חברת הרכבות ההולנדית, ה-NS, החליטה לשלם פיצויים לניצולי שואה ובני משפחה של קורבנות יהודים שהיא שינעה בזמן מלחמת העולם השנייה, תחת הכיבוש הגרמני. כך דווח הערב (שלישי) ב-NOS. זאת, בעקבות דרישתו של ניצול השואה סאלו מולר, ומבלי הליך משפטי.
“החלטנו יחדיו לא לנקוט צעדים משפטיים אלא להקים ועדה”, אמר נשיא החברה, רוג’ר ואן בוסטל, לאחר דיון עם מולר. “הוועדה הזו תבדוק באיזה אופן אנחנו יכולים להעניק פיצויים אישיים”. עדיין לא ידוע מה יהיה סכום הפיצויים ומי יהיה זכאי להם.
הגרמנים עצרו את הוריו של מולר ב-1941, כשהיה בן חמש בלבד. כמו יהודים הולנדים רבים, הם הוסעו ברכבת מאמסטרדם למחנה הריכוז ווסטרבורק. “הם ישבו שם בדיוק תשעה שבועות. אז הם נלקחו ברכבת לאושוויץ והומתו בגז”, סיפר מולר לתוכנית האקטואליה Nieuwsuur.
הוריו של מולר. נעצרו כשהיה בן חמש
חברת הרכבות ההולנדית לא הביעה כל מחאה על הדפורטציה ההמונית של היהודים לווסטרבורק. הדבר השתלם. החברה הרוויחה כ-2.5 מיליון יורו על הטרנספורטים. ה-NS מילאה ללא התנגדות את המשימה שהטילו עליה הנאצים והעמידה לרשותם רכבות תוך עמידה בלוח זמנים שהיא עצמה הכינה. ב-2005 התנצלה החברה באופן רשמי על חלקה במלחמה ואף העמידה כמיליון יורו עבור חידוש אתר ווסטרבורק. אך עד היום היא מעולם לא הביעה נכונות לפצות את הקורבנות.
חשבונית לתשלום ששיגרה החברה לגרמנים עבור הטרספורטים
מולר עצמו הביע התרגשות וכינה את המהלך “יוצא דופן”. “זו תוצאה שאולי העזתי לחלום עליה, אבל לא ציפיתי לה. זה ריגש אותי מאוד ואני אסיר תודה שכך אירע. משמעות הדבר עבורי היא שה-NS מבינה שהסבל לא תם, שהוא עדיין קיים עבור יהודים רבים מאוד. לכן אני שמח שהחברה מבינה שעליה להעניק פיצויים בשל סיבות מוסריות”, אמר מולר.
המניע לדקירה בתחנת הרכבת המרכזית של אמסטרדם ביום שישי הוא רצון לבצע פיגוע טרור. כך מסרה המשטרה לאחר חקירה ראשונית של הדוקר. עוד נמסר כי החשוד הוא ג’אווד ס’, אפגני בן 19 המחזיק באשרת שהייה מגרמניה. כך פורסם הערב (שבת) בכלי תקשורת בהולנד.
ס’ דקר שני בני אדם אתמול במעבר התת-קרקעי המערבי באמסטרדם סנטראל, ואז נורה בידי שוטרים. הוא נפצע בפלג גופו התחתון באופן שאינו מסכן את חייו, ומאושפז כעת בבית החולים, תחת מעצר. הוא נחקר בסיוע מתורגמן. ביום שני יובא בפני שופט.
הרגעים שלאחר הדקירה בתחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם:
שני הנדקרים מאושפזים גם הם ומצבם קשה, אך לא נשקפת סכנה לחייהם. בדיווחים בתקשורת לאחר האירוע נאמר כי ככל הנראה מדובר בסכסוך פרטי שהידרדר לאלימות, אך כי כל הכיוונים נחקרים. ואילו כעת מתברר שהשניים הם תיירים אמריקנים ללא כל קשר לתוקף. על פי המשטרה, לא ניתן עדיין לחקור אותם. ה-NOS דיווח שהשניים עמדו ליד עמדת מודיעין כשהדוקר תקף אותם באמצעות “סכין גדולה מאוד”. שגריר ארה”ב בהולנד, פיט הוקסטרה, יצר קשר עם הפצועים.
סוכנות הידיעות ההולנדית דיווחה שמחקירת המשטרה עד כה עולה שס’ פעל לבדו. הרשויות בהולנד ובגרמניה חוקרות את האירוע במשותף, ומשטרת גרמניה פשטה על ביתו של החשוד והחרימה ממנו מחשבים וציוד אלקטרוני נוסף. המשטרה לא מסרה היכן בגרמניה הדוקר התגורר.
ראש הממשלה מרק רוטה התייחס היום לאירוע בעמוד הפייסבוק שלו: “אני רוצה להביע כבוד עמוק לשוטרים ולאנשי ה-NS (שירות הרכבות) שהגיבו בצורה הולמת למצב החירום”, כתב. המעשה הפחדני הזה מראה עד כמה חשוב שנשמור על עירנות גבוהה”.
ראש העיר אמסטרדם פמקה הלסמה ביקרה במקום לאחר האירוע. היא הביעה זעזוע מהדקירה והערכה לפעולה המהירה של המשטרה ועובדי רשות הרכבות. הלסמה הדגישה כי המצב באמסטרדם בכל זאת בטוח ואמרה כי היא מקווה שתושבי העיר ימשיכו בחייהם כרגיל. “אנחנו יכולים להתמודד עם הסכנה הזאת”, אמרה.
עיריית אמסטרדם, משרד התובע הכללי והמשטרה הודיעו כי לעת עתה אין בכוונתם לנקוט אמצעי ביטחון נוספים. לדבריהם, פעולתם המהירה והנחרצת של השוטרים הוכיחה שהעיר מוכנה להתמודד עם תקריות שכאלה.
היסטוריה בבירת הולנד. הפוליטיקאית פמקה הלסמה (Femke Halsema) תהיה לאישה הראשונה לעמוד בראש העיר אמסטרדם. מועצת העיר הודיעה הערב (רביעי) כי היא מאמצת את המלצת הוועדה המיוחדת שתמכה במינוי הלסמה לראשות העיר. הלסמה תהיה גם ראשת העיר הראשונה מטעם מפלגת השמאל GroenLinks, שבבחירות האחרונות הפכה למפלגה הגדולה במועצת העיר. מאז 1946 היו כל ראשי העיר חברי מפלגת העבודה (PvdA).
“החלטת מועצת העיר משמחת אותי וממלאה אותי גאווה וענווה. זו זכות גדולה להיות מסוגלת לשרת את בני העיר שלי בתפקיד זה בשנים הקרובות”, כתבה הלסמה בתגובה שפרסמה באתר הרשמי שלה. ראשי עיר בהולנד אינם נבחרים באופן ישיר על ידי הציבור. ועדה מיוחדת בוחנת את המועמדים ומגבשת המלצה, ומועצת העיר דוחה או מאמצת אותה ומעבירה אותה לאישור פורמלי של הממשלה והמלך.
הלסמה תחליף את ראש העיר הזמני יוזיאס ואן ארטסן, שמונה לתפקידו כאשר ראש העיר הקודם, אברהרט ואן דר לאן, הלך לעולמו באוקטובר האחרון. על התפקיד הנחשק התמודדו 85 מועמדים – 69 גברים ו-16 נשים.
“חדה ומלאת עזוז בדיונים בפרלמנט”. הלסמה (האתר הרשמי, Harold Pereira)
הפוליטיקאית בת ה-52 התחילה את דרכה הפוליטית במפלגת העבודה ההולנדית אך לאחר כמה שנים הצטרפה לשורות מפלגת השמאל הירוקה. היא שירתה כחברת הפרלמנט ההולנדי מ-1998 ועד 2011, והייתה במשך שמונה שנים יושבת ראש סיעת GroenLinks. מאז עזבה את הפוליטיקה הארצית מילאה הלסמה מגוון תפקידים באקדמיה, בתקשורת, בוועדות מייעצות לארגונים וחברות שונות. היא מתגוררת במזרח אמסטרדם (Oost) עם שני ילדיה ועם בן זוגה, היוצר הדוקומנטרי רוברט אוי.
ה-NOS מתאר אותה כ”חדה ומלאת עזוז בדיונים. הרהיטות הפוליטית שלה זכתה לשבחים. נראה היה שמצפה לה תפקיד כשרה והמגזין Intermediair כתב ב-2010 כי היא אחת המועמדות הטובות ביותר לראשות ממשלת הולנד”. אך לא כולם מרוצים מהבחירה. כששמה עלה כמועמדת מובילה לראשות העיר חתמו כ-7,000 אמסטרדמים על עצומה המתנגדת לכך. יש הרואים בה אליטיסטית מדי ויש החוששים מחוסר הניסיון שלה בתפקיד ביצועי ומחוסר ניסיונה בפוליטיקה המקומית.
כמו בישראל, גם בהולנד מציינים את יום הזיכרון בסמיכות לחגיגות העצמאות. ב-4 במאי מציינים ההולנדים את יום הזיכרון שעל פי הגדרתו מיועד לזכר “כל הקורבנות, אזרחים כחיילים, שנפלו או נרצחו בממלכת הולנד או ברחבי העולם מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, במצבי מלחמה או במשימות לשמירת השלום”. מידע נוסף על אירועי הימים האלה ניתן למצוא באתר הוועדה המארגנת, באנגלית ובהולנדית. הנושא השנתי הוא ההתנגדות לכיבוש הנאצי (verzet).
במרכז יום הזיכרון עומד הטקס הממלכתי בכיכר דאם באמסטרדם, ולצדו טקסי זיכרון בערים ובאתרים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כמו למשל מחנות הריכוז שמהם נשלחו יהודי הולנד אל ההשמדה. בשעה שמונה בערב בדיוק מציינים ברחבי המדינה שתי דקות דומייה. רבים ממקומות הבילוי מחרישים את המוזיקה, התחבורה הציבורית עומדת מלכת ומטוסים מנועים מלטוס מעל לכיכר דאם. בהיעדרה של צפירה נקרא הציבור לזכור בעצמו את שתי דקות הדומיה ולכבד אותן. הוועדה המארגנת עורכת לשם כך קמפיין תקשורתי שכולל בין היתר ידוענים שמספרים מדוע הם מקיימים את שתי דקות הדומיה.
לו”ז האירוע המרכזי באמסטרדם:
הזוכה בתחרות המשורר הצעיר, Gytha te Nijenhuis, בת 17
18:00 דלתות כנסיית Nieuwe Kerk ייפתחו לציבור ובמקום ייערך קונצרט זיכרון מיוחד.
19:20 סיום הקונצרט, האורחים יוצאים לכיכר דאם.
19:50 תחילת טקס הזיכרון והנחת הזר המרכזי על ידי המלך והמלכה.
20:00 שתי דקות דומיה. לאחר מכן ממשיך הטקס. בין היתר כולל הטקס הנחת זרים ופרחים. בכל שנה נערכת תחרות כתיבת שירה לנוער והזוכה מקריא את שירו בטקס.
יום השחרור
למחרת משתנה האווירה וההולנדים חוגגים את יום כניעת הצבא הגרמני ואת שחרורם, ונקראים להקדיש מחשבה גם לאלו ברחבי העולם שעדיין נאבקים למען חירותם ומתמודדים עם סכסוכים אלימים. גולת הכותרת של אירועי היום הם “פסטיבלי השחרור” (Bevrijdingsfestivals) הנערכים בכיכרות הערים הגדולות ברחבי המדינה. האירועים כוללים בעיקר מופעי מוזיקה, מצעדי כלי רכב צבאיים ועוד. באתר של כל עירייה ניתן למצוא פרטים מדויקים על האירועים הנערכים בעיר. רבים מהתושבים מניפים את דגלי הולנד, אותם דגלים שנאסרו להנפה על ידי הכובש הנאצי.
מסורת נוספת היא “נאום 5 במאי” (mei Lezing). מדי שנה מוזמן דובר מעורר השראה, הולנדי או זר, לשאת דברים בנושא “חירות” במעמד הזוג המלכותי. ב-2015 הנואם היה הסופר הישראלי דוד גרוסמן. בכל שנה הנאום מתקיים בפרובינציה אחרת, והשנה הוא ייערך בפריזלנד. הנואמת היא סטינה ינסן (Stine Jensen), פילוסופית, סופרת ואשת טלוויזיה.
ינסן – סופרת, פילוסופית ויוצרת
החגיגות מסתיימות ב”קונצרט 5 במאי” על נהר האמסטל באמסטרדם. השנה יופיעו התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם והאמנים Maan, Willemijn Verkaik, CB Milton, Bastiaan Everink ו-Noa Wildschut.
הקונצרט מועבר בשידור חי בטלוויזיה הציבורית. הקונצרט ננעל בפרידה מהזוג המלכותי, שמפליג מהמקום לצלילי השיר We’ll Meet Again.
בערב יום השואה הלכתי לקופישופ הכי נעים בליידן. “ליידספליין” הוא לא קופישופ לתיירים. הרבה מהחבר’ה כאן קבועים, הם אומרים שלום זה לזה, מתיישבים לדבר. המקום קטנטן, שולחנות העץ יכולים להכיל רק 15 איש, ועוד כמה עומדים ליד הבר. על השולחנות צבעונים טריים שנראה שהאוויר המעושן עושה להם טוב. הקהל מגוון במראה, בגיל, בעיסוק. בפינה אחת סטודנטים מדברים בלהט, אישה מבוגרת נכנסת לקנות וממשיכה באופניים, ליד השולחן משחקים שמחט. חזלעח. בפינה, מצדו של הדלפק, תמונה דהויה בשחור-לבן מסגירה משהו מההיסטוריה של המקום. אישה עומדת גאה בפתח הבניין, לידה ילד. הם עוד לא יודעים מה יידרש מהם לעשות בעתיד, ממש במקום הזה.
בצדה השני של סמטה ציורית נמצא אחד הרחובות הראשיים של ליידן, הברייסטראט. כראוי לעיר אוניברסיטאית הוא רצוף חנויות ספרים מסוגים שונים. חנות הספרים De Kler במספר 161 היא אחת הגדולות שבהן. החלל הרחב מזמין להיכנס פנימה ולדפדף. מעל הכניסה תלוי שלט לבן ענק ועליו שיר שמבטיח שהספר אינו מת, הוא נושם והוא נשאר כאן. מי שיוריד עיניו מטה, מן השיר אל המדרכה, יראה ארבע שטולפרשטיינה, אבני נגף, שמנציחות את בני משפחת לוּבּ שחיו כאן וניהלו במקום הזה חנות רהיטים מצליחה, עד שנשלחו למותם.
אלו הם שני אתרים מתוך עשרות שישתתפו בחודש הבא במיזם Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet (“בתים יהודיים פתוחים – בתי תנועת ההתנגדות”). במסגרת האירוע שנערך ביום הזיכרון ההולנדי, 4 במאי, נפתחים לציבור בתים פרטיים ואתרים אחרים שבהם חיו יהודים לפני המלחמה או שבהם הסתתרו יהודים בזמן המלחמה. קרובי משפחה של ניצולים ומצילים, היסטוריונים, אנשי ציבור ואמנים משתפים את הקהל בהיסטוריה המשפחתית של מי שחיו ופעלו במקומות הללו. זוהי דרך אינטימית ומעוררת מחשבה להתוודע למה שקרה כאן, ברחובות ובחללים שבהם אנחנו חיים, הולכים, עושים קניות, מבלים, מעשנים ג’וינט. זו השנה השביעית שבה נערך האירוע ולראשונה משתתפת בו ליידן, עיר התעלות היפה והעתיקה, העיר שהיא ביתי בשלוש השנים האחרונות.
“ההסתתרות התחילה אחרי המלחמה”
את ג’אנט לוּבּ אני פוגשת בבית קפה ליד בית הכנסת בליידן, כמה עשרות מטרים מהחנות של בני משפחתה. “דבֵּר עם לוּבּ והכל יסתדר!” זה היה הסלוגן של חנות הכלבו הקטנה, שבנוסף לרהיטים נמכרו בה בגדים וטקסטילים. מעל לחנות גרו בני המשפחה שהיגרו ממונסטר שבגרמניה בתחילת המאה ה-20. סבה של ג’אנט, ארנסט לוּבּ, היה הצעיר מבין 12 אחים. הם היו יזמים ועסקו בייצור רהיטים ובמסחר. אחד מהם, פריץ לוּבּ פתח מפעל רהיטים מצליח באוטרכט, Pastoe, שקיים עד היום והתמחה בריהוט מודולרי הרבה לפני איקאה. ארנסט התיישב בליידן ונשא את יני לבית רוזה. היו להם ארבעה בנים ובת. אביה של ג’אנט, פאול, היה הצעיר מביניהם. המשפחה גרה בדירה מעל לחנות. הייתה להם מרפסת רחבת ידיים שבה נהנו לשבת כשמזג האוויר אפשר זאת. הם דיברו גרמנית בבית.
“צריך משהו? דבר עם לוב וזה יסתדר”
העסק שגשג ומדי שבוע פרסם הסבא ארנסט מודעות בעיתונים המקומיים. הוא סיפק אביזרים למופעי התיאטרון של הסטודנטים באוניברסיטת ליידן. כתחביב הוא עסק גם בגידול עופות מזנים מיוחדים ואף זכה בפרסים על כך. במשך 25 שנים שימש כיו”ר הקהילה היהודית בליידן. בנו פאול היה חבר בארגון הסטודנטים הציונים. “בקיצור, הייתה זו משפחה נטועה היטב בחברה”, מציינת ג’אנט, “ניגוד חד למשפחה שבה אני גדלתי”.
פנים אחת החנויות שהייתה בבעלות המשפחה
ג’אנט יודעת מעט על גורל משפחתה בזמן המלחמה. כמו במשפחות יהודיות רבות, הנושא היה בגדר טאבו. “את יודעת שהבית שלך שונה מזה של השכנים ואין לך אומץ לשאול למה. למה אצל השכנים חזלעח ונעים ואני מעדיפה להיות שם ולא לחזור לבית הקר שלי. בבית שלי אף פעם לא שרו. אבא שלי ניגן בפסנתר ויכול היה להיות מוזיקאי, אבל כציוני הוא למד הנדסת מים. אבל במלחמה הוא איבד הכל – גם את האידיאלים שלו”.
ארנסט וייני ושניים מבניהם, הנס והרברט, נרצחו באושוויץ, בטרזיינשטאט ובברגן-בלזן.
ארנסט וייני עם ילדיהם הנס, הרברט, גרטה וקורט. “משפחה נטועה היטב בחברה”
פאול פגש את אמה של ג’אנט, חנה, בזמן המלחמה. חנה הגיעה בגיל 12 מברלין להולנד, עם הקינדרטרנספורט. בני משפחה שהיו לה כאן היו אמורים להעלות אותה על אונייה לדרום אפריקה, שם חיכה לה אחיה הגדול. אבל בגבול הגרמנים לקחו את כל הניירות שלה והיא הגיעה לאמסטרדם חסרת מעמד. היא נשארה עם משפחתה ויחד איתם הצליחה להגיע למה שנודע כ-Kamp Barneveld, בתי מחסה שהיו אמורים לספק הגנה ליהודים נבחרים. שם נפגשו פאול בן ה-24 ויוהאנה בת ה-18. כשחלק מהמחנה עמד בסכנת פינוי הם החליטו להתחתן כדי לספק ליוהאנה הגנה של אזרחית הולנדית. הנישואים הצילו אותה מהטרנספורט לאושוויץ. בהמשך נשלחו גם היהודים המוגנים לטרזיינשטאט, אבל יוהאנה ופאול שרדו, כמו גם אחותו של פאול, גרטה, ואחיו קורט.
הכתובה של הוריה של ג’אנט שנכתבה בטרזיינשטאט. מתוך אוסףJoods Cultureel Kwartier
“תמיד הייתה לי תחושה שההסתתרות שלהם התחילה אחרי המלחמה”, מספרת ג’אנט על חיי משפחתה שלה. “לא חיינו בליידן. נדדנו ממקום למקום וגרנו במקומות קטנים ללא קהילה יהודית וללא קשרים ליהודים. חונכנו וגודלנו להיות הולנדים ככל האפשר. אחרי המלחמה ההורים שלי לא דיברו יותר גרמנית. הם לא רצו להיות בעלי מבטא, להיחשב לזרים. הם רצו לצלול לתוך החברה ההולנדית”. ג’אנט משתמשת במילה ההולנדית onderduiken שמשמעה המילולי “לצלול” והיא המונח המשמש לתיאור הירידה למחתרת של יהודים בזמן המלחמה, ההסתתרות.
“כשהתחלתי להתעניין בהיסטוריה המשפחתית לא היה לי כמעט כלום לעבוד איתו”, אומרת ג’אנט. לאחר סדרה של משברים אישיים היא החליטה ללכת לטיפול פסיכולוגי. “באיזשהו שלב המטפלת שאלה אותי ‘ומה בנוגע לרקע היהודי שלך?’ ואמרתי לה מה בנוגע אליו, אין לי כלום איתו. אבל לאט הבנתי שאני צריכה להתמודד עם העבר, להבין מיהם סביי ומה קרה”. ג’אנט התחילה לחקור. היא תחקרה את דודתה שהייתה אז בשנות ה-80 לחייה, פשפשה בארכיונים והלכה ללמוד היסטוריה יהודית באוניברסיטת אמסטרדם. היא גם הייתה שותפה להקמת ארגון תמיכה לבני הדור השני בהולנד. היא ביקרה עם אמה בברלין. “התחלתי לחגוג חגים יהודיים והזמנתי את אמא שלי ואני חושבת שזה היה חשוב לה. היא ידעה את ‘מעוז צור’ בעל פה ואת כל התפילות. היא התגעגעה לזה ולא ידעה שהיא מתגעגעת”.
כיום ג’אנט מדריכה סיורים ב”אמסטרדם היהודית”, בנוסף לעיסוקה כמוזיקאית. ב-2010 הונחו אבני הנגף להנצחת סבה, סבתה ודודיה בפתח חנות הספרים. היא דיברה על השתיקה סביב נושא השואה וציינה: “כשאינך יודע מיהי משפחתך, אתה חסר חלק מעצמך”. כשמארגני אירועי “בתים יהודיים פתוחים” פנו אליה בהצעה שתשתתף היא הסכימה מיד. “בעבודה שלי כמדריכת תיירים יש לי מגע עם אנשים צעירים, ובכל פעם אחרי הסיור אני כל כך מודעת לחשיבות של הציווי ‘לדור ודור’. צריך לספר. אני רק דור שני אבל אני הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה. זה חשוב להם”.
ג’אנט. הכי קרוב שהם יכולים להגיע לשואה
לשרוף מסמכים מתחת לאף של הנאצים
הליין קרומהאוט נולדה בליידן ב-1942 וכבר כתינוקת הייתה שותפה לפעילות להצלת היהודים של בני משפחתה. “אמא שלי הייתה מאוד גאה בילדים שלה וחשבה שהם הכי יפים בעולם, אבל כשהיא לקחה אותי בעגלה היא אסרה על אנשים להסתכל פנימה, פשוט כי מדי פעם היא הייתה מחליפה אותי בתינוק יהודי שהיה צריך להבריח. היא גם העבירה כלי נשק בתוך העגלה”, מספרת הליין בשיחה בסקייפ איתה ועם בעלה פרייק.
הליין כפעוטה לצד אחיה והוריה, שהוכרו כחסידי אומות העולם
משפחת קרומהאוט המורחבת הייתה מעורבת בהצלה וב-Verzet, תנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני, אך מרכז הפעילות היה ברחוב פיטרסקרקחראכט 28. היום ממוקם שם קופישופ מסביר פנים, אך אז הייתה שם חנות הירקות של סבתה וסבה של הליין, אנה וחרט קרומהאוט-מוי.
“אנה הייתה גברת חזקה מאוד”, מספרת הליין על סבתה. תחת הנהגתה הפכה החנות לתא של המחתרת ששימש להעברת ידיעות, נשק, מסמכים מזויפים, ולהחבאת יהודים. בכל רגע הוסתרו בבית שמעל לחנות כשמונה יהודים ממקומות שונים בהולנד, עד שנמצא להם מסתור בטוח יותר. “סבתא הייתה המארגנת שגרמה לדברים לקרות, היא לא פחדה אף פעם. סבא שלי היה מודאג יותר אבל גם הוא עשה את החלק שלו”. חרט היה מלווה את היהודים שהגיעו לבית, הוא העביר נשק בעגלת הירקות שלו וגם הציל רכוש של יהודים שגורשו מהבתים. “אבל הוא לא השתתף בפגישות ולא רצה לדעת כל מה שקורה. וזה כנראה היה טוב”, מציינת הליין.
המאורע הדרמטי ביותר היה הפשיטה הגרמנית על החנות בתחילת 1944. הקרומהאוטים הבינו שהדבר עומד לקרות והצליחו לפנות את היהודים שהסתתרו שם מבעוד מועד. אבל במקום נמצאו מסמכים מזויפים. אנה שמרה על קור רוח גם בזמן הפשיטה. “היא התלוננה לגרמנים שקר לה וביקשה רשות להגביר את האש באח. הם לא שמו לב שהיא זורקת לאש עוד ועוד מסמכים”. למרות מאמציה של אנה, בעלה ובנה רינוס נעצרו והועברו למתקן כליאה בסכוונינגן. האב המבוגר שוחרר לאחר עשרה ימים אך הבן נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין.
הסבתא אנה ובנה קור (אביה של הליין) בפתח החנות, שנותר על כנו. “היא לא פחדה מכלום”
בינתיים, גם הוריה של הליין, קור ונל הסתירו יהודים בביתם. באמצעות ארגון ההצלה של הסטודנטים באמסטרדם הועברו אליהם שתי ילדות יהודיות, חנה וייני, בנות שש ושלוש. בסופו של דבר הילדות נאלצו לעבור למחסה אחר, בדרום הולנד, אך הן המשיכו להשתמש בשם המשפחה קרומהאוט. הן ניצלו ולאחר המלחמה הגרו עם קרובי משפחה לארה”ב. הקשר עם מציליהן נותק עד שכתבה שפורסמה בשנות ה-90 אודות משפחת קרומהאוט הציתה שוב את זכרונן. הן נפגשו שוב עם משפחת קרומהאוט וזכו לקבל מכתבים שכתבו להן הוריהן לפני שנשלחו אל מותם בסוביבור. קור ונל גם אספו לביתם את הזוג היינץ ואנה נאוול ובתם התינוקת, ועוד שלושה יהודים לפחות. הם בנו להם מסתור מתחת לרצפה ודאגו למחסה חלופי לתינוקת כשהמצב נעשה מסוכן מדי. בסופו של דבר הם נאלצו לרדת למחתרת בעצמם, והליין מספרת שהיא זוכרת מסע אופניים ארוך מליידן לוולווה (Veluwe) שבמזרח הולנד. גם אחיו של קור, ריקוס, ואשתו קתרינה, עסקו בהצלה. הם לקחו לביתם את רות שטיינר בת השנתיים. לשכנים הם סיפרו כי זוהי בתה של קתרינה מלפני נישואיה, “הודאה” שלוותה כמובן בסטיגמה כבדה בחברה האדוקה שבה חיו. שני בני הזוג הוכרו כחסידי אומות העולם.
אלו הם ארבעה מתוך 5,595 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,706). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו נחרצות לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים. לצד זאת הייתה הולנד המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941.
הליין ובעלה פרייק ביום הנישואים ה-50. “מרגישה מחויבות לחיים”
“המשפחה שלי פעלה על בסיס האמונה הדתית החזקה שלהם ותחושת הצדק שלהם”, מספרת הליין. היא עצמה עבדה כמלווה ויועצת רוחנית לקשישים ולאסירים. “אבל בלי אלוהים”, מציין בעלה. “אני מאמינה בבני אדם ובאנושות, מאמינה שאנחנו צריכים לדאוג זה לזה כבני אנוש”, מסבירה הליין, שמתנדבת כיום בסיוע לפליטים. “הפעילות שלי קשורה לרקע המשפחתי שלי אבל גם לחיים האישיים שלי. אני שרדתי סרטן ואני חשה מחויבות לחיים”.
בדבריה מהדהדות מילותיו של דודה רינוס, ששרד את מחנה זקסנהאוזן. ביומן שניהל לאחר שחרורו כתב: “באחד ביוני 1945 הייתי בין הראשונים שחזרו, אני שמח להיות שוב בבית”. אך רינוס נשא עמו את צלקות המלחמה וסלד גם מפעולות הנקם שביצעו הולנדים במשתפי פעולה. “אין לי עוד אשליות לגבי המשמעות של המצב שבו ארצנו מצאה את עצמה. לא מפני שהיא הורעבה ונבזזה עד תום, עניינים אלו ייפתרו. אבל אובדן הניצוץ האנושי. אנשים רבים שבעבר רכשת להם כבוד התגלו כחסרי אנושיות כלפי אחיהם בני האדם”.
“קהילה ליום אחד”
הן הליין קרומהאוט והן ג’אנט לוּבּ יספרו על משפחותיהן באירוע “בתים יהודיים פתוחים” שיתקיים ברחבי הולנד ב-4 במאי, יום הזיכרון ההולנדי. מי שהגתה את הרעיון לאירוע היא דניס סיטרוּן, המגדירה את עצמה “אספנית של סיפורי משפחות ובתים”. דניס, נצר למשפחת יצרני המכוניות סיטרואן, מכירה מקרוב את השתיקה סביב השואה ואת הצורך לשבור אותה. אביה קארל נמלט מהולנד לאנגליה והצטרף לצי הבריטי כדי ללחום בגרמנים. כשחזר להולנד גילה שכל משפחתו נרצחה. “הוא התחתן עם שיקסע נחמדה”, מספרת דניס, “הוא עשה את זה באופן מודע, הוא לא רצה ילדים יהודים”.
דניס במהלך אירוע בית פתוח בבית משפחתה שלה. “אבא לא רצה ילדים יהודים”
אבל דניס ביקשה לעצמה את העבר שממנו רצה אביה להתנתק. “הייתי צריכה להמציא את עצמי ולמצוא את ההיסטוריה היהודית שלי. לא ידעתי את שמות הסבים שלי, לא היו לי תמונות של אף אחד”. בסופו של דבר, אחרי ביקור אצל קרובי משפחה בארה”ב שבו נחשפה לעבר המשפחתי, החליטה לפנות ישירות לאביה. “הוא מיד נתן לי ארגז עם מכתבים ותמונות. מזה למדתי שאסור לחכות ואסור לשאול, אלא פשוט להשיג את זה, לדרוש”.
דניס העמיקה בנושא והרחיבה את היריעה. היא הייתה המרכזת בהולנד של מיזם קרן שפילברג, העוסק בתיעוד מצולם של סיפוריהם של אלפי ניצולי שואה. “כששמעתי על שפילברג הבן שלי היה בן שמונה וחשבתי שאני לא רוצה שלא יהיו לו סיפורים. היו לי שנתיים של שיחות יומיומיות עם ניצולי שואה. זו הייתה אוניברסיטת הניצולים שלי”.
אבל תיעוד הווידאו הארוך נשאר בארכיון ולא קל להנגיש אותו לציבור הרחב. דניס חיפשה משהו נגיש וממשי. הרעיון למיזם הבתים הפתוחים נולד דווקא מתוך השכונה שלה באמסטרדם, הפלנטאז’, אזור שבו גרו יהודים רבים לפני המלחמה. “שכנים שלי סיפרו שאנשים באים אליהם, מישראל ומארה”ב, דופקים בדלת ומבקשים לראות את הבתים שבהם התחבאו או גרו קרובי המשפחה שלהם. הסתובבתי עם דחף לעשות משהו עם הסיפורים האישיים האלה. הבעלים של הבתים פתאום גילו את ההיסטוריה של הבית שלהם. הביקור של האנשים שנכנסים לבית ומספרים את הסיפור היה חוויה עוצמתית”. דניס התחילה עם אירוע שכלל 14 בתים בפלנטאז’. ב-2013 נערך האירוע לראשונה מחוץ לבירה וכלל שש ערים. בשנה שעברה נכחו כ-8,000 מבקרים במפגשי הזיכרון. השנה הוא מתקיים ב-19 ערים וב-170 אתרים.
איך ההיענות למיזם מצד בעלי הבתים?
“רוב האנשים פתוחים ומעוניינים לעבוד איתנו. הסיבה הנפוצה ביותר לתשובה שלילית היא שזו חופשה ואנשים לא נמצאים. כולם קצת ביישנים בהתחלה אבל אני לא שואלת אם הם רוצים, אני מציעה להם שיתוף פעולה איתנו ולא מנסה לשכנע אם אין נכונות”.
בכל שנה מתווספים לאירוע לוקיישנים חדשים וסיפורים שטרם סופרו, כמו הקופישופ/חנות הירקות בליידן שבה ניצחה משפחת קרומהאוט על מבצע הצלה רחב היקף, כמו חנות הספרים/חנות הרהיטים בליידן שהייתה בית למשפחת לוּבּ שהשואה עקרה את שורשיה. הלוקיישן הופך לאתר זיכרון לא רק למתים ולמותם, אלא גם, ובעיקר, לחייהם. הבית, המקום, הוא החוליה המקשרת בין עבר והווה, חוליה שחשיבותה עולה ככל שהניצולים עצמם מתמעטים. דניס מתארת כל התכנסות בבית כיצירה של קהילה קטנה וזמנית: “אנחנו קהילה של יום אחד, קהילה של זיכרון ליום אחד”.
רוב אירועי “Open Joodse Huizen – Huizen van Verzet” מתקיימים בהולנדית. שלושה מפגשים יתקיימו באנגלית:
לפני כמה חודשים לכד את תשומת לבי פוסט נוגע ללב באחת מקבוצות הפייסבוק המיועדות לישראלים בהולנד:
“אני נמצאת כבר תקופה ארוכה ומתישה בחיפוש אחר עבודה ומנסה נואשות כבר להתחיל את הקריירה שלי. הגעתי להולנד בדיוק בשלב הקריטי בו הייתי אמורה להשתלב בשוק העבודה. כמובן שהדברים זזים קצת בקצב אחר כשמהגרים למדינה חדשה, וכשיש צורך ללמוד שפה חדשה (ומעיקה). על מנת להתקדם פה המשכתי מיד ללימודי תואר שני, מה שניתן דחיפה קלה בהתקדמות אבל לא באמת. אני מוצאת את עצמי קוראת את הפוסטים שלכן ומקבלת את הרושם שרבות מכן נאלצו ‘להמציא’ את עצמן מחדש מבחינה מקצועית כשהגיעו להולנד. יש אמת בזה? או שאני סתם מניחה הנחות? שמתי לב שלא מעט נשים כאן עובדות כעצמאיות בכל מיני תחומים שונים ויצירתיים. ואני תוהה – האם זאת הדרך להתקדם? איך מישהי שהייתה בעברה עורכת דין/ עיתונאית/ מנהלת יח”צ הופכת להיות מורה ליוגה או מדריכת טיולים? האם באמת מציאות ההגירה מאלצת אותנו לבחור כיוונים חדשים ומשונים שעליהם לא חשבנו מעולם בעבר? אני חווה תסכול קשה מהמצב הזה, אני מרגישה כמו איזה פוטנציאל מבוזבז. מרגישה שהשנים עוברות ואני לא מצליחה להתרומם מקצועית ושוקלת האם באמת שווה לחפש כיוון אחר לגמרי??”
עשרות תגובות הביעו הזדהות וביקשו לעודד ולהביע תמיכה. הרי רבות כל כך מאיתנו נמצאות במצב הזה או במצב דומה. עזבנו קריירה מצליחה בארץ, או לפחות אפשרות לעבודה מספקת, ואנו נאלצות להתמודד עם מחסומי שפה ותרבות. חמש נשים ישראליות שעברו להולנד חולקות איתנו את ההתמודדות שלהן עם האתגר המקצועי והשינוי שהביא עמו. יש מי שנאלצו להתפשר כדי להתפרנס, ואחרות יכלו להישען על המשכורת של בן הזוג, חלקן יכלו להמשיך במקצוע (בערך) ויש מי ששינו כיוון לחלוטין. אבל לכולן הרילוקיישן/מעבר/הגירה היווה זרז למסע של חיפוש עצמי, מתסכל, מהנה, מאכזב, מעשיר.
הגר שפריר, בת 42, מתגוררת באוטרכט. במערכת יחסים. הגיעה להולנד בעקבות מערכת יחסים קודמת עם הולנדי. חיה בהולנד 12 שנים.
הגר בעבודה. “להתחיל שוב מכלום בארץ לא הייתה מבחינתי אפשרות ריאלית, אז נשארתי והשתקעתי”
“בארץ הייתי מזכירה רפואית בבית החולים רמב”ם. כיום אני Safety Specialist בחברה בינלאומית גדולה לייצור מערכות רפואיות מושתלות כגון משאבות אינסולין, קוצבי לב, מסתמי לב וכו’. אני אחראית לנושא האיסוף, המעקב והדיווח של תופעות לוואי במוצרי החברה ומייעצת לצוותי מחקר קליני בתחום בטיחות המוצר. קורות החיים שלי רצופים מעברים חדים, רובם לא ממש מתוכננים. סיימתי לימודים במגמת אדריכלות בבי”ס תיכון לאמנויות, ואז תואר ראשון במדעי המדינה וקרימינולוגיה. במהלך הלימודים באוניברסיטה עבדתי בתמלול טקסטים רפואיים. הניסיון הלא שגרתי הזה עזר לי להתקבל למשרת מזכירה רפואית שכללה תמלול טקסטים רפואיים באנגלית ברמב”ם.
המעבר להולנד וניסיוני כמזכירה רפואית פתחו בפניי דלת לקריירה מרתקת בתחום שהיה אז חדש ומתפתח, תחום המעקב אחר תופעות לוואי בתרופות, אליו הגעתי דרך חברים במקומות הנכונים. לפני כחמש שנים האיר לי המזל פנים שנית, וכשהטלפון ההולנדי שלי צלצל בזמן ביקור בארץ, ובצד השני הציע לי מגייס כוח אדם עבודה במאסטריכט, שעתיים וחצי לכל כיוון ברכבת, קצת נבהלתי, אבל משהו בפנים אמר לי שזו תהיה טעות לסרב. אני עובדת בחברה הזו כיום.
אני חושבת שאילולא הייתי הולכת בעקבות הלב, הנתיב המקצועי שלי כנראה לא היה מגיע למקומות שאליהם הגיע. כנראה שלא הייתי זוכה כלל להכיר את התחום שבו אני עוסקת כעת. ואולי השינוי המקצועי לא קשור כל כך למעבר להולנד; הוא חלק ממכלול שלם של שינויים בחיים האישיים שהייתי מוכנה אליהם נפשית. רציתי מאוד להתנסות בחוויה של חיים בארץ אחרת. מערכת היחסים שהביאה אותי להולנד דווקא, יחד עם המוכנות הנפשית לנסות כיוון אחר, היא שאפשרה לי להיפתח ולקבל את מה שנקרה בדרכי ולמצוא בתוך כך את הכיוון שלי”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
זמן קצר מאוד אחרי שעברתי להתגורר עם בן הזוג ההולנדי, הבנתי שזו לא הולכת להיות מערכת היחסים לה קיוויתי. אחד הפערים התרבותיים הגדולים ביותר בין הולנד לישראל הוא בכך שבישראל אנחנו גדלים בנתיב מאוד מוגדר: תיכון, צבא, טיול ארוך בחו”ל, אוניברסיטה, מערכת יחסים של שנה, שאחריה ברור לכולם שאם היא עדיין פועמת, אז היא חייבת להוביל לחתונה. בהולנד, אין דבר כזה. זוגות יכולים לחיות שנים על גבי שנים זה לצד זה מבלי למסד את הקשר בטבעת. זה לא מה שחיפשתי. ולמרות זאת, נשארתי שנים במערכת היחסים. מחד, בגלל החשש מהלבד במדינה זרה ומאידך, מתוך תקווה שאם אתמקד בהתפתחות האישית שלי, שותפי דאז לחיים יבחין וילך בדרכי. תקוות לחוד ומציאות לחוד – השינוי המיוחל לא קרה. בנקודת הזמן הזו, כשהבנתי שתהליך ההתאקלמות במדינה, שכולל את ידיעת השפה, יצירת מעגלים חברתיים והתפתחות מקצועית מתנהל בהצלחה, ואילו מערכת היחסים עדיין באותו מקום, נמצאתי בצומת החלטות: לחזור ארצה או להישאר בהולנד. להתחיל שוב מכלום בארץ לא הייתה מבחינתי אפשרות ריאלית, אז נשארתי והשתקעתי.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
ההחלטה האמיצה השתלמה: בתוך שבוע מהיום שבו הגיעה מערכת היחסים שלי לסופה, אנשים מופלאים באמצע הדרך, הולנדים וישראלים, התייצבו לצדי. בתוך שבוע מצאתי דירה יפהפייה בשכונה צעירה באוטרכט ואושרה לי משכנתא שיכולתי לממן בכוחות עצמי ועוד להשאיר קצת כסף בצד. וכשהדירה הייתה מוכנה לקבל את פניי, האנשים המתאימים והכלבה המשותפת שעברה יחד איתי, היו שם כדי לסייע לי במעבר ובהתאקלמות.
מה הצעד הבא?
זה לקח הרבה זמן, וקרה לגמרי במקרה, אבל האביר על הסוס נמצא בסוף 🙂 And it’s looking good so far
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
ידיעת השפה והיטמעות בתרבות המקומית היא אחד הדברים החשובים ביותר. אחריה פתיחות מתמדת לנסות ולהתנסות בחוויות חדשות. אני מאמינה באמת ובתמים שלכל מכשול טכני יש פתרון טכני ושאם ניסינו וראינו שהדרך שבחרנו לא עובדת, לא לחשוש לבחור דרך חדשה ושונה לחלוטין. הניסיון האישי שלי הפך אותי לאישה עצמאית ולימד אותי להציב גבולות ברורים על מה אני מוכנה להתפשר ומהם הדברים שעליהם לא אסכים בשום אופן לוותר.
“ההתנדבות השתלטה על לוח הזמנים”
ריקי נודלר, בת 46, מתגוררת במאסטריכט. נשואה לאורי ואמא לאלון (19), יערה (16), שירה (12) ואמיר (8). הגיעה להולנד בעקבות העבודה של בן הזוג, “לשנתיים, גג שלוש”. חיה בהולנד כמעט 14 שנים.
ריקי באירוע בבית הספר הבינלאומי. “מצאתי את עצמי חסרת מנוחה וזקוקה לתעסוקה”
“בארץ עבדתי בחברת הייטק שעוסקת בניהול מסמכים ותהליכים בארגונים, בתפקיד מנהלת לקוחות. ניהלתי כעשרה לקוחות בתחום הביטוח והבנקאות. היום אני בעלת עסק להפקת אירועים (PartycoolR) פעילה בקהילה הבינלאומית בעיר ושליחה של “השומר הצעיר” במאסטריכט”.
המעבר והשינוי
לפני המעבר להולנד הגעתי לרוויה ושמחתי על פסק הזמן שניתן לי מהלחץ והאינטנסיביות שבהם עבדתי. הייתי בתחום מעל עשר שנים, ורוב הזמן העבודה הייתה תובענית מאוד. היו אפשרויות להצטרף לחברה ישראלית פה, אך אפילו לא שקלתי אותן, רצית הפסקה וחשבתי שעם הזמן אמצא את דרכי. אחרי מספר חודשי התארגנות מצאתי את עצמי חסרת מנוחה וזקוקה לתעסוקה. התחלתי לארגן פעילות בחגים ישראלים, ולהתנדב בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיי. עם הזמן הפעילות ההתנדבותית השתלטה על לוח הזמנים, הייתי מעורבת בהפקת אירועים קטנים וגדולים, ופעילויות שונות בקהילה הישראלית והבינלאומית. אחרי עשר שנים של עשייה, ובעקבות משובים שקיבלתי, החלטתי להפוך את העיסוק הזה למקצוע. פתחתי עסק והיום אני מארגנת אירועים מכל סוג ומעבירה סדנאות, בעיקר מגשימה לאנשים חלומות. קשה לי לדעת אם השינוי היה מתרחש גם ללא המעבר. בארץ סגנון החיים ויוקר המחייה היה מחייב שתי משכורות ולא בטוחה שהיו לי האפשרות או היכולת לבצע את השינוי. אהבתי את העבודה שלי והייתי מאוד טובה בה, אז באמת שקשה לדעת.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
כמו בכל מסע גם פה היו עליות וירידות, לא תמיד הקהילה שבה פועלים היא תומכת ומשתפת פעולה, מכשול שעדיין לא הצלחתי לפצח. מה שעזר לי להתגבר הוא האמונה שאני עושה את מה שאני יכולה בצורה הטובה ביותר, וזה מה שחשוב. עם הזמן אנשים מצטרפים ועוזבים וזה בסדר. דבר נוסף הוא לפעול עם אנשים שמעוניינים בעשייה כמוני, היחד הזה הוא כוח.
מכשול נוסף הוא השיווק העצמי שלי כעסק, לא קל לי לבצע אותו, ואני לומדת כל יום לשחרר את המחסומים והמעצורים ולהתקדם קדימה.
מה שבטוח שבכל מכשול ואכזבה עזרו לי האנשים הקרובים אליי (בבית אבל גם מעבר לים) שתמיד יש להם אוזן קשבת ועצה טובה, ויכולים להסתכל על הדברים מרחוק ולתת לי שיקוף אובייקטיבי של המצב.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלי הוא האירוע הבינלאומי בבית הספר הבינלאומי. זה פסטיבל של תרבות, אוכל, צבע ומוזיקה. הפקתי את האירוע לראשונה לפני 11 שנה, כשעוד היה קטן וחמוד. עכשיו זה אירוע ענק בהשתתפות של כאלפיים מבקרים, עם דוכנים מכל העולם. המדהים הוא שהכל נעשה בהתנדבות של כל הצוות שמונה עשרות אנשים. נתינה עצומה של קהילה עבור הקהילה. השנה דרך אגב לקחתי שנת שבתון והאירוע יופק על ידי מישהי אחרת. אני מתכוונת לבוא כאורחת וליהנות מכל הטוב שיהיה שם.
מה הצעד הבא?
הרחבת הפעילות של העסק שלי, לעוד אירועים מכל הסוגים שרק אפשר. הרחבת פעילות קן מאסטריכט של השומר הצעיר, ופעילות הקהילה הישראלית במאסטריכט, שמונה כ-40 משפחות.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
בהתחלה לקחת כל יום ביומו. המעבר הוא לא קל אבל צריך לדעת ליהנות מהדברים הקטנים. בימים הראשונים שלי פה, צלצול פעמוני הכנסייה וכוס קפה עם חברה ליד הנהר היו הדבר הקטנים ששימחו אותי גם בימים קשים. אם את רוצה לנסות דברים חדשים לכי על זה, מקסימום תצליחי. זה בסדר גם אם לא הכל מצליח מיד, הרי גם ללכת לקח לנו זמן ללמוד.
וגם – תשמרו את העברית בבית שלכן. זו לא רק שפה, זה הרבה מעבר לזה, לא סתם קוראים לזה שפת אם, וגם אם הילדים מעדיפים שפה אחרת, תתמידו. בסוף זה ישתלם.
“בישראל סביר שהייתי נשאבת לשגרה בתור שכירה”
לירון סנדלר, בת 37, מתגוררת באמסטלפיין. נשואה לליאור ואמא לעומר (6 וחצי), רומי (4 וחצי) ועלמה (שנתיים). הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. חיה בהולנד שנה ושמונה חודשים.
לירון בעבודה. “חיפשתי מה עושה לי טוב, במה אני סבורה שאני טובה ויכולה לתרום”
“בארץ עבדתי כעורכת דין ובמשך כעשר שנים הייתי שכירה בחברת ביטוח בתחום נזיקין וביטוח. לפני כחודשיים הקמתי עסק חדש, Fruitfeest. אני מכינה מגשי פירות מעוצבים, זרי פירות ופרושי (סושי פירות) לכל אירוע. בהמשך אני מתכננת גם סדנאות לילדים”.
המעבר והשינוי
כשהחלטנו לעבור הייתי בחופשת לידה. בתחום שלי לא קיימת אפשרות לעבוד מרחוק ולכן היה ברור שלא אוכל לחזור למקום העבודה. היה ברור לי גם שעל מנת להמשיך לעסוק במקצוע בהולנד תחילה יהיה עליי ללמוד את השפה על בוריה ולעשות את ההשלמות המתאימות. לאחר שנים של עבודה ועשייה מצאתי את עצמי רוב הזמן בבית עם תינוקת כמעט בת שנה, כאשר בישראל סביר להניח שהיא כבר הייתה הולכת לגן.
חוסר העשייה בתחום המקצועי הביא אותי להחלטה לצאת לדרך חדשה. חיפשתי מה עושה לי טוב, במה אני סבורה שאני טובה ויכולה לתרום. לאור העובדה שקיימת כיום מודעות הולכת וגוברת למזון בריא, ראיתי הזדמנות להנגיש זאת באמצעות מגשי וזרי הפירות כתחליף לממתקים ושוקולדים באירועים. כמו כן גיליתי שבניגוד לישראל, יש מחסור בעסקים מסוג זה בהולנד. אם הייתי נשארת בישראל סביר להניח שהייתי חוזרת לחברת הביטוח לאחר חופשת הלידה ונשאבת לתוך השגרה היומיומית.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
העסק עדיין בחיתוליו. כמובן שיש צפי כבר לראות הזמנות רבות שזורמות וכרגע זה עדיין לא קורה ולכן קצת מאכזב אבל ברור לי שזה עניין של זמן. כרגע אני עוסקת יותר בפן הפרסומי ובניסיון להגיע למודעות של האנשים. אני מאמינה שיש לעסק שלי חשיבות רבה ופוטנציאל להתפתח.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
אני נהנית מהפידבקים של לקוחות שהזמינו מוצרים והיו מרוצים וכמו כן מתגובות של אנשים שעוקבים אחר עמוד הפייסבוק ואוהבים את המוצרים והרעיונות. זה נותן לי הרבה אנרגיה חיובית ורצון רב לעשייה.
מה הצעד הבא?
פנייה לבתי עסק כגון חברות הייטק להציע את מוצריי לאירועי חברה, ישיבות, מתנות לעובדים בחגים, ובמקרי מחלה, לידה וכדומה. אני סבורה שחשוב שמעסיק ידאג לאורח חיים בריא לעובדים בזמן העבודה. כמו כן אני מתכננת לערוך סדנאות לילדים להכנת סושי פירות, שיפודי פירות וכו’.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
עצה באנגלית – follow your dreams. אל תהססי לבצע את השינוי כי הרבה פעמים הוא נדרש והוא יביא איתו רק טוב. תעשי מה שאת אוהבת ואם זה תורם בצורה כלשהי לקהילה, מה טוב.
“להמשיך בעשייה ולא לשקוע בגלל נוחות”
סיון וינשטיין, בת 44, מתגוררת בהאג. נשואה ואם לשלושה (16, 13, 9). הגיעה להולנד לאחר 15 שנים באסיה, מתוכן 13 בסינגפור, לשם הגיעה בעקבות עבודה של בן הזוג. החיים בסינגפור קלים יותר אבל אפשרויות ההתפתחות האישית מוגבלות, גם לילדים. חיה בהולנד חצי שנה.
סיון. “בשבילי המעבר לכאן הוא קצת הליכה אחורה. אבל יש פה המון פוטנציאל לשינוי וגדילה”
“הרילוקיישן הראשון שלנו היה להודו, בעקבות עבודה של בעלי. יצאנו מהארץ עם תינוקת בת שמונה חודשים. לא היה קל להסתגל לתנאים שם. לכן כשהבן השני היה בן חודשיים עברנו לסינגפור. שם יכולתי להיות במשך שנה אמא טוטלית כמו שרציתי, ואז ללמוד ולעבוד. בסינגפור סיימתי תואר שני בתרפיה באומנות ועבדתי בבתי חולים, בתי ספר ובקליניקה פרטית מצליחה. עבדתי עם ילדים, משפחות, זוגות ומבוגרים עם משברי זהות. משמעות המעבר היא לוותר על הכל ולהתחיל מחדש. בתואר חקרתי השלכות של רילוקיישן על ילדים. עבדתי עם בני ארבע עד 18 שהתקשו בהשתלבות, חוו חרדות ואבל בעקבות מעבר ועוד. משם הגעתי למחקר על זוגיות ברילוקיישן. כשבני השלישי היה בן שש התחלתי את הדוקטורט שעוסק בזוגות ברילוקיישן. רילוקיישן מצריך זוגיות חזקה, פתיחות רגשית, הבנה וסבלנות ועל זה תמיד אפשר לעבוד. כיום, שישה חודשים אחרי המעבר הגדול שלנו, פתחתי את הקליניקה בהאג. אני עדיין מטפלת במטופלים מסינגפור, ישראל ואוסטרליה דרך הסקייפ וזה עובד מצוין.
ההחלטה לסגור את הקליניקה המצליחה בסינגפור לא הייתה קלה. אבל זו הייתה החלטה בשביל הילדים וגם לי לא היה שם מספיק מקום להתפתחות. עבורי, ההסתגלות לחיים פה כרוכה גם בהסתגלות לעבודות בית. בסינגפור יש עזרה זמינה בבית כל הזמן, ופתאום אני צריכה שוב לבשל, לעשות כביסה ואפילו להוציא את הכלבה. לא חשבתי שכל כך מהר אפתח כאן קליניקה אבל היה לי חשוב להמשיך לעשות משהו מעבר לילדים ולבית. ידעתי שזה יהיה לי יותר בריא. בשבילי המעבר לכאן הוא קצת הליכה אחורה. אבל יש פה המון פוטנציאל לשינוי וגדילה”.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא השפה. אני לא דוברת הולנדית. במוסדות הציבוריים לא תמיד יש להם סבלנות. לכן אני נעזרת בחברים הולנדים שהכרנו פה לתרגום. כמו כן חשובה להולנדים ההכרה מבחינה מקצועית. בהולנד יש המון בירוקרטיה בתחום הפסיכולוגיה וצריך הרבה סבלנות. תרפיה באומנות נלמדת פה בצורה אחרת והיא לא ברמה של מאסטר. בסינגפור כשיצאתי לעבוד היו מי ששאלו אותי למה אני עושה את זה, הרי בעלי מרוויח מספיק והחיים נוחים. אבל אני רוצה להמשיך לגדול. בכל המעברים היה לי חשוב לשמור על הזהות שלי כאמא, כאשת איש וכאשת מקצוע וזה דחף אותי באמת להמשיך בעשייה, בלמידה ובהתפתחות אישית ולא לשקוע בגלל נוחות.
מה הצעד הבא?
ממחקר ראשוני תחום התרפיה באומנות עדיין לא מפותח פה כמו בארץ ולכן אני מקווה לקדם, להסביר ולהרחיב את התחום פה.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
סבלנות! לא לשכוח שאת אמא ואשת איש אבל גם אישה עצמאית שחשובה לעצמה. לא לוותר על עצמך. בתור אמא את המודל לחיקוי של ילדייך. האתגרים שאת מציבה לעצמך ואופן ההתמודדות שלך חשובים לילדך כדי לגדול ולשאוף. חשוב ללמוד, להקשיב, לגדול ולהתפתח. לפעמיים זה נוח להיות בתפקיד האמא בלבד (שזה תפקיד מאוד חשוב, מאתגר ועבודה במשרה מלאה) אבל כדאי להמשיך לאתגר את עצמך כאישה עצמאית, לחפש ולפרוח.
“רחלי של עכשיו מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע”
רחלי לביא דגן, בת 47, מתגוררת בניימכן. נשואה לעדי ואמא לגל (21) ויניב (17). הגיעה להולנד בעקבות עבודה של בן הזוג, “לאחר שתקופת העבודה הסתיימה החלטנו להישאר”. חיה בהולנד 12 שנים
רחלי בסיור. “העסק החדש גורם לי להרחיב את גבולות הזהות שלי”
“בישראל סיימתי תואר ראשון בכלכלה ועבדתי מספר שנים בבנק. לאחר שתי לידות החלטתי לפנות לתחום החינוך המיוחד ועשיתי הסבה במכללת הקיבוצים. עבדתי במקצוע רק כשנה לפני המעבר להולנד. כיום אני בעלת עסק פרטי, “רק-עתיק”, Raqatiq, מארגנת ומלווה טיולי וינטג’ בעברית באזורים הכפריים בהולנד (אינסטגרם)”.
המעבר והשינוי
המעבר גרם לי לנתק מחיי המקצועיים בישראל. הייתי למעשה בתחילתה של קריירה שניה במקצוע קרוב מאוד ללבי שעליו חלמתי שנים רבות. הקריירה הזו נגדעה באיבה וכך מצאתי את עצמי בתהליך של חיפוש זהות עצמית חדשה. מערכת החינוך בהולנד שונה מאד מזו בארץ והדבר חייב לימודים גבוהים מן היסוד. לאחר התלבטויות התחלתי בלימודי תואר בעבודה סוציאלית. לאחר שנה הפסקתי את הלימודים מסיבות שונות ונאלצתי להתפשר על עבודה שאינה תואמת את כישוריי ויכולותיי. כבר כחמש שנים שאני עובדת בחברה סיעודית, מבקרת אצל קשישים בבתיהם ועוזרת להם במטלות הבית.
היכולת להתפשר ולקבל את המציאות כמות שהיא, הוויתור על חלומות ועל חלק מ”רחלי של פעם”, הקשר המתמשך עם אנשים והערכתם לרחלי “החדשה”, הצורך במציאת אתגר חדש – כל אלה הביאו אותי לדרכי החדשה, שכמו הרבה דברים בחיים, נפתחה לגמרי במקרה. אפשר לומר שהדרך בחרה אותי ולאחר שהבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה וצריכה, הלכתי על זה כל כולי. העסק החדש גורם לי להרחיב את גבולות הזהות שלי ונותן מענה על הרבה מאד צרכים. אין לי ספק שהשינוי קשור למעבר, לקשיים, לאתגרים שהוא הציב ולצורך לעצב לעצמי זהות חדשה שמתאימה לכאן ולעכשיו. נפתחתי לעולם, אני מעזה יותר מאי פעם וששה אלי כל אתגר.
שתפי אותנו בכמה מהתסכולים והאכזבות שחווית, וגם במה שעזר לך להתגבר על המכשולים
התסכול הגדול הוא שלא יכולתי לעסוק במקצוע שאהבתי ושנאלצתי לעבוד בעבודה שאינה תואמת את כישוריי. בהתגברות על הקשיים בדרך עזרו לי חשיבה חיובית ואופטימיות זהירה. בכל דבר אני מוצאת את הטוב, משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה. גם האוזן הקשבת של בן הזוג והתמיכה שלו בכל מה שאני עושה עוזרות מאד. למדנו לתמוך זה בזה ולחזק זה את זה בבחירותיו.
עשיתי כמה ניסיונות שלא צלחו להפוך תחביבים למקור הכנסה. במבט לאחור אני חושבת שהמכשול הגדול היה אני. רחלי של פעם הסתתרה. רחלי של היום מאתגרת את עצמה ונהנית מכל רגע.
שתפי אותנו בכמה הצלחות לאורך הדרך
כרגע ההצלחות קטנות. אני עובדת באינטנסיביות על יצירת מוכּרוּת בקרב קהל היעד שלי והגדלת החשיפה של העסק ברשתות החברתיות. כל פנייה היא הישג, כל טיול מוצלח הוא הצלחה.
מה הצעד הבא?
שמתי לב שאם אני דבקה בדרך שלי ועושה דברים בקצב שלי ולא מקשיבה לעצות של אנשים טובים, המון דלתות נפתחות, הרבה דברים ששמתי לי כמטרה פשוט מתרחשים. יש לי תוכניות רבות אבל הדבר הכי מרגש הוא פתיחת הבלוג שלי (שנמצא בתוך האתר שלי) והפיכתי לבלוגרית. עולם הבלוגינג הוא עולם נרחב ומעניין ואני כבלוגרית מתחילה עדיין לומדת איך לרתום את הבלוג לטובת קידום העסק שלי.
טיפים לנשים אחרות ברילוקיישן?
אני כאן כדי להישאר ולכן הטיפים שלי הם לנשים שרואות את עתידן מחוץ לישראל. הכי חשוב – ללמוד את השפה וליצור קשרים עם נשים מקומיות, להתערות בתרבות המקומית ולאמץ את הדברים שמתאימים לך. זה מרחיב את האופקים, מעשיר ושומר עלייך צעירה.
הולנד משנה באופן עקרוני את שיטת תרומת האיברים במדינה כך שבקרוב נהפוך כולנו לתורמי איברים אלא אם כן נתנגד לכך מפורשות. ברוב דחוק אישר היום (שלישי) הסנאט ההולנדי את חוק תרומת האיברים החדש, donorwet, שעל פיו כל נפטר ייחשב לתורם איברים, אלא אם הצהיר מפורשות שאינו מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו. 38 מחברי הסנאט (Eerste Kamer) הצביעו בעד החוק ו-36 הצביעו נגדו. החוק ייכנס לתוקף ביולי 2020.
על פי המערכת הקיימת כיום, אנשים בוחרים אם הם מעוניינים לתרום את איבריהם לאחר מותם (בשיטת Opt-in, בדומה לכרטיס אד”י הנהוג בישראל). ניתן לעשות זאת בקלות באתר donorregister.nl, שם ניתן לקבל מידע, להשלים את התהליך באופן מקוון או דרך הדואר. כך יכול כל אחד להירשם כתורם איברים ב-donorregister. כלומר, ברירת המחדל היא הימנעות מתרומת איבריו של המת. אולם רק 40% מהאוכלוסייה הצהירו מה ברצונם שייעשה בגופם לאחר מותם ונרשמו. החוק החדש משנה את ברירת המחדל ומכונן שיטה של Opt-out.
דייקסטרה. החוק שיזמה עורר דיון סוער בזירה הפוליטית ובתקשורת
את החוק יזמה חברת הפרלמנט פיה דייקסטרה (Dijkstra) ממפלגת D66 ותהליך אישורו ארך זמן ממושך. לפני כשנה וחצי אושר החוק בבית התחתון של הפרלמנט על חודו של קול והדיון על אודותיו נמשך בזירה הפוליטית ובתקשורת ההולנדית. המתנגדים טענו כי החוק פוגע בזכות חוקתית טבעית – זכות ההגדרה העצמית וכי אין למדינה זכות להתערב בתהליך הרגיש. התומכים מקווים כי השיטה חדשה תגדיל באופן משמעותי את תרומת האיברים וגם תביא להגדלת חלקה של הולנד כתורמת איברים בקרב מדינות אירופה המעבירות ביניהן איברים שנתרמו. בין היתר עסק הדיון בתפקידם של בני משפחה וביכולתם לומר את המילה האחרונה בנושא לאחר מות יקירם ולסרב לתרום את איבריו.
אז מעכשיו כולנו תורמי איברים?
בינתיים לא. החוק ייכנס לתוקף עוד שנתיים, לאחר קמפיין תקשורתי שיסביר לציבור את המצב החדש. עד אז נשמר המצב הקיים. בקיץ 2020 כל תושבי הולנד בני 18 ומעלה שלא נרשמו כתורמים יקבלו מכתב ובו הם נקראים להצהיר מהי החלטתם. אם לא תתקבל תשובה, לאחר שישה שבועות יישלח מכתב תזכורת. אם לא תתקבל תשובה לשני המכתבים יירשם התושב כמי ש”אין לו התנגדות לתרומת איברים”.
מהן הברירות העומדות בפניי?
באתר donorregister.nl (וכאן באנגלית) ניתן למלא טופס ובו ארבע אפשרויות: כן, אני מתיר לתרום את איבריי; לא, אינני מתיר לתרום את איבריי; אני מותיר את ההחלטה בידי בן/בת הזוג או קרוב משפחה אחר; אני מותיר את ההחלטה בידי אדם ספציפי. אפשר גם להסכים לתרום איברים מסוימים ולא לתרום אחרים.
אם כבר נרשמתי כתורם/לא תורם האם עליי להירשם מחדש?
לא, כל המידע נשמר ב-donorregister ונשאר בתוקף.
ומה לגבי קרובי המשפחה?
מעמדם אכן משתנה אך נשאר מכריע. מכיוון שכל תושב יהיה רשום ברישום התורמים הם אינם מחויבים להחליט בנושא (אלא אם כן הנפטר הטיל זאת על אחד מהם מפורשות). עם זאת, הם יכולים להביע התנגדות לתרומת איברים גם אם הנפטר הצהיר שהוא מעוניין בכך (ja) או שהוא נרשם כמי שאין לו התנגדות לכך (geen bezwaar) אך עליהם יהיה להראות שחרף כך לא היה הנפטר מעוניין בתרומת איבריו.
רגע לפני שהשנה מסתיימת, כמה אירועים שכיכבו בחדשות בשבוע החגים שעבר עלינו, מהתקרית הדיפלומטית המשונה עם איראן בגלל פיצוחים ועד לנתוני הרצח המפתיעים בהולנד, עבור במגיפת השפעת שמכה בארץ השפלה.
גריפה
אם נדמה לכם שכולם סביבכם חולים, אתם לא טועים. השבוע הוכרז רשמית על מגפת שפעת בהולנד. על פי המרכז ההולנדי לחקר שירותי הבריאות (Nivel) והמרכז הלאומי לשפעת. הקביעה שמדובר במגיפה התקבלה לאחר שבמשך שבוע שני ברציפות נרשמו למעלה מ-51 חולים בשפעת לכל 100 אלף תושבים. בעיקר ילדים מתחת לגיל ארבע הם שהובאו אל רופאי המשפחה.
“עד כה מדובר בשפעת מתונה”, אמרה ד”ר חה דונקר ל-NOS. “רוב החולים מחלימים לאחר כמה ימי מנוחה, שתייה מספקת ומשככי כאבים”. מי שסובלים מחום במשך יותר מחמישה ימים או חווים קשיי נשימה נקראים להגיע לרופא המשפחה.
מגיפת השפעת האחרונה בהולנד פרצה בחורף שעבר ונמשכה 15 שבועות. בדרך כלל אורכת מגיפת שפעת תשעה שבועות בממוצע. בהולנד ניתן חיסון נגד שפעת חינם למבוגרים בני יותר מ-60 ולאנשים אחרים בעלי בעיות בריאות מסוימות. מי שאינו חלק מקבוצת הסיכון יכול לרכוש את החיסון ולקבל אותו מידי רופא המשפחה.
לאחר ירידה שנמשכה עשרות שנים, הוכרזה 2017 כשנה מדממת במיוחד. על פי נתונים שפרסם המגזין Elsevier Weekblad, אירעו השנה 159 מקרי רצח – עלייה של 51 קורבנות מהשנה שעברה. ב-2016 נרשמו 108 רציחות בלבד ברחבי הולנד, והיה זה המספר הנמוך ביותר ב-25 השנים האחרונות. לשם השוואה, באותה שנה אירעו בישראל 102 מקרי רצח.
עלייה קלה נרשמה בשיעור הרציחות שבוצעו עלי ידי אנשים מעורערים בנפשם, מ-10% ל-12%. אחד המקרים המפורסמים בקבוצה זו היה הרצח של הצעירה אנה פאבר מאוטרכט שנעלמה בספטמבר במהלך רכיבה על אופניה. החשוד הוא מייקל פ. ששהה במתקן כליאה רפואי שבו התאפשר לו להתהלך חופשי חלק מהזמן, על אף שהורשע באונס שתי קטינות.
ב-10% מהמקרים הקורבן איננו המטרה של הרוצחים, אלא עובר אורח שנקלע לקו האש בסכסוכים הקשורים לכנופיות סמים ופשע מאורגן. רוב הרציחות מתרחשות בערים הגדולות. באמסטרדם נרצחו 16 בני אדם וברוטרדם 13. עם זאת, באמסטרדם נרשמה ירידה משמעותית לעומת 23 מקרי הרצח בשנת 2016. המספר הכללי השנה עדיין רחוק למדי מהממוצע ב-25 השנים האחרונות, העומד על 199 מקרים בשנה.
מתנות לנשים בלבד?
חבר הפרלמנט הנק קרול, יו”ר סיעת “חמישים פלוס”, הצליח לעורר זעם באיראן, בגלל שקית פיסטוקים. שגרירות איראן בהולנד חילקה לחלק מחברי הפרלמנט ההולנדים שי סמלי לחג המולד – שקית פיסטוקים מהודרת בליווי ברכה מהשגריר. קרול, הנודע בין היתר בתמיכתו בקהילת הלהט”ב בהולנד וגם בחוסר ההתעמקות שלו בפרטים, סבר שהמתנה נשלחה אך ורק לחברי פרלמנט גברים. קרול הגיב בכעס והזמין צוות של סוכנות החדשות POW News חובבת הפרובוקציות כדי לתעד את תגובתו. מול המצלמות הוא רוקן את שקית הפיצוחים בהפגנתיות אל פח האשפה.
“אני חושב שזה אידיוטי שאתה שגריר במדינה כמו הולנד ואתה מתעלם מהנשים חברות הפרלמנט. הוא עשה טעות שהוא התנהג כך כלפיי”, הצהיר קרול. באותו דיווח, שזכה לכותרת “השגריר האיראני שונא נשים”, רואיינה גם חברת הפרלמנט ז’נין הניס, שרת ההגנה לשעבר. היא הודתה שלא קיבלה מתנה משגרירות איראן, אך בדיפלומטיות רבה סירבה להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת.
ואכן, נראה שקרול נחפז מעט. למחרת דיווח ה-NOS כי מי שקיבל את המתנה היו ראשי סיעות ובעלי תפקידים הקשורים ביחסי חוץ, גברים ונשים כאחד. קרול הודה בטעותו אך סירב להתנצל: “כבר אמרתי כל כך הרבה פעמים ‘סורי’ בחיי, אז אפשר להוסיף גם את זה. אבל אני חושב שהתנצלות היא צעד אחד רחוק מדי. איראן לא ידועה לטובה בכל הנוגע לזכויות נשים, זכויות הומואים וזכויות אדם בכלל”. משרד החוץ ההולנדי נאלץ להתנצל, אחרי שהנושא עלה לדיון בפרלמנט האיראני, שבו, אגב, חברות גם נשים.
אלימות נגד נשים היא בעיה גדולה הרבה יותר מכפי שמראה הסטטיסטיקה. כמעט אחת מכל שתי נשים (47%) שחוו אלימות מעולם לא סיפרה על כך לאיש, לא למשטרה, לא לשירותי הבריאות, לחברה, לשכנה או לעמיתה. האלימות המדווחת היא רק שבריר מתוך המציאות.
כך נטען בדו”ח האחרון (2017) של המוסד האירופי לשוויון מגדרי (EIGE) שפורסם לפני כמה ימים, לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, המצוין היום (שבת) ברחבי העולם. הארגון פיתח שיטת ציונים המשווה את רמת האלימות נגד נשים בין מדינות האיחוד האירופי. השיטה כוללת בחינה של היקף התופעה, חומרתה, והמידה שבה היא מדווחת או לא מדווחת. הציונים מבוססים לרוב על נתונים שנאספו ב-2012. הציון הכללי לאיחוד הוא 27.5 מתוך 100 (ככל שהציון גבוה יותר המצב חמור יותר). הציונים נעים בין 22.1 לפולין עד ל-44.2 לבולגריה. ציונה של הולנד עומד על 31.5.
בדו”ח נטען כי 44.9% מהנשים בהולנד חוו אלימות פיזית ו/או מינית מידי אדם כלשהו מאז גיל 15. מבחינת החומרה נכתב כי 76.3% מהנשים סבלו מהשלכות בריאותיות של הפגיעה. בנושא דיווח על האלימות ניצבת הולנד במקום טוב יותר. “רק” 12.9% מהנשים שסבלו פגיעה פיזית ו/או מינית ב-12 החודשים האחרונים לא סיפרו על כך לאיש. ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה במידה הגבוהה יחסית של האמון שנותנים האזרחים ברשויות האכיפה והסיוע.
כדי להתמודד עם אלימות יכולה אישה בהולנד לפנות לרופא/ת המשפחה שלה, למיילדת שמלוונ אותה בהריון, או לעובדת סוציאלית.
לפניכן מספר ארגונים העוסקים בסיוע לקורבנות אלימות במשפחה ואלימות מינית. אם את חושדת שמישהי בסביבתך היא קורבן לאלימות או שמישהי נתנה בך אמון וסיפרה לך על מצוקתה, את יכולה לפנות לארגונים הללו לשם ייעוץ. לרוב ניתן גם לשמור על אנונימיות. כמובן שבמקרה חירום של סכנה מיידית יש לפנות למשטרה (112).
Veilig Thuis
0800-2000 קו חם 24/7
מאז שנת 2015 הרשויות המקומיות הן האחראיות המרכזיות למאבק באלימות במשפחה והתעללות בילדים. ארגונים ארציים שהתאחדו ויצרו ארגון כלל-ארצי חדש שנקרא Veilig Thuis (בטוחים בבית). זאת על מנת לאפשר טיפול אחיד ויעיל.
הארגון פועל על פי אזורים (כאן ניתן למצוא קישורים לאתרי הארגון על פי אזורים בהולנד) ומפעיל קו חם חינם שפועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. הקו ונותן מענה לקורבנות אלימות במשפחה, לעדים לאלימות, ואפילו למי שאחראים לאלימות ומעוניינים לשנות את התנהגותם. המספר הוא 0800-2000. המתקשרת יכולה להתייעץ לגבי עצמה, לדווח על אלימות שהייתה עדה לה או שהיא חושדת שמתרחשת. הקו מאפשר לדבר עם מישהו או מישהי שיקשיבו, יענו על שאלות ויציעו דרכי פעולה והכוונה להמשך עזרה. בתחילת השיחה תתבקש המתקשרת לומר באיזה אזור בהולנד היא נמצאת, והיא תופנה לסניף הפעיל באזורה. למרבה הצער, באתר הארגון באנגלית מצוין כי הקו החם פועל בהולנדית בלבד, ומומלץ לבקש עזרה מחברה דוברת הולנדית.
0900-9999-001 קו חם בימי שני עד שישי, בין 9:00 ל-17:00
הקו החם “לשבור את השתיקה” מיועד לקורבנות התעללות מינית ואלימות פיזית או נפשית, או לעדים לאלימות כזו.
“יחדיו נחפש את הסיוע שמתאים למצב שלך”, נכתב באתר הארגון. עוד מצוין שניתן גם לשמור על אנונימיות במגע עם העובדים. כדי לקבל סיוע או להתייעץ ניתן להתקשר למספר הטלפון 0900-9999-001. הקו פועל בשעות העבודה במהלך השבוע, לשלוח מייל או להתכתב עם נציג בצ’אט. בשיחה בצ’אט עם נציגת הארגון נאמר לדאצ’טאון כי לרוב ניתן לקבל עזרה באנגלית. לסיוע בשפות אחרות יש להיעזר במתורגמן.
זהו חלק מארגון גדול יותר, Slachtofferhulp Nederland (עזרה לקורבנות בהולנד), שמטרתו לעזור לקורבנות פשיעה ואלימות, תאונות דרכים ואסונות טבע. ניתן ליצור איתם קשר בטלפון, במייל או בצ’אט בשעות העבודה המקובלות. הם מספקים ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית ועזרה מעשית – חינם. המספר: 0900-0101.
Centrum Sexueel Geweld
0800-0188 קו חם חינם 24/7
“המרכז לאלימות מינית” מבקש לספק מענה מקיף לקורבנות אונס ופגיעה מינית, באמצעות סיוע וליווי רפואי, נפשי ומשפטי/פלילי. הארגון, שהוקם על ידי שתי נשים, ד”ר לפסיכולוגיה וסקסולוגית המתמחות בטיפול בנפגעות אונס, מפעיל 16 מרכזים אזוריים ברחבי הולנד וקו חם טלפוני הפועל חינם 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, במספר 0800-0188. בטלפון יפנו את הנפגעת למרכז באזור שלה, לשם תוכל להגיע ולקבל סיוע.
על פי האתר, מרגע ההגעה למרכז ועד עזיבתו מלווה הנפגעת באחות. תפקידה להסביר לה למה היא יכולה לצפות, ומהן האפשרויות העומדות בפניה. במרכז עובדים יחד אנשי רפואה, פסיכולוגים ואנשי משטרה וייעוץ משפטי כדי להציע טיפול מקיף וייעוץ. האתר מדגיש כי אחת ממטרות הצוות הוא לוודא שהנפגעת לא תיאלץ לספר את שאירע לה יותר מהמינימום הנחוץ. מודגש כי רצוי לפנות למרכז תוך שבוע מרגע הפגיעה. זאת כדי להגביר את הסיכוי להצלחת הטיפול או להבאת המבצע לדין (אם כך תבחר הנפגעת). למחרת הביקור במרכז תתקשר למטופלת “מנהלת התיק” שלה, אשת מקצוע (או איש מקצוע) שילווה אותה בהתמודדות הטיפולית ו/או המשפטית על פי צרכיה.
מטרת הארגון היא למנוע ולשים קץ לאלימות במשפחה ולניצול במסגרת מערכת יחסים. הם מספקים עזרה מיידית שתפורה לפי צרכי המשפחה, בתוך הבית, במידת האפשר, או במקלטים מחוץ לבית.
הארגון מפעיל “בתים כתומים” (Oranje Huis) שמייצגים גישה חדשה לטיפול בבעיות אלימות במשפחה על ידי הקמת מרכזי סיוע בולטים לעין בתוך השכונות. רוב המקלטים מיועדים לנשים וילדיהן, אולם קיימים מקלטים גם לגברים. הארגון מפעיל גם קו חם שניתן לפנות אליו במספר 0882342450. הארגון פעיל באזור צפון הולנד, אמסטרדם ופלוולנד.
מארץ ישראל החלוצית ועד תל-אביב וירושלים הסוערות של ימינו. מבן-גוריון במדבר, התוהה לגבי עברה ועתידה של מדינת ישראל, ועד לעסקנות פוליטית קטנה ונהנתנית. מניצולי שואה המחפשים את עברם ועד לחייה העכשוויים של משפחה פלסטינית משני צדי הגבול. מקומדיה רומנטית ועד דרמת פשע. פסטיבל Seret International חוזר להולנד בפעם השלישית עם מגוון רחב של קולנוע ישראלי משובח ומעניין. כל הסרטים מלווים בכתוביות באנגלית כך שזו הזדמנות טובה להזמין את החברים ההולנדים ולחשוף אותם קצת לעולם שממנו באנו.
“המטרה הראשונית שלנו היא לפתוח את התרבות הישראלית לקהלים שונים”, אומרת אודליה הרוש, מיוזמות הפסטיבל וממקימות דאצ’טאון. “בוודאי שאנו שמחות שישראלים ויהודים אוהבים ומגיעים לפסטיבלים שלנו אבל המטרה העיקרית היא להראות לקהלים נוספים את העשייה המדהימה שיש בישראל בתחום הקולנוע, את הרב-תרבותיות על כל רבדיה. העובדה שזו כבר השנה השלישית של הפסטיבל כאן מוכיחה כי לאט לאט הקהל המקומי והבינלאומי מתוודע ליצירה הישראלית”. הרוש הגיעה להולנד לפני ארבע שנים, בעקבות העבודה של בעלה. את זמנה היא מחלקת בין אמסטרדם, תל-אביב ולונדון, שם נולד פסטיבל סרט. הרוש, בוגרת תואר שני בתקשורת ומנהלת שיווק בעבר, חברה לענת קורן, מו”ל ועורכת העיתון “עלונדון”, ולפטי הוכמן, חברת האקדמיה הישראלית לקולנוע. לפני שש שנים ערכו לראשונה את הפסטיבל בלונדון ומאז הוא התרחב גם להולנד, לגרמניה, ואפילו לצ’ילה, ארץ הולדתה של הוכמן.
“בחרנו ערים שיש בהן הרבה אפשרויות לחיי תרבות ובכל הערים מגיע קהל אוהב קולנוע שמגלה הערכה רבה גם לקולנוע הישראלי”, אומרת קורן, “בסופו של דבר גם התגובות לסרטים בכל הערים דומות. סרט טוב הוא סרט טוב שמדבר למגוון נרחב של קהלים וברבדים רבים”.
ואכן הפסטיבל מביא השנה סרטים שזכו לביקורות נלהבות בארץ ובעולם, וגם לא מעט זוכים בפרסי אופיר ובפרסים בינלאומיים. בנוסף בולטת בו נוכחות נשית – ארבעה סרטים בוימו על ידי נשים ולפחות חמישה מציבים במרכז העלילה אישה או מספר נשים. בהתאם לכך יתארחו בפסטיבל שתי שחקניות ישראליות מצליחות: יבגניה דודינה, שחקנית התיאטרון והקולנוע הוותיקה ועטורת הפרסים המככבת בסרט “שבוע ויום”, ואניה בוקשטיין, כוכבת “לב שקט מאוד”, מועמדת לפרס אופיר ועשויה להיות מוכרת לחברים ההולנדים מהופעתה ב”משחקי הכס”. שתיהן יענו לשאלות הצופים בהקרנות סרטיהן במהלך הפסטיבל. כמו כן יגיע לפסטיבל השחקן שי אביבי, המככב גם הוא ב”שבוע ויום”.
ולטובת הצופים המוגבלים בזמן, שאלנו את המארגנות על אילו סרטים הן ממליצות:
ההמלצות של פטי – אומץ וחשיפה
“שני הסרטים שעליהם אני ממליצה הם ‘לא פה, לא שם’ של מייסלון חמוד, שהיה אחד הסרטים המועדפים לקבלת פרס אופיר השנה. סרט אמיץ ויפה של במאית מוכשרת ביותר. הסרט השני גם הוא של במאית – ‘לעבור את הקיר’ של רמה בורשטיין. עוד במאית מוכשרת ביותר, שחושפת את הקהל לצד פחות מוכר של החברה החרדית, בצורה קלילה ומעניינת”.
לא פה לא שם הוא סרט הביכורים של חמוד, ושתיים מהשחקניות בו זכו בפרסי אופיר (שאדן קנבורה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר ומונה חווא בשחקנית המשנה). הסרט עוקב אחר שלוש צעירות ישראליות ערביות השוכרות יחד דירה בתל-אביב. לילא, עורכת דין ילידת נצרת, סלמה, תקליטנית מתרשיחא, ונור, סטודנטית דתייה מאום אל פחם. שלושתן חוות, כל אחת באופן אחר, ניכורווניתוק מהחברה המסורתית ממנה באו וממשפחותיהן. גם בלב החברה הליברלית התל אביבית בה מצאו השלוש מפלט מסוים, הן מתקשות להרגיש שייכות בשל מוצאן הערבי. הביקורות כינו אותו “אירוע קולנועי… קול חדש, נטול זיוף וצביעות, מספיק חזק וצלול כדי להדהד למרחקים, להביא אליו צופים וצופות מכל הקצוות ובעיקר לגרום להם להסתכל אחרת על מה שמסביבם” (אבנר שביט, וואלה!).
לעבור את הקיר הוא קומדיה רומנטית יוצאת דופן של בורשטיין עטורת השבחים. כמו סרטה הקודם, “למלא את החלל”, גם הוא עוסק באמונה דתית ובנשים בעולם החרדי. מיכל (נועה קולר) היא חוזרת בתשובה בת 32 שעומדת להינשא לבחיר לבה, אך חודש לפני החתונה הוא מחליט לבטל. היא מסתייעת בסגולות ובשדכנים, וחוזרת למסלול של דייטים מייאשים עם שלל חתנים פוטנציאליים, אך ללא תוצאות. ברגע של ייאוש ואמונה גם יחד היא מחליטה שתתחתן בנר שמיני של חנוכה וממשיכה בהכנות כרגיל, כשכולם סביבה ממתינים להתפוצצות הבועה. הסרט זכה בשלושה פרסי אופיר: עיצוב התלבושות, השחקנית הראשית הטובה ביותר לקולר, ופרס התסריט לבורשטיין.
ההמלצות של ענת – הומור ואווירה
“הסרטים פשוט נפלאים וזה לא קל להמליץ על אחד או שניים. אני אישית אוהבת מאוד את ‘נורמן’ של יוסף סידר, זה סרט אווירתי עם מסרים מיוחדים ומשחק מצוין של ריצ’ארד גיר וליאור אשכנזי. כמו כן אשמח להמליץ על הסרט הדוקומנטרי ‘שלום איטליה’ שיש בו הרבה הומור ומערכת יחסים מרתקת בין שלושה אחים קשישים שנוסעים לחפש את הבית שבו הסתתרו בזמן השואה”
נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי הוא שמו המלא של סרטו של סידר המוכר מסרטים מצליחים כמו “בופור” ו”הערת שוליים”(שאף זיכה אותו במועמדות לאוסקר). נורמן אופנהיימר הוא עסקן יהודי ניו יורקי עלוב למראה שמנסה ללא לאות לפלס את דרכו בעולם של פוליטיקאים ואנשי עסקים, ולהקדיש ממרצו גם לבית הכנסת שלו. הוא מתיידד עם פוליטיקאי ישראלי צעיר חובב מותרות, וכשזה נבחר לראש ממשלת ישראל חייו של נורמן משתנים מן הקצה אל הקצה, ולאו דווקא לטובה.
שלום איטליה או שלושה אחים ומערה הוא סרטה השני של תמר טל ענתי, שסרט הביכורים שלה, “הצלמניה”, זכה לשבחים בארץ ובעולם. אל הרעיון נחשפה טל ענתי במקרה במהלך ארוחת ערב משפחתית. אביו של בן זוגה סיפר כי הוא נוסע לטוסקנה עם שני אחיו, כדי לחפש את המערה שבה התחבאו בילדותם כאשר ברחו מהנאצים. “ברגע ששמעתי על המסע הזה של האחים לטוסקנה, היה ברור לי שאני חייבת להצטרף”, סיפרה ענתי ל”ישראל היום”. “יצאתי בלי לדעת עם מה אני חוזרת ואם יש בכלל מערה. הייתה לי אינטואיציה חזקה, וידעתי שיש שלוש דמויות שכל אחת מהן מחזיקה סרט בנפרד”. ענתי התלוותה לבובי, לאנדריאה ולעמנואל, למסע בעקבות המערה, תוך כדי שהם עוסקים במהות המתעתעת של הזיכרון: מה בחר כל אחד מהם לזכור מהאירועים ההם, ומה התעקש לשכוח.
ההמלצות של אודליה – חיבורים ורגישות
“מאוד אהבתי השנה את הסרט ‘לב שקט מאוד’ בכיכובה של אניה בוקשטיין, שהיא גם אחת מאורחות הפסטיבל שלנו. הסרט מראה חיבור רגיש ובלתי אמצעי בין אנשים שונים ודתות שונות שבעיניי הוא מאוד מעניין. סרט נוסף שמאוד אהבתי הוא ‘אבינו’, שזיכה את מוריס כהן בפרס אופיר עבור השחקן הטוב ביותר. על אף שבסרט מצולמות כמה סצנות אלימות, הסרט רגיש במיוחד ולדעתי כל אחד יוכל להתחבר לדילמה המוסרית הניצבת בפני השחקן הראשי”.
לב שקט מאוד מבוסס על אירועים אמיתיים שעובדו ביד חופשית על ידי הבמאי איתן ענר (“סיפור חצי רוסי”). נעמי הפסנתרנית בורחת מהקריירה התובענית ועוברת לגור בשכונת קריית יובל שבירושלים. עד מהרה היא מגלה שהגיעה לשדה קרב בין חילונים לדתיים וחרדים. כשהיא מתחילה לבקר בכנסייה בעין כרם השכנה כדי ללמוד לנגן בעוגב אצל הנזיר פבריציו היא חווה מסכת הטרדה והפחדה שטומנות בחובן תעלומה. הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טאלין ובוקשטיין זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. בוקשטיין תהיה אורחת הפסטיבל באמסטרדם ותענה על שאלות הצופים בשתי הקרנות הסרט.
אבינו, סרטו השני של מני יעיש (“המשגיחים”) זיכה אותו בשבחי המבקרים. אלה הכתירו אותו הן כ”אחלה סרט גנגסטרים” ו”סרט המכות הטוב ביותר שנעשה בארץ”, והן ככזה ש”ניחן בעומק מוסרי ותיאולוגי”. עובדיה (מוריס כהן) מתפרנס בקושי כמאבטח במועדון וכבעלים של חברת הובלות. הוא ואשתו (רותם זיסמן כהן, אשתו במציאות של מוריס) מנסים לשווא להביא ילד לעולם, ואחרי עוד כישלון מבקש עובדיה לממן לה טיפולים במרפאה פרטית. לשם כך הוא מסכים לעבוד כגובה חובות בשירותו של גנגסטר הנוהג לפקוד את המועדון, אך מוצא עצמו בדילמה מוסרית כאשר זה מציע לו הצעה שאי אפשר, או לפחות לא רצוי, לסרב לה.
סרטים נוספים בפסטיבל
ישמח חתני בבימוי אמיל בן שמחון יוקרן בערב הפתיחה של הפסטיבל. עולמה של קהילה ירושלמית שלווה מטלטל בעקבות מפגש מקרי עם רב כריזמטי צעיר. בעוד הגברים נסחפים אחריו, יוצאות נשותיהן למאבק על מקומן ומעמדן בניסיון לאחד מחדש את הקהילה.
שבוע ויום הוא סרט הביכורים של אסף פולונסקי, דרמה מצחיקה שובת לב. זוכה פרס הסרט הטוב ביותר פסטיבל הקולנוע ירושלים ומועמדת ל-7 פרסי אופיר. בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. לעומת זאת, אשתו ויקי, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה. אבל התכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו.
הסודות של איידה הוא סרטו התיעודי של אלון שורץ, זוכה פרס הקהל בפסטיבל “דוקאביב” 2016. יצחק ושפסיל, שני אחים שנולדו במחנה העקורים ברגן בלזן מיד לאחר השואה, חיו בצלם של סודות שהוסתרו מהם כל חייהם על ידי הקרובים להם ביותר. כתינוקות הם הופרדו, ולא ידעו אחד על קיומו של השני כל חייהם. הסרט מתעד את מסעם זה אל זה, ואל אמם המסתורית, ומעניק הצצה לחיים במחנות העקורים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
סיפור אהבה ארץ ישראלי הוא סרטו העלילתי של דן וולמן, המתרחש בארץ בימים הסוערים שלפני קום המדינה. המתח הפוליטי בין היישוב היהודי לערביי ארץ ישראל והמדינות השכנות הולך וגדל. פגישה מקרית מציתה במרגלית בת נהלל אהבה ממבט ראשון לעלי בן צבי, המוכתר של קיבוץ בית קשת, ובנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי. עלי שקוע בפעילות הגנתית אך לאט, לאט הוא מגלה את מרגלית, שרוצה להיות שחקנית ומנסה להסתגל לחיי הקיבוץ. הם קובעים תאריך לחתונה, אך המציאות הארץ ישראלית חזקה מאהבתם.
בן גוריון אפילוג במעמקי הארכיון נמצאו גלגלי פילם 35 מ”מ ובהם ראיון מצולם בן שש שעות, שמעולם לא הוקרן, עם דוד בן גוריון. השנה היא 1968, בן־גוריון כבר בן 82, חמש שנים לפני מותו וחמש שנים לאחר שהתפטר במפתיע מראשות ממשלת ישראל, זמן קצר לאחר פטירת רעייתו פולה. זהו העשור שבו מצא עצמו מחוץ למערכת הפוליטית. הוא חי בבדידות בביתו בשדה בוקר, התבונן מבחוץ על היישוב והמדינה, ערך לעצמו חשבון נפש והביע דעתו על המתרחש סביבו ועל עתיד האומה. בבימוי יריב מזור ובעריכת יעל פרלוב.
החטאים בבימוי אבי נשר הוא מותחן דרמטי המתרחש בישראל של שנת 1977, אותה שנה שבה מתרחשת עלילת סרטו הידוע “הלהקה”, אך בניגוד לישראליות החדשה והצעירה של הסרט המיתולוגי, בסרטו האחרון נרדפות הדמויות על ידי העבר. הסרט מבוסס על סיפורן האמיתי של שתי האחיות שוש אביגל ואלה מילך-שריף. כמו במדינה, העוברת מהפך פוליטי, כך גם בחיי שתי הגיבורות והוריהן מתחולל מהפך מטלטל, בעקבות סוד נורא שמתגלה לבנות על אירוע שהתרחש בתקופת השואה.
עניינים אישיים, סרט הביכורים של מהא חאג’, הוא דרמה קומית זוכת פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, שבמרכזה שלושה דורות של משפחה פלסטינית ישראלית. שנות הנישואין הארוכות והילדים שעזבו את הבית, גורמים לזוג הורים בנצרת לתקשר ביניהם באמצעות ילדיהם הרחוקים בלבד. בנם טארק מבקש להישאר רווק נצחי, אבל למייסא החברה הסוערת והלא מוצהרת שלו, יש תכניות אחרות. בתם האסרטיבית של בני הזוג מנסה לנהל לכולם את החיים ובעלה חולם על מקומות אחרים. הסבתא הסנילית עם החיבה המוגזמת והמסוכנת לדברי מתיקה מנסה כמו כולם לברוח – רק שאין לאן.
מי יאהב אותי עכשיו הוא סרט תיעודי מבית היוצר של האחים תומר וברק היימן, זוכה פרס “חביב הקהל” לסרט דוקומנטרי בפסטיבל ברלין. הסרט מביא את סיפורו של סער מעוז, בכור מבין שבעה אחים במשפחה דתית משדה אליהו, שיצא מהארון בנעוריו והחליט לעזוב ללונדון לנוכח תגובת משפחתו. במהלך חייו בלונדון הוא מעצב את זהותו מחדש תוך שהוא מתרחק ממשפחתו ומתנתק מהדת ואף הופך חבר במקהלת הגברים הגאים של לונדון, שהופכת למשפחתו האלטרנטיבית. הקרע עם המשפחה הביולוגית מעמיק אף יותר לאחר שסער מאובחן כנשא של נגיף ה-HIV. סער מחליט לשוב לארץ ולמשפחתו ולהתמודד עם החיים שהותיר מאחור, 17 שנה לאחר שעזב.
