Tag: שואת יהודי הולנד

vertalen: Laliv Doron

Michal Wolffs Zvi wist niet veel over de rol van haar oma Rosa, de toegewijde kleuterleidster, in de communistische verzetsbeweging tegen de bezetting van Nederland door de nazi’s. Samen met de leerlingen van de Amsterdamse basisschool die naar haar oma is vernoemd, en mede dankzij het project In mijn buurt, leert zij haar oma echt kennen. Michal ervaart nu hoe ze een schakel kan zijn tussen verleden en toekomst, tussen Israël en Nederland.

Heden – tussen de ruimtes in

Een zachte klop op de deur, een warme, nieuwsgierige glimlach en stralende ogen. En ze houdt ook een boek in haar hand, dat op het eerste gezicht lijkt op een soort scriptie over architectuur. Toch gaat het over haar en over ons allemaal. Zo heb ik Michal Wolffs Zvi voor het eerst ontmoet. Geen van beiden weet op dat moment hoe breed en hoe diep haar familieverhaal reikt en hoe het daarmee vrijwel ieder van ons raakt. Een levensverhaal dat gekoppeld is aan gebeurtennissen uit het verleden die het heden blijven beïnvloeden.

“Mijn oma is een ware held”, vertelt Michal (40) me. Een kleindochter vol bewondering? Nee hoor, de heldenstatus van haar oma is officieel door het Koninkrijk der Nederlanden erkend en wordt herdacht op een manier die voor honderden schoolkinderen dagelijks zichtbaar is: hun school is naar haar oma vernoemd. Het is de openbare basisschool Rosa Boekdrukker in Amsterdam.

Michal vertelt: “De verjaardag van mijn oma werd vorige week op school herdacht met een zeer aangrijpende ceremonie. Mijn echtgenoot en onze drie dochters waren er ook bij. Als ik de school zie, die de naam van mijn oma draagt, krijg ik al kippenvel en komen er gedachten aan oma voorbij. Alle leerlingen zijn vrij. Ze hoeven niet beveiligd te worden. Mijn dochters zitten op een joodse school, het Cheider. Tachtig jaar geleden was mijn oma een verzetsheld in Nederland, en nu moeten wij nog steeds de joodse school beveiligen. Ik draag steeds een gevoel van bevreemding hierover met me mee.

Michal heeft haar jeugd in een Moshav in Israël doorgebracht. Ze is op een traditioneel joodse, open en ongedwongen manier opgevoed. Als de jongste van vier kinderen groeide ze op in een warm en liefdevol gezin. Net als in veel gezinnen van Holocaust-overlevenden werd ook bij hen thuis niet gesproken over wat er in Europa was gebeurd; over de geschiedenis van haar oma van vaders kant zwegen ze. “We wisten dat papa allerlei zaken in Nederland aan het regelen was die met oma te maken hadden. Maar ook zij vertelde niet veel, ik kende de details niet.”

Ik vraag haar waar te beginnen. Aan haar blik weet ik het antwoord al. Laten we maar beginnen bij wat we hier voor ons zien, bij dit boek. “Dit is mijn scriptie die ik aan het einde van mijn studie architectuur hier in Nederland heb geschreven. Het heet In Between Spaces. Zo ben ik ook, ik leef tussen ruimtes in. Ik ben de dochter van Duitse ouders, opgegroeid in een traditioneel joods gezin in Moshav Beit-Jitzhak in de Hefervallei. Als volwassene ben ik religieus en woon ik in Amstelveen met mijn echtgenoot en dochters. Het voelt alsof ik op veel plekken tegelijk ben en alles met elkaar verbonden is.”

“Mijn scriptie gaat over verloren ruimtes in de stad. Die zijn in mijn beleving het belangrijkst, omdat die alle andere plekken verbinden. Ze zijn de lijm tussen de verschillende omgevingen van de stad. Het gaat me niet om de gebouwen, maar wat ertussen ligt. Als we deze plekken bekijken en er de nadruk op leggen, dan kunnen we daar allemaal plezier aan beleven. Ik wil betekenis geven aan de ruimtes tussen de gebouwen, zodat ze niet verloren raken. Zij zijn gemaakt om er gebruik van te maken. Het zijn de gangen die ons van plek naar plek brengen, zij houden ons verbonden.”

Michal ziet zichzelf op een bepaalde manier als een ruimte die plekken met elkaar verbindt. Zij neemt de rol van verbinder op zich. Een schakel tussen seculieren en religieuzen, tussen Nederland en Israël, tussen het verleden, het heden en de toekomst van haar familieverhaal.

Verleden – Een Hollandse Jeanne d’Arc.

“Ik stelde me met al mijn kracht in dienst van de Communistische Partij”

Rosa werd geboren in 1908 in Ostrowo, een dorp aan de Pools-Duitse grens. Ze was de enige dochter in het gezin en had twee oudere broers. In verband met het toenemende antisemitisme in Polen, verhuisde het gezin naar Berlijn. Haar vader, Israel Hermann Hirsch, opende een koosjere bakkerswinkel. Rosa deed haar eindexamen op het lyceum, studeerde af en werd kleuterleidster. Maar een toekomst zag ze voor zich aan de andere kant van de Middellandse Zee. Begin jaren dertig emigreerde Rosa naar Palestina met een groep pioniers. Haar ouders volgden een paar jaar later. Juist daar begon haar band met Nederland, wanneer ze de Nederlandse Nico Boekdrukker tegenkomt. Nico en Rosa trouwden in Jaffa. Net als vele andere pioniers in die tijd, kreeg Nico malaria. Terwijl zijn gezondheid achteruitging, besloot het paar terug te gaan naar Europa. Ze woonden in Amsterdam en werden lid van de Nederlandse Communistische Partij (C.P.N). Ondanks gedeelde normen en waarden, gingen ze in 1939 scheiden. Rosa bleef wel haar trouwnaam Boekdrukker gebruiken.

Na de bezetting werd de partij verboden, maar C.P.N. bleef actief als verzetsbeweging. Het verzet bereikte zijn hoogtepunt met het organiseren van de Februaristaking in 1941. Dat was een landelijke staking van honderdduizenden arbeiders als reactie op de razzia’s in Amsterdam. Op de derde dag werd de staking hardhandig neergeslagen door de bezetter. De stakingsleiders zijn opgepakt en een deel van hen is geëxecuteerd. Rosa was actief en betrokken. Ze fungeerde als contactpersoon tussen het verzet in Amsterdam en de landelijke verzetsleiding. Bij haar thuis werden geheime bijeenkomsten georganiseerd. Anderhalve maand na de staking is ook zij opgepakt. In een brief aan haar ouders, die na haar overlijden werd gevonden, schreef ze na de oorlog:

“Ik stelde me met al mijn kracht in dienst van de Communistische Partij, omdat ik een bijdrage wilde leveren aan de verbetering van de maatschappij. Toen de Duitsers het kleine Nederland binnenvielen, leegplunderden en het volk alle vrijheid ontnamen, vonden zij hier in Amsterdam de grootste tegenstand. Onze partij had deze staking voorbereid en werd daar ook verantwoordelijk voor gehouden. Er werden communisten gearresteerd, tweeëntwintig leden van de partij werden berecht, twintig mannen en twee vrouwen, waaronder ik.”

Rosa werd gevangengezet. Eerst in Amsterdam en daarna werd ze naar de beruchte gevangenis van Scheveningen overgebracht. De berechting vond plaats in Den Haag, achter gesloten deuren. Rosa weigerde informatie over het verzet prijs te geven, waarna ze werd veroordeeld tot tien jaar gevangenisstraf in Duitsland.

Rosa werd overgebracht naar een ongewone locatie; het vrouwentuchthuis in Anrath, vlakbij Krefeld. Daar leed ze weliswaar honger, maar behandelde men haar niet anders dan andere gevangen. In december 1942 kwam het bevel om alle joden in Duitse gevangenissen naar de vernietigingskampen te sturen. Toch besloten de opzichters in Anrath tegen dit bevel in te gaan en Rosa en de andere Joodse gevangen daar te houden. Toen de geallieerden steeds dichterbij kwamen, hebben de Duitsers in 1944 het tuchthuis in Anrath ontruimd. Alle gevangenen werden overgebracht naar Düsseldorf en vanaf daar naar Ziegenhain bij Kassel. Daar heeft Rosa een jaar in een fabriek gewerkt. Op 29 maart 1945, slechts uren voordat Amerikaanse legereenheden Ziegenhain hadden bereikt, werden de gevangenen in veewagens naar het concentratiekamp Bergen-Belsen gedeporteerd. In april bereikte het Britse leger het door tyfus geteisterde kamp en werd Rosa samen met alle andere gevangenen bevrijd.

Zwak en uitgeput keerde Rosa terug naar Amsterdam. Haar vrienden uit het verzet hebben haar verzorgd tot ze weer was hersteld. Na de oorlog heeft ze in een joods kindertehuis in Bilthoven gewerkt.

Twee jaar na de bevrijding keerde Rosa terug naar Palestina. Ze zag haar ouders weer, die ze tien jaar had gemist. Ze ging werken als kinderleidster in Haifa, waar ze Wolff Benjamin Wolffs leerde kennen. In 1950 trouwde ze met hem. Een jaar later werd Abraham Arje geboren, hun enige kind en de vader van Michal.

Het gezin verhuisde naar het plaatsje Moshav Beit-Jitzhak, waar Rosa tot aan haar pensioen als kinderleidster bleef werken. Tijdens haar laatste jaren verbleef ze in het Juliana Huis, een Nederlands bejaardentehuis in Hertzeliya. Rosa overleed op 11 september 1982. In communistische kringen wordt ze als held gezien, vanwege haar onverzettelijke houding tijdens de rechtszaak en ook omdat Rosa geen informatie prijsgaf over de leden van het verzet. Sommigen noemen haar de Hollandse Jeanne d’Arc.

Toekomst – Het doel is om geschiedenis niet uit de boeken te halen, maar juist het leven zelf

“We zien dat de mensen die dit hebben meegemaakt nooit zullen worden vergeten.”

Vlakbij de buurt waar Rosa in Amsterdam heeft gewoond, staat de school die haar naam draagt. Niet voor niets hebben het Ministerie van Onderwijs en de gemeente besloten deze dappere vrouw te herdenken via een onderwijsinstelling. Het onderwijzen van kinderen was de rode draad in haar leven – in Polen, Israël, Duitsland en Nederland. Op de Rosa Boekdrukker school zitten joodse, christelijke en moslim kinderen uit tientallen verschillende landen. Wanneer ik er op bezoek ben, zie ik veel vrouwen met een hoofddoek in de lerarenkamer zitten. Dat zijn de overblijfmoeders.

Hier ontmoet ik ook Shirley Brandeis van de stichting In mijn buurt. Deze stichting wil buurtbewoners helpen hun leefomgeving beter te leren kennen en hen in contact brengen met de geschiedenis van hun buurt. De energieke en vriendelijke, gemotiveerde Shirley , met haar innemende glimlach, heeft zelf twee dochters op deze school. Het is duidelijk dat ze hier kind aan huis is. “Wij zijn heel tevreden met deze school”, vertelt ze. “We zochten een relatief kleine school met een prettige, ongedwongen sfeer, en zo zijn we in 2009 hier terechtgekomen.”

Shirley is van de derde generatie en net als bij Michal, lieten ook haar grootouders weinig los over wat er tijdens de oorlog is gebeurd. Tegenwoordig probeert ze door middel van de stichting leerlingen iets mee te geven over het onderwerp. In de buurt houdt zich niet alleen met de Tweede Wereldoorlog bezig, maar ook met het koloniale verleden van Nederland en verhalen over de immigratie van gastarbeiders.

De Amsterdamse Shirley geeft les over de oorlog en over de geschiedenis van buurtbewoners. Ze organiseert ontmoetingen tussen bejaarden uit de buurt, die tijdens de oorlog nog maar klein waren, en kinderen die hier momenteel op school zitten. Leerlingen bezoeken de oudere bewoners thuis en luisteren naar hun verhalen. Zo hebben ze pasgeleden een 90-jarige vrouw ontmoet die als jong meisje in Kamp Westerbork heeft gezeten en met de laatste trein naar Auschwitz werd gedeporteerd. Het doel is om geschiedenis niet uit de boeken te halen, maar juist het leven zelf en daarbij de mensen die dit verleden hebben meegemaakt.

Het mooiste aan haar werk vindt Shirley het opsporen van de ouderen. Ze ontmoet ieder van hen persoonlijk en voert met hen gesprekken alsof het haar eigen grootouders zijn, die nooit over de oorlog wilden praten. Natuurlijk kon ze ook het bijzondere verhaal van Rosa niet voorbij laten gaan. Daarom heeft Shirley contact opgenomen met Michal en haar bij het project betrokken.

Op Shirley’s initiatief wordt elk jaar (op de verjaardag van Rosa) een ceremonie gehouden waar alle leerlingen aan deelnemen. Ook de schooldirecteur, Werner Tillema, steunt dit initiatief en moedigt het aan. Aan de afgelopen ceremonie hebben ook Michal en haar gezin deelgenomen. Voorafgaand aan de ceremonie leerden de leerlingen over het leven van Rosa. Zo hebben ze een muurkrant over haar gemaakt. Lisa uit groep vijf wist trots te vertellen dat Rosa “moedig en goed was voor de wereld”. Haar vriendin Esmee voegde daaraan toe: “Ik denk dat zij sterk was en niet deed aan opgeven” en Jade is ervan overtuigd dat de favoriete kleur van Rosa geel was, namelijk de kleur van de school.

“Dankzij Shirley en haar werk met de kinderen kent iedereen het verhaal van Rosa”, zegt Michal. Net als Shirley, voelt ze zich thuis op deze school. De ontmoeting met Shirley ontroert haar. Ze betreurt het dat haar vader, met wie ze een goede band had en die twee jaar geleden overleden is, dit niet heeft kunnen zien en meemaken. “Ik weet zeker dat mijn oma heel trots zou zijn”, zegt Michal.

“Als mijn oma en opa nog in leven waren en verhalen over mijn werk en wat ik hier doe hadden gehoord, dan zouden ze het nooit geloven”, zegt Shirley. “Ze zouden zeggen: we zien dat wat er is gebeurd en de mensen die dit hebben meegemaakt nooit zullen worden vergeten.”

Heden – De rode draad tussen verleden en toekomst

“Ik hoor op veel plekken thuis”

Michal wordt overmand door emoties door haar band met de school, met Shirley, en met haar leven in Nederland dat zo verbonden is met haar familiegeschiedenis. Zestien jaar geleden zijn Michal en haar echtgenoot naar Nederland verhuisd. “In het begin voelde ik me nogal eenzaam. In Israël had ik een rijk sociaal leven. Toen we hierheen verhuisden, voelde ik vooral het gemis. Nu hebben we inmiddels goede banden opgebouwd met allerlei vrienden en gezinnen, maar we moeten nog altijd aan ons sociale leven blijven werken. Ik ben een actief mens. Ik hecht veel waarde aan contact met anderen. Ik houd van reizen, nieuwe ervaringen opdoen, actief zijn binnen de gemeenschap en met gezinnen uit alle hoeken van de samenleving..” Pas na een aantal jaar in Nederland, besloot haar gezin religieus te worden. Chazara b’teshoevah, zoals Michal dat noemt, en zijn ze verhuisd vanuit het centrum van Amsterdam naar Amstelveen. “We wilden dat onze dochters in een minder stedelijke omgeving zouden opgroeien. Ze zitten op het Cheider, maar thuis zijn we liberaal. Ook het contact met niet-religieuze mensen is belangrijk voor mij. Zo zit ik in elkaar.”

Michal komt nog even terug op haar scriptie, In Between Spaces. Haar plaats tussen de ruimtes in, tussen de leegte die haar oma heeft achtergelaten en de leegte die haar vader, met wie ze heel close was, op zijn beurt achterliet. Ook de ruimte tussen Israël en Nederland. “Ik zie hoe mijn scriptie verbonden is met het leven zelf, met mijn leven. Ik wil een nieuw licht werpen op de verbindende elementen. Elke dag voel ik me in het midden van “iets”. Ik hoor op veel plekken thuis, ik kan dingen uitlichten, verbinden en aan elkaar koppelen. Het kost weliswaar veel energie, maar dat vind ik juist prettig. Ik houd ervan om een verbindend element te zijn: met mijn betrokkenheid bij de Rosa Boekdrukker school en na het verlies van mijn vader zie ik mezelf als een rode draad door de verhalen heen. Het is mijn taak om dat gevoel te behouden en er betekenis aan te geven. Met die insteek zet ik mijn leven in Nederland voort.

הסבתא הגיבורה שלי

Stepping away from black and moving on to colorful Petes

מיכל וולף צבי לא ידעה כמעט כלום על תפקידה של סבתא רוזה, הגננת המסורה, בתנועת ההתנגדות הקומוניסטית לכיבוש הנאצי של הולנד. יחד עם התלמידים בבית הספר הקרוי על שמה באמסטרדם, היא לומדת להכיר אותה מחדש, גם בזכות הפרויקט “בשכונה שלי”, שאותו מנהלת שירלי. עכשיו היא לומדת איך להיות החוט המקשר בין העבר לעתיד ובין ישראל להולנד.

לכתבה מתורגמת להולנדית: Oma Rosa, mijn persoonlijke held

הווה – בין החללים

נקישה עדינה בדלת, חיוך חם וסקרן ועיניים קורנות וכן, יש לה גם ספר ביד, ספר שנראה כמו עבודת מחקר על ארכיטקטורה אבל בעצם מספר עליה, על כולנו. כך נפגשתי לראשונה עם מיכל וולף צבי ולא ידענו שתינו עד כמה היריעה רחבה, ועד כמה הסיפור שלה ושל משפחתה נוגע כמעט בכל אחד ואחת מאיתנו, קשור באירועי העבר המשפיעים ומשתלבים באירועי ההווה ברגישות ובעוצמה גם יחד.

“סבתא שלי גיבורה”, סיפרה לי מיכל, 38, ואין זו אמירה סובייקטיבית, של נכדה מעריצה, אלא כזו שקיבלה גושפנקא רשמית מממלכת הולנד, שהונצחה באופן מיוחד, כזו שמאות תלמידים רואים לנגד עיניהם מדי יום, בבית הספר הקרוי על שמה, בית הספר OBS Rosa Boekdrukker פה באמסטרדם.

“בשבוע שעבר היה יום הולדת לסבתא שלי”, ממשיכה מיכל, “היה טקס מאוד מרגש בבית הספר. היינו כולנו, אני, בעלי ושלוש הבנות שלנו. כשאני רואה את בית הספר עולות בי מחשבות רבות ויש לי צמרמורת. כל הילדים והילדות בבית הספר על שם סבתי, הם חופשיים ואין צורך בשמירה והגנה עליהם, והילדות שלי לומדות בבית ספר יהודי, בחיידר. לפני 80 שנה סבתא שלי הייתה גיבורה בהולנד, ואנחנו עכשיו, עדיין צריכים להגן על עצמנו כאן. זו תחושה שמלווה אותי”.

ילדותה ושנות נעוריה של מיכל, בת 38, עברו במושב בבית שומר מסורת, פתוח ומאפשר, בת רביעית מתוך ארבעה ילדים, במשפחה חמה ואוהבת. כמו במשפחות רבות שהקימו ניצולי שואה, גם אצל מיכל לא דיברו הרבה על מה שקרה באירופה, על קורות סבתה מצד אביה. “ידענו שאבא מטפל בעניינים שקשורים בסבתא בהולנד. סבתא לא סיפרה הרבה, ידעתי מעט פרטים”.

אני שואלת היכן מתחילים. מבטה נותן את התשובה, כדאי שנתחיל עם מה שאיתנו עכשיו, עם הספר. “זו עבודת הגמר שלי בלימודי ארכיטקטורה בהולנד ושמה In between spaces. זאת אני, אני אין ביטווין ספייסס. גדלתי בבית מסורתי, להורים יקים, במושב בית יצחק שבעמק חפר, וכיום אני דתייה, גרה באמסטלפיין עם בעלי ובנותינו. אני מרגישה בהמון מקומות. כל הנקודות שלי מתחברות יחד”.

“העבודה עוסקת בחללים אבודים בעיר, שהם בעצם הכי חשובים לדעתי, מכיוון שהם החומר המקשר בין הדברים, הם הדבק המחבר בין מקום למקום בעיר. הם החשובים. לא הבניינים, אלא מה שביניהם. אם ניתן הארה במקומות הללו ואת הדגש הנכון כולנו נהנה מהם. מאד חשוב לדעתי לתת משמעות לחללים שבין הבניינים, כדי שהם לא יהיו אבודים. חללים בין בניינים נוצרו במקור עבור האנשים שמשתמשים בהם, הם המעברים שאנו הולכים בהם והם מחברים אותנו ממקום למקום. המקומות הללו מחברים אותנו”.

מיכל מרגישה שמשהו בה הוא גם החלל שמקשר בין מקום למקום, היא נוטלת על עצמה את תפקיד המקשרת, בין חילונים לדתיים, בין הולנד לישראל, בין עבר להווה ועתיד בסיפור המשפחתי שלה.

אולי יעניין אותך גם:

״היהודים לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד״, עדותו של אברהם רות
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד  
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

עבר – “האופוזיציה הגדולה ביותר”

רוזה נולדה ב-1908 באוסטרובה שעל גבול פולין-גרמניה. בת יחידה אחרי שני בנים. כשהאנטישמיות בפולין גברה, עברה המשפחה לברלין. האבא, ישראל הרמן הירש, פתח מאפייה כשרה. רוזה השלימה את לימודיה התיכוניים בליסאום, למדה הוראה לגיל הרך והייתה לגננת. אבל את עתידה ראתה מעבר לים, בפלשתינה. בתחילת 1930 עלתה רוזה ארצה, כחלוצה בקבוצת חלוצים. הוריה עלו מספר שנים אחריה. דווקא בארץ ישראל מתחיל הקשר ההולנדי של רוזה. היא הכירה בחור הולנדי, ניקו בוקדרוקר, והתחתנה איתו ביפו. אבל, כמו חלוצים רבים, ניקו חלה במלריה ובריאותו הלכה והידרדרה. בשל מצבו החליטו השניים לשוב לאירופה. הם חיו באמסטרדם והצטרפו למפלגה הקומוניסטית ההולנדית, CPN. אך נישואיהם לא צלחו, והשניים נפרדו ב-1939. רוזה שמרה על שם נישואיה, בוקדרוקר.

לאחר כיבושה של הולנד על ידי גרמניה, הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ופעלה כתנועת התנגדות. ההתנגדות הגיעה לשיאה הפומבי בארגון שביתת פברואר (februari staking) ב-1941, שביתה שהוכרזה בתגובה למעצר המוני של יהודים באמסטרדם ושבה לקחו חלק מאות אלפי פועלים ברחבי הולנד. ביומה השלישי של השביתה דיכאו אותה הנאצים ביד קשה ומנהיגיה נאסרו וחלקם הוצאו להורג. רוזה הייתה אז פעילה בתנועה הקומוניסטית, בביתה נערכו פגישות חשאיות והיא שימשה כאשת קשר בין המחתרת באמסטרדם למנהיגי מחתרת מחוץ לעיר. חודש וחצי לאחר דיכוי השביתה, היא נעצרה. כך כתבה במכתב להוריה לאחר המלחמה, מכתב שנמצא רק אחרי מותה:

“נתתי את כל כוחותיי לשירות במפלגה הקומוניסטית, מכיוון שרציתי לעשות משהו לטובת שיפור החברה שלנו. כשהגרמנים פלשו להולנד הקטנה, הם מנעו מכולנו את החופש ושדדו את חירותנו, וכך הם גם מצאו את האופוזיציה הגדולה ביותר מולם, כאן באמסטרדם… חברות רבות ושירותים ציבוריים רבים בעיר אמסטרדם מחו וניסו לעצור את הרדיפה אחר היהודים וערכו שביתה… המפלגה שלנו ארגנה והכינה את השביתה הזו ולקחנו אחריות מלאה לגביה. חברים רבים מהמפלגה נאסרו, 22 במספר – 20 גברים ושתי נשים, כולל אותי”.

תחילה הושמה רוזה בבית המאסר באמסטרדם ואחר כך נלקחה לכלא סכוונינגן הידוע לשמצה. היא וחבריה הובאו לבית המשפט בהאג, שם נערך משפטם בדלתיים סגורות, בסודיות מוחלטת. רוזה סירבה למסור פרטים לגבי ארגון המחתרת, ולבסוף נגזרו עליה עשר שנות מאסר בגרמניה.

רוזה הועברה למקום שהתברר כיוצא דופן. בכלא הנשים באנראט שליד קרפלד אמנם סבלה רעב, אך קיבלה יחס הוגן וזהה לשאר האסירות. עד כדי כך שכאשר בדצמבר 1942 ניתנה הוראה לשלוח את כל היהודים בבתי הכלא בגרמניה למחנות ההשמדה, הסוהרים בכלא החליטו לא לבצע את הפקודה והשאירו את רוזה בכלא יחד עם אסירות יהודיות נוספות. לנוכח התקדמות בעלות הברית ב-1944, פינו הגרמנים את בית הכלא באנראט והעבירו את כל האסירות לדיסלדורף ומשם לזיגנהיים שליד קאסל, שם עבדה רוזה כשנה במפעל. ב-29 במרץ, 1945, ממש מספר שעות לפני שכוחות הצבא האמריקאי הגיעו לזיגנהיים, פונו האסירות במשאיות בקר למחנה הריכוז ברגן בלזן. באפריל נכנס הצבא הבריטי למחנה מוכה הטיפוס, ורוזה שוחררה עם כל שאר האסירות.

חלשה ומותשת, חזרה רוזה לאמסטרדם. חבריה מהמפלגה הקומוניסטית טיפלו בה עד שהחלימה, ולאחר המלחמה עבדה בבית ילדים יהודי בבילטהובן.

שנתיים לאחר סוף המלחמה חזרה רוזה לארץ ישראל ופגשה את הוריה, שאותם לא ראתה במשך 10 שנים. היא החלה לעבוד כמורה גננת בחיפה והכירה את וולף בנימין וולפס ונישאה לו. כעבור שנה, ב-1951, נולד בנם היחיד אברהם אריה, אביה של מיכל.

המשפחה עברה למושב בית יצחק, שם עבדה רוזה כגננת עד ליציאתה לגמלאות. בשנותיה האחרונות התגוררה ב”בית יוליאנה”, בית האבות ההולנדי בהרצליה. היא הלכה לעולמה ב-11 בספטמבר 1982. במפלגה הקומוניסטית רוזה זכורה כגיבורה, בשל התנהגותה הבלתי מתפשרת במהלך המשפט והעובדה שלא חשפה פרטים אודות הארגון וחבריו. יש המכנים אותה ז’אן ד’ארק ההולנדית.

עתיד – “סבא וסבתא לא היו מאמינים”

לא רחוק מהבית שבו התגוררה רוזה באמסטרדם, עומד בית הספר על שמה. לא בכדי החליטו משרד החינוך ההולנדי ועיריית אמסטרדם להנציח את האישה האמיצה הזו במוסד חינוכי. העבודה בחינוך ילדים הייתה חוט מקשר במהלך חייה, בפולין, בישראל, בגרמניה ובהולנד. בבית הספר “רוזה ברוקדרוקר” לומדים ילדים יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני ובנות עשרות תרבויות שונות. האווירה בבית הספר נעימה, וכשאני מגיעה לביקור ממתינות נשים רבות בחדר המורים, רובם עם כיסויי ראש איסלאמיים, אימהות לתלמידים ולתלמידות, שהגיעו לשמש כמשגיחות בהפסקת הצהריים.

אני פוגשת כאן את שירלי ברנדייס מעמותת In Mijn Buurt (“בשכונה שלי”) שעוסקת בהכרת הסביבה שבה אנו גרים, ובחיבור בין תושבים נוכחיים של שכונה מסוימת לבין ההיסטוריה של המקום. שירלי האנרגטית ומלאת המוטיבציה, בעלת חיוך שובה לב, היא אימא לשתי תלמידות בבית הספר, ומורגש שהיא מוכרת ואהובה בבית הספר. “אנחנו מאוד מרוצים מהמקום”, היא מספרת, “חיפשנו בית ספר קטן יחסית, עם אווירה נעימה ומאפשרת, וכך הגענו לכאן ב-2009”. שירלי היא דור שלישי לניצולי שואה, וכמו במקרה של מיכל, גם הסבים והסבתות שלה מיעטו לדבר על מה שקרה בזמן המלחמה. כיום, שירלי היא זו שמבקשת להנחיל את הנושא לתלמידים ולתלמידות, במסגרת העמותה, שעוסקת לא רק במלחמה ההיא, אלא גם בהיסטוריה של הקולוניאליזם ההולנדי, ובהגירה להולנד בשנות ה-60 וה-70.

שירלי, ילידת אמסטרדם, מעבירה שיעורים בנושא מלחמת העולם השנייה וההיסטוריה של תושבים בשכונה. היא מפגישה בין התושבים הקשישים, אלה שהיו ילדים במלחמה, לילדים שלומדים כאן היום. התלמידים מגיעים לבתיהם ושומעים את סיפוריהם. לאחרונה למשל נפגשו התלמידים במסגרת הפרויקט עם אישה בת 90, שהייתה נערה במחנה וסטרבורק ונשלחה על הרכבת האחרונה לאושוויץ. הרעיון הוא ללמוד היסטוריה לא מתוך ספרים, אלה מהחיים עצמם, מהאנשים.

השלב האהוב על שירלי בעבודתה הוא איתור הקשישים. היא נפגשת עם כל אחד מהם ומשוחחת איתם כאילו היו הסבא וסבתא שלה, אלא ששרדו ולא דיברו. כמובן שלא ניתן היה להתעלם מסיפורה של רוזה, שעל שמה נקרא בית הספר, ולכן יצרה שירלי קשר עם מיכל ורתמה אותה גם כן לפרויקט.

ביוזמתה של שירלי, נערך מדי שנה טקס ביום ההולדת של רוזה, בהשתתפות כל התלמידים. גם מנהל המקום, ורנר טילמה, מברך על המיזם ומעודד אותו. בטקס האחרון השתתפו גם מיכל ובני משפחתה. הילדים עצמם לומדים על רוזה וקורותיה לפני יום ההולדת. למשל, הם הכינו עיתון קיר אודותיה. ליסה, תלמידת כיתה ג’, ידעה לספר שרוזה “אמיצה וטובה עבור העולם”. חברתה אסמה הוסיפה: “אני חושבת שהיא חזקה ולא נכנעת”. ואילו ידה בטוחה שהצבע האהוב על רוזה היה צהוב, הצבע שבו צבוע בית הספר.

“בזכות שירלי והעבודה שלה עם הילדים, כולם מכירים את הסיפור של רוזה”, מציינת מיכל, שכמו שירלי, מרגישה בבית בבית הספר. המפגש עם שירלי והשהות בבית הספר מרגשים אותה. היא רק מצטערת שאביה, שאליו הייתה כה קרובה ושנפטר לפני שנתיים, לא זכה לראות זאת. “אני בטוחה שסבתא שלי הייתה מאוד גאה”, אומרת מיכל.

“אם הסבא הסבתא שלי היו חיים היום והייתי מספרת להם על עבודתי ומה שאני עושה, הם לא היו מאמינים”, אומרת שירלי בהתרגשות, “הם היו אומרים לי – אנו רואים שמה שקרה לעולם לא יישכח ושלעולם לא יישכחו האנשים”.

הווה – “אני שייכת להרבה מקומות”

הקשר של מיכל לבית הספר, לשירלי, לחיים בהולנד על רקע העבר המשפחתי, גודש אותה ברגשות ותהיות. לפני כ-16 שנים עברו היא ובן זוגה להולנד. “בהתחלה הרגשתי די בודדה, בהשוואה לקשרים המלאים שהיו לי בארץ. עם המעבר לכאן הרגשתי את החוסר. היום כמובן בנינו קשרים טובים עם חברים ומשפחות, אך עדיין אנו צריכים להמשיך וליצור חיי חברה. אני אדם אקטיבי, אוהבת מאד קשר עם אנשים, אוהבת לטייל, לחוות, להיות באינטראקציה עם הסביבה שלי. אנחנו בקשר עם הרבה משפחות מכל המגזרים. זה מאוד חשוב לי”. לאחר כמה שנים החלו לחזור בתשובה כהגדרתה, ועברו ממרכז אמסטרדם לאמסטלפיין. “רצינו שהילדות שלנו יגדלו בסביבה פחות עירונית. הבנות שלנו לומדות בחיידר ואנו בית מאד פתוח, חשוב לי הקשר גם עם אנשים לא דתיים, זה גם אני, זה גם חלק בי”.

היא חוזרת לעבודת התזה שלה, in between spaces, למקומה שבין החללים, בין החלל שהותירה סבתה לזה שהותיר אביה, שאליו הייתה קשורה מאוד, לחלל בין ישראל והולנד. “אני רואה את החיבור של התיזה שלי לחיים עצמם, לחיים שלי. אני צריכה להאיר את הדברים המקשרים ומחברים. בהכל אני מרגישה את עצמי באמצע. באמצע של משהו. אני שייכת להרבה מקומות, אני יכולה להאיר דברים, לחבר ולקשר. זה אמנם מצריך הרבה כוחות, אך אני אוהבת זאת, אני אוהבת לערוך את החיבור, חיבורים מקשרים. עם כל הנושא של בית הספר על שם סבתא שלי ועם האובדן של אבא שלי. אני החוט המקשר ואני חייבת לשמור על זה ולצקת בתוך זה משמעות. אני חיה כיום בהולנד עם משפחתי ואני אהיה החוט המקשר ושומר”.

צילומים: מיכל מדר-פורת, מיכל וולפס-צבי

לכל הכתבות של מיכל

כמו בישראל, גם בהולנד מציינים את יום הזיכרון בסמיכות לחגיגות העצמאות. ב-4 במאי מציינים ההולנדים את יום הזיכרון שעל פי הגדרתו מצויין לזכר “כל הקורבנות, אזרחים כחיילים, שנפלו או נרצחו בממלכת הולנד או ברחבי העולם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, במצבי מלחמה או במשימות לשמירת השלום“. מידע נוסף על אירועי הימים האלה ניתן למצוא באתר הוועדה המארגנת, באנגלית ובהולנדית. השנה הנושא שנבחר הינו לאחר 75 שנות חירות. גם השנה יערכו האירועים הללו ללא קהל בגלל מגבלות הקורונה.

אולי יעניין אותך גם:

על זכרון ועצמאות אמיתיים
מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

יום הזיכרון – 4 מאי

ביום הזיכרון הדגל יורד לחצי התורן בשעה 18:00 והאירוע הממלכתי יחל בשעה 18:05 בכנסיה החדשה (Nieuwe Kerk) שבכיכר דאם. 

הסופרת רוקסאן ואן איפרן (roxane van iperen) תישא את נאום ה-4 למאי השנה (4 mei-voordracht). איפרן, עו״ד בעברה שכתבה את הספר “הקן הגבוה”, המספר את סיפורן של האחיות היהודיות ג׳ני ולין ברילסלייפר שניהלו מבצע הסתרת אנשים במהלך מלחמת העולם השניה, מבית מגוריה של הסופרת בנארדן. 

הסופרת הייתה הבחירה השניה לנאום לאחר שהסופר עבדאלקאדר בנאלי שנבחר לפניה וויתר על הכבוד. הרקע לוויתור הייתה הסערה שנוצרה סביב בחירתו לאחר שפורסמו דברים שאמר בשנת 2006, שכהולנדי-מרוקאי הוא לא מרגיש בנוח באמסטרדאם-זאוד, מקום מגוריו דאז, בגלל ״כל היהודים שם. זה נראה כמו ישראל. מאד מעצבן. כל-כך הרבה יהודים, זה מטורף״. לאחר ההודעה על הבחירה הסביר הסופר שהדברים נאמרו בעת שהיה שיכור, ושמדובר היה בהומור שחור שהוצא מהקשרו. בגלל הסערה סביבו החליט לוותר על הכבוד. הוא אמר ״ב-4 במאי אנחנו נאספים כדי לזכור והדיון סביבי לא אמור לפגוע באנשים״. 

בשעה שמונה בערב בדיוק מציינים ברחבי המדינה שתי דקות דומייה. בימים רגילים מחרישים מקומות הבילוי את המוזיקה, התחבורה הציבורית עומדת מלכת ומטוסים מנועים מלטוס מעל לכיכר דאם. בהיעדרה של צפירה נקרא הציבור לזכור בעצמו את שתי דקות הדומיה ולכבד אותן.

יום השחרור – 5 מאי

מסורת נוספת היא “נאום 5 במאי” (mei Lezing). מדי שנה מוזמן דובר מעורר השראה, הולנדי או זר, לשאת דברים בנושא “חירות” במעמד הזוג המלכותי. הדוברת השנה תהיה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל שתישא דברים בשידור מברלין. 

ראש  הממשלה, מארק רוטה, ידליק את אש החירות בשעה 13:00, אות הפתיחה לתחילת החגיגות (אונליין).

החגיגות מסתיימות ב”קונצרט 5 במאי” שמתקיים בשנים כתיקונן על נהר האמסטל באמסטרדם לפני תאטרון קאררה. השנה בגלל מגבלות הקורונה יתקיים הקונצרט בתוך התאטרון וישודר ב- NPO1. בהופעה ישתתפו אמנים רבים  את המופע יוביל הזמר Stef Bos. 

לכל הכתבות של לילך

קורונה בהולנד: המספרים והחדשות, עדכונים שוטפים

להצטרפות לרשימת התפוצה של דאצ’טאון

אתמול, בערב יום השואה, אירחנו בפעם השנייה בדאצ’טאון את אירוע זיכרון בסלון. השנה, עדיין תחת מגבלות הקורונה, היה לנו את הכבוד לשמוע במפגש זום את עדותו המרגשת של אברהם רות, אשר עבר את ימי המלחמה בהולנד וחי היום בישראל.
כ- 100 משתתפים נכחו באירוע מבתיהם. מיטל בויום למל, רכזת הכותבים של דאצ’טאון, הנחתה את האירוע וקיימה ראיון עם אברהם מביתו בישראל.
הערב נפתח בקטע מוזיקלי של דוד גולק, ישראלי החי בהולנד, אשר ניגן ושר יצירה פרי עטו, שנכתבה בהשראת אביו ניצול השואה.
לאחר דברי פתיחה של מיטל, שכללו ציטוטים מיומנים של ילדים ממדינות שונות בתקופת השואה, צפינו יחד בעדות המצולמת של אברהם, יליד אמסטרדם. 

העדות:

בסיפורו המפורט והקולח לקח אותנו אברהם אל ילדותו בתקופת השואה. הוא היטיב לתאר את האווירה הרגועה והתמימה טרם הכיבוש הנאצי ואת החיים שהיו עבורו נטולי איומים או יחס מפלה. אברהם שיתף איתנו גם תמונות של חופשת קיץ בזאנדפורט ותמונה מבית הספר שבו למדו ילדים ממוצאים שונים ללא כל חיכוך. הוא סיפר כיצד רובם של היהודים בהולנד לא האמינו שהגרמנים יכבשו את הולנד ואפילו כאשר הסימנים הלכו והתרבו, ואפילו לאחר הכיבוש, רבים האמינו שלא יאונה להם רע. במשך זמן רב למדי חיו אברהם ומשפחתו בהיירנחראחט בלב אמסטרדם, תחת חשש קבוע, אך בנסיון לשמור על נורמליות ככל שניתן. אך החיים הפכו קשים יותר ויותר, ילדים ומורים מבית הספר היו נעלמים פתאום ללא הודעה מוקדמת ובסוף 1942 נלקח גם אחיו המאומץ של אברהם ונשלח לדכאו. כעבור זמן לא רב קיבלה המשפחה הודעה שהוא נספה. 

ב-1943 הועברו בני המשפחה לגטו באמסטרדם-אוסט. סבו של אברהם ושתיים מאחיותיו נתפשו ונשלחו למחנה ווסטרבורק, ומשם לאושוויץ. אחיו הוסתרו על ידי משפחות הולנדיות. גם אברהם עצמו הוסתר אצל משפחה בעיר אוסט-חייסט. הוא נאלץ לעבור בכ- 13 משפחות שונות ולהסתתר, מפחד הלשנות וחיפושים שנערכו באופן תדיר על ידי הגרמנים. כך הגיע לליידן, לאוטרכט, לדן-בוס, ולמקומות רבים אחרים ולבסוף הגיע לכפר  ווחל (Veghel), שם היה כאשר בנות הברית שחררו את העיר. 

אברהם ביקש לציין מספר דברים לגבי תקופת המלחמה וההסתתרות, בנוגע לשיתוף הפעולה של העם ההולנדי עם הכובשים, שהיה רב לדעתו. דוגמא לכך היה בית יתומים יפהפה באמסטרדם שנתרם ותוחזק על ידי יהודים, וביום אחד הגיעה המשטרה ולקחה את כל 170 הילדים אשר יחד עם המטפלים נשלחו לווסטרבורק ולאחר מכן למחנות ריכוז מהם איש לא חזר. כל זאת נעשה על ידי המשטרה ההולנדית. דבר דומה קרה עם בית החולים לחולי נפש באפלדורן, בו עבד בן דודו של אברהם כמטפל, שכל דייריו נשלחו לאושוויץ.

דוגמא נוספת לשיתוף הפעולה היא שילדים רבים שהסתתרו מצאו עצמם לפתע ברחוב ללא הגנה, אם מפני שלא היה בידם לשלם להולנדים שהסתירו אותם או מפני שהמשפחות שהסתירו אותם פחדו שיענשו (אברהם מציין שאכן פעמים רבות נשלחו אבות המשפחות שהסתירו יהודים גם הם למחנות הריכוז). כך הגיעו כ600 ילדים מתחת לגיל שש למחנה בעיר פוחט, ומשם לווסטרבורק ולאשוויץ. המעבר מפוחט לווסטרבורק, מספר אברהם, לא רק שבוצע על ידי חברת הרכבות ההולנדית בשיתוף פעולה מלא, אלא שההולנדים אף התעקשו שהעברת הילדים היהודים בקרונות משא לא תפריע לתנועת הרכבות היומית הרגילה, וכך הנסיעה שאמורה להיות כשעה וחצי התארכה ליום שלם. כמו כן, הוא מדגיש, מחצית מהשומרים בווסטרבורק היו הולנדים מתנדבים.

אברהם לא דיבר מעולם עם הוריו על תקופת השואה, דבר שהוא מצטער עליו ולא מבין אותו עד היום. כמעט כל קרוביו נספו ואיש מהם לא נשאר בהולנד. כבר בזמן המלחמה ידע אברהם בבירור שאיננו רוצה לגור בהולנד יותר לאחר שהמלחמה תסתיים, וכך עשה. לאחר שהסתיימה המלחמה, כנער בן 17 עלה אברהם לישראל. היום יש לאברהם ארבעה בנים ואחד עשר נכדים והוא שומר על קשר עם אחיו שגם הוא בישראל עם משפחה גדולה. הקשר היחיד של אברהם עם הולנד הוא בכך שהוא שותף למאמצים לדרוש שיעשה צדק לגבי פעולותיהם של ההולנדים בשואה. מאז שנת 2000 לוקח אברהם חלק פעיל מטעם ארגונים שונים אשר עורכים משא ומתן עם הרשויות ההולנדיות ועם חברת הרכבות ההולנדית. הם דורשים הן פיצויים והן הכרה בחלקם של ארגונים אלה בפשעים ונטילת אחריות על מעשיהם. הקהילה היהודית בהולנד התקשתה לעשות את המשא ומתן בעצמה, הוא מספר, וביקשה את עזרתו על תקן ‘הישראלי החצוף’. לפני שנה פגש אברהם את המלך ווילם-אלכסנדר בביקורו בישראל. אל המלך הנוכחי אין לאברהם טענות והוא מרוצה מכך שסוף סוף הוא הביע התנצלות ולקיחת אחריות – דבר שסבתו המלכה לא עשתה.

אברהם מרגיש שהדור השלישי של ההולנדים, הרבה יותר פתוח, קשוב והגון, ותחושותיו כלפיהם טובות יותר. הוא חושב שכדאי שהישראלים החיים בהולנד ישמרו על קשר טוב עם הקהילה היהודית. 

כאשר אברהם מגיע לביקור באמסטרדם ורואה את כל התושבים והילדים רוכבים בוקר על האופניים לבית הספר ונהנים מהחיים, הוא אינו יכול שלא לחשוב על עשרים אלף הילדים היהודים שנרצחו בעיר הזו. כך אמר גם לראשת העיר פמקה הלסמה כאשר נפגש איתה בשנה שעברה, וחשוב לו שגם אנחנו הישראלים החיים בהולנד לא נשכח זאת.

מיטל הודתה לאברהם על עדותו והביעה את תקוותה שאירועים כאלה, כמו גם התארגנויות  אחרות של ישראלים בהולנד, יקיימו את בקשתו שלא נשכח את אותם הילדים.

לאחר העדות צפינו בהקלטה של הזמרת ניקי יעקובס אשר ביצעה שיר מרגש פרי עטה שהוקלט בבית הכנסת בעיר Weesp. ניקי יעקובס היא זמרת הולנדית המתמחה בשירה יידית ובמוזיקה עממית יהודית.

לאחר מכן קרא ניר גבע, תושב אמסטרדם, יו״ר מכון קהילות, את השיר ‘נזכור’ שכתב אבא קובנר, סופר יהודי שהיה חבר המחתרת ומנהיג פרטיזנים מגטו וילנה.

חלקו הראשון של הערב הסתיים במופע מוזיקלי של הרכב מטעם עמותת מוקה (בביצועה של פרויקה ארווטמן, בליווי גיטרה וחצוצרה של אייל מרגלית ורועי שבת) עם השיר ‘שיר ללא שם’ שכתב והלחין שלום חנוך.

לאחר סיום החלק הראשון עברנו אל חדרי הדיון. המשתתפים שוחחו, בהדרכת המנחים: ניר גבע, מיכל מדר-פורת ונועה ברום על משמעותו של יום השואה עבורם. השיחות נסובו על נושאים שונים. הדיונים יצרו חיבור אנושי עם משמעות ומרחב בטוח לביטוי רגשי ומחשבתי עם הקשבה אמפטית ומכילה.

תודות:

אברהם רות, ניצול השואה על העדות
מיטל בויום-למל על הנחיית האירוע

צילום ועריכה:
קארו מדיה

החלק המוזיקלי:
דויד גולק
ניקי יעקובס
פרויקה ארווטמן, איל מרגלית ורועי שבת מעמותת ״מוקה״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטע הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר

הפקה:
דאצ׳טאון

תמונה הראשית: שמואל “סאם” ואן פרלסטין ונכדתו ניקי, שנת 1951

פגישה מקרית בחנות ספרים, איש עסקים יהודי “ארי”, וגרפיקאי צעיר, חייל גרמני בהולנד הכבושה, שהיה לאחד המאיירים הגרמנים האהובים ביותר. כל אלה שיחקו תפקיד בסיפור הצלתם של מאות יהודים בעיירה בוסום (Bussum) בזמן מלחמת העולם השנייה, סיפור שהתגלה לגמרי במקרה. 

אנט בצלאל היא בימאית סרטים, תושבת בוסום שממזרח לאמסטרדם, ופעילה בהנהגת הקהילה היהודית בעיירה. לפני כמה שנים ביקשה לעיין בארכיון הנשכח של הקהילה היהודית בעירה, ויצאה עם גילוי מפתיע. ״גיליתי אוצר בארכיון בית הכנסת של בוסום”, סיפרה לנו בצלאל, “היו שם מסמכים רבים שהתייחסו לתפקידם המשמעותי של שני חיילים גרמנים במבצע הצלת יהודי בוסום. להפתעתי הגדולה אחד מהם, ורנר קלמקה, הפך לאחר המלחמה לאחד המאיירים הידועים בגרמניה המזרחית. לא היה ספק בלבי שיש לספר את סיפורו בסרט תיעודי״.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
הבית ברחוב שפינוזה שלוש, אמסטרדם
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

הקהילה היהודית בבוסום היא קהילה צעירה יחסית לקהילה הוותיקה באמסטרדם השכנה. היא הוקמה ב-1911, בעיקר על ידי צעירים יזמים ועצמאיים שמאסו בממסד היהודי הוותיק באמסטרדם. הקהילה הייתה מאד ציונית ועצמאית וחבריה למדו עברית. בסוף שנות ה-30 קהילת בוסום קלטה פליטים רבים מגרמניה שברחו מהדיכוי הנאצי. מהקמתה שמרה הקהילה על קשרים טובים עם השכנים הלא-יהודים בסביבה, כמו אנשי הכנסיות ונציגי העירייה. למשל, היה מקובל שכל שנה בתפילת כל נדרי בבית הכנסת ישבו כמרים בשורה הראשונה.

הולנד נכבשה ב-1940, וב-1941 גבר דיכוי היהודים. הילדים גורשו מבתי הספר, עובדים יהודיים פוטרו ונאסר על יהודים להשתתף באירועים ציבוריים כגון הצגות תיאטרון, אירועי ספורט או אפילו להיכנס לבתי קפה – הם מודרו לחלוטין מהמרחב הציבורי. הד לאותה הדרה ולמשמעותה ניתן למצוא בדברי המלך וילם-אלכסנדר בטקס יום הזיכרון ההולנדי בשנה שעברה: “סוביבור התחיל בוונדלפארק, עם שלט שעליו נכתב ‘אסור ליהודים’”.

הוראות קשות החלו להגיע למועצת הקהילה בבוסום: כל היהודים חייבים לעבור לאזורים מסוימים  באמסטרדם, לנטוש את בתיהם ולשלם בעצמם על כרטיסי הרכבת לבירה. הנהגת הקהילה הבינה שגורלם של תושבי בוסום יהיה מר אם יצייתו, בין היתר בזכות הפליטים הרבים מגרמניה שגרו בעיירה. הם הבינו שעליהם לעשות משהו. בזכות הקשרים הטובים והענפים שהיו להם עם אנשי האזור הם יכלו ליצור רשת תמיכה נרחבת להסתרת יהודים ואנשים נוספים שהיו בסכנה. כ-500 בני אדם “צללו” – המונח ההולנדי המתאר כניסה למחבוא בזמן המלחמה (onderduiken). גם לבית הכנסת דאגו: הכומר הפרוטסטנטי בעיר לקח אליו את ספר התורה, הנגר שמר על חפצי היודאיקה.

כדי לתאם את מבצע ההצלה הנרחב היה צורך באיש קשר בין כל הגורמים המשתתפים. שמואל “סאם” ואן פרלסטין היה גזבר הקהילה ובעל חברה גדולה אשר הוחרמה על ידי הגרמנים, אדם מוכר ועשיר. כדי להיות מסוגל להסתובב חופשי, ללא טלאי צהוב ולתאם את מבצע ההצלה, היה לו צורך במסמכים. העובדה שאמו של סאם היגרה מגרמניה להולנד היוותה הזדמנות. אך נדרש מישהו שיוכל לזייף מסמכים גרמניים שיוכיחו שהוא “ארי”. הזייפן הגיע מכיוון בלתי צפוי.

נקודת המפגש ארסמוס

חנות הספרים “ארסמוס” באמסטרדם הייתה ידועה כמקום שבו ניתן למצוא ספרים “אסורים”, כאלה שהנאצים ביקשו להעלים. חייל גרמני צעיר בשם יוהנס גרהארט (Johannes Gerhardt) ביקר בחנות וככל הנראה שקע כל כך בספרים עד שיצא ממנה ושכח את נשקו האישי מאחור. איש צעיר רדף אחריו והזכיר לו. היה זה מלס דה יונג (Mels de Jong) חתנו של סאם. יוהנס אסיר התודה אמר למלס שישמח לעזור לו בתמורה וכך נוצרה השותפות שהצילה חיים רבים.

גרהארט, שהיה צלם מקצועי, הגיע לבוסום עם ציוד צילום והדפסת תמונות והביא עמו את חברו הגרפיקאי, ורנר קלמקה (Werner Klemke), גם הוא חייל גרמני. השניים נסעו לגרמניה והנפיקו לסאם את המסמכים הנדרשים. בזכות המסמכים קיבל סאם בחזרה את הבעלות על חברתו והלך לבנק ליפמן רוזנטל (LIRO) באמסטרדם כדי לקבל בחזרה את כספו, מיליון גילדן במזומן. כשנשאל על ידי הפקיד בבנק מדוע הוא לוקח את כל הכסף במזומן הוא ענה: ״זה בשביל המחתרת, אבל זה לא עניינך״. הבנק נאלץ לתת לו את הכסף.

הכסף שימש לבניית מקומות מסתור ליהודים ולאנשים נוספים שהיו בסכנה מהנאצים (קומוניסטים למשל). סאם וחתנו מלס היו חברים משמעותיים במחתרת וביתו של סאם שימש כמרכז פעילות למחתרת וכמקום מעבר לאנשים במסתור. המחתרת לא עסקה רק בהצלת אנשים אלא גם הדפיסה עיתון מחתרתי מקומי שמטרתו הייתה לעודד את רוחם של המסתתרים וגם להזהיר אותם לא לצאת ממחבואם לפני שהכיבוש הגרמני יסתיים.

קלמקה לא הסתפק בזיוף המסמכים של סאם בלבד. הוא היתל בממונים עליו והביא לכך שיקימו עבורו משרד קטן. שם זייף תעודות לידה, תלושי מזון, תעודות טבילה לנצרות ואפילו מסמכי זיהוי. לו היה נתפס רב הסיכוי שהיה מוצא להורג.

אנט קראה לסרטה “מפגש בארסמוס” (Treffpunkt Erasmus) על שם חנות הספרים האמסטרדמית.

אולי יעניין אותך גם:

הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר
בגיל חודש מהלידה נמסר ושרד, סיפור ההצלה של לוקי טימנס
“אחרי המלחמה” – נותנים עדות בבתי ספר בהולנד

“לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי”

ערב הכיבוש היו רשומים בבוסום 1,400 יהודים. האתר ההיסטורי של יהודי בוסום ובית הכנסת מציין כי כי ככל הנראה 400 מהם נספו. קשה לדעת כמה בדיוק ניצלו מכיוון שרבים לא שבו להתיישב בבוסום, אולם ככל הנראה מאות ניצלו בזכות מבצע ההצלה הנרחב. גרהארט וקלמקה החיילים היו שותפים פעילים בכך. גרהארט הצלם נהרג בקרב נגד האמריקאים בדרום הולנד. קלמקה הגרפיקאי שרד את המלחמה ואחריה התגורר בברלין המזרחית, שם הפך למאייר מפורסם ואהוב שנודע בין היתר באיוריו לאגדות וסיפורי ילדים. את סיפורו האישי שמר לעצמו.

הוא נשאר בקשר עם חברי המחתרת בבוסום כל חייו למרות הקושי לתקשר מעבר למסך הברזל. חבריו ההולנדים שלחו לו כסף וחומרי ציור. בתו הציירת, סבינה כהנא-נול, בן זוגה הכותב חיים נול וילדיהם מתגוררים כיום בישראל.

גם סאם התעקש שלא יינתן לו שום כבוד מיוחד בגין מבצע ההצלה. הוא נהג לומר כי אמנם ״הצלתי כמה אנשים, אבל אני עדיין לא ישן בלילה בגלל אלו שלא הצלתי״.

מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-102,000 נספו. מדובר בשיעור השמדה גבוה במיוחד. לצד זאת, בהולנד הוכר מספר גבוה במיוחד של חסידי אומות העולם, 5,851, והיא ניצבת במקום השני אחרי פולין (7,112). אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך? היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. לאחר הכיבוש הגרמני הממשלה ההולנדית ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. הסיפור של הצלת יהודי בוסום שופך אור על פרק מוכר פחות של ההתנגדות לנאצים – התארגנות יהודית להצלה עצמית ולהתנגדות.

מותר לזייף מסמכים?!

בנוסף לפועלה כבימאית, אנט פעילה מאוד בתחום החינוך. ילדים מבתי ספר בהולנד מגיעים לבית הכנסת בבוסום ולומדים על שאירע במקום. הפעילויות שהיא עורכת מגוונות ויצירתיות. למשל, הילדים משתתפים בסדנאות להכנת עיתון מחתרתי, מתנסים בשידור רדיו מחתרתי (“רדיו אורניה” כשמם של השידורים האנטי-נאציים מבריטניה) והם גם מזייפים מסמכים. היא מספרת שבמהלך הפעילות שואלים אותה הילדים בהפתעה האם מותר לזייף מסמכים. ואנט עונה: ״לא, זה בניגוד לחוק, אבל לפעמים חייבים״. המסר שאותו אנט מבקשת להעביר לילדים הוא ״תהיו חזקים! אם המצפון אומר לכם להתנגד למשהו – תגידו לא!״.

לאחרונה הוסיפה אנט פעילות חדשה. היא פיתחה מסלול אופניים שעובר בנקודות מפתח לסיפור ההצלה וההתנגדות המיוחד של בוסום. המסלול מתחיל בתחנת הרכבת של בוסום ועובר דרך 20 תחנות ובהן מידע על דברים שהתרחשו במקום וקוד QR לסריקה כדי לצפות בסרטונים המתארים את ההתרחשויות. בזכות המסלול הזה זכתה אנט בפרס “תושבת השנה של בוסום לשנת 2020”.

הצטרפו לרשימת התפוצה של דאצ’טאון וקבלו את כל העדכונים אליכם

For the English version

ביום שבת צפיתי עם בני הצעיר בהגעתו של סינטרקלאס להולנד, הפעם בטלוויזיה. זו הייתה חוויה שונה לגמרי מהעמידה הנרגשת ברחוב בהמתנה לסינטרקלאס במצעד באמסטלווין ואיסוף ממתקים מהפיטים. יחד עם זאת, בשנים הקודמות, כשצפיתי במצעד, הרגשתי לא בנוח עם הפיטים שחלקם נראו לי כקריקטורה של עבדים. אך כמי שחיה פה רק שנים ספורות חשבתי שאולי אני לא מבינה מספיק לעומק את סוגיית פיט השחור, אשר מעוררת דיונים סוערים בהולנד בשנים האחרונות. כדי להבין טוב יותר את הנושא צלצלתי לרוברט פאושייה, סופר הולנדי יהודי מוערך וידוע, שפרסם מספר ספרים בנושאים של רב תרבותיות, התבטא בעבר בתקשורת בנושא פיט וגם כתב ספר ילדים בנושא.

״יהודים צריכים להיות גאים ללכת עם כיפה באמסטרדם״
המדריך לחגיגות סינטרקלאס
בקרוב על המסך: תוכנית אקטואליה משפטית חדשה עם לימור לוי ורועי בנט

האם אתה חוגג את סינטרקלאס?

“אני חוגג את סינטרקלאס כל חיי. למרות שסינטרקלאס לבוש כבישופ, בעיני הוא חלק מהמסורת ההולנדית שכל הולנדי יכול לחגוג. אצלינו במשפחה, אני ואבי כותבים למחייתינו וגם שני אחיו של אבי כותבים. השירים שאנחנו כותבים אחד לשני בחמישי לדצמבר היו תמיד מתוחכמים. הם היו דרך לומר למישהו מה חושבים עליהם בשנה שחלפה בדרך משעשעת וקלילה. המבוגרים גם כותבים את השירים הללו ולפעמים במשך שנה שלמה צוחקים על מישהו שמעשה שעשה ייכנס לשיר שלו בסינטרקלאס.”

מיהו פיט?

“פיט הוא העוזר של סינטרקלאס. כשגדלתי בשנות ה-70 וה-80 פניו היו שחורות, הייתה לו פאה עם תלתלים שחורים, אודם אדום, עגיל מזהב, הוא דיבר במבטא סורינמי והתנהג בצורה מטופשת. כילד לא שמתי לב למבטא, לא עשיתי את ההקשר בין זה שהוא בעל עור שחור לבין אנשים בעלי עור שחור סביבי.”

מה הבעיה סביב פיט?

“בהולנד חיים כחצי מיליון עד מיליון אנשים שאבותיהם היו עבדים ששועבדו על ידי הולנד והובאו מאפריקה לקולוניות כמו סורינם והאנטילים ההולנדים. הם אמנם מיעוט אבל עדיין הרבה אנשים עם היסטוריה קשה של עבדות וכואב להם, גם כמה מאות שנים אחר כך שיש אנשים שצובעים את פניהם בשחור ומתחפשים לפיט, העוזר של סינטרקלאס שהוא לבן והם מגיעים יחד להולנד בספינה. אשתי היא הולנדית ממוצא סורינמי, צאצאית למשפחת עבדים. בדרך כלל היא לא נוטה להתייחס לגזענות, אך בנושא הזה היא סיפרה לי, כששוחננו על כך לראשונה, שכילדה היא תמיד הרגישה לא נעים כשהפיטים נכנסו לכיתה בבית הספר, הם התנהגו באופן מטופש, דיברו כמו הוריה (במבטא סורינמי) והיו העוזרים של איש זקן לבן. היא הרגישה שהם צוחקים עליה. כילד גדלתי באמסטרדם זאוד (Zuid) ובבית הספר היסודי ישב לידי במשך שנים ילד שחור (היחיד בכיתה של לבנים). לאחר השיחה עם אשתי צלצלתי לשאול אותו איך הוא חווה כילד את סינטרקלאס ופיט והוא אמר שחש כמו אשתי. אני ישבתי לידו שנים וחוויתי את החג אחרת לגמרי ממנו, בלי לדעת על החוויה השלילית שלו.

מבחינתי הדיון הוא לא החוויה של הלבנים ההולנדים בחג, זה לא נוגע לחוויה שלי, כי לא צוחקים עלי. זה נוגע לאנשים שכל חייהם, מדי שנה למשך מספר שבועות בנובמבר ובדצמבר מרגישים שצוחקים עליהם, שמתעלמים מרגשותיהם. הדיון סביב פיט השחור לא קשור בעיני לחג בכללותו אלא הוא פרט אחד בחג שניתן לשנות מבלי לפגוע בחג עצמו. פרט שלא מתאים לתקופתינו, צריך לעדכן את הפרט הזה. אם מטרת הצבע היא שהילדים לא יזהו את המבוגר שהתחפש לפיט אז אפשר פשוט להסתתר מאחורי צבע אחר, צבע שלא נקשר להיסטוריה כזו פוגענית ושיאפשר לכל מי שחי פה ליהנות מהחג ללא פגיעה. מה שנראה לי כפרט קטן אחד בחג, הפך פה למלחמת תרבות בה אנשים מגינים בלהט על זכותם לצבוע את פניהם בשחור ואומרים שזו הארץ שלנו ולא יגידו לנו מה לעשות פה. זה נושא ילדותי שהפך לנושא של מבוגרים. לדיון למי שייך העבר של המדינה הזו. בעיני זו מטאפורה לדיון בשנים האחרונות לגבי ילדי מהגרים שנולדו בהולנד, שהם הולנדים ועדיין מתייחסים אליהם כמהגרים שאין להם זכות להביע דעה.”

אחת הסיבות שבגללה בחרתי לפנות לרוברט, היא שלפני מספר שנים, הוא כתב  ספר ילדים בשם Alleen maar stoute kinderen ובו הילדים מתחפשים לפיטים וצובעים את פניהם בהרבה צבעים צבעוניים ירוק, כחול, אדום וצהוב ומקשטים בנקודות צבעוניות.

״אני סופר שכותב בעיקר ספרי מבוגרים וזו אחת הפעמים הראשונות שפונים אלי בגלל ספר הילדים שכתבתי.״

למה פיטים צבעוניים ולא פיטים מרוחים בפחמים?

״הפיטים המרוחים בפחם יכולים להיות פשרה אבל לטעמי, הצבעים השונים זו ממש התרחקות מהפרצוף השחור ובעיני צריך להשאיר מאחור את השחור, אני חושב שלילדים לא יהיה אכפת. למי שמתעקש על פיט מרוח בפחם כדי להיצמד לסיפור שפיט יורד בארובה ומתלכלך, הכל מומצא אז מה זה משנה? הרי לרב הבתים אין ארובה וגם אם יש זה לא אמין שאדם מבוגר יכול לרדת בה ולתת מתנות. כל הסיפור מלא בפרטים מומצאים אז מה הבעיה לשנות את הצבע של פיט?״

איך הגעת לרעיון של פיטים צבעוניים?

״חשבתי שזה יהיה כיף, זה חג של ילדים ואם ילדים בתקופה הזו של השנה יצבעו אחד לשני את הפנים בצבעים שונים זה יהיה כיף ולגמרי יתנתק מכל הדיון על הצבע השחור.״

האם אתה מרגיש שההולנדים נוטים לסטראוטיפים ולגזענות?

״אני גדלתי בהולנד 25 שנים אחרי שמלחמת העולם השניה הסתיימה. אמא שלי אמריקאית ואבא שלי יהודי הולנדי, שמשפחתו חוותה כאן את השואה, וחלק מבני משפחתו לא שרדו את השואה. בשבילי זה לא סיפור מספרי ההיסטוריה. בני משפחתי סיפרו שהם התחבאו ועברו בין מקומות מחבוא, שהאוכלוסייה ההולנדית והרשויות ההולנדית עזרו לגרמנים למצוא יהודים. אני גדלתי במדינה בה הממשלה שיתפה פעולה עם הגרמנים ולא הרבה אנשים התנגדו לזה. תמיד חשבתי על זה, שמתייחסים אלינו אחרת. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו בשואה וההרגשה שזה יכול לקרות לא נעלמה. גם פיט השחור והיסטוריית העבדות היא היסטוריה אלימה וברוטאלית. התחושה שלי היא שזה מובנה פה בתרבות להסתכל על חלק מהאנשים אחרת. הדיון על הפיט, הוא דיון על מי הבוס פה, מי יעצב את התרבות. אי אפשר לומר למשפחה שחיה פה כבר כמה דורות “זו הארץ שלנו וככה אנחנו עושים את זה פה, אתם רק אורחים”. נושא העבדות אולי נשמע כהיסטוריה עתיקה וחלק מהאנשים אומרים, למה אתם עוד מדברים על זה, זה היה מזמן. אבל זה חלק חשוב וכואב מההיסטוריה. בשנים האחרונות עצם הדיון בסוגיית פיט מהווה שיפור. כשהתחיל הדיון רב האנשים לא היו מוכנים לחשוב על שינוי במנהג של פיט. רוב המדינה לא הייתה מודעת לרגשות שיש לחלק מהאנשים לגבי פיט. רוב ההולנדים לא גרים בערים גדולות, אלא ביישובים קטנים בהם רוב האנשים הולנדים לבנים שלא שמעו על הנושא ולא דנו בו. הפתיע אותם שחיים פה אנשים שמרגישים ככה. כיום, במיוחד בחצי השנה האחרונה, אין כבר אנשים שלא מודעים לרגשות השליליים לגבי פיט, לפחות יש מודעות ודיון בנושא. זה כבר שיפור.”

לבסוף, כדי לעזור לנו הישראלים החיים פה להבין טוב יותר את תחושות היהודים והמיעוטים החיים בהולנד, על אילו ספרים אתה ממליץ לנו?

“יש ספר שלי שיצא לאחרונה ועוסק בכך Salomons oordeel (זהו המשך לספרו המצליח שגם הוא עוסק באותם נושאים:  Alleen maar nette mensen שגם הופק כסרט).
ספר מעניין נוסף הוא Wees onzichtbaar (הֵיֵה בלתי נראה) שנכתב על ידי Murat Isik ומספר את סיפורו של מהגר מטורקיה שגדל בביילמר, בקרב ה״שחורים״, הוא היה הטורקי היחיד בקרב השחורים וגם סבל מאפליה על ידם.
הסופרת Cynthia Mcloed כתבה מספר ספרים על העבדות בסורינם, אחד מהם שמומלץ (וגם הופק כסרט) הוא Hoe duur was de suiker.”

לֹא הָיִינוּ שָם. לֹא עָבַרְנוּ, לֹא חָוִינוּ
וְעִם זֹאת ובשל כך – רוֹצִים אָנוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ
אֶת הָאַחְרָיוּת לִזְכּוֹר, וְלִזְכּוֹר בְּאַחְרָיוּת.
וְגַם אִם אֵין לִי מִלִּים, וְגַם אִם יֵש לָךְ מְעַט,
גַם אִם אֲנִי רחוֹקה, וְגַם אִם אתה קְרוֹב,
וְגַם אִם אֲנַחְנוּ שַיָּכִים, וְגַם אִם אֵינֶנּוּ מַרְגִישִים שַיָּכוּת –
נִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ עַצְמֵנוּ, נִתְכַּנֵּס בֵּינֵינוּ, נְנַסּה לְהִתכָּנֵּס יַחַד, גם בנסיבות המורכבות האלה.

ערב יום השואה תש״פ היה מרגש במיוחד השנה בקהילה הישראלית בהולנד. אמנם אלו ימי קורונה ומפגשים וההתקהלויות אסורים לצערנו ואנו לא יכולים לשבת פיזית יחד ולקיים מפגש כפי שהיינו רגילים בשנים קודמות ויחד עם זאת ואולי בעקבות זאת, החלטנו יחד בדאצ׳טאון שבימים אלה יש משמעות נוספת וחשיבות לחיבור הקבוצות והארגונים השונים בקהילה וקיימנו אירוע ״זיכרון בסלון״ שהועבר בשידור Live  בדף הפייסבוק. הרבה אנשים עסקו במלאכה והרבה מאחורי הקלעים והתודות ניתנות ויכתבו בהמשך בהרחבה.

>> בית הכנסת הפך למסגד. העבר היהודי של האג
>> מה שקרה אז בקופי שופ, מה שקרה אז בחנות הספרים
>> ״אחרי המלחמה״ נותנים עדות בבתי הספר בהולנד 
>> התמונה שצולמה מחלון הבית שלי

חיבור הקהילות הישראליות  

הערב ברבדיו המגוונים, עסק בנושא החיבור והקשר – חיבור בין קהילות, בין משפחות, בין אנשים ובין מדינות ומעל הכל החיבור שלנו עם עצמנו ברמה האישית וכל חיבור הינו בעל משמעות ומשפיע על חיינו. את השידור פתח גד לב הוירטואוז בנגינת כינור, עם נעימת הסרט ‘רשימת שינדלר’ מאת ג’ון וויליאמס. נגינתו המרגשת נגעה בלבבות.
גילי גוראל, עורכת דאצ׳טאון שהנחתה את הערב ופתחה במילותיה המרגשות, ״כל אחד ואחת מאיתנו הינו חוליה בשרשרת הזיכרון, ואת התפקיד החשוב של להיות חוליה בשרשרת נקיים יחד במפגש הזה, נתחבר לעצמנו, לעברנו ולעתידנו.״ הקשבנו כולנו למתן עדות מאת ניצול השואה מר אריה “לוקי” טימנס, שריגש את כולנו במילותיו ובציוריו.

פרק העדות במיפגש

מר טימנס, צייר אומן, מתגורר כיום בישראל, חלק איתנו את סיפור ההצלה המרתק שלו כתינוק בהולנד, תוך כדי שהוא משלב בצורה רהוטה את ציורי השמן שלו, המבטאים בדרכו את חוויותיו מהילדות ונותנים מבט נוסף לנושא השואה ובפרט לסיפור חייו בזמן המלחמה. המפגש עם מר טימנס היה עוצמתי ומרגש כאחד. היכולת שלו להעביר לקהל שיושב בבית מול מסך את סיפור חייו יחד עם שזירת ציוריו בצורה סכמתית, גרפה תשבוחות וחיזוקים רבים מצד קהל הגולשים, וניתן לראות זאת בתגובות שקיבל.

טימנס נולד ב־22 בנובמבר 1943, בעיצומה של המלחמה בעיר זוטפן שבצפון הולנד. לדבריו, האזור היה פחות פעיל מבחינת הפלישה של הנאצים, ואולי היה זה מזלו, שיכול היה לחיות במסתור הודות למחתרת ההולנדית, שנאבקה בכיבוש הנאצי. אמו גרטיה הייתה אחות בבית החולים בעיירה הורן, ושם הרשו לה ללדת ולהישאר עם התינוק כחודש ימים. איש לא ידע שהיא יהודייה. אביו היה במסתור במקום אחר, ואת אמו ואותו, הסתירו במחלקה למחלות מידבקות בבית החולים בו אמו עבדה כאחות. ״הגרמנים מאוד פחדו להדבק במחלות, ולכן לא נכנסו למחלקה״, רחוק מעיניים חושדות העלולות לשאול מה עושים יולדת ותינוק בבית החולים חודש ימים לאחר הלידה. חברת אחת המחתרות, שפעלו בתקופה זו בהולנד, הוציאה את טימנס מבית החולים, ודאגה להעבירו למחבוא הישר לביתם של זוג מורים שהכירה, אשר התגוררו אצל משפחת ואן־דן־ברגה. לאחר חמישה שבועות, גילו הגרמנים על המצאותו של התינוק ובני הזוג שמידט בבית, הם עצרו את אב המשפחה ובני הזוג, והודיעו לגברת ואן-גן-ברגה, שאם היא רוצה לשחרר את בעלה עליה להביא את התינוק בבוקר לתחנת המשטרה. היא החליטה לא להענות לדרישת השוטרים, אך הבינה שאין ביכולתה להמשיך להחזיק בתינוק. בעזרת פעילי המחתרת הועבר אריה הקטן, באמצעות עגלת דואר, כחבילה למשפחת לאאן. “הם פתחו את החבילה וראו שזה תינוק. אבי המשפחה, הבין מיד במה מדובר. לילדיו הסביר שהתינוק הוא בנו של דודו מדרום הולנד, מכיוון ששערו של התינוק היה שחור, כמו של הקתולים בדרום-הולנד. וכך כולם קיבלו אותו למשפחתם. מספר טימנס כי אף אחד מבני משפחתו האמיתית לא ידעו כלל שהוא נולד. מר ואן-גה-ברגה לא שב אל משפחתו, הוא נותר במעצר וניפטר במחנה ‘בוכנוולד’ מדלקת ריאות, לקראת סוף המלחמה. 

טימנס מתחיל את המפגש ומראה לקהל את הציור של הוריו מיום חתונתם בו הם עונדים את התלאי הצהוב. לאחר מכן עובר לציור של אמו בהיותה בהריון, עובדת כאחות בבית חולים בהולנד. אביו לא ראה את טימנס למעשה מיום היוולדו ועד לאחר המלחמה. הוריו, בשל המצב המסוכן נאלצו להסתתר. את סצנת המסירה של התינוק לידיים זרות צייר טימנס בצורה מעוררת השתאות. הידיים הגדולות שמקבלות את התינוק הרך, ללא פנים ללא חלקי גוף נוספים. תוך כדי שמיעת סיפורו של טימנס, הציור לכד את ליבנו מיד. ״אישה בת 24 עם תינוק ראשון, חודש מהלידה נאלצה למסור את בנה לידיים זרות כאשר היא אינה יודעת אם תוכל לראותו שוב”. טימנס  מספר כי הוא מצא מכתבים מאימו, שכתבה לו את כל מהלך הדברים שקרו בזמן המלחמה, היה חשוב לה מאוד לספר לו מהם שורשיו, היכן נולד, ומדוע נאלצה למסור אותו לידי אנשים זרים, כיוון שדאגה שלא יפגשו שוב.

לשמחתנו סיפורו של טימנס מסתיים בטוב. המלחמה נגמרה וטימנס ילד בן שנה ושמונה חודשים שב לחיק הוריו. טימנס מספר לקראת סוף המפגש על הקשר המיוחד שהיה לו בשנותיו הראשונות עם המשפחה המאמצת והוריו. “הרגשתי שם בבית, כל פעם שנולד לי אח או אחות חדשים הורי מסרו אותי למשפחה המאמצת לתקופה קצרה, כך היה להם יותר נוח״ את הקשר המיוחד ניתן לראות בציור נוסף בו טימנס עומד באמצע בין שני זוגות ההורים. הוריו וההורים המאמצים שהצילו את חייו. נקודת מבטו החיובית ואף האופטימית ניכרת בדבריו ומשתף אותנו בצורה קולחת ומרשימה את סיפורו האישי ותחושותיו.
הציור האחרון שהוא מציג לדבריו ״הוא כבר אחר, הצבע לא כל כך קודר״. זהו הציור של אחרי המלחמה. אביו עומד בכיכר העיר הורן ונואם מטעם יהודי המקום להולנדים העוברים ושבים, לאנשי המחתרת, לאלו שעזרו ליהודים, ומספר כי אביו הודה לאותם אנשים על העזרה שהושיטו לניצולים. ניכר כי חשוב לו לציין זאת.

בסיפור העדות של מר טימנס, היינו עדים לקשת מאוד גדולה ורחבה של אנשים שיכלו להגיב, משתפי הפעולה עם הנאצים, האנשים אשר בעל כורחם נראו כאילו הם משתפי פעולה אבל בעצם זה היה כדי להציל אחרים, וכמובן האנשים והמשפחות אשר סיכנו את חייהם והצילו יהודים. לשתי המשפחות אשר היו מעורבות בסיפור הצלתו של אריה-לוקי, הוענק אות חסידי אומות העולם. 

טימנס משתהה קמעה…ושואל גם היום אחרי כל השנים, כיצד הוא הצליח למרות הכל להנצל ולחיות ולעלות לישראל, לעבור את כל שלבי הישראליות כולל הצבא, להקים בית ומשפחה עם אשה ושלושה ילדים ועשרה נכדים. ״בזכות כל האנשים הטובים האלה יש המשכיות״, הוא אומר בגאווה. סיום אופטימי עם חיוך, ולנו נשאר להתרגש ולהודות על כך שעוד יש ניצולים שיכולים לספר את סיפורם גם לדור הבא.

את סיפור חייו המלא אפשר לקרוא בכתבה המצורפת מעיתון ״מקור ראשון״. 

לאחר סיום חלק העדות המשכנו בקטעי שירה מרגשים פרי עבודתם של ישראלים החיים בהולנד. עלו לשידור רועי שבת ובתו הדר בנגינת פסנתר ובשירה עם השיר ״לאורך הים״, מאת: איילה אשרוב. החיבור בין אב ובתו שהם דור שלישי ורביעי לשואה, בנגינה ושירה הוסיפו למימד הקשר המשפחתי והחיבורים המרגשים. אחריהם הופיעה להקת Ocean, עמי לוי ויסמין קדר, בשיר “אלוהים” שנכתב והולחן על-ידם. היצירה המקורית התאימה לערב מיוחד זה. 

בתום החלק הראשון עברנו למליאה הזום, שם התחלקנו לקבוצות בהם התנהל דיון אינטימי בקבוצות. בדיונים השתתפו משתתפים מהולנד, ומישראל, משתתפים מכל הגילאים, אשר שיתפו במחשבות וחוויות. עלו נושאים מרתקים, אפשר היה לראות את ההתמודדות של דור שני ושלישי לשואה מנקודת מבט ישראלית בהולנד מול נקודת מבט של הולנדים בישראל.

הרגע בו שגרירות ישראל בהולנד מעניקה אות חסידי אומות עולם למשפחת ואן־דן־ברגה שהצילה את טימנס בזמן המלחמה

תודות:

אריה (לוקי) טימנס, ניצול השואה על העדות
נירה סטרץ, עובדת משרד החוץ, לשעבר מנהלת המחלקה לדיפלומטיה ציבורית, שגרירות ישראל בהולנד
גילי גוראל על הנחיית האירוע

החלק המוזיקלי:
גד לב הוירטואוז
רועי והדר שבת לעמותת ״מוקה״
עמי לוי ויסמין קידר, צוות Ocean
קריסטינה סלמאן על השיר ״אלי אלי״

קבוצות הדיון:
ניר גבע על קטעי הקריאה, הדרכת צוות דיונים והנחיית קבוצת דיון
מיכל מדר-פורת על הנחיית קבוצת דיון
נועה ברום, על הנחיית  קבוצת דיון

הפקה טכנית:
ריקי נודלר, הפקה טכנית

הפקה:
קריסטינה סלמאן
מיכל מדר-פורת
גילי גוראל
לימור לוי