Tag: ליידן

בערב יום השואה הלכתי לקופישופ הכי נעים בליידן. “ליידספליין” הוא לא קופישופ לתיירים. הרבה מהחבר’ה כאן קבועים, הם אומרים שלום זה לזה, מתיישבים לדבר. המקום קטנטן, שולחנות העץ יכולים להכיל רק 15 איש, ועוד כמה עומדים ליד הבר. על השולחנות צבעונים טריים שנראה שהאוויר המעושן עושה להם טוב. הקהל מגוון במראה, בגיל, בעיסוק. בפינה אחת סטודנטים מדברים בלהט, אישה מבוגרת נכנסת לקנות וממשיכה באופניים, ליד השולחן משחקים שמחט. חזלעח. בפינה, מצדו של הדלפק, תמונה דהויה בשחור-לבן מסגירה משהו מההיסטוריה של המקום. אישה עומדת גאה בפתח הבניין, לידה ילד. הם עוד לא יודעים מה יידרש מהם לעשות בעתיד, ממש במקום הזה.

עוד על שואת יהודי הולנד:

• התמונה שצולמה מחלון הבית שלי, אז
• הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם

בצדה השני של סמטה ציורית נמצא אחד הרחובות הראשיים של ליידן, הברייסטראט. כראוי לעיר אוניברסיטאית הוא רצוף חנויות ספרים מסוגים שונים. חנות הספרים De Kler במספר 161 היא אחת הגדולות שבהן. החלל הרחב מזמין להיכנס פנימה ולדפדף. מעל הכניסה תלוי שלט לבן ענק ועליו שיר שמבטיח שהספר אינו מת, הוא נושם והוא נשאר כאן. מי שיוריד עיניו מטה, מן השיר אל המדרכה, יראה ארבע שטולפרשטיינה, אבני נגף, שמנציחות את בני משפחת לוּבּ שחיו כאן וניהלו במקום הזה חנות רהיטים מצליחה, עד שנשלחו למותם.

אלו הם שני אתרים מתוך עשרות שישתתפו בחודש הבא במיזם Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet (“בתים יהודיים פתוחים – בתי תנועת ההתנגדות”). במסגרת האירוע שנערך ביום הזיכרון ההולנדי, 4 במאי, נפתחים לציבור בתים פרטיים ואתרים אחרים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה או שבהם הסתתרו יהודים בזמן המלחמה. קרובי משפחה של ניצולים ומצילים, היסטוריונים, אנשי ציבור ואמנים משתפים את הקהל בהיסטוריה המשפחתית של מי שחיו ופעלו במקומות הללו. זוהי דרך אינטימית ומעוררת מחשבה להתוודע למה שקרה כאן, ברחובות ובחללים שבהם אנחנו חיים, הולכים, עושים קניות, מבלים, מעשנים ג’וינט. זו השנה השביעית שבה נערך האירוע ולראשונה משתתפת בו ליידן, עיר התעלות היפה והעתיקה, העיר שהיא ביתי בשלוש השנים האחרונות.

“ההסתתרות התחילה אחרי המלחמה”

את ג’אנט לוּבּ אני פוגשת בבית קפה ליד בית הכנסת בליידן, כמה עשרות מטרים מהחנות של בני משפחתה. “דבֵּר עם לוּבּ והכל יסתדר!” זה היה הסלוגן של חנות הכלבו הקטנה, שבנוסף לרהיטים נמכרו בה בגדים וטקסטילים. מעל לחנות גרו בני המשפחה שהיגרו ממונסטר שבגרמניה בתחילת המאה ה-20. סבה של ג’אנט, ארנסט לוּבּ, היה הצעיר מבין 12 אחים. הם היו יזמים ועסקו בייצור רהיטים ובמסחר. אחד מהם, פריץ לוּבּ פתח מפעל רהיטים מצליח באוטרכט, Pastoe, שקיים עד היום והתמחה בריהוט מודולרי הרבה לפני איקאה. ארנסט התיישב בליידן ונשא את יני לבית רוזה. היו להם ארבעה בנים ובת. אביה של ג’אנט, פאול, היה הצעיר מביניהם. המשפחה גרה בדירה מעל לחנות. הייתה להם מרפסת רחבת ידיים שבה נהנו לשבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הם דיברו גרמנית בבית.

העסק שגשג ומדי שבוע פרסם הסבא ארנסט מודעות בעיתונים המקומיים. הוא סיפק אביזרים למופעי התיאטרון של הסטודנטים באוניברסיטת ליידן. כתחביב הוא עסק גם בגידול עופות מזנים מיוחדים ואף זכה בפרסים על כך. במשך 25 שנים שימש כיו”ר הקהילה היהודית בליידן. בנו פאול היה חבר בארגון הסטודנטים הציונים. “בקיצור, הייתה זו משפחה נטועה היטב בחברה”, מציינת ג’אנט, “ניגוד חד למשפחה שבה אני גדלתי”.

ג’אנט יודעת מעט על גורל משפחתה בזמן המלחמה. כמו במשפחות יהודיות רבות, הנושא היה בגדר טאבו. “את יודעת שהבית שלך שונה מזה של השכנים ואין לך אומץ לשאול למה. למה אצל השכנים חזלעח ונעים ואני מעדיפה להיות שם ולא לחזור לבית הקר שלי. בבית שלי אף פעם לא שרו. אבא שלי ניגן בפסנתר ויכול היה להיות מוזיקאי, אבל כציוני הוא למד הנדסת מים. אבל במלחמה הוא איבד הכל – גם את האידיאלים שלו”.  

ארנסט וייני ושניים מבניהם, הנס והרברט, נרצחו באושוויץ, בטרזיינשטאט ובברגן-בלזן.

פאול פגש את אמה של ג’אנט, חנה, בזמן המלחמה. חנה הגיעה בגיל 12 מברלין להולנד, עם הקינדרטרנספורט. בני משפחה שהיו לה כאן היו אמורים להעלות אותה על אונייה לדרום אפריקה, שם חיכה לה אחיה הגדול. אבל בגבול הגרמנים לקחו את כל הניירות שלה והיא הגיעה לאמסטרדם חסרת מעמד. היא נשארה עם משפחתה ויחד איתם הצליחה להגיע למה שנודע כ-Kamp Barneveld, בתי מחסה שהיו אמורים לספק הגנה ליהודים נבחרים. שם נפגשו פאול בן ה-24 ויוהאנה בת ה-18. כשחלק מהמחנה עמד בסכנת פינוי הם החליטו להתחתן כדי לספק ליוהאנה הגנה של אזרחית הולנדית. הנישואים הצילו אותה מהטרנספורט לאושוויץ. בהמשך נשלחו גם היהודים המוגנים לטרזיינשטאט, אבל יוהאנה ופאול שרדו, כמו גם אחותו של פאול, גרטה, ואחיו קורט.

“תמיד הייתה לי תחושה שההסתתרות שלהם התחילה אחרי המלחמה”, מספרת ג’אנט על חיי משפחתה שלה. “לא חיינו בליידן. נדדנו ממקום למקום וגרנו במקומות קטנים ללא קהילה יהודית וללא קשרים ליהודים. חונכנו וגודלנו להיות הולנדים ככל האפשר. אחרי המלחמה ההורים שלי לא דיברו יותר גרמנית. הם לא רצו להיות בעלי מבטא, להיחשב לזרים. הם רצו לצלול לתוך החברה ההולנדית”. ג’אנט משתמשת במילה ההולנדית onderduiken שמשמעה המילולי “לצלול” והיא המונח המשמש לתיאור הירידה למחתרת של יהודים בזמן המלחמה, ההסתתרות.

“כשהתחלתי להתעניין בהיסטוריה המשפחתית לא היה לי כמעט כלום לעבוד איתו”, אומרת ג’אנט. לאחר סדרה של משברים אישיים היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. “באיזשהו שלב המטפלת שאלה אותי ‘ומה בנוגע לרקע היהודי שלך?’ ואמרתי לה מה בנוגע אליו, אין לי כלום איתו. אבל לאט הבנתי שאני צריכה להתמודד עם העבר, להבין מיהם סביי ומה קרה”. ג’אנט התחילה לחקור. היא תחקרה את דודתה שהייתה אז בשנות ה-80 לחייה, פשפשה בארכיונים והלכה ללמוד היסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם. היא גם הייתה שותפה להקמת ארגון תמיכה לבני הדור השני בהולנד. היא ביקרה עם אמה בברלין. “התחלתי לחגוג חגים יהודיים והזמנתי את אמא שלי ואני חושבת שזה היה חשוב לה. היא ידעה את ‘מעוז צור’ בעל פה ואת כל התפילות. היא התגעגעה לזה ולא ידעה שהיא מתגעגעת”.   

כיום ג’אנט מדריכה סיורים ב”אמסטרדם היהודית”, בנוסף לעיסוקה כמוזיקאית. ב-2010 הונחו אבני הנגף להנצחת סבה, סבתה ודודיה בפתח חנות הספרים. היא דיברה על השתיקה סביב נושא השואה וציינה: “כשאינך יודע מיהי משפחתך, אתה חסר חלק מעצמך”. כשמארגני אירועי “בתים יהודיים פתוחים” פנו אליה בהצעה שתשתתף היא הסכימה מיד. “בעבודה שלי כמדריכת תיירים יש לי מגע עם אנשים צעירים, ובכל פעם אחרי הסיור אני כל כך מודעת לחשיבות של הציווי ‘לדור ודור’. צריך לספר. אני רק דור שני אבל אני הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה. זה חשוב להם”.

לשרוף מסמכים מתחת לאף של הנאצים

הליין קרומהאוט נולדה בליידן ב-1942 וכבר כתינוקת הייתה שותפה לפעילות להצלת היהודים של בני משפחתה. “אמא שלי הייתה מאוד גאה בילדים שלה וחשבה שהם הכי יפים בעולם, אבל כשהיא לקחה אותי בעגלה היא אסרה על אנשים להסתכל פנימה, פשוט כי מדי פעם היא הייתה  מחליפה אותי בתינוק יהודי שהיה צריך להבריח. היא גם העבירה כלי נשק בתוך העגלה”, מספרת הליין בשיחה בסקייפ איתה ועם בעלה פרייק.

משפחת קרומהאוט המורחבת הייתה מעורבת בהצלה וב-Verzet, תנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני, אך מרכז הפעילות היה ברחוב פיטרסקרקחראכט 28. היום ממוקם שם קופישופ מסביר פנים, אך אז הייתה שם חנות הירקות של סבתה וסבה של הליין, אנה וחרט קרומהאוט-מוי.

“אנה הייתה גברת חזקה מאוד”, מספרת הליין על סבתה. תחת הנהגתה הפכה החנות לתא של המחתרת ששימש להעברת ידיעות, נשק, מסמכים מזויפים, ולהחבאת יהודים. בכל רגע הוסתרו בבית שמעל לחנות כשמונה יהודים ממקומות שונים בהולנד, עד שנמצא להם מסתור בטוח יותר. “סבתא הייתה המארגנת שגרמה לדברים לקרות, היא לא פחדה אף פעם. סבא שלי היה מודאג יותר אבל גם הוא עשה את החלק שלו”. חרט היה מלווה את היהודים שהגיעו לבית, הוא העביר נשק בעגלת הירקות שלו וגם הציל רכוש של יהודים שגורשו מהבתים. “אבל הוא לא השתתף בפגישות ולא רצה לדעת כל מה שקורה. וזה כנראה היה טוב”, מציינת הליין.

המאורע הדרמטי ביותר היה הפשיטה הגרמנית על החנות בתחילת 1944. הקרומהאוטים הבינו שהדבר עומד לקרות והצליחו לפנות את היהודים שהסתתרו שם מבעוד מועד. אבל במקום נמצאו מסמכים מזויפים. אנה שמרה על קור רוח גם בזמן הפשיטה. “היא התלוננה לגרמנים שקר לה וביקשה רשות להגביר את האש באח. הם לא שמו לב שהיא זורקת לאש עוד ועוד מסמכים”. למרות מאמציה של אנה, בעלה ובנה רינוס נעצרו והועברו למתקן כליאה בסכוונינגן. האב המבוגר שוחרר לאחר עשרה ימים אך הבן נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין.

בינתיים, גם הוריה של הליין, קור ונל הסתירו יהודים בביתם. באמצעות ארגון ההצלה של הסטודנטים באמסטרדם הועברו אליהם שתי ילדות יהודיות, חנה וייני, בנות שש ושלוש. בסופו של דבר הילדות נאלצו לעבור למחסה אחר, בדרום הולנד, אך הן המשיכו להשתמש בשם המשפחה קרומהאוט. הן ניצלו ולאחר המלחמה הגרו עם קרובי משפחה לארה”ב. הקשר עם מציליהן נותק עד שכתבה שפורסמה בשנות ה-90 אודות משפחת קרומהאוט הציתה שוב את זכרונן. הן נפגשו שוב עם משפחת קרומהאוט וזכו לקבל מכתבים שכתבו להן הוריהן לפני שנשלחו אל מותם בסוביבור. קור ונל גם אספו לביתם את הזוג היינץ ואנה נאוול ובתם התינוקת, ועוד שלושה יהודים לפחות. הם בנו להם מסתור מתחת לרצפה ודאגו למחסה חלופי לתינוקת כשהמצב נעשה מסוכן מדי. בסופו של דבר הם נאלצו לרדת למחתרת בעצמם, והליין מספרת שהיא זוכרת מסע אופניים ארוך מליידן לוולווה (Veluwe) שבמזרח הולנד. גם אחיו של קור, ריקוס, ואשתו קתרינה, עסקו בהצלה. הם לקחו לביתם את רות שטיינר בת השנתיים. לשכנים הם סיפרו כי זוהי בתה של קתרינה מלפני נישואיה, “הודאה” שלוותה כמובן בסטיגמה כבדה בחברה האדוקה שבה חיו. שני בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.

אלו הם ארבעה מתוך 5,595 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,706). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו נחרצות לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. לצד זאת הייתה הולנד המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941.

“המשפחה שלי פעלה על בסיס האמונה הדתית החזקה שלהם ותחושת הצדק שלהם”, מספרת הליין. היא עצמה עבדה כמלווה ויועצת רוחנית לקשישים ולאסירים. “אבל בלי אלוהים”, מציין בעלה. “אני מאמינה בבני אדם ובאנושות, מאמינה שאנחנו צריכים לדאוג זה לזה כבני אנוש”, מסבירה הליין, שמתנדבת כיום בסיוע לפליטים. “הפעילות שלי קשורה לרקע המשפחתי שלי אבל גם לחיים האישיים שלי. אני שרדתי סרטן ואני חשה מחויבות לחיים”.  

בדבריה מהדהדות מילותיו של דודה רינוס, ששרד את מחנה זקסנהאוזן. ביומן שניהל לאחר שחרורו כתב: “באחד ביוני 1945 הייתי בין הראשונים שחזרו, אני שמח להיות שוב בבית”. אך רינוס נשא עמו את צלקות המלחמה וסלד גם מפעולות הנקם שביצעו הולנדים במשתפי פעולה. “אין לי עוד אשליות לגבי המשמעות של המצב שבו ארצנו מצאה את עצמה. לא מפני שהיא הורעבה ונבזזה עד תום, עניינים אלו ייפתרו. אבל אובדן הניצוץ האנושי. אנשים רבים שבעבר רכשת להם כבוד התגלו כחסרי אנושיות כלפי אחיהם בני האדם”.

“קהילה ליום אחד”

הן הליין קרומהאוט והן ג’אנט לוּבּ יספרו על משפחותיהן באירוע “בתים יהודיים פתוחים” שיתקיים ברחבי הולנד ב-4 במאי, יום הזיכרון ההולנדי. מי שהגתה את הרעיון לאירוע היא דניס סיטרוּן, המגדירה את עצמה “אספנית של סיפורי משפחות ובתים”. דניס, נצר למשפחת יצרני המכוניות סיטרואן, מכירה מקרוב את השתיקה סביב השואה ואת הצורך לשבור אותה. אביה קארל נמלט מהולנד לאנגליה והצטרף לצי הבריטי כדי ללחום בגרמנים. כשחזר להולנד גילה שכל משפחתו נרצחה. “הוא התחתן עם שיקסע נחמדה”, מספרת דניס, “הוא עשה את זה באופן מודע, הוא לא רצה ילדים יהודים”.

אבל דניס ביקשה לעצמה את העבר שממנו רצה אביה להתנתק. “הייתי צריכה להמציא את עצמי ולמצוא את ההיסטוריה היהודית שלי. לא ידעתי את שמות הסבים שלי, לא היו לי תמונות של אף אחד”. בסופו של דבר, אחרי ביקור אצל קרובי משפחה בארה”ב שבו נחשפה לעבר המשפחתי, החליטה לפנות ישירות לאביה. “הוא מיד נתן לי ארגז עם מכתבים ותמונות. מזה למדתי שאסור לחכות ואסור לשאול, אלא פשוט להשיג את זה, לדרוש”.

דניס העמיקה בנושא והרחיבה את היריעה. היא הייתה המרכזת בהולנד של מיזם קרן שפילברג, העוסק בתיעוד מצולם של סיפוריהם של אלפי ניצולי שואה. “כששמעתי על שפילברג הבן שלי היה בן שמונה וחשבתי שאני לא רוצה שלא יהיו לו סיפורים. היו לי שנתיים של שיחות יומיומיות עם ניצולי שואה. זו הייתה אוניברסיטת הניצולים שלי”.

אבל תיעוד הווידאו הארוך נשאר בארכיון ולא קל להנגיש אותו לציבור הרחב. דניס חיפשה משהו נגיש וממשי. הרעיון למיזם הבתים הפתוחים נולד דווקא מתוך השכונה שלה באמסטרדם, הפלנטאז’, אזור שבו גרו יהודים רבים לפני המלחמה. “שכנים שלי סיפרו שאנשים באים אליהם, מישראל ומארה”ב, דופקים בדלת ומבקשים לראות את הבתים שבהם התחבאו או גרו קרובי המשפחה שלהם. הסתובבתי עם דחף לעשות משהו עם הסיפורים האישיים האלה. הבעלים של הבתים פתאום גילו את ההיסטוריה של הבית שלהם. הביקור של האנשים שנכנסים לבית ומספרים את הסיפור היה חוויה עוצמתית”. דניס התחילה עם אירוע שכלל 14 בתים בפלנטאז’. ב-2013 נערך האירוע לראשונה מחוץ לבירה וכלל שש ערים. בשנה שעברה נכחו כ-8,000 מבקרים במפגשי הזיכרון. השנה הוא מתקיים ב-19 ערים וב-170 אתרים.  

איך ההיענות למיזם מצד בעלי הבתים?

“רוב האנשים פתוחים ומעוניינים לעבוד איתנו. הסיבה הנפוצה ביותר לתשובה שלילית היא שזו חופשה ואנשים לא נמצאים. כולם קצת ביישנים בהתחלה אבל אני לא שואלת אם הם רוצים, אני מציעה להם שיתוף פעולה איתנו ולא מנסה לשכנע אם אין נכונות”.

בכל שנה מתווספים לאירוע לוקיישנים חדשים וסיפורים שטרם סופרו, כמו הקופישופ/חנות הירקות בליידן שבה ניצחה משפחת קרומהאוט על מבצע הצלה רחב היקף, כמו חנות הספרים/חנות הרהיטים בליידן שהייתה בית למשפחת לוּבּ שהשואה עקרה את שורשיה. הלוקיישן הופך לאתר זיכרון לא רק למתים ולמותם, אלא גם, ובעיקר, לחייהם. הבית, המקום, הוא החוליה המקשרת בין עבר והווה, חוליה שחשיבותה עולה ככל שהניצולים עצמם מתמעטים. דניס מתארת כל התכנסות בבית כיצירה של קהילה קטנה וזמנית: “אנחנו קהילה של יום אחד, קהילה של זיכרון ליום אחד”.

רוב אירועי “Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet” מתקיימים בהולנדית. שלושה מפגשים יתקיימו באנגלית:

Van Speijkstraat באמסטרדם, Vondelstraat באמסטרדם, Wilhelminapark 42 באוטרכט.

ארבעה חודשים חלפו להם מהר והגיע זמני להיפרד מהולנד, לפחות לעת עתה.

איזו מדינה… אני מרגישה שפיתחתי סוג של מערכת יחסים עם הולנד, על נופיה, עריה, תעלותיה ואנשיה. האמת היא שבהתחלה לא כל כך ידעתי לאן אני מגיעה. לא שמעתי הרבה על הולנד לפני כן, אולי ידעתי מה שהישראלי הממוצע יודע – אנה פרנק, לגליזציה, טחנות רוח, צ’יפס ואופניים. אבל כבר מהיום הראשון גיליתי שיש בה הרבה יותר, בהולנד, או בעצם בליידן כנציגת הולנד. ראשית כבשו אותי השקט והרוגע. הרגשתי איך לאט לאט אני מדברת יותר בשקט, מתנהלת יותר ברוגע, הרבה בזכות הסביבה הירוקה, התעלות וההתנהגות של האנשים המקומיים. מהר מאוד גם גיליתי שהולנד היא מקום מעולה לסטודנטים ובפרט לכאלה שמגיעים ממקומות אחרים. כל ההולנדים דוברים אנגלית, קל להתמצא ולהיעזר בסביבה או בצוות האוניברסיטה וקל להכיר אנשים שונים ומעניינים. שלא לדבר על ההתניידות באופניים, שהיא חסכונית, פשוטה ועצמאית – מושלמת לסטודנטים.

לאורך התקופה לא היה כמעט יום שבו לא תהיתי איך באמת נראים החיים כאן. אין ספק שהרגשתי מקומית במידה מסוימת ולכן חשתי את אורח החיים המקומי, אבל בכל זאת חשבתי הרבה על מי שגדל במדינה הזאת, איזו ילדות הייתה לו, מהם הזכרונות שלו, מה מסמל בשבילו בית. איך נראים חיי ההורים ההולנדים, חיי המשפחה, הערכים והחינוך. אולי זה לא יחדש לכם שמהצד, ובמיוחד מעיניים ישראליות שרגילות לסביבה שונה מכל כך הרבה בחינות, החיים בהולנד נראו לא רעים בכלל. הנושא הזה עלה פעמים רבות בשיחות בין סטודנטים ישראלים שלמדו איתי בליידן. הרבה מהם לא פסלו את האפשרות להישאר או לחזור ללמוד, לעבוד ולפתח חיים אישיים בהולנד או במדינות אירופאיות דומות. כמובן שהאופציה הזאת פתוחה יותר לבעלי דרכון אירופי (ואני לא נמנית עמם) אבל בעולם הגלובלי שלנו כמעט הכל אפשרי. השיחות האלה גם גרמו לי לתהות, האם החיים במדינת ישראל הם האידיאליים עבורי? אין ספק שאני מאוד מתגעגעת ורוצה בשלב זה לחזור לארץ, אבל האם מדינת ישראל יפה יותר מרחוק, כשמתגעגעים אליה ואל כל הטוב שבה, אבל לא באמת חווים את הקשיים שמלווים בטוב הזה? מצד שני, האם אני מוכנה להיות רחוקה מהמשפחה, החברים, השפה, המוזיקה, האוכל, רחובותיה של תל אביב או נופיה של הכנרת?

לפוסטים הקודמים של אור:

• התעקשות ישראלית ואוכל הולנדי
• חגים בלי בית וקור בלי סוף
• נחיתה רכה והלם תרבות

רבים מהקוראים של הבלוג הזה עשו את הבחירה הזאת ומיקמו את מרכז חייהם בהולנד. לכן, וגם למען סיכום של מספר מסקנות שהגעתי אליהן במהלך החודשים האחרונים, הייתי רוצה להקדיש את הפוסט האחרון ל”מה זה להיות ישראלי (טרי) בהולנד”. אלו הרשמים שאספתי במהלך ארבעת החודשים האחרונים, אשמח אם יש לקוראים אנקדוטות נוספות לחלוק. אז נתחיל. קודם כל, אולי הדבר הראשון שישראלי שמגיע להולנד צריך להתמודד איתו זה השימוש הכמעט מוחלט באופניים. להיות ישראלי בהולנד זה להשיג אופניים מחבר של חבר שמכיר מישהו, לרכוב ולהיזכר בכבישים הריקים ביום כיפור, להתלהב כשמתחילים לרכוב עם יד אחת ואז גם בלי ידיים בכלל (אני לא הגעתי לזה).

להיות ישראלי טרי בהולנד זה להתלהב מהמחירים בסופר, לקנות המון דברים לא מאוד חיוניים (לדוגא שלל רטבים אסיאתים שאין בארץ או מגוון תיונים) ועדיין לסיים עם חשבון של 30 יורו. להיות ישראלי בהולנד זה להיות הבן אדם היחיד שקונה בסופר גבינת פטה יוונית.  

להיות ישראלי בהולנד זה לשמוח שהרכבת מתעכבת כי הגעת לתחנה דקה לפני הזמן המקורי שלה, ללכת לקנות קפה ברוגע, לעלות לרציף ולראות שהרכבת לא באמת איחרה בעשר דקות כמו שכתבו, אלא בחמש דקות והיא כבר יצאה לדרכה (אז למה אתם לא מחכים את כל העשר דקות או כותבים פחות זמן?!).

אולי החוויות התרבותיות המעניינות ביותר היו במעונות בהם גרתי עם עוד תשעה הולנדים. אז, להיות ישראלי שגר בדירה של הולנדים זה קודם כל להיות היחיד שלא מנגב כלים אלא מניח אותם לייבוש (מה שגם קצת מעצבן את ההולנדים). זה להיות השותפה היחידה שמכינה ארוחת צהריים גדולה (אורז, קציצות, שניצלים ועוד אוכל שהתגעגעתי אליו) ולספוג את מבטי הפליאה של השותפים, שהולכים וחוזרים מהמטבח עם טוסטים או סנדוויצ’ים משעממים בצלחת. הסקרנים ביניהם גם מידי פעם שאלו מה אני מכינה וביקשו לטעום. להיות שותפה ישראלית של הולנדים זה גם להיות בחדר אחר הצהריים ולשמוע רשרושי סירים ומחבתות במטבח בשעה חמש או שש כי כולם מכינים ארוחת ערב, ואז להגיע בשעה שמונה למטבח וליהנות מארוחת ערב שקטה בשעה הגיונית.

להיות ישראלי בהולנד זה להתלונן על מזג האוויר (אבל זה בעצם גם כל ההולנדים), לשים לב איך כל כמה שבועות נוסף אלמנט חורף נוסף, ולחשוב כל פעם שכבר הגעת לשיא.

להיות ישראלי בהולנד זה לקום בחורף בשמונה בבוקר ולגלות (ובפעם הראשונה זה נורא) שחשוך בחוץ כמו אמצע הלילה, להתארגן עם אור דולק בחדר ולצאת בחושך ובקור, ולהודות לאורות הכריסמס ולעצים המקושטים שמאירים ומשמחים קצת את הדרך.

להיות ישראלי בהולנד זה לשמוע גלגל”צ באינטרנט וליהנות קצת מהשפה ומהשירים, ואז להיבהל מהמוזיקה שגלגל”צ משמיעים ולהעביר לפלייליסט ישראלי ביוטיוב.

להיות ישראלי בהולנד זה להתלהב וליהנות מהרבה מאוד דברים, אבל בו בזמן גם להשוות הכל לארץ ולרוב (זה דועך בהדרגה) לקבוע שבארץ יותר טוב – השירות במסעדות, הטכנולוגיה, האוכל, יחסי החברה ועוד. בכל זאת תהליך התרגלות טבעי.

כמו שציינתי, אשמח לשמוע מכם על רעיונות או רשמים נוספים. ובנימה אופטימית זו, אפרד מכם ומהולנד המקסימה לשלום, עד הפעם הבאה…

הגיע הזמן לכתוב קצת על האוניברסיטה, הרי לשם כך הגעתי, לא? האמת, נראה שלא ממש. לוח הזמנים שלי די פנוי, ואני מזגזגת לי בין שיעור אחד בליידן לשני שיעורים שמתקיימים בהאג, אחד מהם באולם תיאטרון ענק. לימודים באוניברסיטה אירופאית מכובדת הם גם ככה סוג של הלם תרבות אקדמאי לסטודנטים ישראלים, אז עוד לשבת באולם תיאטרון מפואר עם לפטופ על הברכיים? זאת בהחלט חוויה שלא אשכח. 

*קר ומתוק: אטרקציות חורף בהולנד*

• לפוסט הראשון של אור: נחיתה רכה והלם תרבות
• לפוסט השני של אור: חגים בלי בית וקור בלי סוף

בהתחלה הייתי אמורה ללמוד עוד פחות, כי לא הכניסו אותי לקורס שהיה מלא. אבל למה לא להשתמש בעקשנות הישראלית שלי? הישראלים אמרו לי ש”פה זה אירופה” ואין לי סיכוי, אבל אחרי שרשור מיילים אינסופי עם מזכירה בשם “מחשיד”, הגעתי לשיעור הראשון כשאני עדיין לא רשומה לקורס. החברים הזרים שלי לא הבינו איך בכלל חשבתי לעשות את זה. אבל למזלי (ולהפתעתם הרבה) יום אחרי השיעור קיבלתי מייל מהמזכירה (מחשיד כן) שהתפנה מקום בקורס. רצתי למשרד שלה לוודא שהיא רושמת אותי על המקום, ואז, כשראיתי שהיא חביבה וחייכנית, הרשיתי לעצמי לשאול אותה.. “תגידי, את ממוצא איראני?” ומהר מאוד (כי זה היה קצת מוזר) אמרתי שגם אני! מפה לשם הגעתי לבקש ממנה המלצות למסעדות שמגישות אוכל פרסי באזור, כי אין כמו האוכל הזה בעולם…

ואם כבר אוכל ודברים מחשידים, אז יצא לי גם לנסות קצת אוכל הולנדי. נתחיל מה- Bitterballen. אם מישהו יכול להסביר לי מה קורה שם בפנים אני אשמח. כל מי ששאלתי לא ידע להסביר לי, ורק אמר לי “פשוט אוכלים את זה בלי לחשוב יותר מידי”, תשובה שרק הגבירה את החשדות כלפי הכדורים המטוגנים הללו. אז בסוף ניסיתי, בכל זאת אני לא נוטה לסרב לאוכל, אבל האמת שלא ממש התלהבתי. קודם כל הגיעה כוויה בלשון מהממרח הלוהט שיש בפנים, ואז הגיע הטעם… מזכיר קצת מרק עוף לא? אני אוותר, מעדיפה לדבוק בצ’יפס כנשנוש מטוגן ושמן.

שלל המאכלים ההולנדים המטוגנים לא היו מאוד לטעמי, אבל מצד השני המאכלים המתוקים, שהם לא פחות לא בריאים, מעולים בעיני. התאהבתי בספקולאס וכל מה שקשור בו ממש מהרגע הראשון, כמובן שגם בסטרופוואפל (במיוחד כשהוא חם וטרי ונקנה באיזה שוק חמוד) ובנשנוני ה- pepernoten (בעדיפות לציפוי שוקולד) שכונו על ידי השותפים ההולנדים שלי “אוכל של סינטרקלאס” והופיעו אצלנו בדירה כבר מחודש אוקטובר. לפחות בתחום הזה ההולנדים מוצלחים, כי אוכל טוב אחר אני די מתקשה למצוא כאן…

כאמור אין לי הרבה שיעורים ולכן כמובן שאני מנצלת את הזמן לטיולים בסביבה. עיקר הביקורים שלי מסתכמים באמסטרדם ובהאג (למרות שגם היו גיחות להארלם, אוטרכט ורוטרדם). באופן כללי נראה לי שאני נוטה קצת יותר לאהוב את האג מאשר את אמסטרדם. אני לא כל כך מצליחה להסביר למה אני אוהבת את האג יותר, אבל יש בה משהו מאוד חמוד וקלאסי – בתים קטנים, שדרות רחבות, חוף ים ורחובות קניות נחמדים… וגם הסניף של פריימארק תורם לה נקודות. גם אמסטרדם היא עיר מרשימה ויפהפייה, אבל עדיין קשה לי עם כל העומס שמלווה בביקור בה.

נסעתי לשם עם כמה חברים מהלימודים ובטעות רשמתי אותנו לסיור ה”אלטרנטיבי” של אמסטרדם, שכנראה עוסק בעיקר בהיסטוריה של הסקס והסמים בעיר. לא היה קשה להבחין בטעות כבר מההתחלה, כאשר העצירה הראשונה בסיור הייתה בחנות הקונדומים הראשונה בהולנד, וזמננו “הונעם” על ידי פירוט מאוד גרפי של המדריך על התועלת והיופי שבחנות הזאת. סביבנו התחלנו לראות קבוצות של ה-Walking Tour האמיתי שאליו התכוונו להירשם, ומהאזנה חלקית הבנתי ששם באמת מדברים על ההיסטוריה של העיר. וכך אחרי שעתיים וחצי מייגעות ברחנו מהקבוצה (השארנו טיפ!) והמשכנו לטייל בעצמנו בעיר הגדושה הזו. 

כבר היו לי מספר חוויות מתקנות באמסטרדם ובכל ביקור אני אוהבת אותה יותר ויותר, במיוחד כי אני ממשיכה לגלות דברים חדשים מחוץ לאזור המרכזי והמאוד מתויר. ואני עדיין אשמח לעוד המלצות על מקומות נעימים ומעניינים בעיר התעלות! וכמובן שלא יכולתי להישאר אדישה לקישוטי החורף המקסימים שהופיעו בעיר בתקופה האחרונה. יריד החורף שצץ בכיכר דאם בסוף אוקטובר היה מדהים והציף אותי בתחושות שמחה והתרגשות. כמובן שגם שאר הערים בהולנד מקושטות בצורה מדהימה. אני חושבת שכל האווירה החגיגית הזאת מאוד תורמת להתמודדות עם האפרוריות של החורף כאן, השקיעה המוקדמת של השמש והקור.

ולסיום חגיגי ומקושט, אי אפשר שלא להתייחס לחג ניקולאס הקדוש, Sinterklaas, שמתקרב אלינו. על החג למדתי לראשונה מהחברים המקומיים כאן בערך חודש אחרי שהגעתי, עם הופעת ה- pepernoten. בהתחלה לא ממש הבנתי במה מדובר ומה ההבדל בינו לבין חג המולד עם סנטה קלאוס (וכשהם אומרים את השם הוא נשמע לי בדיוק אותו דבר) אבל בהמשך הבנתי שלא מומלץ להמשיך ולשאול אותם על סנטה קלאוס. ראשית כל כי זה מעצבן אותם, ושנית כי אז צריך להקשיב לנאומים לאומיים שמסבירים איך הסנטה קלאוס האמריקאי (שהוא “השפעה זרה”) בכלל נוצר על ידי הולנדים שהיגרו לארצות הברית. אז אחרי שהבנתי על מה כל הסיפור (כמובן שהיה צורך גם במחקר אינטרנטי) יצאתי לראות את סינטרקלאס בכבודו ובעצמו עם הגעתו לליידן. איזו חוויה מקסימה, יום שלם שכולו מוקדש לילדים ולפיטים השחורים, שאני יודעת שהם שנויים במחלוקת, אבל בכל זאת – כמה כיף להיות כאן ילד! ולא פחות, כמה כיף להיות כאן סטודנט… חג סינטרקלאס שמח!

הזמן עובר מהר ואני כבר כמעט חודשיים כאן. החודש האחרון, שכלל את תקופת החגים, היה קצת מוזר ולא מאוד קל. קודם כל התחלתי אותו בביקור בארץ לכבוד ראש השנה. כשתכננתי את הביקור הזה, לפני שהגעתי להולנד, לא חשבתי שזה יהיה קצת מוזר או “תלוש” לחזור לארץ פתאום באמצע הלימודים ותהליך ההתאקלמות. אבל כך היה, ומיד אחרי הביקור בפריז מצאתי את עצמי על מטוס, נרגשת לקראת הביקור בארץ. כמובן שהיה נהדר, החבר המקסים שלי קיבל את פניי בשדה התעופה, אמא בישלה בשבילי את האוכל האהוב עלי, וכמובן זכיתי להיות עם כל המשפחה בערב החג. אבל גם מאוד שמחתי לחזור לכאן, ועכשיו השבוע הזה בארץ מרגיש קצת כמו חלום, כאילו הוא התקיים בעולם מקביל ולא מאוד קשור לשגרה שיצרתי לי כאן. בין אם זה קשור לביקור שלי ובין אם לאו, בסביבות יום כיפור התחלתי להרגיש קצת געגועים הביתה. באותם ימים ביקרה אותי חברה גרמניה שטיילתי איתה בעבר (גם בארץ) אז הנחתי מראש שאני לא אצום, כפי שאני עושה בדרך כלל, ושזה בסך הכל די יעבור לידי והכל בסדר. ובכל זאת, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבות על הבית, על כל המשפחה ביחד ביום כיפור, הריטואלים המשפחתיים, הדלקת הנרות לפני הצום, אבי ואחי הולכים לבית הכנסת, ובצאת הצום אמא מגישה עוגת דבש. הבנתי פתאום שלמרות שטיילתי די הרבה, זוהי הפעם הראשונה שאני לא בבית ביום כיפור. אפילו בצבא הצלחתי תמיד לצאת בכיפור. האמת, לא חשבתי שכל כך אתגעגע ליום הזה, אבל ממרחק הוא קיבל משמעות רבה יותר שהיא מעבר למסורת דתית בלבד.

לפוסט הראשון של אור: נחיתה רכה והלם תרבות

כמו שכתבתי, באותו זמן ביקרה אותי חברה גרמניה שאני מכירה כבר בערך ארבע שנים, טיילנו יחד בדרום אמריקה ונפגשנו כמה פעמים ברחבי העולם, ככה שאנחנו חברות די קרובות. אחד הדברים הראשונים שהיא ביקשה שנעשה היה לבקר בבית אנה פרנק. אני הופתעתי קצת אבל שמחתי על ההזדמנות לבקר במוזיאון. אז נסענו לאמסטרדם לתור את העיר, ובזכות טיפ מזוג תיירים ישראלים הצלחנו להשיג כרטיסים למוזיאון כבר לאותו הערב, דרך העמדה של Iamsterdam בתחנה המרכזית (זה באמת עובד ומאוד מומלץ לנסות). המוזיאון היה מרשים מאוד. בעיניי הוא היה מינימליסטי במידה הנכונה, ועדיין לא מחסיר בפרטים. כשיצאנו משם ודיברנו על החוויה בהססנות מסוימת, הבנו שתינו שהמוזיאון לא חידש לנו הרבה כי אנחנו מגיעות משתי המדינות שמלמדות את נושא השואה בצורה המקיפה ביותר. כמה אבסורדי אבל הגיוני, שני צידי המתרס. אין ספק שזה היה שונה ומאוד מעניין ללכת למוזיאון שעוסק בשואה עם חברה טובה שהיא בו בזמן גם נכדה לסב נאצי (גם על זה דיברנו). ניסיתי לחשוב אילו תחושות מתעוררות בה כשהיא מסתכלת על המיצגים והתמונות הקשות, מה היא מרגישה כשהיא צופה בסרטונים של אביה של אנה פרנק, אוטו פרנק, מדבר בגרמנית מפרנפורקט, שנמצאת לא רחוק מעיר הולדתה. הייתה לי תחושה שאולי לה יש איתו יותר במשותף מאשר לי.  

לאחר מספר ימים מהנים ביחד חברתי עזבה, ומיום כיפור הגענו לסוכות. שוב עלו הגעגועים הביתה, לארוחות המשפחתיות ולאווירת החג המורגשת בארץ. כן, כנראה שתקופת החגים עשתה אותי קצת רגשנית. הפעם שמחתי לחגוג את ערב החג אצל שתי חברות יהודיות, אחיות אוסטרליות שעושות כאן חילופי סטודנטים. הבנות המקסימות האלה גרות באזור קצת יותר שקט של ליידן (גם אני תוהה כמה יותר שקט זה עוד יכול להיות) ויש להן גינה קטנה שהן קישטו בקישוטי סוכה. הערב לא ממש עסק בחג, אבל היה מעניין לדבר איתן על החיים שלהן כיהודיות בגולה וכיף במיוחד לשיר איתן את שירי החג במבטא כבד. הדבר היחיד שהיה קשה היה לשבת בגינה הקרה.

וזה הזמן לדבר על מזג האוויר. אני יודעת שאני לא אמורה להיות מופתעת, אבל מה קורה פה? הגעתי כבר לרמות הקור שאני מכירה בארץ, הפעלתי כבר את החימום בחדר על 4 מתוך 6 (!) הוצאתי את המעילים הכי חמים שלי.. לאן זה יידרדר מכאן? אני לא רוצה לדמיין… וכמובן שאני היחידה שזה בכלל מפריע לה. השותפים ההולנדים שלי מסתובבים בדירה עם חולצות קצרות ושמלות, כשאני עטופה בסווטשרים ונועלת נעלי בית חמימות (ותודה לפרימארק), והם כל פעם שואלים אותי “מה, קר לך?? החורף בכלל עוד לא התחיל!”. גם רוב החברים הזרים שלי כאן לא מתרגשים עוד מהקור. רק יום אחד כשהייתי בקפיטריה וצפיתי בתחזית בטלויזיה, נעמד לידי בחור הודי שאמר במבטא כבד “אני מתגעגע למזג אוויר של הבית, איזה מזג אוויר טוב!”. רק שנינו בהינו בטלויזיה וחייכנו אחד לשניה, חיוך של שותפים לצרה. כמובן שההתמודדות עם הקור קשה עוד יותר כשרוכבים על אופניים, אבל כאמור אין ממש ברירה אחרת. כבר ניסיתי להתחמק מרכיבה בגשם אבל הוא ניצח אותי, והבנתי שאין מה לעשות, צריך להתלבש טוב (לכסות הכל ולהשאיר רק את העיניים, בכל זאת לא כדאי ליפול, שוב) ולהתמודד. אני גם מוצאת את עצמי מתלהבת מכל פיסת שמש אפשרית, כמו אירופאים בחוף הים בתל אביב בינואר. בשבוע האחרון הייתי יותר בדירה כי למדתי למבחן, ובכל פעם שהגיחה השמש נעמדתי ליד החלון או העברתי את המחשב איתי לאזור השמשי בחדר, רק כדי לספוג קצת ויטמין D.

טוב, אני מרגישה שהפוסט הזה כלל בעיקר קיטורים, אז זו ממש לא התחושה. אני מאוד נהנית מהעיר הזאת ומהחיים כאן, לפעמים כשאני רוכבת ממקום למקום (ולא יורד גשם) אני מסתכלת מסביב ועדיין לא ממש מאמינה שאני גרה, לומדת ומבלה בעיר הולנדית עתיקה שמרושתת בתעלות מקסימות שבהן שטים אווזים וברבורים חמודים (אני לעולם לא אפסיק להתלהב מהם). להוסיף לזה את העצים בשלכת המרהיבה. טוב פה, אבל רק אם אוכל לייבא כמה אנשים, מאכלים ואת השמש מהארץ, הכל יהיה מושלם.