישראלים בתפוצות. בינתיים הוקמו קהילות דומות ב-12 ערים באירופה, ובכללן ‘קהילה רוטרדם-האג-ברדה’ ו’קהילה לימבורג’ לישראלים החיים במאסטריכט, ליאז’ והסביבה”.

האם לא מדובר ביצירת בועה שעלולה דווקא להעמיק את הפער בין הקהילות, ואולי למשל לפגוע במוטיבציה ללמוד הולנדית ולהכיר את המסורות של יהודי הולנד?

“חשוב להבהיר שהקהילה שלנו כלל אינה בועה סגורה, ושעריה פתוחים באהבה לכל המעוניינים להצטרף אליה. מטבע הדברים, פעילותנו בשפה העברית מייחדת אותנו וגורמת לכך שישראלים חילונים ירצו להצטרף אלינו וירגישו איתנו בבית, וזאת בשונה ממה שחלקם הרגישו כשניסו להתחבר לארגונים אחרים של יהודים בהולנד. העברית היא שפת האם וגם שפת העם שלנו, ואנחנו לא מתנצלים על השימוש בה, שמגדיר אותנו ושהוא חלק מהווייתנו. אנחנו לא מוכנים לוותר על החיבור שלנו לתרבות היהודית-ישראלית-חילונית החיה והמתחדשת, וגם לא מרגישים צורך לאמץ תרבות יהודית אחרת, של קהילה הולנדית כלשהי.

רוב-רובם של החברים אצלנו לא היו משתייכים לאף קהילה יהודית אילו הקהילה שלנו לא הייתה קיימת. ולכן אנחנו לא יוצרים שום פער, אלא להיפך: אנחנו מחברים את הבלתי-מחוברים, והופכים אותם לחלק מקהילה, שהיא חלק מיהדות התפוצות המגוונת ורבת הפנים. בזכות הקהילה מתאפשר לנו לטפח את מרכיבי הזהות היהודית בפסיפס הזהותי המורכב שלנו ושל ילדינו, ולהנחיל להם ערכים חשובים, יהודיים ואוניברסליים, שגדלנו עליהם. וכך אנחנו גורמים לילדים שלנו לאהוב את מי שהם, וכתוצאה הם גם יותר גאים בנו, הוריהם, ובמוצאם היהודי-ישראלי”.

להתחבר, לא להיטמע

ניר, איך אתה רואה את שיתוף הפעולה הרצוי ביניכם לבין הקהילות היהודיות?

“לפני כשנתיים התקיים בפראג כנס של מועצת הקהילות היהודיות באירופה (ECJC) ונציגי ‘קהילות’ הישראלים הוזמנו להשתתף בו. זה היה אירוע משמעותי מאוד עבורנו משום שלראשונה ניתנה לקהילות של הישראלים הכרה רשמית מצד אחד המוסדות היהודיים החשובים ביבשת, והם הביעו הערכה עצומה למפעל שהקמנו. הם רואים בנו זרם ביהדות לכל דבר”.

אז האוטונומיה היא חלק מהפתרון?

“נכון, במקום שהקהילות היהודיות יגידו ‘הצטרפו אלינו והיו כמונו’, הייתי רוצה שהם יבינו שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם, אלא לשמר ולטפח את מה שאנחנו. אנחנו מעוניינים לשתף פעולה ולמצוא חיבורים, אבל לא להיטמע”.

לדעתו של ניר, קיים בהולנד צורך בקהילות ישראליות, חילוניות ודוברות עברית, לצד הקהילות היהודיות הוותיקות. הוא צופה שהקהילות הללו יהפכו בהמשך דרכן לעמודי תווך ביהדות הולנד, ויפעלו לצדן תוך שיתוף של רעיונות ותפיסות. “בסך הכל לכולנו, בכל הקהילות, יש עניין שהיהדות תמשיך להתקיים, בזרמים השונים, ושהסיפור שלנו כעם יהודי ימשיך להיות מסופר מדור לדור”.

“חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?”

שרון (53) נולדה וגדלה באמסטרדם. היא עברה את מה שהיא מכנה “המסלול של ילדה-טובה-הולנדית-יהודיה”: ילדות בשכונת באוטנפלדרט, “גן שמחה” היהודי, בית הספר היסודי ראש פינה ובית הספר התיכון מיימונידס. “היו ילדים ישראלים גם בגן”, היא נזכרת, “אבל המפגש הראשון שאני זוכרת היה עם המורה הישראלי בראש פינה, טיפוס כאוטי ומלא חיים יחסית למורים ההולנדים שהכרתי. דיבר הרבה עם הידיים וצחק הרבה”. היום יש לשרון קשרים חברתיים רבים עם ישראלים, גם בהולנד וגם בישראל. “דינה הייתה הישראלית הראשונה שהיו לי איתה ממש קשרי חברות. היא נשואה ליהודי הולנדי שהוא חבר טוב שלי ואחרי תקופה בישראל הם עברו לגור בהולנד. לא קשה לאהוב את דינה – יש לה צחוק מדבק ומנטליות ישראלית שמשדרת ‘אני נותנת את עצמי ב-100 אחוז’. אבל זה לא אומר שלא היינו צריכות להתרגל אחת לשנייה. דינה הייתה הרבה יותר ישירה מחברים אחרים, לא רק בדעתנות ובנחרצות שבהן ייעצה לי איך כדאי לי לחיות את חיי, אלא גם למשל באופן שבו ביקשה לשתות: ‘תני לי מים!’, ואני באופן קבוע הגבתי-תיקנתי בחיוך – ‘בבקשה’. גם היום בביקורים בישראל כשאני מברכת באופן אוטומטי נהג אוטובוס בבוקר טוב, או אומרת תודה, אני צוחקת לעצמי, כי אני יודעת שזה קצת מגוחך, אבל צריך להודות על האמת – את הצד המנומס של ההולנדיות אני אוהבת ומעדיפה”.

ביקורה הראשון של שרון בישראל היה בטיול בת-המצווה. “כבר בהכנות לנסיעה הייתה התרגשות גדולה, כאילו מדובר באיזה מסע עולמי”, היא נזכרת. ישראל שאותה ראו הייתה בעיניה מדהימה ואקזוטית, שונה מכל מה שהכירה כאן. רבים מהאנשים ברחוב נראו לה מוכרים ודומים יותר לה ולמשפחתה, בהשוואה להולנדים שהכירה.

בשנים שעברו מאז הביקור ההוא, שרון מתארת את ישראל כמקום שהפך להיות חלק ממנה וממי שהיא. היא הקפידה לבקר באופן קבוע ולשמור על קשר עם חברים ומשפחה, למדה קצת עברית. יש לה חברים ישראלים רבים שאיתם היא מדברת על הכל, “רק עם פוליטיקה אני נזהרת קצת יותר. מובן לי שלחלק מהאנשים זה מפריע כשאני מביעה את דעתי כמישהי מבחוץ”.

אחד ההבדלים שהפתיעו את שרון היה שרבים מהישראלים שהכירה הם חילונים והיא מרגישה שהיא מחוברת לסמלי היהדות יותר מהם. “אני חושבת שעבור היהודים בהולנד לסמלים יש חשיבות מסוג אחר, כי בלעדיהם אין הרגשה של שבת למשל. אני לא דתייה, אבל שומרת כשרות מסוימת ומדליקה נרות שבת. עם הזמן גם זה נראה לי קצת תלוש, אבל זה כבר חלק ממני ולא הייתי רוצה לשנות את זה”.

לגבי היחסים בין יהודים וישראלים בהולנד, שרון חושבת שיש מקום לשיפור: “אני מרגישה שיש פער גדול. ההרגשה שלי היא שישראלים בהולנד לא מעורים ולא מעוניינים כל כך להכיר או להיות חלק מהפעילות המאורגנת של יהודים בהולנד. וזה מצער כי מבחינתי זה יכול להוסיף הרבה חיות, צבעוניות ועכשוויות לקהילה היהודית. כשאני הולכת להופעה של עידן רייכל או יוני רכטר, פתאום אני רואה את כל הישראלים וחושבת – ‘חבר’ה, איפה התחבאתם עד עכשיו?’”.

יהדות שצריך ליצור

אשר ואטרמן (28) מאמסטרדם מצייר תמונה חיובית יותר של היחסים בין שתי קבוצות היהודים. הוא עובד סוציאלי בארגון JMW העוסק בעזרה סוציאלית ופעילויות רווחה ותרבות ליהודים בהולנד. “אני מעורב למדי בחיי הקהילה היהודית בהולנד” הוא אומר”, בעיקר בעבודתי, אך גם כחבר ב- LJG אמסטרדם (הקהילה הליברלית היהודית באמסטרדם) וכחבר הנהלת קרן הנוער היהודית. בנוסף לכך, התחלתי לאחרונה הכשרה לרבנות במכון לויסון. הרבה ממה שאני עושה מתרחש בתוך הקהילה היהודית”.

האם יש לך קשר אישי עם ישראלים בהולנד? 

“בהחלט. בעבודה ובבית הכנסת, ובעבר כשהייתי פעיל בתנועת הבונים ובפדרציה של ציוני הולנד. אנחנו גם נפגשים בכל מיני אירועים שלעתים מכוונים לקהילה היהודית, ולעיתים בפעילויות בעלות אופי תרבותי ישראלי, כמו פסטיבל הקולנוע הישראלי. ככלל, הקשרים שחוויתי בישראל ועם ישראלים בהולנד היו טובים ומהנים, ואני מרגיש בבית בחברתם. גרתי תקופה מסוימת בישראל ואני מדבר עברית, ומכיר את התרבות. יש לי חברים ישראלים, ולרוב החברים היהודים הלא ישראלים שלי יש קשר מיוחד עם ישראל”.

“נראה שיש קהילה ישראלית תוססת בהולנד, שלרוב נפרדת מהקהילה היהודית ההולנדית. אני חושב שהשפה משחקת כאן תפקיד מאוד חשוב. ישראלים נהנים מטבע הדברים לדבר עברית במהלך מפגשים, וזה יכול להוות בעיה עבור יהודים רבים. אבל אני חושב שלנסות להפגיש את שתי הקבוצות האלה מדי פעם זה בהחלט רעיון לא רע”.

פרט לשפה, אשר מציין גורמים נוספים שמקשים על חיבור בין שתי הקבוצות: “אני חושב שתפיסת הזהות היהודית גם היא שונה מאוד. עבור הישראלים החיים היהודיים מובנים מאליהם. החגים הלאומיים בישראל הם יהודיים ואתה חי על פי לוח השנה היהודי. היהדות קיימת בכל מקום. בהולנד זה לא כך. היהדות אינה מובנת מאליה, אתה צריך לצאת ולחפש אותה – וליצור אותה. עבור ישראלים רבים היהדות שלהם היא חלק בלתי נפרד מהישראליות. שמעתי גם ישראלים שמגדירים את עצמם לא כיהודים אלא רק כישראלים. אני חושב שזה אומר הכל על ההבדל. ויש כמובן גם הבדלים תרבותיים, כמו למשל ההבדל במנטליות. כשחזרתי לאמסטרדם אחרי שנה של לימודים בירושלים, ואנשים סוף סוף חיכו שתרד מהאוטובוס לפני שנדחפו פנימה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה”.

האם לדעתך חשוב שיהיה קשר בין יהודים ישראלים להולנדים בהולנד?

“זה תמיד כיף וגם חשוב, בעיקר כשמדובר בקהילות קטנות כמו בהולנד. חשוב שהקשר יישמר. הישראלים בהולנד הם קבוצה חשובה, ואולי הקבוצה הצומחת ביותר של יהודי הולנד. אני שם לב שישראל הופכת מרכיב חשוב יותר ויותר בזהות של יהודים הולנדים. וזה לא מפתיע לדעתי – ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שבה היהדות היא דבר מובן מאליו ושבה התרבות היהודית מתפתחת ופורחת. זה המקום שבו התפתחה העברית, שם נוצרת מוזיקה ישראלית ויהודית חדשה, נכתבת ספרות ישראלית ויהודית חדשה. התפתחויות אלה יכולות להוות מקור השראה לחיים יהודיים במדינות אחרות. לכן, מגע בין הקהילות מעשיר את הקהילה היהודית בהולנד. אך גם עבור הישראלים בהולנד, מפגש כזה יכול להיות מעשיר. למרות ההבדלים, הם ימצאו הכרה בקרב יהודים בהולנד בגלל ההיכרות עם החגים, שמירת השבת וכו’. עבור ישראלים שהגיעו זה עתה להולנד, למשל, הקהילה היהודית יכולה להיות קצת בית, ואולי לעזור בהתאקלמות, למרות ההבדלים”.

איך נסכם את כל העמדות השונות והחוויות השונות ששמענו מישראלים ויהודים החיים בהולנד? מבחינת הקהילות, נראה שמתגבשת תופעה חדשה של קהילות ישראליות מאורגנות. ייתכן שהכרה בישראלים כקבוצה בעלת זהות מגובשת אך נפרדת יכולה לעזור ליצור יחסים של שיתוף פעולה תוך מודעות לשוני.

במקביל, נראה שיש קבוצה הולכת וגדלה בהולנד גם של ישראלים וגם של הולנדים המגדירים עצמם כחילונים, שמרגישים שהם מפספסים אלה את אלה, והיו רוצים להכיר זה את זה יותר. האם יש מקום לקהילה חדשה נוספת, של ישראלים והולנדים, אשר מבוססת על תרבות משותפת שאינה דתית גרידא?

לכל הכתבות של שלום

 

 

 

אהבה היא דבר מסובך.

ומה יותר מסובך מאהבה? אהבה בין תרבותית כמובן. 

ומה מסובך יותר מאהבה בין תרבותית? אהבה בין תרבותית שבה אחד מבני הזוג הוא ישראלי.

אם אתם רוצים לדעת איך מתחילים, תרתי משמע, אם בן או בת זוג הולנדים. קיראו את הכתבה הזו, ואם אתם רוצים לדעת איך ממשיכים, קיראו את זו. אבל היום, לכבוד החג העברי לאוהבים, נדבר על השאלה החשובה מכולן: איך מחזיקים מעמד?

לצורך העניין, התייעצנו עם שלושה זוגות ישראלנדים שכבר עברו קילומטראז’ מכובד ביחד, וביקשנו מהם עצות עבור הזוגות הצעירים. למה לצפות, איפה להתפשר, ואיך להצליח להבין את הצד השני.

דייט ראשון בקיבוץ, עם פק”ל קפה באוגנדה, או באפטלינג – אז איך הם נפגשו?

 

יריב וויויאן ביחד כבר 31 שנים. הם נפגשו בקיבוץ דגניה ב’ בקיץ של שנת 1990. יריב היה אז כמה שנים אחרי השחרור, וריכז את ענף התמרים בקיבוץ. ויויאן הגיעה לקיבוץ בתור מתנדבת, והיתה שם כמה חודשים. היא חזרה להולנד להשלים את לימודיה ולאחר מכן חזרה לארץ, הפכה לחברת קיבוץ, ועבדה בתור אחות בבית חולים ולאחר מכן בבית-הילדים בקיבוץ. שלושת ילדיהם נולדו בישראל ורק בשנת 2003, כאשר הקיבוץ החל לעבור תהליכי הפרטה, הם עברו לגור בהולנד, בכפר הולדתה של ויויאן, ליד מאסטריכט. יריב מצא עבודה כמנהל בתחום המוצרים הרפואיים – תחום שבו עסק גם בישראל, וויויאן עובדת בפינת חי טיפולית עם בעלי מוגבליות.

גילי והנס נפגשו באוגנדה בשנת 2007. גילי הייתה בטיול של אחרי התואר והגיעה מטנזניה. הנס היה אחרי ביקור שני בישראל ועשה את דרכו ביבשה מישראל לדרום אפריקה. גילי נכנסה לחדר בהוסטל והציגה את עצמה בפני המטיילים האחרים. פתאום בחור גבוה ובלונדיני שאל אותה בשקט בעברית “מאיפה את בישראל?”. אז היא עוד לא ידעה שזה בערך המשפט היחיד שהוא ידע בעברית… אבל זה היה מספיק כדי לעשות עליה רושם. גילי אמרה מראש שהיא רוצה לגור בישראל, והנס אמר בסדר, אבל קודם כמה שנים בהולנד. הם התחילו אם כך בהולנד באזור ליידן, שם נולדו שתי בנותיהם, ולפני מספר שנים עברו לגור בהרי ירושלים (וכעת הם מצפים לעוד שתי בנות).

גילי ומאטס נפגשו בהולנד. גילי הגיעה לבדוק אופציה ללימודים לתואר שני. חברים לקחו אותה למסיבה, ושם פגשה את מאטס, היא סיפרה לו שהיא רוצה לבקר בלונה פארק, והוא לקח אותה לאפטלינג, אבל רק לאיזורים הרומנטיים – שנים אחרי היא גילתה שיש שם גם רכבות הרים. אחרי שחזרה לארץ הם המשיכו להתכתב והתאהבו, אחרי שנה של הלוך ושוב גילי עברה להולנד ללימודים והם עברו לגור ביחד. ומאז הם ביחד, כבר 19 שנים. במשך השנים הם עברו לגור בכפר, ילדים הגיעו ובזכות מאטס גילי פיתחה גם אהבה לטיולי טבע וקמפינג.

אולי יעניין אותך גם:

עושים קונצים: קרן אור על הילה הוטמכר
טסים לישראל? מגיעים להולנד? המדריך לכל מה שצריך לדעת
להצטרף לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

מה היו הקשיים העיקריים בזוגיות שקשורים להבדלי התרבות?

 

גילי והנס הסכימו לא להסכים בתחומים רבים:

גילי: הנס כל הזמן חושב שאני צועקת, בעוד שברור שאני פשוט מדברת כמו בנאדם נורמלי שאכפת לו ממה שהוא מדבר עליו.

הנס: את כל הזמן צועקת. בכלל צועקים פה כל הזמן.

גילי: אבל למה אתה שואל רק על קשיים? יש גם יתרונות לפערים הבין-תרבותיים. למשל, כל מה שאני אבשל מוצא חן בעיני הנס, הוא לא משווה לאוכל המסורתי מבית אמא/סבתא. אם אני מארחת את המשפחה שלו ליום הולדת אז כל דבר שאני אכין מעבר למרק עם לחם ועוגה מ-Hema, כבר נחשב לדליקטס…

הנס: באמת האוכל שלך טוב מאוד.

גילי: באופן כללי יש גם הבדלים באופן שבו מגדלים ילדים בהולנד ובישראל. יש כאן פוטנציאל לקושי. אני לא חוויתי את זה כקושי אלא כיתרון, אולי מכיוון שהתנסיתי בגידול ילדים קודם כל בהולנד ואולי מפני שאני מעריכה ואף מעדיפה לעתים קרובות את הגישה ההולנדית.

הנס: אני לא יודע אם זה קשור לעניין תרבותי, אבל אחד הדברים שמצאו חן בעיניי אצלך מהתחלה זה שאת אומרת את דעתך בכל דבר.

גילי: וגם שהיה לי פק”ל קפה, כמו כל התרמילאים הישראלים, והזמנתי אותך. וזה כן עניין תרבותי!

גילי: אבל הרבה פעמים קשה מאוד לדעת אם קושי מסוים נובע משוני תרבותי או פשוט מאופי אישי. אני חושבת שחשוב לא ליפול למלכודת של לתלות הכל בשוני תרבותי (וגם לא כדאי להתעלם מההשפעה הזאת).

גילי: יש גם שוני באיך שנתפסת ההתערבות של המשפחה המורחבת. בישראל יותר מקובל שהמשפחה המורחבת “מתערבת”, או מבקשת להשפיע על החיים של הזוג הצעיר ומשפחתו. זו לא נחשבת התערבות אלא דבר טבעי ומקובל. למרבה המזל הנס לא חווה את זה כקושי.

הנס: את אולי חווה את זה כקושי…

גילי: אבל גם חוסר ההתערבות מהצד השני יכול להרגיש מעצבן. צריך לזכור שזה (כנראה) לא נובע מחוסר אכפתיות או מאדישות, אלא מגבולות שמתוחים במקומות אחרים. ועובדה היא שהמשפחה של הנס תמיד קיבלה אותי בחום והוכיחה את עצמה ברגעי המבחן כתומכת.

בהולנד אוהבים קווים ברורים

יריב וויויאן: אין ספק ששפה ודקויות בהבדלי תרבויות הם הגורמים הראשוניים לקשיים, על זה נוסף כמובן הפער בין המנטליות הישראלית והולנדית – תרבות של לזרום לעומת תכנון לפרטי פרטים. למשל.

כשעברנו להולנד, יריב פתח משרד יעוץ למוצרים רפואיים, ונתקל בכמות אין סופית של חוקים, שהישראלי הסביר יתקשה להבין את ההיגיון שבהם. כשהתעניין מדוע נדרש לרדת לרזולוציות כאלו התשובה שקיבל הייתה – “היכן עובר הקו?” – בהולנד אוהבים קוים ברורים.

שמרנו  על קשר עם המשפחה בארץ דרך סקייפ שעלתה לאוויר, ולתקופה ממושכת נהנינו מטיסות צ’רטר שיצאו מליאז’ שבבלגיה.

בסופו של יום,יריב הסתגל. “בסה”כ מגלים שהרוב לא כצעקתה ואולי מוטב לישראל לייבא כמה מהתובנות”.

לבקש עזרה אבל גם להתנצל כמו שצריך

גילי ומאטס: אחד ההבדלים הברורים עבור גילי היה נושא בקשת העזרה או טובה מאחרים. גילי: כאשר נטיתי לבקש למשל שיבואו לקחת אותנו מתחנת הרכבת, במקום ללכת עשרים דקות ברגל, זה היה משהו שהפריע למאטס. לא צריך לבקש עזרה עבור דברים שאפשר לעשות לבד. לא להתעצל וגם לא לקטר אלא לקחת אחריות על החיים שלך.

דבר נוסף שגילי חושבת שהיא למדה ממאטס, ומהולנדים בכלל, זה להתנצל כמו שצריך, ולא, “אני מתנצל/ת אבל…” הנהוג בישראל.

ואיזה מנהגים ישראליים מאטס נאלץ לבלוע? באופן מילולי, שום ותבלינים, הם צוחקים. לקח לו קצת זמן להחליף את התפריט הקבוע שלו של תפוחי אדמה ומטוגנים למיניהם, בתפריט שכולל יותר ירקות, ולאכול בריא יותר באופן כללי, אבל מהר מאד הוא התרגל. הוא גם למד להיות יותר פתוח ולדבר על רגשות, דבר שהתרבות ההולנדית לא מצטיינת בו במיוחד. היה לו גם מאוד חשוב לעזור לגילי לגדל את הילדים עם המסורות של שני העמים.

לא מתווכחים על איך שוטפים כלים

 

מהן העצות העיקריות שלכם עבור זוגות ישראלנדים צעירים אשר עושים את צעדיהם הראשונים ומתלבטים לגבי כל השאלות הגדולות?

גילי ומאטס:

• לזכור תמיד שאתם אוהבים אחד את השני, לשמור ולגדל את האהבה, ולהיות פתוחים אחד עם השני
• ללמוד להבליג. לא תמיד צריך להיות צודקים. אנחנו למשל לא הגענו לעמק השווה בנושא שטיפת הכלים – אז כל אחד עושה את זה בדרכו כשמגיע תורו, והשני מבליג בשקט.
• תמיד לזכור שיש כמה נקודות מבט, טוב להבין מה חשוב לצד השני ולעזור לו להגיע לשם. ולא ללכת לישון כועסים אלא מחובקים.
• ללמוד לגשר על הבדלי התרבויות, וליצור לעצמכם מסורות חדשות משלכם.

גילי והנס:

• עד כמה שניתן, להתנסות במגורים בשתי המדינות לתקופה ממושכת, כדי להכיר את התרבות והמשפחה. וגם כדי שההחלטה איפה לגור תהיה יותר מבוססת.
• באופן כללי, אם אתם לא חשים סקרנות כלפי התרבות והשפה של בן/בת הזוג, כלפי המקום שבו הוא גדל, זה אומר דרשני.
• ללמוד האחד את שפתו של האחר, אבל לא להפוך את בן/בת הזוג למורה שלכם להולנדית/עברית! זה יכול להיות מאוד מתסכל. אבל כן אפשר ורצוי לעזור זה לזה בתרגול, לקרוא ביחד, לשוחח שיחה קלה, ללמד שיר קצר.
• הכל מצריך קצת יותר מאמץ בזוגיות בין-תרבותית. תקשורת טובה, כנה ופתוחה היא הכרחית וחשובה בכל זוגיות, אבל כאן צריך גם להיות מאוד מודעים להנחות יסוד שאנחנו באים איתן מנוף מולדתנו ולדבר גם עליהן.
• חשוב לדבר מראש מהרגע שברור שזה רציני על דברים כמו איזה אורח חיים מקיימים בבית, איך מגדלים את הילדים, איך חוגגים את החגים, ברית מילה לילדים וכו’. כדאי לדעת שיש בסיס של הבנה והסכמה בנושאים האלה.

יריב וויויאן:

• ללמוד להכיל, לנשום לאט, למלא את הריאות ואז לנשוף לאט החוצה – במילים אחרות לספור עד עשר.
• ממליצים בחום ללמוד את השפה, גם אם לא חייבים, עצם זה שאתה מראה מאמץ פותח דלת בצד השני.
• לא לחשוש מקבלת החלטות, להימנע ממצב של ישיבה על הגדר או על מזוודות.

לסיכום, אוהבים ישראלנדים צעירים יקרים. זה אפשרי! אבל ראו הוזהרתם – גזרו ושימרו את עצות הזהב האלה, ואל תגידו שלא ידעתם. בעוד 20 שנה, נשמח לשמוע בדאצ’טאון את סיפור הצלחתכם.

 

לכל הכתבות של שלום

 

[adrotate banner=”55″]

 

מורן אביב דביר נפגשת עם אמנים ישראלים פעילים החיים בהולנד

לפני יותר מעשור למדתי בירושלים בבית הספר לתיאטרון חזותי, מקום מיוחד שלימד אותי רבות על תהליכי יצירה ובנייה של שפה אמנותית.  בחזותי היה לי מורה לפיסול שדאג כל הזמן להזכיר לנו שלאף אחד לא באמת אכפת מהאמנות שלנו, ושכדאי מאוד שלפחות לנו יהיה אכפת ממה שאנחנו בוחרים לעשות (אבל שגם לא ניקח את עצמנו יותר מידי ברצינות כן? ואחר כך אומרים שאמנים הם מתוסבכים). בשיעור אחר, אותו מורה גם גילה לנו ש״קונץ״ זו אמנות בגרמנית, וה״אל תעשה קונצים״ שסבתא שלו הייתה אומרת לו באופן קבוע, הביא אותו ללכת ללמוד פיסול בבצלאל.

בסתיו ימלאו שנתיים לרילוקיישן שלנו לדלפט. אני גאה לאמר שהמילה הראשונה שידעתי בהולנדית היא kunst. אני נרגשת מהעובדה שלפחות פעם בשבוע אני עוברת ליד הבית של ורמיר. השילוב בין תוואי נוף שטוח ופתוח לבין האור הבוהק (כשהעננים לא משתלטים), היא חווית התבוננות רעננה ומכוננת עבור יוצרת שהגיעה כל הדרך מהרי ירושלים.

במדור הזה אני הולכת לעשות קונצים. בכל פעם אכוון  קרן אור בוהקת על אמן או אמנית ישראלים פעילים שחיים כאן בהולנד. האמנים שאפגוש יהיו ממגוון תחומי האמנות והיצירה. מוזיקאים, אמנים פלסטים, אנשי תיאטרון ומחול, משוררים וגם אמנים רב תחומיים – כמוני.

אני מדמיינת שעוד שנה תהיה כאן רשימה מרתקת של יוצרים  שסקרנותם, וסקרנותכם הקוראות והקוראים, יניבו שיתופי פעולה חדשים, תהליכי יצירה מגוונים וקהל אוהד.

אולי יעניין אותך גם:

על המלכה החמה ואנרגיה קוסמית
שקוף שזה הולנדי
להצטרפות לרשימת התפוצה של דאצ’טאון

תעלה ותבוא האמנית הראשונה – הילה הוטמכר

ההופעה של הילה במרכז תרבות  Sijthoff בעיר ליידן הציורית, תיחקק אצלי לעד הופעתה היתה הראשונה שהלכתי לראות אחרי שנת קורונה דוממה. בנוסף לחגיגיות של פוסט קורונה (טפו טפו חמסה חמסה) זו הייתה גם הפעם הראשונה מזה שמונה חודשים שיצאתי בערב לבד בלי תינוק במנשא. בקיצור, רגע בלתי נשכח וזה עוד בלי שהזכרתי כמה הביצוע של הילה לשיר של מרסדס סוסה ריגש אותי. הביצוע החזיר אותי ברגע, שש שנים אחורה, לבית היולדות בהדסה עין כרם. אמנות טובה מצליחה לפרוט אצלי על מיתרים אינטימיים ולטוות חוטים חדשים של מחשבה ורגש. החוטים האלה נשזרים באחרים שכבר היו שם וממשיכים לרקום עבורי את הסיפור שלי בעולם.

 

מי ומאיפה?

קוראים לי הילה הוטמכר, בת 31, מוזיקאית. במקור מקרית טבעון. התחלתי את הקריירה שלי בירושלים, שם למדתי תואר ראשון בג’אז באקדמיה למוזיקה ולמחול. אחר כך המשכתי לתואר שני בג’אז בקונסרבטוריון של אמסטרדם. אני זמרת ו”הכלי” המרכזי שלי הוא הקול. בנוסף, אני גם מלחינה, מעבדת, מנגנת על קונטרבס פסנתר וגיטרה. הסגנון המוזקלי שלי כיום הוא אינדי ג’אז, המוזיקה שלי היא ג’אז לירי. לרב המוזיקה שלי עם מילים אני גם מלחינה קטעים ללא מילים בהם הקול משמש ככלי עצמאי.

מתי ולמה הגעת להולנד?

הגעתי לאמסטרדם לפני 3 שנים לאחר שהתקבלתי לתכנית תואר שני במוזיקה בקונסרבטוריון באמסטרדם.

האם פעלת בישראל כאמנית?

הקריירה המוזיקאלית שלי התחילה בערך בגיל 21 אחרי השירות הצבאי. התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים והיו לי שם שש שנים נפלאות. הופעתי במסגרת הרכבים שונים, כאשר המשמעותיים ביניהם היו J-Ruz, הרכב שהקמתי יחד עם 4 חברים מהאקדמיה למוזיקה, ו- Diola, הרכב ג’אז נשי וייחודי שהקמתי עם עוד שתי נשים נפלאות.

האם הזהות ישראלית ו/או היהודית היא חלק מיצירה שלך? באיזה אופן?

המוזיקה שאני יוצרת מתחברת לרעיונות שחוצים גבולות מדינות ודתות. אני אוהבת לחבר בין אנשים ותרבויות, כך שהתרבות שלי היא לא הנושא המרכזי של היצירה. יחד עם זאת, אני מרגישה בנוח להגיד שהזהות הישראלית-יהודית שלי נוכחת במידת מה בכתיבה שלי, גם אם לא בצורה מודעת.

אותה זהות שעוברת כזרם תת ימי ביצירתי, נובעת מהבית בו גדלתי ומחוויות שנת השירות שעשיתי בארצות הברית.

בין בשנים 2008-2009 התנדבתי במסגרת שנת שירות בקהילה היהודית בווסטר מסצ’וסטס. זו היתה שנה נפלאה ומשמעותית עבורי, בה למדתי לראשונה מהי המשמעות של לחיות כיהודי או כישראלי בחו”ל.

גדלתי בבית רב תרבותי. להורים שהגיעו ממדינות שונות בגיל מאוחר בחייהם. במהלך ילדותי ספגתי שלוש שפות-עברית, ספרדית ורומנית. אני חושבת שבמידה רבה, מעבר לשפות המדוברות, הזהות התרבותית שלי מושפעת משלושתם יחד. גיבורת העל שלי, מאז ועד היום, היא מרסדס סוסה. אני ישראלית שהיא גם וגם גם. לדעתי היופי טמון בתערובת הזאת,  ברב תרבותיות, ואני מודה על זה.

איך והאם החיים בהולנד משפיעים על האמנות שלך?

אמסטרדם היא עיר מעורבת. יש בה הכל מהכל. זה מתבטא בהופעות, בפסטיבלים ואפילו בג’אם סשן השכונתי. השהות באמסטרדם אפשרה לי להיפתח לאופקים תרבותיים חדשים. הכרתי כאן מגוון רחב של אנשים נפלאים ומוזיקאים מצויינים. הגיוון התרבותי מעורר בי השראה לכתוב מוזיקה חדשה, כזו שכנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב בישראל.

 

מה חסר לך או שאת מתגעגעת אליו בעולם האמנות והתרבות הישראלית? מהם לדעתך ההבדלים בין עולם התרבות הישראלי לזה של הולנד?

באופן כללי אני בנאדם פתוח ואני אוהבת אומנות מכל סוג, כמה שיותר יותר טוב. אומנות היא האוויר לנשימה שלי. בישראל יש אינסוף אמנים מדהימים אבל לצערי, ישראל קטנה ואין מקום לכולם. כך שמהבחינה הזאת, אין בי געגוע. כאן אני מרגישה שהציבור הרבה יותר מעורב בחיי תרבות, לא רק במוזיקה, ואני חושבת שזה אחד ההבדלים הכי משמעותיים עבורי. בהולנד אני מרגישה שיש לי סביבת יצירה מאפשרת יותר מבישראל. מפעם לפעם עולה בי געגוע למימד הלא מדובר של אמנות ישראלית, שקשור בחיים עצמם ובמציאות בישראל.

מקום בהולנד שמעורר בך השראה?

אין לי מקום מסוים אך ההשראה יכולה לבוא בכל רגע  כשאני מתאמנת על משהו, כשאני מטיילת, או בבית קפה ברגע לא צפוי. על מנת לסדר מחשבות ולספוג אווירה, אני אוהבת להסתובב בסמטאות השקטות של העיר ברגל או באופניים.

מקום שתקחי אליו חבר.ה אמנים או חובבי אמנות שיבואו לביקור?

זה משתנה, אבל בדרך כלל אחפש את התערוכות היותר אנדר גראונד שמציגות באותו זמן. אני פחות חובבת של מוזיאונים ואטרקציות המיין סטרים. לפני הסגרים וההגבלות של מגפת הקורונה היתה תערוכה מדליקה ב- Vrij Paleis, של קולקטיב אמנים שהציגו ציורים ומיצגים במשך שבוע. התערוכה היתה מאד מוצלחת.

אמן.ית מקומי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה ולמה?

דויד לינקס (David Linx) הוא ווקאליסט שאני מאוד מעריכה ומעורר בי השראה רבה. הוא משלב ז’אנרים שונים ומשתמש בקול שלו ככלי בצורה חופשית להפליא.

אם לא היית עוסקת באמנות, מה היית עושה?

הייתי עוסקת בחינוך בלתי פורמלי. רב חיי עסקתי בתחום זה לצד דברים נוספים. אם לא הייתי מוזיקאית החלום שלי היה להקים פנימיית אומנויות. פעמים רבות דמיינתי ש אלך ללמוד פסיכולוגיה ואקים פנימייה בארץ. משהו קרה אחרי השירות הצבאי שגרם לי לשים את התכנית הזאת בהולד ולתת מקום לחלום הכי גדול ושורשי שלי, לכתוב ולהופיע עם המוזיקה שלי. כך או כך זכיתי לשלב בין התחומים בחיי ולעסוק כאן, בהולנד, בחינוך בלתי פורמלי. כיום לצד המוזיקה אני גם רכזת שבט צופים באמסטרדם. זו פעילות חינוכית בלתי פורמלית שמתקיימת בימי ראשון. הפעילות מיועדת לילדים להורים ישראלים/מעורבים דוברי עברית שרוצים לשמר זיקה לתרבות הישראלית שלהם. בשבט אנחנו מאפשרים מרחב של יצירה, חברויות, למידה וחוויות צופיות משותפות לילדות וילדים בני 6-18. השבט קיים מעל 10 שנים ואני מאוד גאה להיות חלק במיזם המאוד מיוחד הזה.

אם לא הולנד, איפה היית גרה ולמה?

מעניין… אין לי מושג.

איפה תהיי בעוד עשר שנים?

בהולנד או בישראל, מופיעה עם המוזיקה שלי בעולם ומלמדת את הדור הבא את הסודות שאני למדתי.

טיפ לאמנים שרק נחתו?

תהנו מהעיר ותלכו לכמה שיותר ג’אמים. אל תהססו להכיר ולהתחבר עם אחרים, תלכו לתערוכות ולהופעות ממדיומים וג’אנרים מגוונים

איפה אפשר לראות הופעות שלך?

בסוף יולי אני מוציאה אלבום שנקרא Strangers in my dreams. זה אלבום מקורי שהקלטתי בשנה האחרונה עם ההרכב שלי. האלבום הוא אינדי-ליריק-ג’אז והוא נוגע בנושאים כמו שחרור, אהבה, חרדה ותקווה. חלקו נכתב בירושלים וחלקו באמסטרדם. בהרכב מנגנים חברים שלי מתקופת הלימודים באמסטרדם. עירבוב תרבויות, קוסטה ריקה,איטליה, צרפת וישראל. הוא יהיה זמין להשמעה בכל הפלטפורמות ואני מזמינה את כולכם להקשיב לו ולהתעדכן בהופעות הקרובות באתר שלי

בתחילת אוגוסט אני אופיע ב“שבוע רסידנס” מיוחד ב- comedy cafe באמסטרדם. במופעים ניתן יהיה לשמוע את  החומרים האחרונים מהאלבום החדש, ועוד חומרים שעדיין לא הושמעו.

 

ולסיום, אז למה את עושה קונצים?

מוזיקה היא הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר, והדבר האחרון עליו אני חושבת לפני שאני נרדמת. במוזיקה שלי אני משקפת את המחשבות והסיפורים שאני נפגשת איתם ביום יום, את הסביבה שגדלתי בה, ואת התחושות והרגשות שהם חלק מהחוויה שלי כאן.

כיוצרת, מוזיקה בשבילי זה מקום. על הבמה, אני והקהל במקום הזה ביחד, וזה האושר הכי גדול בלהיות מוזיקאית.

 

אתר https://www.hilahutmacher.com/

חשבון פייסבוק

חשבון אינסטגרם

 

לכל הכתבות של “עושים קונצים”

 

[adrotate banner=”20″]

“האם למישהו ידוע על לימוד גמרא באמסטרדם”? הייתה זו שאלה באחת הקבוצות לישראלים בפייסבוק. השואל הדגיש כי אינו דתי כלל, אך מתעניין בלימוד גמרא. מפה לשם ומתיוג לתיוג, בעלי והשואל בפייסבוק לומדים יחד גמרא מדי שבוע באופן קבוע כבר יותר משנה. לפעמים זה קורה במפגש פנים אל פנים ולפעמים חוצה יבשות בשיחת זום, סקייפ או וואטסאפ. הפורמט משתנה אך אינו משנה, הלימוד הוא אותו הלימוד.

יש לי חברה קרובה שאוהבת ללמוד ולדעת. היא יודעת המון על תורת הנפש ואף לומדת מדע ופיזיקה. אחת כזו מלומדת. לאחר כמה שנים בהולנד, פנתה אליה חברה הולנדית בתמיהה מדוע אינה פונה להתעמק בלימוד תורת ישראל, “שם יש את הכל, ואת הרי יהודיה?!”.  כך נוצר השיעור המשותף שלנו על פרשות השבוע.

כשהגענו להולנד פגשתי את אחת הישראליות שסיפרה לי שכצעירה אחרי צבא היא טיילה תקופה ממושכת בהודו. בחורה ישראלית שמחפשת ומתעניינת ורוצה לתפוס את העולם. במהלך הטיול היא פגשה בכתות מסוימות במזרח והתחברה אל אחת מהן. באחד המסעות היא הגיעה אל גורו מוכר ורצתה לשמוע ולקבל ממנו. כשנכנסה אל החדר שאל אותה לשמה ומאין היא מגיעה. בו ברגע ששמע כי היא מישראל התפלא: “מה יש לך לחפש כאן? הכל אצלכם בתורה. אין זה מקום עבורך”.

ישנה תחושה לעיתים כי תורת ישראל שייכת לאנשים מסוימים, לזרם כזה או אחר, לא לכולם. יש משהו שמרתיע מעט להתעסק בה וללמוד אותה. את שיעורי התנ”ך מבית הספר אנחנו זוכרים רק בערך’ וכמה טוב שעברנו את הבגרות. התנ”ך ואנחנו לא מוצאים חיבור ממשי, או אקטואלי, התחושה היא שזה לא באמת קשור אלינו…  

אולי יעניין אותך גם:

המדריך למוצרי חלב בהולנד ועוגת גבינה ותפוחים משגעת
מה הקשר בין מתן תורה לעוגת גבינה (מחשבות על חלב מבת של רפתן)
סלט כהלכה או קיש לשבועות

מתן תורה במדבר

ערב חג השבועות, חג מתן תורה. רגע לפני שנשקע בים הגבינות ונצלול אל עומק המתכונים הלבנים, הרשו לי לחשוף אתכם לנקודה מעניינת. 

חשבתם פעם מדוע ניתנה התורה במדבר? איזה מן מקום זה? התורה הקדושה, התורה האלוקית, זו שניתנה במעמד נשגב ומלא עוצמה, זו שקיימת ונלמדת עד היום, זו שתורגמה לשבעים שפות ומוכרת בכל מקום. מדוע במקום שומם, חם ומחניק, ולא במקום ישוב, אזור קדוש או אתר מיוחד?

מסתבר כי לא במקרה ניתנה התורה במדבר. תארו לעצמכם לו הייתה ניתנת בעיר מרכזית, היה אז על אלוקים להחליט איזו עיר זו תהיה, האם בירושלים הדתית או בכיכר דיזינגוף הצבעונית. אולי בכפר פסטורלי בצפון הארץ או דווקא על שפת הכינרת. לו היה אלוקים נותן את התורה במקום יישוב היו מתחילים חילוקי הדעות למי היא שייכת, מיהו ראש העיר במקום ותחת איזו רשות מקומית היא נמצאת. מעבר לכך, המיקום היה מצביע באופן טבעי על השתייכות למגזר מסוים ולציבור ספציפי.

על כן ניתנה התורה במדבר. שם אין בעלות או השתייכות קבוצתית. המדבר הוא מדבר. מקום פתוח, שטח הפקר. המדבר אינו שלי או שלך, הוא גם וגם, של כולנו.. 

כמו המדבר, כך גם התורה. היא של כולנו באותה מידה. אין עליה בעלות או אחראי, היא שייכת לכל אחד באופן הכי אישי. לא צריך להיות דתי או בעל יכולת לימודית גבוהה, אין תנאי קבלה לאוניברסיטה של התורה!

לחבר בין כוונת הלב למעשה בפועל

עוד רגע המיקסר נשלף והתנור מחומם בדרך לעוגת הגבינה. אבל לפני, רציתי לגלות לכם משהו על התורה הזו שלנו שתיכף נחגוג את חג קבלתה.

התורה היא לא רק ספר היסטורי מטלטל ומלא מהמורות או רק מקבץ של חוקים ודרישות. התורה יצרה חיבור עצום שלא היה קיים קודם לכן, כזה שלא היה ניתן לחשוב עליו לפני שניתנה.

במעמד מתן תורה נוצר לראשונה החיבור בין גשמיות ורוחניות, בין שמים וארץ. עד שניתנה תורה לא היתה האפשרות לקדש חפץ גשמי, השמים היו למלאכים והארץ לבני אדם. מסופר על שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שקיימו את מצוות התורה עוד לפני מתן תורה, אך הם עשו זאת על ידי כוונות רוחניות ועבודה עצמית בלבד, לא הייתה אז אחיזה גשמית וממשית.

רק לאחר שניתנה תורה משמים, מלמעלה, אל בני האדם למטה, ניתנה אפשרות השילוב. לחבר בין כוונת הלב למעשה בפועל, לקדש את המילים ולטהר את המעשים, לגרום לעולם שלנו החומרי להיות מלא באור רוחני.

ואיפה החיבור הממשי תשאלו? בלקחת מטבע מתכת קר ולהעניק אותו לנזקק, לקחת דף ודיו ולכתוב בהם מילות תפילה קדושות, להכין עוגת גבינה ולברך ברכה לפני האכילה.

אלו החיבורים שיצרה התורה ולכן גם אחרי אלפי שנה אנחנו חוגגים את היום שבו קיבלנו אותה.

 

ועכשיו נתפנה לעוגת הגבינה, מקווה שיצאה לכם טובה, וכשתטעמו אותה תרגישו בנח לקחת חלק בלימוד התורה, מבטיחה שהיא לא פחות טעימה!

חג שבועות שמח!