החיים לצד הקורונה הזכירו לנו את הטבע מחדש. חלקנו הבאנו את הטבע הביתה: גידלנו אבוקדואים, הפכנו לטבעוניים, התאהבנו בתמנונה של נטפליקס, הנבטנו, שתלנו, קצרנו, תיעדנו, שיתפנו, גילינו קהילות, הרגשנו שייכים. מהבית. אבל גם יצאנו החוצה. עשינו הליכות. גילינו את הריצה. את האוזניות. ספסלים. עצרנו להינות מהשמש. חגגנו טבע באופן הכי ספונטני שאפשר. טבע קל”ב. טבע לא מתאמץ. כזה של שרפרף מחוץ לדלת, קפה, שמש, חברה, עציץ. את הרנדומליות החביבה הזאת שחילחלה לחיינו בחן גילו כבר מזמן האדריכלים ליאור שטיינברג ואהוד נדל, והפכו אותה לנדל”ן ממשי.
צוות ההוגים
הרשו לי להציג את צוות המוחות שפועל מאחורי הרעיון המבריק הזה. ליאור, מתגורר ברוטרדם, בעלים של המשרד Humankind. כפי שניתן ללמוד במרומז משם המשרד, המשרד עוסק בעיצוב המרחב הציבורי מתוך מחשבה על המשתמשים במרחב הזה – אנשים. השותף שלו לעשייה הוא אהוד, בעלים של המשרד נדל-רויזין אדריכלים (אהוד ונטלי, הם זוג בחיים וגם שותפים למשרד), חיים ועובדים בישראל. גם הם עוסקים במגוון רחב של פרויקטים במרחב הציבורי. יחד הם חוצים אוקיינוסים ומנגישים לנו עיצוב בקטנה על הדרך. תרתי משמע.
את ליאור ואוהד הכרתי בהרצאת זום מרתקת, והחלטתי ששווה לשתף. מעצבים שחושבים בגובה העיניים ומצליחים לעשות קסמים קטנים. יומיומיים. כאלה שנאמר עליהם: איך לא חשבו על זה קודם…
עירוניות טקטית היא למעשה יצירה של מיני פרויקט זריז של עיצוב עירוני: כמו פינת ישיבה נהדרת, או שביל אופניים חדש שעושה את ההבדל. כל פרויקט כזה משמש אחר כך כדוגמא טובה להמשך פיתוח האזור. כאילו מדובר בטעימה, השראה, התחלה אמיתית לרעיון טוב, שיצא מגבולות המצגת – לחיים האמיתיים.
לפרויקטים מהסוג הזה יש כמה יתרונות: יישום הפרויקט זריז בעיקר כי הוא לא מצריך רישוי, עלותו מופתחתת, בעיקר כי הוא נקודתי, ללא שינוי תשתיות מקיף. בנוסף, מדובר בעיצוב שמח, מרגש, מזמין לגשת ונעים בעין.
אז איך עושים את זה בעצם?
פרקלטים Parklets
פרקלטים הם כמו פארקים קטנטנים. כאלה שנקרים לדרכנו, מאפשרים לנו לשבת לרגע אחד עם הקפה, לבהות בעוברים ובשבים, לסדר את התיק, לסדר את הראש. איים של שקט.
הפרקלט בתמונה עוצב בשיתוף עריית רוטרדם, ובית קפה וחנות הצמודים אליו. למעשה על שטח של 4 מקומות חנייה, עוצב מקום לשהייה. במקום רחוב עם מדרכה צרה, שמציע הליכה מהירה לאורך חלונות הראווה, כמו נפתח לרגע חלון הזדמנויות לעצור, לחנות את האופניים (ולא לקשור אותם לעץ, ולחסום את המעבר), להזמין קפה, ולנוח.
בשנת 2018 השיקו יוזמה של עירוניות טקטית, המשפרת את המרחב הציבורי סביב בתי הספר. החניון המודולרי החדש שעיצבו, ה- PRKLT, מוסיף ישיבה וירוק ליד בתי ספר. ילדים מטפסים, הורים יושבים לפטפט. פינת המתנה, מגרש משחקים, פסל סביבתי, פינה ירוקה; כל זאת ועוד בארבעה מטרים רבועים.
ברוטרדם ילדים רבים אינם רוכבים או הולכים לבית הספר אלא נלקחים ברכב. אז נוצרים סביב בית הספר מצבים מסוכנים של חניות כפולות בזמן ההורדה והאיסוף. לכן ביקשה העירייה לעודד הליכה או רכיבה על אופניים. העירייה השקיעה בתשתית אופניים טובה יותר, אבל גם בשידרוג הרחוב עצמו, בין השאר החלפה של חניות לרכבים במיני פארקים.
ליאור ואהוד שוב עשו קסם, והצליחו לייצר תחושה של מקום, גם אם מדובר למעשה במרחב מאד קטן. הדיאגרמה בתמונה ממחישה את סוד הקסם: משחק בקוביות! הקוביות כמו עשו סטראצ’ לשטח שהוקצה לשיפוץ, ובמקום דו מימד קיבלנו חוויה מעניינת בתלת מימד. ה-PRKLT שפיתחו הוא חניון מודולרי: בכל מיקום ניתן לעצב אותו בהתאם לצרכים ולרצונות השכונה.
צמד המעצבים עיצב למעשה סדרה של פרקלטים, והציבור מוזמן לזהות מקומות בעיר שיכולים להינות מ”מתקן” שכזה, וליצור קשר עם Humankind. הנדסת האנוש של המוצר, יחד עם הוראות המצורפות הופכות את ה”מוצר” לזמין ונוח להרכבה. רוטרדם, אמסטרדם האג ועוד ערים הולנדיות כבר נישבו בקסם.
אמנות רחוב
בשנים האחרונות אנו חווים פריחה מחודשת של גרפיטי. סיורים ברחבי העיר חושפים קירות צבעוניים עם אמירה בועטת המייצרים עניין, ואפילו תיירות גרפיטי של ממש. בשנת 2017 התבקשו ליאור ואהוד להתערבות עירונית באחד הצמתים העמוסים ביותר בעיר. הם החליטו להפוך את הצומת ליצירת אמנות. בשיתוף פעולה עם Opperclaes, קולקטיב אמנות מקומי, הותקנה יצירת אמנות גדולה על פני הכביש. התוצאה היא יצירה צבעונית המחברת בין חלקי הצומת השונים, באמצעות אלמנטים גרפיים. שימוש משעשע בסימנים ואותיות המשמשים בדרך כלל עובדי כביש, הופכו לאלמנטים שמכוונים את הולכי הרגל להליכה בטוחה, מאפשרים תפיסה טובה יותר של המרחב העמוס תחבורתית, ובעיקר חוגג את הולכי הרגל בעיר!
שיתוף ציבור
פרויקט נוסף שהצליח לשנות את פני העיר, הוא יצירה של תווי חדש של שבילי אופניים. בשיתוף הציבור זוהו כבישים המיועדים לכלי רכב בלבד, כנתיבים שמשמשים בפועל גם רוכבי אופניים. בפעולה מהירה, האופיינית לעירוניות טקטית, סומנו נתיבי אפניים בעזרת נקודות גרפיות לאורך הנתיב, בגודל כזה שניתן לזהות מרחוק. הציבור בחר דרך הגלגלים. נתיבים שנמצאו בשימוש גבוה על ידי רוכבי האפניים, הפכו לנתיבים קבועים. בכך הפך הציבור למעשה לשותף פעיל בתכנון המרחב, ועזר במתן מענה מיידי לצרכים אמיתיים.
פלייסמייקינג placemaking
מושג אחרון שמסכם את כל הוויב המגניב הזה, נקרא פלייסמייקינג. כלומר, הפעילות העיצובית ליצירת חוויות המחברות בין אנשים למקום. הבחנה של מקום או מרחב באמצעות אלמנטים גרפיים כגון צבע, דפוס, וחומר. פלייסמקינג מאפשרת שינוי ושיפור מרחבים עירוניים בעזרתם של בעלי האינטרסים: בעלי עסקים בקרבת מקום, הורים לילדים שמחפשים מרחב בטוח, הולכי רגל שישמחו בפינה מוצלת לנוח בה, רוכבי אופניים שהיו שמחים לעוד נתיבים של תחבורה ירוקה, העירייה, והמעצבים.
מקווה שהכתבה פתחה לכם את הראש, עודדה אתכם לקחת אחריות על המרחב של חיינו, כי לנו יש את הכוח לחולל שינוי! אני מזמינה אתכם לצאת החוצה, לטיול רגלי, להרהר במרחב סביבכם… ולגלות מה אתם אוהבים, מה הייתם משנים, ואיך.
המסעדה האיטלקית הכשרה Pizza & Co נפתחת מחדש באמסטרדם, עם ניהול חדש, שף חדש, תפריט חדש ועיצוב חדש, אך מתברר שזהו בעצם מימוש של חלום ישן. שוחחנו עם עדן ברדה על התנאים שהובילו אותה אל הצעד הנועז דווקא בתקופה המאתגרת הזו.
שמש צהרי היום לוהטת מעל רחובותיה השקטים של שכונת באוטנפלדרט בדרום אמסטרדם. עדן ברדה, בעלת מסעדת Pizza & Co המחודשת, בוחנת את הטרסה הפנימית המוצלת: “בא לי להביא לכאן עציצים קטנים, חמודים כאלה. בשבוע שעבר ירד גשם סוער, עם רוח שהעיפה הכל.” היא שואלת אם אני יודעת מה התחזית להמשך השבוע כשמשפחה צעירה צועדת לתוך המסעדה ומביטה בתפריט. האב פונה אל עדן ומספר בהתלהבות: “כשהייתי ילד אכלתי כאן קבוע אחרי בית הספר. עכשיו הבאתי הבן שלי לפה”. עדן מתקשה להסתיר את התרגשותה, “הכי מרגשים אותי הלקוחות שמספרים איך היו אוכלים כאן בהפסקות מהלימודים, או בדרך הביתה”.
הסיפור של עדן ומסעדת Pizza & Co הוא חדש-ישן. זהו סיפור שמקפל בתוכו זכרונות משנים מורכבות וגם הזדמנות שהתבשלה זמן רב והגיעה לרתיחה בדיוק במועד. חלק מתושבי השכונה מכירים אותה משכבר, אך עבור רבים היא רוח חדשה וצבעונית, בעלת אנרגיה מדבקת.
Pizza & Co
[adrotate banner=”20″]
ההזדמנות הראשונה לבטא את הטבע השני
היא גדלה בנתניה והגיעה להולנד כבחורה צעירה בחיפוש אחר הזדמנות למימוש עצמי. “תמיד עבדתי בתחום המסעדנות, כחיילת, כסטודנטית וגם כעצמאית. במשך עשור ניהלתי בר סנוקר מצליח באלפן אן דן ריין (Alphen aan den Rijn), אבל כשהגיע הזמן לשלוח את הילדים לבית הספר עברנו לאזור באוטנפלדרט. אני מגיעה מבית מסורתי והיה לי חשוב שהילדים ילמדו בבית ספר יהודי וישתלבו בתנועות נוער”.
את מסעדת Pizza & Co הכשרה הקימה בשנת 2003. “אני שומרת כשרות וחסר לי בית קפה מדליק לשבת בו לקפה ומאפה עם חברה, או מסעדה טובה עם תפריט חלבי.” מתוך הצורך הזה נולד הרעיון להקים מסעדה, ו-Pizza & Co זכתה לפופולאריות רבה כבר מהרגע הראשון: “בשעות הבוקר תפקדנו כבית קפה שמשך אליו אמהות וצעירות, ובצהריים הגשנו פיצות ובורקסים שהיו להיט מיידי בקרב תלמידי בית הספר ומשפחות”. בחלוף שנה וחצי החליטה למכור את חלקה בעסק המצליח ופנתה לעבוד בחברה לפיתוח אפליקציות. “רציתי להתרחק מעסקי המסעדנות ולפרוץ אל תחום אחר, אבל אפילו בהיי-טק הייתי מן אם בית, כל הזמן דאגתי לאוכל ולאווירה. זה בדי.אנ.איי שלי. אני אוהבת אנשים, אוהבת לראות אותם מחייכים כשהאוכל טעים”.
ברבות השנים המסעדה שהקימה החלה מקבלת אופי אחר מזה שיעדה לה בתחילה, כשהאווירה הגברית הופכת לדומיננטית יותר. למרות זאת, עדן שמרה על קשר עם הבעלים וסייעה בניהול המסעדה מעת לעת, בעיקר בחופשות הקיץ. “אני יודעת שבמשך כל השנים הללו הגיעו אל הבעלים הרבה מאוד הצעות לקנות את המקום, אבל הקורונה כנראה עשתה את שלה. הוא פנה אליי עם הצעה לקנות ממנו את Pizza & Co – המסעדה שהקמתי לפני 18 שנים – וידעתי שזו ההזדמנות שלי”.
בחזרה ללב השכונה ואל ליבם של האנשים
“השקעתי ושיפצתי הכל מאפס יחד עם הבת שלי, דניאלה שושן, שהיא בוגרת לימודי עיצוב פנים. גם התחברתי לשף איטלקי, יליד רומא, לא פחות..!” היא צוחקת. “הוא אומר שלפעמים אני מצחיקה אותו ולפעמים משגעת אותו, כי הטמפרמנט שלנו דומה. פיתחנו תפריט שיש בו משהו בשביל כל אחד: הפיצות עדיין במרכז, אבל הוספנו מנות ראשונות כמו קפרזה ומרק, כריכים טובים, סלט טונה וסלט יווני, שני סוגי לזניה עם המון ירקות, ופסטה עם ארבעה רטבים ביתיים. אנשים מחפשים אופציות בריאות אז נתנו לזה מענה”. עדן שואלת אם אני רוצה לטעום ולא מחכה לתשובה. היא נעה במרחב בצעדים נמרצים אך חדי העין יבחינו מיד במבטה הביישני, שנדלק כשהיא מגישה לפני פיצה מרגריטה דקה וארומטית, עם תחתית פריכה היישר מתנור הלבנים. בצדו הרחוק של הדלפק נחה קערת הקצפה שכמעט עולה על גדותיה בעננים לבנים, שיהפכו בקרוב לטירמיסו. ילדים רכובים על אופניים חולפים על פנינו ומברכים את עדן בהולנדית ובעברית. היא מנופפת לכולם בחזרה. “זה לא פשוט לפתוח מסעדה בעיצומה של מגיפת הקורונה, אבל החלטתי שאני הולכת על זה כנגד כל הסיכויים.”
במהלך שיחתנו אני מתרשמת שעדן נקשרה לחיים בבאוטנפלדרט והמתינה לרגע הנכון להשתלב בה מחדש כבעלת עסק. “זה נכון. המשכתי לנהל את חיי, אבל צפיתי מהצד וקיוויתי לרגע כזה”. עדן מספרת שהספרית הקוריאנית בשכונה שמחה לשמוע שהיא עומדת לבלות זמן רב יותר באזור. גם רופא השיניים ההולנדי מהמרפאה הסמוכה היה מבין הראשונים לבקר ואפילו הביא עציץ מתנה. שתי אמהות צעירות מציצות פנימה בסקרנות ושואלות אם אפשר להגיע בבוקר כדי לשתות קפה. הן לא יודעות שפעם, לפני שמונה עשרה שנים, אמהות צעירות אחרות נהגו כאן בדיוק כמותן.
“אז מה את אומרת על אדניות?” עדן מחווה הפעם לשולחנות שפונים לרחוב, רוקחת במוחה את הדיוקים העיצוביים עליהם חלמה במשך זמן רב. “יש משהו ממכר בלהיות כאן שוב,” היא מחייכת לעצמה, “בסוף כל יום, אני חוזרת הביתה עם חיוך.”
בסתיו האחרון כתבנו במהדורה המיוחדת של המגזין המודפס, על חברת התיירות איזי ריידר אמסטרדם, הצוות, הפעילויות ועל סיפורו המרתק של מירון המייסד. עברו מספר חדשים, הגיעה הקורונה, וחזרנו לשוחח עם בעלי החברה, גל עפרון. שאלנו כיצד עסק ישראלי בתחום התיירות מתמודד עם מצב הקורונה. את העדכון לכתבה זו והתשובה, תוכלו לקרוא בהמשך.
כשנכנסים למשרדי איזי ריידר בכפר הציורי Weesp שליד אמסטרדם מיד מרגישים משהו חם ומוכר. הגעתי בדיוק לשעת הצהריים, הבעלים גל עפרון וצוות המשרד קיבלו אותי ומיד הניחו לפניי סלטים, לחמים, בורקסים וכל טוב, במהירות שרק ישראלים יודעים לעשות. ״כל זה שבילי?״ התפלאתי, ״לא״ ענו בחיוך, ״זה ככה כל יום שלישי, כשכולנו ביחד אנחנו מקפידים לעשות הפסקת צהריים משותפת״. פאני כהן, חברתו לצוות, מתבדחת ואומרת ש”העובדים ההולנדים במשרד ממול מופתעים כל פעם מחדש מהארוחות שאנחנו מתקתקים פה”… ואני בהחלט מאמינה לה.
סביב השולחן הערוך אני יושבת עם כל הצוות, מקשקשים, מסתלבטים ומדברים קצת על ענייני תיירות ואמסטרדם וכמובן גם על מירון טן-ברינק האגדי, שהתחיל הכל, ורוחו עדיין שורה על המקום.
מירון נולד בכלל כמקס, במזרח הולנד, ב-1949. מקס, נער נחוש ודעתן, החל את דרכו בעולם התיירות כבר בגיל 16 כאשר עזב את לימודיו ויצא אל הים. חלומו היה ללמוד תיירות בשוויץ אך מכיוון שהדבר לא התאפשר כלכלית הוא הלך לעבוד על אוניות בקו הולנד-אמריקה וכך לדבריו התמזל מזלו לתור את העולם בגיל כה צעיר. בזמן מלחמת ששת הימים הגיע מקס בן ה-18 לבדו לישראל כדי להתנדב לצה”ל. הוא התגורר בבית דודיו בקיבוץ נען. את השם מירון בחר לעצמו.
מירון שובץ לשרת בסיירת צנחנים. כנער הולנדי שלא גדל על מורשת הקרב לא היה מוכן כלל למה שעתיד היה לבוא – המסעות המפרכים, העומס הפיזי, אבל נחישותו ואמונתו בכוח הרוח סייעו לו להשתלב ולהצליח.
את בתיה פגש בבית הספר לתיירות כשלמד להיות מורה דרך. היא בכלל לא חשבה שמירון הוא הטיפוס שלה. היא מספרת שנראה לה אירופאי עדין מדי, לעומת המאצ׳ואים הישראלים שהכירה עד אז. אבל משהו קרה בכל זאת, השניים התאהבו, נישאו, חיו יחד 42 שנה והביאו לעולם את שלושת ילדיהם: ירון, ארז ושירי.
מירון טן ברינק. נראה לבתיה אירופאי עדין מדי, לעומת המאצ׳ואים הישראלים
פרוץ האינתיפאדה הראשונה בישראל פגע בתיירות, וב-1991, בעקבות מצבו הכלכלי, החליט מירון לחפש עבודה בהולנד. בני המשפחה נשארו בארץ ומירון חי תקופה ארוכה וקשה “על הקו”. לבסוף לא יכלה עוד בתיה לראות את הקושי של בעלה ואת בדידותו בהולנד, וכך, בגיל 50 פלוס ועל אף הקושי לעזוב את בני משפחתה בארץ, החליטה לעבור ולחיות איתו בארץ השפלה.
כאן הצטלבו דרכיהם של מירון וגל, שהגיע להולנד ב-2001 בעקבות האהבה. בישראל היה גל מדריך טיולים ובאמסטרדם עבד במלונות. מירון הגיע למלון שבו עבד כדי לתלות מודעות המציעות טיולים לישראלים. גל התחיל לעבוד כמדריך עבור מירון והשניים צמחו יחד והפכו לשותפים. כיום מעסיק גל מעל 20 עובדים, כמעט כולם ישראלים שחיים בהולנד. חברת ‘איזי ריידר’ מציעה שירותי תיירות, חבילות לשוק הפרטי ולקבוצות מאורגנות וכן שירותי הסעות. יש טיולים ברכב וברגל, באופניים, בסירה, סיורים עם תחומי עניין מיוחדים כמו אמנות ומוזיאונים, ארכיטקטורה, צילום, סיורי טעימות ואוכל, היסטוריה יהודית וכמובן טיולים בהתאמה אישית. בשנים האחרונות עובדים ב”איזי ריידר”יותר ויותר עם חברות וארגונים על תוכניות השתלמות סביב נושאים מיוחדים, הפקות אירועי חברה וטיולי תמריץ.
“זמן החופשה של הלקוחות יקר מפז”
בזמן שאנחנו מדברים מקבל גל שיחת טלפון שמסיחה את דעתו לחלוטין. אחת המדריכות מדווחת לו על מקרה פעוט שקרה. ברוב החברות אירועים מסוג זה לא היו מגיעים אפילו לידיעת המנהל, אבל לגל חשוב להיות זמין ומעורב. “איזי ריידר” גדלה בשנים האחרונות וגל קצת התרחק מהעבודה בשטח. נראה שהוא מתגעגע לנגיעה האישית ולאינטראקציה עם הלקוחות. לאחר השיחה הוא מסביר: “חשוב לנו מאוד שהמדריכים בשטח תמיד ידעו שאנחנו זמינים להם. מה שקורה בשטח זה הדבר הכי חשוב. יותר ממכירות ויותר מאדמיניסטרציה. אנחנו בסופו של דבר נשפטים על איכות המוצר שלנו והמדריך הוא חלק חשוב אבל ממש לא לבד. הלקוחות שלנו אוהבים שאנחנו תמיד שם לענות על שאלות ולתת מענה”.
״מירון היה אומר תמיד שזמן החופשה של הלקוחות יקר מפז, וזה שהם מפקידים אותו בידינו זו אחריות גדולה״, מספר גל כשהוא חוזר לשיחה ומוסיף שהמשפט הזה מלווה אותו בכל מחשבה ופעולה בעסק.
אבל הלקוחות הישראלים לא מאוד תובעניים?
״ישראלים הם באמת קהל עם הרבה דרישות אבל זה גם קהל חם, ויש לנו הרבה ניסיון איתם״, אומר גל ומסביר שאנשים מתנהגים אחרת כשהם בחופשה, הם פשוט רגועים ונחמדים יותר. “נכון שיש חלק מינורי שגם עושה יותר רעש ובעיות אבל באמת שזה חלק מזערי״.
גל מדגיש את החשיבות של המדריכים. ״אנחנו משקיעים המון במדריכים שלנו כדי שהלקוח יקבל את החוויה הכי טובה שהוא יכול לקבל בחופשה״. המדריכים נהנים מסדנאות, ימי כיף וארוחות משותפות. לגל ולצוות הניהול חשוב לשמור על אווירה משפחתית וקהילתית, שמחלחלת לשטח. חשוב לנו שהמדריכים יקבלו מאיזי ריידר כמה שאפשר. זו עבודה קשה ומאוד תובענית כי המדריך צריך לתת את הנשמה לכל אורח. גם קשה להתפרנס מהדרכה, בחורף יש חדשים ארוכים שבהם יש מעט מאוד עבודה. בקיץ לא רואים את הבית ימים ארוכים. זו באמת עבודה למשוגעים לדבר, אבל יש גם הרבה עניין וגיוון ולומדים באמת להכיר את הולנד”.
“יש אצלנו מדריכים שחרשו את שבילי הולנד עוד לפני שאני עברתי לגור פה. יש לנו מדריכה בת 84 ועוד כמה מעל גיל 70 שעושים את עבודתם במקצועיות ובתשוקה של מתחילים. במקביל יש לנו חבר’ה צעירים ונהדרים, סטודנטים, מהגרים חדשים. השילוב הזה והיכולת להציע את המדריך המתאים לכל אחד הוא אחת החוזקות שלנו”.
״עבודה בתיירות אפשרית רק אם ממש חשוב לך שלאנשים יהיה כיף”, הוא מדגיש. “הדבר שמשמח אותי ביותר הוא פידבק חיובי מלקוחות, והדבר שחשוב לנו ביותר הוא לשמור על שמחה והתרגשות בעבודה, לא להפוך לסרט נע, כי כל לקוח ירגיש שהטיול שלו הוא חוויה חד פעמית”.
על הקיר במשרד תלויה תמונתו של מירון על האופנוע שאהב. את שם החברה, “איזי ריידר”, לקח מירון משמו של הסרט האמריקאי “אדם בעקבות גורלו” משנות ה-60, שבמרכזו זוג אופנוענים צעירים שיוצא למסע בארה”ב. מירון חש שגם הוא הולך בעקבות גורלו (וגם אהב לרכוב על אופנוע).
כשמירון חלה בסרטן לפני ארבע שנים היה ברור שגל ייכנס לנעליו. מירון ראה בגל, יד ימינו, את ממשיך דרכו. בזמן שהתמודד עם המחלה החליף אותו גל בתחום הניהולי ופאני בתחום הלוגיסטי. לאחר חצי שנה מהיוודע דבר מחלתו הוא נפטר.
אישיותו המיוחדת ואהבת האדם של מירון משכו אליו אנשים רבים ומגוונים. בשיחה שמו עולה שוב ושוב ונראה שאפילו המדריכים והעובדים שלא הכירו אותו מושפעים מהסיפורים עליו. “בכל פעם שאני נתקלת בסוגייה כלשהי אני נזכרת במשפטים של מירון”, מספרת פאני, “הוא מהדהד לי תמיד בראש, אני תמיד חושבת מה מירון היה עושה במקרה הזה״.
אשתו בתיה כתבה על מירון ספר מרתק ונוגע ללב, “מקס-מירון, סיפור חיים”, על דברים רבים שלא הספיקו להיאמר. כתיבתה כל כך אישית וחודרת, חושפת פרטים קטנים על איש גדול. ולי נדמה שהוא היה אולי גדול מהחיים עצמם.
“יש אצלנו מדריכים שחרשו את שבילי הולנד״, צוות איזי ריידר אמטרדם
״אנחנו נמצאים בעולם אחר, עולם חדש, בהרבה תחומים ובטוח בתחום שלנו. נכנסנו לחורף מלאי אופטימיות ועמוסים בהכנות לקראת העונה שעמדה בפתח, והסתמנה כעונה העמוסה בתולדות החברה, ואז כמובן השתנו כל התכניות ובפתאומיות די גדולה הכל קרס. מה שמגביר את הקושי היא העובדה שלא ניתן לראות כרגע שום אור בקצה מנהרת הקורונה. כבר מחודש פברואר ירדה רמת הפעילות לזרזיף ובמרץ הכל פסק. הטלפונים דוממים, האימייל ריק העיר ריקה מתיירים ועובדי איזי ריידר יושבים בבית״
איך מממשיכים הלאה גם בזמנים קשים?
״קל לזחול לתוך מרה שחורה ולבכות על הדברים שאיבדנו, אבל אחת התכונות החשובות של תיירנים היא חיוביות, ותכונה זו עומדת לצידינו בימים מוזרים אלה. משברים כאלה מראים כמה חשובה התמיכה של כולם, ההבנה והאמונה שאם נעבור את המשבר ביחד, נצא מחוזקים״
האם יש פעילות כלשהי אחרת בימים לו?
״על מנת להישאר בקשר עם הלקוחות שלנו, התחלנו באפריל בתכנית קבועה של טיולי לייב בזום ובפייסבוק. זה הצליח מעל לכל הציפיות. גם נותן לנו משהו חיובי ו”תיירותי” להתעסק איתו וגם צובר פופולריות רבה בקרב הקהל שלנו, אלפי צפיות ושיתופים ואפילו זרם יציב וצנוע של תרומות מאנשים טובים ותומכים. ישנם גם ארגונים, ועדים, חברות שמזמינים בתשלום טיולים/ הרצאות און ליין בנושאים שונים. כל אלו מייצרים המון חיוביות ונותנים רוח במפרשים. פנינו גם לכל סוכני הנסיעות בארץ, ואנחנו מאפשרים להם השתלמויות על הולנד חינם און ליין. אנחנו מאמינים שיש בזה ערך שיווקי גדול.
בימים אלה אנחנו רואים לשמחתינו התחלה של זרימה של תיירים אירופאים שחלקם נרשמים לטיולים שלנו באנגלית. מקווים שזה יהפוך לזרם יותר משמעותי״.
״פיתחנו גם מוצרים חדשים עבור קהל מקומי, בעיקר עבור אקספטים שחיים פה, ואנו משקיעים מאמצים לפתח את השוק הזה. למשל, יזמנו שיתוף פעולה עם שלוש מבשלות בירות נהדרות שיושבות בעיירות משגעות בסביבת אמסטרדם ואנחנו מציעים טיול עם ביקור וטעימות במבשלות האלה. התוצאה היא גם טיול עם תוכן ועניין, גם בילוי נהדר וגם מסע גילוי של פן מעניין בתרבות ההולנדית. אנחנו נהנים גם לעזור עם הרכבים שלנו בהובלות והסעות ושמחים לכל הזדמנות להתגלגל על הכבישים שוב. גם נכנסנו לתחום ארגון ימי כיף וגיבוש לחברות. יצאנו גם מהקופסה ואנחנו משתפים פעולה עם חברה שמייבאת להולנד מוצרי היגיינה שמתאימים לתקופה (דיספנסרים של ג’ל אלכוהול, מסכות וכו’) ואנחנו מוכרים את המוצרים לחברות וארגונים. על חיוביות צריך לעבוד וזה מה שאנחנו עושים כל יום. מלאים בתקווה שהמשבר העולמי הזה יסתיים מתישהו בקרוב ושנורמליות יחסית תחזור לחיינו. סקרנים לגלות את העולם החדש שמחכה לנו אחרי הקורנה. ובינתיים עד שנהיה שם, אנחנו מזמינים אתכם קוראי דאצ׳טאון לנצל את התקופה השקטה הזו ולגלות איתנו מקומות בהולנד שאולי לא יצא לכם להכיר בעצמכם.״
ענפים רבים במשק ההולנדי מצאו עצמם בחודשים האחרונים מתמודדים עם אתגרים גדולים שלא הכירו טרם מצב הקורונה. ההנחיות האחרונות של הממשלה מתירות פתיחה של בתי קפה ומסעדות, בתי קולנוע ואירועים, חדרי הכושר יחזרו לפעול ב -1 ביולי וליגת הכדורגל, שהסתיימה מוקדם מן הרגיל, תחזור למגרשים ב- 1 בספטמבר. ההגבלה החשובה ביותר שנותרה היא שמירה על מרחק חברתי של מטר וחצי, בכל פעילות.
מדיווחים וסקרים שונים שהתפרסמו בתקשורת נוכחנו לדעת כי מכוני כושר רבים איבדו כמעט שליש מחבריהם במהלך משבר הקורונה. בממוצע 30% מהחברים במכונים ביטלו את המנויים שלהם לפני שלושה שבועות. באותה עת, הציפייה הייתה שמכוני כושר ייפתחו מחדש בספטמבר, אך מוקדם יותר השבוע הודיע ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, כי בגלל השיעור הנמוך של זיהומי קורונה, גם חדרי הכושר יכולים להיפתח מחדש החל מה -1 ביולי.
נפגשתי עם שני בעלי עסקים ישראלים בהולנד, ששיתפו אותי באתגרים של התקופה האחרונה, וגם בתהליך החזרה לשגרה. טל אסא מאמן כושר ובעלים של חדר הכושר Next Level AMS ורובין הנסנס בעלת בית הקפה The Hive.
סטודיו לאימונים אישיים Next Level AMS, טל אסא
שתי קומות, עמוסות בציוד, הכל נראה ממש חדש והמקום – ריק. טל מספר שאת חדר הכושר שלו פתח לפני כשנה תחת הקוסנפט של חדר כושר בוטיק, המתמחה באימוני כושר אישיים או בקבוצות קטנות. תוך כדי יחס אישי ושירותיות ישראלית, חמה ותומכת. ״הרעיון שלי הוא לתת לאנשים מקום אישי להתאמן בו וגם הדרכה ברמה מאוד גבוהה. יש לנו 8 מאמנים שעובדים. כעת בשל המצב, כל מאמן נמצא במקום אחר בעולם.״
איך חווית את התנהגות הלקוחות שלך בתקופת המשבר? ״חלק לא קטן מהלקוחות ביקשו להפסיק את המנויים. הייתי צריך להפסיק לגבות תשלום, ומי שביקש לסיים פשוט החזרתי לו את הכסף. לא יכולתי לגבות מאנשים שלא מתאמנים זה לא הסתדר לי אישית.״ וההכנסה שלך ממש נחתכה, ״נכון. בנוסף לקורונה נקלענו לבעיה עם השכנים, בעיית רעש. הפריע לדיירים מעלינו שיש רעש. קצת לפני שהחלה הקורונה, התחלתי תהליך מול העיריה לאשר את עניין העמידה בתקנים. הרגשתי שיש משבר גדול מאוד שהעיב עלי. מי שעזר לי להתאושש מזה זה הצוות סביבי וחברים שתמכו.״
אז איך נראתה שגרת הקורונה בסטודיו? ״הסביבה הבטוחה שהייתה לפני הקורונה התנפצה לנו בפנים, מרגע אחד שעובדים יום יום ונפגשים עם לקוחות, עברנו לשגרה בה אין לנו יותר אימונים, ניסינו לשמור על קשר עם הלקוחות, דיברנו איתם, עודדנו אותם להמשיך להתאמן, אונליין או לבד בבית, אפילו הצעתי למספר לקוחות לקחת ציוד מהסטודיו לתקופה – העיקר שישמרו על הכושר. היו לקוחות שגם רצו להמשיך לשמור על הכושר והם נשארו איתנו בקשר, וזה משמח.״
לסגור את הדלת מאחורייך ולדעת שאתה לא פותח אותה ולא יודע מתי בשיחתנו, טל מחייך ונראה אופטימי. קשה לזהות איזה שהוא משבר וקשיים גדולים. טל מעיד על עצמו כי היום הוא באמת מאושש יותר ואפילו שמח מאז שהוא שמע שיש אישור לפתוח מחדש את חדרי הכושר ב 1 ביולי. אבל זה לא היה כך בתחילת המשבר. הוא משתף בתשלומי שכר הדירה הגבוהים, תשלום משכורות לעובדים, ומפח הנפש שנגרם ממצב חוסר והודאות בו לא יודעים לאן זה הולך ואם או מתי זה יסתיים. ״ב- 16 למרץ הייתי 5 ימים לפני מסיבת חגיגות שנה למקום. כבר תליתי הזמנות ושלחתי מיילים וארגנתי הכל, הכל היה מתוכנן ופתאום סגרו לנו הכל. לא האמנו שזה מה שקורה, בהתחלה עוד היינו קצת אופטימיים, חשבנו שזה מספר ימים וזהו. אבל הבנו מהר מאוד שזה לא קורה. (אז לא הייתה מסיבה? טל מתבדח: ״היה סיילנט דיסקו״) אני זוכר שהייתי צריך להתנתק מהכל, באופן אישי לקחתי את זה קשה. איך אני מתקדם מכאן? איך רואים אור בקצה המנהרה? זה תחום שאני כלכך אוהב ולא רוצה לעזוב אותו.
איך הצלחת לאסוף את עצמך? ״עשינו שיחת צוות וכולם היו מזועזעים, זה היה כשבוע לאחר הסגירה, ניסינו להבין מה עושים ומה קורה. על הזום שמעתי פעם ראשונה מאחד הלקוחות שלי. התחלנו לקיים שיעורים בזום. היום כבר כולם עושים זום. אבל לפני 3 חודשים וקצת זה עוד לא היה ככה. ניסינו לראות איזה לקוחות ירצו להמשיך להתאמן בדרך הזו, היו לקוחות שגם לא רצו להתאמן במצב הזה. היו כמה לקוחות שאמרו שהם לא מגיעים, היו אנשים שהיו ממש בפאניקה.״
אימונים אישיים
ההתמודדות עם המצב: אישית ועסקית ״חשוב מאוד להתאושש ולשמר את המקום הזה ואת כל מה שאנחנו עושים כאן ואת המותג. היה לי חשוב מאוד לשמור על הקשר עם הלקוחות. המענקים שהולנד אפשרה לבעלי העסקים זה משהו נחמד שלא ממש עזר. אני עוד לא יודע למה לצפות בעזרה של הממשלה בזמן הקרוב. אני מקווה שתהיה עוד עזרה שתיתן לנו את הרוח הגבית שתעזור לנו להמשיך לעוד רבעון ושבאמת נוכל להמשיך לזרום קדימה. העניין הכלכלי מאוד מלחיץ, שינינו גם את סכמת האימונים ואת המחירים, אנחנו נותנים אפשרות של אימונים בחוץ במחירים אחרים. הסטודיו עצמו כרגע הוא עול, ממש עול כלכלי.״
חשבת על אפשרות של פשיטת רגל? סגירת הסטודיו? ״זה עבר לי בראש יותר מפעם אחת. זה מצב של לחץ כבד. חשבתי לעצמי למה אני צריך את כל זה? מצד שני, אני מחוייב למה שאני עושה וללקוחות, הסטודיו מבחינתי היה סוג של הגשמת חלום הגעתי למקום שבחיים לא חשבתי שאגיע. זו נקודת שיא מבחינתי. את הקריירה שלי התחלתי בכלל כמתכנת מחשבים. אז אני בחיי הקודמים בכלל עסקתי בתחום אחר. להגיע להגשמה של חלום, של משהו שאני ממש אוהב, כשהעיסוק המקצועי הוא התחביב והאהבה. המצב הזה מאוד מתסכל, כשזה לא תלוי בך. חוסר הוודאות וחוסר האונים שאני לא יודע מה טומן העתיד. מה שכן יכולנו לעשות עשינו. ואני אדע ביולי כשנפתח איפה אנו עומדים.״
תמיד בקשר עם הלקוח – מרגישים כמו בית
״ברגע שנחזור לפעילות רגילה בסטודיו, אני אשמח להציע תוכניות מיוחדות ללקוחות שלנו, לקוחות קיימים וחדשים כמובן. השירות שלנו שונה ממקומות אחרים. הלקוח תמיד בקשר איתנו, אנחנו מדברים איתו על בסיס שבועי, בודקים אפילו את תפריט המזון, מנסים ממש להיות בקשר אישי עם הלקוח ולא להגיע למצב של לקוח רדום. אצלנו זה לא קורה. תמיד להיות בקשר עם הלקוח – יש לכם פה בית מסויים מחכים לך שתגיע.״
בית קפה עם קונספט: ״מצילים את הדבורים״, רובין ונאוה הנסנס
נאוה, ירושלמית במקור, הגיעה להולנד לפני שנים בעקבות האהבה. מתגוררת עם משפחתה בהאמסטדה. בכניסה לבית הקפה בהארלם, היא עומדת מחוייכת וקורנת, מלאת אנרגיות להתחיל את היום. בעודי מתפעלת מנראות המקום היא מיד מבהירה ״בית הקפה זה הרעיון של רובין ביתי, היא חשבה על הקוספט. לכולנו יש את החיבור לאותו מקור, אנחנו ממש עוסקים ונושמים את תחום האירוח והמסעדנות.״משפחת הנסנס עם שנים של ותק בתחום המסעדנות. האב, יועץ מסעדות, האם עבדה 30 שנה בתחום המלונאות, בנה עובד כטבח ב״נני״ ורוביןף ביתה – סיימה לימודי מלונאות בהאג ופתחה עסק משלה. נאוה מסבירה לי שכשרובין שיתפה אותם לראשונה ברעיון לפתוח בית קפה התומך ברעיון הצלת הדבורים הנכחדות, זה נשמע לה קצת מוזר. ״אני רואה את עצמי כדור אחר, להקים עסק על בסיס קונספט כזה זה לא משהו שהייתי חושבת עליו. זה קטע של הדור שלה, הערכים של שמירה על כדור הארץ… אותנו הנחו ערכים אחרים, אבל אני מאוד מעריכה את ביתי על כך. לקח לנו כהורים זמן להכנס לזה, אבל ככל שהיא הסבירה הבנו ונדלקנו.״
The Hive – מצילים את הדבורים
רובין הנסנס, מוטיבציה ותמיכה משפחתית
בית הקפה אינו רק הדבש, מדובר בדבורים
הארלם זו עיר עם אוכלוסיה בינלאומית. טרם ימי הקורונה גם נראו בעיר לא מעט תיירים. ההחלטה לפתוח את בית הקפה דווקא שם נבעה מתוך מחשבה על כמות התיירים והעיר שנחשבת להיפסטרית. את הפוטנציאל שבמקום הן ראו מיד. נאוה עיצבה את המקום, את כל השיפוצים הן עשו בכוחות עצמן. ״נכנסנו בנובמבר, ממש בחורף. היה המון בלגן במקום, עבדנו קשה, ממש עבודת כפיים והינה זה קרה.״ מספרת נאוה. לרובין חשוב להסביר שתפריט בית הקפה אינו מציע רק מאכלים עשויים מדבש. ״התפריט מורכב ממרכיבים שטובים לדבורים, ולא מדבש בלבד. חשוב לי לגרום למודעות בקרב הלקוחות עד כמה הדבורים חשובות למערכת הבריאות שלנו. בלי הדבורים אנחנו לא נהיה כאן.״ בתפריט ממש סימנו את המרכיבים שלא היו קיימים אילולי הדבורים. לצד כוס הקפה שקיבלתי יש עוגיית דבש מיוחדת, עליה מוטבעת (איך לא) דמות של דבורה. כמו כן אפשר למצוא מוצרים נוספים למכירה כמו יינות אורגניים.
המוצרים בבית הקפה אורגניים
איך הגעת לקונספט הזה? ״מספר דברים יחד הובילו אותי לזה. נחשפתי בתקשורת למצב הדבורים בעולם, יש חשש גדול בעולם לענף גידול הדבורים, הן נכחדות. המספרים מראים על שליש ממספר הדבורים בעולם ועתיד האנושות תלוי בהישרדות דבורי הדבש. דבורי הדבש אחראיות להאבקת 80% מסך הגידולים החקלאיים בעולם, כמו כן, הן מספקות חומרי גלם לתרופות רבות ובעלות תפקיד משמעותי בתעשיות הטקסטיל, הבשמים והקוסמטיקה העולמיות. ערכתי מחקר, ובדקתי אם זה משהו שאני באמת רוצה אותו. גם היה לי מורה בלימודי המלונאות שהיה דבוראי, שפתח לי ערוץ אל הנושא. משם זה התפתח יותר והיה ברור לי שזה הכיוון.״ הרעיון לפתוח מסעדה התחיל כבר בימי הלימודים כבדיחה (או חלום) של רובין עם חברה לספסל הלימודים. כשהיא לא מצאה עבודה היא התחילה לחשוב ברצינות על פתיחת עסק משלה. רובין מקבלת המון תמיכה ממשפחתה. בשל מצב הקורונה הנוכחי, רובין לא מעסיקה עובדים כרגע. אימה עוזרת לה עם ההכנות במטבח ובתפעול הכללי, אחיה מגיע גם כן פעמיים בשבוע לתרום את חלקו. רובין חדורת מוטיבציה והיא אופטימית לגבי ההמשך.
מה הרגשת באותו רגע שיש לסגור את בית הקפה שרק נפתח? ״זה היה מוזר מאוד. ההודעה על הסגר הגיעה ביום ראשון. בהתחלה לא כל כך קלטתי מה זה אומר באותו רגע, אבל כשהגענו הביתה הדאגות התחילו לחלחל. השקענו את כל כספנו במקום. חשבתי שזה ייקח שבועיים שלושה ונחזור לעבודה. אבל לאחר חודש הבנתי שזה לא יקרה. ניסינו להציע שירותי משלוחים אבל זה לא הלך.״
היה שלב בו חשבתם לסגור את המקום לגמרי? ״לא. לא חשבנו על זה. אין לנו עובדים עדיין, כרגע אנו משלמים על שכר הדירה של המקום. גם קיבלנו את המענק הראשוני שזה קצת עזר.״
מההתחלה הייתה כוונה שזה יהיה עסק משפחתי? ״לא בדיוק. הרעיון היה שיהיו פה עובדים, טבח אחר, אבל כרגע אין לנו אפשרות לזה, אז זה הפך ממש לעסק משפחתי.״
איך זה לעבוד עם אמא? ״כיף (צוחקת), יש ימים שאנחנו לא ממש באותו המחשבות אבל אני מאוד שמחה על העבודה המשותפת.״
איך נערכת למצב החדש לאחר הפתיחה? ״אנחנו שומרים על ההנחיות, 1.5 מטר, סידרנו את השולחנות בהתאם. הממשלה מחייבת אותנו לרשום את שם ומספר הטלפון של כל לקוח שנכנס, זו למעשה ההוכחה שהתבצעה הזמנה מראש למקום.״
השקעה בפרטים הקטנים
הלקוחות מתחילים לזרום? ״חזרנו ב- 1.6 לעבודה אבל אין תיירים פה והמצב לא מאוד טוב.״ אני מסובבת את הראש, נהנית ממראה החלון הגדול לכיוון הטראסה עם הכסאות הצהובים, מצידי השני נמצא הבר וקיר ענק מקושט בכוורות בגדלים שונים. ניכרת מחשבה עמוקה על כל הפרטים הקטנים. הן אפילו פיזרו 10 דבורים קטנות (מפלסטיק) בתוך בית הקפה כדי לשעשע את הילדים שיגיעו את ההורים. כששאלתי להסבר נענתי שאם הן מבחינות שיש ילדים שמאבדים את סבלנותם בישיבה הן מציעות להם לחפש את כל עשרת הדבורים ואם הם ימצאו – יקבלו פרס.
מה היית רוצה לראות לעתיד, מהי בעצם המטרה שלך לגבי המקום? ״אני בעצם לא יכולה לתכנן לעתיד, אני מנסה להתקדם כעת צעד אחר צעד. אבל הייתי רוצה שיבואו יותר אנשים לארוחות בוקר גם. אנו מציעים ארוחות בוקר וצהריים. אני חושבת שיש לזה פוטנציאל. הרבה אנשים אוהבים את הרעיון והקונספט שלנו. מי שנחשף, אלינו מגיב ממש טוב. החלום הגדול שלי הוא לפתוח עוד כמה סניפים בהולנד, ממש חשוב לי לעשות טוב לכדור הארץ.״
לפני כמה חודשים לכד את תשומת לבי פוסט נוגע ללב באחת מקבוצות הפייסבוק המיועדות לישראלים בהולנד:
“אני נמצאת כבר תקופה ארוכה ומתישה בחיפוש אחר עבודה ומנסה נואשות כבר להתחיל את הקריירה שלי. הגעתי להולנד בדיוק בשלב הקריטי בו הייתי אמורה להשתלב בשוק העבודה. כמובן שהדברים זזים קצת בקצב אחר כשמהגרים למדינה חדשה, וכשיש צורך ללמוד שפה חדשה (ומעיקה). על מנת להתקדם פה המשכתי מיד ללימודי תואר שני, מה שניתן דחיפה קלה בהתקדמות אבל לא באמת. אני מוצאת את עצמי קוראת את הפוסטים שלכן ומקבלת את הרושם שרבות מכן נאלצו ‘להמציא’ את עצמן מחדש מבחינה מקצועית כשהגיעו להולנד. יש אמת בזה? או שאני סתם מניחה הנחות? שמתי לב שלא מעט נשים כאן עובדות כעצמאיות בכל מיני תחומים שונים ויצירתיים. ואני תוהה – האם זאת הדרך להתקדם? איך מישהי שהייתה בעברה עורכת דין/ עיתונאית/ מנהלת יח”צ הופכת להיות מורה ליוגה או מדריכת טיולים? האם באמת מציאות ההגירה מאלצת אותנו לבחור כיוונים חדשים ומשונים שעליהם לא חשבנו מעולם בעבר? אני חווה תסכול קשה מהמצב הזה, אני מרגישה כמו איזה פוטנציאל מבוזבז. מרגישה שהשנים עוברות ואני לא מצליחה להתרומם מקצועית ושוקלת האם באמת שווה לחפש כיוון אחר לגמרי??”
עשרות תגובות הביעו הזדהות וביקשו לעודד ולהביע תמיכה. הרי רבות כל כך מאיתנו נמצאות במצב הזה או במצב דומה. עזבנו קריירה מצליחה בארץ, או לפחות אפשרות לעבודה מספקת, ואנו נאלצות להתמודד עם מחסומי שפה ותרבות. חמש נשים ישראליות שעברו להולנד חולקות איתנו את ההתמודדות שלהן עם האתגר המקצועי והשינוי שהביא עמו. יש מי שנאלצו להתפשר כדי להתפרנס, ואחרות יכלו להישען על המשכורת של בן הזוג, חלקן יכלו להמשיך במקצוע (בערך) ויש מי ששינו כיוון לחלוטין. אבל לכולן הרילוקיישן/מעבר/הגירה היווה זרז למסע של חיפוש עצמי, מתסכל, מהנה, מאכזב, מעשיר.
הגר שפריר, בת 42, מתגוררת באוטרכט. במערכת יחסים. הגיעה להולנד בעקבות מערכת יחסים קודמת עם הולנדי. חיה בהולנד 12 שנים.
הגר בעבודה. “להתחיל שוב מכלום בארץ לא הייתה מבחינתי אפשרות ריאלית, אז נשארתי והשתקעתי”
“בארץ הייתי מזכירה רפואית בבית החולים רמב”ם. כיום אני Safety Specialist בחברה בינלאומית גדולה לייצור מערכות רפואיות מושתלות כגון משאבות אינסולין, קוצבי לב, מסתמי לב וכו’. אני אחראית לנושא האיסוף, המעקב והדיווח של תופעות לוואי במוצרי החברה ומייעצת לצוותי מחקר קליני בתחום בטיחות המוצר. קורות החיים שלי רצופים מעברים חדים, רובם לא ממש מתוכננים. סיימתי לימודים במגמת אדריכלות בבי”ס תיכון לאמנויות, ואז תואר ראשון במדעי המדינה וקרימינולוגיה. במהלך הלימודים באוניברסיטה עבדתי בתמלול טקסטים רפואיים. הניסיון הלא שגרתי הזה עזר לי להתקבל למשרת מזכירה רפואית שכללה תמלול טקסטים רפואיים באנגלית ברמב”ם.
המעבר להולנד וניסיוני כמזכירה רפואית פתחו בפניי דלת לקריירה מרתקת בתחום שהיה אז חדש ומתפתח, תחום המעקב אחר תופעות לוואי בתרופות, אליו הגעתי דרך חברים במקומות הנכונים. לפני כחמש שנים האיר לי המזל פנים שנית, וכשהטלפון ההולנדי שלי צלצל בזמן ביקור בארץ, ובצד השני הציע לי מגייס כוח אדם עבודה במאסטריכט, שעתיים וחצי לכל כיוון ברכבת, קצת נבהלתי, אבל משהו בפנים אמר לי שזו תהיה טעות לסרב. אני עובדת בחברה הזו כיום.
אני חושבת שאילולא הייתי הולכת בעקבות הלב, הנתיב המקצועי שלי כנראה לא היה מגיע למקומות שאליהם הגיע. כנראה שלא הייתי זוכה כלל להכיר את התחום שבו אני עוסקת כעת. ואולי השינוי המקצועי לא קשור כל כך למעבר להולנד; הוא חלק ממכלול שלם של שינויים בחיים האישיים שהייתי מוכנה אליהם נפשית. רציתי מאוד להתנסות בחוויה של חיים בארץ אחרת. מערכת היחסים שהביאה אותי להולנד דווקא, יחד עם המוכנות הנפשית לנסות כיוון אחר, היא שאפשרה לי להיפתח ולקבל את מה שנקרה בדרכי ולמצוא בתוך כך את הכיוון שלי”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
זמן קצר מאוד אחרי שעברתי להתגורר עם בן הזוג ההולנדי, הבנתי שזו לא הולכת להיות מערכת היחסים לה קיוויתי. אחד הפערים התרבותיים הגדולים ביותר בין הולנד לישראל הוא בכך שבישראל אנחנו גדלים בנתיב מאוד מוגדר: תיכון, צבא, טיול ארוך בחו”ל, אוניברסיטה, מערכת יחסים של שנה, שאחריה ברור לכולם שאם היא עדיין פועמת, אז היא חייבת להוביל לחתונה. בהולנד, אין דבר כזה. זוגות יכולים לחיות שנים על גבי שנים זה לצד זה מבלי למסד את הקשר בטבעת. זה לא מה שחיפשתי. ולמרות זאת, נשארתי שנים במערכת היחסים. מחד, בגלל החשש מהלבד במדינה זרה ומאידך, מתוך תקווה שאם אתמקד בהתפתחות האישית שלי, שותפי דאז לחיים יבחין וילך בדרכי. תקוות לחוד ומציאות לחוד – השינוי המיוחל לא קרה. בנקודת הזמן הזו, כשהבנתי שתהליך ההתאקלמות במדינה, שכולל את ידיעת השפה, יצירת מעגלים חברתיים והתפתחות מקצועית מתנהל בהצלחה, ואילו מערכת היחסים עדיין באותו מקום, נמצאתי בצומת החלטות: לחזור ארצה או להישאר בהולנד. להתחיל שוב מכלום בארץ לא הייתה מבחינתי אפשרות ריאלית, אז נשארתי והשתקעתי.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
ההחלטה האמיצה השתלמה: בתוך שבוע מהיום שבו הגיעה מערכת היחסים שלי לסופה, אנשים מופלאים באמצע הדרך, הולנדים וישראלים, התייצבו לצדי. בתוך שבוע מצאתי דירה יפהפייה בשכונה צעירה באוטרכט ואושרה לי משכנתא שיכולתי לממן בכוחות עצמי ועוד להשאיר קצת כסף בצד. וכשהדירה הייתה מוכנה לקבל את פניי, האנשים המתאימים והכלבה המשותפת שעברה יחד איתי, היו שם כדי לסייע לי במעבר ובהתאקלמות.
מה הצעד הבא?
זה לקח הרבה זמן, וקרה לגמרי במקרה, אבל האביר על הסוס נמצא בסוף 🙂 And it’s looking good so far
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
ידיעת השפה והיטמעות בתרבות המקומית היא אחד הדברים החשובים ביותר. אחריה פתיחות מתמדת לנסות ולהתנסות בחוויות חדשות. אני מאמינה באמת ובתמים שלכל מכשול טכני יש פתרון טכני ושאם ניסינו וראינו שהדרך שבחרנו לא עובדת, לא לחשוש לבחור דרך חדשה ושונה לחלוטין. הניסיון האישי שלי הפך אותי לאישה עצמאית ולימד אותי להציב גבולות ברורים על מה אני מוכנה להתפשר ומהם הדברים שעליהם לא אסכים בשום אופן לוותר.
“ההתנדבות השתלטה על לוח הזמנים”
ריקי נודלר, בת 46, מתגוררת במאסטריכט. נשואה לאורי ואמא לאלון (19), יערה (16), שירה (12) ואמיר (8). הגיעה להולנד בעקבות העבודה של בן הזוג, “לשנתיים, גג שלוש”. חיה בהולנד כמעט 14 שנים.
ריקי באירוע בבית הספר הבינלאומי. “מצאתי את עצמי חסרת מנוחה וזקוקה לתעסוקה”
“בארץ עבדתי בחברת הייטק שעוסקת בניהול מסמכים ותהליכים בארגונים, בתפקיד מנהלת לקוחות. ניהלתי כעשרה לקוחות בתחום הביטוח והבנקאות. היום אני בעלת עסק להפקת אירועים (PartycoolR) פעילה בקהילה הבינלאומית בעיר ושליחה של “השומר הצעיר” במאסטריכט”.
המעבר והשינוי
לפני המעבר להולנד הגעתי לרוויה ושמחתי על פסק הזמן שניתן לי מהלחץ והאינטנסיביות שבהם עבדתי. הייתי בתחום מעל עשר שנים, ורוב הזמן העבודה הייתה תובענית מאוד. היו אפשרויות להצטרף לחברה ישראלית פה, אך אפילו לא שקלתי אותן, רצית הפסקה וחשבתי שעם הזמן אמצא את דרכי. אחרי מספר חודשי התארגנות מצאתי את עצמי חסרת מנוחה וזקוקה לתעסוקה. התחלתי לארגן פעילות בחגים ישראלים, ולהתנדב בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיי. עם הזמן הפעילות ההתנדבותית השתלטה על לוח הזמנים, הייתי מעורבת בהפקת אירועים קטנים וגדולים, ופעילויות שונות בקהילה הישראלית והבינלאומית. אחרי עשר שנים של עשייה, ובעקבות משובים שקיבלתי, החלטתי להפוך את העיסוק הזה למקצוע. פתחתי עסק והיום אני מארגנת אירועים מכל סוג ומעבירה סדנאות, בעיקר מגשימה לאנשים חלומות. קשה לי לדעת אם השינוי היה מתרחש גם ללא המעבר. בארץ סגנון החיים ויוקר המחייה היה מחייב שתי משכורות ולא בטוחה שהיו לי האפשרות או היכולת לבצע את השינוי. אהבתי את העבודה שלי והייתי מאוד טובה בה, אז באמת שקשה לדעת.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
כמו בכל מסע גם פה היו עליות וירידות, לא תמיד הקהילה שבה פועלים היא תומכת ומשתפת פעולה, מכשול שעדיין לא הצלחתי לפצח. מה שעזר לי להתגבר הוא האמונה שאני עושה את מה שאני יכולה בצורה הטובה ביותר, וזה מה שחשוב. עם הזמן אנשים מצטרפים ועוזבים וזה בסדר. דבר נוסף הוא לפעול עם אנשים שמעוניינים בעשייה כמוני, היחד הזה הוא כוח.
מכשול נוסף הוא השיווק העצמי שלי כעסק, לא קל לי לבצע אותו, ואני לומדת כל יום לשחרר את המחסומים והמעצורים ולהתקדם קדימה.
מה שבטוח שבכל מכשול ואכזבה עזרו לי האנשים הקרובים אליי (בבית אבל גם מעבר לים) שתמיד יש להם אוזן קשבת ועצה טובה, ויכולים להסתכל על הדברים מרחוק ולתת לי שיקוף אובייקטיבי של המצב.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלי הוא האירוע הבינלאומי בבית הספר הבינלאומי. זה פסטיבל של תרבות, אוכל, צבע ומוזיקה. הפקתי את האירוע לראשונה לפני 11 שנה, כשעוד היה קטן וחמוד. עכשיו זה אירוע ענק בהשתתפות של כאלפיים מבקרים, עם דוכנים מכל העולם. המדהים הוא שהכל נעשה בהתנדבות של כל הצוות שמונה עשרות אנשים. נתינה עצומה של קהילה עבור הקהילה. השנה דרך אגב לקחתי שנת שבתון והאירוע יופק על ידי מישהי אחרת. אני מתכוונת לבוא כאורחת וליהנות מכל הטוב שיהיה שם.
מה הצעד הבא?
הרחבת הפעילות של העסק שלי, לעוד אירועים מכל הסוגים שרק אפשר. הרחבת פעילות קן מאסטריכט של השומר הצעיר, ופעילות הקהילה הישראלית במאסטריכט, שמונה כ-40 משפחות.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
בהתחלה לקחת כל יום ביומו. המעבר הוא לא קל אבל צריך לדעת ליהנות מהדברים הקטנים. בימים הראשונים שלי פה, צלצול פעמוני הכנסייה וכוס קפה עם חברה ליד הנהר היו הדבר הקטנים ששימחו אותי גם בימים קשים. אם את רוצה לנסות דברים חדשים לכי על זה, מקסימום תצליחי. זה בסדר גם אם לא הכל מצליח מיד, הרי גם ללכת לקח לנו זמן ללמוד.
וגם – תשמרו את העברית בבית שלכן. זו לא רק שפה, זה הרבה מעבר לזה, לא סתם קוראים לזה שפת אם, וגם אם הילדים מעדיפים שפה אחרת, תתמידו. בסוף זה ישתלם.
“בישראל סביר שהייתי נשאבת לשגרה בתור שכירה”
לירון סנדלר, בת 37, מתגוררת באמסטלפיין. נשואה לליאור ואמא לעומר (6 וחצי), רומי (4 וחצי) ועלמה (שנתיים). הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. חיה בהולנד שנה ושמונה חודשים.
לירון בעבודה. “חיפשתי מה עושה לי טוב, במה אני סבורה שאני טובה ויכולה לתרום”
“בארץ עבדתי כעורכת דין ובמשך כעשר שנים הייתי שכירה בחברת ביטוח בתחום נזיקין וביטוח. לפני כחודשיים הקמתי עסק חדש, Fruitfeest. אני מכינה מגשי פירות מעוצבים, זרי פירות ופרושי (סושי פירות) לכל אירוע. בהמשך אני מתכננת גם סדנאות לילדים”.
המעבר והשינוי
כשהחלטנו לעבור הייתי בחופשת לידה. בתחום שלי לא קיימת אפשרות לעבוד מרחוק ולכן היה ברור שלא אוכל לחזור למקום העבודה. היה ברור לי גם שעל מנת להמשיך לעסוק במקצוע בהולנד תחילה יהיה עליי ללמוד את השפה על בוריה ולעשות את ההשלמות המתאימות. לאחר שנים של עבודה ועשייה מצאתי את עצמי רוב הזמן בבית עם תינוקת כמעט בת שנה, כאשר בישראל סביר להניח שהיא כבר הייתה הולכת לגן.
חוסר העשייה בתחום המקצועי הביא אותי להחלטה לצאת לדרך חדשה. חיפשתי מה עושה לי טוב, במה אני סבורה שאני טובה ויכולה לתרום. לאור העובדה שקיימת כיום מודעות הולכת וגוברת למזון בריא, ראיתי הזדמנות להנגיש זאת באמצעות מגשי וזרי הפירות כתחליף לממתקים ושוקולדים באירועים. כמו כן גיליתי שבניגוד לישראל, יש מחסור בעסקים מסוג זה בהולנד. אם הייתי נשארת בישראל סביר להניח שהייתי חוזרת לחברת הביטוח לאחר חופשת הלידה ונשאבת לתוך השגרה היומיומית.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
העסק עדיין בחיתוליו. כמובן שיש צפי כבר לראות הזמנות רבות שזורמות וכרגע זה עדיין לא קורה ולכן קצת מאכזב אבל ברור לי שזה עניין של זמן. כרגע אני עוסקת יותר בפן הפרסומי ובניסיון להגיע למודעות של האנשים. אני מאמינה שיש לעסק שלי חשיבות רבה ופוטנציאל להתפתח.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אני נהנית מהפידבקים של לקוחות שהזמינו מוצרים והיו מרוצים וכמו כן מתגובות של אנשים שעוקבים אחר עמוד הפייסבוק ואוהבים את המוצרים והרעיונות. זה נותן לי הרבה אנרגיה חיובית ורצון רב לעשייה.
מה הצעד הבא?
פנייה לבתי עסק כגון חברות הייטק להציע את מוצריי לאירועי חברה, ישיבות, מתנות לעובדים בחגים, ובמקרי מחלה, לידה וכדומה. אני סבורה שחשוב שמעסיק ידאג לאורח חיים בריא לעובדים בזמן העבודה. כמו כן אני מתכננת לערוך סדנאות לילדים להכנת סושי פירות, שיפודי פירות וכו’.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
עצה באנגלית – follow your dreams. אל תהססי לבצע את השינוי כי הרבה פעמים הוא נדרש והוא יביא איתו רק טוב. תעשי מה שאת אוהבת ואם זה תורם בצורה כלשהי לקהילה, מה טוב.
“להמשיך בעשייה ולא לשקוע בגלל נוחות”
סיון וינשטיין, בת 44, מתגוררת בהאג. נשואה ואם לשלושה (16, 13, 9). הגיעה להולנד לאחר 15 שנים באסיה, מתוכן 13 בסינגפור, לשם הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. החיים בסינגפור קלים יותר אבל אפשרויות ההתפתחות האישית מוגבלות, גם לילדים. חיה בהולנד חצי שנה.
סיון. “בשבילי המעבר לכאן הוא קצת הליכה אחורה. אבל יש פה המון פוטנציאל לשינוי וגדילה”
“הרילוקיישן הראשון שלנו היה להודו, בעקבות עבודה של בעלי. יצאנו מהארץ עם תינוקת בת שמונה חודשים. לא היה קל להסתגל לתנאים שם. לכן כשהבן השני היה בן חודשיים עברנו לסינגפור. שם יכולתי להיות במשך שנה אמא טוטלית כמו שרציתי, ואז ללמוד ולעבוד. בסינגפור סיימתי תואר שני בתרפיה באומנות ועבדתי בבתי חולים, בתי ספר ובקליניקה פרטית מצליחה. עבדתי עם ילדים, משפחות, זוגות ומבוגרים עם משברי זהות. משמעות המעבר היא לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. בתואר חקרתי השלכות של רילוקיישן על ילדים. עבדתי עם בני ארבע עד 18 שהתקשו בהשתלבות, חוו חרדות ואבל בעקבות מעבר ועוד. משם הגעתי למחקר על זוגיות ברילוקיישן. כשבני השלישי היה בן שש התחלתי את הדוקטורט שעוסק בזוגות ברילוקיישן. רילוקיישן מצריך זוגיות חזקה, פתיחות רגשית, הבנה וסבלנות ועל זה תמיד אפשר לעבוד. כיום, שישה חודשים אחרי המעבר הגדול שלנו, פתחתי את הקליניקה בהאג. אני עדיין מטפלת במטופלים מסינגפור, ישראל ואוסטרליה דרך הסקייפ וזה עובד מצוין.
ההחלטה לסגור את הקליניקה המצליחה בסינגפור לא הייתה קלה. אבל זו הייתה החלטה בשביל הילדים וגם לי לא היה שם מספיק מקום להתפתחות. עבורי, ההסתגלות לחיים פה כרוכה גם בהסתגלות לעבודות בית. בסינגפור יש עזרה זמינה בבית כל הזמן, ופתאום אני צריכה שוב לבשל, לעשות כביסה ואפילו להוציא את הכלבה. לא חשבתי שכל כך מהר אפתח כאן קליניקה אבל היה לי חשוב להמשיך לעשות משהו מעבר לילדים ולבית. ידעתי שזה יהיה לי יותר בריא. בשבילי המעבר לכאן הוא קצת הליכה אחורה. אבל יש פה המון פוטנציאל לשינוי וגדילה”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא השפה. אני לא דוברת הולנדית. במוסדות הציבוריים לא תמיד יש להם סבלנות. לכן אני נעזרת בחברים הולנדים שהכרנו פה לתרגום. כמו כן חשובה להולנדים ההכרה מבחינה מקצועית. בהולנד יש המון בירוקרטיה בתחום הפסיכולוגיה וצריך הרבה סבלנות. תרפיה באומנות נלמדת פה בצורה אחרת והיא לא ברמה של מאסטר. בסינגפור כשיצאתי לעבוד היו מי ששאלו אותי למה אני עושה את זה, הרי בעלי מרוויח מספיק והחיים נוחים. אבל אני רוצה להמשיך לגדול. בכל המעברים היה לי חשוב לשמור על הזהות שלי כאמא, כאשת איש וכאשת מקצוע וזה דחף אותי באמת להמשיך בעשייה, בלמידה ובהתפתחות אישית ולא לשקוע בגלל נוחות.
מה הצעד הבא?
ממחקר ראשוני תחום התרפיה באומנות עדיין לא מפותח פה כמו בארץ ולכן אני מקווה לקדם, להסביר ולהרחיב את התחום פה.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
סבלנות! לא לשכוח שאת אמא ואשת איש אבל גם אישה עצמאית שחשובה לעצמה. לא לוותר על עצמך. בתור אמא את המודל לחיקוי של ילדייך. האתגרים שאת מציבה לעצמך ואופן ההתמודדות שלך חשובים לילדך כדי לגדול ולשאוף. חשוב ללמוד, להקשיב, לגדול ולהתפתח. לפעמיים זה נוח להיות בתפקיד האמא בלבד (שזה תפקיד מאוד חשוב, מאתגר ועבודה במשרה מלאה) אבל כדאי להמשיך לאתגר את עצמך כאישה עצמאית, לחפש ולפרוח.
“רחלי של עכשיו מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע”
רחלי לביא דגן, בת 47, מתגוררת בניימכן. נשואה לעדי ואמא לגל (21) ויניב (17). הגיעה להולנד בעקבות עבודה של בן הזוג, “לאחר שתקופת העבודה הסתיימה החלטנו להישאר”. חיה בהולנד 12 שנים
רחלי בסיור. “העסק החדש גורם לי להרחיב את גבולות הזהות שלי”
“בישראל סיימתי תואר ראשון בכלכלה ועבדתי מספר שנים בבנק. לאחר שתי לידות החלטתי לפנות לתחום החינוך המיוחד ועשיתי הסבה במכללת הקיבוצים. עבדתי במקצוע רק כשנה לפני המעבר להולנד. כיום אני בעלת עסק פרטי, “רק-עתיק”, Raqatiq, מארגנת ומלווה טיולי וינטג’ בעברית באזורים הכפריים בהולנד (אינסטגרם)”.
המעבר והשינוי
המעבר גרם לי לנתק מחיי המקצועיים בישראל. הייתי למעשה בתחילתה של קריירה שניה במקצוע קרוב מאוד ללבי שעליו חלמתי שנים רבות. הקריירה הזו נגדעה באיבה וכך מצאתי את עצמי בתהליך של חיפוש זהות עצמית חדשה. מערכת החינוך בהולנד שונה מאד מזו בארץ והדבר חייב לימודים גבוהים מן היסוד. לאחר התלבטויות התחלתי בלימודי תואר בעבודה סוציאלית. לאחר שנה הפסקתי את הלימודים מסיבות שונות ונאלצתי להתפשר על עבודה שאינה תואמת את כישוריי ויכולותיי. כבר כחמש שנים שאני עובדת בחברה סיעודית, מבקרת אצל קשישים בבתיהם ועוזרת להם במטלות הבית.
היכולת להתפשר ולקבל את המציאות כמות שהיא, הוויתור על חלומות ועל חלק מ”רחלי של פעם”, הקשר המתמשך עם אנשים והערכתם לרחלי “החדשה”, הצורך במציאת אתגר חדש – כל אלה הביאו אותי לדרכי החדשה, שכמו הרבה דברים בחיים, נפתחה לגמרי במקרה. אפשר לומר שהדרך בחרה אותי ולאחר שהבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה וצריכה, הלכתי על זה כל כולי. העסק החדש גורם לי להרחיב את גבולות הזהות שלי ונותן מענה על הרבה מאד צרכים. אין לי ספק שהשינוי קשור למעבר, לקשיים, לאתגרים שהוא הציב ולצורך לעצב לעצמי זהות חדשה שמתאימה לכאן ולעכשיו. נפתחתי לעולם, אני מעזה יותר מאי פעם וששה אלי כל אתגר.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא שלא יכולתי לעסוק במקצוע שאהבתי ושנאלצתי לעבוד בעבודה שאינה תואמת את כישוריי. בהתגברות על הקשיים בדרך עזרו לי חשיבה חיובית ואופטימיות זהירה. בכל דבר אני מוצאת את הטוב, משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה. גם האוזן הקשבת של בן הזוג והתמיכה שלו בכל מה שאני עושה עוזרות מאד. למדנו לתמוך זה בזה ולחזק זה את זה בבחירותיו.
עשיתי כמה ניסיונות שלא צלחו להפוך תחביבים למקור הכנסה. במבט לאחור אני חושבת שהמכשול הגדול היה אני. רחלי של פעם הסתתרה. רחלי של היום מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
כרגע ההצלחות קטנות. אני עובדת באינטנסיביות על יצירת מוכּרוּת בקרב קהל היעד שלי והגדלת החשיפה של העסק ברשתות החברתיות. כל פנייה היא הישג, כל טיול מוצלח הוא הצלחה.
מה הצעד הבא?
שמתי לב שאם אני דבקה בדרך שלי ועושה דברים בקצב שלי ולא מקשיבה לעצות של אנשים טובים, המון דלתות נפתחות, הרבה דברים ששמתי לי כמטרה פשוט מתרחשים. יש לי תוכניות רבות אבל הדבר הכי מרגש הוא פתיחת הבלוג שלי (שנמצא בתוך האתר שלי) והפיכתי לבלוגרית. עולם הבלוגינג הוא עולם נרחב ומעניין ואני כבלוגרית מתחילה עדיין לומדת איך לרתום את הבלוג לטובת קידום העסק שלי.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
אני כאן כדי להישאר ולכן הטיפים שלי הם לנשים שרואות את עתידן מחוץ לישראל. הכי חשוב – ללמוד את השפה וליצור קשרים עם נשים מקומיות, להתערות בתרבות המקומית ולאמץ את הדברים שמתאימים לך. זה מרחיב את האופקים, מעשיר ושומר עלייך צעירה.
בוקר. מתקלחת, מתלבשת, מסתרקת, מתקתקת הכל במהירות, חסרות רק הנעליים… מתיישבת מול עשרות הזוגות שעומדות לפניי, מסתכלת על הצבע, גובה העקב, נעל סגורה/פתוחה (חורף בחוץ), חושבת מה התוכניות שלי להיום וכמובן מה אני לובשת ומגיעה למסקנה המתבקשת, אני חייבת נעליים חדשות! מוכר?
הנעליים לא תמיד שימשו כאביזר אופנתי עם אמירה משל עצמה, הן התחילו כמו הבגד, בתור משהו פרקטי, הגנה לרגל, אז איך בעצם הגענו עד הלום ואיך אנחנו יכולות להשתמש במבחר העצום הקיים היום לטובתינו?
אך לפני כן, מצחיק לחשוב שהיום בשיח על חזרה של סגנונות שונים מהעבר אנחנו מתייחסים למאה ה-20, שנות ה-30,40,50 וכו’ כאשר עלינו להתייחס בעצם למאות ואולי אפילו לאלפי שנים שלפני כן. דוגמא טובה לכך אפשר לראות פה בתמונה. לפני מספר שנים מצאו בארמניה את הנעל הפרהיסטורית הזאת בת ה- 5,500 שנה אשר בימינו נקראת מוקסינים.
הידעת??
עד לשנת 1850 הנעליים היו זהות לא היה הבדל בין נעל עבור רגל ימין ונעל עבור רגל שמאל, רק באותה השנה החליטו להתאים את הנעליים למבנה הרגל.
נעלי העקב נוצרו גם מתוך הצורך להגביה את הרגל מהקרקע המזוהמת עוד לפני המצאת הרחובות ומערכת הביוב.
נעלי העקב היו מיועדות גם לגברים, להקל על אחיזת ברזלי אוכף בזמן הרכיבה על הסוס.
במאה ה-15 נכנסו לאופנה האירופאית נעלי הצ’ופינס (בתמונה מימין, ולא, לא אני חשבתי על השם הזה שיכול קצת להטעות בעיקר מישהו שלא יודע שמדובר בנעליים), הן בעלות עקב של כ-60 ס”מ!! כן, 60 ס”מ! נעליים אלו היו בשימוש המעמד העליון מהסיבה הפשוטה, הנשים אשר נעלו אותן היו צריכות את עזרתם של שני משרתים שיאחזו אותן שלא ייפלו. לשדרוג הסטייל הוסיפו עיטורים על העקב.
ובחזרה אלינו, המבחר כיום הוא ענק אז איך בעצם נדע אילו נעליים הכי מחמיאות ואילו לא?
כמו בבגדים, עלינו לשים לב לקווי רוחב. אנחנו כבר יודעות שקווי רוחב מרחיבים ועל-כן עלינו לקחת בחשבון באיזה חלק של הרגל הנעל מסתיימת.
אני רוצה להתחיל מהנעליים שחובה שתהיינה בכל ארון.
נעלי הסירה, אם אתן מחפשות את הנעליים שהכי מחמיאות לכל מבנה גוף ויוסיפו שיק לכל לבוש אז אין ספק שמדובר על נעלי הסירה. מכיוון שהן פתוחות הן יוצרות אשליה של רגליים ארוכות יותר ולכן אידיאליות למראה ארוך וחטוב. ממליצה לנעול נעליים עם עקב, הוא לא חייב להיות גבוה, אפילו מספר סנטימטרים בודדים יעשו את ההבדל וייתנו את הפוש הנוסף.
אוהבות ג’ינס שמתאים למראה יומיומי אך רוצות לשדרג אותו? נעליי סירה יעשו את העבודה בצורה מעולה.
בחורף כשנעליים פתוחות פחות רלוונטיות אנחנו פונות למגפיים, פה עלינו לשים לב איפה המגף מסתיים. אז אם הזכרנו קווי רוחב אנחנו צריכות לקחת גם בחשבון כי העין שלנו נמשכת לאותו אזור בו הנעליים מסתיימות, לכן רצוי שהמגפיים יסתיימו בחלק הצר של הרגל, הקרסול או הברך.
המגפונים הם המומלצים יותר מבין כל המגפיים, הם חותכים את הרגל בחלק הצר והנמוך ביותר וע”י כך מאפשרים את האורך המקסימלי של הרגל. תחת הקטגוריה הזאת אני שמה גם את נעלי האוקספורד (תמונה שמאלית) המיוחדות אשר אין ספק יכולות להוסיף ולשדרג גם את המראה הכי פשוט לשיק וייחודי.
המגפיים הגבוהים (עד הברך) הן אופציה נוספת מכיוון שהן מסתיימות בחלק הצר הנוסף של הרגל. מה שכן, יש לקחת בחשבון כי הן חותכות את הרגלים לשתיים ולכן יוצרות אשליה של רגליים קצרות יותר, לכן, מגפיים גבוהים מומלצים יותר כאשר אתן לובשות שמלה או חצאית.
ולסיום אני רוצה להתייחס לנעליים שהכי פחות מומלצות מבחינתי! המגפיים שמסתיימות במרכז השוק.
בשתי מילים: מקצרות ומרחיבות.
מכיוון שהן מסתיימות במרכז השוק שהוא החלק הכי רחב ברגל הן בעצם יוצרות קו רוחב נוסף שנותן אשליה של שוק רחבה יותר, בנוסף, הן חותכות את הרגל ולכן גם מקצרות אותה. שימי לב כי בתמונה הימנית תוספת הפרנזים במגפיים מוסיפות נפח נוסף.
במידה ואתן מאוד אוהבות את הסגנון הזה הייתי ממליצה שהמגפיים יהיו באותו צבע של המכנס בכדי לצמצם את ההבדלים ויצור מראה אחד ארוך ואחיד.
מכירות סוף העונה בשיאן, הפיתוי הוא גדול לקנות הכל מהכל, אבל מה, הרבה פעמים אנחנו מוצאות את עצמינו מתלהבות וקונות בגלל המחיר המוזל ואותו פריט מגיע לארון שלנו ונשאר שם, כך נוצר מצב שהפריט אמנם נקנה במחיר זול אך הוא הופך ליקר במידה והוא לא נלבש!
לכן, הפתרון הוא להבין קודם מה נכון לך לקנות, איך להתאים את הבגדים למבנה הגוף שלך, איזה פריטים את באמת צריכה במלתחה כדי שהיא תהיה מגוונת ותאפשר לך תמיד לעשות שילובים מעניינים!
אם את מתלבטת ורוצה לדעת מה מתאים לך ורוצה לקבל את הכלים הנכונים לקנייה חכמה גם ובעיקר בעונת הסיילים, אתמוזמנת ליצור איתי קשר
אימייל: lilach@stylil.com
בטלפון 06-42123504
קרה לכן פעם שהתלבשתן, הסתכלתן במראה, אהבתן מאוד את מה שראיתן, אפילו יצאה לכן קריאת וואו פנימית, ביקשתן מהבת שלכן בת ה-11 שתצלם אתכן ללוק בוק שלכן להנציח את השילוב המוצלח לשימוש חוזר עתידי, היא מכירה אתכן טוב ויודעת שצריך לצלם מספיק פעמים ובזוויות שונות עד שתאהבנה את התוצאה, לאחר מספר לא מבוטל של תמונות היא מחזירה לכן את המצלמה (=טלפון), אומרת זהו, ונכנסת הביתה. אתן עם חיוך גדול פונות להסתכל על התמונות בכדי לבחור את התמונה המוצלחת ביותר בידיעה כי המשימה תהיה קשה, הרי אתן מרגישות מעולה וסוף כל סוף חם מספיק ללבוש את מכנסי הג’ינס הקצרות עם נעלי סירה שמאריכות לכן את הרגל….
אבל אז, סחרחורת קלה תוקפת אתכן, אתן מדפדפות בין התמונות, החיוך שניבט מהתמונה נראה עייף, השמש שיצאה יום קודם לא הספיקה לכסות על ההבדלים בצבעים בין השוק לירך, המכנס נראה פתאום צמוד מדיי.. ועוד ועוד ועוד.
קרה לכן?
אז לי זה קרה היום! מיליון מחשבות עפות לי בראש, ללכת להחליף? אין זמן. חייבת לאסוף את הקטנצ’יק מהגן. אבל, לא לעניין שיראו את אמא שלו עם מכנס כזה קצר וצמוד שכזה. איך זה קרה? לא הגיוני ולא ייתכן, הסתכלתי קודם במראה, עשיתי אפילו סיבוב וזה נראה היה סופר שיקי. המחשבות ביזבזו לי דקה ארוכה אז החלטתי לסמוך על מה שמתאים לי ובאותו הרגע כמובן היתה זאת המראה. עד לפני מספר דקות עפתי על עצמי אז למה לתת לכ-10 תמונות מכמה וכמה זוויות להוריד אותי למטה, נכון?
אחרי הכל המראה שלי בבית ניצבת ישרה ולא כמו טריק האלכסון שבתאי הלבשה בחנויות אז למה לא לסמוך עליה.
ולסיום, רכבתי לי על האופניים אל האופק (=הגן)…
ולמה אני מספרת לכן את כל הסיפור הזה?
כי הסיבה לכל הצילומים האלה זה הלוק-בוק שלי (המוצלחים ביותר יכולים אפילו להגיע לאינסטגרם). וזה הטיפ שלי עבורכן להיום.
אחת הדרכים שמצילות אותי בבקרים לחוצים זה הלוק-בוק שלי, הוא אפילו קיבל תיקייה בלעדית בנייד שלי מתחת למשפחה ומועדפים (שזה גם משפחה אבל עם החתולה). כשאני בלחץ ובוהה בארון בבוקר, לא יודעת איך להיות מעניינת, אני עוברת על התמונות ומקבלת המון רעיונות, אפילו נזכרת בבגדים ששכחתי מקיומם!
או לחליפין, הרבה פעמים אני מתלהבת מאיזה שילוב חדש שבניתי וחושבת לעצמי שאני חייבת ללבוש אותו שוב שבוע הבא כשאני נפגשת עם…
שבוע הבא מגיע והראש ריק, רק מחשבה מנדנדת של ‘שבוע שעבר היה לי אחלה רעיון’.
אז זהו! נגמרו הימים האלה של השיכחה, הכל מונצח.
ואם אתן צריכות עזרה במציאת השילובים המדוייקים והמנצחים מתוך ארון הבגדים שלכן והנצחתן, אתן מוזמנות ליצור איתי טלפונית ב- 06-42123504 או באימייל lilach@stylil.com
*** חדש ***
חצי יום של כיף עם החברות, סיורי סטיילינג (וינטג’, יד שנייה, בוטיקים או שווקים לבחירתכן) בקבוצות של עד 5 נשים באמסטרדם או ליידן. פרטים נוספים פה.
קטגוריית העסק: ייעוץ בדיני עבודה גיל העסק: 10 שנים
כיצד נקרא העסק שלך ומדוע בחרת בשם זה?
העסק שלי נקרא פשוט “אפרת קונפורטי”. בתחילת דרכי אנשים פנו אליי עם שאלות כאלה ואחרות ולאט לאט נוצר העסק. חשבתי לקרוא לו ייעוץ משאבי כח אדם או ייעוץ משאבי אנוש אבל בגלל שאנשים פנו אליי (בגלל מי שאני ובגלל הידע שלי) בחרתי בסופו של דבר לקרוא לעסק על שמי.
מתי ולמה התחלת עם העסק?
הכל התחיל מניסיון אישי שלי. כשעברתי מישראל להולנד השארתי מאחורי קריירה מפוארת ותואר שני, וכשהגעתי לכאן מצאתי את עצמי בסיטואציה שהייתי צריכה קודם כל לייעץ לעצמי. לאחר מכן פנו אליי חברות ישראליות וביקשו את עזרתי בהצבת הנציגות שלהן באירופה, התנהלות עם המיסים, עם עורכי הדין וכו’. כשהתחילה ההתעוררות בפייסבוק ובשילוב עם פירסום פה לאוזן התחילו להגיע אליי גם אנשים פרטיים עם שאלות ומשם נולד כל העניין.
תארי את העסק שלך במשפט אחד:
התאקלמות והתמודדות עם נושאי תעסוקה בכל שלב, בכל מסגרת.
מיהו קהל היעד שלך?
הרוב הגדול של הלקוחות מגיע אליי בעקבות קונפליקטים בעבודה או סיום חוזה העבודה. בעבר, כשהתחלתי עם העסק הגיעו אליי הרבה לקוחות שביקשו עזרה במציאת עבודה אך כיוון שכרגע אני מאוד פסיבית מבחינת הפירסום והשיווק של העסק (לצד העסק הפרטי אני גם עובדת כשכירה במשרה מלאה) הם מגיעים אליי פחות.
מהן הבעיות או הקשיים בהם נתקלת בתחילת הדרך?
הבעיה בה נתקלתי בתחילת דרכי הייתה כיצד להסביר לאנשים שהם לא מרכז העולם.
הצלחת למצוא את הדרך הנכונה להסביר זאת?
כן. פיתחתי את מדד האפידורל. בישראל, 65% מתוך סך הלידות הטבעיות והבריאות הן עם אפידורל. בהולנד כמות הלידות הטבעיות והבריאות עם אפידורל עומדת על 5%. כלומר, תינוק יכול להיוולד עם אפידורל או בלי, הבחירה נמצאת בעצם אצל האמא. זאת אומרת, מה האמא מוכנה לעשות על מנת ללדת בצורה הכי טבעית שיש? אותו הדבר הוא לגבי אנשים שמחפשים עבודה. עד כמה הם מוכנים להשקיע ולהתפשר על מנת למצוא עבודה.
לקוח חושב שהוא הגיע לכאן עם תואר ביחס ציבור ומנסה לחפש עבודה בתחום הזה. אבל רגע, אם אין לך כאן רשת מכרים נרחבת ואתה גם לא דובר את השפה איך בדיוק אתה רוצה לעבוד ביחסי ציבור? ואז מגיעה השאלה עד כמה הוא מוכן להתגמש.
משפט מפתח אצלי הוא “בשביל ליהנות מהשקיעה חייבים לוותר על השמש”. על מה הלקוח מוכן לוותר? כשאני עברתי להולנד, ביטלתי קנייה של דירה בארץ, התפטרתי מעבודתי, מכרתי את האוטו ובעצם ויתרתי על כל רשת הביטחון שהייתה לי.
לקוחות חייבים להבין שנקודת המשבר תגיע לא פעם ולא פעמיים ואז הם יצטרכו להחליט האם הם בוחרים במסלול של בניית האני עצמי מחדש או האם הם לוקחים את תפקיד הקורבן ומחליטים שבישראל טוב להם יותר.
את מתארת את זה מאוד שחור לבן,
אני תמיד מייעצת ללקוחות: “אחרי שעברת את נקודת המשבר, תוסיף את הצבעים.” אפשר להתלונן או להמציא את עצמך מחדש. כבר קרו מקרים שלקוחות שלי הגיעו לאחר שיחות ייעוץ איתי לתובנות מסוימות ופשוט חזרו לישראל.
אנשים שמחליטים לעשות את המעבר להולנד (ולכל מדינה אחרת אגב) צריכים להבין שאת הגשם אי אפשר לשנות. אם אתה לא מתאים את עצמך למזג האוויר אז אין טעם.
כיצד את מבדילה את עצמך מהמתחרים?
אין לי מתחרים. יש אנשים שקוראים לעצמם Expat Expert. התמיכה שלי היא בקטע של אתם עוברים עכשיו כי יש לאחד מכם אישור עבודה. אני עוזרת לברר מה חוזה העבודה שהציעו לכם באמת נותן לכם? אני לא עוזרת בחיפוש דירה, או בית ספר לילדים.
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
אנשים!!!! אנשים!!! אנשים!!! אני הכי אוהבת לראות שבסופו של דבר העצה שנתתי היא עצה נכונה.
ספרי על מקרה שהשאיר בך רושם:
כשעזרתי למישהו להתקבל לעבודה רק בגלל מודעה מאוד מצחיקה שהוא פרסם בפייסבוק. מודעה שגרמה לי לצאת מהפסיביות שלי וחשבתי לעצמי: “הוא בדרך הנכונה, צריך רק לבעוט אותו לכיוון הנכון”, וזה בדיוק מה שעשיתי. הבחור הזה רצה לעבור להולנד כדי להיות ליד החברה שלו והיה צריך למצוא עבודה באזור והוא פרסם מודעה בפייסבוק שהייתה שילוב של ציניות ושעשוע. זה נגמר בזה שהוא התאחד עם החברה שלו, שריין לעצמו את הטבת המס של ה- 30%, מצא עבודה בה הוא מאוד הצליח והתקדם.
סיימי את המשפט: “אני אהיה באמת מרוצה כש…”
יהיה לי יותר זמן לילדים שלי. אמא עובדת במשרה מלאה, יש עדיין רגשות אשמה.
מהן התוכניות לעתיד?
לנסות לשמר את מה שיש. יש הרבה וההרבה הזה הוא טוב. להמשיך לתת, להמשיך להתפרנס ולהמשיך להיות עסוקה.
יש דברים נוספים שהיית רוצה לציין שלא נשאלו?
כן. אני רוצה לפרגן לבעלי שהוא תומך אמיתי ומגבה אותי בכל צעד אבל גם יודע להציב לי גבולות.
דבר שני אני מאוד רוצה לתת עצה ככה על הדרך: תקשורת באנגלית. אין דבר כזה שאי אפשר לעשות חוזה באנגלית. תדאגו שתמיד יהיה לכם חוזה באנגלית, שתוכלו להבין אותו ולהרגיש איתו נוח.
מה תציעי ליזמים מתחילים?
תקפצו למים העמוקים מבלי להסס. תשקיעו את הכסף שצריך, קחו את הסיכון. בלי זה זה לא יקרה. תמציאו את עצמכם מחדש. דבר נוסף, אף פעם אל תהססו לבקש עזרה אבל תכבדו את הלא. ההולנדים יגידו לכם לא, הם יודעים לשים גבולות.
הקליניקה שלי נקראת The Light Wave Psychologists Practice. בחרתי בשם זה כיוון שזהו תרגום מילולי של שם המשפחה שלי ובנוסף כיוון שהוא משקף את מה שטיפול תרפיה עושה – מכניסה אור בעולם שנראה חשוך.
למה התחלת עם העסק?
אני מגיעה מרקע של טיפול פסיכולוגי בהפרעות דיכאון, חרדה ואובדנות. גם חקרתי את התחומים האלו בקרב חיילים ונפגעי טרור.
החלום שלי מאז ומתמיד היה לפתוח קליניקה משלי.
ספרי לנו קצת על סוג העבודה שלך
אני משתמשת בתרפיה שנקראת ייעוץ קוגניטיבי התנהגותי – CBT. תרפיה זו יוצאת מנקודת הנחה שרגש, התנהגות, מחשבות והגוף משפיעים ומושפעים אחד על ידי השני. על פי תאוריית ה- CBT הבעיות והסימפטומים הנוצרים ונשארים בחיינו נובעים כתוצאה של מחשבות עמוקות ואמונות שיש לנו על עצמנו, על אחרים ועל העולם.
המחשבות והאמונות האלו לא בהכרח משקפות את המציאות. על ידי ניתוח המחשבות ובדיקתן לעומת המציאות ניתן ליצור מחשבות חלופיות המשקפות את המציאות בצורה נכונה יותר ועל ידי טכניקות מסוימות ניתן ללמוד התנהגות שיכולה להיות יעילה יותר בחיי היום יום.
מהי דרך העבודה? מהו התהליך?
בפגישה הראשונה, שהיא גם פגישת ההיכרות, מתבצע האבחון הראשוני. במהלך הפגישה הזו המטופל מסביר בקצרה את הבעיה שלו. אנו מנהלים דו שיח בו אני מציגה שאלות ודרך התשובות מנסה לאתר את הגורמים הפסיכולוגיים הפוטנציאליים שאני רוצה לחקור לעומק. על סמך הפגישה אני בוחרת אלו מבחנים פסיכולוגיים אתן בפגישה השנייה. אלו יכולים להיות מבחנים בצורת שאלונים, מבחנים קוגניטיביים וכו’. בנוסף אני שואלת שאלות נוספות על מנת להשלים אינפורמציה חסרה מהפגישה הראשונה. אחר כן אני מנתחת את המבחנים ומאבחנת את הנקודות הבעייתיות ו/או הדיאגנוזה עצמה. בשיחה נוספת אני עוברת בפירוט על הדוח שכתבתי ביחד עם הקליינט וביחד אנו מחליטים על תוכנית הטיפול. זה תהליך של ניתוח מחשבות והארה בו אנו מגיעים לבסיס המחשבות העמוקות הטבועות אצל הקליינט ועל ידי ביצוע מבחנים במציאות אוספים הוכחות המאוששות או מפריכות מחשבות אלו. במידה והמחשבות לא משקפות את המציאות אנו מנסחים מחשבה חדשה יעילה ורציונאלית יותר אשר מייצגת את המציאות בצורה נכונה יותר
חשוב להדגיש שהתרפיה היא לא “שתילת” מחשבות חיוביות אלא בדיקת מחשבות קיימות וניסוחן בצורה מאוזנת וריאליסטית יותר.
הקליינט לומד טכניקות העוזרות לו להתמודד עם קשיים, לשנות התנהגות,לפתור בעיות ולראות דברים בפרספקטיבות שונות. התרפיה גם מפתחת חוזקות ,יכולות אישיות ,חסינות לעתיד ומעלה את איכות החיים.
כמה זמן לוקח תהליך השינוי?
התהליך תלוי מאוד במטופל עצמו. ישנם מטופלים שמאוד מוכנים להתעמת עם המחשבות, לנתח אותן ולבצע משימות ביום יום ומצד שני ישנם מטופלים שמגיעים פעם בשבוע ולאחר מכן לא ממשיכים את הטיפול בבית. בעיקרון, ככל שהקליינט מתעמק יותר ומיישם את הטיפול כך נעשה השינוי מהר יותר.
תארי את העסק שלך במשפט אחד:
דיאגנוזה, טיפול וייעוץ פסיכולוגי.
מיהו קהל היעד שלך?
בעיקר זרים (Exapts) מגיל 18 ומעלה. בנוסף אני יכולה לקבל גם מטופלים הולנדים כיוון שאני דוברת את השפה. כך שמי שרוצה להגיע לטיפול מוזמן.
מהן הבעיות או הקשיים בהם נתקלת בתחילת הדרך?
הקושי העיקרי שלי הוא הגעה לקהל לקוחות נרחב. עקב סוג העבודה שלי מאוד קשה לקבל המלצות מפה לאוזן או לקבל המלצה/פרגון לדוגמא דרך הפייסבוק. טיפול פסיכולוגי עדיין נתפס, לצערי הרב אצל אנשים רבים כמשהו שנמנעים מלדבר עליו.
כיצד את מבדילה את עצמך מהמתחרים?
אני חושבת שהדבר הראשון שמייחד אותי זו הגישה שלי שהיא מאוד אישית. אני מאוד מתאימה את צורת העבודה שלי והטיפול לצרכים והרצונות הייחודיים של הקליינט. אני גם מתאימה את אופן הקשר והתקשורת לאופן המחשבה, אישיות ומנטליות הקליינט. אני מאמינה בנגישות וגמישות. ניתן לקבל בנוסף יעוץ ותמיכה דרך אימייל ודרך טלפון גם מחוץ לשעות הביקור. אפשר גם לקבוע פגישות בשעות הערב ובסוף שבוע.
בנוסף אני מאוד גמישה עם שעות העבודה שלי ומתחשבת מאוד בלוח הזמנים של המטופלים.
המטופלים נמצאים אצלי במקום הראשון מכל הבחינות, בין אם אלו הצרכים שלהם, היעד אליו הם רוצים להגיע והרצונות שלהם באופן כללי.
גם צורת העבודה שלי מבדלת אותי מאחרים. אני עובדת בצורה מאוד ממוקדת ופרקטית ונותנת יותר מ- 100% לטובת הקליינט. אני גם שמה דגש על ה- Psychological Education שזה בעצם מתן הסבר על מונחים ותאוריות פסיכולוגיות על מנת להגיע להבנה מעמיקה יותר של למה ואיך (למה הגוף מגיב בצורה כזאת או למה אני מרגיש ככה).
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
כל לקוח הוא שונה, כל מקרה הוא שונה. כל אחד עם הייחודיות שלו. אני מאוד אוהבת את האתגר, הגיוון וגם את הסיפוק כשרואים את השינוי ההדרגתי בין פגישה לפגישה וכמובן את השינוי הסופי אותו רואים בסיום הטיפול. זה נותן הרגשת סיפוק נהדרת.
ספרי על מקרה שהשאיר בך רושם:
כל מקרה משאיר רושם בצורה זו או אחרת. אבל מבחינת אושר אישי ומקצועי המקרים שמשאירים בי את הכי הרבה רושם הם המקרים בהם מטופל אומר משפטים כמו “אני ממש לא מאמין שבעבר חשבתי ככה” או “אני עכשיו יודע שאני יכול להתמודד עם כל בעיה”.
סיימי את המשפט: “אני אהיה באמת מרוצה כש…”
כשהעסק יגדל ויתבסס ושאוכל להגיע ולעזור ליותר אנשים.
יש לך תעודות הקשורות לתחום עיסוקך?
יש לי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה בריאותית ובנוסף יש לי דוקטורט בפסיכולוגיה
קלינית שסיימתי בהצטיינות.
מהן התוכניות לעתיד?
אני מקווה שיגיעו יותר מטופלים ושהקליניקה תגדל. אני מאוד רוצה לשלב בעתיד פסיכולוגית ילדים שתעבוד איתי בקליניקה ולהתפתח גם לתחומים אחרים.
יש דברים נוספים שהיית רוצה לציין שלא נשאלו?
כן. ברצוני לציין שהפגישה הראשונה היא תמיד בחינם. אני גם לא מבקשת כל סכום נוסף על תהליך האבחון הפסיכולוגי. עלות פגישה איתי הינה 71 יורו (המחיר כולל BTW).
מה תציעי ליזמים מתחילים?
להאמין בעצמם וביכולות שלהם. להאמין ברעיון העסקי ולדבוק במטרה כי הדרך לא קלה.
רעיון המועדון העסקי לישראלים בהולנד נולד מתוך צורך ממשי של בעלי עסקים דוברי עברית בהולנד לפלטפורמה שתיתן להם את האפשרות להתייעץ, לדבר ולערוך סיעור מוחות בשפת האם שלהם. ביום רביעי, 5-11-2014 התקיים המפגש הרביעי של המועדון וזו הזדמנות נהדרת לערוך סקירה קצרה של מה היה ומה התוכניות לעתיד
אז מה היה לנו שם במפגש הרביעי?
המפגש נערך כולו בסגנון המספר 5. למה חמש? כי במוחותיהם הקודחים של חברי ההנהלה והצוות צץ מספר זה פתאום מתוך התת מודע. בדיקה קצרה העלתה שהמספר חמש מתקשר לתחום העסקים ובדיקה נוספת גילתה לנו שבין חברי המועדון ישנה גם נומרולוגית שיכולה לספר לנו קצת על תורת המספרים בכלל ועל המספר חמש בפרט. בנוסף, המפגש התקיים בחמישי לחודש והכל התקשר אחד אל השני.
מתוך כל זה, הוחלט על על ערב בסימן המספר 5.
שלי נתנה לנו הרצאה מרתקת וסיפקה הסברים לגבי הספרה חמש וכיצד היא מתקשרת לעולם העסקים. אנשים המאופיינים בספרה חמש הינם בעלי יכולות תקשורתיות ומהירי קליטה, תכונות החשובות לכל איש עסקים מצליח. בנוסף התגלה לנו שהמספר חמש מתקשר באסטרולוגיה למזל אריה ולשמחתנו גילינו שכולנו מכירים דוגמא טיפוסית לבני/בנות המזל (אלה ואן טילבורג היא בת מזל אריה).
לאחר ההרצאה נערכה פעילות סיעור מוחות. המשתתפים חולקו לקבוצות של (ניחשתם נכון, 5 אנשים) ועברו בין שלוש תחנות שונות:
את התחנה הראשונה ניהלה דיתי אסייאג, בעלת חברה לייעוץ בנושא מדיה חברתית “From a different angle”. הדיון נערך תוך מתן עצות על ידי דיתי לגבי נושאים שונים בתחום המדיה החברתית וביניהם עשה ואל תעשה בפייסבוק ורעיונות לסטטוסים אותן יכולות חברות שונות לכתוב על מנת להגדיל את כמות המבקרים בדף העסקי.
את התחנה השנייה ניהל אלון גולדיס, בעל חברת הטלקום FixedPhoneCosts המאפשרת שיחות יוצאות ונכנסות ל- 50 מדינות ברחבי העולם (בין היתר לישראל). אלון ערך ביחד עם שאר המשתתפים דיון בנושא שיווק. בין יתר הנושאים שעלו היו טכניקות שיווק שונות עם מתן דגש על נטוורקינג ופירגון הדדי לעסקים אחרים.
את התחנה השלישית והאחרונה ניהלה לימור לוי, גרפיקאית בעלת חברת עיצוב גרפי Limca Design. הנושא של תחנה זו היה תימחור ובו העלתה לימור לדיון את השאלה כיצד אנו יכולים לתמחר את עצמנו בצורה הנכונה. מהשיחה שנפתחה התברר שרבים מאיתנו מתקשים בנושא זה כיוון שמצד אחד אנו לא רוצים להיות יקרים מדי ומצד שני כשאנו מתמחרים על פי השוק הלקוחות אינם מגיעים.
בזמן דברי הסיום ביקשה איילת לוי, אשת התקשורת של העיתון דאצ’טאון להסביר על אפשרויות הפרסום השונות באתר. אנשים המעוניינים לקבל מידע נוסף או לפרסם באתר העיתון מוזמנים ליצור קשר עם איילת בכתובת Advertise@dutchtown.nl
בסוף הערב ביקשנו מהמשתתפים לתת לנו משוב לגבי הערב, הנה סיכום התגובות:
– החלוקה לקבוצות קטנות הייתה נהדרת;
– הדיונים היו מעניינים אך קצרים מדי. כל קבוצה קיבלה 10 דקות בכל תחנה אך בעתיד כדאי לתת לפחות 20-30 דקות ליצירת דיונים מעמיקים יותר;
– האוירה הייתה נהדרת ונוצרו דינמיקות טובות בין המשתתפים;
– קיים צורך בזמן נוסף לפני תחילת הערב לעריכת נטוורקינג;
– התקבלה בקשה להכנת שולחן עליו ניתן יהיה להניח כרטיסי ביקור/פליירים של המשתתפים;
– יש צורך בעריכת היכרות בין המשתתפים לפני תחילת הפעילויות המתוכננות;
“השקעתי ושיפצתי הכל מאפס יחד עם הבת שלי, דניאלה שושן, שהיא בוגרת לימודי עיצוב פנים. גם התחברתי לשף איטלקי, יליד רומא, לא פחות..!” היא צוחקת. “הוא אומר שלפעמים אני מצחיקה אותו ולפעמים משגעת אותו, כי הטמפרמנט שלנו דומה. פיתחנו תפריט שיש בו משהו בשביל כל אחד: הפיצות עדיין במרכז, אבל הוספנו מנות ראשונות כמו קפרזה ומרק, כריכים טובים, סלט טונה וסלט יווני, שני סוגי לזניה עם המון ירקות, ופסטה עם ארבעה רטבים ביתיים. אנשים מחפשים אופציות בריאות אז נתנו לזה מענה”. עדן שואלת אם אני רוצה לטעום ולא מחכה לתשובה. היא נעה במרחב בצעדים נמרצים אך חדי העין יבחינו מיד במבטה הביישני, שנדלק כשהיא מגישה לפני פיצה מרגריטה דקה וארומטית, עם תחתית פריכה היישר מתנור הלבנים. בצדו הרחוק של הדלפק נחה קערת הקצפה שכמעט עולה על גדותיה בעננים לבנים, שיהפכו בקרוב לטירמיסו. ילדים רכובים על אופניים חולפים על פנינו ומברכים את עדן בהולנדית ובעברית. היא מנופפת לכולם בחזרה. “זה לא פשוט לפתוח מסעדה בעיצומה של מגיפת הקורונה, אבל החלטתי שאני הולכת על זה כנגד כל הסיכויים.”
