Category: ישראלנדים

מארצ’יה ואלק מספרת למה היא שרה בעברית ומזמינה להצטרף לגרוּב. ויש גם כרטיסים חינם למופע

“היבּרוּ גרוּב” הוא הרכב קולי צעיר ומודרני באמסטרדם, שמבצע מוזיקה ישראלית עכשווית בעיבודים ווקאליים גרוּביים. ההרכב התחיל בקטן אבל מונה עכשיו כבר 16 זמרים וזמרות בניצוחה של נועם וזאנה. נועם, שהקימה את הקבוצה לפני שלוש שנים, זכתה בפרס אקו”ם לעידוד היצירה העברית (2014) והופיעה בפסטיבלים ברחבי אירופה כגון North Sea Jazz וג’אזהאד בגרמניה. היא המנהלת האמנותית – כותבת את כל העיבודים, מנצחת על החזרות ומלווה אותן בפסנתר.

בהרכב חברים הן הולנדים והן ישראלים שחיים בהולנד. עבור רבים מאיתנו, זוהי דרך טובה לשמור על קשר עם השפה והתרבות בישראל. לא כל החברים יהודים או ישראלים. חלק החליטו להצטרף לקבוצה בגלל עניין אישי ביהדות באופן כללי ובישראל בפרט. חלק מהחברים ההולנדים למדו עברית בהולנד ומרגישים שזוהי דרך מצוינת להישאר מחוברים לשפה – כמוני למשל. המשותף לכולנו הוא שכולנו אוהבים לשיר!

אנחנו תמיד שואפים ללמוד ולגדול. לאחרונה פרסמנו את הקליפ האמיתי הראשון שלנו, עיבוד ל”תותים” של אתניקס, ואנחנו מאוד גאים בתוצאה. אבל אנחנו רוצים להוסיף ולגדול, וזה אומר שמספר החברים צריך לגדול. אנחנו במיוחד רוצים להגדיל את האגף הגברי, שהוא קטן למדי (מצב שכיח ברוב המקהלות מסוג זה).

ההרכב שלנו הופיע בפסטיבל המקהלות בפרדיסו, בפסטיבל המקהלות היהודי ובאירועים נוספים. ביום ראשון, 19 ביוני, ייערך מופע הסיום של העונה וכולם מוזמנים ליהנות מהסאונד הגרוּבי שלנו, בעברית! 

דאצ’טאון מחלק לגולשיו שני זוגות כרטיסים למופע. פרטים בעמוד הפייסבוק שלנו. 

האם תכונות והתנסויות “ישראליות” יכולות לתרום להצלחה בחו”ל? נעה ברום על תעוזה, עצמאות והייחודיות שלנו כישראלים בחו”ל

“תגידי, איך את מסבירה את זה שכל כך הרבה ישראלים מצליחים בחו”ל?”, שאלה אותי חברה, “מה זה? התעוזה הישראלית? נכון שזו התעוזה הישראלית?”

השאלה הזו נשארה עמי לא מעט זמן. האם אכן ישראלים בחו”ל מצליחים כל כך כמו שהחברה הזו חושבת? יש לי השגות לגבי זה, ואין בידיי נתונים ברורים. אבל עם זאת אין ספק שיש רבים שאכן מצליחים. האם לישראליוּת שלהם יש מקום בהצלחתם? ואם כן – מהו? על כך רציתי לדבר היום, קצת אחרי שחגגנו את יום העצמאות ונזכרנו בדברים הטובים שיש לישראל להציע. הנה כמה מאפיינים של הישראליוּת שעשויים לדעתי להיות מדרבני הצלחה, אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

תעוזה מול מסורת

לתעוזה הישראלית יש מקום במשחק הזה, אין ספק. אנחנו עם של “מעיזנים” ובאופן כללי שמחים לקפוץ למים כשמעניין לנו. אינני זוכרת באיזה ספר זה נכתב, אבל פעם קראתי על כך שבישראל, אם אתה מתחיל מיזם ונכשל בו, אינך נחשב לכישלון לדיראון עולם. להיפך, אתה נחשב לתעוזתן וחדשן, וגם אם נפלת, הסביבה מצפה ממך שתקום ותתחיל מחדש. כך קל יותר לנסות ולהצליח.

התכונה הזאת עוזרת לנו גם בחו”ל. הרבה פעמים אנחנו מגיעים אל תרבויות שהן מסורתיות ושקולות יותר, פחות “סוערות”. ואולי משום שהכל נעשה על פי מורשת ארוכת שנים, גם הצורך בחידושים והרפתקאות אינו חזק כל כך כמו אצלנו. וכן, במידה רבה אנחנו הרפתקנים. התחושה של החיים על הקצה, כמו שהם מכונים בארץ, בעיקר בשל המצב הבטחוני, גורמת לנו לדעתי לא לפחד ולא לשקוט על השמרים.

עצמאות

את זה גיליתי בגלגולי הקודם כמורה בתיכון בלונדון. הזדעזעתי מהעובדה שהמבוגרים, מורים והורים כאחד, עשו הכל עבור התלמידים, מארגון מסיבות ועד התערבות ממשית במועצת התלמידים. הרי בארץ לא יעלה על הדעת שמסיבת חנוכה, פורימון או אפילו מסיבת סיום וספר מחזור יהיו מאורגנים אך ורק על ידי מבוגרים, נכון?!
אבל שם זה היה כך.
וכך נראים הדברים גם פה, בבית הספר הבינלאומי שבו הילדים שלי לומדים. אמנם פחות מבלונדון, אבל זה עדיין קיים. אני חושבת שתרבות תנועות הנוער שקיימת בארץ מאד תורמת לעצמאות הזו. בתנועה, בני 18 ו-17 מפעילים מחנות שלמים כמעט לבד, ונעזרים במדריכים בני 15 ו-16. אבל זה יותר מזה: מגיל צעיר יחסית ילדים בארץ חוזרים לבדם מבית הספר והולכים לבד לחוגים, ובכלל יש דרישה חברתית להסתדר לבד. אני רואה בזה משהו מבורך.

תנו את הכבוד לצה”ל

תקופת השירות הצבאי מאגדת בתוכה את הדברים שכתבתי כבר אבל יש בה עוד מרכיב חשוב מאין כמוהו – עם או בלי לשים לב, הרבה מאיתנו רכשו מקצוע בתקופת שירותנו הצבאי. יש שהמשיכו לעסוק בו, כמוני, שהייתי מש”קית וקצינה בחיל החינוך לפני 20 שנה והמשכתי לעסוק בהוראה. אבל בין אם המשכנו לעסוק בו בין אם לא, בכל זאת רובנו רכשנו כלים ומיומנויות, ואין זה משנה אם מדובר במכונאות, בפקידות, ברפואה או במערכות מידע. ובנוסף למדנו כיצד לעבוד בצוות.
למדנו אחריות.
למדנו להסתדר.

דם חדש

טוב, פה זה לא רק אנחנו, אבל אנחנו יודעים לנצל את זה נהדר לטובתנו. ממש כמו באגדה האורבנית על הבחור האיטלקי שנקלע להיות טבח במסעדה המשפחתית באיטליה. בבית הוא נחשב לבינוני עד לא מוצלח, עד שברח לניו יורק. כשהחליט בלית ברירה לפתוח מסעדה איטלקית כי לא היו לו ידע ומיומנויות אחרות, המסעדה שלו פרחה והצליחה. כי הוא בישל מהלב. כי הוא בישל שונה. כך גם אנחנו.

השוני שלנו יכול להיחשב “אקזוטי” ומיוחד. יש מי שיצליחו לרכוב על גל הייחודיות הזאת, שכוללת בתוכה את כל המרכיבים מהסעיפים הקודמים, ויביאו את עצמם לכדי הצלחה מסחררת.

ואיך זה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו?

אם נבין את הייחודיות שלנו, נבודד אותה ונעבוד עם היתרונות שלה, יש לנו יופי של סיכוי להצליח בחו”ל. אם נדע למקד את הייחודיות הזאת לתועלת המקום ונפעל מתוך כוונה לתת ולא מתוך ראייה של “תראו כמה אני יותר מוצלח”, נוכל לגרום לסובבים אותנו להבין כמה הם יכולים להיעזר בנו, ביכולות שלנו ובייחודיות שלנו.

מתוך המקום הזה יכולה לפרוח הצלחה גדולה.

אז שיהיה בהצלחה!

חנה ואן נורדן שמרה על קשר חם עם הכומר שהציל את חייה אך מעולם לא לקחה את בנה לראות את הבית שבו גדלה ובו ראתה בפעם האחרונה את אמה. את הסיפור קורע הלב הוא שמע מדודתו, ובביקור בבית הוא מצא מזכרת מהחיים שלפני המלחמה

בכל שנה ביום הזיכרון מוציאה מרייטה ברינקמן את השלט שעליו שמות האנשים שגרו פעם בבית שלה. בכל שנה הציגה את שמותיהם ואת תאריך הירצחם, מבלי שידעה עליהם דבר. עד שיום אחד דפק בדלת נמרוד, ומאחוריו חמולה ישראלית, וביקש לראות את הבית של סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.

מאייר ואן נורדן ומרתה ואן נורדן-ורדאון גרו בשפינוזסטראט מספר שלוש* באמסטרדם. “מאייר היה חייט והסדנה שלו הייתה בבית. מרתה ניהלה בבית פנסיון כשר שבו גרו כמה קשישים. כך הם קיוו להבטיח את עתידן של שתי בנותיהם”, כך נכתב על המשפחה הקטנה ב-Joods Monument, מיזם ההנצחה המקוון של יהודי הולנד. אך עם תחילת הכיבוש הנאצי בני הזוג עשו עוד משהו כדי להבטיח את עתיד הבנות – הם בנו מחבוא במרתף הבית, והסוו אותו מאחורי ארון.

“הם הבינו שיגיע היום שבו ידפקו בדלת”, מספר נמרוד בר-אור, נכדם של מרתה ומאייר. בתמונה בעמוד הזיכרון המוקדש למרתה נראית אישה צעירה מערסלת תינוקת שמביטה אל עבר האור. התינוקת היא אמו של נמרוד, חנה, הבת הבכורה. מרתה ואן נורדן הייתה ככל הנראה אישה בעלת תושייה. בנוסף לניהול הפנסיון בביתה, היא הייתה יו”ר ארגון הנשים של אגודת “נחליאל”, אגודה יהודית שפעלה באמסטרדם באותה תקופה. תושייתה, שאותה הורישה גם לבתה, עמדה להן באותו ערב במאי שבו דפקו השוטרים ההולנדים על דלת הבית.

“סבתא שלי הבינה שבאים לקחת אותם. היא מיהרה ודחפה את שתי הבנות לתוך המחבוא במרתף ויצאה החוצה לשוטרים. הם אמרו גם לסבא שלי להצטרף. ואז סבתא ביקשה רק רגע ואמרה שהיא שכחה את המעיל בבית. השוטרים נתנו לה להיכנס. היא ירדה למרתף להגיד שלום לבנות ויצאה”. הייתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו את אמן. מרתה ומאייר נספו בסוביבור ב-11 ביוני, 1943.

אולי יעניין אותך גם:

מה שקרה אז בקופישופ, מה שקרה בחנות הספרים
העשיר היהודי והחייל הגרמני שהצילו יהודים בהולנד  
התמונה שצולמה מחלון הבית שלי באמסטרדם, אז
הולנד, 1944: תינוק יהודי נולד בבּוֹר

רגל בדלת

חנה בת ה-17 ואחותה אלישבע בת ה-11 נותרו בחדרון הנסתר, שדלתו נסגרה ונתקעה. כשהצליחו לצאת לבסוף היה חושך. הן היו מבוהלות ובודדות. הוריהן הכינו אותן מראש, הן ידעו שבמקרה חירום עליהן להגיע לכתובת מסוימת באמסטרדם, אבל היה אז לילה ועוצר, והן פחדו. “אמא שלי, הילדה הבוגרת, גילתה יוזמה. היא ידעה שבסמוך גר רופא שיניים נוצרי. היא החליטה ללכת אליו ולבקש להעביר אצלו את הלילה”, מספר נמרוד.

“הן הקישו בדלת והרופא פתח אותה רק קצת. חנה אמרה שלקחו את ההורים והן מבקשות לישון אצלו הלילה. הוא סירב. חנה הכניסה את הרגל בין הדלת למשקוף ואמרה שאם לא ייתן להן להיכנס היא תלשין לגרמנים ותגיד שהוא מחביא יהודים. הוא נבהל והסכים להכניס אותן ללילה”.

למחרת הגיעו חנה ואלישבע לכתובת הייעודית. הייתה זו דירה קטנה בת שני חדרי שינה בשכונת פועלים באמסטרדם, ביתם של אדלה ולואי טייבום (Teeboom). “אדלה החליטה לעזור ליהודים לאחר שהייתה עדה לגירוש ההמוני הראשון בקיץ 1942”, נכתב באתר יד ושם. היא ובעלה ניהלו בדירתם מעין חדר מבצעים. הם קלטו יהודים שחמקו מהגירושים, ומילטו אותם למקומות מסתור ברחבי הולנד. אדלה הכניסה לביתה את חנה ואלישבע. במשך חודשים ארוכים היא העבירה אותן בין כמה מקומות מסתור אך כשאלה התבררו כלא בטוחים, החזירה אותן לדירתה. בכל פעם ששבו הנערות לדירה, הן פגשו שם יהודים נוספים שהסתתרו. לבסוף השיגה אדלה מסמכים מזויפים והביאה את חנה לביתו של כומר פרוטסטנטי בכפר הקטן למלרפלד, מזרחית לזוולה.

קשר חם

“הכומר לנדרט יוהאנס וסלדייק היה דמות ציבורית חשובה בכפר. הוא ידע היטב שהוא מסכן את חייו, אך בכל זאת פתח את ביתו בפני חנה”, נכתב באתר יד ושם. “חנה הייתה אמורה לשהות עמו רק כמה ימים, אך בסופו של דבר נשארה אצלו עד סוף המלחמה. לנדרט התייחס לחנה כאילו הייתה בתו ודאג לכל מחסורה. הוא חי אז עם דודותיו, שגם כן התייחסו לנערה כאל בת משפחה. מעולם לא ניסה לכפות עליה את אמונותיו הדתיות”.

 

במשך כשנה וחצי חייתה חנה בביתו של הכומר וסלדייק, שאף מצא מחבוא לאחותה באותו הכפר, לאחר שהמסתור שבו שהתה הופצץ. “אני שמעתי מאמא סיפורים רק על התקופה האחרונה, זו שבה היא שהתה אצל הכומר”, אומר נמרוד, “היה לה קל יותר לדבר עליה, את השאר היא העדיפה להדחיק. התקופה הראשונה נשארה חסויה ואילו כאן נפתח צוהר מסוים, לא רחב מדי”.

את הפתיחות היחסית הזו של אמו מייחס נמרוד גם לעובדה שחנה שמרה עד מותה על קשר עם וסלדייק ומשפחתו. למעשה הקשר בין המשפחות נשמר גם היום. “עצם שמירת הקשר הייתה סגירת מעגל והבעת תודה לאיש, בבחינת ‘בזכותך אני פה ויש לי משפחה ובית חדש בישראל’. וזה היה טוב לכולם. שמחתי מאוד שהיה לנו קשר חם וטוב לאורך שנים עם משפחתו של הכומר. נוצר קשר אישי וחברי טוב בין אמא שלי לאשתו של הכומר, חֶר, שאיתה הוא התחתן אחרי המלחמה. זה עזר לשמור על הקשר החם בין המשפחות. עד היום אנחנו בקשר עם חֶר, שכבר בת 90, ועם הילדים”.

 

“כנער ביקרתי באותו בית באותו כפר שבו היא הוסתרה. לא זוכר שדיברתי עם הכומר על למה הוא עשה את מה שעשה. הסיפור הוא שהמחתרת ההולנדית פנתה אליו ושאלה אם הוא מוכן ‘לארח’ והוא הסכים מיד, באופן די טריוויאלי”.

מתנגדים ומשת”פים

וסלדייק, הכומר הכפרי, וטייבום, האמסטרדמית הנועזת, הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1970 וב-1965, בין היתר על חלקם בהצלת חנה ואלישבע ואן נורדן.

הם שניים מתוך 5,516 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,620). לצד המספר המרשים הזה בולטת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה ללא מסורת של אנטישמיות היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?

 

 

היסטוריונים מספקים הסברים שונים למה שנראה כסתירה. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה גלו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אוסטרים אנטישמים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות “ידידותיים” על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים.

סיפורה של חנה ובני משפחתה משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסיה ההולנדית: משיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, למרות התגובה הקשה של השלטונות לכך.

את עדיין חיה?

חנה מיעטה לספר לבנה על תקופת המלחמה. גם אחותה אלישבע, שמסרה את עדותה ליד ושם, נפתחה רק בשנים האחרונות ועדיין מתקשה לדבר על מה שעברה. “דודה שלי סיפרה לי שאחרי המלחמה היא חזרה לרחוב שבו גרו באמסטרדם. היא דפקה בדלת בית סמוך שבו גרה חברה שלה מלפני המלחמה, רצתה להגיד לה שלום. האמא של החברה פתחה ואמרה בהפתעה, ‘מה, את חיה?’ ולא הסכימה להכניס אותה. מבחוץ הדודה זיהתה שיש בבית כמה דברים שהיו שייכים למשפחה שלה. כנראה בגלל זה האישה לא נתנה לה להיכנס”.

 

אלישבע עלתה ארצה בסוף 1948 ואחותה חנה עלתה בשנת 1950. הן נישאו לשני בני דודים שעלו לישראל מרומניה. חנה נישאה למשה וילדה את נמרוד. היא גרה ברמת השרון עד למותה בשנת 2002. אחותה נישאה לגבי וילדה את מיכה, דליה וירדנה. היא חיה היום בכוכב יאיר.

נמרוד נולד בארץ, אך דובר הולנדית ומבקר באופן קבוע בהולנד מאז גיל שמונה.

“בכל הביקורים האלה, אמי לא לקחה אותי מעולם לראות את הבית שלהם באמסטרדם, את הבית שממנו נלקחו ההורים”, מספר נמרוד. “לפני כמה שנים באנו להולנד לחתונת בנו של הכומר ואז דודה שלי הסכימה לקחת אותי לבית. את הדלת פתח בחור צעיר שהראה לנו את המקום. בראש השנה האחרון באנו להולנד עם כל המשפחה, וזו הייתה הזדמנות לביקור משפחתי בבית. דפקנו בדלת ואיש לא פתח. פתאום הופיעה אישה במרפסת ושאלה מי אנחנו. כשסיפרתי לה היא מיד פתחה ובהתרגשות רבה הראתה לנו את הבית. היא ובעלה היו ממש על סף דמעות”.

 

“היא הראתה לנו את השלט עם השמות של סבא וסבתא שלי שהיא מציבה בחוץ בכל יום זיכרון. היא גם סיפרה שהם ניקו את חצר הבית ומצאו שם חלק מחנוכיה. היא נתנה לי את אותו חלק ואנחנו מתייחסים לזה כמשהו שהיה שייך לסבא וסבתא. דודה שלי זכרה שאמה אספה את כל התכשיטים, שמה בשקית וקברה בחצר. אז אולי גם החנוכיה נקברה שם. עכשיו היא נמצאת בביתי בתל אביב”.

בבית ברחוב שפינוזסטראט מספר שלוש לא נותר זכר למסתור שהכינו מרתה ומאייר ואן נורדן כדי להציל את בנותיהן. סיפורה של המשפחה תועד על ידי אלישבע בעדות שמסרה ליד ושם ומוצגת במוזיאון בחלק העוסק בהולנד. “אותי מרגש לחשוב איך סבתא שלי, מרתה, ביקשה מהשוטרים עוד דקה כדי לקחת את המעיל ובעצם הלכה להיפרד מהבנות. דודה שלי כבר בת 85, ועד היום כשהיא מספרת את הסיפור הזה היא פורצת בבכי. לפעמים במשפט אחד או שניים מתומצת סיפור שלם של השמדה. סיפור אחד מתוך מיליונים”.

*בית מספר 3 הוא היום מספר 9.

רותי שלו מספרת איך נולד המופע משירי ע. הלל ומזמינה אתכם לקחת חלק במסורת מתהווה. “רציתי לתת לבנותיי משהו שיגרום להן להתרגש, אבל גם להתגאות במקורות שלהן, בלי לחכות לחופשה בארץ”.

יהונתן גפן אמר ששיר נולד כמו תינוק. 

אז איך נולד מופע מלא בשירים? זה התחיל כמשהו קטן, משפחתי כזה, בלי לדעת לאן יצמח, אבל היה ברור שקיימת תשוקה חזקה למלא את החלל התרבותי העברי הריק של הילדים שלנו, ובלי להתפשר על הכיף, על האיכות, על השפה. 

רוצים לדעת על עוד אירועים ישראליים בהולנד? התעדכנו בלוח האירועים שלנו

הרבה פעמים שואלים אותי אם ילדים שחיים פה מאז שנולדו, ובייחוד כאלה שיש להם קושי בעברית ולאו דווקא מדברים אותה בבית, יוכלו אי-פעם לדעת עברית היטב, להרגיש בבית בשפה, לתקשר עם המשפחה בארץ בהצלחה. והתשובה בעיני היא שברור שכן, אבל בתנאי אחד – שהעברית תתמזג עם החשק והסקרנות הפרטיים שלהם, לא אלה של אימא ואבא. הרי הילדים יכולים להצטיין בקראטה בלי להיות יפנים, או לעשות סקי אחרי יומיים של ניסיון. זה קורה כי פשוט בא להם. הם מרגישים את החשק העמוק הזה, שאין בו שיקולים הגיוניים או תוכנית פעולה. פשוט חשק צרוף, רצון להיות לרגע משהו או מישהו שעוד לא היו קודם.  

האמונה החזקה שלנו ב”קהילה עברית”* היא שצריך להדביק את הילדים בתשוקה הזו, בתחושת השייכות אל עולם העברית. בעולם שלנו יש דמיון וצבעים וסיפורים שאין בשום מקום אחר. ולילדים שלנו מגיע לדעת. מגיע להם להרגיש את העצמה, את הדגדוג הנעים הזה שאנחנו מכירים כשמתחלפות העונות, כשיוצאים חצבים ובאים ימים קרים ואז חרציות ופרגים. ולשם הם זקוקים לגשר, לשער יציב ופתוח לרווחה.

היוזמה להעלות את המופע עלתה בי לפני כשנה. הכוונה היתה לתת לבנותיי משהו שיגרום להם להתרגש, אבל גם להתגאות במקורות שלהן. היה לי חשוב שלא רק יראו את השורשים שלהן כמשהו להתגעגע ולשאוף אליו, אלא גם שיבינו שלא צריך לחכות לחופשה בארץ, אפשר להתכבד גם פה בתרבות משובחת. רציתי שירגישו שזה גם שלהן, שהן ראויות לעושר הזה לא פחות ממי שחי בישראל. וגם, רציתי שילמדו שמה שחסר, אפשר לייצר. 

ע. הלל (הלל עומר) הוא סופר ומשורר אהוב שחוץ משירים מקסימים כמו “ילד שלי מוצלח” ו”מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג׳מה”, הצליח לספר דרך השירים את הסיפור הקסום של ישראל שקמה על הרגליים. על עצים שהתחילו למלא את שולי הדרכים בירוק, על ילדים ששיחקו בעברית, על נוף עירוני, על הרים וקוצים וים ישראלי. ההומור שלו, הישירות, השמש בעיניים, זה כל כך מי שאנחנו. פה, רחוק מהשמש, עם נימוסים הולנדיים, משהו בישראל שצמחנו בה נמצא קצת רחוק מהעין, אבל ממש לא רחוק מהלב.

המופע “ילד שלי מוצלח” הוא חיבור בין התשוקה לתת לילדים שלנו את השביל אל כל היופי הזה, ובין אנשים מלאי כישרון שמכירים את המורכבות של מרחק וגעגוע: ערגה נץ המפיקה, המביאה לנו תרבות עברית משובחת (פסטיבל spot on), גלית שאבי הבמאית, אשת תיאטרון מנוסה, אימא לשניים ומורה בכירה בבית החינוך של “קהילה”, יעל לוי, מוזיקאית מוכשרת, המנהלת המוזיקלית של המופע ומורה בכירה בבית החינוך של “קהילה”, בחרו את האנשים המוכשרים שמרכיבים את צוות השחקנים והנגנים. יסמין קדר ומעיין ליכט במשחק ושירה, גלית צדוק בחליליות, יותם הרן בצ׳לו, עידו זילברמן בכלי הקשה ונדב קטן בפסנתר. וכמובן, לא פחות חשוב, מקהלת ילדים של בית החינוך של “קהילה”. 

הקסם שבדבר הוא שכולם מבינים את כולם. לא צריך להסביר מה אנחנו רוצים ליצור ולהעביר לילדים. פשוט כי השפה המשובחת, ההומור, הדמויות והסיפורים כובשים את הלב בלי להסתבך יותר מדי. וככה בעצם דמיינו את כל זה. פשטות שמצחיקה וממלאת את הלב בשמחה ובגאווה.

המופע יעלה באמסטרדם (4 ביוני), במאסטריכט (28 במאי) ובהאג (29 במאי). המופע אורך כ-50 דקות, מתאים לילדים מגיל שנתיים ומעלה ומיועד לכל המשפחה. חשוב לנו שגם מי שלא יודע עברית יוכל ליהנות ממה שהמופע מציע, ולכן יהיה תרגום להולנדית. 

כל מי שיצטרף תומך במסורת החדשה שפתחנו בה – תרבות עברית משובחת, כאן בהולנד. מעתה, אחת לשנה, נפיק מופע תיאטרון מוזיקלי שבמרכזו יוצר קלאסי שאנחנו רוצים לזכור ולהזכיר. בשנה הבאה תהיה זו מרים ילן שטקליס. מאוד נשמח לחגוג יחד את כל הטוב הזה. לרכישת כרטיסים.

*”קהילה עברית” נולדה לפני כארבע שנים, כיוזמת הורים עצמאית. היוזמים הרגישו שיש להם צורך לעצב בעצמם את המסגרת והתכנים החינוכיים, כך שיהיו פלורליסטיים, רגישים למורכבות של רב תרבותיות, ובעיקר הומניים ואוהבי אדם. המסגרת השיתופית, המבוססת על אחריות של כל החברים לתכנים, לכספים, לחגים ולארגון כולו, מייצרת בקרב ההורים והילדים תחושת ערבות הדדית ומוטיבציה להתמסר ולתת מעצמם בנדיבות, ממש כמו בבית. לא עוד יחסי ספק – צרכן, אלא פשוט חברות אמת לחיים. 

קהילה כוללת היום כ-70 משפחות ו-100 ילדים בבית החינוך. לצערנו אנחנו לא יכולים לקלוט כעת חברים נוספים, כי הגענו למקסימום היכולת. בעתיד הקרוב ניתן יד להתארגנויות חדשות שייווצרו כאן. 

היהודיה שהייתה לרופאה הראשונה בהולנד, חסידת אומות העולם הנוצריה, הסופרת שכולם מכירים, מגלת הארצות הנשכחת, הרופאה המפליגה. לכבוד יום האישה, חמש נשים הולנדיות מעוררות השראה 

ועוד: שש נשים ישראליות מעוררות השראה בהולנד

אלטה יאקובס

אם תשאלי הולנדי על נשים חשובות בהיסטוריה של ארצו, ככל הנראה השם הראשון שיעלה הוא שמה של אלטה יאקובס (Aletta Jacobs). יאקובס אכן הייתה פורצת דרך בכל דרכיה: היא הייתה האישה הראשונה בהולנד שלמדה באוניברסיטה, הראשונה שקיבלה דוקטורט, והראשונה שהוסמכה להיות רופאה. היא הייתה פעילה פמיניסטית וחברתית בינלאומית, שכללה את הדיאפרגמה והביאה אותה להולנד, ועמדה בראש ארגון הסופרג’יסטיות בהולנד – הארגון למען זכות הצבעה לנשים. 

יאקובס נולדה ב-1854, למשפחה יהודית בספרמיר שבצפון הולנד, בת שמינית מתוך 11. מילדותה שאפה להיות לרופאה, כמו אביה, ולא אמרה נואש על אף שדלתות האוניברסיטה היו נעולות אז בפני נשים. יאקובס השיגה אישור מיוחד ללמוד משר החינוך דאז, וב-1879 סיימה את לימודיה באוניברסיטת חרונינגן והייתה לרופאה הראשונה בהולנד. היא חיה תקופה בלונדון, שם הושפעה מפעילות פמיניסטיות. כשחזרה להולנד היא פתחה מרפאה באמסטרדם, העניקה טיפול חינם לנשים עניות ועסקה רבות במתן אמצעי מניעה לנשים. אך בסופו של דבר הקדישה עצמה למאבק למען זכות הצבעה לנשים – היא ערכה כנס בינלאומי בהאג, תרגמה כתבים פמיניסטיים להולנדית, וניסתה לנצל פרצה בחוק כדי להירשם להצביע. הצעד הזה גרם לעניין רב, במיוחד מכיוון שאחריו הוסיפו המחוקקים ההולנדים את המילה “גבר” לתיאור בעלי זכות ההצבעה. 

יאקובס יצאה למסע חובק עולם, מאפריקה ועד יפן, כדי לבחון את תנאי החיים של נשים ולעודד אותן להיטיב את מצבן. מלחמת העולם הראשונה הפכה אותה גם לפעילה אנטי-מלחמתית והיא נסעה עם נשים נוספות ברחבי אירופה ואף לארה”ב בניסיון לנצל את קשריה ולקדם משא ומתן שיביא לקץ שפיכות הדמים.

יאקובס נישאה לסוחר והפוליטיקאי קרל ויקטור חריטסן. בני הזוג ערכו את טקס הנישואין תחת מחאה, שכן החוק חייב את יאקובס להישבע שתציית לבעלה, דבר שכמובן לא עלה בקנה אחד עם השקפת עולמם השוויונית. הם נותרו חשוכי ילדים לאחר שתינוקם היחיד מת בינקותו. יאקובס זכתה לראות ניצחון במאבקה העיקרי כאשר ב-1919 ניתנה זכות הצבעה לנשים בהולנד. היא הלכה לעולמה עשר שנים לאחר מכן.

 

אנני שמידט

אין ילד הולנדי שלא מכיר את אנני שמידט (Annie M.G. Schmidt) – סופרת, משוררת, פזמונאית, תסריטאית וכותבת תסכיתים, העיתון Trouw הכתיר אותה כ”מלכה של ספרות הילדים ההולנדית” והיסטוריונים כללו אותה ברשימת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של הולנד, לצד דמויות כגון וינסנט ואן גוך ואנה פרנק. היא כתבה מחזות למבוגרים ומחזות זמר, את סדרת תסכיתי הרדיו הפופולרית De Familie Doorsnee ששודרה במשך שש שנים, ואת סדרת הטלוויזיה Ja Zuster, Nee Zuster, בין הסדרות ההולנדיות המצליחות ביותר, שאף עובדה למחזמר. אבל כנראה יותר מכל זכורה שמידט בזכות ספרי הילדים שלה, ובראשם ספרי “ייפ ויינקה” (Jip en Jenneke) שאוירו על ידי פיפ וסטנדורפ. ייפ ויינקה הקטנים גרים בשכנות ועוברים ביחד הרפתקאות של יום יום, עם כלבם והחתול. עלילותיהם פורסמו בשמונה קבצי סיפורים, כתובים בפשטות, בחוכמה ובחן שנוגע ללבם של ילדים ומבוגרים כאחד. אחד מהספרים תורגם לעברית אך לא נחל הצלחה.

שמידט לא נישאה אך הביאה לעולם ילד, פליפ, שיש הטוענים כי הרפתקאותיו עם בת השכנים היוו את ההשראה לייפ וינקה. ספרה האחרון, מזיכרונות הילדות שלה, התפרסם ב-1992. שלוש שנים לאחר מכן, למחרת יום הולדתה ה-84, הלכה שמידט לעולמה בהליך המתת חסד שבו בחרה.

 

קורי טן בום

כשיהודים נרדפים דפקו בדלת, משפחת טן בום לא היססה, ופתחה אותה לרווחה. קורי טן בום (Corrie ten Boom) נולדה באמסטרדם ב-1892, וגדלה בהארלם, הבת הרביעית והצעירה ביותר במשפחתה הנוצרית האדוקה. בני המשפחה נהגו להתפלל באופן קבוע למען שלום העם היהודי, וכשהגיעה השעה תרגמו את תפילותיהם למעשים. במלחמת העולם השנייה הפכו את ביתם למחבוא שבו הסתתרו לפחות שבעה בני אדם, ואנשים נוספים, יהודים וחברים במחתרת ההולנדית, מצאו בו מקלט זמני. קורי הפכה למנהיגה במחתרת בהארלם, מצאה משפחות שהיו מוכנות להעניק מקלט ליהודים, השיגה וחילקה תלושי מזון ליהודים ודאגה לכל מחסורם במחבוא, כולל לאשפוז בטוח לנשים שכרעו ללדת. היא הצילה כך עשרות יהודים, בהם ילדים רבים.

בפברואר 1944 מלשין הולנדי הביא למעצרם של בני המשפחה עם עוד כמה עשרות משותפיהם למעשה ההצלה. אנשי הגסטפו שפשטו על הבית לא הצליחו למצוא את ארבעת היהודים ושני חברי המחתרת שהסתתרו בו באותה עת, והם הוברחו משם מאוחר יותר. אביה של קורי, קספר, שהיה בן 84, מת כעבור עשרה ימים בכלא בסכוונינגן. קורי ואחותה בטסי הועברו ממחנה למחנה ובסופו של דבר נשלחו למחנה ראוונסברוק בגרמניה, שם מתה בטסי. בסך הכל ארבעה מבני המשפחתה שילמו בחייהם על התנגדותם לנאצים. 

https://www.youtube.com/watch?v=KA3i71G-A1g

קורי שרדה וכשהשתחררה הקדישה את חייה להפצת סיפורה המשפחתי ולעבודה מיסיונרית ברחבי העולם, ונודעה כדוברת מעוררת השראה. היא כתבה רב-מכר בשם “המסתור” שעובד לסרט שתיעד את פעילות ההצלה, ועסקה רבות בדרשותיה בניסיונה לסלוח לאלו שחוללו סבל רב כל כך. בבית המשפחה פועל עד היום “מוזיאון טן בום” ונערכות בו תפילות לשלום ירושלים, כפי שנהגו בני המשפחה לערוך. ב-1967 הכיר “יד ושם” בקורי טן בום כחסידת אומות העולם, ומאוחר יותר הוכרו גם אביה ואחותה. היא הלכה לעולמה בקליפורניה ב-1983.  

רבקה גומפרטס

במדינות בהן הפסקת הריון אסורה על פי חוק, מתות מדי שנה עשרות אלפי נשים כתוצאה מסיבוך בהפסקת הריון. גורלן העגום של נשים אלה הוא שהניע את הרופאה ההולנדית רבקה גומפרטס (Rebecca Gomperts) לפעולה. גומפרטס נולדה בווליסינגן ב-1966 ולמדה רפואה ואמנות באמסטרדם. ב-1999 היא הקימה את ארגון Women on Waves ששם לו למטרה לסייע לנשים לעבור הפלה בטוחה ובריאה, באמצעות מרפאת הפלות שהוקמה על סיפון ספינת הארגון. הנשים מפליגות למדינות שבהן הפלה אינה חוקית, מעלות לסיפון נשים שמעוניינות בהפלה ומפליגות איתן מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינתן. מאחר שהספינה רשומה בהולנד, במים בינלאומיים חל עליה החוק ההולנדי, שמאפשר לבצע הפלה. הנשים, וגומפרטס בראשן, הפליגו בעבר לאירלנד, לפולין ולפורטוגל, שם מנעו מהן ספינות מלחמה לעגון בטענה שהן מסכנות את ביטחון המדינה. ב-2014 יצא לאקרנים סרט תיעודי, Vessel, העוסק בפעילות הארגון.

ב-2006 הקימה גומפרטס את ארגון Women on Web. נשות הארגון מפעילות מוקד מקוון שבאמצעותו הן מנחות נשים כיצד להפסיק הריון באופן לא פולשני ובטוח, באמצעות התרופה מיזופרוסטול, שאותה ניתן בדרך כלל להשיג באופן חוקי. במקרה הצורך הן שולחות את התרופה לנשים הנזקקות.

בראיון לעיתון “הארץ” לפני שנתיים נשאלה גומפרטס לגבי הצידוק המוסרי למעשיה וענתה: “לעובר יש ערך רב אם האישה הנושאת אותו מעניקה לו ערך. אם הוא לא רצוי מבחינתה, אני מאמינה שאין לו ערך. הערך של הריון הוא זה שהאישה ההרה מעניקה לו. אם מסתכלים על המציאות האנושית, ערך חיי אדם הוא תלוי קונטקסט, הוא לא אבסולוטי. במצב מלחמה, למשל, ערך חיי החיילים שונה מערך חייהם של אותם האנשים כשהם לא לובשים מדים ובמצב של שלום. מנהיגים בכל העולם מוכנים להקריב את החיים של הרבה מאוד אנשים רק בשביל להשיג מטרה אבסטרקטית. במקרה של הפסקת הריון מדובר במטרה קונקרטית מאוד – שלומה של האישה”.

 

אלכסנדרינה טינה

בימינו הפוסט-קולוניאליים נהוג לראות את ב”גילוי” של אפריקה על ידי אירופאים במאה ה-19 אפיזודה גזענית וחשוכה, אולם בכל זאת קשה שלא להתפעל מהתעוזה והנחישות שהפגינה אז הולנדית צעירה שיצאה בחברת נשים נוספות לחקור את מקורות הנילוס ולחצות את הסהרה. אלכסנדרינה טינה (Alexandrine Tinne) נולדה ב-1835 וזכתה לחינוך ביתי מעולה. אביה מת כשהייתה בת עשר והפך אותה בירושתו לאישה העשירה בהולנד. בנעוריה טיילה וחיה ברחבי אירופה, אולם הייתה זו מצרים שבה נשבתה בקסמי חקר הארצות. יחד עם אמה ודודתה היא הפליגה במעלה הנילוס הלבן בסודן בניסיון לגלות את מקורותיו. השלוש היו לנשים האירופאיות הראשונות להגיע לאזור דרום סודן. היא יצאה עם אמה למסע נוסף בנילוס, על גבי סירת קיטור. אמה מתה במהלך ההפלגה והיא שבה לחרטום שבסודן, שם מתה עליה גם דודתה. אכולת צער ואשמה, היא שלחה את גופת אמה לקבורה בהאג אך סירבה לשוב לאירופה. היא התגוררה בקהיר, באלג’יריה ובטוניסיה, שם דיברה בגלוי נגד העבדות, ואף בנתה בית לעבדים משוחררים ליד ביתה.

לאוסף האתנוגרפי והבוטני העצום שלה נודעה חשיבות רבה בחקר הסודן, ומכתביה והתמונות שצילמה שמורים בארכיון הלאומי בהאג. שמה אינו ידוע כיום כמעט, אך בשעתו כתב מגלה הארצות דיוויד ליווינגסטון כי אין ראוי להערכה יותר מ”הגברת ההולנדית, מיס טינה”, בשל דבקותה במטרה לנוכח קשיים אישיים.

ב-1869 יצאה למסע נוסף, הפעם ביבשה, במטרה לחצות את מדבר הסהרה העצום ולחבור לשבטי הטוארג. היא יצאה לדרך בחברת מלחים הולנדים ומשרתים ערבים, מצוידת במכלי מים רתומים לגמלים. השיירה נעה באיטיות, ואלכסנדרינה סבלה מזיהומי עיניים. בשעות הבוקר המוקדמות של 1 באוגוסט, השיירה הותקפה ואלכסנדרינה נרצחה במכת חרב. המניע לתקיפה ולרצח לא התברר, אך ייתכן שהיה קשור לסכסוכים פנימיים בקרב הטוארג. גופתה לא נמצאה מעולם.

כמה ארגזי תמונות במרתף בית הביאו לגילוי מחדש של ההיסטוריה היהודית של סכוונינגן והאג בכלל. המוסד למורשת יהודית בעיר מציע סיורים במה שהיה השכונה היהודית, ולא פוסח גם על המסגד הטורקי עם הכיתוב בעברית.

במבט ראשון, רחוב הרסטנהוקווך (Harstenhoekweg) בסכוונינגן לא נראה יוצא דופן. עד שמגלים שבזמן הכיבוש הנאצי הוצאו יהודים מ-43 בתים ברחוב ונשלחו אל מותם. ואז יוצאים השדים החוצה.

בין 1904 ל-1942 התגוררו בהרסטנהוקווך כ-450 משפחות יהודיות, ורובן נטמעו במקום ובתרבות לאורך השנים. על פניו עניין שגרתי, אבל כאשר מדביקים למשפחות האלה פנים אנושיים, צפים ועולים סיפורים מרתקים. הסיפורים האלה מסופרים בספר “כאן גרנו – איך גילתה העיר מחדש את עברה היהודי” (Hier Woonden Wij – Hoe een stad zijn Joodse verleden herondekt) מאת ההיסטוריונים וים וילמס והנקה ורבייק (Wim Willems en Hanneke Verbeek). הם התחילו את מחקרם לאחר שכמה ארגזים מלאים במסמכים ותמונות שנמצאו במרתף בית מספר 11 הגיעו לידיהם. היו אלה חפציהם של משפחות בוטליה (Boetelje), ברסם (Barsam) והאוסמן (Hausmann), שפתחו להם צוהר לסכוונינגן של לפני שנת 1940, שכונה שוקקת שחייה נעצרו עם כיבושה של הולנד על ידי הגרמנים.

לכאורה נראה שחייהם של היהודים בשכונה השוכנת לחופו של הים הצפוני לא השתנו באופן משמעותי בהשוואה לחייהם של יהודים במקומות אחרים בהולנד. אולם לאור העובדה שמאז סוף המאה ה-19 הייתה סכוונינגן עיירת נופש מפורסמת, מקבל הסיפור משמעות שונה לחלוטין. תיירים מכל העולם הגיעו לעיירה על מנת לבלות בה את חופשת הקיץ שלהם. רבים מהם היו יהודים אמידים מגרמניה ומהאימפריה ההבסבורגית. על פי רוב התגוררו התיירים היהודים במלונות יהודיים עם מטבחים כשרים ובתי כנסת שמוקמו בתוך בתי מגורים.

יהודים התגוררו בהאג מאז המאה ה-17, אולם מאז תחילת מלחמת העולם הראשונה גדלה האוכלוסיה היהודית בסכוונינגן באופן ניכר. אל הולנד נמלטו 300 משפחות יהודיות חרדיות מגליציה (חבל ארץ במזרח ובמרכז אירופה הנחלק כיום בין אוקראינה לפולין) שהתגוררו שנים רבות באנטוורפן, דיברו יידיש ועסקו במסחר יהלומים. בבלגיה ראו בהם אויבים משום שהם נשאו אזרחות גליציאנית. בתחילה, ניסו הנמלטים את מזלם באמסטרדם, אולם מכיוון שהעיר הייתה מלוכלכת וצפופה מדי לטעמם, העתיקו המשפחות הללו את מקומן לסכוונינגן הקוסמופוליטית. בכל בוקר נסעו ברכבת לבורסת היהלומים באמסטרדם ובערבי הקיץ שכשכו רגליהם במימיו של הים הצפוני.

המוסד למורשת יהודית בהאג (Stichting Joods Erfgoed) הוקם ב-2013 במטרה לשמר את ההיסטוריה היהודית של האג ולחשוף את סיפורה לקהל הרחב. אנשיו מאירים לנו זווית נוספת על היהודים שהתגוררו בסכוונינגן: מרביתם התגוררו  בגרמניה ובאוסטריה ונמלטו בסוף שנות ה-30 מאימת השלטון הנאצי. הם קיוו כי בהולנד חייהם יהיו בטוחים יותר. תקווה זו התפוגגה לחלוטין כאשר ב-4 בספטמבר, 1940, נקט השלטון הנאצי צעדים ראשונים נגד הפליטים היהודים – נאסר עליהם לפקוד את אזור החוף.

בסופו של דבר הועלו רבים מן היהודים הללו על רכבות ונשלחו אל מותם, וכך הגיעה אל קצה תקופת השגשוג של הקהילה היהודית בסכוונינגן. מתוך כ-17,000 יהודים שחיו בהאג לפני המלחמה נותרו בחיים רק 2,000. חלקם חזרו לעיר וחידשו את החיים היהודיים בה.

הקהילה הקטנה שחזרה לעיר לאחר המלחמה שיקמה שלושה בתי כנסת, אולם לא הצליחה להחזיק בשלושתם. בית הכנסת שהיה ממוקם בהרסטנהוקווך 44 שופץ אף הוא אך עם הקמתו של בית הכנסת “בית ישראל” ב-1944, הוא ננטש. “בית ישראל” פעיל עד היום, באחריות NIG. בית כנסת אחר שננטש שכן במבנה מרשים ברחוב Wagenstraat, שנבנה עבורו במיוחד במאה ה-19, בסגנון ניאו-קלאסי. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוא נסגר ועמד ריק, עד שנרכש על ידי מהגרים טורקים והפך למסגד ב-1982. בפינה התחתונה בחזית המבנה ניתן עדיין לראות לוח הקדשה בעברית.

וכך נשזרים להם סיפורי ההגירה של העיר אלה באלה – בית הכנסת ששכן בשכונה היהודית, הפך למסגד של מהגרים טורקים, ששוכן כיום בתוך צ’יינהטאון.    

רוצים לגלות סיפורים נוספים על הקהילה היהודית בהאג? בסניף VVV בספרייה המרכזית בעיר ניתן לרכוש כרטיסים ומידע על שני סיורים: “לגלות את צ’יינה טאון ואת השכונה היהודית” ו”סיור בשכונה היהודית הנעלמת”. לבעלי אייפון או טלפון/טאבלט אנדרואיד: ניתן להוריד אפליקציה המאפשרת סיור וירטואלי אינטראקטיבי.

בנוסף, המוסד למורשת יהודית בהאג עורך באופן קבוע סיורים בעיר במטרה להאיר את עברה היהודי. הסיור הבא ייערך ב-16 באפריל, “יום ההיסטוריה של האג”, בהדרכת ד”ר מייק דוראנד, חבר הנהלת הארגון. לפני הסיור תתקיים הרצאה מפי ד”ר קוריאן גלאודמנס, “שמחה ודמעות: ההיסטוריה של האג היהודית”. שני האירועים יתקיימו בהולנדית. הכניסה חופשית.

 

NRC ומקורות נוספים

בהכנת הידיעה השתתפה גילי גוראל

עמותת “הצל לבו של ילד” מביאה ילדים מעשרות מדינות לניתוחים מצילי חיים בישראל. ב-1 בפברואר אתם יכולים לעזור להם וגם ליהנות ממוזיקה ישראלית ומקומית טובה. ויש גם מתנה מ”דאצ’טאון”  

 

הלינה בת השש מאתיופיה אוהבת לרקוד ולשחק. טנדו מאוגנדה אוהבת לצייר. ג’ודי מעזה רק בת שנה וצמודה לדודה שלה. נרדין בת השנה מעיראק אוהבת להתפנק אצל כל האימהות. סמר מעיראק הוא פעוט שקט אבל החיוך שלו מאיר את החדר. דסו בת ה-13 מאתיופיה כבר גדולה, היא עוזרת לאימהות לטפל בילדים הקטנים ואוהבת לעשות פאזלים. כל הילדים הללו ועוד רבים נמצאים בימים אלה בישראל וממתינים לניתוחי לב שיצילו את חייהם, בזכות הרופאים ושאר המתנדבים של עמותת “הצל לבו של ילד“.

למופע ההתרמה של העמותה באמסטרדם

רוצים לזכות בכרטיסים למופע? הצטרפו לניוזלטר של דאצ’טאון והשתתפו בהגרלה

“אני קורא לזה האו”ם האמיתי”, אומר ד”ר אוריאל כץ, קרדיולוג ילדים בבית החולים וולפסון, “כי אין כאן שום פוליטיקה. כשילד נמצא בחדר הניתוח שלך אתה לא יכול להתחיל להפלות, אתה לא מתחיל לחשוב מאיפה הילד הזה מגיע, אתה רק רוצה להעניק לו את התקווה הגדולה ביותר שאפשר”.

https://www.youtube.com/watch?v=csJw06x9XJY

את התקווה הזו אפשר לשאוב מסיפוריהם של המטופלים לשעבר. כשאמנט מאתיופיה הייתה בת 14 היא התקשתה לנשום ודיממה כשהשתעלה. היא הוטסה לישראל ונותחה על ידי ד”ר עמי כהן ז”ל, מייסד העמותה. הטיפול המסור שזכתה לו לא רק הציל את חייה אלא גם עיצב את עתידה – היום היא רופאה בעצמה. לולהיידי ברהאנו זוכרת גם היא את הרופא שהציל את לבה: “זה שם שלעולם לא אוכל לשכוח, ד”ר כהן, הוא באמת מלאך”. כיום היא בוגרת לימודי משפטים ועוסקת בזכויות ילדים.

ד”ר כהן הקים את “הצל לבו של ילד” ב-1995 במטרה להציל את חייהם של ילדים הסובלים מבעיות לב, ולא משנה מאיזו מדינה באו, מהם מינם או דתם או מהו מצבם הכלכלי. מאז הצילו הרופאים המתנדבים בעמותה את לבבותיהם של יותר מ-4,000 ילדים ובני נוער מעשרות מדינות. כמחציתם מגיעים משכנותיה של ישראל במזרח התיכון – הרשות הפלסטינית, רצועת עזה, עיראק, ירדן, סוריה ומרוקו. כשליש מגיעים מארצות אפריקה והשאר ממזרח אירופה, אסיה ואמריקה. בשנה שעברה הפכה מזרח טימור למדינה ה-50 שממנה מגיעים ילדים לישראל.

אך המתנדבים אינם מסתפקים בכך. “מטרתנו הסופית היא להבטיח שכל ילד עם פגם בלב בכל מקום בעולם יוכל לקבל את הטיפול הרפואי שלו הוא זקוק”, נכתב באתר העמותה. לשם כך מביאה העמותה אנשי צוות רפואי ממדינות מתפתחות לעבור הכשרות בישראל, ושולחת משלחות רפואיות למדינות מתפתחות. המרפאות הקרדיולוגיות של העמותה במדינות אלה מספקות המשך טיפול רפואי לילדים שטופלו בארץ בעבר, בודקות מאות ילדים חולים המועמדים לטיפול בארץ, ומכשירות צוותים רפואיים מקומיים.

מאחר שהרופאים בעמותה נותנים מזמנם בהתנדבות, עלות הניתוח להצלת לבו של ילד עומדת על 15 אלף דולרים בלבד. אולם העמותה דואגת גם להטסת הילד ולכלכלתו במהלך השהות בארץ, שעשויה להימשך חודשים. מתנדבי העמותה דואגים לכל מחסורם של הילדים בבתים מיוחדים שבהם הם יכולים לנוח ולהתחזק לקראת הניתוח ולאחריו, וגם פשוט לשחק, להשתולל, ליצור ולשמוח – פשוט להיות ילדים.

העמותה עורכת מופע התרמה באמסטרדם ב-1 בפברואר, בהשתתפות ריטה, אסף אבידן, ואמנים נוספים. לפרטים נוספים וקניית כרטיסים:

http://www.saveachildsheart.com/netherlands/symphonyoftheheart/

לא יכולים להגיע? יש דרכים נוספות לתרום באתר העמותה. למשל, הצטרפות לפרויקט ולנטיינז דיי.